מָה הַטַּעַם לְהִתְחָרֵט עַל הִוָּלְדָהּ,

חָשְׁבָה, אִם זִמּוּנָהּ לָעוֹלָם אֵינוֹ

תָּלוּי בָּהּ.

לְְהִתְחָרֵט עַל הֱיוֹתָהּ? עַל חַיֶּיהָ?

עָלֶיהָ בְּתוֹךְ חַיֶּיהָ? וְכָעֵת גַּם

מְאֻחָר לְהִתְחָרֵט עַל לֶכְתָּהּ, שֶׁגַּם

סוֹפָהּ אֵינוֹ תָּלוּי בָּהּ.

וְהַחֲרָטָה שֶׁמָּלְאָה סְאָתָהּ, וְהִיא

חֲזָקָה מִסַּךְ חֲלָקֶיהָ, תּוֹקֶפֶת אוֹתָהּ

מֵעָרְפָּהּ, שׁוֹטֶפֶת אוֹתָהּ מֵעָרְפָּהּ,

מַטְבִּיעָה אוֹתָהּ בְּדַם עַצְמָהּ,

מַעֲמִידָה אוֹתָהּ פָּנִים אֶל פָּנִים

מוּל חִידַת הַחַיִּים, וְהַמּוֹצָא

הַמִּתְבַּקֵּשׁ מִן הַחֲרָדָה וְהַבְּעָתָה

הוּא לֹא פָּחוֹת מִמִּיתָה.

אַךְ, כַּנֶּאֱמָר בְּתוֹרוֹת הַסּוֹד, בְּיָדָהּ

הַבְּחִירָה אִם לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל

(בַּגִּלְגּוּל הַבָּא), כְּדֵי לְהַלְבִּין אֶת

חֲטָאֶיהָ מִכָּאן, שֶׁלֹּא מֹרְקוּ

בְּסִבְלָהּ שֶֹבְּכָאן, אוֹ מִכּוֹחַ כַּוָּנוֹת

לִבָּהּ.