עוֹרֵךְ-הַדִּין אָמַר: אַחֲרֵי הִסְתַּלְּקוּתְכֶם

אִם לְדַבֵּר בְּרַכּוּת…וְהִיא חָשְׁבָה:

פֵייר אִינָאף, זֶה כְּמוֹ לוֹמַר: אַחֲרֵי

שֶׁתִּפְרְשׂוּ כָּנָף, מִתּוֹךְ הַהֲנָחָה

הַחֲבוּטָה שֶׁהַחַיִּים חוֹלְפִים בִּיעָף,

וּבְהִתְחַשֵּׁב בְּגִיל הַנִּדּוֹנִים וּשְׂעָרָם

הַשָּׂב. נִשְׁמָע בְּסֵדֶר עַל פָּנָיו.

וּבְכָל זֹאת, הִתְבַּטְּאוּתוֹ וּזְחִיחוּת

דַּעְתּוֹ, כְּשֶׁהִזְכִּיר בְּהֶקְשֵׁר זֶה גַּם אֶת

חֲמוֹתוֹ, נִשְׁמְעָה לָהּ קְצָת בּוֹטָה, אִם

לוֹמַר בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה, כְּאִלּוּ נָגַע

בְּמֵיתָר רָגִישׁ שֶׁהִכָּה בְּלִבָּהּ כְּפַטִּישׁ,

לְהַזְכִּירָה שֶׁאֵין זֶה עוֹד הִמּוּר שֶׁל

הָעוֹמְדִים בַּטּוּר וְיוֹצֵא מִן הַמִּשְׂחָק

כָּל הָעוֹלֶה בַּפּוּר.

הַבִּטּוּי הַזֶּה שֶׁל הָעוֹ"ד כְּמוֹ פּוֹרֵעַ

אֶת הַשֶּׁמָּא וְהַסּוֹד וְחוֹשֵׂף בְּמֵעֵין

זָדוֹן אֶת הַנִּדּוֹן, מֵצַח בְּמֵצַח עִם

חֹק בַּרְזֶל שָׁרִיר וּמֻחְלָט, שֶׁמִּכָּל

דּוֹרוֹת הָאָדָם אִישׁ לֹא נִמְלַט,

וּמוֹתִיר כָּל אֶחָד נָבוֹךְ וְרוֹעֵד כְּאִלּוּ

אִחֵר אֶת הַמּוֹעֵד.

הַאִם שְׁבִיל הַמַּלְאָכִים רָצוּף פַּחִים,

שֶׁיֵּשׁ לָלֶכֶת בּוֹ עַל בְּהוֹנוֹת, לְהַקְדִּים

אֶת הַסַּכָּנוֹת וְלִבְחֹר מִלִּים נְכוֹנוֹת,

שֶׁדַּקּוּתָן, כְּמוֹ לַהֲדָ"ם, נִסְתֶּרֶת מֵעֵין

הָאָדָם?