אֵין מָה לַעֲשׁוֹת. הַמְּצִיאוּת נִצְּחָה

אוֹתִי. וְעַל אַף הַפִסְפוּס אֲנִי נִכְנַעַת

בְּנִימוּס, שֶׁבַּעֲרֹב יוֹמִי לֹא יַכִּירֵנִי

מְקוֹמִי, וַאֲנִי נוֹצֶרֶת אֶת נִשְׁקִי,

מַרְכִּינָה אֶת רֹאשִׁי (אֶת שֶׁלִּי עָשִׂיתִי

כְּאוֹתוֹ כּוּשִׁי), וּבְיוֹם הַפְּקֻדָּה מְנִיפָה

דֶּגֶל לָבָן, מַדְמִימָה אֶת קוֹלִי,

וּבְהִשְׁתַּפֵּל עָלַי רוּחִי לְנֹכַח כָּל

הַמִּתְחוֹלֵל מוּלִי, אֲנִי אוֹטֶמֶת אֶת

אָזְנַי וְאֶת מוֹחִי וּמִתְפָּרֶקֶת מִדַּעְתִּי,

לְשַׁלְּחָהּ לַעֲזָאזֵל בִּידֵי אִישׁ עִתִּי.

וְאַף כִּי אֵינִי מוּגֶנֶת אוֹ מְחֻסֶּנֶת,

כְּשֶּהַחַיִּים טוֹפְחִים עַל פָּנַי

וּמִתְיַצְּבִים נֶגְדִּי, וְנֶגֶד כָּל שֶׁהֶאֱמַנְתִּי

בּוֹ מֵעוֹדִי, יֵשׁ הַתּוֹהִים עָלַי וְעַל

סוֹדִי, אֵיךְ בָּעֲרֹב יוֹמִי עֲדַיִן עָרֵב

לִי וְלוּ גַּם רֶגַע בְּיוֹמִי.