אל יְדִידִי הַקּוֹרֵא    🔗

בפתח “כתבי שלום עליכם”, ורשה 1911

היום תברכני ברכת מזל־טוב, ידיד הקורא! תאומים בבטני. תאומים אֵלו, שבהם נתעברתי, הרי הן שתי הלשונות שלנו, העברית והיהודית, שלגבי חברי הסופרים נתקיים בהן מִקרא שכתוב: וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים – כלומר: לשמן ולשם קיומן מדיינים הללו ומתנגחים זה עם זה, עושים מלחמה איש עם חברו, שופכים דיו כמים ומבזבזים הרבה נייר, שואלים וחוזרים ושואלים שאלה חמורה: איזו משתי הלשונות שלנו ראויה יותר לאותה אִצְטָלָא של “לשון לאומית”? והנה בוא וראה מעשי הקדוש־ברוך־הוא ונפלאותיו; אני, כשאני לעצמי, לא נתקיים בי פסוק זה של “ויתרוצצו” – רצוני לומר: שתי הלשונות הללו אינן מתרוצצות אצלי כלל. אדרבה, שתיהן כרוכות זו אחר זו, שתיהן דבוקות זו בזו ושתיהן חַיות אצלי בשלום ובשלוה, באהבה ובאחוה וברֵעוּת, אין קנאה ואין שנאה ואין צרות־עין, חלילה, ביניהן ושתיהן יונקות האחת מתחומה של חברתה. ואַל יהא הדבר הזה תָּמוהַ בעיניך: אומה זו שלנו, המשונה מכל האומות שבעולם, החיה שנות אלפים בגולה, תלושה מן הקרקע, נודדת מארץ לארץ וממדינה למדינה ונושאת על שכמה סֵבֶל של היסטוריה ארוכה בת דורות הרבה, היסטוריה המרובה בחליפות ותמורות ושינויים אין־קץ, – מן הדין הוא, שתהיינה לה שתי לשונות בבת־אחת. ולא שתיים בלבד, אלא כמה וכמה לשונות. ולפיכך סבור אני, שחייבים אנחנו לקבל את שתיהן באהבה… אלא מאי? אהבה זו שני פנים לה. אם, למשל, בלשון היהודית אני כותב דברי מתוך אהבה ומתוך חדווה, הרי הלשון העברית גורמת לי עונג יום־טוב. ולא משום שהלכה כְּפֶרֶץ, כי הלשון העברית מְשַׁמֶּשֶׁת לנו כעין בגדי יום־טוב, אלא – יום־טוב ממש היא לי, כלומר: רוח של יום־טוב שרויה עלי במחיצתה… אפשר שטבע הוא באָדם, הטבוע בלבו עוד משחר ילדותו. הרי המִלה העברית היא הראשונה, ששמעה אָזננו מפי רַבֵּנוּ בחדר. אמת, מלה עברית זו, כדי לשׂבר את האוזן, תורגמה תוך־כדי־דיבור על־ידי רַבֵּנוּ זה עצמו ללשוננו המדוברת. אבל כלום יש לשון בעולם, שיהא בכֹחה למסור לך אותו הטעם המיוחד, שאתה טועם בפסוק מכתבי־הקודש, כגון:

“בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף, בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי־עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר”… או:

“כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף”… או:

“עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶחָלִים בָעֲרוּ מִמֶּנּוּ”… או:

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִיד הָרָקִיעַ"…

ועוד המון ראיות ופסוקים מכתבי־הקודש יכולתי להביא בכאן, אלא שחושש אני שמא יאמרו: בא זה ללמדנו חִדושי־הלכות, כי שתי פעמים שתיים – מספרן ארבע. ולפיכך הבה אדבר באָזנך, ידידי הקורא, דבר הנוגע לגוף העניין אשר לפנינו. כפי שעיניך רואות, אני בא בזה להריק מכלי אל כלי, כלומר – לתרגם את כל כְּתָבַי מיהודית לעברית, והרי אני מציג לפניך היום בתור התחלה פנים ידועות לך מתמול־שלשום, פני מיודענו טוביה החולב, עם כל ספוריו, עסקיו ומסחריו, נסיונותיו, מאורעותיו ודברי־ימי בנותיו, ויתר תָּקְפו וגבורתו, רוב חכמתו וחִדושי־תורתו. אָמנם, טוביה זה שלי לא יספר לך חדשות ונצורות, לא יגַלה לעיניך שמים חדשים וארץ חדשה ולא יפתור לך שאלות עמוקות ומסובכות, שקורין פְּרוֹבְּלֶימוֹ“ת בלע”ז, המרחפות ברומו של עולם. טוביה זה שלי יהודי פשוט הוא. יהודי מן השוק, ככל אלפי אחיו היהודים. אלא מה הוא בא ללמדנו? – טוביה החלבן בא ללמדנו, כי אפילו המוני ישראל מלאים תורה וחכמה ודברי־חִדוד שנונים ולבם אף הוא פתוח לשמחה ולצער וליסורי־נפש ולטְרַגֶדִיָה עמוקה משאול. ואף־על־פי שזוהי תורתם וזוהי חכמתם ואלו הם יסורי־נפשם של הבריות הקטנות, אותן הבריות, שקוראים במקומם בשם “כַּתְרִיאֵלִים”, מכל־מקום – לְאַט לך, ידיד הקורא, לבריות הקטנות, לְאַט לך לכתריאלים הללו. גַמָּדִים אלו, שֶׁזֶּרֶת קומתם וּכְזַיִת מִדַּת השגתם, עולם מלא הם, הרבה פליאות בעולם זה, הרבה דברים כמוסים ונעלמים בו, שעדיין אנחנו צריכים לחדור לתוכם ולבררם ולפרשם לעצמנו. תורה היא זו – וללמוד אָנו צריכים. וכיון שנתגלגלו הדברים והגיעו לידי ה“כתריאלים”, חייב אני להודיעך בזה כי תכף אחרי “טוביה החלבן” אתן לך במתנה את ה“כתריאלים” בספר השני ואחרי הספר השני יבוא השלישי, הלא הוא – ידידנו מְנַחֵם־מֶנְדִּיל בעל־החלומות עם אלפיו ורבבותיו; ואחרי השלישי יבוא הרביעי. ואחרי הרביעי – החמישי. וגומר. ואותו ריב־הלשונות, הנזכר לעיל, אני מניח לחברי המומחים לאותו דבר. חזקה על חברים כמוהם, שלא ינוח לבם ולא ישקוט, עד אם יוציאו מתחת ידיהם דבר מתוקן על הצד היותר טוב. אני בדרכי אלך: כָּתוב אכתוב לעמי וצייר אצייר לו תמונות חייו בלשונו, ואחר־כך אעתיקן ללשוננו העתיקה, שאפילו מתנגדיה הקשים ביותר אף הם יודו בעל־כרחם ויאמרו, כי אין כמוה בלשונות: לשון־עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות־עולם מוצאה ועד ימות־עולם תעמוד. ואם לא אזכה בעצמי לזה – יבואו אחרים וימלאו אחרי ויגמרו את המלאכה אשר החילותי.

המחבר.

גרוני אשר באיטליה אדר. ה’תרע"א.