בָּדָד בִּמְעוֹנִי / מרדכי צבי מאנה

שָׁמַיִם וָאָרֶץ לוּטִים בָּעֲרָפֶל,

שֶׁלֶג וּכְפוֹר כִּסּוּ גַּם רוּם, גַּם שָׁפֶל,

וּפְנֵי כָל הַיְקוּם יִשְׂאוּ תָּו הַמָּוֶת;

חֶשְׁכַת לֵיל חֹרֶף פָּרוּשׂ עַל אֲדָמָה,

כִּבְעֵמֶק הָרְפָאִים תִּשְׁלַט הַדְּמָמָה,

רַק הַסַּעַר יֵהֹם בִּמְרִי עַצָּבֶת.

בָּדָד בִּמְעוֹנִי הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן קָרֶת,

לִבִּי בִי דַּוָּי גַּם רוּחִי נֶעְכָּרֶת,

מִכְּאֵב הַשִּׁעוּל הַמְפָרֵק עֲצָבִים;

הָהּ רֹאשִׁי רֹאשִׁי, לַהֶבֶת תֹּאכְלֶנּוּ!

גֵּוִי מִסָּבִיב רַעַד קֹר יֹאחֲזֶנּוּ,

דַּם עוֹרְקַי כִּבְרָקִים רָצִים גַּם שָׁבִים.

בָּדָד בִּמְעוֹנִי מִבְּלִי אָח וָרֵעַ,

מִבְּלִי לֵב רַגָּשׁ מַכְאוֹבִי יוֹדֵעַ,

אֶתְאַפַּק, אַבְלִיגָה זַעְפִּי לִשְׁכֹּחַ;

יָשַׁבְתִּי, פָּתַחְתִּי סֵפֶר טוּב-טַעַם,

אַךְ נִשְׁמַת פִּי תִּפְרֹץ בִּשְׁאוֹן קוֹל רַעַם,

וִיצוּרַי יָזוּעוּ מִבְּלִי מָנוֹחַ…

זָנַחְתִּי סִפְרִי בַּחֲמַת לֵב וָרוּחַ,

נִגַּשְׁתִּי אֶל עַרְשִׂי לִשְׁכַּב לָנוּחַ,

עַל עַפְעַפֵּי עֵינַי יָרְדָה הַתְּנוּמָה;

אַךְ פִּתְאֹם הַשִּׁעוּל נָתַן קוֹלֵהוּ,

לִבִּי הִתְעוֹרֵר מֵעָצְמַת מַדְוֵהוּ…

וּבְחַדְרֵי כִלְיוֹתַי גָּדְלָה הַמְּהוּמָה…

וָאִיקַץ מִשְּׁנָתִי, פָּקַחְתִּי עֵינִי,

וָאַבִּיט מִסָּבִיב – בָּדָד הִנֵּנִי…

בָּדָד בִּמְעוֹנִי כָּעַרְעָר בַּצִּיָּה!…

מָה אֶבְכֶּה, אֶתְאוֹנֵן, אִם אֵין שׁוֹמֵעַ?

הַאֶקְרָא לָעֵץ אָב… וּלְאֶבֶן רֵעַ?

וָאֶדּוֹם! גַּם סָבִיב שָׁכְנָה דוּמִיָּה…

וַחֲצִי הַלַּיִל כִּמְעַט אָז הִגִּיעַ,

וַעֲרָפֶל כָּבֵד עַל אֶרֶץ הִצִּיעַ,

גַּם סַעֲרוֹת שֶׁלֶג כַּחֲלִילִים יֶהֱמָיוּ…

(לא נגמר)

כסלו, תרמ“ד. פ”ב.