בְּזֶה יוֹם הָאָבִיב
שֶׁנָּפַל בַּחֹרֶף
טוֹב כִּי נֵשֵׁב דּוּמָם אֶל הַחַלּוֹן
וְנֵרֶא בָּעוֹבְרִים.
כְּצָעִיף חֲוַרְוַר וְשָׁקוּף
הֵן נָטוּי הַשַּׁחַק
עַל רָאשֵׁינוּ,
וּמָסוּר וּמְנַחֵם לַלְּבָבוֹת
בִּצְבָעָיו הַשְּׁקֵטִים, הַצְּנוּעִים.
אֲמִירֵי הָעֵצִים עוֹדָם עֲרֻמִּים
וְחוּמִים הֵם. זָעִים לֹא זָעִים
לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב.
מִגְבְּעוֹת נְעָרוֹת
סְגֻלּוֹת אוֹ כְּחֻלּוֹת
נִרְאוּ אַךְ הַיּוֹם לְעֵינֵינוּ,
וְגִיל פּוֹרֵחַ חֲרִישִׁי
עַל כָּל פָּנִים.
אַף חוֹלֶה קָם הַיּוֹם
מִמִּשְׁכָּבוֹ
וְתִקְוָה עֲרֵבָה
עוֹבֶרֶת אֶת בְּשָׂרוֹ.
בְּזֶה יוֹם הָאָבִיב
טוֹב כִּי נֵשֵׁב דּוּמָם אֶל הַחַלּוֹן.
וינה, 2.1.1921
*