אֶל יְמֵי שְׁבָט זוֹעֲפִים

עִתִּים יְגֻנַּב

יוֹם אָבִיב נָבוֹךְ,

בּוֹ צִפִּיָּה חֲרִישִׁית

וּתְמִיָּה,

וְעֵינוֹ כְעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת, עֲמֻקּוֹת,

לִפְנֵי כָלָה נִפְקָחוּ.

יִרְבּוּ הַהוֹלְכִים בָּרְחוֹבוֹת,

וּכְעוֹצְרִים לְפֶתַע בְּצַעֲדָם,

בְּלִי מֵשִׂים יַיְשִּׁירוּ הַגַּב.

וְיוֹם זֶה כִּי יֵט –

וְעָמַד כְּבָר שׁוֹקֵט

עַל הַגַּג

יָרֵחַ גָּדוֹל לִמְאֹד

– וּזְהָבוֹ עוֹד נִדְעָךְ –

וְחִכָּה לָעֶרֶב

לְבַדּוֹ.

[וינה, 3.2.1920]

*