לחן: נחום היימן

מָחָר אֲנִי אֶהְיֶה כֹּה רְחוֹקָה,

אַל תְּחַפְּשׂוּ אוֹתִי.

מִי שֶׁיֵּדַע לִמְחֹל

יִמְחַל לִי עַל אַהֲבָתִי.

הַזְּמַן יַשְׁקִיט הַכֹּל

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְדַרְכִּי.

זֶה שֶׁאָהַב אוֹתִי יָשׁוּב לִשְׂדוֹתֵיכֶם

מִן הַמִּדְבָּר

וְהוּא יָבִין – אֲנִי חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם

כְּמוֹ צֶמַח בָּר.

אֲנִי רוֹצָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינַי

לִצְמֹחַ לְאִטִּי.

הִרְבֵּיתִי לַחֲלֹם

הַחֲלוֹמוֹת טָרְפוּ אוֹתִי.

רָצִיתִי לְנַחֵם

אֲבָל מָרְדָה בִּי תְּשׁוּקָתִי.

הָיָה מִקְסַם יַלְדוּת, הָיְתָה גַּם סְעָרָה

בִּזְרוֹעוֹתַי.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִדְלִיקָה אֵשׁ זָרָה

אֶת לֵילוֹתַי.

הָיוּ, הָיוּ עַרְבֵי גַּעֲגוּעִים

הָיוּ יָמִים טְרוּפִים.

הָיָה כְּאֵב חָבוּי

וּרְגָעִים מְכֻשָּׁפִים.

אֲנִי אֶזְכֹּר מַבָּט,

מַגַּע יָדַיִם בִּכְתֵפִי.

אֲנִי אֶהְיֶה לַצֵּל חוֹלֵף בִּשְׂדוֹתֵיכֶם

לְסוֹד נִסְתָּר.

הֱיוּ שָׁלוֹם, אֲנִי חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם

כְּמוֹ צֶמַח בָּר.