לוגו
כדאי לשלם את מחיר השלום
מיקום ביצירה:
0%

חובתנו היא להכיר את העם הנלחם בנו — על הרגשת עולמו, על הדעות הרווחות בקרבו, על מניעיו למעשים, ביחוד ביחס אלינו. חובה כפולה היא להכירו, בשעה שמתנהלים דיונים בדבר הפסקת הלוחמה ועשית שלום.

איך תופסים הערבים את ההתישבות היהודית, את יסוד מדינת ישראל, את הציונות? שלטת דעה (ביתר דיוק — הרגשה) כמעט מונוליטית: הן חוגי השלטון, הן סתם־משכילים, הן פשוטי העם, שניתנת להם אפשרות להביע דעה, תמימי דעים הם, שנעשה להם עוול כבד. חלקי ארצם “נכבשו” תחילה ע“י כסף, ואחר כך בכוח הנשק בשדה קרב. הרגשת העוול, בלווי עלבון לאומי, שימשה דחף למעשי איבה, שהגיעו לשיא עם הכרזת יהודי א”י על הקמת המדינה (לרגל החלטת עצרת האו"ם). כוחות צבא סדירים פלשו מכל הצדדים לישראל, כדי להחניק את המדינה באיבה. התגלה ניגוד חריף בין ההשקפות בשני המחנות. היהודים ראו בהכרזה זכות טבעית והיסטורית, והערבים התיחסו אליה כאל עוול משוע, ויצאו למלחמה. לטיעוני הערבים נצטרפה לעתים טענה ליגליסטית, שהחלטות העצרת הן בבחינת המלצות, ואינן מחייבות. אגב, רבים תמהו על נסיון האיזון של נציג האו“ם ד”ר בנץ', שתיאר את הכרזת מדינת ישראל כאופנסיבה פוליטית, שאחריה באה אופנסיבה צבאית מצד הערבים.

מכל מקום, נסיונות היהודים וידידיהם לשנות או לרכך את עמדת הערבים העקרונית לא הצליחו.

עמי ערב שוללים כל זכות דתית או היסטורית של היהודים על ארץ ישראל. הם, היושבים באזור זה במשך תקופה ארוכה, אינם מיחסים ערך להנמקה, שהארץ היא המובטחת לישראל בכתבי הקודש ושהיא מולדתם העתיקה. בעיניהם לא חשוב גם הקשר הקיים בין התפוצות ובין ארץ־ישראל, שמצא את בטויו בתפלות ובמנהגים. ההתנגדות לטיעונים אלה היא עזה, ללא פשרה. ואם מזכירים את טובת ההנאה, שהמתישבים העניקו לערבים, את הפרחת השממות, את השבחת הקרקע ודרכי העבודה או את פיתוח מקורות פרנסה חדשה, אינם מודים אלא במעט, ומוסיפים: לא מעוקצכם ולא מדובשכם.

ביחוד אטום לב הערבים לתורת הציונות. האידיאה הגדולה, הלאומית־האנושית, אינה קוסמת להם ואינה מעוררת יראת כבוד, אלא דוחה אותם. כשהם שומעים משהו על הציונות — על השאיפה לגאול את היהודים מן הגלות ולכנסם בישראל, על מנת ליצור חברה מתוקנת, מבחינה סוציאלית ורוחנית, פחד תוקף אותם, שמא יתפשטו העולים המרובים וינסו להרחיב את גבולם, על חשבון הערבים. מדי פעם עלתה איפוא התביעה, כתנאי לשלום, לאסור את העליה, המסכנת את שלום האזור.

מדוגמאות מעטות אלה למדים אנו, שאין תועלת והגיון בעימותים אידיאולוגיים, בצורת נאומים פומביים וויכוחים, בשעה שמתנהל משא ומתן פוליטי בדבר שלום בר קיימא. על תהום של אי־הבנה אין לגשר במילים, ואל לנו לגרום לרוגז חינם ולריחוק לבבות. רק חויות קולקטיביות חיוביות עשויות לשנות את המחשבות. אם נזכה ונחיה במשך שנים בשלום עם שכנינו הערבים ובשיתוף פעולה פורה, יתכן שאנו נכיר בצדקת כמה מטענות הערבים, והם יראו בשיבת ציון, נוסף לתיקון עוול לעם, גם ברכה לאזור כולו.

מאז הצהרת בלפור לא השלימו עמי ערב, תחילה עם הרעיון ואחר כך עם המציאות של מדינת ישראל, ואי־השלמה זו לבשה צורות שונות: מאבק פוליטי בכל פורום אפשרי, ארגון לוחמים בגייסות לא סדירים, פרעות ספונטניות ומאורגנות, מעשי טרור, ומדי פעם — גם מלחמות. הערבים חתרו להריסת המדינה הצעירה ורק מעטים אוהבי שלום, משכילים מתונים, ציפו להתנוונותה ולהתמוטטותה, כדוגמת ממלכת הצלבנים.

באותו הזמן גופו חזרו ונשנו נסיונות להשכנת שלום, לפרקים על ידי האו“ם ושליחיהם (ברנדוט, יארינג ואחרים), לפרקים על ידי מדינות מעונינות (תכנית רוג’רס ועוד), לפרקים ע”י מו“מ חשאי או גלוי עם שליטי ערב. הנסיונות לא עשו פרי. רק לאחר מלחמת ששת הימים והחלטות או”ם בעקבותיה, נפתחו אפקים רחבים, והשלום פשוטו כמשמעו היה בהישג יד. המחיר, שנדרש מישראל, היה פינוי כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת־הימים (בהתאם להחלטת או"ם, לפי “הפירוש הערבי”). על כך העידה תשובת נאצר, נשיא מצרים הקודם, ליארינג, ואולם למשא ומתן הדיפלומאטי השקט לא ניתן פרסום. פה ושם נשמע בישראל קול בודד בזכות פינוי השטחים ועשית שלום נכבד, ואולם אלה היו קולות קוראים במדבר.

אז הסב גם שר הבטחון דאז משה דיין את תשומת לב הציבור לאפשרות זו. בהרצאתו בהיכל התרבות (נדפסה ב“דבר השבוע” מיום 3 באוקטובר 1969) שבר את הקסם של “אין ברירה”, שבו אחוז היה הציבור בישראל, והודיע על אלטרנטיבות שונות: “אני רק מציין שתיתכן האלטרנטיבה האחרת: ישראל תיסוג אל הגבולות הקודמים, לא לכל מקום שיפונה על ידי צה”ל יחזרו הערבים על נשקם, יהיו שינויים בסטאטוס של ירושלים וגם שינויי גבולות פה ושם". בסיכום דבריו פסל דיין אופציה זו וטעמו עמו: “מה עשויה להביא אלטרנטיבה כזאת? אולי רגיעה לתקופה מסוימת, אך בודאי אבדן כל ההשגים של מלחמת ששת הימים. היה מתברר, כי נצחנו במלחמה, והפסדנו את הנצחון”. עם זה פיתח תכנית של “גבולות אסטרטגיים” שאין לה אחיזה במציאות.

החמצנו הזדמנות יקרה. סביב שנת 1970 יכולנו לפעול מעל עמדה גבוהה. החזרת השטחים הכבושים, אף כי בעצם היא היענות להחלטת מועצת הבטחון (לאו דוקא לפי “הפירוש הישראלי”), היתה נחשבת לחכמה דיפלומאטית ולנדיבות פוליטית, היתה יכולה לפעול כהלם ולהשרות אוירת שלום ואחוה באזור כולו. שאלת הפלשתינאים לא היתה אז קיימת בצורתה היום, שהיא מדאיגה את הממשלה ורוב הציבור בישראל. מכל מקום מירוץ החימוש, שהפך את המזרח התיכון למחסן נשק אדיר היה נעצר, ללא כל צורך בו במסיבות החדשות.

חלפו כשמונה שנים, ושבה “ההזדמנות” — במסיבות אחרות, ואופיה שונה בתכלית. בתקופת הביניים נדרדר מצבנו המדיני: ידידינו נתמעטו. כמעט כל אומות העולם אינן מודות בצדקתנו ותמיכתן הפוליטית אינה מובטחת. תלותנו בארצות הברית היא כמעט מוחלטת, וחופש התימרון שלנו נצטמצם ביותר. ההזדמנות החדשה, הצעת השלום של נשיא מצרים אנואר סאדאת לבשה מתחילתה צורה דראמאתית מרשימה, שחישמלה לא רק את הממשלות והעמים הנוגעים נגיעה חיונית בדבר, אלא גם ציבור רחב בעולם, הלהוט אחר שלום מהיר. נוסף לכך, נראית הצעת שלום זו כתובעת תנועה מתמדת, כחסרת־סבלנות, כאולטימאטיבית. רווחה בישראל דעה, שעם הכרזת סאדאת על נכונותו לשלום יפתח מעין שוק מזרחי, ובמקח וממכר ממושך יזכה המדינאי הממולח והפיקח יותר. קרוב לודאי שדעה זו מוטעית ביסודה.

סאדאת, כוונתו כנראה טובה וכנה, ללא כל מזימה בסתרים. משוכנע הוא שהצעתו צודקת, גם נדיבה, ומאמין הוא שדובר הוא בשם כל עמי ערב, אם כי כנציג בלתי מאושר, ואם כי “מדינות הסירוב” מסתייגות ממנו ומותחות עליו ביקורת קטלנית.

בכל סבך השינויים דבר אחד לא השתנה — מחיר השלום, שהוא נסיגת ישראל עד לגבול 4 ליוני 1967, אולי בשינויים קלים. אשר למהות־ההצעה, שהיא בהירה ותמציתית, אין להעריכה לפי קנה מידה רגיל. היא מבשרת סיכויים לשלום יציב, הדרוש לנו ולשכנינו כאויר לנשימה. עלינו לדון עליה בגמישות ומתינות, ללא שלהוב יצרים, ולבחון מחדש אמיתות מקודשות. הכרחית היא זהירות בנקודות רגישות, שהן עלולות לשמש אבן נגף בדרך לשלום. רגישה ביותר, רווית סנטימנטים, היא ההחלטה הלאומית (ללא משאל עם), שאין לותר על השלטון הפוליטי־צבאי בירושלים העתיקה. רבים רואים בכך מעין ערך מוחלט־נצחי, התקף בכל הזמנים ובכל התנאים, ואולם אין זו לשון העובדות. כשהעיר העתיקה היתה בפיקוח ערבי, הכריז משה שרתוק־שרת לפני ועדת האו"ם (15.11.48) בשם הממשלה: “… היא דורשת ומעונינית תכלית ענין בהקמתו היעילה של משטר בינלאומי בעיר העתיקה שבין החומות…” (במאבק נגד תכנית ברנדוט, עמ' 21). ועוד. אחדות ירושלים כולה (ירושלים השלמה) כיחידה מוניציפאלית, לא מן ההכרח שתיפגם בתקופת־שלום, גם אם העיר העתיקה תהיה נתונה לפיקוח בינלאומי או למשטר דומה. והמאמינים באמת בקדושת ירושלים — בעיניהם הקדושה מוחלטת ואינה מותנה בכל משטר.

בענין אחר יסודי — משמעות הביטחון לישראל — חילוקי הדעות הם כל חדים, עד שעלולים הם לנפץ את תקות השלום. סאדאת נוטה לערוב לבטחון ישראל על ידי פירוז שטחים נרחבים, ע“י דילול הצבא במקומות רגישים, ע”י הסכמה להצבת חיילי או"ם בגבול ומביא גם בחשבון ערבויות בינלאומיות, אבל אינו מסכים בתקיפות לכל ויתור על אדמה ערבית. לעומת זה מיחסת ממשלת ישראל חשיבות בטחונית עליונה לשטחים; השקפה זו שרירה וקיימת במשך שנים. ודאי תיבחן בעיה זו עוד פעם מיסודה: האם בהחזקת שטחים שונים יש משום תוספת כוח מהותית לבטחון ישראל?

אזרחים פשוטים, שאינם בקיאים בטכסיסי מלחמה, התרשמו מעובדות מפורסמות: מכשולי טבע אדירים, מרחבי אדמה, ביצורים מתוחכמים לא החזיקו מעמד במלחמת העולם השניה; ואצלנו — התעלה וביצורי בר־לב לא עמדו במבחן כמכשול רציני במלחמת יום הכיפורים. כלום לא כדאי להטות אוזן לדברי ידידים ותיקים, הרואים ערובה אמיתית לבטחון ישראל לא בשטחים וביצורם אלא בשכנות טובה וברצון טוב, הכרוכים בכריתת ברית שלום?

אם נסתכל ללא אשליות במציאות הפוליטית, הרי לפנינו כעת רק שתי אופציות: הסכמה להצעת סאדאת בכללותה, בשינויים לא מהותיים, או דחייתה במישרין או בעקיפין. “הצעת פשרה טריטוריאלית”, נחלת הממשלה הקודמת, אינה קבילה על עמי ערב עכשו, כפי שלא היתה קבילה מקודם. למעשה עומדים אנו לפני הכרעה מכאיבה בין שתי אפשרויות.

לא קשה לחזות מה יתרחש בעתיד באזורנו, אם ההכרעה תהיה שלילית ויזמתו של נשיא מצרים תיכשל. המצב ישוב לקדמותו ועוד יחריף, והאיבה לישראל תגבר. יתכן שאפילו מדינות, שהיו ידידותיות, יאשימו אותנו בכשלון השכנת השלום במזרח הקרוב. אפשר לשער, שמנהיגי מצרים (הן אם הנשיא סאדאת יתפטר או לא יתפטר) יושיטו יד אחוה לשליטי מדינות הסירוב, תוך הסכמה, שישראל היא מדינה עיקשת, נוקשה ושואפת לכיבושים. בסטאטוס זה של ספק שלום ספק מלחמה, כשהמתיחות הולכת וגוברת, יכבד עלינו להתמודד בפנים עם משברים כלכליים וחברתיים. לא תהיה גם תקוה סבירה להגדלת מספר העולים ולקליטתם, ועל הכל — על אף אמצעי הרתעה מרשימים, עלולה לפרוץ מלחמה, שלא היתה דוגמתה במזרח הקרוב, וצפויים אבדות בנפש והרס הרכוש בממדים מחרידים. הערכה זו אינה פרי דמיון, אלא מיוסדת בעיקרה על נסיונות העבר.

לעומת זה אין לחזות את העתיד, אם נזכה לתמורה מהפכנית באזור — עשיית שלום להלכה ולמעשה. אפשר להעלות רק השערות, סיכויים סבירים, תקוות.

אין להניח שעמי ערב ינצלו, אחר נסיגת ישראל, את שיפור מעמדם האסטרטגי לשם הסתערות על מדינת ישראל מכל עבריה. כמה טעמים להנחה זו, ואחד מהם: המצב הבינלאומי אינו נוח לכך. נראה לעין ששתי המעצמות — ארצות הברית וברית המועצות מעונינות בקיום ישראל ובטחונה בגבולות מוסכמים, כל אחת מנימוקים שלה. יתכן אפילו, שאם ישראל תסכים לפנות את השטחים, שכבשה במלחמת ששת הימים, יצטרפו גם מדינות הסירוב להסכמי השלום.

מובן מאליו, שחתימת חוזה השלום לא תהיה אלא ראשית תהליך, שיוביל אל שלום אמת. הרבה תלוי באוירה הכללית שתשתרר בין העמים, אחרי תקופה ממושכת של חשדנות הדדית ושל שנאה, הרבה תלוי בהידוק יחסים דיפלומטיים, בהרחבת התיירות, בקשרי מסחר ותרבות. ברור, שבשנים הראשונות של שלום רשמי יהיה צורך לשכנע ולרסן קבוצות קיצוניות משני הצדדים, ובתוכן אידיאליסטים נלהבים, כדי למנוע התנגשויות, ואפילו — סכסוכי גבול.

ולטווח ארוך: אין להתעלם מכמה סימנים, המעידים על תנועת עמי ערב לקראת איחוד, לקראת פדרציה כל־ערבית. אמנם כמה ממדינות ערב מסוכסכות ביניהן במריבות ומשמיעות גידופים ואיומים קולניים, ואלם עם זה גוברת העזרה ההדדית בכלכלה ובמדיניות. מדי פעם נכרתות גם ביניהן בריתות, שלעת־עתה אינן בנות קיימא, אלא צצות ונובלות. אין לזלזל בתופעות אלה. תהליכי איחוד מעין אלה, שנתמשכו עשרות בשנים, תוך סכסוכים קשים ופיוסים, ידועים גם מאירופה וסופם — הקמת שתי מדינות — איטליה וגרמניה. שיקולים לאומיים וכלכליים הכריעו. טוב יהיה, שהפדרציה המתהווה לאט תמצא בקרבתה את מדינת ישראל — ידידותית ומשתפת אתה פעולה בתחומים חיוניים.

כריתת ברית־שלום עשויה לפתוח לפנינו אפקים רחבים. עם הרגעת הרוחות ועם מעבר אטי ממשטר־מלחמה למשטר־שלום, עם יצירת שוקים משותפים באזור — עשוי מעמדנו הכלכלי להשתפר. שחרור הרבה כוחות פרודוקטיביים לצרכי שלום יאפשר שגשוג בתחומים רבים. ואולי תתחדש גם התקוה הציונית הישנה, שעם ישראל, היושב בתנאי שלום בארצו, יזכה ויתרום תרומה נכבדה בשדה כלכלה וחברה ובחיי רוח לא רק לעצמו אלא גם לאנושות כולה.

קיימים גם סיכויים טובים, שכוח המשיכה של הארץ יגדל, ונזכה לעולים רבים יותר, שיבואו לבנות ולהבנות. משק יצרני של שלום, בליווי התקדמות הטכניקה, יפתרו על נקל את שאלת העליה המוגדלת בגבולות מצומצמים. ולציונים הקנאים המצפים לעקירת הגלות ולריכוז פזורי העם בציון – נזכיר את דברי א. שרון, איש עדין ורך, שצידד בזכות “ציונות אכזרית”: אף אם נגזר עלינו לחיות בצפיפות של שכונת פחים ובדרגת חיים של איכר סיני, ניזון בעגבניה, בפיתה ובצל וצנון, ונלבש בגדים מטולאים מאד… ובלבד שכל העם יהא מקובץ ומרוכז במולדתו, שהיא נשמת אפו, עריסתו יסוד חייו" (תורת הציונות האכזרית, עמ' 40–45). ומי יתן ונזכה לכך שבעיה זו תהיה בוערת…

ובסיכום: לאור הסכנות החמורות האורבות לישראל, עם כשלון יזמת סאדאת, ולאור הסיכויים הסבירים הכרוכים בהצלחתה, מן ההכרח להכריז: עלינו לשלם את מחיר השלום!

ירושלים, פברואר 1978