לוגו
100 שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל [כרך א]
מיקום ביצירה:
0%

 

הקדמה

תולדות ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ־ישראל הוא סיפור שלא סופר: ואין גם ספר אחד, בספרות העברית המכיל את תיאור ההתיישבות החקלאית מראשיתה, בשנות השבעים של המאה הקודמת, עד ימינו אלה. נכתבו אמנם ספרים רבים מאוד על תולדות ישובים חקלאיים (מושבות, מושבים, קיבוצים). יש אפילו ישובים שנכתב עליהם יותר מספר אחד. פורסמו גם ספרים על ארגונים התיישבותיים: גדוד העבודה, הקיבוצים הארציים, תנועת המושבים ועוד. יש ספרים המתארים תקופות אלו ואחרות, כמו תקופת התיישבות “חומה ומגדל”, תקופת העליה השלישית, הרביעית והחמישית, תקופת ההתיישבות הגדולה של מושבי עולים וכו' וכן גם ספרים הדנים באזורים מסוימים: ההתיישבות בעמק חפר, בחבל לכיש, בנגב ועוד.

הספר הידוע של ד“ר א. ביין “תולדות ההתיישבות הציונית”, שנכתב לפני כ־40 שנה, מקיף רק את התקופה שבין ראשית פעולתו של המשרד הארץ־ישראלי בראשות ד”ר א. רופין, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ועד הקמת מדינת ישראל. לפיכך החלטתי למלא את החסר ולתאר את תולדות ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ־ישראל מייסוד מקוה־ישראל, פתח־תקוה וראש־פינה, עד הקמת הישובים החדשים בשנת 1977 משני עברי “הקו הירוק”. מאה שנה. הספר עוסק לא רק בתולדות ההתיישבות, כי אם גם בתולדות החקלאות היהודית בארץ־ישראל, שילבתי את התיאור של מעשה ההתיישבות והקמת הישובים בתיאור התפתחותם ההדרגתית של ענפי המשק החקלאי: מהפלחה הפרימיטיבית במושבות הגליל ועד החקלאות המודרנית והמתוחכמת של ימינו. נעזרתי בעבודתי במאות ספרים, חוברות, כתבי־עת ודו"חות של המוסדות הציוניים והממשלתיים שהופיעו במרוצת מאה השנים.

אולם ספק אם הייתי מצליח למלא את המשימה הכבדה שנטלתי עלי ללא הידע והנסיון האישי שצברתי. יובל שנים ויותר הייתי מעורב בענייני ההתיישבות והחקלאות – כמתיישב, חבר קיבוץ בעמק יזרעאל משנות העשרים, וכשליח בתפקידי ציבור שונים שמחוץ לקיבוץ: בשנות הארבעים שימשתי כּמרָכַּז ועדת המשק של הקיבוץ המאוחד ואחרי זה של ‘ועדת המשק של המרכז החקלאי’, אחרי קום המדינה נקראתי להיות המנהל הכללי של משרד החקלאות, תפקיד שמילאתי במשך שבע שנים. למעלה משלוש שנים כיהנתי כמזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים ולאחר מכן כמזכיר הראשון של ברית התנועה הקיבוצית שהוקמה בראשית שנות השישים. ב־1964 התמניתי לשר־החקלאות ושימשתי בתפקיד זה כעשר שנים. הכרתי אישית את רוב “הנפשות הפועלות” המוזכרות בספר, שהיתה להן יד בהקמת ההתיישבות ובפיתוח ענפי החקלאות. בעת כתיבת הספר עמדו לנגד עיני לא אחת האנשים שעשו את המלאכה וגם הישובים הותיקים, מלפני 50 שנה, והישובים הצעירים יותר – בימי ה“בראשית” שלהם. זה הקל עלי את המלאכה מאוד. הספר אינו מחקר היסטורי במובן המקובל. רציתי שיהיה ספר לרבים: חקלאים, מורים, תלמידים וכל המתעניין בתולדות ארץ־ישראל. השתדלתי לא להקשות על הקורא בהרבה מספרים, מראי־מקום וגודש של פרטים. ניסיתי לספר את תולדות ההתיישבות בצורה שתקל על הקורא לקרוא. יחד עם זה הקפדתי הקפדה יתירה על דיוק העובדות, המספרים והתאריכים ובדקתי אותם שבע בדיקות.

תודתי הלבבית נתונה לכל אלה שסייעו לי בכתיבת הספר והוצאתו לאור: לד“ר אלחנן אורן ואהרון ישראלי (איש גבת), שקראו את כל כתב־היד והעירו הערות חשובות: לד”ר דן גלעדי, פרופ' ש. פוהורילס ואליעזר שושני (איש יפעת), שקראו חלקים ממנו, ואני אסיר־תודה להם על הערותיהם. לגב' רות פרלמן, שהעמידה לרשותי את רשימת הישובים שהכינה, לפרופ' רענן ויץ שתרם את מפת הישובים שהוכנה על־ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית והמצורפת לספר זה. אני מודה לארכיון העבודה ולספרייה של התאחדות האיכרים על עזרתם. ואחרון־אחרון אני מודה למנחם דורמן ולעמנואל ביחובסקי שערכו והתקינו את הספר לדפוס ולהוצאת הקיבוץ המאוחד שלא חסכה מאמצים לשוות לספר את צורתו הנאה. יעמדו כולם על הברכה. ח. גבתי


 

חלק ראשון

פרק א: ראשיתה של חיבת־ציון

מבשרים

הרעיון של שיבת ציון נזרק לחללו של העולם היהודי במחצית השניה של המאה התשע־עשרה. מצוקת היהודים במזרח־אירופה והתגברות שנאת היהודים גם במערב־אירופה, שבה נהנו משוויון־זכויות ומשיפור מעמדם הכלכלי, נתנו דחיפה להוגי־דעות מעטים לחתור לפתרון יסודי של שאל היהודים. תשובתם היתה: שיבת ציון, היינו ריכוז המוני יהודים בארץ־ישראל, הקמת בסיס כלכלי ורוחני בה כדרך להגיע לעצמאות מלאה או חלקית של העם במולדתו הקדומה. בשנות השישים של המאה התשע־עשרה הועלה רעיון שיבת ציון על־ידי נציגים של שני חוגים ביהדות שהיו רחוקים זה מזה: מצד אחד, משה הס1, מחוגו של מארכס, שהגה וביסס את תורת הסוציאליזם, ומצד שני – הרבנים יהודה אלקלעי וצבי הירש2 קלישר3. משה הס, שהתאכזב מהשקפת־העולם הקוסמופוליטית, שהיתה נחלתם של הוגי הסוציאליזם המודרני, הגיע למסקנה, כי יש לפתח את ההכרה הלאומית של כל עם ועם ובכללם גם העם היהודי, שאת קיומו אפשר יהיה להבטיח רק על־ידי ריכוז חלקו הגדול בארץ־ישראל. רעיונות אלה פיתח הס בספרו: “רומא וירושלים”, שהופיע בשנת 1862. הרבנים אלקלעי וקלישר העזו להעלות את הרעיון שמוטל על היהודים להכשיר את הקרקע לקירוב הגאולה ולבוא המשיח. לשם כך עליהם להתחיל ביישוב ארץ־ישראל, כדי לתת פתרון לאלתר לבעיות־הקיום החמורות של היהודים, בעיקר במזרח־אירופה. גם משה הס וגם הרבנים אלקלעי וקלישר היו בודדים במערכה זו. האינטליגנציה היהודית במערב־אירופה, וגם במזרחה, ראתה בתנועת ההשכלה ובשוויון־הזכויות את הפתרון לשאלת היהודים, מתוך התקוה ששוויון־הזכויות יושג גם בארצות מזרח־אירופה ובהנחה שבמשך הזמן ייסתמו הפערים בין היהודים לבין בני העמים שהם יושבים בתוכם, עד שיתבוללו ביניהם, תוך כדי שמירה מירבית על ייחודם הדתי (לשם כך ראו גם צורך לבצע רפורמות בדת). מאידך, התקוממו רוב הרבנים והמנהיגים הדתיים נגד המחשבה של “דחיקת־הקץ” והסחת־הדעת מהאמונה בבוא המשיח, על־ידי הנסיון להתחיל מיד ביישובה של ארץ־ישראל. לדברים שנכתבו בימים ההם על־ידי הס, אלקלעי וקלישר כמעט חלה היה הד, ורק עם הקמתה של התנועה הציונית וראשית פעולותיה להגשמת מטרותיה נתפרסמו רעיונותיהם מחדש. הקוראים עתה בכתביהם יופתעו מהראייה למרחקים שגילו אותם אישים שנים רבות לפני הרצל. הרעיון של שיבת ציון היה מבוסס בעיקרו על שיבת עם ישראל לעבודת־האדמה. אין שיבת ציון אלא בעלייתם של המוני יהודים לארץ־ישראל ובהקמת מושבות חקלאיות, שבהן יעבדו את האדמה ויגדלו תבואות, ירקות, פירות ובעלי־חיים. בזה יניחו יסוד לכלכלה לאומית בריאה שתשמש, בבוא היום, בסיס לעצמאות מדינית. צריך לזכור, כי מרבית האוכלוסיה באירופה עסקה בימים ההם בעבודת־האדמה. החקלאות היתה ענף־הכלכלה העיקרי והחשוב ביותר. האיכרים ייצרו לעצמם את המזון הדרוש להם ואת העודפים סיפקו לאוכלוסיה העירונית. אין תיה איפוא שהוגי הרעיון של שיבת ציון ראו כתפקיד ראשון ועיקרי – הקמת ישובים חקלאיים ויצירת מעמד של איכרים שייצרו בזעת אפם את הלחם ואת המזון הדרוש. ר' צבי הירש קלישר, שלא הסתפק בביסוס רעיוני של הצורך בשיבת ציון, כי אם גם ניסה לגבש תכנית מעשית לראשית ביצוע הרעיון, הציע בספרו “דרישת ציון” להקים “חברת ישוב ארץ־ישראל” ופירט את תפקידיה כלהלן:

א. בעלי־הון יהודים, כמו בית רוטשילד, מונטיפיורי ודומיהם יקימו את החברה ויקנו בארץ־ישראל “הרבה ערים, חרבות ושדות וכרמים ופלחי אדמה”.

ב. “יתקבצו להם אנשים יהודים רבים מרוסיה, פולין ואשכנז, אשר יקחו שׂכרם מהחברה לפעול עבודת הארץ תחת ידי איזה מורים, מלומדי חכמת עבודת הארץ, אשר יפקדו עלינו מהחברה. ומי שיבין בעצמו עבודת־אדמה, יותן לו כברת ארץ על זמן־מה לעבדה ולשמרה ולאכול מפריה”.

ג. “להכין שם שומרים מלומדי מלחמה, למען לא יבואו הערבים אשר ישלָיוּ אוהלים לשודדם, לשחת בזרע ומטעי הכרמים”.

ד. “להקים בית־ספר לחקלאות, לחנך נערי בני־ישראל ללמדם עבודת שדה וכרם עם שאר לימודים הנלווים עם תורה ויראה”.4

בתקופה מאוחרת יותר מצאה מגמה זו את ביטויה גם ביצירותיהם של משוררים יהודיים, כגון אליקום צוּנזר, מנדלקורן, פרוג ואחרים. ב־1881 כתב מנדלקורן (“שירי שפת עבר”, תרכ"ג, עמ' 30):

וּבְכֵן קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיוֹן, קוּמוּ וְנָקוּמָה.

בְּצִיוֹן תֹּאכְלוּ לֶחֶם פְרִי יְגִיעָ כַפַיִים

וְנֵפְשׁוֹתֵיכֶם תִּרְוֶינָה מִבִּרְכֵּת שָמַיִם,

כִּי שָׁם צִיוָה ה' אֶת הַבְּרָכָה…

בשנת 1861 ייסד ד“ר חיים לוריה בעיר פראנקפורט על נהר אוֹדר חברה ראשונה ליישוב ארץ־ישראל. הנחתם היסודית של מיסדי החברה היתה: אין להגשים את חלום שיבת ציון ללא שיבה לאדמתה, לא רק על־ידי רכישתה, כי אם בעבודה בידי ישראל ממש. הרב קלישר ראה בהקמת החברה אות ממרום, ומהיום הראשון להקמתה היה אחד ממנהליה ועשה הרבה כדי לפרסם את מטרותיה ולרכוש לה תומכים. באותו זמן, בערך, נוסדה בצרפת על־ידי קבוצת יהודים צעירים חברת “כל ישראל חברים”. זו הפעם הראשונה נוסד ארגון יהודי, שלא צימצם את פעילותו בארץ אחת, כמו הוועד הציבורי המרכזי בצרפת (Consistoire central), או ה”בוֹרד אוף ג’וּאיש דפיוּטיס" באנגליה. שמה של החברה שהוקמה מעיד על כוונתה להדגיש את החברוּת שבין יהודי ליהודי מחוץ לתחום ארצות מושבותיהם ולגבש כוח יהודי, המוכשר לעזור ליהודים בכל אתר ואתר ולהגן עליהם בכל מקום שהם נרדפים וסובלים. מטרות החברה, כפי שנוסחו על־ידי מייסדיה היו:

א. לסייע בכל מקום לשוויון ולהתקדמות הרוחנית של היהודים.

ב. לעזור בפועל לכל הסובלים בשל יהדותם.

ג. לאמץ ידי כל חבר העובד להשגת מטרה זו.5

בתכנית החברה לא נכללה עזרה ליישוב ארץ־ישראל. עברו עשר שנים למן היווסדה עד שהחברה החלה לפעול בארץ־ישראל; וגם לאחר מכן היו חליפות ותמורות במדיניות התמיכה שלה לישוב החדש שהחל להיווצר בארץ. הישוב היהודי בארץ־ישראל: נסיונות ראשונים להיאחז בקרקע באותה תקופה החלה תסיסה גם בקרב הישוב היהודי בארץ־ישראל. אברהם אלעזר פרנקל, שחקר את מצבו של הישוב היהודי בארץ־ישראל, מוסר בספרו “ירושלימה”, שפורסם בתרגום עברי בשנת 1859, מספרים על הישוב היהודי בארץ בתקופה ההיא. לפי הסטטיסטיקה שערך בשנת 1856 היו בירושלים 5700 נפש, בצפת 2100, בטבריה 1514, בחברון 400, ביפו 400, בעכו 120 ובחיפה 100 נפשות. קהילות קטנות היו בצפון: בשפרעם, בפקיעין ועוד. בס“ה היו בארץ כולה 10,629 נפש, אוכלוסיה יהודית. בירושלים היו רוב היהודים בני העדה הספרדית. רק מיעוט מכל היהודים בירושלים היו בעלי־עסק ומלאכה. היתר התפרנסו מן ה”חלוקה“. כספי ה”חלוקה“, שהגיעו בעיקר מרוסיה ומפולין, היו מופקדים בידי הממונים של ה”כוללים“, שהיו מחלקים את הכסף לפי ראות־עיניהם. חלק גדול ניתן למקורבים ולאנשים אמידים, יתר מקבלי ה”חלוקה" היו שרויים בעניוּת ובדוחק.

מצב דומה היה גם בערים האחרות. היהודים בירושלים גרו בצפיפות רבה. רובם התרכז ברחוב היהודים בעיר העתיקה בתנאי־חיים קשים ביותר. גם בערים האחרות לא היה המצב שונה. רוב הישוב היהודי השלים עם המצב הזה, אבל היו יחידים שמאסו בלחם־חסד ורצו לעסוק במלאכה או בעבודה העשויה לפרנס אותם. אולם בנסיבות הקיימות לא מצאו דרך להיחלץ ממצוקתם. הם נשאו את עיניהם לעזרתו של השר משה מונטיפיורי6, שביקר בארץ שבע פעמים: בפעם הראשונה ב־1827, ובפעם האחרונה ב־1875, כאשר היה כבר בן תשעים. משה מונטיפיורי בא לביקור שני בארץ־ישראל בשנת 1839 (תקצ"ט). בימים ההם עדיין היו בגליל חקלאים יהודיים מעטים: בפקיעין, בכפר יאסיף ובשפרעם. בכפר הדרוזי ג’רמַק, בהר מירון, היתה משפחה יהודית אחת, משפחת ישראל בֵּק שהתיישב כאן והקים בית־דפוס במקום, לאחר שבית־הדפוס שהקים קודם בצפת נשדד ונהרס ב־1834, בזמן מרד הפלחים שמרדו נגד שלטונו של מוחמד עלי המצרי. מונטיפיורי ובני לווייתו ביקרו בג’רמק ובילו כמה ימים בצפת, שם נפגשו עם ראשי העדות: האשכנזים והספרדים. מהשיחות איתם הוברר לו, כי רבים מיהודי צפת רוצים להתפרנס מיגיע־כפיהם. אחדים נהגו לחכור חלקות־אדמה קטנות מערבים ולעבדן בשותפות איתם. ראשי העדות הגישו למונטיפיורי תזכיר, שבו ביקשו לרכוש או לחכור כברת־ארץ, לנטוע בה כרמים ועצי זית; את האדמה הזאת יפקיד בידי אנשים הרוצים והיכולים לעבדה.

בביקורו בירושלים הגיש לו ר' מרדכי צורף תזכיר מפורט הכולל תכנית להתיישבות חקלאית של יהודי ירושלים. ר' מרדכי צורף היה בנו של ר' זלמן צורף שעלה מליטא בשנת 1811 (תקע"א). הוא הקדיש את זמנו ואמצעיו לגאולת “החורבה” ושיקומה. בכך עורר רוגז של ערבים שרצחוהו נפש. בנו, מרדכי, חיפש דרכים לביסוסו הכלכלי של הישוב. הוא עצמו ניסה לעבוד בחקלאות. במשותף עם יהודי ספרדי ועם שיך הכפר מנזורה, בסביבת עקרון, עיבד שטח־אדמה. לקראת בואו של מונטיפיורי לירושלים הגיש לו מרדכי צורף תזכיר, שבו כתב כי “ארץ־ישראל גם בחורבנה ושממותה תוכל להיות ארץ זבת חלב ודבש”. בהסתמך על נסיונו האישי הציע למונטיפיורי לייסד מושבה בכפר “געזאזא” (קזזה) בסביבת עקרון, על־פי תכנית מפורטת – תכנית חקלאית, כספית, ארגונית וחברתית – שעיבד למושבה זו. צורף הציע לקנות 100 פדאן אדמה שתספיק ליישובן של מאה משפחות, אדמה טובה לגידול תבואות וירקות ולנטיעת כרמים ועצי זית. המתיישבים יגדלו גם בהמות וכבשים, כדי שתהיה עבודה מתאימה גם לנשים. כן הציע תכנית ארגונית שתאפשר לאיכרים להקדיש חלק מזמנם ללימוד תורה. התכנית היתה מלוּוה בתקציב השקעות מפורט, שכלל רכישת האדמה, בקר, כבשים וכלי־עבודה, גמלים להובלה ובתים למתיישבים. התקציב הסתכם בסך 23,400 ריאל (המטבע המקובל במזרח־התיכון ושוויה אז 5 פראנק זהב או דולר אמריקני). בעל התזכיר הניח שהאדמה תעוּבַד במשותף וכל אחד מהמתיישבים יקבל אתחלקו ביבול.7 מונטיפיורי התרשם מאוד מהתזכירים שקיבל מיהודי צפת וממרדכי צורף, אולם לכלל מעשה לא הגיע. חזונו של ר' מרדכי צורף הוגשם מאוחר יותר על־ידי בנו, יואל משה סלומון, שהיה בין מייסדי פתח־תקוה.

כאשר ביקר מונטיפיורי בארץ־ישראל בפעם הרביעית, בשנת 1855, ניסה להגשים חלק מהדברים שעליהם חשב בביקורו השני. בירושלים, במדרונות הפונים אל גיא־בן־הינום ומעבר לו, רכש חלקת־אדמה ויהודים מצאו שם עבודה בגידול ירקות. הם עבדו בגידור השטח ובהקמת טחנת־רוח. גם בצפת ובטבריה רכש חלקות־אדמה קטנות. פעולתו החשובה ביותר בזמן הביקור הזה היתה רכישת פרדס של 50 דונם בסביבת יפו (1400 עצים). מטרת הרכישה היתה: להעסיק יהודים בעיבוד הפרדס ולהקדיש את ההכנסה ממנו ללומדי תורה בירושלים. זה היה הפרדס היהודי הראשון בארץ־ישראל, שעוּבד בידי יהודים; אלא שההצלחה לא האירה פנים למפעל הזה: חלקם לא התמידו בעבדותם וחלקם היו מחוסרי־הכשרה. המנהלים התחלפו לעיתים קרובות ומצבו של הפרדס היה ירוד. כאשר ביקר מונטיפיורי בארץ ב־1875 מצא רק 1000 עצים חיים. הפרדס עבר ממשגיח למשגיח עד שנעקר בשנת 1925 ובמקומות נבנתה “שכונת מונטיפיורי” בתל־אביב. גדולה היתה אכזבתם של אלה בקרב הישוב הישן שתלו תקוות במונטיפיורי כי יתחיל בביצוע מפעל התיישבותי רחב־ידים וימציא ראשית־פתרון למצוקתם. אולם היו מביניהם גם מי שלא התייאשו והמשיכו לטפל בהגשמת הרעיון להקמת ישובים חקלאיים. בשנת 1860 נקנה שטח־אדמה במוצא על־ידי שני יהודים ירושלמיים: יהושע ילין וגיסו, יחזקאל יהודה. הם החלו לעבד את האדמה ולנטוע עצים. בתוך כך נתקלו בקשיים רבים מצד השכנים שהתנכלו להם, גם הבדידות הכבידה על הישיבה במקום. בנוסף לעבודת־האדמה הקימו שם בית־מלון לעוברי־אורח ואורוות לסוסים ולחמורים. בשנת 1894 נהפכה מוצא לישוב־קבע, כאשר התיישבו בה פועלי רחובות מעליית תרנ“א (1891). בשנת 1868 שלח הרב קלישר את בנו וואלף לארץ־ישראל, כדי לבחון אם יש אפשרות להקים כאן ישוב חקלאי יהודי. הוא הטיל עליו לבדוק את התנאים בארץ ואם יש יהודים הרוצים להתיישב ולעסוק בחקלאות. וואלף קלישר, שהיה צעיר נלהב לחזון הגאולה, עיבד תכנית להקמת מושבה חקלאית בסביבות ירושלים. היתה זו תכנית בת 41 סעיפים, מקצתם סעיפים מעשיים ומפורטים על דרכי הקמת המושבה, מקצתם סעיפים הדנים בדמותה החברתית והמוסרית של מושבה זו. בחלק הראשון של התכנית פירט קלישר את ההון הדרוש להשקעות־קבע ולהון חוזר. כן קבע בפרוטרוט את יסודותיה החברתיים של המושבה שתוכננה כישוב שיתופי: כל חבר חייב למסור להנהלה את כל רכושו וראשית־כל את הכסף שבידו כי, “הכסף מקור בראשית של כל חטא, כמו קנאה, מחלוקת, תאוות הבצע וכו'”. המתיישבים יקבלו את כל צרכיהם: מזונות, בגדים וכיו”ב; יהיה מטבח משותף, שבו יבשלו לכל אנשי המושבה וממנו יגישו לכולם ארוחת־צהריים. בשבתות ובחגים יתפללו כל החברים בצוותא וגם יאכלו ארוחה משותפת. הוא המליץ על פשטות בלבוש ובאורחות־החיים. התכנית הקיפה את כל שטחי־החיים, כגון חינוך, דאגה לאֵם ולילד, צער בעלי־חיים, הגבלה לגיל הנישואים ועוד.8 היתה זו, איפוא, אוטופיה חברתית של ישוב שיתופי – מעין תכנית של קיבוץ בימינו. אבל לתכנית היה פגם אחד: לא היה ברור מי ומי יהיו המתיישבים. קלישר האמין שצעירי ירושלים, אשר נפשם קצה ב“חלוקה”, יתעוררו וייחלצו להקמת המושבה. רבני ירושלים והממונים על ה“כוללים” לא ראו בעין יפה את תכניתו של קלישר. רבנים חששו, שחיי עבודה יביאו לידי כך, שהמתיישבים יתרחקו מלימוד התורה. הממונים על ה“כוללים” חששו שמא תרומות שיתקבלו להקמת המושבה יפגעו בהכנסות ה“חלוקה”. אלה גם אלה הכשילו את תכניתו של וואלף קלישר. הקנאים רדפו אותו ושללו ממנו מקורות פרנסה. הוא נאבק זמן רב, תלה תקוות בקארל נֶטֶר9, שלו הגיש את התזכיר בשנת 1868, בשעת ביקורו של נטר בארץ; תוך כדי כך ביקש ממנו שיעסיק אותו בבית־הספר “מקווה־ישראל” שהוקם אחרי־כן. קלישר הצעיר לא הצליח להיאחז בחקלאות; בעקב הלשנה, נכלא בבית־הסוהר ורק במאמצים רבים הצליח אביו לשחרר אותו; בשנת 1872 עזב את הארץ. אחרי שנה חזר אליה וניסה שוב להגשים את תכניתו – ושוב ללא הצלחה.

בשנת 1868 הגיע לארץ קארל נֶטֶר כנציג חברת “כל ישראל חברים”, שנשלח לבדוק את האפשרויות החקלאיות וההתיישבותיות בארץ־ישראל. נטר שהה בארץ שישה שבועות, ביקר בכל הישובים היהודיים ולמד את המצב הכלכלי, החברתי והדתי של הישוב. בדין־וחשבון שהגיש לחברת כי“ח מסר, כי בארץ־ישראל חיים 13,000 יהודים; 90% יושבים בארבע הערים הקדושות, בכללם 2,500 גברים, שרק 15% מהם עוסקים במלאכה או במסחר היתר, ברובם, מלמדים או תלמידי “ישיבות” ומתקיימים מכספי ה”חלוקה“. הוא הבחין בתסיסה שהחלה בימים ההם להסתמן בקרב יהודי ירושלים וצפת, כביטוי לשאיפה לחיות חיי עבודה ולהתפרנס מיגיע־כפיים. נטר הגיע למסקנה כי אפשר לעזור ליהודי ארץ־ישראל רק על־ידי העברתם לעבודת־אדמה. כשלב ראשון להגשמת הפתרון הזה הציע להקים מוסד חינוכי, שבו יתחנך דור חדש שיכשיר את עצמו לעבודת־אדמה. בינואר 1869 החליטה האסיפה הכללית של חברת כי”ח לקבל את הצעת נטר. הוסכם לייסד ביפו בית־ספר שייקרא בשם “בית לימוד לעבודת־האדמה של חברת כי”ח“. לפי התכנית צריכים היו להתקבל בבית־הספר 10 תלמידים מדי שנה. משך הלימודים יהיה 3 שנים והמספר הכללי של תלמידים יהיה, החל מהשנה השלישית לקיומו – 30. התלמידים יקבלו בביה”ס אוכל ולבוש. עוד הוחלט כי החברה תקנה כל שנה אחוזת־שדה ליישובן של 10 משפחות המוכנות לעבוד את האדמה ולהוציא ממנה את לחמם. את האחוזה ימכרו ליהודים שיקבלו לעבודה את בוגרי בית־הספר; אם לא יימצאו יהודים שירצו לקנות או לחכור אדמה, תעובד בידי תלמידי בית־הספר, בעזרת החברה ובהשגחתה ותמורת עבודתם יקבלו חלק מהיבול. בשנת 1870 הוחל בבניית בית הספר, לאחר שנטר קיבל מהשולטן פירמן על שטח אדמה שנועד לכך. בחודש סיוון תרל"א (1871) נחוגה חנוכת בית־הספר. לפי עצת החייט הירושלמי, ר' אלחנן חייט, אשר תפר את בגדי התלמידים לכבוד האירוע, קרא נטר למקום “מקוה־ישראל”, הנזכר, בפרשת השבוע “מקוה־ישראל ה'” (ירמיהו י"ד 8). במכתבו לועד המרכזי (בינואר 1872) כתב נטר: “הלוואי שמוסדנו יהיה מקוה, מקום טהרה ליושבי הארץ, הואיל והם זקוקים מאוד לכך. מקוה – פירושו גם כינוס וקיבוץ וגם תקוה. ואמנם המקום נוסד על־ידי כינוס יהודים מכל העולם והרבה תקוות אנו תולים בו. מי יתן והיה המוסד הזה צעד ראשון לקיבוץ גלויות10 בארץ אבותינו. הנוער הוא תקות כל עם. לדעתי, השם מוצלח ויש להשאירו: מקוה־ישראל כמו שהוא.”^6^ אולם עברו שנים רבות עד שבית־הספר היה מסוגל למלא את תפקידו: הכשרת דור צעיר לחקלאות. בגלל התנגדותם של החוגים החרדים ללימודי חקלאות במקום לימודי תורה, היה קושי גדול למצוא תלמידים מתאימים. בתוך בית־הספר עסקו התלמידים בעיקר בלימוד מקצועות מלאכה ורק מעטים למדו חקלאות. משק בית־הספר, שהשתרע על שטח של 2,400 דונם, עוּבּד בידי פועלים ערבים. רק מקץ שנים הגיע בית־הספר לרמה מתאימה וריכוז בתוכו צוות מורים טובים שהצליחו לחנך דורות של תלמידים ולצייד אותם בידיעות מספיקות בחקלאות.

באותה תקופה נתגלו אפשרויות לרכישת קרקע במקומות שונים בארץ. ב־1872 הוציאה הממשלה התורכית מיכרז למכירת 4,000 ד' מאדמת יריחו. יהושע ילין מספר בזכרונותיו (לפי “זכרונות ארץ־ישראל” של א. יערי) כי בירושלים התעוררה קבוצת יהודים שהחליטו לקנות את האדמה, ביניהם יהושע ילין, יואל משה סלומון, דוד גוטמן ועוד. הם יסדו חברה של מניות, בנות 100 נפוליון כל מניה (נפוליון = 20 פראנק), וכל מי שהצטרף לחברה זו שילם מחצית ערך המניה. נבחר ועד־פועל (י. ילין, י.מ. סלומון ובן־ציון ליאון), שפתח במו"מ לרכישת אדמה. “השקפתנו ומטרתנו בקנייה זו היתה רחבה מאוד”, מספר ילין בזכרונותיו. “אנחנו קיווינו לרכוש לנו, על־ידי קנייתנו זאת במשך הזמן, את רבבות אלפי הדונמים החרבים והשוממים שעל גבולנו עד הירדן, שעל־פי החוק יכולנו לזכוֹת בהם חינם אם נהפכם מאדמת בור לאדמה מעובּדת. וזה חשבנו לעשות על־ידי זה שנמשוך אלינו עשירים, בעלי־הון באירופה, שישתתפו אתנו בסכומים עצומים לקנות בהם מכונות גדולות להעמידן על הירדן, לשאוב מימיו למען השקות בהם את כל, או רוב, האדמה השוממה הסמוכה לגבולנו עד שפת הירדן. ואחרי שהאדמה בעצמה היא דשנה ופוריה מאד ורק דורשת מים להשקותה, חשבנו שבמקום להשתמש בה לתבואה, אשר עבודתה מרובה וקשה והכנסתה מועטה, נשתמש בה לנטיעת גנים ופרדסים אשר אפילו חמישים דונם יספיקו לפרנס משפחה גדולה בריווח. כי יתר שׂאת לאדמת יריחו על כל האדמות שבארצנו, בכמות פירותיה, בגודלם ובטיבם. וכך חשבנו שבמשך הזמן היו מוצאות להן אלפי משפחות פרנסה בריווח”. מפליא כיצד השכילו יוזמי התכנית הזאת לחזות מראש את האפשרויות הגלומות בבקעת הירדן הצחיחה ולהתוות תכנית של משק־שלחין אינטנסיבי, שכמוהו לא היה אז בארץ ושהיה מסוגל לפרנס אלפי משפחות. הועד־הפועל פעל במרץ רב. בדרכים שונות סילק קונים מתחרים והשיג את אישור הפחה למכירת הקרקע לחברה, בסך 2,000 לירות תורכיות. הפחה הודיע על כך לקושטא וביקש רשות לגמור את העיסקה ולתת לקונים שטר־מֶכֶר. אז נתגלו חילוקי־דעות בין השותפים. היוזמים הציעו לרשום את האדמה על שם חברים בחברה שהיו נתינים עותומניים. ואילו חברים אחרים התנגדו לכך ותבעו לרשום אותה על שם חברים בחברה שהיו נתיני־חוץ. דבר זה הכשיל את הקנייה, כי השלטונות בקושטא לא הסכימו לרשום את האדמה על שמם של נתיני־חוץ. (רשמית רכש אז השולטן את האדמה בסביבות יריחו). ואף־על־פי־כן מקצת היוזמים לא ויתרו על רצונם לרכוש קרקעות והמשיכו במאמציהם במקומות אחרים. דרך משל, ניהלו משא־ומתן על רכישת אדמת דוּרן, שגם כאן הוציאה הממשלה מיכרז על שטח 5100 דונם. גם נסיון זה עלה בתוהו. הפחה לחץ עליהם לוַתר על הקנייה והאדמה נמכרה לערבי נוצרי בשם טיאן. כעבור שנים אחדות נרכש השטח הזה מידי טיאן עצמו והוקמה עליו המושבה רחובות. המאמצים לרכוש קרקעות לא נפסקו, אולם רק בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת עלה בידם של יהודים לרכוש שטחי־קרקע ניכרים ולהתחיל בהקמת המושבות היהודיות המיוסדות על עבודת־אדמה.


פרק ב: השלטון התורכי בארץ־ישראל

יקשה להבין את תולדות ייסוּדן של המושבות היהודיות הראשונות ושלבי התפתחותן מבלי להכיר את התנאים הפוליטיים, הבטחוניים והמשפטיים ששררו בארץ־ישראל בסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים ואת יחסה של הממשלה התורכית להתיישבות היהודית.

האימפריה העותומנית שרויה היתה במצב של התפוררות. מעצמות־אירופה הגדולות רבו ביניהן על חלוקת ה“ירושה”, וכל אחת מהן עשתה מאמצים לתפוס עמדות כלכליות ומדיניות בהתאם לתכניות ההתפשטות שלהן ושאיפתן להגדיל את כוח־השפעתן בתחום האימפריה המתפרקת. אלא שדווקא התחרות זו בין המעצמות – היא שמנעה אז את התפוררותה הגמורה של האימפריה ונתנה לה אפשרות להמשיך להתקיים. מצבה הכלכלי של תורכיה היה רעוע מאוד והיא עמדה על סף פשיטת־רגל. בשנת 1881 נאלצה להגיע להסכם עם נושיה במדינות הזרות ולשעבד להם את הכנסותיה ממכסי המחל, הטבק, היין, המשי וכו'. לשם ביצוע ההסכם הוקם סינדיקאט של בעלי־החובות הזרים, שהכניס לתורכיה אלפי פקידים כדי לפקח על הכנסותיה המשועבדות.

עצמאותה של תורכיה הלכה והצטמצמה. כמה וכמה מדינות פתחו בתורכיה בתי־דואר לממשלותיהן בטענה, כי אי־אפשר לסמוך על הדואר התורכי. כל תושב מתושבי ארץ־ישראל, בין נתין תורכי בין נתין זר, היה רשאי להשתמש בשירותיו של דואר זה. לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה היו בירושלים, למשל, בנוסף לבית־הדואר התורכי, גם בית־דואר רוסי, גרמני, צרפתי, אוסטרי, איטלקי ועוד. כך היה קיים בתורכיה משטר של קפיטוּלאציות שהתרחב מאוד במחצית השניה של המאה התשע־עשרה. לפי הסכמים שנחתמו עם הממשלה התורכית בזמנו, ניתנה לצירי המעצמות הגדולות זכות השיפוט וההגנה על נתיניהם המתגוררים בתורכיה. לפיכך נאסר על כל פקיד ממשלתי להתערב בענייניו של נתין־חוץ או להיכנס לביתו, בלי נטילת רשות מן הקונסול שלו. הממשלה לא יכלה להביא נתין־חוץ למשפט, אלא בהסכמת הקונסול, ומובן מאליו כי הקונסול לא היה נותן רשות זו בנקל.

באופן כזה נוצרו בתורכיה שני סוגים של נתינים: נתיני תורכיה, שכל שוטר או פקיד ממשלתי יכול היה לעשות בהם כעולה על רוחו, ונתינים מיוחסים החוסים בצילם של הקונסולים הזרים. קונסולים אלה יצרו איפוא כעין ממלכה בתוך ממלכה. הם התייחסו בזלזול אל פקידי הממשלה והתערבו בענייניהם כל־אימת שנראה להם כי זכויות נתיניהם נפגעו. חלק גדול מיהודי ארץ־ישראל שמרו על נתינוּת המדינות שמהן באו, ובשעת הצורך ביקשו את חסות נציגיהן כאן. אמנם לא כל הקונסולים שׂשׂו להגיש עזרה לנתיניהם היהודים דווקא. הקונסול הרוסי, למשל, התעלם לעיתים קרובות מפניותיהם של נתיניו והשתמט מלהגיש להם את עזרתו. אולם בדרך כלל הירבו היהודים להיעזר בחסות הקונסולים, כאשר נמצאו במצוקה בגלל התעללותם של אנשי השלטון התורכי. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה חל שינוי יסודי בסדרי השלטון בתורכיה. עד אז היו כל מושלי הגלילות כמעט בלתי־תלויים בשלטון המרכזי. לפי “חוק הווילאיות של שנת 1281”,11 שנחקק בשנת 1862, חולקה הארץ ל“וילאיות” (פלכים): הווילאיות חולקו לסנג’אקים (מחוזות) והסנצ’אק – לקאדות (נפות). יחידות אדמיניסטראטיביות אלו נוהלו בידי פקידים שמוּנו על־ידי הממשלה המרכזית בקושטא. השולטן עבּדוּל חמיד הגביר את מגמת הריכוז ופיתח מנגנון עצום של פקידים, שאמורים היו לספק לו מידע על הנעשה ברחבי המלוכה. עניינים רבים, שבהם צריכים היו לטפל השלטונות המקומיים, חייבים היו להביא לפני הממשלה המרכזית. לדוגמה: רשיון לבנות בתים במושבות חדשות ניתן אך ורק על־ידי השולטון בקושטא. דבר זה גרם לסִרבול, לסחבת ולהפסדים ריבם של זמן ושל כסף. גם שיטת־המיסים התורכית היתה מפגרת מאוד.

החקלאות בתורכיה היתה פרימיטיבית ורמת־החיים של הפלח ירודה ביותר. אף־על־פי־כן היה מס ה“עוֹשֶר” (מַעֲשֵר) שהוטל על הפלחים, המס הישיר הראשי שהכניס למדינה כרבע מכל הכנסותיה. למעשה היו גובים מהפלחים הרבה יותר מהחלק העשירי של היבול. הגבייה היתה נמצסרת לחוכרים מבין האֶפֱנדים העירוניים או בני המשפחות המיוחסות. מובן מאליו שהחוכרים היו מעוניינים להגדיל, ככל האפשר, את הכנסותיהם על חשבון הפלחים. המשא־ומתן של הערכת היבול וקביעת גובה המס היה נמשך לפעמים זמן רב: שבועות ואפילו חודשים. במשך כל התקופה הזאת אסור היה לפלח להוציא תבואה מן הגורן שחיילים שמרו עליה. חלק מהיבול היה בינתיים יורד לטמיון ונאכל על־ידי ציפורים, עכברים ונמלים ולעתים קרובות היה ה“עושר” גוזל מהפלח עד החלק החמישי מיבולו. בשנות בצורת היה המצב עוד יותר גרוע. בדרך כלל היו החוכרים מסרבים לחכור בשנה כזאת את גביית המסים וממילא היתה נעשית על־ידי הממשלה ישירות. הממשלה היתה תובעת את המס לפי המיכסות של השנים הקודמות ולא־אחת עלתה שומת המס על ערך היבול כולו. בנוסף למס ה“עושר” נתחייבו איכרים לשלם מס הבניינים והקרקעות (וֶרְקוֹ), מס הדרכים (דַרְבִּיֶה), מס הבהמות ועוד. המסים היו בולעים כרבע מהכנסות החקלאי. זו היתה הסיבה העיקרית לעניוּתם של הפלחים הערבים, שהיו, למעשה, משלמי־המס העיקריים. לעומת זאת, לבעלי־האחוזות הקרובים לשלטון היו דרכים משלהם להשתמט מתשלום מסים.

שיטת־מסים זו היתה גם אחת הסיבות לריכוז קרקעות רבים בידי שייכים ואפנדים. במשך מאות שנים של אנארכיה התערערו כל סדרי הקרקעות במדינה. שטחים גדולים וטובים הוזנחו ולא עובדו כלל. לפי החוק התורכי היו כל הקרקעות במדינה מחולקות לחמישה סוגים. הסוג המשובח היה אדמת “מירי”, שכללה את הקרקעות הטובות והמתאימות לעיבוד חקלאי. הבעלות על אדמת “מירי”, היתה בידי הממשלה, אולם פלחים שישבו עליה היו זכאים לעבד אותה באופן קבוע. בשנות השישים חקקה הממשלה חקו שכל אדמת מירי, אשר אינה מעובדת במשך שלוש שנים נמסרת לאוצר המדינה. על־ידי כך איבדו פלחים ובדווים רבים את הזכויות שהיו להם על אדמתם. הממשלה מכרה את הקרקעות האלו במכירה פומבית לאֶפנדים עשירים. באופן כזה נמכרה אדמת עמק יזרעאל ב־1872 לסוּרסוּק (בנקאי ערבי מבירות), בסך 6000 לירות. בעלי האמצעים רכשו שטחי־קרקע גדולים בסביבות הערים יפו, עזה וצפת. בעלי־הקרקעות החדשים היו מוסרים את האדמה באריסות לפלחים, אלא שמחמת מצבם הקשה, לא היו הפלחים משלמים לרוב את דמי־האריסות והכנסת האֶפנדים מהאדמה היתה ממילא קטנה מאוד. מכאן שרבים מהם היו מעוניינים למכור את קרקעותיהם ליהודים, כאשר החלק ההתיישבות החדשה בארץ־ישראל. היו גם דרכים אחרות לריכוז קרקעות בידי העשירים. בעלי־הקרקעות אולצו לרשום את אדמתם בטאבּוּ (המשרד הממשלתי של ספרי האחוזה). פלחים רבים שחששו בן תכביד הוראה זו את עול המסים, ביקשו את חסותם של תקיפים ורשמו את אדמתם על שמם למראית־עין, כדי שיגנו עליהם מסחטנותם של שייכים או של פקידי הממשלה. אולם במרוצת הזמן נהפכו הקרקעות שנרשמו למראית־עין לרכושם של התקיפים והם הורישו אותן לבניהם אחריהם, שהיו ממשיכים להחכיר את האדמה לבעליה הקודמים שנהפכו לאריסים. קרקעות רבות עברו מרשות הפלחים גם למַלווים־בריבית, שנתנו הלוואות לפלחים בשעת מצוקתם בריבית קצוצה, וכאשר נבצר מהלוֹוים לפרוע את ההלוואות, נטלו מהם המלווים את האדמה תמורת החוב. גם במקרים כאלה היו בעלי־הקרקע החדשים ממשיכים להחכיר את האדמה לבעליהם הקודמים שגם הם נהפכו לאריסים.

בנסיבות אלו יכלו המוסדות היהודיים וגם פרטים לרכוש שטחי־קרקע גדולים ומרוכזים מידי ערבים עשירים. מאידך, נוצר על־ידי כך רקע לסכסוכי קרקע קשים וממושכים בין המתיישבים החדשים לבין האריסים (בעלי־הקרקעות לשעבר) שנושלו מחזקתם עם העברת הקרקעות ליהודים. להשלמת תמונה עגומה זו של המשטר התורכי יש להוסיף את התחלואים והנגעים שאכלו את המדינה מבפנים, כגון הבערות, ההפקרות, ומעל לכל – ה“בַּקשִׁישׁ” המפורסם. לקיחת שוחד היתה נפוצה בכל משרדי הממשלה ובתי־המשפט (ובכל הדרגות). מעטים היו הפקידים שהיו נקיי־כפיים. בדרך כלל אי־אפשר היה לפעול בלי לשחד את הממונים. זו היתה מכת המדינה התורכית שהרסה את מנגנון השלטון. אחרי ביצוע התיקונים האדמיניסטראטיביים והגברת כוחה של הממשלה המרכזית חל שינוי לטובה במצב הבטחון בארץ, לעומת מצב האנארכיה של “כל דאלים גבר” שהיה קיים לפני־כן. בסוף המאה נסללו דרכים לירושלים, שכם וחברון, נבנתה מסילת־הברזל יפו–ירושלים, ובראשית המאה העשרים הושלמה גם מסילת־הברזל לחג’אז. שיפורים אלו נתנו בידי השלטונות אפשרות להפחית את מקרי השוד והרצח ולהשליט יותר בטחון בדרכים. אמנם, קצרה ידם לפרוש את שלטונם על בדווים שהמשיכו, לפי המסורת שלהם, לפשוט בשדות ולשדוד בקר ורכוש אחר. המתיישבים במושבות החדשות סבלו קשות ממעשי גניבה וגזל, אך במשך הזמן השתפר המצב, בעיקר בגלל אומץ־לבם ונחרצותם של השומרים והמתיישבים היהודיים, שהוכיחו למתנקשים ברכושם ובחייהם, כי הם מסוגלים לעמוד נגדם ולשלם להם כגמולם. יחסה של הממשלה התורכית לעליית היהודים ולייסוּד מושבות בארץ־ישראל היה שלילי בהחלט. קושטא חשדה שהיהודים זוממים לקרוע את ארץ־ישראל מהאימפריה העותומנית, בעזרת המעצמות האירופיות. המיעוטים הבלתי־מוסלמיים גרמו לא־אחת צרות לממשלה המרכזית וסיבכו את יחסיה עם מעצמות אחרות, וממילא לא רצתה לתת למיעוט לא־מוסלמי נוסף להתבסס במדינה. בראשית שנות השמונים, כאשר החלה העליה הראשונה ולארץ־ישראל הגיעו כמה אלפי יהודים, הזדרזה הממשלה התורכית להוציא פקודה האוסרת על יהודים מרוסיה ומרומניה לעלות לחופי הארץ. יהודים אלה, שאיסור זה חל עליהם, המשיכו בנדודיהם עד שהצליחו, בעזרת בקשיש, לרדת באחד הנמלים. בשנת תרנ"א הגיעה תנועת חיבת־ציון12 לשיאה, אך ככל שגדל מספר היהודים שעלו לארץ ורכשו קרקעות, כן החמירה הממשלה את הגזירות על העליה. מאות עולים נאסרו והוחזרו לאניות. כניסת יהודים לארץ נתאפשרה רק על־ידי שוחד, שלא השיג תמיד את תכליתו. באותה תקופה היו גם נסיונות של העפלת יהודים לארץ־ישראל: היו מגיעים בספינות־מפרש מפורט־סעיד לחוף נֶבּי רוּבּין או טַנטורה. אולם חיילים תורכיים ארבו להם בחופים אלה ורוב המעפילים נתפסו. בשנת 1901 הוּצאה פקודה המחייבת כל יהודי הנכנס לארץ למסור את דרכונו או תעודת־המסע שבידו לשלטונות המכס. במקומה היה מקבל תעודה מיוחדת, שהתירה לו להישאר בארץ למשך שלושה חודשים, לכל היותר. לתעודה זאת קראו: “הפתקה האדומה”.

סדר זה התקיים עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. ואף־על־פי־כן הסתננו יהודים רבים לארץ־ישראל או נשארו בה מכוח “הפתקה האדומה”, כביכול. אין ספק שגזירות אלו הרתיעו רבים מלעלות לארץ־ישראל. גזירת איסור העליה היתה מופנית לגבי יהודים בלבד, אולם היו גם גזירות אחרות, שהיו מכוּונות לנתיני־חוץ בכלל, אלא שאף הן פגעו בעיקר ביהודים. לפי החוק התורכי אסור היה לנתין זר לרכוש קרקעות בלי רשיון מיוחד. יהודים הערימו על החוק על־ידי רישום קרקעות על שמם של יהודים שהיו נתינים עותומניים. ב־1891, כאשר גבר החשש מגל רכישת הקרקעות, הוציאה הממשלה פקודה האוסרת קניית קרקעות על־ידי יהודים, אפילו הם נתינים עותומניים. תחת לחץ המחאות הוסר האיסור מקרקעות עירוניות וחל רק על קרקעות בכפרים. קניות שנעשו לאחר מכן בוצעו בדרך עקיפין ובעזרת תשלומי שוחד ניכרים. חוק נוסף, שהכביד מאוד על המתיישבים היה חוק איסור הבנייה. רוב אדמת הכפרים היתה אדמת מירי, היינו – אדמה השייכת למדינה. אסור היה להקים כל בנין על אדמות אלו בלי לקבל רשות מבעלי־הקרקע, היינו מהמדינה. חוק זה גרם סבל רב למתיישבים במושבות החדשות. הטיפול בקבלת הרשיון בקושטא נמשך לפעמים שנים. לדוגמא, אנשי חדרה גרו בצפיפות רבה בחאן הישן, שבו הצטופפו 27 משפחות, ורק כעבור חמש שנים הותר להם לבנות בתים. מצב דומה היה במושבות אחרות. הפקידים התורכיים השגיחו בשבע עינים שלא ייבנה בנין ללא־רשות וזאת, בעיקר כדי לסחוט סכומי שוחד גדולים. היהודים ניצלו פירצה בחוק התורכי שקבע, כי בנין שייבנה ללא רשות – ייהרס עד היסוד, אולם אם גם הגג כבר הוקם, אין להרוס את הבית בלי פסק־דין של בית־המשפט. היו ממהרים, איפוא, להקים את הקירות אגב מתן שוחד, ומזדרזים אחר־כך להעלות את הגג כדי למנוע את הריסת הבנין. מכל האמור לעיל יובן, כי המתיישבים היהודים היו נאלצים להתגבר לא רק על קשיים אוביקטיביים הכרוכים בהקמת ישובים בארץ נחשלת ובתנאי־טבע אכזריים. בנסיבות ידועות לא רק שלא נעזרו בממשלה בסילוק המכשולים הטבעיים שעמדו בדרכם, אלא עוד היו אנוסים להיאבק במכשולים רבים שהממשלה עצמה היתה עורמת בדרכם, וביחס עוין שגילו פקידיה ושליחיה בכל מקום שם יהודים ניסו להיאחז בקרקע. היתה זו שלשלת של מאבקים קשים ומייגעים שבלעו כוחות רבים, גרמו קרבנות אדם ובלעו חלק ניכר מן האמצעים הכספיים המעטים שעמדו לרשות המתיישבים והמוסדות הציבוריים שעזרו להם.


פרק ג: ייסוּד המושבות הראשונות

קניית אדמת ג’עוּני ואַמְלַבֶּס

בשנת 1878 (תרל"ח) חל מיפנה בהגשמת הרעיון של התיישבות חקלאית בארץ־ישראל. לאחר שנתבדו התקוות שתלו בעזרתם של נדיבי ישראל בתפוצות, החליטו כמה קבוצות של יהודים בצפת ובירושלים להתחיל בהקמת ישובים חקלאיים על אחריותם־הם ובאמצעיהם. היו שהתייאשו מהאפשרות להשיג אדמת ממשלה להקמת המושבות והחליטו לרכוש שטחי־קרקע מבעליהם. בשנת תרל“ה, כאשר מונטיפיורי, שכבר היה זקן מופלג התפטר מנשיאותו ב”ועד שליחי הקהילות" בבריטניה, החליט הועד לייסד מפעל על שם מונטיפיורי. חברי הועד פנו בקול־קורא אל יהודי העולם בבקשה לתרום כסף להקמת הקרן שתיקרא “מזכרת משה”. ראשונים נדבו יהודי אנגליה סכומים גדולים למדי לקרן זו, וגם מארצות אחרות נתקבלו תרומות. כאשר חזר מונטיפיורי מנסיעתו השביעית והאחרונה לארץ־ישראל (והוא היה אז כבן תשעים ואחת), הגיש תזכיר לועד “מזכרת משה” ובו הציע כי בכסף שנאסף תקנה הקרן קרקעות בארץ־ישראל. ואמנם ועד “מזכרת משה” החליט לקנות בעשרת אלפים לירות־שטרלינג קרקעות “ולבנות בתי מושב ולייסד קופות־מלווה לתמיכה בעובדי־אדמה ועוסקים בחרושת”. כבא־כוח הועד הוחלט לשלוח לארץ־ישראל את הסופר והעסקן יחיאל מיכל פינס13.

“מזכרת משה” הפיחה תקוות חדשות בלבם של האנשים שהחלו במעשה ההתיישבות. ב־1878 קנו 30 איש מצפת מאדמת ג’עוּני – 4,200 דונם. 17 משפחות התיישבו בחושות הכפר וקראו למקום גי־אוֹנִי. התחילו לעבד את האדמה. אולם לא היו בידיהם האמצעים הדרושים לרכישת הציוד שהיה דרוש לכך. על־כן פנו ל“מזכרת משה” בבקשה להלוואה בסך 2000 פראנק. אולם עסקני הקרן השיבו פניהם ריקם. על המתיישבים עברה אז שנה קשה מאוד. הוחלט לשלוח שליח מיוחד לרומניה לבקש עזרה. השליח היה אלעזר רוקח14 – והוא הראשון שיצא מהארץ לתפוצות כדי לגייס כספים לצרכי ההתיישבות. אלעזר רוקח היה מכבר איש ריב ומדון לאנשי ה“חלוקה” בארץ־ישראל ובין השאר הציג לעצמו כמטרה להפנות חלק מכספי ה“חלוקה” להקמת מושבות. הוא שהה זמן רב ברומניה ובמרוצת הזמן היה תוצאות חשובות לפעולתו. אולם מתיישבי גיא־אוני לא החזיקו מעמד ונטשו את המקום, שעליו עתידה היתה להיבנות המושבה ראש־פינה.

בסוף אותה שנה (תרל"ח) נקנתה אדמת פתח־תקוה על־ידי קבוצת יהודים מירושלים, שבראשה עמדו יואל משה סלומון (בנו של מרדכי צורף), דוד גוטמן ויהושע שטמפר. עם קבוצה זו נמנו אנשים מהמעמד הבינוני שמאסו בחיי הבטלה והחליטו להתיישב בכוח עצמם. גם הם התייאשו מהאפשרות להשיג אדמת ממשלה וחיפשו אדמה פרטית הניתנת לקנייה. הוצעה להם אדמת אואַמְלֶבֶּס צפונית־מזרחית ליפו – רכושם של שני אֶפנדים שגרו בעיר: טַיָאן וקַסַר. היוזמים יצאו לסייר את האדמה בליווּי פקידו של טיאן. הם הגיעו למבצר אנטיפטרוס ושם מצאו מעיינות מים זורמים, שהם מקורות נחל הירקון. האדמה השחורה והדשנה ומעיינות־המים המפכים בה שבו את לבם. אולם כאשר באו לכפר נזדעזעו לראות פלחים כחושים ונגועי מחלות. סלומון נשאר בכפר ימים מספר כדי לחקור את תושבי המקום על תנאי הסביבה. הוברר לו כי שתי סיבות למחלות הנפוצות כאן: יתושי הביצות שנוצרו בסביבה הפיצו את הקדחת, והנחל, מאין איש דואג לנקותו, שהתמלא פגרי חיות ועופות. ועוד הוברר לו כי בכפרים המרוחקים יותר מהנחל והשוכנים במקומות גבוהים, יחסית, מצב הבריאות משופר יותר בשיעור ניכר. סלומון הזמין את ד"ר מז’וֹריקָה – רופא יווני, שהיה מפורסם אז בארץ – לבדוק את המקום ולתת את חוות־דעתו. משהגיע למקום עלה על גגו של בית, הסתכל בסביבה בשימת־לב מרובה והביע דעתו כי המקום הזה, מטבע־ברייתו, אינו מתאים לישוב בני־אדם… את מסקנותיו ביסס על תצפית, שבה נוכח לדעת, כי על אף שפע המזון והתולעים אין עופות פורחים מעל לשטח. סלומון, גוטמן ושטמפר הושפעו אמנם מחוות־דעתו של הרופא, ואף־על־פי־כן החליטו להסתכן ולקנות חלקת אדמה שהיתה בבעלוּתו של קסר וגבלה עם הכפר יָהוּד. (אדמת טיאן השתרעה על־יד הנחל שממנו ביקשו להתרחק). תנאי הבריאות בשטח זה היו טובים יותר. ב־21,400 פראנקים (6.5 פראנק לדונם) קנו 3375 דונם: את האדמה חילקו ל־48 חלקות, וביום 3.11.1878 עלו על הקרקע וקראו למקום פתח־תקוה.

ראשית עבודתם היתה לחפור באר: ואמנם מצאו מים בעומק לא רב. שנים־עשר המייסדים החלו לחרוש את האדמה במחרשות אירופיות, מתוצרת הונגריה, רתומים לשוורים שהובאו מסוריה. כמה משפחות מירושלים עברו לגור ביפו. שישה ימים בשבוע היו הגברים עובדים בפתח־תקוה ולשבת היו חוזרים למשפחותיהם ביפו. את המושבה תיכננו לפי הדוגמה של כפרי הצ’רקסים, שהממשלה התורכית יישבה בשנים 1877־78, אחרי מלחמת תורכיה – רוסיה. הבתים הקיפו את המושבה מארבע רוחותיה. באמצע – מקום לגרנות ולרפתות. הכניסה למושבה היתה דרך כמה שערים; תכנית זו הלמה גם את צרכי הבטחון של המושבה, ששכניה הציקו לה לעתים קרובות. בפסח תרל"ט ערכו סדר ראשון בפתח־תקוה. בהתכנס המשפחות של מייסדי המושבה נשא שטֵמפר נאום שהיה בו משום דברי נבואה: “התנחמי ארץ, הנה נמצאו לך כהיום גואלים ואם כי מעטים הם היום הזה, הנה קמו עשרה אנשים העובדים אתנו בחריצות. ולמראה העשרה יקומו מאה, ולמראה המאה יקומו אלף, ומאלף – רבבה ומרבבה – מיליונים. גם יומם, גם לילה לא ננוח עד אשר תשובי אל קידמת נעורייך להיות עטרת צבי בכל העולם”.15 כאשר הגיע זמן הקציר – קצרו את היבול והעלו את התבואה בגמלים לירושלים. נערכה חגיגה גדולה. המונים באו לראות בפלא הגדול של יהודים המביאים, זו הפעם הראשונה לאחר חורבן הבית – את יבול אדמתם ומעשרותיהם, פרי עמלם, לירושלים כבימי קדם.

ייסוד המושבה היכה גלים בחוגים רחבים של יהודי ירושלים. כאשר התארגנה קבוצה גדולה לרכישת קרקעות נוספות לשם התיישבות בפתח־תקוה, נקנה גם השטח של טיאן: 10945 דונם, ב־60,000 פראנק. היו מועמדים רבים להתיישבות זו ולכן חילקו את השטח ל־100 חלקות. המתיישבים החדשים התכנסו בפתח־תקוה, ור' י.מ. סלומון, שנאם לפניהם, אמר בין השאר את הדברים הבאים: “זכאים אנחנו כי זכינו לגאול גאולה שלמה נחלה גדולה כהיום הזה בארצנו. כל שטחי האדמה הנמצאים כיום הזה בידי אחינו היהודים בכל ארצנו, הן אלה אשר במקוה־ישראל והן אלה אשר בירושלים, חברון, צפת ויפו, אם מצרפים אמה לאמה תמצא, כי השטח שעלה בידינו לגאול – מכריע את כולם: שטח הקרוב לשנים־עשר אלף דונם.”

אין ספק, כי ייסוּד פתח־תקוה היה צעד מכריע להתחלת ההתיישבות החקלאית בארץ־ישראל. אולם המבחן העיקרי של המתיישבים עוד היה לפניהם. סלומון הזהיר את המתיישבים החדשים שלא לבנות את בתיהם על־יד הירקון, אולם לא שמעו לו. ואף זאת: נוצרו שני סוגי מתיישבים – “הראשונים” ו“החדשים”, ובין שני המחנות התגלע חוסר־אמון. סלומון הזהיר את המתיישבים שלא לסמוך על עזרה כספית מהחוץ ולהישען רק על האמצעים שבידיהם. אולם חלק ניכר מן המתיישבים החדשים היו מעוטי־אמצעים וקיוו לקבל תמיכה מ“מזכרת משה”. אלא שהתמיכה איחרה לבוא. בגלל חוסר־אמצעים העדיפו לבנות את בתיהם על־יד הנחל כדי לנצל את המים לגידול ירקות ולהתפרנס גם מדייג. והתוצאות לא איחרו לבוא. בקיץ פרצה במושבה קדחת והפילה חללים רבים. משפחות שהתיישבו על־יד הירקון החלו לעזוב את המקום אחת־אחת, ובשנת 1881 התרוקנה השכונה הירקונית מתושביה. הקדחת לא פסחה גם על השכונה שנבנתה על הגבעה. המתיישבים סבלו סבל רב מהמחלות וגם מהטרדות השכנים שניצלו כל הזדמנות לגנוב ולשדוד. לא יצא זמן רב וגם המתיישבים הראשונים החלו לעזוב, ביניהם קבוצת המייסדים. רובם חזרו לירושלים. היתה זו שנת שמיטה, ודבר זה שימש נימוק להפסיק את עיבוד האדמה. העוזבים ראו את עזיבתם כזמנית ותיכננו תכניות לשיבתם ולשיקוּם המושבה. כשנתיים ימים עמד המקום בשממתו. ב־1882 רכשו אנשי פתח־תקוה חלקת אדמה קטנה, כ־130 דונם, מאדמת כפר יהודיה, על גבעה רחוקה מהביצות, והחליטו לבנות את בתיהם שם. באותו זמן התעורר י.מ. פינס לעזור לאנשי המושבה וביוזמתו נשלח שליח לגולה למכור שם אותן חלקות אדמה של אנשי פתח־תקוה, שלא רצו או לא יכלו לחזור. השליח, אברהם קופלמן, הצליח לארגן בביאליסטוק (רוסיה) קבוצת יהודים שקנו חלקות־אדמה. מקצתם עלו לארץ, בנו בתים והתיישבו ביהוּדיה. בהדרכת ה“וותיקים” התחילו לעבד את אדמתם, אך במהרה נוכחו לדעת, כי אין אפשרות לשבת ביהודיה ולעבד את האדמה בפתח־תקוה, המרחק הגדול בין בתי המגורים לבין חלקות־האדמה הכביד על המתיישבים. המתיישבים החדשים השפיעו על הירושלמים לחזור לפתח־תקוה ולבנות בה את בתי הקבע שלהם. יהודיה התרוקנה מיושביה ואחר כמה שנים נעזבה כליל. ב־1887 חיו בפתח־תקוה 57 משפחות שמנו 277 נפש; נבנו בה 47 בתים ושטח האדמה של המושבה הגיע ל־14,000 דונם. בשנים הראשונות לא ראו המתיישבים ברכה בעמלם: היבולים היו זעומים, כי המשק היה פרימיטיבי והגידולים גידולי־בעל. לא היו בידיהם אמצעים להקים משק־שלחין או מטעים. חלק מהמתיישבים קיבל אמנם תמיכת־מה מ“חובבי ציון” ברוסיה, אך סיוע זה לא הספיק לפיתוח המשקים, ורק אחר ביקורו הראשון של הבארון רוטשילד בארץ, ב־1887, קיבל הבארון חלק ממתיישבים אלה תחת חסותו. אמצעים נוספים שזרמו עתה למושבה נתנו דחיפה לשינוי פני הדברים.

ראש פינה

אלעזר רוקח שנשלח על־ידי מתיישבי גיא־אוני לרומניה, הצליח לעורר את יהודי רומניה לפעולה למען ארץ־ישראל ולעליה לשם. בבוקרשט נוסדה “אגודה ליישוב ארץ־ישראל” אגודות דומות הוקמו בערים אחרות. מצב היהודים ברומניה החמיר באותה עת. לאחר מתן עצמאות מדינית לרומניה מידי קונגרס ברלין (ב־1878), החל תהליך של נישול היהודים מפרנסתם. למרבית היהודים לא ניתנה אזרחוּת והם הוכרזו כ“זרים”. בדרך זו נושלו מעמדותיהם הכלכליות, וגורשו מהכפרים ואפילו מגבולות המדינה. תעמולתו של אלעזר רוקח נפלה איפוא על קרקע פוריה.

הרעיון לעלות לארץ־ישראל ולהתיישב בה נקלט על־ידי המונים. סייעה לכך במידת מה גם השמועה שנפוצה על פעולתו של לורנס אוליפאנט16. האיש היה בן למשפחה מיוחסת בסקוטלאנד ושהה כמה שנים בארצות־הברית, כחבר עדה שיתופית שנוסדה שם על־ידי ספיריטוּאליסט אמריקני בשם תומס ל. הֶריס. אוליפאנט התאכזב מ“נביאו” ועזב את ארה“ב בשנת 1881. לאחר קונגרס השלום בברלין החל להתעניין במצבה של תורכיה, שהכיר אותה מביקוריו הקודמים בארץ זו. היתה לו כוונה לקבל מהשולטן זכיון על שטח־אדמה גדול בעבר־הירדן וליישב שם יהודים מרומניה ומרוסיה. לשם כך נסע לקושטא, אולם אחרי טיפול ממושך הוברר לו, שאין כל סיכוי להגשים את תכניתו. בכל־זאת הבשׂורה על האנגלי המופלא עשתה לה כנפיים ברחבי העולם היהודי ונתלוו אליה סיפורים דמיוניים על עושרו של אוליפאנט ועל יכולתו להשיג סכומי־כסף עצומים ליישוב ארץ־ישראל. לאחר שנוסדה ה”אגודה ליישוב ארץ־ישראל" בבוקרשט הוקמו אגודות דומות לה בערים אחרות; מטרתן היתה לעזור ליהודים המתכוננים לעלות לארץ־ישראל וגם לסייע בידיהם לרכוש קרקעות ולייסד מושבות. ברוב ערי רומניה נפתחה הרשמה של יהודים הרוצים לעלות. בגלל המצב הכלכלי הקשה נרשמו אלפים, רובם מחוסרי־אמצעים.

בסוף שנת 1881 התכנסה בפוֹקשֵאן ועידה של כל האגודות ליישוב ארץ־ישראל ברומניה. לועידה באו נציגים של 32 אגודות. תפקידה העיקרי היה: לרכז את פעולות האגודות המקומיות, לתכנן ולבצע את העליה לארץ־ישראל. נבחר ועד שפתח מיד בפעולה, במטרה להקים מושבה חקלאית וליישב בה 200־150 משפחות. לצורך זה הוחלט לשלוח משלחת בת ארבעה אנשים לתור את הארץ ולרכוש שטח אדמה מתאים לייסוּד המושבה. המשלחת נפגשה בארץ עם דוד שוּבּ17, שליח האגודה בעיר מוינֶשְטִי שהחליטה לפעול בלי לחכות לפעולות מרכזיות. דוד שוּבּ, שביקר בג’עוני, שנעזבה על־ידי מתיישביה הראשונים (פרט לשתי משפחות שנותרו שם), החליט כי זה המקום המתאים להקמת המושבה. חודשים מספר לאחר רכישת אדמת גיא־אוני בשביל האגודה במוינשטי, יצאו מרומניה 45 משפחות ובהן 228 נפש, ובסוף הקיץ הם הגיעו לצפת. בגלל חילוקי־דעות בין העולים, פנה חלק מהם לחיפה, אולם 25 משפחות התיישבו בגיא־אוני והסבו את שמה לראש פינה. בגלל מחסור באמצעים מכרו המתיישבים שליש מהאדמות לעולים מרוסיה ולא הותירו ברשותם אלא שטח בן 2500 דונם, ראוי לעיבוד, פרט לשטחי מרעה. המתיישבים ניגשו מיד לעיבוד האדמה ולבניית הבתים. עד שהבתים עמדו על תילם גרו המשפחות בצפת. מדי יום הלכו הגברים ברגל לעבודה במושבה. עם עלייתם לראש פינה הוברר, כי לא בידי כל המתיישבים אמצעים כספיים מספיקים לבניית הבתים ולרכישת הציוד הדרוש. אמנם לפני עלייתם הוזהרו שכל אחד חייב להביא אתו לפחות 2000 פראנק־זהב, בהתאם לתכנית שהוכנה בידי דוד שוּב, אך בדיעבד התברר כי משפחות אחדות הביאו אתן פחות מסכום זה ולכמה מהן לא היה כסף כלל. באסיפה שקיימו המתיישבים ב־16 בספטמבר 1882 הוחלט שבשנה הראשונה יעבדו את האדמה במשותף, כדי למנוע התפוררות המושבה אם כל אחד ידאג רק לעצמו ובתוך כך תיווצר חלוקה בין אמידים לעניים. המתיישבים נדרשו למסור את כל כספם לידי גיזבר, שנבחר באסיפה והועד שנבחר אף הוא, קיבל על עצמו לעסוק בבנין הבתים ובסידור העבודה והכלכלה. המתיישבים חויבו לעבוד בכל עבודה, בשדה או בשׂכר. לאלה שלא הסכימו לסידור זה הוצע לעזוב את החבורה, ואכן שש משפחות קיבלו את כספן חזרה ושבו לרומניה. בהתאם להחלטות שנתקבלו באספת המתיישבים נקבעו תקנות מפורטות לסדרי־החיים והעבודה. ואלו הן תקנות ראש פינה. התקנות קבעו את סמכויות הועד, צורת בחירתו, זכויות האזרחים־המייסדים וזכויות התושבים שהצטרפו. בפרק ח' לתקנות, המוקדש ל“התנהגות החבורה בני המושבה בכלל”, נקבעו סדרי־עבודה והלכות החיים החברתיים במושבה:

סעיף נ"ג: כל אחד מחויב לעבוד עבודתו אשר ישימו עליו הועד מהמושבה ואם אחד יעבור על פקודות הועד בענין העבודה, אז הכוח בידי הועד להעניש אותו עפ"י רוב דעות מהועד.

סעיף נ"ו: לא יבזה איש את רעהו או לכנות לו שם של ביזוי. רק שלום ואחוה ואחדות יהיו ביניהם בכדי שיהיו לשם ותפארת בכל קצווי ארץ. וכל אשר יבזה את רעהו או יכנה לו שם של ביזוי יענישהו הועד לפי המבייש והמתבייש. כן נקבע בתקנות שהכל חייבים לעבוד יחד לפי הוראת הועד – “לא זה פונה לזיתו וזה יפנה לכרמו” על כל המתיישבים הוטלה חובת שמירה בלילות, איש איש לפי תורו. נאסר להעמיד איש אחד בשכר, במקום האיש החייב בשמירה."

התקנות נקבעו לשנה אחת. בשנה הראשונה הצליחו המתיישבים לבנות את הבתים, אלא שבגלל מחסור בכסף ניבנו, סמוך לכפר הערבי, בתים קטנים – 2 חדרים לכל משפחה. מחמת איחור הגשמים יצאו אנשי ראש פינה לחרוש את אדמתם רק ביום ג' בטבת תרמ"ג. הם יצאו לשדות בהתלהבות גדולה כשידיהם אוחזות במחרשה. את היום הזה קבעו כיום העלייה לראש־פינה. אלא שהמתיישבים החוגגים לא חזו אז מה רבים הקשיים הצפויים להם. קודם־כל לא היה להם כל נסיון בעבודת־האדמה. גם לא היה איתם מדריך ראוי לשמו שיוכל להדריכם בחקלאות, ולפיכך נעזרו בעצתם של הערבים השכנים. כאשר הגיע זמן הקציר, התברר שהיבול הוא דל מאוד. לא נותר בידיהם כסף מספיק למחיה ולרכישת הציוד הדרוש לעבודה. העזרה הכספית שהגיעה מאגודות “חובבי ציון” באירופה היתה מצומקת. בדלית־ברירה החל הוועד לקחת הלוואות בצפת. הוא מישכן את האדמה ואת הבתים – והריבית הצטברה והלכה. בתוך כך לא נחרש חלק מהאדמה בגלל סכסוכי גבול עם השכנים.

באותם ימים ביקר בארץ־ישראל שליחו של הבארון הירש – פנחס עמנואל וינציאני, שהיה גם חבר הועד המרכזי של כי“ח. לפי בקשת האגודה ברומניה התעניין במיוחד במצב המתיישבים בראש פינה ובזמרין, היא זכרון־יעקב. בראש פינה נפגש עם ועד המושבה וממנו שמע על מצבה, שחסר הון לביסוסה ועל־כן ביקשוהו לעזור בהשגת הלוואה של 50,000 פראנק. שליח הבארון השיב כי שולחו אינו מוכן לתמוך בהתיישבות בארץ־ישראל, עם זאת הבטיח להם להשתדל למען המושבה במקום אחר. נקל להבין שהועד יצא מאוכזב מפגישה זו. מכל־מקום הפרסום הרב בקשר למצבן החמור של המושבות שקמו בארץ־ישראל הגיע גם לאזני הבארון אדמונד רוטשילד. נציגו, מיכאל אֶרלֵנגֶר, ביקר אז בארץ ודיווח לבארון על המצב. לאחר מכן קיבל הבארון דו”ח גם מוינציאני, ולאור הדברים שהגיעו אליו החליט לבוא לעזרתן של ראש פינה וזמרין. הוא שלח לארץ־ישראל את אליהו שייד, מזכיר ועד הצדקה בפאריס, שהגיע לראש פינה וחתם על חוזה עם ועד המושבה, בהתאם להנחיות שקיבל מהבארון. לפי זה רשמו המתיישבים את כל קרקעותיהם, בתיהם ושאר נכסיהם על שם נציג הבארון, מיכאל אֶרלינגר. כתמורה התחייב שייד לסלק את החוב שרבץ על הועד בסך 10,000 פראנק; לבנות בתים למתיישבים שעדיין לא היו להם; לבנות מוסדות־ציבור: בית־ספר, בית־כנסת וכו'; לצייד כל משפחה באינוונטר הדרוש לעיבוד האדמה, ולהקציב לכלכלת המתיישבים במשך 9 חודשים, עד לקציר. ואמנם זה היה מיפנה בתולדותיה של המושבה, שמאז יכלה להתבסס ולהתפתח על־ידי עבודה קשה של המתיישבים ובעזרתו של הבארון.

זכרון־יעקב

מפני הלחץ הגדול לעליה החליט הועד הראשי לישוב ארץ־ישראל ברומניה להקים עוד מושבה. מהשיירה הראשונה של עולים שפנו לראש פינה נפרדו 15 משפחות שהתיישבו זמנית בחיפה בציפיה לרכישת אדמה למושבה חדשה. לאחר זמן קצר נקנתה אדמת זֵמֵרין שהיתה בבעלותו של נתין צרפתי. עולי רומניה קנו את האדמה באמצעות אֶמיל פראנק18, יליד אֶלזאס, סוכן אניות בריטיות בביירות. השטח שנקנה נאמד ב־6000 דונם, שרק חלק ממנו היה ראוי לעיבוד.

בחודשי חורף 1882 יצאו מרומניה כמה עשרות משפחות להתיישב בזמרין. שתי שיירות ראשונות הגיעו לארץ בלי הפרעות. אולם השיירה השלישית נתקלה באיסור חמור מצד הממשלה להיכנס לארץ. לא ניתן לעולים לרדת בחיפה. האוניה המשיכה לביירות; מקצתם ירדו שם, ואילו היתר הוסיפו לנוע ולנדוד במשך כמה שבועות. לבסוף, משהצליחו כולם להגיע לארץ, עלו על הקרקע בזמרין ביום א' דחנוכה, כ“ה כסלו תרמ”ג (6 בדצמבר 1882). בגלל המחסור בבתי־מגורים נשארו המשפחות בחיפה. הגברים עלו לזמרין והתחילו בהכשרת הקרקע. מרומניה הביאו איתם חומרי־בנין להקמת צריפים. באין דרך להר, שעליו שוכנת זמרין, נאלצו המתיישבים לשאת את עצי הבנין על כתפיהם. בתקופה הראשונה התנהלה העבודה במשותף. כל גבר מגיל שלוש־עשרה ומעלה היה חייב לעבוד. שלושה שבועות עבדו ברציפות ושבוע אחד נחו בחיפה, בתוך משפחותיהם. בזמרין סודר מטבח משותף, שבו בישלו את הארוחות למתיישבים שעבדו במרץ רב – סיקלו את הקרקע, עקרו שיחי־בר, סללו דרכים והתקינו גן־ירק קטן. לפי בקשת הועד המרכזי ברומניה קיבל עליו פראנק את הטיפול במושבה ומינה איש הבקי במנהגים המקומיים לטפל בענייניה. באמצעות פראנק נשלח כסף לכלכלת המתיישבים עד שיוכלו להתפרנס מעבודתם.

שש משפחות מבין העולים, בעלי־אמצעים, הקימו את משקיהם הפרטיים ולא קיבלו מכספי הועד לכלכלתם. קיומם של רוב אנשי זמרין היה תלוי בתמיכתו של הועד המרכזי ברומניה. אולם במהרה התברר כי האמצעים שנדרשו להשקעות ראשונות ולכלכלת האנשים עולים הרבה על האמצעים שהועד הצליח לגייס. נכונותם של יהודי רומניה לתרום לאגודות ציוניות ולועד המרכזי נצטמצמה מאוד. פראנק, שהיה נציגו של הועד לטיפול במתיישבי זמרין, השקיע סכום כסף ניכר מכספו הפרטי, אולם גם זה לא סיפק את הצרכים. עד שהדברים הגיעו לידי משבר. כאשר המתיישבים ומשפחותיהם בחיפה רעבו ללחם, לקחו הלוואות מיהודים ומערבים ומישכנו כלי־עבודה וחפצי־בית. וכשהועד המרכזי ברומניה הפסיק לחלוטין לשלוח כספים (גם התרומות שהובטחו על־ידי יהודים עשירים ברומניה בוששו לבוא), הגיעה התסיסה בין מתיישבי זמרין לשיאה. הם הדיחו את ההנהלה חדלו להכיר עוד בפראנק כנציג הועד המרכזי ובחרו ועד מקומי, שפנה על דעת עצמו למוסדות יהודיים בחו“ל בבקשת עזרה. פראנק, שהיה נציגה של חברת כי”ח בביירות, גם הוא פנה להנהלת החברה בפאריס, אולם בקשתו לבוא לעזרת זמרין לא נענתה. וינציאני, שביקר בארץ בשליחות הבארון הירש, נזדמן גם לזמרין, והתרשם מאוד מחריצות המתיישבים ומרצונם העז להיאחז במקום. הוא עיבד תכנית מפורטת לביסוס זמרין. בתכנית זו הציע לבנות 70 בתים, לקנות פרות, כבשים וכלי־עבודה ולתת למושבה תמיכה חודשית לקיום במשך שנתיים־שלוש, עד שיעלה בידי המתיישבים להתקיים על עבודתם. את האדמה הציע לחלק בין המתיישבים ולא להמשיך בעיבודה המשותף. לבד מזאת הציע לרכוש בסביבה שטח אדמה נוסף כדי שאפשר יהיה לתת לכל משפחה 120־100 דונם לעיבוד. ביצוע התכנית דרש סכום כסף גדול. בדרכו חזרה לפאריס התעכב וינציאני ברומניה, נפגש שם עם הועד המרכזי והסביר לחבריו את המצב בזמרין ואת תכניתו לביסוס המושבה. הוא הציע שהועד ישיג 40,000 פראנק, ואילו הוא מצדו ישתדל להשיג 60,000 פראנק, המהווים יחד את הסכום המשוער, הדרוש לביסוס המושבה. הועד, שהבטיח להשיג את הכסף, נוכח לדעת, אחרי זמן קצר, כי לא יוכל לעמוד בהבטחתו ולא ישיג אפילו חלק מן הסכום. וינציאני דיווח לבארון הירש על המצב, אולם הבארון, שהתנגד בכלל ליישוב יהודים בארץ־ישראל, סירב להיענות לכל בקשת עזרה והמליץ על הגירת היהודים לאמריקה או לארצות אחרות שמעבר־לים. מצבם של המתיישבים הלך ורע. פרצו מחלות. כמה משפחות שגרו בחיפה החליטו לעזוב את הארץ ולחזור לרומניה.

ברגע קריטי זה הגיעה עזרה מהבארון אֶדמונד רוטשילד. הבארון, שהתעניין מזמן במצבן של זמרין וראש פינה, ידע את מצוקתן, אולם בשל סיבות שונות עדיין היסס אם להירתם לפעולה זו. וינציאני, שנפגש עם הבארון, שיכנע אותו לבוא לעזרתן של מושבות אלו. לאחר מכן הודיע לועד המרכזי ולועד זמרין שהבארון (שפעל אז בעילום־שם) מוכן לעזור בתנאי שיקבלו את מרותו בכל. ועד זמרין הודיע בשמחה, שהוא מוכן לקבל על עצמו תקנה זו. רוטשילד שלח לארץ־ישראל את אליהו שייד, מזכיר ועד הצדקה בפאריס, לחתום על הסכם עם המתיישבים ולערוך תכנית לביסוס המושבה. התנאי העיקרי היה, שהמתיישבים יעבירו לידי הבארון את כל רכושם: האדמה, המבנים והציוד החקלאי, ויתחייבו לציית לו. ואמנם, המתיישבים חתמו על הסכם זה. שייד פרע את כל חובות המושבה ושיחרר את המשכונות, קבע תמיכה חודשים למשפחות ודאג לדירות מתאימות בחיפה, שבעדן שילם שכר־דירה. כמו־כן נתן הוראה להתחיל בבניית 60 בתי־אבן. כמדריך חקלאי הביא לכאן את הגנן דיגור, שעבד בתפקיד זה בראשון לציון. עם חתימת ההסכם, שהיה דומה להסכם שנחתם עם מתיישבי ראש־פינה, חל מפנה מכריע בהתפתחותה של זמרין – זכרון־יעקב.

תנועת ביל"ו

באותה תקופה חלה התעוררות גדולה גם בקרב יהדות רוסיה. גזירות ומצוקה כלכלית שהיו מנת חלקם של המוני היהודים ב“תחום המושב”, והפרעות שהתחוללו בשנת 1881 בדרום־רוסיה, עוררו גל של הגירה המונית מתפוצה זו: רוב המהגרים שׂמו את פעמיהם לארצות־הברית. אלפי יהודים התרכזו בבראָדי שמעבר לגבול רוסיה־אוסטריה, מאין בידם אמצעים כספיים להמשיך בדרכם. חברת כי"ח עזרה לחלק מהם להגר לארצות־הברית, אבל רבים נאלצו לחזור לרוסיה. בו בזמן גברה גם המגמה לעלות לארץ־ישראל. ב־1882 פירסם יהודה ליב פינסקר19 את קונטרסו הנודע: “אוטואמאנסיפציה”, שבה תיאר וניתח את שנאת היהודים בעולם והגיע למסקנה, כי אין עתיד ליהודים בארצות מושבותיהם, ואם חפצי־חיים הם, עליהם להקים מרכז לאומי עצמאי.20 מאמרים וכרוזים רבים שהתפרסמו על־ידי ראשוני “חיבת־ציון” בכתבי־העת של התקופה ההיא: “המגיד”, “השחר” ועוד, הכשירו את הלבבות להגשמת הרעיון של שיבת ציון. ר' שמואל מוהליבר, מ.ל. לילנבּלוּם21, פרץ סמולנסקין22, אליעזר בן־יהודה23 ואחרים הטיפו ללא־ליאות לרעיון של שיבת ציון, ועשו לו נפשות בהצלחה לא־מבוטלת. הפרעות של 1881 נתנו את הדחיפה לעבור מהטפה ומתעמולה לפעילות ממשית ליישוב ארץ־ישראל.

בעקב הפרעות חל זעזוע בהלך מחשבתו ובהשקפת־עולמו של חלק מהאינטליגנציה היהודית ברוסיה. התקופה – תקופת ה“השכלה”. חוגים רבים נתפסו לאשליה, שאם היהודים יזכו בשוויון־זכויות מדיני, יוכלו להמשיך לחיות במקומותיהם, לשפר את תנאי־חייהם, להיות אזרחים נאמנים למולדתם ולהקדיש לה את כוחותיהם. פרעות 1881 שברו את האשליה הזאת. על רקע האכזבה והתסיסה שהתעוררה בעקבותיה קמה תנועת “ביל”ו“. ראשיתה היתה מצערה. ב־21 בינואר 1882 הכריזו יהודי חארקוב שבאוקראינה תענית־ציבור לציוּן מאורעות־הדמים שהתחוללו במחוזותיהם. באותו יום כינס ישראל בלקינד24, סטודנט באוניברסיטת חארקוב, אספת סטודנטים יהודים בביתו. בניגוד לאגודות סטודנטים של “עם עולם”, שדגלו בהגירת יהודים מרוסיה לארצות־הברית, הגיעו צעירים אלה להחלטה שמטרתם – עליה לארץ־ישראל. בראשיתה קראו לתנועה בשם “דאבי”ו”, היינו – “דברו אל בני ישראל ויסעו”, לאחר מכן שינו את שמה לביל“ו, היינו – “בית יעקב לכו ונלכה”; שינוי זה בא להדגיש, כי מטרת התנועה אינה להטיף לאחרים שיעלו לארץ, כי אם הגשמה עצמית. זו היתה הקבוצה החלוצית הציונית הראשונה, שהציגה לחבריה את התפקיד לעלות לארץ־ישראל במטרה “לברוא לעם היהודי מרכז מדיני”. בתקנות שהתקינו נאמר, ש”מטרת החברה היא תחייה מדינית, כלכלית ולאומית־רוחנית של העם העברי בסוריה ובארץ־ישראל. כדי להגיע למטרה זו שואפת החברה לעורר אנשים ללא הבדל מעמד ודת להתאגד לשם הגשמת הרעיון הנעלה והקדוש הזה“25 הגדרה ממצה של תכנית ביל”ו ניתנה על־ידי אחד הביל"ויים הראשונים, ז. דובנוב, במכתבו מיום 1.11.1882 (י“ט חשוון תרמ”ג):

“המטרה הסופית שלי ושל רבים אחרים נשגבה, רחבה ללא־מצרים, אך אי־אפשר להגיד שלא ניתנת להגשמה. המטרה הסופית היא במשך הזמן להשתלט על ארץ־ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם הפוליטית אשר אבדה להם זה כאלפיים שנה. אל נא תצחקו, אין זו הזיה! האמצעים להשגת המטרה הזאת יכולים להיות: ייסוד מושבות חקלאיות ואומנתיות בארץ־ישראל, הקמת כל מיני בתי־מלאכת־חרושת והרחבתם בהדרגה. באחת – להשתדל שהאדמה והפעולה הכלכלית יהיו בידי היהודים. מלבד זאת יש לחנך את האנשים הצעירים ואת הנוער של הדור הבא להשתמש בנשק (בתורכיה הפראית־החופשית אפשר לעשות הכול). ואז… אני שוקע בניחושים. אז יגיע אותו היום הנהדר, אשר את בואו ניבא ישעיהו בנחמותיו הפוליטיות הנלהבות. אז יהודים בנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בפומבי כאדוניה של מולדתם הקדומה. לא איכפת שהיום הנהדר ההוא יבוא בעוד חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה.”26

דברים אלה שנכתבו כחמש־עשרה שנה לפני הופעתו של הרצל, נשמעים היום כדברי נבואה שהתגשמו. לקריאה של הסטודנטים בחארקוב נענו הדים בכמה מרכזים יהודיים גדולים ואף בהם הוקמו אגודות “ביל”ו“. אחרי זמן לא רב נימנו עם אגודות אלו כ־500 חברים. בשביל להקל על ביצוע המטרה המעשית – עליה לארץ־ישראל, הועבר מרכז ביל”ו מחארקוב לאוֹדֶסָה, לאותה עיר־נמל בדרום־רוסיה שממנו הפליגו אוניות לקושטא וליפו. מימיה הראשונים נתקלה התנועה בקשיים שנבעו מחוסר אמצעים כספיים לפעולה. חובבי־ציון הותיקים התנגדו לעליה מיידית, בטרם הוכשרו בארץ התנאים לכך. גם בתוך תנועת ביל“ו הסתמנו שתי מגמות, שהאחת גרסה לעלות לארץ־ישראל לאלתר, והאחרת – לחכות להסכמה פוליטית של ממשלת תורכיה. היהודים העשירים ברוסיה התעלמו מתביעת חברי ביל”ו ולא תמכו בהם. במשך תקופה קצרה תלו את תקוותיהם בסֶר אוליפאנט שישב אז בקושטא ועשה מאמצים לקבל מהשולטן זכיון לשטח־אדמה גדול בעבר־הירדן. (בתפוצות נפוצו אגדות על האנגלי המוזר, מחסידי אומות העולם, שצרת ישראל נגעה ללבו והוא עושה מאמצים להקל על היהודים הנדכאים ברוסיה וברומניה; סופּר שלרשותו של אוליפאנט עומד הון־עתק – 500 מיליון לירות שטֶרלינג ליישוב יהודים בארץ־ישראל). הועד המרכזי של ביל“ו שלח שני חברים לקושטא, אך כאן התברר להם שסר אוליפאנט לא הצליח בהשתדלויות שלו בחצר השולטן. בינתיים התערערו היחסים בין לונדון לקושטא, בעקב השתלטותה של אנגליה על מצרים. התורכים חשדו באוליפאנט שהוא פועל בשליחות הממשלה הבריטית. ב־1882 יצאה הקבוצה הראשונה של אנשי ביל”ו לקושטא ומשם הפליגו 14 חברים ליפו. בבירה נשארו שני חברים לקיים את הקשר עם הממשלה התורכית ועם החברים ברוסיה. ב־14 ביולי 1882 עלתה קבוצת החברים לחוף יפו. כאן שכרו דירה וקיבלו עבודה במקוה־ישראל בשכר הזעום של 5 גרושים ליום. העבודה במעדר דרשה מאמץ פיסי רב מאנשים שלא עבדו מימיהם עבודה גופנית, והשכר שקיבלו לא הספיק לכלכלתם גם ברמה צנועה ביותר. קשיי ההסתגלות לאקלים ולעבודה גרמו למחלות ומספר החברים שהיו מסוגלים לצאת לעבודה נצטמצם והלך. בנוסף לכך סבלו מידו הקשה של הירש, מנהל ביה"ס מקוה־ישראל.

ייסוּד ראשון־לציון

באותה שנה 1882 עלה לארץ ז.ד. לֶבונטין, שהיה פקיד באנק בקְרֶמֶנצ’וּג שברוסיה. בימי הפרעות של 1881 עבר גם עליו זעזוע קשה שבעקבותיו החליט לעלות לארץ־ישראל. הוא אירגן בקרמנצ’וג אגודה של 15 משפחות ובשליחותם נסע לארץ־ישראל לקנות אדמה לייסוּד מושבה. לאגודה זו הצטרפו יהודים גם מערים אחרות. זמן קצר לאחר הגיעו ליפו עמד על המצב בארץ. יחד עם כמה אנשי ציבור החליט להקים ועד “חלוצי יסוד־המעלה”. תפקיד הועד היה לעזור לשליחים הבאים ארצה לקנות קרקע לאגודותיהם לשם ייסוּד מושבות, ולייעץ להם כדי למנוע את ניצולם על־ידי סרסורי קרקעות שרק בצעם היה לנגד עיניהם. (ההתרוצצות בין מוכרי הקרקעות גרמה, כמובן, לעליית המחירים). הועד גם שם לו למטרה לרכז בידיו מידע על קרקעות העומדות למכירה ולהושיט עזרה משפטית בזמן עריכת הקניות.

באותם ימים הגיע לארץ יוסף פינברג שהיה מהנדס־כימאי על־פי משלח־ידו. הוא הביא אתו ללבונטין מכתב־המלצה מאת משה ליב לילנבלוּם. במשך תקופה ארוכה למדי פעל יחד עם לבונטין בחיפוש אחר שטח מתאים להקמת מושבה ולאחר מכן פעלו שכם אחד גם בהקמת הישוב החקלאי החדש. בנוסף לפינברג התרכזה סביב לבונטין קבוצה של אנשים שהגיעו לארץ במטרה להתיישב בה. סוף־סוף החליטו לקנות שטח אדמה ב“עֵיוּן קֶרָא” (עֵין הקֹרֵא) 12.5 ק“מ דרומית־מזרחית ליפו. באב תרמ”ה נטו בו אוהליהם וקראו לו: ראשון לציון, על־פי ישעיה מ“א, 27: “ראשון לציון הנה הִנָם ולירושלים מבשר אֶתֵּן”. קבוצת המתיישבים הראשונה מנתה 16 משפחות, שהגיעו לארץ ממקומות שונים ברוסיה, מהם בעלי השכלה גבוהה, סוחרים ובעלי־מלאכה. לכולם היו אמצעים כספיים שהספיקו לרכישת חלקות־אדמה, לבנין בית ולראשית סידור המשק. הצטרפו אליהם 6 משפחות מחוסרות־אמצעים, שקיבלו חלקות־אדמה משטח שנרכש על־ידי צבי לבונטין (קרוב משפחה של ז.ד. לבונטין), בתנאי שישלמו את תמורתן בתוך שנים מספר. שטח הקרקע שנקנה בשביל המושבה כולה היה 3340 ד' ואת תמורתה שילמו המתיישבים במילואה. ז.ד לבונטין, שהיה היוזם והרוח החיה בהקמת המושבה, גם ערך את תקנות ה”קולוניה" שנתקבלו על־ידי המתיישבים. בתקנות אלו מצאו את ביטויָם הרעיונות הלאומיים שהניעו אותם לעלות ארצה: השאיפה לעשות כל אשר ביכולתם להניח יסוד לישוב יהודי בריא בארץ־ישראל והאחריות ההדדית של המתיישבים. התקנות הקיפו את כל סדרי־החיים של המושבה ודרכי הנהלתה:

א. המטרה. מטרת מייסדי המושבה להיטיב המצב החומרי והמוסרי של בני העדה, והיו למופת לאחינו בני־ישראל הבאים להיאחז בארצנו הקדושה, לעורר לבות עמנו ליישוב ארץ־ישראל ובנין הריסות הלאום ולעזור בכל יכולתם למייסדי מושבות אחרות, בעצה ובפועל.

ב. חברי המושבה מחויבים לעבוד בכל לבבם ובכל נפשם לטובת רעיון יישוב ארץ־ישראל ולהתהלך לרוח תורתנו ולאום ישראל.

בסעיפים הבאים נקבעו סדרי־העבודה ואורח־החיים של המתיישבים. בסעיף ה נקבע כי “אדמת התבואות תעובד בשותפות. כל אחד מחברי המושבה מחויב להעמיד על חלק הקרקע שלו בהמות וכלי־עבודה לפי הערכת בית ועד הנבחרים. הרווח יקבל כל אחד לפי חלק האדמה שלו ושכר־העבודה יקבל כל אחד לפי עבודתו עפ”י אומדנה של הנבחרים“. בסעיף ל”ה נאמר: “בני המושבה מחוּיבים להשתדל בכל יכולתם להרחיק את בגדי המשי וכל מיני תכשיטים אפילו בימי שבתות וימים טובים, וכל הלוקסוס והמותרות המכלים ממונם של ישראל”.

עקרון האחריות מצא ביטוּיוֹ בסעיף ל“ח של התקנות: “בהעדר חס ושלום אחד מבני המושבה, על העדה להשגיח על אלמנתו ויתומיו ולסמכם בכל יכולתה. ואם יהיה הנעדר אחד מאלה אשר עבדו בידיהם את אדמתם, על כל בני העדה לעבדה ולשמרה, ואם על־ידי פועלים נעבדת אדמתו, תעוּבד גם הלאה על־ידי הפועלים על הוצאות האלמנה ומשגיח יעמוד עליהם מאת הועד כל זמן אשר ימצא הועד לנחוץ”.27 אנשי ראשון־לציון ניגשו לעבודה במרץ ובהתלהבות. אחרי הגשם הראשון יצאו לשדות לחרוש ולזרוע. כל איכר היה חייב להכניס סכום כסף להוצאות, בהתאם לגודל החלקה שרכש, והכל קיבלו 1.5 פראנק תמורת כל יום־עבודה שעבדו. אולם תקופה זו של שותפות לא נמשכה זמן רב. יבול האדמה היה זעום. ההוצאות היו גדולות מהמשוער – ואז התגלו ניגודים בין סוגי המתיישבים השונים, שמקצתם היו, כאמור, בעלי־אמצעים, שרכשו את האדמה בכספם ומקצתם – משפחות נטולות־אמצעים, שקיבלו את חלקת אדמתם מידי לבונטין. כאשר ניגשו לבנות את הבתים ולחפור את הבארות, התברר, כי התקציב המשוער היה רחוק מהנדרש במציאות. בבאר הראשונה שחפרו לא נמצאו מים ונאלצו לחפור באר שניה שעלתה כסף רב. כאשר חלק מהמתיישבים בנו את בתיהם, הוברר להם כי לא נשאר בידם כסף די־צורכם, עד אשר יקבלו הכנסות ממשקיהם. בעלי־האמצעים סירבו להוסיף ולשאת בעול העזרה למתיישבים מחוסרי־האמצעים. לכולם הוברר כי ללא עזרה מהחוץ לא יהיו מסוגלים להמשיך בבניית המושבה. השותפות התפרקה. האדמה חולקה בין המתיישבים וכל אחד החל לעבד את חלקתו לבדו. ישראל פינברג יצא בשם המושבה לחו”ל לבקש עזרה ממוסדות יהודיים. הוא הצליח להתקבל לראיון אצל הבארון רוטשילד, הסביר לו את המצב של המושבה וביקש ממנו הלוואה של 25,000 פראנק לגמר חפירת הבאר ולזריעת השדות בחורף הראשון. ואמנם הצליח לשכנע את הבארון להגיש עזרה למתיישבים בראשון־לציון (הלוואה בסך 25,000 פראנק לגמר חפירת הבאר ולרכישת ציוד חקלאי). מתיאור המצב הבין הבארון, כי בעיית ראשון־לציון אינה רק בעיה כספית, וכי כדי להבטיח את קיום המושבה יש לדאוג גם להדרכה חקלאית; שהרי המתיישבים היו מחוסרי כל נסיון חקלאי: זריעת השדות בשנה הראשונה גרמה לאכזבה מרה והחיטה שנזרעה באדמה הקלה נתנה אך יבול זעום. הוברר איפוא שיש צורך להתאים את הגידולים החקלאיים לתכונות הקרקע. הבארון החליט לשלוח לרשל“צ גנן מומחה, את האגרונום דיגור שעבד במקוה־ישראל, על מנת שידריך את האיכרים בעבודתם. כמו־כן מינה את הירש, מנהלה של מקוה־ישראל, לפקח על ענייניה הכספיים של המושבה. בנוסף לכך הורה להירש להעביר לראשון־לציון את אנשי ביל”ו, לבנות להם בתים ולתת להם קרקע. הבילו“יים עבדו במקוה־ישראל בתנאים קשים ביותר. יחסו של הירש אליהם היה נוקשה וחשדני. הוא לא האמין ש”סטודנטים" אלה מסוגלים להיות חקלאים וניסה לשכנע אותם, בדיבור ובמעשה, כי מוטב להם לחזור לארץ־מוצאם. אלא שלמזלם הגיע כעבור זמן־מה קארל נטר; הוא נפגש עם הבילויים, התרשם מאוד מחלוציותם והבטיח להם את עזרתו – לבנות להם בית־מגורים במקוה־ישראל, להעלות את שכר־עבודתם ולדאוג לכך, כי במשך הזמן יקבלו אף הם קרקע לעיבוד. אך שוב נהפך הגלגל: נטר חלה פתאום ונפטר אחרי ימים אחדים. הירש, שחזר בינתיים לארץ, שב להכביד את ידו עליהם ותנאי־החיים ותנאי העבודה הורעו עוד יותר. קארל נטר הספיק לכתוב לפני מותו מכתב לבארון, שבו שיבח את קבוצת הביל“ויים והציע כיצד יש לעזור להם לדעתו. בהשפעת המכתב הזה הורה הבארון להעביר את הבילו”יים לראשון־לציון. אמנם חלק מאיכרי המושבה לא היה מרוצה מהוראה זו, לפי שחששו שהבילו“יים יקבלו חלק מההקצבה שהקציב הבארון לבניית המושבה, אולם כאשר נוכחו לדעת כי בוא הביל”ויים לא פגע בהם, השלימו עם תוספת אוכלוסין זו. ב־7 בנובמבר 1882 עברו שלושה־עשר אנשי ביל"ו לראשון־לציון. השמחה היתה רבה. החדשים הועסקו כפועלים בעבודות ציבוריות שונות, לרבות חפירת הבאר.

סוף־סוף נגמרה החפירה ונגלו מים טובים. מכספי הבארון ניקנו בשבילם שני זוגות סוסים, וכן קיבלו בחכירה חלקה מאדמות צבי לבונטין. מחוסר נסיון השקיעו מאמצים עצומים בעבודה בשדה, החלו לחרוש ולזרוע אף־על־פי שעונת־הזריעה כבר עברה. הערבים הזהירו אותם, כי כבר איחרו את העונה המתאימה לזריעה, אולם הם לא שעו לעצתם והיבול שקיבלו היה זעום ומאכזב, בכל־זאת תנאי החיים השתפרו. רוב החלוצים עבדו בעבודות ציבוריות ושכר־העבודה איפשר להם לשפר את כלכלתם. הוקם צריף גדול שבחלקו שימש למגורים, והוחל בבנייה של שלושה בתים. התמורה שחלה בחייהם עודדה אותם מאוד: לעבודה היו יוצאים בשירה ובערבים ניהלו שיחות נלהבות עד שעות מאוחרות של הלילה. מבחינה חברתית ותרבותית הפכה קבוצה זו מרכז לכל הנוער במושבה. אך שמחת המתיישבים על הסכמת הבארון להגיש להם עזרה לא ארכה. משנתקלו בפרצופה האמיתי של פקידות הבארון החל המאבק על העצמאות, שנמשך שנים רבות. הירש הנהיג שיטת תמיכה שלפיה קיבל כל מתיישב פראנק אחד ליום. משפחות בעלות־אמצעים, שרכשו בכספם את אדמתם ובנו להם את הבתים, סירבו לקבל תמיכה זו. דיגור לא הצטיין בכשרון ארגון, וגם לא הכיר את התנאים המיוחדים של החקלאות בארץ, השונים מהתנאים בארצות שבהן למד ורכש נסיון. כשהגיע זמן הזריעה התברר שלא נקנו בהמות־העבודה הדרושות. המתיישבים בחרו בועד שייצג אותם לפני פקידות הבארון. ישראל בלקינד שלח, בשם הועד, מכתב לבארון, והתאונן על חוסר־המעש של הפקידים ועל יחסם המשפיל למתיישבים. תגובתו של הבארון היתה נזעמת: הוא איים להפסיק את תמיכתו, ואף ביצע את איומו. במשך כמה חודשים לא קיבלו המתיישבים את התמיכה הקבועה וסבלו חרפת רעב. לאחר ש“העניש” את איכרי ראשון־לציון נשלח פקיד חדש, יהושע אוסובצקי, שגילה פעילות רבה בפיתוח המושבה, הרחיב את שטחה על־ידי רכישת קרקעות נוספות בגבולה וקידם את נטיעת הכרמים. הוא שיפר את היחסים עם האיכרים, ובהיותו יוצא רוסיה כמותם, הצליח למצוא עימם שפה משותפת. אולם כעבור זמן־מה שוב נשתנו הדברים לרעה: יצר השלטון גבר כנראה, על אוסובצקי. הוא הכביד את ידו על המתיישבים, סיכסך בין האיכרים וקירב רק את אלה שהיו מוכנים ללכת אחריו בכל אשר עשה ללא ערעור. המתיחות במושבה גברה והלכה, עד שיום אחד פרץ מרד גלוי, מחמת סירובו של אוסובצקי לתת מקום־מגורים למיכאל הלפרין28, שבא לראשון־לציון לעבוד בה כפועל. כאשר הציבור הנסער התפרץ למשרדו של אוסובצקי, הזעיק הלה חיילים תורכיים להשליט סדר, והדברים כמעט שהגיעו לשפיכות־דמים. היה זה בדיוק במועד, כאשר הבארון הגיע בפעם הראשונה ארצה לבקר במושבות ולראות את ילדי טיפוחיו. אחרי דין ודברים קשה שהיה לו עמהם נענה בסופו של דבר לכמה מדרישות האיכרים אולם הפקידות עמדה בתוקף על דעתה שראשי המורדים חייבים לעזוב את ראשון־לציון. אליהם הצטרפו כמה משפחות שעזבו מרצונן את המושבה, בגלל סירובן לחיות באווירה של עבדות.

בשנים שלאחר מכן, עד סוף שנות השמונים, התקדמה ראשון־לציון מבחינה כלכלית. לאחר שהתברר כי אדמת המושבה טובה לנטיעת גפנים, ניטעו שטחים גדולים בזני ענבי־יין שהובאו מחו"ל. האיכרים קיבלו מהבארון תמיכה כספית עד שהכרמים נתנו את פִרְיָם. תחילה שלחו הכורמים את הענבים ליקב במקוה־ישראל או במושבה הגרמנית שרונה, זאת עד לראשית שנות התשעים, כאשר נבנה היקב הגדול בראשון־לציון. ב־1886 רכש הבארון 3000 ד' נוספים בגבולות המושבה. אדמה זו נמכרה למתיישבים חדשים בעלי־אמצעים שרובם הגיעו מרוסיה. גם הם נטעו כרמים ובני בתים. בסוף המאה מנתה אוכלוסיית המושבה 50 בתי־אב, בערך.

ייסוּד גדרה

עם העברתם של חברי ביל“ו לראשון־לציון לא בא הקץ לתלאותיהם. אמנם תנאי־החיים השתפרו, אולם עוד נכונו להם אכזבות קשות. שלושת הבתים שניבנו למגורים לא הועמדו לרשותם עם גמר בנייתם, אלא נמסרו למתיישבים אחרים או לעובדי ציבור. אנשי הקבוצה המשיכו לגור בצריף הארוך, ששימש בחלקו, כאורווה לסוסים. התגלו חילוקי־דעות שגרמו לפילוג. שבעה חברים נשארו בראשון־לציון והחליטו להיאחז בה. האחרים, שלא ויתרו על מטרתם להקים ישוב מיוחד של חברי ביל”ו, חזרו למקוה־ישראל. הביל“ויים היו איפוא מפוזרים בשלושה מקומות: במקוה־ישראל, בראשון־לציון ובירושלים. י.מ. פינס, שעמד בקשרים הדוקים עם הביל”ויים ועשה מאמצים לעזור להם, הציע שמקצתם יעברו לירושלים; כאן אירגן אותם כקבוצה שקרא לה שה“ו (שיבת החורש והמסגר). מטרתה היתה להכשיר את החברים במלאכות שונות. מתוך ההנחה שבנוסף להתיישבות חקלאית יש לדאוג להכשרת מעמד של בעלי־מלאכה. ואולם חרף עזרתם הרבה של יחיאל מיכל פינס ומשפחת א. בן־יהודה, לא החזיקו חברי הקבוצה מעמד. תנאי־החיים, שבהם היו נתונים היו קשים מדי. בו בזמן הלך והידרדר גם מצבם של אנשי ביל”ו במקוה־ישראל: מנהל ביה“ס פיטרם מעבודתם והם נאלצו לחפש עבודה במקומות אחרים בסביבה. י.מ. פינס, שלא חדל מלטפל בהגשמת הרעיון להקים מושבה לאנשי ביל”ו, הצליח סוף־סוף לרכוש שטח־קרקע ליד הכפר קַטְרָה – 3000 דונם. מאין כסף בידו, שלח שליח לחו“ל למכור את הקרקע, שחילקוה ל־25 חלקות, לאנשים נדיבים. חלקות אלו נמסרו לאנשי ביל”ו, על־מנת שיחזירו את תמורתן במשך שנים. בכ“ו כסלו תרמ”ה (1884) עלו אנשי ביל“ו על הקרקע וקראו את מושבתם גדרה. תשעת החברים הראשונים הקימו צריף למגורים והחלו לעבד את האדמה. ידם לא השיגה לרכוש סוסים ומחרשות והם הכשירו את הקרקע במעדרים. מכוח הנסיון שרכשו במקוה־ישראל ניגשו מיד לנטיעת גפנים. כבר בחורף הראשון נטעו כעשרת אלפים גפנים. סידורי החיים היו משותפים וגם כל העבודה נעשתה במשותף. עם־זאת חולקה הקרקע בין החברים, והגפנים ניטעו בחלקות נפרדות, איש־איש וכרמו. המתיישבים סבלו מהתנכלויות השכנים, שעירערו על גבולות השטח שניקנה ולא־אחת שלחו את ידם בשוד. הביל”ויים הדפו את כל ההתנפלויות, עד שהשכנים נוכחו לדעת כי לא יצליחו להתגבר על המתיישבים היהודים. תשע המשפחות בגדרה לא נעזרו על־ידי הבארון. פניותיהם לצרף את גדרה לרשימת המושבות הנתמכות – לא נענו. אמנם “חובבי ציון” תמכו במתיישבי גדרה, אך אמצעיהם היו מצומצמים. במשך הזמן הקימו המתיישבים צריפים נוספים למגורים ובראשית שנות התשעים עמדו כאן תשעה צריפים – כמספר המשפחות. תנאי־החיים היו קשים, אולם הודות לרצון העז שפיעם במתיישבים להיאחז באדמה הזאת ולהקים עליה מושבה עצמית, התגברו על פגעים ומכשולים עד שהגיעו לגדרה מתיישבים נוספים, בעלי אמצעים כספיים; עם שיפור השירותים הציבוריים והתפתחות הענפים – כרמי הגפן והשקדים, גדלה הכנסתם ועלתה רמת־חייהם.

יסוד־המעלה

השמועה על ייסוּד שלוש המושבות הראשונות: פתח־תקוה, ראשון־לציון וראש־פינה, היכתה גלים בתפוצות. בערים רבות ברוסיה ובפולין צצו אגודות שהחליטו לעלות לארץ־ישראל. גם במֶזְרִיטש (בפולין), הוקמה אגודה שבה נרשמו 24 חברים. הוחלט לשלוח שליח לארץ־ישראל לתור אחרי קרקע מתאימה להקמת מושבה. השליח, ר' לייב רובין, עבר בארץ, בדרום ובצפון, עד שהגיע לראש־פינה ומשם לסביבות מי־מרום. המקום שבה את לבו ביפי הנוף ושפע המים, הוברר לו שיש אפשרות לרכוש 2500 דונם שבבעלוּתו של יעקב עַבּוּ, מיוצאי מרוקו הצרפתית, בעל־נכסים ששימש גם כקונסול צרפת בצפת. רובין הגיע למסקנה, שזהו המקום המתאים להקים מושבה לאנשי מזריטש. הוא שיתף בעצה את ר' פישל שולמן שבא לארץ כשליח מבריסק, אולם הוסמך גם על־ידי האגודה במזריטש לקנות בשבילם נחלה. אחרי מו“מ קצר נרכש השטח מידי עבו, ובקיץ תרמ”ד (1884) עלו שבע המשפחות הראשונות שאליהן הצטרפו שתי משפחות מצפת: האחת נמנתה עם משפחת עבו והאחרת היתה של בא־כוח אגודה שהוקמה בסובאלק ושמה – יסוד־המעלה. את השם הזה אימצו לעצמם החלוצים שעלו להתיישבות כאן וקראו למושבתם יסוּד־המעלה.

תלאות אין־ספור עברו על המתיישבים הראשונים. כשעלו לעבד את האדמה מצאו בשטח בנין גדול עזוב, שיפצו אותו כדי שישמש להם אורווה לבהמות ומחסן לכלים ולזרעים. כאן גם ישנו הגברים שעלו לשטח. המשפחות נשארו לגור באופן זמני בצפת. כאשר החלו בהכנות להקמת מיבנים אסרו עליהם השלטונות לבנות, כי הוברר שהבדווים משבט זְוֵיד, הבעלים הקודמים של הקרקע, עירערו על זכותם להתיישב כאן. הוחלט להקים סוכות מסוּף, כדוגמת הסוכות שבהן התגוררו ערביי הסביבה: כרתו סוּף בביצת החוּלה ועצים ביערות עבר־הירדן, הקימו סוכות והביאו את המשפחות למקום. זמן קצר לאחר מכן פרצה שריפה שנגרמה על־ידי מדורה לאפיית הפיתות, עיקר מזונן, והסוכות וכל אשר בהן עלו באש. רוח המתיישבים לא נפלה והם בנו מחדש את סוכותיהם לשבת בהן, לבל תופקר נחלתם. שורה של אסונות פקדום: פרצה מחלת הקדחת ורבים נפלו למשכב; אשה צעירה נפטרה; יום אחד מצאו בחור הרוג שאיבד את עצמו לדעת ונקבר בחשאי כדי להימנע מהתערבות המשטרה. ואולם הענין נתגלה ושוטרים שבאו אסרו את כל התושבים בחשד של רצח. כעבור זמן־מה שוחררו האסירים ובית־המשפט זיכה אותם בדין, אך הוצאות המשפט אכלו את שארית הכסף שבידי המתיישבים והם נשארו בלי אמצעים לקיום ולעיבוד האדמה. בצר להם פנו בקריאה נרגשת למרכז “חובבי־ציון” בוארשה וביקשו עזרה. ואמנם מרכז “חובבי ציון” נתן הוראה לנציגו בארץ, אברהם מויאל29, לעזור לאנשי יסוד המעלה, אלא שכעבור זמן קצר מת האיש מיתה חטופה, להוותם של אנשי יסוד־המעלה; בדלית־ברירה לווּ כסף מיהודי צפת ומישכנו להם את אדמתם וכל רכושם. רווח והצלה עמדו ליסוד־המעלה מהבארון רוטשילד, שביקר בארץ בתרמ"ז (1887), נתעכב גם בראש־פינה, ובדרכו מכאן לדמשק עבר על־פני מי־מרום והתרשם עמוקות מהמישור הגדול ושפע המים. כאשר הבחין בסוכות, על המתגוררים בהן וכאשר הוסבר לו המצב, נתן הוראה להגיש להם עזרה. נציגיו בארץ החלו בטיפול בענייני יסוד המעלה, שילמו את החובות שהיו חייבים למלווים בצפת, השיגו רשיונות לבנות בתים ושוב לא עבר זמן רב עד שניבנו במקום בתים של ממש וניתנו בידי המתיישבים אמצעים לפיתוח משקיהם.

עקרון

מכל המושבות שהוקמו בתקופה זו היתה עקרון המושבה היחידה שהוקמה על־ידי יהודים שהיו עובדי־אדמה בחו“ל ועלו לארץ כבעלי־נסיון חקלאי, הרגילים בחיי כפר מנעוריהם. בראשית תרמ”ג (1882) בא הרב שמואל מוהליבר לפאריס והביא עמו את רעיון המושבה. הוא נפגש עם הבארון רוטשילד והעלה לפניו את תכניתו: להקים מושבה בארץ־ישראל וליישב בה יהודים עובדי־אדמה מרוסיה. הוא הצליח לשכנע את הבארון ליטול על עצמו את הקמת המושבה: תחילה יעלו 10 אנשים, ראשי משפחה אך משפחותיהם יישארו בחו"ל עד שיקימו את המושבה ויוכלו לקיים את עצמם; הם יבואו למקוה־ישראל ויעבדו בה כפועלים. לאחר שיוכיחו את כושרם החקלאי ויעברו תקופת נסיון, יירכשו בשבילם חלקות אדמה על־יד מקוה־ישראל, או במקום אחר, ויתאפשר להם להביא את בני־המשפחה. במרוצת הזמן יביאו אנשים נוספים להתיישב במושבה.

הרב שמואל מוהליבר, יחד עם יחיאל בּריל30 (עורך “הלבנון” ששהה באותו זמן בגרמניה), ניגשו למימוש התכנית. בכפר על־יד העיר רוז’ינוי מצא יחיאל בריל קבוצה גדולה של חקלאים יהודים, שמתוכם בחר 10 משפחות המתאימות ביותר להיות ראשוני המתיישבים במושבה המתוכננת. מספר הנפשות היה 101, וכפי שתוכנן מראש עלו לארץ קודם־כל ראשי המשפחות. אחרי מסע רצוף קשיים, בגלל איסור הממשלה התורכית על כניסת יהודים, הגיעו בחורף תרמ“ג לארץ ונתקבלו לעבודה במקוה־ישראל. שלא כקודמיהם, אנשי ביל”ו, הסתגלו במהרה לעבודה החקלאית, ומנהל מקוה־ישראל, הירש, הביע בפני הבארון את שביעות־רצונו מפועלים אלו. הבארון נתן הוראה למצוא שטח אדמה מתאים להקמת המושבה. אלא שזו לא היתה משימה קלה, מאחר שהמועמדים להתיישבות לא הסכימו לבסס את מושבתם על מטעים: הם תבעו לרכוש בשבילם אדמה מתאימה למזרע תבואות, כפי שהורגלו ברוסיה. סוף־סוף נרכש מן הכפר עַגר בדרום הארץ שטח של 2660 ד' – אדמת פלחה טובה. לעשר המשפחות נוספו משפחה מרוז’ינוי ושבע משפחות מעולי רומניה, ובתרמ"ד (1883) עלו כולם למקום והקימו את המושבה עקרון; לימים הוסב שמה למזכרת בתיה, על שם אמו של הבארון. מקץ שנתיים רכש הבארון עוד 1600 דונם אדמה בסביבה זו. הודות ליכולתם ונסיונם החקלאי הצליחו תוך זמן קצר לעבד את האדמה שעמדה לרשותם ולהוציא ממנה יבול נאה. הבארון הקציב את הכסף לרכישת הציוד הדרוש ובנה בתים לגור בהם. בכל־זאת פרץ ויכוח קשה בין מתיישבי עקרון לפקידי הבארון. אחרי הנסיון המאכזב שהיה לפקידוּת בזריעת חיטים בראשון־לציון ובמושבות אחרות בקרקעות קלות ובאדמת טרשים, החליטו לנטוע גם בעקרון מטעים בלי להתחשב בכך, שאדמת עקרון היא אדמה כבדה ומתאימה לגידול חיטה דווקא. המתיישבים התנגדו בכל־תוקף לנטיעה ולהפיכתם לפועלים שכירים. התפתחות המושבה נמשכה תוך מאבק של האיכרים עם הפקידוּת ותוך אותם משברים פנימיים שאיפיינו גם את שנותיהן הראשונות של המושבות האחרות.

נס־ציונה (ואדי חנין)

תולדותיה של מושבה זו היו שונות מתולדותיהן של המושבות האחרות שהוקמו בשנות השמונים. בואדי־חַנין היו אחוזות של אֶפנדים שגרו איש־איש בנחלתו ובפרדסו, להוציא נחלה אחת, בת 200 ד', שהיתה בבעלותו של גרמני בשם רייסלר, מאנשי “חברת ההיכל.”31 חיי המשפחה הגרמנית, היחידה בין הערבים, היו קשים והאיש חיפש דרך למכור את נחלתו. לרגלי עסקיו נזדמן לאודֶסה ושם פגש דרך מקרה בראובן לֶרֶר, בעל־נחלה בכפר הסמוך לעיר. אחרי הפרעות בדרום־רוסיה ב־1881 התערער בטחונם של היהודים, יושבי הכפרים, וגם ללֶרר הגיעו הדים מהתסיסה, שרחשה בקהילות היהודיות, לעלות לארץ־ישראל. כאשר נפגש עם הגרמני הגיעו לידי הסכם להתחלף בנחלותיהם: לרר מסר לגרמני את משקו ברוסיה וקיבל ממנו את נחלתו בוואדי חַנין. תחילה נסע לרר לבדו לארץ־ישראל, ואף־על־פי שנוכח לדעת כי הנחלה מוזנחת מאוד ומוקפת אדמות ערביות, החליט להביא הנה את משפחתו: בסוף 1883 התיישב בבית הישן שבתוך הפרדס והתחיל לעבד אותו ואת שטח הקרקע שרכש. למקום קרא: נחלת ראובן. שנים מספר גרה משפחת לרר לבדה בין ערבים. הישוב היהודי הקרוב ביותר היה ראשון־לציון. לא רק הבדידות העיקה. גם מצבו הכלכלי של לרר היה חמור, כי לא היו בידיו האמצעים הדרושים לפיתוח משקו. המשפחה סבלה מחסור ורעב. במשך הזמן הגיעו למקום כמה פועלים שעבדו ביקבי ראשון־לציון. כדי להגדיל את האוכלוסיה במקום מכר להם לרר חלקות מאדמתו. המתנחלים החדשים עבדו בדרך־כלל בראשון־לציון ובמושבות הסמוכות. מקצתן התגוררו במרתף ביתו של לרר, אחדים הקימו להם צריפים או חושות מחומר. ביניהם היה גם אהרון אייזנברג32 שעלה מפינסק בשנת 1886, איש בעל שאר־רוח ורב־יוזמה. דירתו במרתף של לרר נהפכה למרכז ציבורי לצעירי הסביבה, שהיו מתכנסים פה לדון ולהתווכח על דרכים לבנין הארץ. כאן רקמה קבוצת צעירים לראשונה את הרעיון לייסד “קרן־קיימת” לשם גאולת הארץ. ב־1887 באו עולים חדשים לארץ, שרכשו חלקות־אדמה בסביבה. ב־1891 קנה מיכאל הלפרין עוד שטח בשביל אגודת־הפועלים ברחובות, ובחנוכה תרנ“א נוסדה המושבה נס־ציונה. בימי העליה הגדולה, בתקופת טיומקין, באו 60 משפחות שנטו אוהליהן בואדי חנין. הגברים עבדו במושבות הסמוכות. לא יצאו ימים רבים ורוב המתנחלים עזבו את המקום, בגלל תנאי־החיים הקשים והקדחת. שני הישובים: ואדי חנין ונס־ציונה, נעצרו בהתפתחותם עד אשר ב־1897 נתנה יק”א הלוואה למתיישבים – לנטוע פרדסים ולבנות בתים. מספר המתיישבים גדל עד 26, ואז התמזגו שתי המושבות והיו לאחת. המתיישבים החדשים נטעו כרמים ופרדסים ולאט־לאט החלו לבנות גם בתי אבן למגורים, וכל זה נעשה כמעט ללא עזרה מהחוץ. נס־ציונה היתה המושבה המעורבת היחידה: יהודים וערבים גרו בה אלה בצד אלה עד שקמה מדינת ישראל.

נטיעת כרמים

השנים הראשונות של עבודת המתיישבים במושבות ראשון־לציון, זכרון־יעקב, פתח־תקוה, וראש־פינה היו מאכזבות. באופן טבעי זיהו המתיישבים את עבודת־האדמה עם גידול תבואות בשביל להוציא לחם מהארץ לעצמם. נסיונם החקלאי היה דל. שיטות־העבודה היו פרימיטיביות, ואף־על־פי שהשתמשו במחרשות יותר משוכללות מהמחרשה הערבית, היו שיטות־העבודה דומות לשיטות הפלחים הערביים. אין תימה שהיבולים שקצרו היו זעומים ולא היה בהם כדי לפרנס. דוגמה בולטת לטעיות עיבוד היתה ראשון־לציון, שאדמתה קלה ובחלקה אדמת חול שאינה מצמיחה יבולי חיטה או שעורה. כאמור, נציג הבארון בראשון־לציון, דיגור, הגיע למסקנה שאדמת ראשון לא תצלח לגידול תבואות, אולם היא טובה לכרמי־גפנים. הבארון החליט איפוא לגשת לנטיעה גדולה של גפנים במושבה זו ובמושבות אחרות. אדמת זכרון־יעקב היתה מתאימה יותר לגידול תבואות מאשר אדמתה של ראשון, אולם גם כאן באו אנשי הבארון למסקנה, כי שטחי הקרקע שנמסרו למתיישבים – 300 דונם לכל מתיישב – אין די בהם כדי לפרנס את האיכרים. אולם גם לאחר שניקנו שטחים נוספים, לא ראו אפשרות להגדיל את מספר המתיישבים במקום. גם הם גמרו אומר לעבור לחקלאות אינטנסיבית יותר וגם פה הוחלט לנטוע כרמים. כיוצא בזה בראש־פינה ובפתח־תקוה. רוטשילד נתפס לרעיון זה של נטיעת כרמי יין גם בגלל יחסו המיוחד לתעשיית היין. כבעל שטחים גדולים של כרמים באיזור מֶדוֹק בצרפת וכבעל ארמון “שׁאטוֹ־לאפייט”, שביקבו ייצרו יינות משובחים, הקפיד על כך שבארץ־ישראל יטעו רק את זני הגפנים המובחרים וייצרו יינות בעלי איכות גבוהה, הראויים לשיווק בחו"ל. בתוך שנים אחדות ניטעו שטחים נרחבים של גפנים בראשון־לציון. גם מתיישבי גדרה, שלא היו קשורים לבארון, נטעו ב־1884 את הכרמים הראשונים, וכך בזכרון־יעקב ובראש־פינה. בסוף העשור כבר היו במושבות אלפי דונמים גפנים. הבארון שלח לארץ מומחים צרפתיים שהדריכו את הכורמים בעבודתם. הנטיעה נעשתה כולה על חשבון הבארון, שהבטיח להקים יקב ולקנות את הענבים במחיר שיבטיח את קיומם של האיכרים. ואכן, נטיעת הכרמים הפיחה רוח חדשה בלב המתיישבים ואמונה בעתידם.

סיכום ההתיישבות בשנות השמונים

בסוף שנות השמונים היו קיימות בארץ־ישראל 8 מושבות ולהן כ־50,000 דונם, בקירוב, הרכב המתיישבים היה מגוּון, החל ביהודי ירושלים, שמאסו בחיי הבטלה ובמשטר ה“חלוקה”, וגמור באנשי ביל"ו, שבאו מן האוניברסיטאות של רוסיה. רוב המתיישבים היו עולים חדשים – יהודים מן המעמד הבינוני, שהחזון של שיבת ציון טילטלם והביא אותם למכורה העתיקה. עולי רומניה הקימו את ראש־פינה ואת זכרון־יעקב; עולים מרוסיה ופולין (שהיתה אז חלק מהאימפריה הרוסית) הקימו את ראשון־לציון, יסוד־המעלה, עקרון ואיכלסו את פתח־תקוה. לרובם היו אז אמצעים כספיים מצומצמים ובתום־לב האמינו כי יש ביכולתם לרכוש בכספם נחלה ואמצעי־ייצור, על־מנת להתקיים מעבודת־אדמה. הצד השווה בכולם, להוציא מתיישבי עקרון הראשונים, שלא היה להם כל נסיון וכל ידיעה בחקלאות ולא הוכשרו לעבודה פיסית קשה. אין פלא שנטישת הפרנסות שבהן עסקו בגולה: מסחר ומלאכה וכדומה, היתה כרוכה בסבל רב. בנוסף לכך נקלעו לתנאי־חיים פרימיטיביים מאוד: מגורים בבתי־חומר או בצריפים, חוסר־מים ותנאים סניטריים קשים. במצב הבטחון הרופף היו מופקרים לגניבות ולשוד מצד השכנים ולשלטונם הרקוב של התורכים, שהכביד את ידו עליהם. רבים שהגיעו לארץ עם משפחות גדולות, לרבות טף, לא עצרו כוח לעמוד בנסיון זה ואחרי זמן לא־רב עזבו את נחלותיהם וחזרו לארצות מוצאם.

לאגודות ולארגונים שעסקו בהקמת המושבות לא היה כל נסיון התיישבותי ולא עמדו לרשותם בעלי־מקצוע, שהיו מסוגלים לתכנן את המושבות ולערוך תקציבים ואומדנים של ההון הדרוש להשקעות. אמנם ז.ד. לבונטין, שעלה לארץ־ישראל בשנת 1882, יזם הקמת ועד שישמש “מרכז מיוחד, אשר אליו יפנו כל הבאים להיאחז בארץ הקדושה”, שקראו לו “ועד חלוצי יסוד־המעלה”; ועד זה ריכז אינפורמציה על קרקעות העומדות למכירה, מחירי הקרקע, מצב המים, האקלים, הגידולים השונים וכו' ושלח אותה לכל האגודות בחו"ל שטיפלו בארגון קבוצות העולים להתיישבות. כמו־כן הכין “חשבון הוצאות קאלאניזאציע של משפחה ממוצעת אחת”. החשבון, שהיה מבוסס על נחלה בת 80 דונם, בית ורפת, בהמות־עבודה וכלים, הסתכם בסך 3200 פראנק או 1280 רוּבּל, בערך, פרט להוצאות הנסיעה (כרטיס האוניה מאודסה ליפו עלה 15 רובל). יעקב בכרך, שביקר בארץ בסוף 1882 ואסף אינפורמאציה מאנשים בני־סמכא, הגיע לסכום של 2,500 רובל ומעלה, שכלל גם הוצאות לכלכלת המשפחה בשנה הראשונה להתיישבות, עד ליבול הראשון. כאשר הגיעו המתיישבים לארץ־ישראל הוברר להם כי התקציב לא כלל את ההוצאות להכשרת קרקע, לחפירת בארות, לסלילת דרכים, לשמירה וכד' ולפעמים גם הוצאות משפטיות מחמת סכסוכי קרקעות והתנקשויות של השכנים בזכויותיהם. הוצאות אלו, שלא נלקחו בחשבון, חרגו בהרבה מיכולתם הכספית של רוב המתיישבים, שחיש־מהר נוכחו לדעת כי אין לאל ידם לעבד את אדמתם ולפרנס את משפחותיהם. בגבור המצוקה הכלכלית פנו לחובבי־ציון בארצות־מוצאם, אלא שיכולתה של הסתדרות זו לעזור היתה מוגבלת ביותר וסכומי־הכסף שהעבירו אליהם היו קטנים ולא היה בהם משום פתרון לבעיות המתיישבים. כמעט כל המושבות הגיעו עד משבר שאיים על עצם קיומן.

בשעת משבר זו הופיע כמציל ומושיע הבארון אֶדמונד דה רוטשילד, שהיה ער לצרות עמו וביקש לעזור ליהודים שנמלטו מגולת רוסיה ורומניה כדי לבנות את עתידם בארץ־ישראל. הוא ניגש בזהירות רבה לפעולת הסיוע שלו וניסה לתכנן את הקמת המושבות בצורה יסודית, כדי להבטיח את קיומם של המתיישבים לאורך ימים. הוא שלח לארץ בעלי־מקצוע בחקלאות ואנשי ארגון שידריכו את המתיישבים. הוא העמיד לרשותה פעולה הזאת סכומי כסף גדולים – במושגי הימים ההם – ועָקב אישית אחר התפתחותה של כל מושבה ומושבה. אין ספק שללא עזרתו של הבארון, לא היו המושבות מחזיקות מעמד והמתיישבים היו נוטשים אותן במוקדם או במאוחר. הנסיון הראשון ליישוב ארץ־ישראל, שנעשה על־ידי חלוצים שמסרו את חייהם על רעיון שיבת ציון, עלול היה להיגמר בכשלון חרוץ, ומי יודע אם ומתי שוב היו קמים אנשים וכוחות שיחדשו את הנסיון הנועז הזה. ואכן, המתיישבים בארץ והעם כולו הכתירו את הבארון בתואר “אבי הישוב”, שהודות לו הוסיפו הישובים החקלאיים בארץ להתקיים ולהתפתח. ברם, הפעולות שהבארון תיכנן לא בוצעו כהלכה, ועושי דברו, שפעלו בשמו, סטו מהמטרות שהוא הציג לעצמו, ניהלו את העניינים בצורה בזבזנית וקוממו נגדם את המתיישבים. בעזרת כספי הבארון נחלצו המתיישבים ממשבר כלכלי, אולם בו בזמן נלכדו במשבר חברתי, שנוצר בידי פקידי הבארון במושבות ושהיו לו תוצאות קשות בשנים הבאות. על תקופת האפוטרופסות של הבארון ידובר באחד הפרקים הבאים.


פרק ד: העשור האחרון של המאה התשע־עשרה

שנת תרנ'"א: המשבר

אחרי ייסוּד המושבות בסוף שנות השבעים ובמחצית הראשונה של שנות השמונים, חלה הפסקה בפעולה ההתיישבותית. מצוקת המתיישבים במושבות הראשונות לא עודדה הקמת מושבות נוספות. הידיעות על מצבם של העולים, שהגיעו לארץ־ישראל בגל העליה של ראשית שנות השמונים והניחו יסוד למושבות, השפיעו השפעה קשה בחוץ־לארץ. רבים מהיהודים ברוסיה וברומניה שהתכוננו לעלות לארץ שבו ונרתעו מהרעיון. גם פעילותן של אגודות חובבי־ציון התרופפה ועם זה פחת גם רצונן של השכבות האמידות לתרום לפעולת האגודות. אחרי תקופת ההתלהבות הקצרה באו ימים של שפל לתנועה והעליה לארץ כמעט פסקה כליל. בשנת תרנ"א (1891) חל מיפנה במצב. גרמו לכך כמה סיבות:

א. גירוש מוסקבה. במחצית השניה של המאה הקודמת קמה בעיר זו קהילה יהודית גדולה ומבוססת. הזכות לישיבה במוסקבה ניתנה רק לבעלי־הון, לתעשיינים ולסוחרים, וכן בעלי־מלאכה וקאנטוניסטים (יהודים שנחטפו בילדותם ושירתו בצבא הצאר 25 שנה, אלה מהם שנשארו בחיים והשתחררו מהצבא זכו לרשיון־ישיבה במוסקבה). במארס 1981 הוצא צו שאסר על בעלי־מלאכה יהודים להיכנס למוסקבה ולהתגורר בה. על אלפי יהודים נגזר לעזוב את העיר וניתנה להם ארכה של חודשים מספר לחסל כאן את רכושם. גירוש היהודים ממוסקבה בוצע באכזריות רבה ובמשך השנה גורשו 30,000 יהודים ורק 5000 נותרו בה. הממשלה סגרה גם את בית־הכנסת הראשי בעיר ועוד ארבעה־עשר בתי־תפילה אחרים. גזירה זו, שזיעזעה את יהדות רוסיה, הוּצאה לפועל באותו הזמן שהונחתו עליה גם גזירות והגבלות אחרות. מצבם של היהודים החמיר ועורר את הנטייה להגר. רובם היגרו לאמריקה, אולם חלק מהם פנה לארץ־ישראל.

ב. באותה תקופה נענתה הממשלה הרוסית להשתדלותו של אלכסנדר צדרבּאום (ארז), עורך “המליץ”, לתת אישור רשמי לתנועת חיבת־ציון, שהיתה עד אז במחתרת. הוקם “הועד לתמיכת יהודים איכרים ובעלי־מלאכה בארץ־ישראל ובסוריה”, שמרכזו היה באודסה (הועד האודסאי). צעד זה פתח לפני חובבי־ציון אפשרויות חדשות לפעולה בארץ־ישראל. הוחלט להקים ביפו “ועד־פועל של ‘הועד האודסאי’”, בראשותו של זאב טיומקין33, שהוטל עליו לטפל במושבות הקיימות ולדאוג להקמת מושבות חדשות. הועד־הפועל סייע גם לעולים ועזר להם בעצה והדרכה.

ג. עם הנטיעה הגדולה של כרמי־גפן במושבות על־ידי פקידוּת הבארון חל שינוי לטובה במצבם הכלכלי של האיכרים. אמנם יבול הענבים נְקנה על־ידי הבארון במחירים מופרזים, דבר שיצר אצל האיכרים את ההרגשה כי כרמי־היין עשויים להעשיר את בעליהם. השמועות על ההכנסות הגדולות הצפויות מהכרמים עשו להם כנפים גם מחוץ לארץ־ישראל, ובערים רבות ברוסיה הוקמו אגודות של יהודים מהמעמד הבינוני שהחליטו לרכוש אדמה בארץ־ישראל כדי לנטוע כרמים בכוונה כי לאחר שיתחילו להניב פרי ופרנסתם תהיה מובטחת, יעלו גם הם ארצה.

במסיבות אלו גדל זרם העולים לארץ. בחלקם הגדול היו אלה יהודים עניים ללא הון מספיק לרכוש להם נחלה. איתם באו משלחות של האגודות שהוקמו ברוסיה, לתור את הארץ ולקנות אדמה להקמת מושבות חדשות בשביל אגודותיהן. אמנם העולים ושליחי האגודות הפיחו רוח־חיים בישוב ונראה היה שנפתחה לפניו תקופה חדשה. אולם כגודל התקוות – גדולה היתה האכזבה שלא איחרה לבוא. הביקוש הרב לקרקעות גרם מיד לספקולַציה ולהתחרות. מתווכים יהודים מבין התושבים הותיקים פשטו ברחבי הארץ בחיפוש אחרי קרקעות, שמחיריהן עלו מעלה־מעלה. מאמציו של טיומקין לרכז את קניות הקרקעות בלשכת הועד־הפועל לא נשאו פרי. המתווכים – שפניהם היו לבצעם, לא התחשבו כלל בנזק שהם גורמים לענין.

אותה שנה ביקר אחד־העם בפעם הראשונה בארץ, ובשובו משם פירסם את מאמרו הנודע “אמת מארץ־ישראל”, שבו תיאר את המצב שמצא בארץ. על התחרות הפרועה בקניית קרקעות כתב: מי שלא ראה איך קונים ומוכרים עתה קרקעות בארץ־ישראל, לא ראה תחרות בזויה ונתעבה מימיו. כל הנעשה בין החנוונים והסרסורים הקטנים באחת מערי “התחום”, אינו אלא צדק ויושר לעומת הנעשה כעת בארץ. בבואי שמה לפני שלשה ירחים, נמצאו רק שתי חברות של ספקולאנטים (קוני קרקעות כדי למכרן חלקים־חלקים) וכבר אז ראינו כי עתידה הספקולציה להיות מוקש לישוב. עתה הנה באה ונהייתה! במשך זמן קצר פרו ורבו הספקולנטים באופן מבהיל, ובעוזבי את הארץ עזבתי שם כבר שש חברות כאלה ובלי ספק עוד ירבו, מלבד מחנה גדול של סרסורים ופַקטורים קטנים, בהם חייטים וסנדלרים, שעזבו את מלאכתם בשביל “המסחר” הזה, ואנשי מירמה שונים מן העולים החדשים, אשר אחדים מהם, לבושתנו, קנו גם אדמה לעצמם ונושאים עליהם שם “קולוניסטים לעתיד” – וכולם מתחרים ומתגרים זה בזה ומשתדלים להזיק איש לרעהו על כל צעד. ולהלן: מובן מאליו כי כל זה אינו אלא פרי ההתגודדות ופעולותיהן הבודדות והנפרדות של האגודות השונות, מה שלא היה אפשר כלל בעבודה אחת כללית היוצאת ממרכז אחד ומסודרת כראוי. לולא רבו הקונים, יחידים ושליחי אגודות, הדואגים איש איש רק לנפשו ולאגודתו, לא היו גם אנשי הביניים פרים ושורצים במידה כזו… גם הדֶלֶגַטים מתנהגים זה עם זה כאילו באו לקפח איש פרנסת רעהו, לפתוח חניות חדשות זו בצד זו. החובבים והדורשים האלה, שלוחי עמנו בית־ישראל, שוכחים לגמרי את הרוח אשר קבצם הנה; שוכחים כי מלבד חפציהם הפרטיים של בני אגודה ואגודה, יש עוד מטרה כללית המשותפת לכולם, אשר בלעדה כל מעשיהם הבל ותוהו, ולפניה אין הבדל כלל בין בני אגודה זו לבני אגודה זו, לוּ רק יהיו הגונים ומוכשרים לעבוד את אדמת הקודש ולהיות יסוד לבנין בית ישראל. ועוד מוסיף שם אחד־העם: במצב כזה לא נתפלא כלל, אם במהרה בקרוב אי־אפשר יהיה למצוא בארץ־ישראל אדמה למקנה, אם הממשלה התורכית תתחיל עוד הפעם להניח מכשולים על דרכנו, אם המעשים המכוערים יעוררו גועל־נפש בכל טובי עמנו ותחת ה“תנועה הגדולה” תבוא אז ריאקציה נוראה.

חששותיו של אחד־העם התאמתו במהרה. הממשלה התורכית התייחסה בחשדנות רבה לעליית היהודים שהתגברה לפעולות שנעשו לרכישת קרקעות. הרעש וההמולה שהיו מסביב לפעולות הרכישה יצרו את הרושם, כי היקף הקניות גדול פי כמה משהיה במציאות. בקיץ תרנ"א (1891) החליטה הממשלה התורכית לחדש את האיסור על עליית יהודים ועל קניית קרקעות. ליהודים שהמשיכו להגיע לארץ לא ניתן לרדת מהאניה והם נאלצו להמשיך לפורט־סעיד, שמשם ניסו להיכנס לארץ בדרכים שונות. ואמנם חלק מהם הגיע אחרי תלאות רבות לארץ־ישראל, אבל רבים חזרו לרוסיה. עסקי קרקעות שהתנהל עליהן משא־ומתן – נתבטלו. במקרים רבים אבדו המיקדמות ששולמו לבעלי־הקרקעות וממון רב ירד לטמיון. טיומקין עשה מאמצים עליונים להציל מה שאפשר. אולם גם הוא לא היה מסוגל לחלץ את עצמו מהסבך הכספי ולבסוף עזב את תפקידו וחזר לרוסיה.

ייסוּד רחובות

בהנהגת חובבי־ציון התגבשה בתקופה ההיא השקפה חדשה על דרכי ההתיישבות בארץ־ישראל. הנסיון של המושבות הראשונות והמצב החברתי שהשתרר בהן בגלל השיטה של פקידוּת הבארון הוליך את חובבי־ציון למסקנה שהקמת מושבות חדשות צריכה להיעשות ביוזמה פרטית של המתיישבים: אגודות של בעלי־הון ירכשו את הקרקע ויקימו משקים חקלאיים, בלי שיהיו זקוקים לתמיכה של הבארון או של מוסדות אחרים; אנשים מחוסרי־אמצעים, שיבואו לארץ, יעבדו כפועלים במושבות האלה; תפקידם של חובבי־ציון – לעזור לאגודות אלו, להדריך אותן ולהסדיר את קניות הקרקע. ואמנם בדרך זו הוקמו בשנת תרנ"א שתי מושבות חדשות: רחובות וחדרה.

בשנת תר"ן הוקמה בוארשה אגודה להתנחלות בשם “מנוחה ונחלה”. המייסדים היו: א. ז. לוין־אפשטין34, זאב גלוסקין, חיים כהן, מתתיהו כהן ואליעזר קפלן35. מטרת האגודה היתה לייסד בארץ מושבה של אנשים אמידים, שאמצעיהם הכספיים מספיקים כדי לקנות אדמה ולבנות משק חקלאי המבוסס על מטעים; פועלים שכירים יעבדו את המטעים וכאשר ישאו פרי יעלו בעלי־המטעים לארץ; המושבה לא תהיה תלויה בעזרתם של מוסדות ותתנהל בצורה עצמאית. אגודת “מנוחה ונחלה” שלחה שני שליחים לארץ־ישראל לקנות אדמה למושבה – א. ז. לוין־אֶפשטין ויעקב ברוידא. הם רכשו את אדמת דורָאן שנקנתה זמן־מה לפני־כן על־ידי אהרן אייזנברג ויהושע חנקין. בואם של שליחי “מנוחה ונחלה”, שמצאו את אדמת דוראן מתאימה למטרתם, חילץ את קוני הקרקעות – אייזנברג וחנקין, מהמצוקה הכספית, שבה היו נתונים, ומהסכנה שאדמה זו תישמט מידיהם, אם לא ימצאו קונים שישלמו את מחיר הקרקע. שטח הקרקע היה 10,600 ד', ואף־על־פי שלחמישים חברי “מנוחה ונחלה” היה דרוש רק כמחצית השטח, החליטו לקנות את כולו, בידעם, כי עוד אנשים רבים מוכנים לקנות לעצמם נחלות ולהצטרף למושבה.

זו היתה קניית הקרקע הראשונה של יהושע חנקין, שהקדיש את חייו לרכישת אדמה בארץ־ישראל ועשה יותר מכל איש אחר לגאולת אדמתה. חנקין עלה לארץ בשנת 1882 עם אביו שהיה מראשוני המתיישבים בראשון־לציון. ב־1887 עברה המשפחה לגדרה וחנקין הצליח לקשור קשרים אמיצים עם פלחים ובעלי־קרקעות בסביבה. אחרי רכישת אדמת רחובות, רכש את אדמת חדרה. במרוצת הזמן עשה לרכישת קרקעות בשביל יק"א,36 ועם התחלת פעולותיה של הקרן־הקיימת־לישראל רכש בשבילה שטחי־קרקע גדולים בעמק יזרעאל ובאזורים אחרים של הארץ. סך הכל הצליח לרכוש מאות אלפי דונמים שברובם עברו לידי הקרן־הקיימת. חנקין נפטר ב־1945. הקניה של אדמות דוראן היתה הקנייה המסודרת ביותר שנתבצעה בימים ההם. חנקין הצליח לרשום את הנחלות על שם בעליהן, וכן השיג רשיון לבניית רפתות, מתוך כוונה להסב אותן במרוצת הזמן לבתי־מגורים (לשם רשיון לבנית בית־מגורים היתה דרושה חתימת השולטן). האדמה נגדרה ונערכה מפה, שעליה חתמו גם השכנים הערבים. באוגוסט 1890 קיבלו את הקוּשאנים והאדמה נהפכה לקניינה של “מנוחה ונחלה”. ימים ספורים לאחר מכן הניחו את היסוד לבית הראשון. האדמה חולקה בין חברי “מנוחה ונחלה”, כשיעור הכסף שכל חבר הכניס. היה מי שנחלתו הגיעה ל־480 ד' והיו אחרים שנחלתם היתה מצומצמת כדי עשרות דונמים. והוא הדין ביחס לאדמה שנמכרה ליחידים.

בחודש כסלו תרנ“א עלה א. ז. לוין־אֶפשטין ומשפחתו לארץ. בבית היחיד. שעמד בינתיים על תלו, התקיימה אסיפת מתיישבים שבחרה בועד של 5 אנשים: 3 נציגי “מנוחה ונחלה” ושניים נציגי היחידים. באסיפה זו השתתפו 16 איש. לפי הצעתו של ישראל בלקינד הוחלט לקרוא למקום רחובות. הועד כתב את “ספר הברית” של המושבה, שבו נרשמו כל המתנחלים וגודל נחלתו של כל מתיישב, ונקבעו תקנות לניהול המושבה, שהכילו סעיף שאסר על מתיישב למכור את נחלתו בלי הסכמת הועד. רוב הפועלים באו מראשון־לציון ועבדו בעיקר ב”בַחַר“37 כהכנה לנטיעה. כבר בשנה הראשונה נטעו כ־150 אלף גפנים וכמה אלפי עצי שקד. לעבודה זו היו דרושים פועלים רבים. בתקופות מסוימות התרכזו ברחובות כ־500 פועלים יהודים, רובם מבין העולים מחוסרי־האמצעים שעלו לא־מכבר. ועד המושבה, שבראשו עמד א. ז. לוין־אֶפשטין, ניהל את המושבה ביד רמה, בצדק וביושר ללא משוא־פנים לעני ולעשיר. הוא דאג למשטר חברתי של חיי צנע ויחסי אנוש יפים. בין התקנות שתיקן הועד והאספה הכללית אישרה, היתה גם התקנה ש”כל הנאספים קיימו וקיבלו עליהם להשתדל בכל מאמצי כוחם להתרחק מן הלוּקסוּס [מותרות] המכלה ממונו של ישראל ומביא עליהם שממת הגוף והנפש“.38 הוא דאג לשלומם של הפועלים שעבדו במושבה וקבע שחובש המושבה יגיש עזרה לכל, בלי־תשלום, הוא הדין בתרופות שקיבלו הפועלים. אוסישקין, שביקר ברחובות בתרנ”א, בשנה השניה להיווסדה, מספר כי במושבה 314 נפש, מהם איכרים – 65. אנשי הנהלה – 12, פועלים – 200, בעלי־מלאכה ועוד – 37. נוסף לזה היו שם עוד כ־50 פועלים ערבים. הוא מצא במקום 17 בתים בנויים אבן ועץ.39 רוב הפועלים במושבה היו יהודים, אולם אנשי רחובות דאגו לכך שהעבודה תהיה “מעורבת”, כדי לקיים יחסים טובים עם השכנים. בניית הבתים היתה קשורה בקשיים רבים ובהוצאה כספית גדולה ל“בקשיש”.

לוין־אֶפשטין מספר בזכרונותיו: “החוק התורכי בעת ההיא אמר, כי אם ימצאו אנשים בונים בנין בלי רשיון מאת הממשלה ועדיין עומדים הם באמצע העבודה, הרשות בידי פקידי הממשלה להרוס את הבנין עד היסוד, בלי כל דין ודברים. אבל אם כבר נתלה הגג על הבנין, לא היו הפקידים רשאים להרסוֹ בלא הרשאת השופט. וכיוון שהדבר הגיע אל השופט לא היה עוד הדבר מסוכן”.40 לא־אחת היה צורך להשתמש בתחבולות שונות ו“בקשיש” רב כדי לעוור את עיני הפקידים. אמנם במשך הזמן הצליחו לקבל בקושטא גם רשיונות־בנייה, לאחר שהבארון נתן הוראה לפקידיו שם לעזור בענין הזה. בגמר השנה הראשונה לנטיעה נשאר חלק מן המתיישבים ללא אמצעים, אלא שלא כמו במושבות אחרות – לא פנו איכרי רחובות לבארון בבקשת תמיכה. לנגד עיניהם עמדו המושבות הראשונות שאיבדו את עצמאותן והשתעבדו לפקידוּת הבארון. מתיישבים אחדים הפכו להיות פועלים, והיה גם מי שמכר חלק מנחלתו ובלבד שיוכל להתקיים כבן־חורין ולהמשיך לפתח את משקו. בשנת תרנ“ד עלתה על הפרק שאלת שיווּק הענבים. במושבה רווחה הדעה שצריך לבנות יקב ברחובות, אולם הרוב היה סבור שאין בכוחם להרים את המשא הזה. לפיכך נשלחה משלחת לבארון רוטשילד, לפאריס, לבקש שיסכים לקנות את ענבי רחובות באותם התנאים, שלפיהם קנה את הענבים מראשון־לציון, מפתח־תקוה וכו'. בקשתם ניתנה להם, וכאשר החל הבציר הראשון נשלחו הענבים על גבי גמלים ליקב בראשון־לציון הסמוכה. היתה בכך תמיכה ניכרת באיכרי רחובות, שהרי המחירים שהבארון שילם בעד הענבים היו הרבה יותר גבוהים מההכנסה מן היין. סידור זה עזר לאיכרים להמשיך ולבנות את משקיהם בלי להיות כפופים בכל העניינים האחרים לפקידי הבארון. בשנת תרנ”ז נערך מיפקד ברחובות והתברר שיש בה 896 ד' כרמים לחברי “מנוחה ונחלה”, שרובם טרם עלו לארץ, ו־2,400 ד' ליחידים. ההכנסה מהכרמים כבר הגיעה ל־148,000 פראנק, בערך. היו במושבה 56 בתים, 18 רפתות, 85 פרות ו־36 סוסים. מספר הכורמים היחידים היה 47 ועוד היו 40 בעלי־נחלות שישבו בחו“ל. הוקם בית־ספר לילדי המושבה והתפתחה פעילות תרבותית. כאשר הגביל הבארון את כמות הענבים שהיה מוכן לקבל ליקבו, אסר הועד על נטיעת כרמים חדשים, בלי נטילת רשות. בשנת תרנ”ח, כאשר מצבם של חלק מהאיכרים החמיר, הסכימה יק“א לתת הלוואה ל־15 איכרים בסכום של 110 אלפים פראנק, ל־15 שנים. זו היתה אחת מפעולותיה הראשונות של יק”א בארץ־ישראל.

בשנת תרנ"ט, בעת ביקורו בארץ, השתהה הרצל גם ברחובות. נערכה לו קבלת־פנים נלהבת והוא התרשם מאוד מהתקדמותה של מושבה זו. שנה לאחר מכן ביקר גם הבארון ברחובות. בהזדמנות זו הודיע לאיכרים על כוונתו להוריד באופן הדרגתי את מחיר הענבים. צעד זה חייב את האיכרים להתכונן מבעוד זמן לשינוי מיבנה המשק שלהם, המבוסס בעיקר על ההכנסה מהענבים, שהיה בה משום תמיכה עקיפה. מקץ שנתיים התארגנה קבוצת כורמים שהקימה את אגודת הכורמים, לשם שיווּק עצמי של היין. יקב קטן, נבנה ברחובות אולם משלא הצליח, התפרקה אגודת הכורמים והוקמה אגודת הכורמים הגדולה. היו אלו שנות־מעבר מענף היין לענפי חקלאות אחרים ובעיקר לענף ההדרים, שהיה במרוצת הזמן לענף החשוב והגדול ביותר ברחובות.

שנותיה הראשונות של חדרה

בתקופת טיומקין הצליח יהושע חנקין לסיים קנייה של שטח־קרקע גדול במרכז הארץ. היתה זו הקנייה הגדולה ביותר שנעשתה עד כה. הוא קנה שטח של 30,000 ד' באל חוּדירָה שעליו נבנתה חדרה. טיומקין ויהושע אייזנשטט תמכו בקנייה זו, לעומת זאת י. מ. פינס, התנגד לה, בחששו מפני הביצות שבשטח כמקור למחלת קדחת. ברם, המתיישבים טענו כי את הביצות האלה ניתן לייבש וכי האדמה היא ברובה אדמה חקלאית דשנה. ואכן, מהר מאוד נמצאו לה קונים: באו שליחים מקובנה, מריגה ומוילנה, שייצגו אגודות שהקימו בערים אלו יהודים אמידים במטרה לקנות נחלות בארץ־ישראל ולעלות לשם בבוא הזמן. כמו־כן התארגנה קבוצת עולים גם בארץ שקנתה חלק מאדמת אל חודירה. בחורף תרנ“א נסתיימה הקנייה וזמן קצר לאחר מכן עלו המתיישבים הראשונים – חלקם חברי האגודות ברוסיה וחלקם עולים שבאו לארץ לפני־כן. כולם התיישבו ב”חאן" הגדול – בנין ישן ומוזנח שעמד במקום. לאחר שניקו את הבית, חילקו את 26 חדריו בין המתיישבים, חברי ארבע האגודות. כבר בימים הראשונים לעלייתם בחרו המתיישבים ועד, שבו השתתפו נציגי כל האגודות; הועד קבע בתקנות את סדרי ניהול המושבה ואורח־החיים בה. בין השאר נקבע בתקנות אלו “כי יש להרחיק את הלוּקסוּס מן המושבה כאפשר ואסור למסור או למכור חלקה בלי הסכמת הועד הכולל והועד הפועל ביפו”. עוד נקבע כי הועד הכולל יפקח על מתן רשיונות “להחזקת מסחרים כמו אכסניה, חאנים, בתי־ספר וכד'. כל אשר יזיד לפתוח חנות או מסחר בלעדי רשיון הועד – יענש”^19^41 שלא כברחובות, שבה אגודה אחת, היה הועד החדרתי מורכב מנציגי 4 אגודות, ובכל־זאת הצליח לפעול בהצלחה במשך תקופה ארוכה למדי. מספר קוני הנחלות הגיע ל־147, שרובם שהו עדיין בחו“ל ורק 72 הודיעו, שהם מוכנים להתנחל לאלתר. פועלים הובאו מיהודה לתקן את ה”חאן". מאחר שלא הצליחו לקבל רשיון לבניית בתים, היו אנוסים לגור בבנין הזה זמן ממושך, בצפיפות רבה ובתנאים סאניטריים ירודים. בשנה השניה מדדו את השטח המיועד למטעים, כ־8000 ד', ונערכה חלוקתו בין המתיישבים שהתכוננו לנטיעה. הובאו פועלים להכשרת הקרקע שעבדו יחד עם המתנחלים.

לבד מן הפועלים היהודים עבדו גם פועלים ערבים בעבודה זו. התחילו בחפירת תעלות־ניקוז לייבוש הביצות לפי תכניתו של המהנדס זַיידְנֶר; גם עבודה זו נעשתה בחלקה על־ידי המתיישבים עצמם. בעונת הנטיעה תרנ“ב ניטעו במושבה כ־125,000 גפנים ובשנה הבאה ניטעו עוד 200,000 גפנים ו־150,000 עצי שקד. אלא שכבר בקיץ הראשון פרצה הקדחת. ראשונים נפגעו הפועלים שעבדו בתיקון ה”חאן" ואחריהם חלו גם המתיישבים. מפני התנאים הסניטריים הירודים ומאין עזרה רפואית במקום, הפילה הקדחת חללים רבים. כאשר הגיעו לחוץ־לארץ הידיעות על המחלה וקרבנותיה, חרדו רוכשי הנחלות לגורל השקעתם והפסיקו לשלוח למושבה את חלקם בהוצאותיה הציבוריות. ימים קשים באו לחדרה. הקדחת עשתה שמות בקרב המתיישבים, שחיו בלאו־הכי בבדידות ובמצוקה. הקשר עם העולם החיצוני היה רפה. הישוב הקרוב ביותר היה זכרון־יעקב, שבדרך אליו היה לחצות ואדיות וביצות, שגם בימי הקיץ היו קשות למעבר, על אחת כמה וכמה בחורף, כאשר חדרה היתה לעיתים קרובות מנותקת לגמרי מסביבתה. את החולים הקשים היו מובילים לבית־החולים ביפו – נסיעה של יומיים בדרך־חתחתים. גם מצב הבטחון היה מעורער: שודדים היו משוטטים בסביבה וגוזלים מעוברי־אורח את כספם ובגדיהם. דרושה היתה גבורה וכוח־סבל רב כדי להמשיך בתנאים אלה את החיים במושבה זו ולא ייפלא שהתפתחותה היתה איטית. הנטיעות שניטעו – טרם נשאו פרי. האיכרים חרשו ועיבדו את אדמת הפלחה וגידלו בה חיטה. קצרו שחת באדמת הביצות להאכיל את בעלי־החיים המעטים שהיו להם. רוב האיכרים היו חסרי נסיון חקלאי; את האדמה עיבדו בשיטות הפרימיטיביות של הפועלים הערביים או של האריסים (“חרתים”), שמהם למדו את העבודה. אדמתם של מתנחלים, שהיו עדיין בחו“ל, החכירו לערבים ומהם קיבלו “חומש” מהיבול. לכיסוי הוצאותיה הציבוריות של המושבה מכר הוועד 500 ד' אדמה. בצר להם פנה ועד־המושבה לועד חובבי־ציון באודסה בבקשת תמיכה. יו”ר הועד היפואי, בינשטוק42, המליץ לפני הועד האודסאי להגיש עזרה למושבה, ובתרנ“ד ניתנה לה תמיכה ראשונה לכיסוי ההוצאות הציבוריות. על אף ההשתדלויות הרבות לקבל רשיון לבנות בתים, לא ניתנה אפשרות זו במשך זמן רב. האיכרים הוסיפו לגור ב”חאן", חלקם הקימו סוכות. היו נסיונות להתחיל לבנות בתים ללא רשיון, אולם השלטונות התורכיים שלחו חיילים להרוס את היסודות והקירות שהוחל בבנייתם. השלטונות הכבידו ידם על המתיישבים, גבו מהם בכוח מסים גבוהים. ובלי בקשיש אי־אפשר היה להשיג דבר.

בתרנ“ג בא ד”ר הלל יפה43 לזכרון־יעקב לשמש כרופא המושבה. הוא לקח תחת חסותו גם את חדרה. את חולי הקדחת אישפז בבית־החולים הקטן שהקים בזכרון, וכל־אימת שהתגלה בחדרה מקרה־מחלה חמור היה רוכב ובא לכאן. לבו היה מלא הערכה לאנשים הנאבקים בתנאים כה קשים ועשה רבות לעזור להם לא רק מבחינה רפואית. הוא השפיע על פקיד הבארון בזכרון לבקר בחדרה. גם הלה התרשם ממתיישבים אלה הנושאים בגבורה בסבלם, אולם יכולתו לעזור מבחינה כספית היתה מוגבלת מאד מחמת סירובו של הבארון לכלול את חדרה בין המושבות הנתמכות על־ידיו. לעומת זאת, עזר להם הרבה ביחסים עם השלטונות, שאיתם קשר קשרים טובים, ועל־ידי כך חסך מן החדרתיים תלאות וכסף הרבה. בהמלצתו נאות הבארון להשתתף בהוצאות הייבוש והקציב 200.000 פראנק לייבוש הביצה הקטנה. החדרתיים העריכו מאוד את עבודתו המסורה של ד“ר הלל יפה והעניקו לו חלקת־אדמה של 50 ד' וכן בחרו בו כחבר הועד. בתרנ”א נתקבל סוף־סוף רשיון לבנית 35 בתים. לרבים מהמתנחלים כבר לא היה כסף לבנייה. אבל הם נעזרו על־ידי חובבי־ציון שנתנו להם הלוואות למטרה זו. הבתים ניבנו בחפזון, מפחד שמא יבוטלו הרשיונות, ואמנם בארבעה חודשים נסתיימה הבנייה. חובבי־ציון נתנו גם הלוואה לרכישת מכונות קציר ודיש. הפעילות החקלאית התרחבה, אנשי חדרה למדו משכניהם, שאדמה זו מתאימה לגידול אבטיחים. בשותפות עם ערבים זרעו שטחים גדולים של אבטיחים, וכאשר הגיע זמן האסיף נאותה הממשלה לפתוח בית־מכס זמני בנמל הקטן אבו־זַבּוּרה (כיום – מכמורת), שמשם נשלחו האבטיחים בסירות מפרש לערים בארץ־ישראל ולמצרים. גם כרמי הגפן החלו לתת פריָם. ייבוש הביצות נעשה בידים ולשם כך הובאו מאות פועלים ממצרים. כאשר החלו בעבודה, גברה מחלת הקדחת והיה הכרח להעביר זמנית את כל התושבים מחדרה למקומות אחרים – לקיסריה וליפו. בחדרה נותר מספר אנשים קטן שדאגו לביצוע העבודות על־ידי פועלים ערבים, ואילו העבודה במושבה גופא נעשתה במשותף, בקומונה. סדר זה התקיים במשך שנתיים. בתרנ“ה היו במושבה 1260 ד' כרמי־גפן. ביוזמת חובבי־ציון תרם אחד מבעלי־הנחלות 500 ד' לנטיעת פרדס אתרוגים על שם הרב שמואל מוהליבר – הלא הוא גן־שמואל כיום. במושבה הוכנו משתלות לעצי ההדר שיינטעו. העבודה במשתלות ובנטיעת הפרדס ועיבודו שימשה מקור הכנסה לאנשי חדרה. באותם הימים החלה חברת יק”א בפעילות מצומצמת בארץ־ישראל. בהשפעת ד“ר יפה החליטה הנהלתה להלוות לאיכרים 14,000 פראנק לביסוס משקיהם. הבארון המשיך בפעולה לייבוש הביצות והחליט לנטוע 200,000 עצי אקליפטוס שזרעיהם הובאו מאוסטרליה, במטרה לסייע לייבוש הביצות. וזהו “יער חדרה” שיצאו לו מוניטין. בשנת תרנ”ח חל מיפנה נוסף לטובה. הוחלט אז לפנות את ה“חאן” ולעבור לגור בבתים. בחדרה היו כבר אז 44 בתים ו־20 רפתות. יק“א ניגשה גם לחפירת באר לספק מי־שתיה נקיים. חדרה נוסדה בידי יהודים שחלמו להתיישב בארץ באמצעיהם־הם ולא להזדקק לתמיכתם של מוסדות חו”צ ושל הבארון, בכל־זאת גם היא היתה נתונה לחסדם. אמנם איכרי חדרה לא השתעבדו לפקידים כמו עמיתיהם במושבות הותיקות. חובבי־ציון עזרו למושבה, אולם מחוסר אמצעים קצרה ידם להושיע; ואילו עזרת הבארון התבטאה בעיקר בהקלת היחסים עם השלטונות ובייבוש הביצות. במשך כל השנים עבדו ערבים רבים במושבה, שכן, מלבד הצורך להיעזר בעבודתם בשדה, היו זקוקים להם לשם עיבוד החלקות של מתנחלי־חוץ. בחודשי הקיץ, כאשר התושבים היו נאלצים לצאת מהמושבה למקומות אחרים, היו הערבים עושים את כל מלאכתם בפיקוחם של כמה איכרים. במשך הזמן עברו פועלים ערבים לגור במושבה, ב“חאן” שנתפנה. מיניה וביה גם השתלטו על שטחים רבים וטענו לזכות הבעלוּת עליהם, דבר שגרר אחריו סכסוכי־קרקע שהגיעו לבתי־המשפט ועלו למתיישבים בהון רב. חרף ההתקדמות שחלה בחדרה בעשור הראשון לקיומה הוסיף מצבה להיות קודר למדי ורבים לא האמינו, כי מושבה זו תוכל להחזיק מעמד ולהתפתח בעתיד. ביטוי לחששות אלה נתן אחד־העם שביקר בחדרה בסוף 1899 ואלו דבריו: שבתתי פה. הרושם שעשה עלי חורבן המושבה היפה הזאת לא אוכל לתאר. צריך לראות את הפנים הירוקים, צריך לשמוע את האנחות של האבות אשר קברו את בניהם ובנותיהם (יש שמתו עליהם שלושה וארבעה ילדים) בשביל להרגיש את כל כובד האסון – – – מזלי גרם שהייתי בארץ־ישראל בעת שנוסדה המושבה הזאת ועתה ראיתיה בשוממותה ואבלה, אחרי עבור עליה עשר שנים מלאות עמל ויגון. מייסדיה כבר מצאו להם קבר יחד עם תקוותיהם באדמתם האהובה. בתיה היפים עזובים וסגורים ועומדים כאבלים ועצב נורא שפוך על פני כל אשר בה, כאילו רוחות מתיה הרבים משוטטות באויר ומתלחשות זו עם זו. קשה לתאר בדברים את הרגש אשר דיכא את לבבי כל ימי שבתי שם, אבל יותר מכל הֵמַר לי הרעיון הנורא אשר לא הירפה ממני: כי אנו כולנו, אפוטרופסי הישוב, חובביו ותומכיו, אין לנו הצדקה לקרוא: “ידינו לא שפכו את הדם הזה”.44 אכן, מחיר יקר שילמו אנשי חדרה בעד היאחזותם והתיישבותם באדמתם. ככל המושבות האחרות הוקמו גם חדרה בידי אנשים שלא היו להם כל ידיעה ונסיון בחקלאות. ולא היה בימים ההם מוסד ציבורי שהיה מסוגל לתכנן את הקמת המושבה, לדאוג להכשרת הקרקע ולייבש את הביצות לפני שהמתיישבים הגיעו למקומותיהם, וללוות אותם בהדרכה הדרושה לפיתוח משקיהם. הם התגברו על כל התלאות האלו רק בכוח רצונם העז לכבוש את האדמה ולעבד אותה ובכוח זה תקעו יתד להתיישבות היהודית באחד האזורים החשובים ביותר במרכזה של הארץ ועל חופו של הים התיכון. ההתפתחות שחלה בשנים לאחר מכן במושבה זו, גידולה והתפשטותה עד שהגיעה למעמד של עיר בישראל בצומת עורקי־התחבורה של הארץ – התפתחות זו מעידה על כך, כי סבלם וקרבנותיהם של החלוצים הראשונים לא היו לשווא.

משמר־הירדן

מושבה זו נוסדה ב־1890. הורתה ולידתה היו שונות מדרך ייסוּדן של רחובות וחדרה. ב־1884 עלה לארץ יהודי ליטאי, לאחר שהתגורר כמה שנים בארה"ב: מרדכי יצחק לוּבּובסקי. בארץ מולדתו עסק בחכירת אדמה וגידול תבואות ובהיותו ציוני החליט לקנות לו אחוזה בארץ. אדמת משמר־הירדן היתה שייכת לערבים מכפר מירון. בגלל ריחוק האדמה מכפרם התקשו בעליה לעבדה. בנוסף לזה, סבלו מהבדווים שהיו פושטים בשדות ושודדים את היבול. גם קדחת שהיתה במקום גרמה לתחלואה מרובה כאשר היו באים אליה בקיץ. החליטו איפוא למכור שטחים אלו לחכם חי יעקב עבו, איש צפת והלה חזר והציע ללובובסקי לקנות אותם 2200 ד' שהיו עתה ברשותו. לובובסקי תיכנן להקים במקום הזה חווה בסגנון אמריקאי בשם “שושנת הירדן” ולבנות על־יד הגשר שעל הירדן מלון לנוסעים העוברים בדרך זו מדמשק לארץ־ישראל. הוא הזמין את שני בניו שחיו באמריקה לבוא ארצה ולבנות יחד אתו את המשק. אלא שבמהרה הוברר ללובובסקי, כי בתנאי הבטחון בארץ בימים ההם לא יוכלו להתקיים כמשפחה בודדת במקום הנידח הזה ולכן התיישב זמנית ביסוד־המעלה, עבד בה כפועל שכיר ואת אדמתו החכיר לאריסים ערבים.

אחרי שנים מספר יזמה קבוצת פועלים מבני צפת שעבדו במושבות הבארון, בראש־פינה וביסוד־המעלה, להקים ישוב על אדמת לובובסקי. הם פנו לדוד שוב, ממייסדי ראש־פינה, שעבד כמורה בבית־ספר המושבה, והציעו לו שיקבל על עצמו את ביצוע התכנית. שובּ הגיע להסכם עם לובובסקי לקנות ממנו 9 עשיריות מן השטח: כ־2000 דונם, בעד 16,000 פראנק לתשלום במשך שמונה שנים. אחר־כך חילק את האדמה ל־24 חלקות, כל חלקה בת 100 דונם, בהנחה כי עתידה לקום כאן מושבה של מטעים, שבה יתפרנסו המתיישבים משטח קטן. רוב החלקות נמכרו לפועלים שעבדו מטעם פקידוּת הבארון במטעים בראש־פינה וביסוד־המעלה; מיעוטן נמכר למתיישבים בודדים ששהו עדיין בחו“ל. שוב ביסס את תכניתו על כך שאת תמורת האדמה ישלמו כעבור שנים מספר. הכסף שקיבל מהמתיישבים במחיר חלקות־אדמה שימש לבניית בתים ולרכישת בהמות־עבודה וכלים. לאחר שקיבל רשיון לבנות בתים, בנו אותם האיכרים במו ידיהם מלבני־חימר שליבנו במקום, שמכאן ואילך נקרא בשם משמר־הירדן. הפועלים שהתיישבו רצו להיות עצמאיים וקיוו שלא יהיו זקוקים לתמיכה מהחוץ, ואולם אחר זמן־מה הוברר גם להם כי אין ביכולתם לעמוד בהוצאות הציבוריות של הישוב הקטן, כגון חפירת באר, גידור וגם נטיעת כרמים. לכן פנו כבר בשנה השניה אחרי עלותם להתיישבות לועד חובבי־ציון בבקשת עזרה, אולם תשובתו בוששה לבוא. גם במשמר־הירדן, כמו במושבות אחרות, ניגשו לעבודה ללא נסיון, ללא בחינת התנאים המקומיים וללא הדרכה. המתיישבים עסקו בעיקר בגידול תבואות. נסיון חקלאי קנו בעבודתם במושבות השכנות, בנטיעות ובמשתלות; לעומת זאת, לא היה להם כל נסיון בגידול תבואות. הם עבדו בשיטה הערבית הפרימיטיבית וכמדריכים שימשו להם אותם פועלים ערבים שעבדו איתם בשדה. עם־זאת הניחו שגם במושבה זו, כמו בראש־פינה, אפשר להצליח בגידול ענבים. ואמנם בשנים הראשונות ניטעו שטחי כרם די גדולים. אולם איכרי משמר־הירדן נחלו אכזבות: יבולי התבואות היו דלים ואף הכרמים הכזיבו, מה גם שבגלל ריחוק המקום לא יכלו לשלוח את הענבים ליקב והיו נאלצים למכור אותם לערבים בזול. אם נוסיף לכך את קשיי התחבורה ואת חוסר־הבטחון בדרכים, כאשר שודדים היו מתנפלים על ההולכים או הרוכבים בדרך לצפת וגוזלים כל מה שהיה בידיהם, או אז תצטייר תמונה קודרת על מצב המושבה שהגיעה מהר עד משבר. קשה עתה להבין איך החזיקו המתיישבים מעמד במצוקתם ולא נטשו את המקום. בנו של אחד ממייסדי משמר־הירדן, שמואל בן יעקב צבי פיגלין, כותב בזכרונותיו: במילים הספורות אותן אבקש לרשום בטורים הבאים כוונתי היא להסיק: איך התרוממו האנשים הללו עד למדרגה עילאית, בה השאירו אחריהם את עברם ללכת המדברה אל ארץ לא זרועה. האם נבע המעשה מן המצפון הפנימי אשר עוררם לחיבת ציון או שמא היו אנשי־דת מאמינים באמונה שלמה בקדושת הארץ – או שמא מתוך הכרה ריאלית מצאו שאין עתיד לעם ישראל בגולה? מדרכו של אבא ז”ל, משך כל שנותיו בארץ, הריני מסיק כי כל הכוחות האלה משולבים ומקושרים היו ומכלל חייו אני נמצא למד על אחרים.45 דוד שוב שהקים את המושבה גם התיישב בה והיה מנהלה למעשה. המתיישבים רחשו לו אמון מלא. בתקנות שנתקבלו באספת הקולוניסטים בשנת תרנ"ג נקבע כי לכל האיכרים זכויות שוות במושבה, “בין אלה אשר הם הראשונים מהתייסדוּת המושבה ובין אלה אשר קנו בעת האחרונה – כולם שווים ואם אחד אומר כי לו יותר זכויות, הוא עובר על תקנות המושבה”. ועוד: “הקולוניסטים יחיו ביניהם בשלום. ואם יהיה אישה דין ודברים, יבוא הדבר לפני המנהל ר' דוד שוב”.46

ד. שוב יצא לחו“ל כדי להניע אגודות חובבי־ציון בארצות שונות לעזור למשמר־הירדן, אך חזר בידים ריקות. בראש ועד חובבי־ציון ביפו עמד אז ל. י. בינשטוק. משביקר במושבה והתרשם מאוד מהאיכרים שעשו מאמצים עליונים להיאחז בה המליץ בפני ועד חו”צ באודסה לעזור לאנשי משמר־הירדן. הוא ביקש עזרה דחופה של 10,000 פראנק והיא אושרה אמנם, אולם מיד לאחר מכן הגיש הצעה נוספת להעניק למושבה בשנתיים הקרובות 24,000 פראנק לביסוס המשקים. כמו־כן הצביע על הצורך הדחוף לסדר את הספקת המים למושבה, כדי שלו עוד יהיו האיכרים נאלצים להביא מים בחמורים ולשתות ממי הירדן המזוהמים. במשך הזמן הוברר, כי סכומי־הכסף הדרושים לביסוס המושבה לתשלום החוב ללובובסקי בעד הקרקע הרבה יותר גדולים מאשר הסכומים שבינשטוק נקט. בועד חובבי־ציון באודסה התנהל ויכוח קשה, אם להמשיך לתמוך במשמר־הירדן ואם לא, אך גם אילו היו הכל מסכימים, לא היו בידי הועד סכומי־הכסף הדרושים למטרה זו.

באוגוסט 1894 החליט הועד האודסאי לשלוח ועדת ביקורת למשמר־הירדן, וכאשר הגישה דו“ח על מצב המושבה התברר כי מ־25 הקולוניסטים, 4 אינם גרים במושבה. מספר הנפשות היה 93, מהן 27 איש ואשה המסוגלים לעבוד. המיבנים במושבה: 13 בתים, 2 רפתות, 12 סוכות קנים; בהמות: 3 סוסים, 12 שוורים, 19 פרים, 19 חמורים, 149 תרנגולות, 51 זוגות יונים; נטיעות: 12,000 גפנים שיצאו משנות ערלה, כ־20 ד' גני־ירק ועצי־פרי שונים, כגון זיתים, תאנים, שקדים וכו'. הועדה הגיעה למסקנה, כי לשם ביסוס המושבה זקוק כל איכר ל־140 דונם אדמת־מזרע, לרפת, מתבן, סוס, צמד בקר לעבודה, 2 פרות, כלי עבודה וזרעים. יהיו דרושים איפוא כ־98,000 פראנק, לרבות תשלום החובות והתשלום בעד הקרקע. היה ברור שנבצר מחובבי־ציון להשקיע סכום כזה במשמר־הירדן. אולם ד”ר הלל יפה, שנתמנה כיו“ר ועד חו”צ ביפו אחרי מותו של בינשטוק, לא הירפה מהועד באודסה, והמשיך לתבוע עזרה למשמר הירדן. בגלל חוסר־כספים הסתפק הועד בשליחת סכומי־כסף לא גדולים כהשתתפות בהוצאותיה הציבוריות של המושבה ובתשלום ריבית ללובובסקי, כדי שהאדמה לא תישמט מידי המתיישבים. דוד שוב, שהסתבך בענייניה הכספיים של המושבה, פרש ממנה וחזר לראש־פינה. הבארון סירב להכניס את משמר־הירדן לתחום פעולתו. או אז עמדה למושבה חברת יק“א מייסוּדו של הבארון הירש. נציגה בארץ היה יוסף נייגו,47 ששימש אז מנהל בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל. כמנהל עבודה וכמדריך המושבה נתקבל חיים קלווריסקי, שעתיד למלא תפקיד חשוב ביישוב הגליל. יק”א, שהחליטה לגשת לביסוס המושבה, שילמה ללובובסקי את מלוא החוב בעד הקרקע ורשמה אותה על שם אוסובֶצקי, מי שהיה פקיד הבארון בגליל. לשם ביסוס המושבה והרחבתה נרכשו שטחי קרקע נוספים והוחכרו לאיכרים שטחים מאדמת מחניים, שהוקמה באותו זמן, אלא שהמתיישבים בה לא החזיקו מעמד ועזבו את המקום. תוך שלוש שנים תיקנו את הבתים הישנים במשמר־הירדן ובנו בתים חדשים, קנו את הבהמות ואת הכלים הדרושים. יק“א לא נקטה שיטות תמיכה שהיו נהוגות במושבות הבארון רוטשילד. היא השתדלה לתת למתיישבים את אמצעי־הייצור הדרושים ולהטיל עליהם את האחריות למשקיהם. שיטה זו נשאה פרי טוב. אף־על־פי שהמושבה סבלה מפגעי־טבע קשים (ארבה בשנת 1895, יבול נמוך בגלל תנאי אקלים בשנת 1899, ודֶבֶר הבקר שגרם לתמותה ניכרת) שמרו האיכרים על משקיהם ולא עזבום. מקצתם התפרנסו מעבודה במושבות השכנות. לבד מ־13 המשפחות שביסוסן תוכנן על־ידי יק”א, כללה בתקציבה עוד כמה משפחות של מורים ובעלי־מלאכה. הענף העיקרי היה הפלחה. במשך הזמן גדל עדר הבקר שניצל את המרעה העשיר בשטחים שמעבר לירדן. כלי־העבודה שוכללו ואת מקומה של מחרשת־העץ הערבית תפסה המחרשה האירופית העשויה ברזל. בעזרת יק"א הוקם בית־ספר והועסקו בו מורים בעלי־השכלה ויכולת חינוכית. אולם התכנית להגדלת המושבה עד ל־40 משפחות לא הוגשמה בגלל חוסר אדמה ואמצעים וכך נשארה איפוא משמר־הירדן מושבה קטנה ונידחת באחד המקומות שנועדו לו חשיבות פוליטית ואיסטרטגית בתולדות הישוב כפי שנראה להלן.

מצב הפועלים החקלאיים

עם העליה המבוהלת בתרנ“א (1891) באו לארץ יהודים רבים, שלא היו בידיהם אמצעים כספיים ולא יכלו לרכוש להם נחלה באחת המושבות הקיימות או באלו שעמדו להיווסד. עולים אלו התרכזו בעיקר במושבות כשכירי־יום. רובם היו רווקים ומיעוטם – בעלי משפחה. בתרנ”א הגיע מספרם ל־1200 איש, בערך. כמה מאות פועלים מצאו להם עבודה ברחובות שהחלו בבנייתה. רוב חברי האגודה “מנוחה ונחלה” לא עלו לארץ להתיישב בה. האגודה דאגה לעבד את אדמתם, ולנטוע כרמים ומטעים אחרים לאותם חברי האגודה שהתכוננו לעלות לארץ אחרי שהמטעים יתחילו לשאת פרי.

המשבר שפרץ בארץ אחרי שפורסמו הגזירות של הממשלה התורכית על קניית קרקע ואיסור עליית יהודים, השפיע השפעה קשה על מצב הפועלים. חוסר־העבודה ותנאי־הקיום הירודים גרמו לירידה גדולה מהארץ. בתרנ"ב (1892) נותרו במושבות רק כ־400 פועלים, מהם 250 ביהודה וכ־150 בגליל. חלק גדול מהם עבד במושבות הבארון. מעטים יושבו כאיכרים על־ידי הפקידוּת במושבות החדשות – בת־שלמה ושפיה. הפועלים קיבלו אמנם שכר גבוה מזה ששולם לפועלים הערבים, אולם בשכר זה היה קשה להתקיים, בעיקר לבעלי־המשפחה שביניהם. כיון שעבדו כפועלים יומיים, לא הייתה להם כל הכנסה בימי הגשמים, או בימים שלא היתה עבודה מצויה מסיבה זו או אחרת. הפועלים הצעירים באו לארץ בגלל מניעים ציוניים, מתוך רצון עז לבנותה ולהיאחז באדמתה.

במאמר: “העובדים בארץ הקודש”, שהתפרסם ב־“האור”, גליון 28 (תרנ"א)", מתאר כותב המאמר את מצבם של הפועלים, אשר עזבו בית־הורים וספסל לימודים כדי להיות עובדי־אדמה. “רק מתוך חיבתם הגדולה לארץ הקודש וגם ממאסם בחיי־האויר ופיזור־הנפש, אשר בהם יחיו רוב אחינו בארצות גלותם, עזבו את ארצם ובאו הנה למצוא פה חיי מנוחה ושלוה – חיי איכר עובד את אדמתו, אשר לזה כמֵהות רוחם ונפשם”. ברחובות, שבה התרכז ציבור־פועלים גדול, דאג הועד לפועלים. הוקם שם מטבח פועלים, “וכששבו לפנות־ערב מהעבודה היו הולכים בשירה שניים־שניים, המעדרים והסלים על שכמיהם, שירי ציון בפיהם וכלי־זמר מנגנים לפניהם ולפעמים נפנפו גם בדגלים, וכנופיות הפועלים היו נפגשות לפני המושבה ונכנסות כולן ביחד בסדר של אנשי צבא. בייחוד היו הפועלים מרתיחים את רחובות בימות השבת בזמירותיהם שיצאו ממאות פיות”. כך מתאר אחד מראשוני רחובות את הווי הפועלים בימים ההם.48

ואולם תמונה זו נשתנתה בתוך זמן קצר. בגלל ההתחרות של הפועל הערבי הזול נדחקה רגלו של הפועל העברי גם במושבה כמו רחובות. במושבות הבארון היה המצב עוד יותר גרוע. ועד חובבי־ציון לא היה מודע לבעיית הפועלים. אחד־העם מתח ביקורת קשה על הפועלים התובעים תנאי־חיים יותר טובים מאשר החקלאיים בארצות אחרות, “כי פה גם המבקשים לחם ומוציאים אותו במחיר עבודתם יחשבו עצמם קרבנות לטובת הכלל ולהם איפוא הצדקה לדרוש בעד זה תשלום גמול מכלל ישראל”.49 חובבי־ציון לא הבינו, כי משאת־נפשם של הפועלים האלה היא להתיישב בארץ ולא להישאר פועלים שכירים כל ימי חייהם. במשך שנים לא נעשתה כל פעולה לפתרון הבעיה ובינתיים נמשכה הירידה מהארץ עד כדי כך שבתרנ"ד פחת מספר הפועלים עד ל־300 בכל המושבות.

בתרנ“ב עורר את השאלה מאיר דיזנגוף50 במאמרו: “הקנין והעבודה”, שפורסם בקובץ “מירושלים”.51 הוא תבע למצוא דרך חדשה ליישוב “אשר על פיה יתאחדו הקנין עם עמל הכפיים ותתאחד הארץ עם העבודה, עד כי לא יהיו לנו פועלים עברים בלי אדמה, ואדמה בלי פועלים עבריים”. בו בזמן הוקמה אגודת “הארץ והעבודה”, שניסחה בתקנותיה את תכליתה בזו הלשון: “לתת יד לרבים מבני־ישראל, אשר אין עושרם אלא בכוח ידיהם וכשרון פועלם, להתיישב אף המה בארץ ולהתקיים עליה.”52 מייסדי האגודה הציעו להפריש לפועל במושבה שטח־קרקע קטן, שעליו יקים משק־עזר לבל יהיה תלוי אך ורק בעבודה השכירה. עם מייסדי האגודה נמנו, מלבד דיזנגוף, אהרון אייזנברג ואריה ליב גורדון שהיה מראשוני פתח־תקוה. גם י. מ. פינס סמך ידו על התקנות. אולם הקריאה לא מצאה הד והמחשבה הטובה לא נצטרפה למעשה. מצבם של הפועלים הטריד את הועד־הפועל של חו”צ ביפו, שבראשו הועמד ד“ר הלל יפה. הוא ראה במו עיניו את מצוקת הפועלים והפגיע בועד חו”צ באודסה לעשות לפתרון הבעיה.

יפה ויהושע ברזילי53, שהיה אף הוא בועה“פ, ראו את הדרך לפתרון בהקמת מושבות בהם יישבו את הפועלים העובדים במושבות כבר שנים מספר, אשר התמחו בעבודה ועמדו בכל הנסיונות הקשים. משנתקבל הרעיון על־ידי ועד חו”צ, החליט להקים מושבה לדוגמה שתיושב בפועלים. למטרה זו קנה הועד מידי הבארון את אדמת קסטינה, שנרכשה עוד ב־1887 ליישוב 25 משפחות מבסראביה. אבל נסיון זה לא הצליח: המשפחות עזבו את המושבה ורובן עזבו את הארץ ואדמת קסטינה עוּבּדה בידי אריסים ערבים. בסוף תרנ"ו (1896) הוקמה בקסטינה מושבה חדשה ששמה הוסב לבאר־טוביה. בעיית הפועלים הטרידה גם את פקידוּת הבארון, שהחליטה להקים מושבה בגליל ליישוב פועלים על האדמה שנרכשה מכבר – היא המושבה מטולה.

באר־טוביה

כאמור, אדמת קסטינה נקנתה בשנת 1887 בשביל קבוצת יהודים בבסראביה שפנו אל הבארון בבקשה לעזור להם להתיישב בארץ־ישראל. המתיישבים התחייבו להשתתף במימון הקמת המושבה – כל מתישב ב־1000 רובל. ב־1888 הגיעו ליפו 25 משפחות מבסראביה. אז התברר, כי הפקידוּת לא הצליחה לסיים את רכישת הקרקע והמשפחות נאלצו לשבת ביפו שבעה חודשים רצופים ובתוך כך אכלו חלק מהכסף שהיה להם. סוף־סוף נגמרה קניית האדמה – 6500 ד‘. לכאורה, לא היה עוד שום עיכוב לעלות על האדמה, אבל כאן נתגלע ויכוח חריף בין המתיישבים לבין פקידו של הבארון, שתבע כי האיכרים המיועדים להתיישב בקסטינה יחתמו על חוזה, המקנה להם מעמד של שכירי־יום המשוללים כל זכויות על הרכוש והאדמה, ואשר לפקידות הזכות לגרש כל אחד מהם אם תמצא לכך סיבה מספיקה ואף זאת: רק אחרי שיעבדו את האדמה שנים מספר – תוכר זכותם כאיכרים. החוזה שהוצע למתיישבים כאן, היה אמנם דומה לחוזים שנחתמו בזמנו עם איכרי ראשון־לציון, זכרון־יעקב ומושבות אחרות, ברם רוב המועמדים לאדמת קסטינה סירבו לחתום על הסכם זה, פרט לחמש משפחות מהקבוצה הזאת שהסכימו ובח’ תשרי תרמ"ט (1888) עלו על הקרקע. נוספו עליהם 20 פועלים שנבחרו בידי פקידי הבארון מבין הפועלים שעבדו במושבות.

המושבה התנהלה כחווה אדמיניסטרטיבית, אך הפקידות שניהלה את החווה נהגה ברשלנות ובחוסר־אחריות. כאשר החלה העבודה בשדה, טרם היו בנמצא הכלים הדרושים ורוב העבודה נעשה בידים. מצבם הכלכלי של המתיישבים והפועלים היה קשה מאוד. היחסים עם הפקידות היו מעורערים. הפועלים עזבו אחד־אחד את המושבה ואחריהם עזבו גם המשפחות. ב־1890 כמעט התרוקנה קסטינה מכל תושביה, להוציא 2 משפחות, כמה פועלים זמניים ואריסים ערבים, שהוסיפו לעבד את רוב האדמה. רק שטח לא גדול נמסר לעיבוד זמני לאנשי גדרה. כך נמשך המצב בקסטינה, עד אשר “חובבי־ציון” רכשו מהבארון את כל השטח, כדי להקים מושבה וליישב בה פועלים. הכוונה היתה להקים מושבה לדוגמה, שתהיה מבוססת על גידול תבואות ולא על מטעים. “חובבי־ציון” למדו את לקחי מושבות הבארון והכשלונות בגידול כרמים. הם רצו להקים כפר כדוגמת הכפרים ברוסיה, שבו יחיו האיכרים חיים צנועים ופשוטים של עובדי־אדמה, שלא כבמושבות הבארון. הם גם החליטו שלא ללכת בדרך האפוטרופסות של הבארון ולבסס את המושבה על ניהול עצמי של האיכרים ועל אחריותם.

ואכן, היתה זו המושבה הראשונה שבתכנונה הושקעה מחשבה רבה ולשם ייסוּדה נעשו הכנות קפדניות. בפאריס הוקם ועד מרכזי, שעליו הוטל לרכז את פעולת הועדים השונים שטיפלו בהכנת התכנית. הוחלט לצמצם את תקופת האפוטרופסות עד שהמתיישבים ילמדו את המלאכה בהדרכת אגרונום. נקבעו קריטריונים לבחירת המתיישבים מבין הפועלים במושבות. ניתנה עדיפות לאנשים היודעים לעבוד ואינם בעלי־השכלה דווקא (מועמדים נפסלו לאחר שנתגלה כי הם בעלי־השכלה). מספר רב של פועלים הביעו את רצונם להתיישב בקסטינה, מהם פועלים שישבו בארץ כבר למעלה מעשר שנים. אחרי בחירה מדוקדקת נבחרו 17 משפחות ובהן 105 נפשות ו־44 עובדים. כל משפחה קיבלה בין 180 ל־300 ד' אדמה לפי מספר העובדים. ניתנו להם סוסים, שוורים וכלי־עבודה. בנוסף לכך הוקצב להם תקציב למחיה למשך השנה הראשונה. המתיישבים נכנסו לגור בבתי־העץ שהוקמו בזמנו בשביל האיכרים מבסראביה. אגרונום נשלח למקום שילמד אותם את עבודת השדה. המתיישבים התחייבו להחזיר את ההלוואה במשך 30 שנה. בשנתיים הראשונות הושקעו בבאר־טוביה 200,000 פראנק ויחד עם מחיר הקרקע הגיעה ההשקעה במושבה ל־300,000 פראנק, היינו – קרוב ל־20,000 פראנק למשפחה לעומת 15 – 12 אלף פראנק לפי אומדנה מוקדמת. ואף־על־פי־כן טרם הגיעה המושבה לביסוס. אחרי שנתיים נמסרה הנהלת המושבה למתיישבים וניתנה להם תמיכה רק להוצאות ציבוריות. תנאי־החיים היו קשים ביותר, שכן המושבה היתה מבודדת ומרוחקת מכל ישוב עברי אחר; בחודשי החורף היה קשה מאוד, ולפעמים בלתי־אפשרי, להגיע לשם. המסים שהממשלה גבתה מהם על־ידי חוכרי מסים גזלו חלק גדול מן ההכנסה. את האדמה עיבדו בשיטות נחשלות בין בידי עצמם בין בידי פועלים ערבים. לא יצא זמן רב ונתברר שהתקווה שתלו חובבי־ציון ב“מושבה לדוגמא” התבדו.

מטולה

מטולה נוסדה בידי הבארון ב־1896. את אדמתה קנה יהושע אוֹסוֹבֶצקי מידי אחד העשירים הנוצרים בלבנון, שנהג להחכירה לאריסים דרוזיים. לאחר שמכר את האדמה לפקידוּת הבארון, המשיכו האריסים הדרוזים לעבד את האדמה, עד אשר שולמו להם פיצויים ב־1896, והם עזבו את המקום. הפקידות בחרה 57 מועמדים להתיישבות, מבין הפועלים שעבדו במושבות, ועוד 17 בעלי־מקצוע שנלוו אליהם: בעלי־מלאכה, שוחט, מורים וכו‘. רוב המתיישבים היו צעירים בשנות העשרים שלהם, כולם בעלי־משפחה. שטח־האדמה שנרכש היה 3000 ד’, המפוזרים בכמה חלקות וחלקו הגדול היה טעון הכשרה וסיקול.

באופן זמני ניתנו לכל מתיישב 180 עד 200 ד' (החלוקה הסופית של האדמה נעשתה רק כעבור 6 שנים) והמתיישבים ניגשו מיד לעיבוד האדמה. נסיונם החקלאי היה, בעיקר, במטעים ובמשתלות, ואילו בעבודת הפלחה לא היה להם כל נסיון. לפיכך עיבדו את האדמה בעזרת אריסים (חרתים), שגם שימשו להם כמדריכים חקלאיים. מובן מאליו, שעיבדו את האדמה בשיטה הפרימיטיבית שהיתה מקובלת אצל הערבים – בשוורים ובמחרשות־עץ.

הפקידות מינתה כמדריך חקלאי במטולה את אהרון אהרונסון54, יליד זכרון־יעקב, שרכש את ידיעותיו בחקלאות בעבודתו במשק אביו ובלימודיו בחו"ל. חיש־מהר הגיע למסקנה, כי אי־אפשר להתקיים במטולה על ענף הפלחה בלבד, שסבל לעתים קרובות מפגעי טבע: שטפונות, בצורות, ארבה וכו'. בבקשו לגוון את המשק הגלילי ערך אהרונסון תכנית לפיתוח ענפים המתאימים לתנאי המקום, כגון מטעים וגידול בעלי־חיים. לאחר שהפקידות סירבה לקבל את תכניתו, שהיתה כרוכה בהשקעה כספית גדולה, התפטר אהרונסון ועזב את מטולה.

חיי המתיישבים החדשים היו, כמובן, קשים. הם שוכנו בבתים ישנים שהערבים השאירו בכפר. כאן גרו 5 – 6 שנים עד אשר ניבנו בתים חדשים. המושבה סבלה מחוסר מים לצרכי הבית. את המים נאלצו להביא ממעין במורד הגבעה, בפחים שהוטענו על גבי חמורים, ואף קנו מים משואבות־המים בכפרים הסמוכים שהביאו אותם בכדים על ראשיהן. האריסים הקודמים זעמו אל אשר נישלו אותם מהמקום והתנכלו בלי־הרף למתיישבים החדשים: היו פושטים על השדות בזמן הקציר ובוזזים חלק מהיבול; היו אורבים לאנשי מטולה ההולכים בדרך לצפת, מכים אותם ושודדים את כספם ואת בגדיהם. גם מקרי רצח היו. מטולה היתה מרוחקת ישובים אחרים בגליל, ובימי הגשמים, כאשר עמק החולה הוצף מים, כמעט ולא היתה אפשרות להגיע לשם.

אנשיה סבלו גם מהתנכלות השלטונות ומהמסים הכבדים שהוטלו עליהם. ביחוד הכביד מס “העושר”: הגובים, חוכרי “העושר”, היו דואגים שהשמאים יפריזו בהערכת היבול והיו סוחטים עד חמישית ממנו, במקום עשירית לפי החוק. גם מצב הבריאות היה חמור: מתיישבים חלו בקדחת ומתו. פקידוּת הבארון סיפקה למתיישבים את בהמות־העבודה ואת כלי־העבודה וכן את הזרעים ואף העניקה להם קיצבה חודשית לקיום, אך לא נתנה את דעתה על יצירת תנאים יסודיים הדרושים לקיום המושבה, כגון תוספת קרקע ומים ופיתוח ענפים שיאפשרו לאיכרים להתפרנס מעמלם. רק כעבור 5 –6 שנים, כאשר המושבה הועברה לרשות יק"א, הוחל בפעולה רצינית לביסוס מטולה. מאידך, שיחק המזל לאנשי מטולה, כאשר אחרי עלייתם לקרקע נפתח בית־ספר במקום ונשלח אליהם יצחק אֶפשטיין55, מטובי המורים, לשמש כמורה במושבה. אֶפשטיין הניח יסודות איתנים לחינוך הדור הצעיר ולהשרשת השפה העברית. אחרי שעזב את מטולה בא במקומו שמחה וילקומיץ'56, שהתפרסם אחרי־כן כאחד מטובי המחנכים בארץ.

מחניים

באותה תקופה הוקמה גם המושבה מחניים על אדמה שנקנתה על־ידי הבארון, במשולש שבין ראש־פינה, משמר הירדן ויסוד המעלה. הבארון הסכים להחכירה לקבוצת עולים שבאו מטארנוב שבגליציה. שֶמע ההתנחלויות בגליל ועל אדמת הגולן הגיע גם לגליציה ועורר התלהבות. אגודת אהבת־ציון, שבראשה עמד אברהם זאלץ,57 עודדה קבוצה מחסידי טארנוב לעלות לארץ ולהקים מושבה על אדמת מחניים. הקבוצה עלתה ב־1898 אך בגלל איסור העליה לארץ־ישראל עברו עליה נסיונות קשים ונדודים רבים עד שהצליחו לעלות על החוף ולהגיע לגליל. אגודת אהבת־ציון אספה סכומי כסף ניכרים ומינתה אחד ממנהיגי הציונים בגליציה, ד"ר זיגמונד ברומברג־ביטקובסקי, כמנהל המושבה.

ב־1989 עלו למקום 11 משפחות. שנה אחרי זה הגיעו עוד 5 משפחות מגליציה. הצטרפו אליהן שלוש משפחות מצפת וראש־פינה וביניהן ראובן פייקוביץ שהיה אז פועל בראש־פינה ואחרי־כן נמנה עם מייסדי כפר־תבור.58 תחילה גרו העולים בראש־פינה וכל בוקר היו הולכים לעבוד בהכשרת הקרקע במחניים. אחר־כך הקימו סוכות במחניים וגרו במקום. לחסידי טארנוב לא היה כל נסיון בעבודת־אדמה והסתגלותם לעבודה זו היתה כאובה וממושכת. מדריכיהם היחידים היו פלחי הסביבה, ששיטות עבודתם היו פרימיטיביות ביותר. נוספה לכך מצוקת המים. במחניים לא היו מים וצריך היה להביא אותם בפחים או בכדים מראש־פינה. וגם הקדחת החלה לתת אותותיה. וכאשר הושג סוף־סוף רשיון לבנות בתים, התברר שאזל הכסף שהיה בידי המתיישבים, ואילו אגודת אהבת־ציון לא היה בכוחה לעזור הרבה. ד"ר ברומברג־ביטקובסקי ניסה להשיג אמצעים לקיום המושבה ולבניית הבתים, אולם הסתבך בחובות, עזב את המושבה וחזר לגליציה. מאמצים שנעשו לאסוף כסף בשביל המושבה, לא עלו יפה. המתיישבים לא יכלו עוד לעמוד בתנאים הקשים וכשנתיים לאחר הקמתה של מחניים – עזבוה כולם בשנת 1901.

זמן רב עמדה מחניים בשממתה. חלק מן האדמה עוּבּד בידי איכרי ראש־פינה ומשמר־הירדן, השאר נמסר לידי אריסים ערבים. רק ב־1916 הביאה הנהלת יק“א קבוצה של 14 איש שניסתה להיאחז מחדש במחניים. אולם קשיי המקום, שנוספו עליהם גזירות הממשלה התורכית בימי מלחמת־העולם, הכבידו על המתיישבים עד שגם קבוצה זו התפזרה בשנת 1920. נסיון נוסף שנעשה על־ידי יק”א להקים כאן מושב־עובדים, גם הוא לא עלה יפה, בעיקר בגלל מצוקת המים, וכעבור שנים ספורות שוב התרוקנה מחניים ממתיישביה היהודים.

נסיון ההתיישבות בגולן

פרשה מיוחדת במינה היא ההתיישבות בגולן שנסתיימה בכשלון. היו שני שלבים בנסיון זה. סיר לורנס אוליפאנט, מבַשֹרה הנלהב של שיבת ציון מבין הנוצרים, הגה את הרעיון כי בארץ הבשן והגלעד אפשר להקים אזור חקלאי אוטונומי ליישוב עולים יהודים מארצות הגולה. הרעיון שהתפרסם ברבים, נתן דחיפה לקבוצת יהודים מתושבי צפת לייסד בשנת 1884 אגודה להתיישבות מעֵבר לכנרת, בשם בית־יהודה, שלאחר מכן שינתה את שמה לבני־יהודה על שם המושבה שהוקמה שם לראשונה. באגודה התארגנו כ־35 משפחות מילידי הארץ. הם שלחו אנשים לתוּר את האזור והחלו לנהל משא־ומתן על קניית 15,000 דונם אדמה. אוליפאנט הבטיח את עזרתו, אולם כאשר ניגשו להקמת המושבה התברר להם, כי אין לצפות לעזרה ממשית ממנו. הם פנו בקול־קורא לאגודות חובבי־ציון, ואמנם אגודת חובבי־ציון בלונדון נענתה במידת־מה ושלחה לארץ את שמעון גולדמן59 לטפל במושבה זו.

אחדים מאנשי צפת עלו לבני־יהודה ועיבדו את האדמה, בשותפות עם אריסים ערבים. ובשנת תר"ס מצא כאן מנשה מאירוביץ60 ישוב של 49 נפשות על שטח של 3500 ד'.61 בראשית שנות התשעים הצליח אוסובצקי לרכוש שטח אדמה גדול בחורן, בשלושה גושים שהיו בהם 70 אלף דונם. כאשר התפרסמה הידיעה על קנייה זו התארגנו כמה אגודות בארצות שונות, שהביעו את רצונן לקנות חלקות־אדמה מאדמת הבארון בגולן, על־מנת להתיישב בחבל־ארץ זה. אגודה אחת התארגנה ביקאטרינוסלאב (רוסיה) ובה 23 משפחות שרכשו כ־6000 דונם. אגודה אחרת התארגנה ברומניה ואליה הצטרפו כמה משפחות מבולגריה, ויחד קיבלו על עצמן לרכוש 20,000 דונם. גם באמריקה נוסדה אגודה שרכשה כאן שטח אדמה. לאחר שאוסובצקי סיים את מלאכת הקנייה נשלח האגרונום חיים כהן על־ידי הבארון לבנות את הבניינים הראשונים בשביל הפקידוּת. ואולם כאשר התכנית רקמה עור וגידים ואפשר היה לעלות על הקרקע, הסתלקו רבים מחברי האגודות ורק מספר מועט של משפחות עלו והתיישבו בסאחם ג’וּלאן כישוב של קיבוץ גלויות: יהודים מרוסיה, רומניה, בולגריה וארצות־הברית, שעלו ביחד על הקרקע ב־1986, בנו בתים והחלו בעיבוד האדמה ובנטיעות.

אך למן הימים הראשונים לעליית המתיישבים התנכלו להם פקידי הממשלה, שלא השלימו עם כניסת יהודים לאזור הזה. אוסובצקי הצליח אמנם ליצור קשרים טובים עם פקידי הממשלה במרכז־הארץ והתגבר גם על התנכלויותיהם של הפקידים המקומיים, אולם ב־1898 פוטר אוסובצקי מתפקידו והאנשים שבאו במקומו שוב לא הצליחו לסכל את מזימות הפקידים האלו. רבים מהמתיישבים עזבו את המקום ונשארו בו רק כמה משפחות מיוצאי בולגריה ורומניה, עד שיום אחד פקד שר־המחוז על כל היהודים לעזוב את הגולן ונשלח קצין תורכי בליווי פלוגת חיילים להוציא את כל התושבים, אפילו בכוח. הם עזבו את סאחם־ג’ולאן ועברו לצפת ולראש־פינה. המתיישבים תבעו מהבארון לפצות אותם על ההשקעות שלהם ברכישת הקרקע, ואמנם הבארון הסכים לתמוך בהם ב־10 פראנק לחודש, עד שאפשר יהיה ליישב אותם במקום אחר. כעבור זמן־מה, כאשר הוחל בהקמת המושבות בגליל התחתון, היו מתיישבי הגולן לשעבר המועמדים הראשונים להתיישב בהן. אדמת הבארון בחורן נמסרה בחכירה לאריסים ופקיד מיוחד ישב שם לפקח על גביית החומש. היתה תקוה, כי עוד יבוא יום ויחדשו את הישוב היהודי ברמה שמעבר לכנרת. מספר התושבים בבני־יהודה הלך ופחת. ב־1912 ישבו שם 3 משפחות ובימי מלחמת־העולם כמעט שנעזבה המושבה כליל, פרט למשפחת פרומה ברונשטיין עם שני בניה, אברהם ופייבל, שישבו כאן עד 1920. במהומות 1920 רצחו הערבים את פרומה ואת בנה אברהם. הבן השני ניצל בידי ערבים שהבריחוהו לטבריה. כאשר נודע דבר הרצח בבני־יהודה, נשלחה מטבריה סירה שהביאה את גופות החללים ואת שארית הרכוש. כך הסתיימה עלילת הגבורה של המעפילים לגולן ולחורן.

שומרים וחלוצים מאנשי העליה השניה נשאו עוד שנים רבות בלבם את החלום לחזור ולעלות על אדמת הבארון ולהקים מחדש את בני־יהודה. חלום זה התגשם אחרי כיבוש רמת־הגולן במלחמת ששת הימים.

התפתחות המושבות ביהודה ובשומרון

הקו המאפיין את התפתחות רוב המושבות ביהודה ובשומרון היה המשך נטיעת כרמי־יין, בעקבות ההתחלה שנעשתה בענף זה בידי פקידוּת הבארון בראשון־לציון. במושבות הבארון המשיכה הפקידוּת לנטוע שטחי־כרמים נרחבים. הנטיעה בוצעה בידי הפקידות בגושים מרוכזים. רק כעבור שנים, כאשר הכרמים התחילו להניב פירות, חולקו הכרמים בין האיכרים. לפני כן שותפו האיכרים בעבודה רק כמפקחים על העבודה שנעשתה רובה ככולה בידי פועלים ערבים. במהלך הנטיעה המבוהלת והחפוזה נעשו שגיאות לא־מעטות. המומחים שהובאו על־ידי הבארון לא תמיד הצטיינו בידיעת המקצוע ובהכרת התנאים המיוחדים של הארץ. לפעמים ניטעו כנות וזנים בלתי־מתאימים, ולא אחת היה הכרח לעקרם ולנטוע אחרים במקומם, ובתוך כך בוזבז לריק הון רב. נוסף לכרמים אלה שנטעה הפקידות, ניטעו שטחים נרחבים גם על־ידי איכרי ראשון־לציון ופתח־תקוה שלא היו תלויים בפקידות, ובהיווסד רחובות וחדרה ניטעו גם כאן כרמים הרבה. הבארון בנה יקב בראשון־לציון ואחרי־כן בזכרון־יעקב כדי לקלוט את הענבים מכרמי זכרון ומן המושבות הקטנות: שפיה ובת־שלמה. הבארון קבע מראש את מחירי הענבים שישולמו לכורמים המביאים את ענביהם ליקבים שלו. כיוון שהסכים לקבל ליקביו גם את ענבי רחובות, נס־ציונה וגדרה וכן ענביהם של איכרים פרטיים שלא היו קשורים לפקידוּת, המריצה מדיניוּת זו את האיכרים להגדיל את כרמיהם וליהנות מתמיכה עקיפה של הבארון רוטשילד.

זאת ועוד: הבארון הרחיק לכת בפעולותיו להבטחת עתידו של ענף היין וב־1892 החליט לבנות בטאנטוּרה בית־חרושת לזכוכית שייצר בקבוקים הדרושים בשביל היין מיקביו. הוא מינה את מאיר דיזנגוף כמנהל בית־החרושת. אך כעבור שנתיים, כאשר הושלמה הבנייה, התברר, שהזכוכית המיוצרת בבית־החרושת אינה יפה לייצור בקבוקים. בדיקה נוספת של דרכי שיווק היין לחו"ל העלתה, שאת היין יש לשלות בחביות־עץ. בית־החרושת נסגר איפוא תוך כדי הרצתו וחורבת הבנין הזה עומדת בטאנטוּרה עד היום.

החלטת הבארון לפתח את גידול הכרמים בארץ היתה חלק מתכנית מקיפה יותר, שהיתה מבוססת על ההנחה הנכונה, כי בארץ־ישראל יש לפתח חקלאות אינטנסיבית שתייצר תוצרת חקלאית לעיבוד תעשייתי ולייצוא. ולכן גם הורה להתחיל בנטיעת עצי־תות בראש־פינה, כבסיס לפיתוח תעשיית משי, ובנטיעת שקדים. הנסיון לגדל תולעי־משי נכשל, אולם לנטיעת השקדים היתה הצלחה ניכרת גם בגליל התחתון וגם בכמה מושבות ביהודה. ב־1897 הופיעה הפילוֹקְסֶרָה (phylloxera) בכרמי זכרון־יעקב. בתקופה ההיא עשה מזיק זה שמות בכרמי צרפת ובארצות אחרות, וגם לארץ הגיע. הנגע התפשט מהר מהצפון לדרום ופגע באלפי דונמים כרמים. מנסיונן של ארצות אחרות היה ידוע שאין אמצעים להדביר את המכה הזאת. נותרה רק דרך אחת: לעקור את הכרמים הנגועים ולנטוע במקומם כנות אמריקאיות, שהן עמידות בפני מזיק זה. ואמנם עקירת אלפי דונמים ונטיעתם מחדש היתה כרוכה בהוצאה כספית עצומה ונעשתה כולה על חשבון הבארון.

נטיעת הכרמים, בניית היקבים וייצור היין גרמו לפעילות כלכלית נרחבת בכל המושבות. מעגל התעסוקה עשוי היה לקלוט אלפי פועלים. פרט לעבודה ביקב, שנעשתה כולה בידי פועלים יהודים, היה עיבוד הכרמים מסור כמעט אך ורק בידי פועלים ערבים. מעטים היו הפועלים העברים שקנו להם אחיזה בעבודות אלו. מצבם הכלכלי של האיכרים השתפר במידה רבה. אחרי שנים של מחסור ודלוּת, גדלה הכנסתם של רוב האיכרים ותנאי־חייהם השתנו שינוי ניכר: שופרו בתי־המגורים, רמת־החיים עלתה וגם פני המושבות השתנו לבלי הכר.

אליהו שייד, שהיה ממונה על המושבות מטעם הבארון, מתאר ב־1899 את השינוי שהחל בזכרון־יעקב: במושבה הראשונה, זכרון־יעקב, האוכלוסיה גדלה והלכה, צעירים התחתנו והמשפחות משוכנות ברווחה – על שום כך יצא כבר למושבה שם של “עיר”. והמראה על פניה, בין שבאים אליה מצד דרום ובין מצד חיפה: מטעים, יקב… וזה לעומת השממה שהיתה בעלותנו הנה… כאן פסקה הובלת מים בחבית, כי מנוֹע מעלה את המים למושבה. לאחר מכך הרחבה נוספת של רשת המים עם חפירת הבאר “בנזלה” לצורכי היקב שגדל. ולמכונת הקיטור חוברה גם טחנת־קמח.

בצדם של מפעלים אלה – בית־חולים קטן עם עשר מיטות.62 פרופ' בּארבּייה, שליווה, מטעם הבארון, את פיתוח הכרמים במשך שנים רבות, כותב על ראשון־לציון: “מושבה זו עשויה להתפתח כמרכז תעשייתי־חקלאי ויש כבר התחלות לכך (חבתניה, טחנת־קמח, אף רצו בית־בד). כאן הצלחת השקד מרמזת על סיכוייו של גידול זה על הגבעות”.63 לפי מנשה מאירוביץ היו בשנת 1900 בכל המושבות בארץ 27,933 ד' כרמי־יין, לפי הפירוט הבא:

ראשון־לציון ­– 5522 דונם בת־שלמה 1188 דונם
פתח־תקוה 3563 חדרה 1077
רחובות 4405 ראש־פינה 900
גדרה 1303 עין זיתים 990
נס־ציונה 975 משמר־הירדן 110
מקוה־ישראל 330 יסוד־המעלה 28
זכרון־יעקב 5222 מוצא 120
מאיר שפיה 2200 בס"ה 27,933 ד' 64

ברם, המיבנה המונוקולטורי של המושבות ביהודה ובשומרון נתגלה חיש־מהר כמיבנה רעוע מאוד. בסןף שנות התשעים פרץ משבר חמור בענף זה שסיבותיו היו בעיקר. עודפי ייצור ייצור היין בארצות־אירופה גדל והלך משנה לשנה (אחרי שהתגברו שם על מכת הפילוקסֶרה ), דבר שגרר אחריו ירידה גדולה במחירי היין. גם בארץ גדל הייצור בשיעור ניכר, עד שנתגלו קשיים גדולים בשיווק היין הארצישראלי שאיכותו היתה ירודה לעומת היין מארצות שמסורתן בענף זה רצופה וממושכת. הפער בין המחירים שקיבלו בעד היין ובין המחירים שהבארון שילם בעד הענבים גדל בהרבה; לבסוף הודיע הבארון שיש בדעתו להפחית מן המחיר ששילם בשיעור ניכר. ואף זאת: משבר היין התחולל בזמן, שהבארון הגיע למסקנה שאינו יכול להמשיך בשיטת התמיכה במושבות, שעל־פיה נהג במשך 18 שנה.

באחד בינואר 1900 הועברו המושבות לאחריותה של יק"א, לאחר שהבארון הקציב לה סך 15 מיליון פראנק לשם ביסוסן והעמדתן ברשות עצמן. (“שכלול”, כמונח שהיה שגור בימים ההם). בכך הגיעה לקִצה תקופת הפקידוּת של הבארון, תקופה שאורות וצללים משמשים בה בערבוביה: לצד ההישגים הכלכליים והחקלאיים חלה במושבות ירידה חברתית ומוסרית, שהשאירה את אותותיה עוד לשנים רבות. תקופה זו מחייבת הערכה מפורטת יותר.

התקופה של פקידוּת הבארון

הבארון אֶדמונד רוטשילד, הידוע בכינויוֹ “הנדיב הידוע” או “אבי הישוב”, היה בזמנו הגורם העיקרי בפעולת ההתיישבות החקלאית בארץ־ישראל. במשך 18 שנה, מ־1882 עד 1900, ניהל על אחריותו הבלעדית 7 מושבות, מהן שתיים: עקרון ומטולה, שהוקמו במישרין על־ידיו. 5 המושבות האחרות – ראשון־לציון, זכרון־יעקב על שתי בנותיה הקטנות: בת־שלמה ושפיה), ראש־פינה, יסוד־המעלה ופתח־תקוה, הוקמו ביוזמתם הפרטית של יהודים, שרובם היו עולים חדשים ומקצתם מבני הארץ. אולם זמן קצר לאחר היווסדן של מושבות אלו הוברר שאין כל אפשרות לקיים אותן בלי עזרה רבה מהחוץ. גם לאחר העברת המושבות לידי יק“א ב־1900 הוסיף הבארון לתמוך במשך שנים רבות במושבות אלו ובישובים נוספים שוקמו לאחר מכן על־ידי יק”א. אבל השפעת פעולתו עשתה את שלה גם מעֵבר למושבות שבהן פעל במישרין.

בראשון־לציון ובפתח־תקוה תמך הבארון רק בחלק מהאיכרים, שעה שחלק אחר נשאר עצמאי בעבודתו, אולם גם אלה נתמכו על־ידיו במידה זו או אחרת. גם המושבות העצמאיות שקמו בראשית שנות התשעים, כגון רחובות וחדרה, נהנו מעזרתו של הבארון: רחובות מסרה את ענבי־היין שלה ליקבו ונהנתה אף היא מהמחירים הגבוהים ששילם לאיכרים. בחדרה התגברו האיכרים על הקדחת שהפילה חללים רבים, לאחר שהבארון נידב סכומים גדולים לייבוש הביצות שהיו מקור המחלה.

מלבד הבארון היה אז רק גורם ציבורי אחד שטיפל בעניין ההתיישבות: ועד חובבי־ציון באודסה, שהצליח במשך כל אותה תקופה להקים שתי מושבות: גדרה, שבה התחייב הועד לדאוג לעשרה איכרים שהתיישבו כאן, ובאר־טוביה, שהוקמה כמושבה לדוגמא כדי לפתור את בעיית הפועלים החקלאיים במושבות. אבל גם גדרה נהנתה בעקיפין מתמיכתו של הבארון על־ידי מכירת הענבים שלה ליקב בראשון־לציון. בו בזמן שהבארון השקיע כ־1,600,000 לי“ש, בתקופה של 1882 – 1899 – והוא סכום אדיר בימים ההם – השקיעו כל האגודות של חובבי־ציון ברוסיה, רומניה ואירופה התיכונית והמערבית לא יותר מ־87,000 לי”ש, היינו – החלק העשרים מהסכום שהשקיע הבארון.65 השפעת פעולתו הורגשה גם בתחומים אחרים שהיו חיוניים לקיומו ולהרחבתו של המפעל ההתיישבותי. בתנאים המדיניים והביטחוניים בארץ־ישראל: יחסו העוין של השלטון התורכי לעליה ולהתיישבות של יהודים וההֶפקרות בענייני הבטחון, לא היו המושבות עומדות בהתנכלויות המתמידות לבנייתן ולרכושם של האיכרים, אילולא השכיל הבארון, בצנורות המיוחדים שהיו לו, להשפיע על השלטון המרכזי והמקומי וליצור תנאים שאיפשרו לאיכרים להיאחז באדמתם ולהתמיד בבנין ישוביהם.

ביקורת קשה נמתחה בזמנו על הבארון בגלל שיטת־העבודה שלו ודרכי הניהול של המושבות על־ידי הפקידים. ביקורת זו היתה בדרך כלל מוצדקת, אולם בראייה רטרוספקטיבית, אין להטיל ספק בכך, שעל אף השגיאות הרבות שנעשו בזמנו והבזבוז העצום של ממון, הונח באותה תקופה היסוד להתיישבות היהודית בארץ־ישראל, שעליו יכלה אחר־כך ההסתדרות הציונית להמשיך ולבנות את המפעל ההתיישבותי שגדל והתפתח למדינת ישראל. הבארון לא היה סתם פילנטרופ, שהחליט לעשות להטבת מצבם של יהודים הנתונים בצרה; בפעולתו ראה צעד ראשון להצלת המוני העם, שהיו נתונים במצוקה כלכלית ורוחנית בארצות מושבותיהם במזרח־אירופה, על־ידי הקמת ישוב יהודי גדול בארץ־ישראל.

בביקורו בארץ בתרנ"ט אמר לבני ראשון־לציון: לא עניותכם ולא לחצכם העירו בקרבי את חפצי להושיעכם, כי רבים הם העניים והנאנקים מחמת המציק בארץ יותר מכם. וגם לא מרגשי חמלתי עליכם עשיתי זאת. רק הרעיון הקדוש אשר אחזתם בו להושיב את אדמת אבותינו הנשמה ולהשיב בנים לגבולם, הן המה הסיבות אשר עוררוני לתמוך בידכם ולהוציא אל הפועל את הדבר הקדוש לכולנו.66 ואכן הוא הופיע ברגע הנכון. ההתעוררות של חיבת־ציון בתפוצות הגולה הביאה לארץ עולים אשר ראו את משאת־נפשם בהיאחזות באדמת ארץ־ישראל, ואולם הבארון ראה נכוחה, שלא יהיה בכוחם של היהודים אלה להשיג את מטרתם בלי עזרה מהחוץ. התנועה של חובבי־ציון לא היה בכוחה להיענות, ולוּ במעט, לצרכיהם של חלוצי העליה הראשונה וממילא היתה צפויה הסכנה, כי כל מפעלם ייכשל בתחילתו ולא תהיה לו תקומה עוד. אז הופיע הבארון כמלאך המושיע והציל אותו מכליה. בצדק הכתיר אותו העם בתואר “אבי הישוב”. ואולם דרכי הביצוע של חזון הבארון הסתלפו וגרמו לתופעות חמורות, שהיתה להן השפעה הרסנית על המשך התפתחותו של ציבור האיכרים בארץ־ישראל. כדי להעריך נכונה את צורת הניהול של המושבות על־ידי פקידי הבארון יש לקחת בחשבון את התנאים האובייקטיביים, שבהם נעשתה ההתיישבות בתקופה ההיא.

השלטון העותומני לא ראה בעין יפה את עלייתם של יהודים לארץ־ישראל והתיישבותם בה. למן שנת 1882 גזרה הממשלה התורכית גזירות חריפות על כניסתם לארץ ועל מכירת קרקעות ליהודים. גזירות אלה הופרו לרוב בדרכים שעקפו את החוק, תוך הסתייעות בפקידוּת הממשלתית המושחתת. דבר זה חייב הוצאת סכומי־כסף גדולים וגרם גם לבזבוז זמן בביצוע הפעולות. השכנים הערבים התנכלו למתיישבים החדשים בדרכים שונות: גניבות, הסגות־גבול ובִיוּם סכסוכי קרקע. היהודים נאלצו לקנות את חסותם של ראשי השודדים והגנבים ולשחד את פקידי הממשלה שיעמדו לימינם בעת צרה. בארץ חסרו שירותים ציבוריים אֶלמנטריים בתחבורה, בתקשורת, בכלכלה, בבריאות, בחינוך וכו'. אין צריך לומר שתנאים אלו הכבידו על המתיישבים ועל הממונים בביצוע תכניות ההתיישבות. נזכור עוד, כי למתיישבים, שבאו להיאחז בקרקע, לא היה כל נסיון חקלאי, ולרוב גם לא היה להם כל נסיון בעבודה גופנית. הם היו זקוקים לתקופה ממושכת של הסתגלות לתנאי האקלים, לעבודה הפיסית ולקניית מושגי־יסוד בחקלאות. מאידך, לא היה לפקידי הבארון נסיון מספיק, לשם ביצוע מפעל התיישבותי. לא היתה להם ידיעה על התנאים המיוחדים של הארץ ולא־אחת העתיקו לארץ־ישראל את הנסיון החקלאי שרכשו בארצות אחרות – ללא בדיקה יסודית, האם היֶדע שלהם ונסיונם מתאימים לתנאים האקלימיים והקרקעיים של הארץ. אין פלא איפוא שלאורך כל התקופה נעשו שגיאות קשות, שגרמו לבזבוז הון ולמתיישבים – אכזבות מרות.

הבארון לא הצליח לרכז סביבו צוות מומחים חקלאיים ראויים־לשמם ולפעמים נעשתה המלאכה על־ידי אנשים אשר היו בורים גמורים באותם ענפי־החקלאות שעליהם הופקדו. משה סמילנסקי67 מספר בזכרונותיו, כי הגנן אשר נשלח לראשון־לציון להדריך את האיכרים בנטיעת כרמים, היה צרפתי נוצרי, שעסק בצרפת בגידול ורדים. הירש, מנהל ביה"ס מקוה־ישראל, שעליו הטיל הבארון לנהל את ראשון־לציון, היה קצין בדימוס של הצבא הצרפתי. לא היה לו, ולא לעוזרו דיגור, נסיון מעשי בניהול משק חקלאי ושיטות שנקט היו שאולות משירותו הצבאי. לכן אין פלא, שכאשר הוחלט לנטוע בראשון־לציון ובזכרון־יעקב כרמים לענבי־יין בשטחים נרחבים, ניטעו בשנים הראשונות כנות וזנים לא־מתאימים שהיה צורך לעקור חלק מהם, או להרכיבם מחדש. הוכנסו גידולים חדשים בהיקף רחב בלי שבדקום קודם בחלקות נסיוניות, והתוצאה שוב היתה – בזבוז ממון ומפח־נפש. הוא אשר קרה בנטיעת עצי־תות ובהקמת מָטוויה למשי בראש־פינה, או בגידול פרחים ותעשיית בשֹמים ביסוד המעלה. חרף התנגדותם של המתיישבים החליטה הפקידות על שטחי־מטע גדולים בעקרון, אף־על־פי שאדמתה הכבדה טיפוסית לגידול תבואות דווקא. כוונתם של העושים במלאכה – לגוון את ענפי־החקלאות ולפתח ענפים הקשורים בעיבוד תעשייתי – היתה רצויה, אולם הביצוע היה כושל. מאידך גיסא, אין לראות את ההפסדים שנגרמו בגלל דרכי־ביצוע אלה כהפסדים גרידא. הודות לפעולות שנעשו, הלך והצטבר בארץ נסיון חקלאי חשוב, שהיה לעזר רב אחר־כך בידי אנשי־מקצוע שצמחו בארץ וגם למוסדות הציבור שעסקו בהתיישבות.

לעומת זאת, לא נראית כל הצדקה לבזבוז הכסף שנגרם להתיישבות מחמת שיטות־העבודה של הפקידות. הבארון ועושי־דברו החליטו משום־מה, כי אין לתת אמון בכושרם וביושרם של המתיישבים, וכי אין להפקיד בידיהם את גורל המשק שלהם. לכן היתנה הבארון תנאי, שהאיכרים חייבים להעביר לידיו גם את אדמתם שקנוה בכספם הפרטי. על־ידי כך נהפכו מיניה וביה לפועלים נטולי־זכויות, התלויים בחסדי הפקידות. כל העבודה במושבות נעשתה בצורה ריכוזית על־ידי הפקידים הממונים על כך: הם שקבעו את סדרי העבודה, דאגו (או לא דאגו) להספקת כלי־עבודה, בהמות, זרעים וכו'. הם שכרו פועלים ערבים ומינו את האיכרים כמשגיחים עליהם והם גם שימשו כמפקחים על עבודת האיכרים בעת ובעונה אחת. הפקידות שילמה לפועלים השכירים שכר־עבודה ולאיכרים ניתנה תמיכה חודשית קבועה לכל נפש, ללא התחשבות בפריון עבודתם. הפקידות ניהלה את כל השירותים הציבוריים של המושבה ולא השאירה בידי גוף ציבורי של האיכרים כל סמכות לנהל את ענייניהם. לכך היו תוצאות מופלגות מבחינה כלכלית וחברתית. תוך שנים מועטות קם מנגנון עצום של פקידים, עוזרים ועוזרים לעוזרים, ששקד להחניק כל גילוי של עצמאות בקרב המתיישבים וכילה חלק נכבד מהכספים שנועדו לבניית המושבות ולפיתוח החקלאות.

ד“ר הלל יפה, ששירת כרופא בזכרון־יעקב בשנים 1893 – 1895, כותב בזכרונותיו: והימים ימי־היקב של אפוטרופסות עד אין־קץ ואין גבול, הכל בידי שייד, הפקיד העליון, ושניים ושלישיים לו – הפקידים המקומיים. כל איכר במושבה קיבל שנים־עשר פראנק תמיכה לחודש לכל נפש מבני־ביתו, חוץ מתינוקות: להם ניתנה תמיכה רק ששה פארנקים לחודש לכל נפש. עזרה רפואית – על חשבון הבארון. עליה ללבנון לשם הבראה ודירה ומזון במלון יקר – על חשבון הבארון. כל העבודה בכרמי האיכרים נעשתה בידי ערבים על חשבון הבארון, והאיכרים “משגיחים”. שני אגרונומים על חשבון הבארון: אחד לגפנים ואחד לירקות ולעצי־פרי ונוי. וברשותם של שני האגרונומים עשרה צעירים מבני האיכרים, והם היו רוכבים כל היום על סוסיהם בשדות ובהשגחתם רשמו האיכרים יום־יום את מספרם ועבודתם של הפועלים הערביים. וחוץ מאלה – המון פקידים ביקב ופקידים מנהלי־חשבונות ולכל מנהל־עבודה פקיד־עוזר ועוזר לעוזרים ושומרים ומשרתים ושמשים – מחנה רב. ושייד, הפקיד העליון, היה בא לארץ פעמיים בכל שנה לראות ולהיראות ולהכין דין־וחשבון בשביל הבארון. ופעם אחת, בשיחה עימו, כשהיתה דעתי בדוחה עלי ביותר – ואולי היה לבי כאוּב לי ביותר – אמרתי לו: “בדוֹק ותמצא, שכל איכר במושבתנו יש לו שני פקידים כנגדו.68 בדומה לכך כותב משה סמילנסקי בזיכרונותיו: בשנת תרמ”ח היה מספר כל איכרי ראשון־לציון 46 איש ומספר הפקידים ה”חדשיים" (חוץ ממומחים ובעלי־מלאכה שעבדו במקום) היה 40 איש. תקציבה של הפקידוּת בשנים הראשונות לתקופת בלוך היה: 18,000 פראנק לנתמכים תמיכה חודשית, שמספרם היה 17, 10,000 פראנק שכר חודשי לפקידים, ועוד 130,000 פראנק הוצאות “האורווה” ושאר צרכי החיים של הפקידים.69

להלן הוא מתאר את חוסר־היעילות בעבודת הפועלים: “מאות פועלים עבדו במקום המתאים לעשרות. הניכוש היה עולה במקומות רבים עד לאלף פארנק כל דונם, בעוד שהאיכרים היו עושים עבודה זו במאה פראנק ובזמן האחרון – בחמישים ובארבעים.”70 אחד־העם שביקר בפעם השלישית בארץ בסוף תקופת הבארון, לפני שהעביר את המושבות ליק“א, מתאר במאמרו המפורסם: “הישוב ואפוטרופסיו” באופן מפורט את שיטת־העבודה של פקידוּת הבארון ואת תוצאותיה. בין היתר הוא כותב: “לא מושבה היא זכרון־יעקב כי אם חרפה: חרפה לנדיב ופקידיו אשר יצרוה, חרפה ליושביה אשר הסכימו להיות חומר ליצירה כזו גם לכל חובבי־ציון אשר ראו את הנעשה שם במשך שנים רבות ושתקו”.71 ב־1900 היה מספר הפקידים ומשרתיהם יחד עם פקידי היקב ומורי ביה”ס – 90 איש; משכורתם – 6000 פראנק לחודש. ועל מצבה של ראש־פינה הוא כותב: ב־1900 היו לראש־פינה 34,000 ד‘, מזה יותר מ־8,000 ד’ אדמת מזרע ויותר מ־3,000 ד' כרמים ונטיעות אחרות. ב־1899 היה התקציב של ראש־פינה יותר מ־240,000 פראנק. ניסו כרמים, זיתים, שקדים ותות, עשו יין, צימוקים, משי. האדמה נעבדת ברובה על־ידי אריסים ערביאים והקומוניסטים היהודיים עומדים על גביהם ומשגיחים שיעבדו יפה־יפה. האריסים הערביאים זהו אינסטיטוּט מיוחד למושבות הגליל שאין דוגמתו ביהודה. האריס יושב עם כל משפחתו בבית הקולוניסט (או, יותר נכון, ברפת עם הבהמות). הוא עובד את האדמה ואשתו וילדיו משמשים בבית ובשכר זה הוא מקבל חלק ידוע (על הרוב – חומש) מתבואת השדה. כמעט אין קולוניסט בכל מושבות הגליל שלא יחזיק אריס אחד או שניים ויש גם שמחזיקים שלושה, ארבעה ויותר. יחס הקולוניסטים אל אריסיהם ובני ביתם הוא ממש כיחסם לבהמתם. והוא מסכם: “בשבע המושבות של הבארון יש 360 קולוניסטים; בשבילם מוציאים כל שנה 1.5 מיליון פראנקים – 4,000 פראנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים המגיעות ל־1.2 מיליון פראנק ורק חלק ממנו חוזר ע”י מכירת היין". הוא מעריך שהמושבות עלו לבארון כ־40 מיליון פראנק.72

תוצאותיה השליליות של שיטת האפוטרופסות לא היו כלכליות בלבד. חמורה מהן היתה השפעתה על מצבן החברתי של המושבות. שיטת “התמיכה” נטלה מהמתיישבים כל מוטיבציה לעבוד ולהתקדם בעבודה. במקום זה התפתח הלך־מחשבה שבמרכזו עמדה השאלה, כיצד לנצל ביתר הצלחה את הממון שהזרים הבארון למושבות? רבים מהאיכרים, באו לארץ מתוך התלהבות ציונית ורצון כן להניח יסודות ליישובה של ארץ־ישראל ולהקמתה של חברה בריאה, לא עמדו בנסיון. הם התרגלו לחיות חיי בטלה למחצה ולרביע מתוך ידיעה, כי הבארון ממלא בין כך ובין כך את כל חסרונם. נוצרה התחרות בין האיכרים – מי יזכה יותר לחסדיו של הפקיד הממונה. הפקידים היו מעוניינים ליצור סביבם חוג של איכרים “נאמנים” ועליהם השפיעו רוב טובה. ‘האפוטרופסות עקרה כל רגש של כבוד והערכה עצמית“, כותב אחד־העם ומוסיף: 'תיקנתם את השדות ואת הכרמים, אבל את האנשים מי יתקן? את ההרס המוסרי מי יבנה?”73 למצב זה היתה השפעה הרסנית גם על החינוך. בתי־הספר במושבות לא עמדו ברשות ציבורית ולאיכרים לא היתה בהם כל דעה. את בתי־הספר ניהלה הפקידוּת והיא שהטביעה את חותמה על תוכן החינוך שניתן לילדים. המורים קיבלו את משכורתם מהפקידות ומילאו את הוראותיה. בחלק מהמושבות היתה שפת הלימוד צרפתית והעברית נלמדה אך במידה מועטה. שפת הדיבור במושבה היתה יידיש, ואלו הדור הצעיר, בעיקר הבנות, התגנדרו בדיבור צרפתי. מקצת הבנות נשלחו לשם השתלמות לפאריס על־פי בחירת הפקידים. אחרי תקופת־לימודים שם היו חוזרות ומתמנות כמורות ומנהלות של בתי־הספר בארץ. בדרך כלל, הקשר הנפשי שנוצר בין הדור הצעיר למושבה היה קלוש ואין פלא שרבים מהם ירדו מהארץ. אך ייזכרו לטובה כמה מורים דגולים בתקופה ההיא, כמו יצחק אֶפשטיין ושמחה וילקומיץ, ששחו נגד הזרם והשקיעו מאמצים כבירים בחינוך הדור הצעיר, החדירו לבתי־הספר את השפה העברית, היקנו לתלמידים הכרה לאומית והניחו את היסוד לבית־הספר העברי בארץ. במאמרו “נגעי הישוב” כותב משה סמילנסקי: "האטמוספירה הכללית, האטמוספירה של החיים המעשיים – מלאה רקבון של תמיכה. פה הכל תלוי ב’מחיר’ הנקצב, שם בחסדי נדיבים, בתמיכות, בנתינות, במתנות, בהלוואות, ב’אוואנסים‘, בשכלולים שונים וכו’ וכו'. התמיכה פה כמו החלוקה שם מחניקה, מאבדת, הורגת ומכלה הכל."74 אלא שלא בנקל נכנע ציבור האיכרים לאפוטרופסות זו. בשנים הראשונות התקומם, התמרד והיה נכון לסבול מחסור ורעב ובלבד לא לשים את צווארו בעול. אולם לרוב היה בודד במערכה ולא נמצאו לו תומכים ובעלי־ברית. חלק מראשי הישוב (א. בן־יהודה ואחרים) לחצו על האיכרים שיקבלו עליהם את דין הבארון ופקידיו, מתוך החשש שמא יסתלק הבארון מפעולתו ויעזוב את האיכרים לנפשם ולמצוקותיהם. כאלה היו הלכי־הרוח גם בקרב ראשי “חובבי־ציון” ששיכנעו את האיכרים להטות שכם ולסבול. גם הם חששו פן יחזור בו הבארון מכוונותיו לתמוך במושבות, ואז תאבדנה כל משענת. הם ידעו, כי כוחם של “חובבי־ציון” ואמצעיהם מעטים ואין בידם להגיש לאיכרים אפילו עזרה מינימלית. אחרי תקופת המרידות באה איפוא תקופה של רגיעה: שאיפות העצמאות הלכו ודעכו ורוב האיכרים הסתגלו למצב וניסו והפיק ממנו את מירב התועלת לעצמם. בצד ההישגים הכלכליים שהושגו, אמנם במחיר גבוה מאוד ובבזבוז רב של אמצעים, הניבה תקופת האפוטרופסוּת פירות־באושים.

אין ספק כי הדבר לא היה לפי רצונו של הבארון שלא היה פילנטרופ בעלמא, וראה בפעולתו ראשית הגשמתו של חזון שיבת יהודים לארץ־ישראל והבראת חייהם הלאומיים. אמנם הדברים שנעשו – בידיעתו נעשו; הוא עקב מקרוב אחר כל מה שהתרחש במושבות, התעניין בכל פרט ופרט ויזם פעולות רבות לפיתוח החקלאות. אלא שגם הוא לא היה מסוגל להתעלות מעל ליחס הנדבני המקובל מצד יהודֵי המערב ליהודֵי המזרח, “מוכי הגורל”. אף הוא לא האמין שאפשר לבצע את מפעלי ההתיישבות על־ידי הטלת האחריות על המתיישבים עצמם והיה משוכנע כי הדבר ניתן להיעשות רק על־ידי ניהול אדמיניסטרטיבי נוקשה. בנוסף לכך רחש אמון רב באנשים שבחר לנהל את עבודת ההתיישבות כאן, וכשהגיעו אליו תלונות על התנהגות הפקידים התייצב בצורה בוטה לצידם. למרבה הצער לא היה קיים במשך כל השנים שיתוף־פעולה בין הבארון לבין “חובבי־ציון”. היקף פעולתו של הבארון והסכומים שהשקיע בארץ עלו פי כמה וכמה על פעולתם המצומצמת של חובבי־ציון; מכאן יחס של ביטול והתנגדות נחרצת לכל התערבות מצדם בעבודתו. אף־על־פי־כן נענה מדי פעם בפעם לפניותיהן של המושבות שלא היו בחסוּתו, כגון עזרתו לייבוש הביצות של חדרה, או הסכמתו לקנות את ענבי רחובות וגדרה. מאידך גיסא, לא ברורים עד היום המניעים שהניעו את הבארון, בסוף שנות התשעים, להפסיק את פעילותו הישירה במושבות הארצישראליות ולהעביר את הטיפול בהן ליק"א.

יש לשער שנוכח לדעת, כי השיטה שלו הביאה לידי בזבוז ממון רב, ואפשר שגם הגיע למסקנה, כי בשיטת האפוטרופסות לעולם לא ישיג את המטרה שהציב לעצמו; לפיכך החליט להעביר את המושבות לידי יק“א, בלי לפרוש לגמרי מהשתתפותו בעבודת ההתיישבות. הוא העמיד לרשות יק”א סכום־כסף גדול (15 מיליוני פראנק), לשם סיום ביסוסן של המושבות (“השכלול”), וכן הקים מועצה פלשתינאית, שהוא עצמו עמד בראשה, והיא שטיפלה בענייני המושבות. מכל־מקום עוד שנים רבות המשיך לעקוב אחר הנעשה בארץ־ישראל ולסייע כאן למפעלים התיישבותיים וציבוריים. ל“אבי הישוב” עמדה זכות הגדולה שהופיע בתקופת הבראשית של המושבות הראשונות והציל אותן מכליה בעת מצוקתן. במעשי ההסתדרות הציונית שבאה בעקבותיו הובטחו קיומו והמשכו של מפעלו ההתיישבותי.


פרק ה: המושבות היהודיות בראשית המאה העשרים עד למלחמת־העולם הראשונה

ייסוּד המושבות בגליל התחתון

יק“א התחילה לפעול במושבות עוד לפני החלטת הבארון להעביר לידיה את ניהול המושבות שהוקמו בעזרתו, שכן טיפלה חלקית באיכרי נס־ציונה ומשמר־הירדן, וגם מושבות אחרות נעזרו על־ידה, לפרקים. בשנת 1899 קנתה יק”א את אדמת הכפר סג’רה, שנקנתה לפני כן על־ידי יהודים פרטיים. אולם לא נמצא גוף שיישב אותה. הקנייה מהבעלים היהודיים נתבצעה בידי נציגי יק“א בארץ: ד. חיים ויוסף נייגו. בדו”ח של יק"א לשנת 1899 כתוב לאמור: “רכשנו חלק מהקרקעות המקיפות את הכפר סג’רה. מ־12,000 ד' אדמה רכשנו 9876 ד‘, בעוד ש־2124 ד’ נשארו לפלחי הכפר. מלבד זאת יש לנו 3100 ד' אדמת טרשים. הוחל בהכשרת אלפי דונם לעיבוד.”75

קניית אדמת סג’רה היתה ראשונה בשורת קניות בגליל התחתון, שבוצעו במשך שנתיים־שלוש. בקניות אלו טיפלו פראנק ואוסובצקי, שמושבם היה בביירות. באפריל 1900, כאשר יק“א מינתה את חיים מרגלית־קלוואריסקי76 כמנהל בסג’רה, הגיש לפאריינטה, הממונה מטעם יק”א על כל פעולותיה בארץ־ישראל, תכנית להקמת שלוש, ארבע מושבות על שטח של 36,500 ד' שנרכשו אז. קלוואריסקי העלה את הרעיון להקים בסג’רה חווה לדוגמה, שתשמש מקום הכשרה לפועלים המבקשים להתיישב במושבות הגליל. רוב המועמדים להתיישבות זו באו ממושבות יהודה והשומרון: שם רכשו נסיונם בנטיעת כרמים ומטעים אחרים; מאידך, לא היה להם כל נסיון בגידול תבואות, שנועד להיות הענף העיקרי במושבות הגליל. קלוואריסקי הציע שתקופת ההכשרה בחווה תימשך 4 שנים, שבמרוצתן ילמדו הפועלים לעבד את האדמה בשיטות חדשות, ואחרי־כן אפשר יהיה לבחור מביניהם את המועמדים להתיישבות.

הרעיון התקבל על דעתה של הנהלת יק“א. על אחת הגבעות באדמת סג’רה עמד בנין ישן – “החאן”. בזמנו שימש החאן מקום־חניה לשיירות הגמלים שעברו מהחורן לעכו. ניתנה הוראה לשפץ את הבנין, להגדיל אותו ולהתקין בו אורוות לסוסים, מחסנים ומקומות למגורים. קלווריסקי הזמין פועלים יהודים לבוא לעבוד בחווה. בתוך זמן קצר התרכזו שם כמה עשרות פועלים, מהם שפוטרו מעבודתם במושבות הבארון בגלל קימוצים שהנהיגה יק”א בתקציבה. באו פועלים ממושבות הגליל העליון וצעירים מבוגרי מקוה־ישראל. בין המועמדים תפסו מקום מיוחד ה“גֵרים” – איכרים רוסיים שהתגיירו בארץ־מולדתם, נרדפו שם על־ידי המשטר הצארי והגיעו לארץ בסוף שנות התשעים. כאן נעזרו בנציג “חובבי־ציון” ביפו ונציג יק"א ונשלחו לעבודה במושבות. קבוצה גדולה למדי נשלחה לסג’רה ומשם התפזרו במשך הזמן למושבות האחרות בגליל. היו אלה אנשי עבודה, יודעי חקלאות, שהיו מסוגלים לעמוד בתנאי־החיים הקשים, שהיו מנת־חלקם של הפועלים והמתיישבים בגליל. בנוסף לחווה שהתנהלה כמשק אדמיניסטראטיבי הנהיג קלוואריסקי גם את שיטת האריסוּת. חבורות של פועלים או פועלים בודדים חתמו חוזה־אריסות עם הנהלת סג’רה. במעמד האריסות ראה קלוואריסקי שלב־מעבר להתיישבות קבועה. הנחתו היתה, כי אחרי תקופה מסוימת של אריסות ייחתם עם האריס חוזה של מכירה, שלפיו יימסר למתישב שטח־הקרקע והאינוונטאר תמורת התחייבות להחזיר את החוב בתוך מספר שנים קבוע מראש. לאחר תשלום החוב נהפך המתיישב לבעל־הקרקע והמשק והוא בן־חורין לעשות בו כרצונו.

לפי תנאי האריסות קיבל האריס חלקת אדמה, בהמות וכלים, בית לגור בו, הלוואה לקניית זרעים והוצאות למחיה עד לקציר הקרוב. האריס מתחייב לעבד את האדמה בצורה טובה ולא להשאיר כל אדמת־בור, לעבוד רק בעזרת בני־משפחתו ולא להשתמש בפועלים שכירים, אלא בשעת הדחק. אחרי הקציר הוא חייב לשלם קודם־כל את החוב ליק“א ודמי־חכירה בעד האדמה. אין האריס נוטל לעצמו אלא מה שנשאר מההכנסה אחרי סילוק כל החובות וההתחייבויות. במקרה שהיבול אינו מספיק לתשלומים אלה, חייב האריס להשלים את החסר מכיסו. משך תקופת החוזה – שנה אחת ובתום השנה יכולה יק”א לסלק את האריס מביתו. האריסים, בין שהיו בודדים ובין שהתארגנו בחבורות, עבדו קשה מאוד. את אדמתם עיבודו בכלים הפרימיטיביים שהיו בידיהם. בשנים הראשונות קצרו את התבואה במגל ודשו במורג. מאוחר יותר הובאה למקום מכונת־דַיש והוכנסו גם מקצרות ומערמות. השנה הראשונה של עבודת החווה הסתיימה בגרעון כספי ניכר, ואין בכך משום פליאה, אם ניקח בחשבון את התנאים של התיישבות זו: אדמה רזה ומנוצלת, מצב בטחון רעוע שחייב שמירה מתמדת וחוסר דרכי־תחבורה. ואף־על־פי־כן עורר הגרעון דאגה בהנהלת יק“א. חשדו בקלוואריסקי שהוא “ציוני” מדי ולכן אינו מקפיד די־הצורך בצד הכלכלי של הנהלת החווה. אחרי שנה וחצי של פעולתו כמנהל החווה והמושבה, הוטל עליו להקים מושבות חדשות בגליל התחתון ובמקומו מונה כמנהל – אליהו קראוּזה77, מבוגרי ביה”ס “מקוה־ישראל”, שהשתלם בחקלאות בצרפת ונשלח אחר־כך על־ידי יק“א לנהל בי”ס חקלאי בסמירנה שבתורכיה; משם הועבר ב־1901 לסג’רה, שבה כיהן כמנהל במשך 12 שנה.

באותה שנה הוחל גם בהקמת מושבות חדשות על אדמות שנרכשו בינתיים: בספטמבר 1901 עלו ראשוני המתיישבים ליֶמָה (יבנאל): באוקטובר עלו למֶסְחָה ובדצמבר באו חמשת החלוצים הראשונים לכבוש את אדמת עבדיה, שעליה הוקמה אחרי־כן המושבה מִלְחָמִיָה. בשנים הבאות נרכשו: אדמת בית־גן ושטחים ברמה ובעמק הירדן. בניגוד לתכניתו של קלוואריסקי להכשיר בחוות סג’רה מתיישבים למושבות הגליל, הובאו לכאן מתיישבים ממקומות שונים בארץ, בגלל התחייבויות שהיו לפקידוּת הבארון כלפי אנשים אלו. המתיישבים הראשונים שהגיעו ליֶמָה היו מבין מתיישבי הגולן לשעבר – אנשי סאחם ג’וּלָן, שמנו 22 משפחות. הצטרפו אליהן 14 משפחות שנאלצו לעזוב את מטולה בגלל חוסר־קרקע. במסחה – היא כפר־תבור – התיישבו בני המושבות ראש־פינה וזכרון־יעקב. קבוצה של 5 צעירים מזכרון־יעקב עלתה לכבוש את אדמת עבדיה. ב־1903 הוחל בבניית 40 בתים ביֶמה, 20 בית במסחה, ועל אדמת עבדיה במושבה מלחמיה (או מנחמיה) התרכזו 21 משפחות שגרו זמנית בחושות של הפלחים הערביים. קלוואריסקי המשיך לפעול במרץ לקניית שטחי קרקע נוספים בגליל ובעמק הירדן, שם ריכז עוד כ־20,000 ד' בדַלֵייָקה־סֶהו. שטחים אלה איפשרו להקים בשנים הבאות את הישובים הראשונים של ההתיישבות הלאומית בכנרת ובאוּם־ג’וּנִי. בס“ה הגיע הרכוש הקרקעי של יק”א בגליל התחתון ל־75 אלף דונם.

מיבנה המשק במושבות הגליל התחתון

יק“א תיכננה את המושבות החדשות כך שיתבססו בעיקר על גידול תבואות. רוב האדמה היתה כבדה, שאינה מתאימה למטעים, אבל טובה לגידול חיטה וקטניות. אמנם כמות המישקעים באזור זה אינה גדולה ולכן צפויה לפעמים בצורת מלאה או חלקית, ואף־על־פי־כן לא טרחה יק”א להכניס למשקים חדשים אלו עוד ענפים, כדי להבטיח לחקלאים הכנסה מינימלית גם בשנים שחונות. כמו ביהודה, כן גם הגליל, הוקם איפוא משק מונוקולטורי אלא שביהודה היה מבוסס על כרמי יין ואילו בגליל – על הפלחה. פקידוּת הבארון דאגה בזמנו להעמיד את ענף היין על רמה מקצועית גבוהה: ניטעו זני גפנים משובחים כדי לייצר יין באיכות מעוּלה; ניתנה הדרכה לכורמים לעבד את כרמיהם בשיטות שהיו נהוגות אז בדרום־צרפת. המגמה היתה שיהיו למתיישב היהודי הכנסה ורמת־חיים כמו לכורם הצרפתי.

בגליל, לעומת זאת, התנהלה העבודה בשדות על־פי שיטה שהיתה קיימת בכפרים הערביים מקדמת דנא: חרשו לרוב בשוורים ובמחרשות־עץ, ורק כעבור שנים מספר הוכנסה המחרשה האירופית והשוורים הוחלפו בסוסים ובפרדות. שיטות העיבוד, עומק החריש ומועדי הזריעה הושאלו מן הפלח הערבי. אין תימה שגם היבולים, לא זו בלבד שלא עלו אלא לפעמים אף היו ירודים מיבולי הפלחים הערבים. אם נוסיף לכך את העובדה, שלרוב האיכרים שהתיישבו במושבות אלה לא היה כל נסיון בחקלאות מסוג זה, יובן שלא היו להם, בעצם, כל סיכויים להכנסות שיבטיחו רמת־חיים נאותה, פחות או יותר. מנהלי יק"א ראו לנגד עיניהם כדגם לא את הכורם הצרפתי, כי אם את האיכר הרוסי, שתנאי־חייו היו פרימיטיביים ביותר ורמת־חייו ירודה מאד. שטח הקרקע שנקבע לכל מתיישב היה 300 דונם. בשיטות־העבודה שהיו מקובלות, מן הנמנע היה שאיש אחד ישתלט על שטח כזה לעבדו במו ידיו לעבודת הפלחה עונות, שבהן יש צורך לעשות עבודה רבה בתקופה קצרה ולעומתן עונות, שבהן אין מה לעשות בשדות. בחצרו של כל איכר כמעט, או על־ידה, גרו חרת ערבי או שניים עם משפחותיהם; הללו עשו את העבודה בשדה ובחצר תמורת חלק מהיבול. דבר זה הקטין, כמובן, עוד יותר את הכנסת האיכור מאדמתו.

בניגוד לאופיה הבזבזני של פקידוּת הבארון, החליטה הנהלת יק“א ליישב את המושבות בגליל התחתון בהשקעה כספית מינימאלית. בחלק מהמושבות, בסג’רה ובית־גן, פעלה בשיטת האריסוּת. בחירת האריסים היתה בידי מנהלי יק”א במקום. האריס קיבל חלקת אדמה לעיבוד, שוורים וכלי־עבודה והלוואה לזרעים, מספוא וכלכלה למשפחתו עד לגורן. ההשקעה הכספית הצטמצמה לכדי 3000 – 5000 פראנק. מנהלי יק“א היו סבורים כי הנה גילו שיטה זולה לביצוע התיישבות. ניבנו בתים ורפתות לבהמות, אבל גם בניינים אלו ניבנו בזול. לא יצא זמן רב וביֶמה, דרך משל, התמוטטו בתים ורפתות. גם פגעי־טבע, כגון בצורת, דֶבֶר־הבקר וקדחת, פגעו קשה במתיישבים בשנים הראשונות, ויק”א נתבעה מפעם לפעם להגיש להם עזרה ולחלץ אותם מן המצוקה. על רקע זה התנהלו ויכוחים קשים בין האיכרים לפקידי יק"א. גם קלוואריסקי, שעשה רבות למען ההתיישבות בגליל, הותקף לא־אחת על־ידי האיכרים, שטענו כנגדו שידו קמוצה בזדון. אלא שקלוואריסקי שמר על המסגרת התקציבית, כפי שנקבעה מדי־שנה. לעומת זאת, הקפיד שלא להתערב במעשי האיכרים והניח להם חופש גמור בהשקעת הכסף שהוקצב להם. אולם תנאי־החיים האכזריים של הגליל דאז: דרכים משובשות וקשיי תחבורה בין המושבות ובינן לבין טבריה, ששימשה מרכז כלכלי לאזור; התנכלויות השכנים הערביים ברכושם ובחייהם של האיכרים; מעשי הרציחות ושוד עוברי־האורח בואדי פֶגָ’אס (נחל יבנאל), ומעל הכול – חוסר האפשרות להתפרנס בכבוד על אף העבודה המפרכת – כל אלה גרמו לכך שרבים מהמתיישבים לא החזיקו מעמד ונטשו את המושבות. בדרך כלל, החזיק מעמד רק מי שהצליח למצוא מקור־הכנסה נוסף לחקלאות: בשירותים ובעבודות־חוץ. אחרי גמר עבודות הגורן היו רבים מהאיכרים עוסקים בהובלת משאות מטבריה לחיפה ובחזרה והכנסה זו עזרה להם לא־מעט לכלכל את משפחותיהם, בלי לכרוע תחת העול.

יק"א לא השכילה לתת למתיישבים בעלי־חיים שיניבו מוצרים להספקה עצמית ולמכירה. בסג’רה התחילו האיכרים על דעת עצמם לגדל אווזים, שהיו רועים בשדות הפלחה אולם גם ענף זה לא החזיק מעמד זמן רב, כיון שלא הצליחו לשווק את האווזים בתנאים מתאימים. לא היו בארץ מוסדות לשיווק תוצרת חקלאית, והאיכרים היו נתונים לחסדם של סוחרים פרטיים שידעו לנצלם היטב. רק משפחות מעטות רכשו פרה וכמה תרנגולות בשביל לספק חלב וביצים לבית; מחוסר מים לא גידלו ירקות, והיו נאלצים לקנותם מידי שכניהם הערבים.

פעולות יק"א להרחבת ההתיישבות בגליל

בשנים הראשונות לאחר עליית המתיישבים למושבות בגליל התחתון נעשו על־ידי יק“א פעולות הדרושות להשלמת ההתיישבות. מספר המתיישבים ביֶמה (יבנאל) היה 22, במסחה – 21 ובמלחמיה – 21. ניבנו בתי־מגורים לאורך רחוב אחד, בית צמוד לבית, וכולם מוגנים על־ידי קיר־אבנים ארוך; ליד הבתים ניבנו האורוות לסוסים ולשוורים. בו בזמן נמשכה קניית קרקעות בגליל. כל קנייה נוספת חייבה להעלות לשטח אנשים שיעבדו את האדמה, כדי שהשכנים הערבים לא יקנו בה חזקה. ב־1901, כאשר נסתיימה הקנייה של אדמת בית־ג’אן ושַמְסִין, העלתה יק”א לשם 21 אריסים ואלה גרו בחושות של הערבים שעזבו את המקום. האריסים עבדו לפי התנאים של אריסי סג’רה. אחרי תקופה מסוימת הועבר חלק מהם להתיישבות־קבע בימה; יתרם בצירוף מתיישבים חדשים שבאו מסג’רה או ממקומות אחרים – התיישבו בבית־ג’ן (בית־גן), במתכונת ההתיישבות של איכרי ימֶה.

ב־1903 קנתה יק“א שטח קרקע של כ־1000 ד' ממערב לטבריה והקימה את המושבה מצפה. במקום נמצאו שבע משפחות, ואף־על־פי שניבנו עשרה בתים, לא הצליחה יק”א להרחיב את המושבה הזאת והיא נשארה בקטנותה עד היום הזה. באותה תקופה קנתה יק“א גם את אדמת מלאחה מול מוצא הירדן מים כנרת. על אדמה זו הוקמה המושבה כנרת, על־ידי יק”א, וחוות כנרת על־ידי המשרד הארצישראלי. יק"א יישבה 7 משפחות במושבה, שלא גדלה הרבה מאז. אדמות המושבה השתרעו על על פני מדרון הרמה והגישה אליהן היתה קשה. גם לא ניתן להעלות לשם מים מהכנרת. המתיישבים עיבדו באופן אינטנסיבי רצועת־אדמה צרה על חוף הכנרת.

בהקשר זה כדאי להזכיר את קורותיהם של אריסים יהודים בבקעת בוּטַיחָה. משפחות איכרים אחדות מפלך חֶרסון שברוסיה, עלו לארץ וחיפשו מקום להתיישב בו. הם לא הסכימו להתיישב בגליל בגלל המחסור במים. הוצע להם לחכור את אדמת בוטיחה מעבדול רַחְמָן־פַשָה – מדמשק, בעל 15,000 ד' אדמה, שביקש להחכירה או למכרה. הוא בנה צריפים ל־16 משפחות, נתן להם זרעים, הפקיד שומרים ערבים ודאג שהשכנים לא יטרידו את המתיישבים היהודים. אולם זמן קצר לאחר שהתיישבו במקום, פרצה מחלת הקדחת שהפילה בהם חללים; אחד־אחד נטשו המתיישבים את אדמתם וב־1904 התרוקן הישוב ולא קם עוד.

הרטוב ומוצא

אדמת ערטוף נרכשה ב־1883 על־ידי המיסיון הנוצרי בלונדון. המטרה היתה ליישב כאן יהודים הנמצאים בחוג השפעתם של המיסיונרים. הנסיון לא עלה יפה והמיסיון משך את ידו מן המושבה. ב־1895 נמכרה האדמה לאגודה יהודית מבולגריה בשם “עטרת אחוה” וחולקה ל־50 משפחות. 10 מהן עלו לארץ ב־1896 והתיישבו ביפו ובירושלים. שטח הרטוב היה 5,000 ד‘, מהם 3000 ד’ טובים לעיבוד. ב־1900 היו במושבה זו 16 עובדים (60 נפש), שכולםל גרו בבית אחד, הם ובהמותיהם. האדמה עוּבּדה בשותפות עם ערבים. ועד חובבי־ציון באודסה הגיש להם עזרה כספית מועטה, שאיפשרה להם להתקיים במקום באופן זמני בלבד. מאוחר יותר קיבלו הלוואה גם מיק"א.

הרטוב נחרבה במאורעות 1929 ונבנתה מחדש ב־1931. במלחמת העצמאות נהרסה כליל. על אדמתה הוקמו המושב נוחם וחלק מהעיירה בית־שמש.

החלקות הראשונות של אדמת מוצא נרכשו ב־1860 על־ידי יהושע ילין וגיסו שאול יהודה, בן למשפחה שעלתה מבגדד. הם ביקשו להקים משק חקלאי ואכסניה לעוברי אורח בדרך העולה מיפו לירושלים. בגלל התנכלויות של שכנים ערבים בעלי־אגרוף לא בוצעה התכנית בזמנו וההכנות לבניית האכסניה הופסקו. ב־1890 התעוררו יהודים בירושלים לקנות את אדמת מוצא לבנות עליה בתי־מגורים. גם חובבי־ציון קנו שם 70 דונם, בשנת תרנ"ג (1893) החליטו חברי מיסדר “בני־ברית” בירושלים לייסד מושבה במוצא ולכך קיבלו הבטחה מן “הועד לתמיכת החקלאות בארץ־ישראל” בעיר קלן, שיעזור בהקמת המושבה. חברת “בני־ברית” קנתה 113 ד' שהיו בבעלות חובבי־ציון. השטח חולק בין 4 פועלים. לימים התיישבו כאן עוד כמה משפחות שרכשו אדמה על ההר, נטעו מטעים, גידלו ירקות והקימו רפתות קטנות. תלאות הרבה עברו על הישוב הקטן. רבים ממייסדיו נטשוהו ואחרים באו במקומם.

ב־1898 ביקרו במוצא הרצל ופמלייתו בדרכם מיפו לירושלים ונטעו שם ארז (הלא הוא “ארז הרצל” הנודע). בשנות העשרים נבנה בה בית הבראה של קופת־חולים: “ארזה”. במהלך מאורעות תרפ"ט ערכו הפורעים טבח בתושבי מוצא (משפחת מקלף) והמושבה נהרסה, אך שוקמה לאחר שנים אחדות.

מצב המושבות הראשונות בסוף המאה ה־19

1900 היתה שנת מיפנה בהתיישבות היהודית בארץ־ישראל, כאשר הועברו המושבות, שהיו בחסותו של הבארון, לחברת יק"א. מן הראוי איפוא לסכם כאן את פרשת ההתיישבות שנתבצעה במשך עשרים שנה, למן עליית ראשוני המתיישבים לפתח־תקוה ולראש־פינה. ראוי לעיין בסיכומו של ל. מוצקין78, הכלול בהרצאתו בקונגרס הציוני השני (1898) על היהודים בארץ־ישראל, ובדין־וחשבון של האגרונום אֶטינגר79: “חומר על מצבן הכללי של המושבות היהודיות בפלסטינה”, שהוצא לאור על־ידי ועד חובבי־ציון באודסה. דברי אטינגר מבוססים בעיקר על המיפקד שערך מנשה מאירוביץ בשנים 1900 – 1901. אין הפרשים ניכרים בין שני המקורות והם נותנים תמונה ברורה למדי על מצב המושבות בימים ההם.

הרכוש הקרקעי שבידי היהודים נאמד ב־ 195,000 ד‘. בנוסף לכך היו בידי הבארון ובידי יהודים פרטיים 73,030 ד’ בגולן ובחורן, שלא יושבו. גם לא כל השטחים של הבארון בחלק המערבי של ארץ־ישראל היו מיושבים. 17 מושבות עמדו על תלן ולהן 120,000 דונם. אוכלוסייתן היתה 4500 נפש, בקירוב. אם נזכור שהאוכלוסיה היהודית העירונית בארץ־ישראל הגיעה אז ל־45,000 נפש, נמצא שמתוך אוכלוסיה יהודית כללית של 50,000 נפש גרו 10% במושבות. במיפקד המושבות צוינו לחוד מספר הקולוניסטים ושאינם קולוניסטים, היינו ־ פועלים, בעלי־מלאכה, חנוונים וכו‘. מסתבר שרק 70% מהאוכלוסיה במושבות היו משפחות של קולוניסטים. בס“ה נמנו אז 660 משפחות איכרים ובהן 2800 נפש, בכלל זה 370 משפחות עם 1600 נפש, הכפופים להנהלתה של פקידוּת הבארון. בס”ה היו במושבות 24,115 דונם גפנים, רובם ככולם ביהודה ובשומרון, 1318 ד’ שקדים, 1716 ד' זיתים, 157 ד' תות ו־ 822 ד' פרדסים. רוב הפרדסים, למעלה מ־500 ד‘, היו בפתח־תקוה, ואילו בחדרה היו כ־200 ד’. כרמי הגפנים היו מרוכזים בזכרון־יעקב (6276 ד'), בראשון־לציון (5522 ד'), ברחובות (4405 ד') ובפתח־תקוה (3563 ד'). מספר בעלי־החיים, בעיקר סוסים, פרדות ושוורים – לא היה רב: כ־1300 פרות חלב מקומיות ו־2000 כבשים. היבול הממוצע של ענבים היה 350 ק"ג לדונם וההכנסה הממוצעט (כך כתוב במקור)הגיעה ל־35 פראנק מדונם כרם, שעה שהוצאות העיבוד עמדו על 15 פראנק לדונם.

התפתחות המושבות עד מלחמת־העולם הראשונה

בסוף 1899 נסתיים המו“מ בין הבארון וחברת יק”א על העברת הטיפול במושבות לידי יק“א. הוסכם שהפעולה במושבות תיעשה על־ידי מועצה מיוחדת – “מועצה פלשתינאית” – ששלושה מחבריה יהיו נציגי יק”א והאחרים הבארון אֶדמונד רוטשילד ושני אישים ממונים על ידיו. הבארון יהיה נשיא המועצה הזאת כל ימי חייו. בשמו ובשם יורשיו התחייב לממן את ההוצאות הצפויות במשך 10 השנים הראשונות לניהול המושבות, בסכום כולל של 15 מיליון פראנק. כמו־כן הוסכם, שאם בתום 5 השנים הראשונות “יבלעו” הגרעונות כדי 10 מיליוני פראנק מהון־ הערובה, תהיה יק"א רשאית להוציא את המפעל מידיה ולברון תהיה הזכות לשוב ולקבל את המושבות על אחריותו האישית.

בדו“ח שפירסמה בשנת 1900 הגדירה יק”א את תפקידיה כדלהלן:80 המושבות שתחת חסותו של הבארון עברו תחת הנהלתנו ביום 1.1.1900 מפני ההפסדים הגדולים הנגרמים בעסק המושבות על־ידי ההוצאות המרובות, שלא לפי מספר העובדים, ראינו צורך להביא שינויים עיקריים. תכנית הריפורמה שעובדה על־ידינו מופעת בסעיפים הבאים:

  1. צמצום תפקידים על־ידי הפחתת הפרסונל.

  2. הפחתה או, בשעת הצורך, גם ביטול ההוצאות שאין עמן בטחון מוחלט של תועלת. למסור לאיכרים את שירותי הקהילה שיפקחו בעצמם על ענייני העדה.

  3. הפחתת הוצאות המטעים והוצאות התוצרת בכלל.

  4. לשקוד על התפתחות המכירה.

  5. לחפש ענפי משק המבטיחים הכנסה ולשקוד על התפתחותם.

  6. לרכוש אדמה לפלחה.

ובכן, יק“א החלה בפעולתה במושבות הבארון באחד בינואר 1900. כמפקח ראשי על העבודה בארץ־ישראל מונה אמיל מאירסון, שמקום־מושבו היה בפאריס. את המשרד הראשי למושבות בא”י ניהל ש.ט. פאריינטה, שהקים את משרדו בביירות. פקידים רבים פוטרו; לחלקם ניתנה האפשרות להתאכר באחת המושבות. התמורה היתה קשה במיוחד לפועלים שרבים מהם פוטרו. יק“א לא גילתה כל דאגה לסידורם בעבודה, אך הציעה להם עזרה בהגירה מהארץ, ואמנם באותה שנה רבו ה”יורדים". יחד עם הפועלים נושלו מעבודתם ומפרנסתם רבים מתושבי המושבות שעסקו במלאכה ובשירותים וגם ביניהם היו רבים שעזבו את הארץ. ביקוריהם של מאירסון ופאריינטה במושבות הגבירו את המבוכה בין האיכרים. בזכרון־יעקב הודיע פאריינטה, כי בגלל המחסור בקרקע יש צורך להוציא מהמושבה 50 איכרים. לאיכרים שיישארו הוצע לעבוד כשכירי־יום.

בעקב תסיסה שנתעוררה בכל המושבות נוסד ה“ועד הגלילי”, במטרה לאחד את כל המושבות לשם מו“מ משותף עם יק”א. גם הועד האודסאי של חובבי־ציון נכנס לפעולה. הוחלט לשלוח לפאריס משלחת של נציגי חובבי־ציון ונציגי המושבות, שתתייצב לפני הבארון ותתבע ממנו לשחרר את המושבות מהאפוטרופסות של יק“א ולהעמיד לרשותן את האמצעים הדרושים לביסוסן. האיכרים יבצעו את פעולת הביסוס בעצמם, על אחריותם ובעזרתו של ועד חו”צ. בנוסף לכך תבעה המשלחת לדאוג לפועלים, שהוצאו מעבודתם במושבות ולעזור להם להסתדר מחדש, בעבודה ובהתיישבות חלקית. במשלחת זו השתתפו הנכבדים שבחברי הועד האודסאי, כגון אוסישקין, אחד־העם וד“ר צ’לֶנוב81. מטעם המושבות נמנו עם המשלחת: מאירוביץ, סמילנסקי, קרניאל, שוב וראבּ. מטעם אגודת הפועלים: חרל”פ וקומרוב. דא עקא שהבארון סירב לקבל את המשלחת המשותפת ונציגי ועד חו"צ התייצבו לפניו בנפרד ואחריהם נציגי המושבות.

הראשונים שמעו מפי הבארון דברים קשים בתגובה לתביעתם.82 בין השאר אמר: “ישוב ארץ־ישראל אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, לאיכרים או לחברות, להתערב ולחוות דעה במעשי ידי. לדבר הזה מתנגד אני לגמרי, בהחלט, בכל תוקף (completement, Categoriquement, Energiquement)”. באזני האיכרים השמיע תוכחות (צודקות בחלקן) ודרש מהם לשנות את גישתם: “כמעט ואינכם מציגים את כף רגלכם בכרמיכם, נשותיכם וילדיכם נשארים יושבים בבתים. יש הכרח כי הדבר ייפסק והכרם צריך לפרנס אתכם… ואם הענבים אינם מספיקם לקיומכם, עשו עבודות אחרות במשק”.83 נקל להבין ששתי המשלחות יצוא מעל פני הבארון במצב־רוח של דכאון וחוסר־אונים.

יק“א ניגשה במרץ לביצוע תכניותיה. מערכה קשה היתה לה עם איכרי זכרון־יעקב, שתבעו תוספת אדמה לגידולי־שדה ולכרמים. תביעתו של פאריינטה להוציא מהמושבה 50 משפחות עוררה את התנגדות הציבור כולו. הפקידוּת נקטה סאנקציות והפסיקה את התמיכה. בתגובה לכך הקימו האיכרים “קומונה”, וחילקו את ההכנסות מהענבים שווה־בשווה. ה”קומונה" החזיקה מעמד שנתיים. בינתיים רכשה יק“א את אדמת בורג' ואת אדמת מַרַאח – למעלה מ־10,000 דונם – המתאימה לפלחה וממילא היה אפשר להגדיל את מיכסת הקרקע. כ־30 משפחות עזבו את המושבה. חלק מהם, וכמו־כן חלק מאיכרי שפיה ובת־שלמה, הועבר על־ידי יק”א להתיישבות בגליל התחתון: במלחמיה ובמסחה. בזכרון־יעקב נשארו 60 משפחות, בבת־שלמה – 7, ובשפיה – 5. תוך שלוש שנים ניתן לאיכרים תקציב לרכישת בהמות וכלי־עבודה ולבניית מחסנים ואורוות. בזה הסתיימה פעולת ה“שכלול” של זכרון־יעקב. חובו של כל איכר הגיע ל־14,000 פראנק, ועם הריבית עד לגמר הפרעון הסתכם החוב ב־20,000 פראנק, בערך.

בעיה חמורה שעמדה בפני רוב המושבות, לרבות זכרון־יעקב, היתה בעיית שיווק היין ומחיר הענבים. הבארון הודיע מפורשות שלא יוסיף לסבסד את הענבים המגיעים ליקב, וכי מכאן ואילך יקבלו הכורמים תמורה בהתאם להכנסות שתהיינה ממכירת היין. אלא שמכירת היין הופקדה בידי פקידות הבארון, שלא טרחה הרבה בפיתוח שווקים, ואף לא במקומות קרובים, כגון מצרים. ביקב הצטברו איפוא עודפי יין שגרמו הפסדים. גם ניהול היקב לא היה יעיל די־הצורך וייצור היין עלה ביוקר. עם זאת נוספו מדי שנה כרמים צעירים והיה חשש שלא יהיה אפשר לקלוט את כל הענבים ביקבים, שהרי בנוסף לענבים ממושבות הבארון קיבל היקב בראשון־לציון גם ענבים מהמושבות העצמאיות: רחובות, נס־ציונה, גדרה וכו'. או אז הבשיל בין האיכרים הרעיון לדרוש מיק"א למסור את ניהול היקב ושיווק היין לידי הכורמים.

הנרי פראנק, שהחליף ב־1904 את פאריינטה בתפקיד של מנהל משרד יק“א בארץ, גילה יותר הבנה לענייני המושבות. ביוזמת הכורמים הוקמה חברת “כרמל מזרחי” כחברה משותפת לכורמים, ל”חוביי־ציון" וליק“א, כדוגמת חברת “כרמל” שעסקה בשיווק יין ברוסיה. החברה החדשה עסקה בפיתוח שווקים בארצות המזרח, והנסיון שרכשה סייע לזרז את העברת היקב לכורמים. מובן מאליו שבעיית ייצור היין לא נפתרה על־ידי העברת נכסים גרידא. בראש־וראשונה היה צורך לפתור את הבעיה של עודפי הענבים ועובּדה תכנית לעקירת כרמי גפנים משטח נרחב. אמנם בראשון־לציון נעשה הדבר גם במטרה להחליף זנים, ואולם לרוב היתה המטרה להקטין את שטח הגפנים ולחליפם במטעים אחרים, כגון שקדים, הדרים ועוד. ב־1906 הוסכם בין נציגי הכורמים להנהלת יק”א להעביר את יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב לידי אגודת הכורמים, שהקיפה את כורמי כל המושבות, לרבות המושבות העצמאיות. הבארון הסכים להעמיד לרשות האגודה 1,600,000 פראנק, שחלקם יועד לעקירת גפנים ולנטיעת מטעים אחרים וחלקם – לעזרת היקבים בתקופת המעבר, עד שיוסדרו התשלומים לאיכרים והמפעל יתבסס כיאות. בנייני היקב וכל האינוונטר נמסרו לאגודת הכורמים בחכירה בסכומים סמליים גרידא. כמנהל אגודת הכורמים נבחר ז. גלוסקין, ששימש לפני־כן כמנהל “כרמל” בוארשה ורכש בתפקיד זה את אמונם של האיכרים, של הבארון ושל הנהלת יק"א. אחרי ויכוחים קשים נקבעה חלוקת כספי העקירה: במושבות יהודה (לרבות חדרה) נעקרו כרמים שהניבו מדי שנה 9720 קנטר ענבים, שליש מיבול הענבים בשנים הקודמות, ושולמו כ־700,000 פראנק דמי־עקירה.84 בהזדמנות זו חוסל היקב בראש־פינה שכן יבול הענבים במושבה זו היה קטן (כ־100 קנטר) ולא היה בו כדי לקיים יקב ברמה הדרושה.

עם העברת היקבים לאגודת הכורמים חל שינוי יסודי במצבם הכלכלי של הכורמים. האגודה גילתה יוזמה רבה בפיתוח שווקים ליין, שנמכר מעתה בתנאים המניחים את הדעת, ולאט־לאט גם חוסל המלאי שהצטבר בשנים קודמות. יבולי הכרמים עלו בהדרגה ולא היה קושי למכור גם את היין הנוסף שיוצר ביקבים. לשם הגדלת כושר הקליטה של היקבים וחסכון בהוצאות, ניבנו גיתות ברחובות, גדרה ופתח־תקוה, והיין הועבר ליקב בראשון־לציון רק אחר תסיסתו. גדל שיווק היין ברוסיה ובמצרים ופוּתח גם השוק בארצות הברית. ההכנסות מהכרמים סייעו לביסוס המושבות ובאחדות מהן הוחל גם בנטיעת כרמים נוספים. פעולת ה“שכלול” שנעשתה לאיכרים על־ידי יק"א וניתוק תלותם בפקידות, נתנו את אותותיהם בהתפתחות המהירה במושבות עד לפרוץ מלחמת־העולם הראשונה ב־1914.

כמה גורמים חברו יחד להשבחת מצבן הכלכלי והחברתי: א) הפסקת שיטת “הקיצבה” של הפקידוּת והטלת האחריות לקיומם על האיכרים עצמם. קיומו של האיכר היה תלוי מעתה ביבול שהוא בוצר בכרמו, דבר שחייב אותו, כמובן, לטפל בכרם, לשפר את עיבודו ולעשות כל מה שביכולתו כדי להגדיל את היבול; לשם כך צריך היה לשתף בעבודה גם את בני־המשפחה, את האשה ואת הילדים. ב) תוספת האדמה שניתנה לאיכרי זכרון־יעקב לגידולי־שדה חייבה אותם למאמצים בשביל לעבד את אדמתם ולהפיק ממנה יבולים טובים. גם ילדי האיכרים הוכנסו לעבודה והכשירו את עצמם מילדותם לעבודת־האדמה בשדה ובכרם. אמנם, רבים מהבנים עזבו את המושבות וחלקם אף היגרו מהארץ, אבל אלה שנשארו השתלבו במעגל העבודה והרבו לתרום לביסוס משקי אבותיהם. המצוקה שנוצרה בענף הגפן והצורך לעקור חלק מהכרמים, דחפו לגיווּן סוגי המטעים במושבות. בדמי העקירה ששולמו לאיכרים ניטעו שטחים גדולים של שקדים וגם פרדסים ניטעו באותן המושבות, שבהן היו תנאים מתאימים לכך.

בתקופה זו הונחו היסודות לפרדסנות הארצישראלית, שנהפכה בשנים הבאות לענף מרכזי בחקלאותה של הארץ. עד סוף המאה התשע־עשרה היו פרדסים מעטים במושבות. בשנות התשעים החלו איכרים בפתח־תקוה לנטוע פרדסים קטנים. פרדסים גדולים יותר היו במקוה־ישראל, ביסוד־המעלה ובזכרון־יעקב. לפי הנתונים של מאירוביץ הסתכם כל שטח הפרדסים ב־1900 ב־2000 ד' פרדס יהודי, מהם כמחצית בפתח־תקוה. ב־1890 היו בארץ 5500 ד' פרדסי תפוזים, רובם בידי ערבי יפו וסביבותיה.

בספרו “פרדסים מספרים” מתאר יצחק רוקח85 את הפרדסים בתקופה ההיא: הפרדסים היו קטנים, בני 5 דונם ועד 25 ד' האחד. כל חלקה של 5 עד 25 ד' היתה כיחידה נפרדת לעצמה, עם באר־מים משלה ומנהל־פרדס, “באיארג’י”, משלה. השטח הקטן ליחידת פרדס נקבע כתוצאה מנסיבות הזמן ותנאי הנטיעה והעיבוד. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה בעיית המים. בימים שהמנוע, המשאבה והפילטר טרם נודעו, העלו מים מבאר שחפרו בעומק שמונה ועד שנים־עשר מטר, עד שהגיעו למים עליונים. הבאר סיפקה כדי עשרה עד חמישה־עשר מטר־מעוקב מים לשעה והיתה מידלדלת תוך שאיבה של שעות אחדות: השאיבה היתה נפסקת עד אשר גאו ועלו מי הבאר מחדש ואז חזרו לשאוב. וכך חוזר חלילה. כמות המים המופקים מהבאר היתה דיה להשקיית עשרה דונם פרדס בלבד. אם בהרבה – היתה מספקת מים להשקיית עשרים דונם פרדס. המים הועלו מתחתית הבאר אל תוך בריכה מרובעת באמצעות “אנטיליה” (“נוריה” בערבית), שהיתה עשויה שני גלגלי־עץ גדולים והיא מונעת ע“י גמל או פרד שעיניהם כוסו משום ההליכה בסיבוב. לאנטיליה היתה מחוברת שרשרת דליים והבהמה הסובבת במעגל סובבה את האנטיליה שדלייה ירדו לבאר ועלו מתוכה כשהם מעלים את המים ושופכים אותם לבריכה. מן הבריכה הבנויה במקום הגבוה בפרדס הסתעפו תעלות פתוחות, שהותקנו בשיפוע, כדי שהמים יזרמו בהן לפי הצורך. בתחתית התעלה או בדופנה, ברווחים של מטרים אחדים, היה נקב אשר דרכו קלחו המים אל שורת העצים. נקב זה סתמו בסמרטוט, שעה שהיה צורך להעביר את המים לשורת עצים שניה. ברי, כי תפוקת הבאר קבעה את גודל שטחו של הפרדס.86 נטיעת פרדס היתה כרוכה בהשקעה כספית גדולה לשם הכשרת הקרקע והשמדת היבלית (אינג’יל) וה”סעידה" (גומא הפקעים). הערבים נהגו להפוך במעדרים את שכבת הקרקע העליונה, לפעמים עד עומק של מטר, ולהוציא ממנה את היבלית, על שורשיה. הבארון נטע את הפרדס הראשון בפתח־תקוה ב־1895. בעקבותיו הלכו אריה ליב פרומקין (מנהל אחוזת לאחמן בפתח־תקוה) וכמה מותיקי האיכרים: שטמפר, סלומון ועוד. פרדסים בודדים ניטעו גם בנס־ציונה, בחדרה ובראשון־לציון.

דחיפה גדולה להרחבת שטח הפרדסים ניתנה על־ידי המצאת המסננת (“פילטר”) אשר הוכנסה לבארות עמוקות שצוּידו במשאבות ובמנועי נפט או פחם. תפקיד המסננת היה למנוע גריפת החול תוך כדי שאיבה. זו היתה המצאה מקומית שפותחה על־ידי ליאון שטיין, אבא נאמן והגרמני וַגנר. יהודים התחילו לחפור בארות עמוקות יותר והטכנאים התקינו מנוע, משאבה ומסננת. שיפור טכנולוגי זה חולל מהפכה בתפוקת המים של הבארות. ואף זאת: במקום עבודת ה“בּאחר” הנהיגו את החריש העמוק על־ידי מחרשת־ענק שהובאה מחו"ל ונגררה בדרך־כלל על ידי 11 זוגות סוסים או פרדות. המחרשה היתה הופכת את האדמה בעומק רב ומעלה את העשבים, על שורשיהם, על פני השטח. לאחר שהעשבים יבשו בחום השמש היו מדסקסים את השטח ומכינים אותו לנטיעה.

כל המסחר של פרי־הדר היה בתחילה מרוכז בידי ערבים נוצרים שקנו נסיון בעסקי ייצוא הפרי. רובו נשלח לאנגליה דרך נמל יפו ורק חלק קטן ממנו נשלח בסירות־מפרש למצרים ולארצות אחרות במזרח. הסוחרים נהגו לקנות את הפרי בשתי שיטות: בשיטת “דַמַאן” היה הסוחר מעריך את היבול על העצים וקונה את כולו בסכום קבוע מראש. בשיטה האחרת היתה הקנייה נערכת לפי מספר תיבות ארוזות למשלוח, לאחר שמחיר התיבה נקבע מראש. השיטה הראשונה היתה מקובלת יותר, שכן היתה משחררת את הפרדסנים מכל סיכון לְמה שעלול לקרות לפרי עד לקטיף; חלק מהתמורה היו מקבלים לפני הקטיף ואת היתר מיד לאחריו. בשנת 1900, כאשר הפרדסים היהודים כבר הניבו יבול, הקימו שמעון רוקח87 וחבריו את אגודת “פרדס”, לשיווק הפרי לחו“ל. האגודה התחילה בפעולתה ב־1903 ובמשך זמן הקיפה את מרבית הפרדסנים היהודים וחלק נכבד מן הייצוא. ב־1903/4 ייצאה “פרדס” 22,500 תיבות פרי־הדר וב־1913/14 הגיע יצואה ל־224,300 תיבות. הפרדסים נתנו לבעליהם בדרך כלל הכנסה גבוהה. בעלי־הון יהודים היו מוכנים להשקיע כסף בנטיעה. ב־1905 נטעה קבוצת שותפים פרדס גדול בבחריה שעל־יד פתח־תקוה: 600 ד' שהושקו ממי הירקון. ב־1913 הקים בצלאל יפה88 (מראשוני העסקנים הציונים שעלה ארצה), את “מפעל הירקון” – מכון־שאיבה להשקאת 1000 ד' לאורך הירקון. גם צעד זה נתן דחיפה להרחבת הנטיעה. אגודת “נטעים”, שהוקמה על־ידי א. אייזנברג ב־1906, נטעה 835 ד' פרדסים ברחובות, בחדרה ובחפצי־בה בשביל יהודים הגרים מחוץ למושבות או בחוץ־לארץ. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה היו בארץ כ־30,000 ד' פרדסים, מזה 9250 ד' של יהודים. בד־בבד עם שיפור מצבן הכלכלי של מושבות־המטעים נרכשו בסביבתן שטחי־קרקע נוספים. בראשון־לציון קנתה יק”א 6000 ד' בגבול המושבה ומכרה אותם בתנאים נוחים לבני המושבה ולבעלי נחלות קטנות. איכרי פתח־תקוה קנו את אדמת כפר־סבא, שהיתה שנים רבות בידי יק“א וטרם נוצלה להתיישבות. אנשי פתח־תקוה רכשו אדמה זו בתנאים נוחים וחילקוה ל־132 חלקות, בנות 53 ד' כל אחת, שנמסרו ל־86 בעלים שישבו בפתח־תקוה, ביפו, בירושלים או בחו”ל. בחלק גדול משטח זה נטעו שקדים. האוכלוסיה בפתח־תקוה הגיעה ל־350 משפחות ובהן כ־2000 נפש, רובן בעלי־נחלות בגודל שונה. בראשון־לציון מנתה האוכלוסיה ב־1912 1000 נפש.89 גם חדרה נחלצה סוף־סוף ממצוקתה, גדלה והתבססה. הוא הדין ברחובות, גדרה ונס־ציונה, שנוספו בהן מטעי שקדים והדרים. אך הצד השווה בחקלאות המושבות האלו היה שלא הושם לב לפיתוח גידול־ירקות ובעלי־חיים. רק איכרים מעטים השכילו לספק לעצמם את הירקות, החלב והביצים, האחרים נאלצו לקנותם מידי הערבים השכנים.

לעומת ההתקדמות הכלכלית הרבה שהושגה במושבות־המטעים, פיגרו בהתפתחותן המושבות שהיו מבוססות על גידול־הפלחה. מצבן של קסטינה ושל המושבות החדשות בגליל התחתון הוסיף להיות קשה. כתוצאה משיטות העבודה הפרימיטיביות היו היבולים נמוכים, ולא היה בהם כדי לפרנס משפחה. במושבות הגליל קנו אחיזה ה“חרתים”, שהנציחו את שיטות־העיבוד המפגרות. אמנם גם במושבות המטעים נעשתה רוב העבודה בידי פועלים ערבים. בפתח־תקוה עבדו ב־1912 כ־2000 פועלים, בממוצע, מהם רק 130 יהודים. בראשון־לציון היו ביקב 80 פועלים יהודים, הואיל ועל־פי הדין אסור להעסיק פועלים נכרים בתעשיית היין. אבל בחקלאות עבדו רק פועלים יהודים מעטים. עם גידול שטחי הפרדסים השתלבו יהודים בעיקר בעבודות המקצועיות, כגון הרכבה, טיפול וכו' וגם בעבודות האריזה, ואילו העבודות הפשוטת נעשו בידי פועלים ערבים.

החיים הציבוריים במושבות

המושבות התנהלו באמצעות ועדים שנבחרו לעיתים מזומנות על־ידי בעלי־הנחלות. ועדים אלוּ התארגנו במושבות עוד בראשית ייסוּדן. אך למעשה המושבה היחידה שהתנהלה במשך כל השנים על־ידי ועד נבחר היתה רחובות. במושבות, שהיו נתונות לשלטון הפקידוּת של הבארון, היו סמכויות הועדים מצומצמות, הפקידות התערבה בכל הפעולות הקשורות בניהול המושבה ובסיפוק הצרכים של האיכרים, כגון חינוך ושירותים מוניציפליים. עם העברת המושבות ליק“א נטלו הועדים לידיהם את כל ענייני המושבה ודאגו לצרכיה הציבוריים. אף־עך־פי שהממשלה התורכית לא הכירה באופן רשמי בקיומם של ועדים אלה, התחשבה בהם וראתה בהם נציגות של המושבה היהודית. המושבות שקדו על עצמאותן והאיכרים הכירו בסמכות הועד. ויכוחים וסכסוכים שפרצו בין האיכרים הובאו לבירור ולהכרעה לפני ועד־המושבה והוא שהכריע בהם. הועד דאג לענייני החינוך, השמירה והבריאות של התושבים. מאחר שסדרי הרישום של הבעלות על הקרקעות במשרדי ה”טאבּוּ" הממשלתיים היו מסורבלים ביותר, קבעו ועדי־המושבות משרדים משלהם לרישום הבעלוּת, וכל העברות קרקע ונכסים דלא־ניידי נרשמו במקום ושימשו אסמכתא מספקת להוכחת הבעלות. בסכסוכים ותביעות בין התושבים לא נזקקו לערכאות השלטונות. הדברים הוכרעו על־ידי הועד שהיה מוסמך גם להטיל עונשים וקנסות על עבריינים. ועדים אלה היו הגרעינים הראשונים של אוטונומיה לאומית של הישוב היהודי בארץ. בשנת 1903 עשה מ. אוסישקין נסיון להקים גוף אוטונומי עליון לישוב כולו. לשם זה כונסה באלול תרס"ג בזכרון־יעקב, “הכנסיה” הראשונה ומטרתה היתה “לארגן את הישוב בארץ להסתדרות כללית אחת שראשיה יהיו מדברים בשם הישוב כולו”. השתתפו 70 מורשים (צירים), שנבחרו בערים ובמושבות וכן באו אורחים רבים מכל הארץ. הדיונים התנהלו בעיקר בעברית ובדבר זה עצמו היה משום חידוש גדול בימים ההם. ואמנם הכנסיה החליטה לכונן הסתדרות כללית של הישוב וכמו־כן קיבלה שורה של החלטות על פעולות התיישבות וביסוס המושבות ועל הקמת בתי־ספר ששפת הלימוד בהם צריכה להיות עברית. עם סיום ישיבות “הכנסיה” נערכה בזכרון־יעקב ועידת המורים שהקימה את הסתדרות המורים, וגם בועידה זו השתתף אוסישקין. נבחר ועד מרכזי והוחלט להקים חמישה ועדים סניפיים בארץ. ברם, החלטת “הכנסיה” על הקמת הסתדרות כללית של הישוב לא נשאה פרי: הועד הפועל שנבחר לא האריך ימים; הישוב נקלע לויכוח חמור על הצעת אוגאנדה. הדעות בישוב היו חלוקות. חלק גדול מאנשי המושבות תמכו בהצעת אוגאנדה, ובתמיכה זו באו לידי ביטוי הלכי־הרוח שרווחו בקרב האיכרים, אחרי שנים רבות של סבל ומאבק, אבדה תקוותם להתיישבות של המוני יהודים בארץ־ישראל. חילוקי־דעות אלה גרמו לכך שהנסיון להקים ארגון כולל של הישוב לא עלה יפה. נהייתם של רבים מאיכרי המושבות אחר הצעת אוגאנדה גם שיקפה את דמותו הלאומית והחברתית של הציבור הזה. ימי שלטונה של פקידוּת הבארון עשו את שלהם. דמותם של המתיישבים הראשונים בזכרון־יעקב, ראשון־לציון, ראש־פינה השתנתה לבלי היכר. המניעים שהביאו אותם לארץ: השאיפה להתנחל בארץ־ישראל ולהניח בה יסודות לישוב יהודי כהתחלה לשיבת־ציון ניטשטשו ונשכחו, כביכול. הכסף הרב שהבארון הזרים למושבות; המותרות ורמת־החיים הגבוהה שרבים זכו בה בלי עמל; העובדה שהאיכרים היו למעשה מפקחים ומשגיחים על עבודה שנעשתה רובה ככולה בידי פועלים זרים; חדירת התרבות והשפה הצרפתית לבתי־הספר ולחינוך הדור הצעיר – כל אלה הטביעו את חותמם בחיי המושבות ובהלכי־הרוח של מרבית תושביהן. רבים מהצעירים, שקצה נפשם בהווי־החיים שנוצר, עזבו את המושבות וחלקם גם עזב את הארץ. ראשון־לציון, במיוחד, התרוקנה מצעיריה. האיכרים דאגו כל אחד לעצמו ולהתבססותו הכלכלית, התנכרו לפועלים העברים שהיו במושבה, ופרקו מעליהן כל אחריות לגורל הישוב. הניגודים בין האיכרים לבין הפועלים העברים עוד החריפו ביתר־שאת, כאשר החלו להגיע חלוצי “העליה השניה”, בשנים 1904־1914.


פרק ו: העליה השניה

עברו למעלה מעשרים שנה מראשית העליה הראשונה, שהיתה קשורה בתחיית החזון של שיבת־ציון. בתקופה זו היו כמה גלים של עליה לארץ. האחרון שבהם היה ב־1891. כאשר הגזירות והרדיפות ברוסיה מצד אחד, והגברת פעילותם של “חובבי־ציון” מצד אחר, גרמו להתעוררות בין יהודי רוסיה, וכמה אלפי עולים הגיעו לארץ־ישראל. אולם, כאמור, זרם העולים והפעילות לרכישת קרקעות נטעו דאגה בלב השלטונות העותומניים והם אסרו על עליית יהודי מזרח־אירופה ועל מכירת קרקעות ליהודים בארץ־ישראל. רק עולים מעטים הגיעו לארץ לאחר מכן. בתקופה זו התחוללו תמורות עמוקות בחיי העם היהודי, בעיקר ברוסיה ובפולין.

בסוף המאה התשע־עשרה חל בארצות אלו המעבר ממשק פיאודלי לראשית המשק הקאפיטליסטי. הפעילות הכלכלית שמצאה את ביטויה בהקמת מפעלי־תעשייה ובסלילת דרכי־תחבורה, גרמה לשתי תופעות מקבילות: מצד אחד, צמחה שכבה של בורגנות יהודית שהשתלבה בפעילות הכלכלית הכללית, ומצד אחר, גברו עָנְיָם ומצוקתם של המוני היהודים. בערים ובעיירות של “תחום המושב” לא פוּתחו מקורות־פרנסה חדשים. הדור שגדל שם לא מצא לו עוד אחיזה בענפי־הכלכלה המיוחדים ליהודים, כגון מלאכה, מסחר זעיר ותיווך. זרם־ההגירה מרוסיה גבר והלך והגיע לממדים מופלגים. בעשר השנים שבין 1904 – 1914 יצאו מרוסיה, מגאליציה ומרומניה כמיליון ומאתיים־אלף נפש, רובם לארצות־הברית של אמריקה. יציאה זו עירערה את יציבות החיים של הקהילות היהודיות באירופה המזרחית והציגה לפני הנשארים את שאלת עתידם וסיכוייהם להמשיך בחייהם במקום־מושבם.

בתקופה זו, בסוף שנות התשעים למאה הקודמת ובראשית המאה העשרים, התחוללו ברוסיה גם תמורות חברתיות עמוקות, שהשפיעו השפעה מכרעת על חיי היהודים. המשטר האבסולוטיסטי של הצאר, דיכוי ההמונים בכפר ובעיר, הביאו לידי התעוררות מהפכנית בקרב האינטליגנציה הרוסית שהתפשטה וכבשה גם שכבות נרחבות של פועלים בעיר ושל איכרים בכפר. חלקים ניכרים מן הנוער היהודי נתפסו לתנועות המהפכניות והיהודים תפסו מקום נכבד בקרב מנהיגוּת המפלגות שלחמו במשטר הקיים. רבים מהנוער היהודי האמינו, שכאשר ימוּגר שלטון העריצות יזכו גם היהודים לשיווי־זכויות, “תחום המושב” יבוטל, ויוכלו להשתלב בחיים הכלכליים והחברתיים של המדינה.

בשנת 1897 התרחשו שני מאורעות חשובים בחיי היהודים: בבאזל נתכנס הקונגרס הציוני הראשון והרצל הקים את ההסתדרות הציונית. באותה שנה התקיימה ועידת־היסוד של ה“בּוּנד” ברוסיה. ה“בּוּנד” (אלגעמיינער יידישער ארבעטער בּוּנד – איגוד הפועלים היהודי הכללי) חולל תמורה בחיי העמלים היהודים. הוא לחם את מלחמתם בנותני־העבודה וזקף את קומתם. אך מלחמת־מעמדות זו (היהודית) התנהלה בעיקר נגד בעלי־מלאכה קטנים, שהעסיקו מספר זעום של פועלים: מכאן אותו פער עצום בין האידיאולוגיה והתעמולה למען “מהפכה” מצד אחד, לבין האפשרות לחולל שינויים של ממש, מצד אחר. “הבונד” לא הציג לעצמו יעדים לאומיים, לפי שגם הוא, כמו מהפכנים שהשתלבו במפלגות המהפכניות הרוסיות, האמין כי אחרי נצחון המהפכה והשגת שיווי־הזכויות, יימצא ממילא פתרון לבעיות המיוחדות של היהודים, שישתלבו במדינה הדימוקראטית שתקום. להופעתו של הרצל ולהתארגנותה של הציונות המדינית היתה השפעה כבירה ברחוב היהודי.

ברל כצנלסון90 כותב: קשה למסור לדור של עכשיו מה היתה הופעתו של הרצל בחיים היהודיים. דומה הדבר, כאילו בתוך אפלה גדולה פתאום מאירה השמש! במשך שנים רבות חיו המוני יהודים בלי ראיית משהו באופק. מובן, היו אנשים שהאמינו כי ברוסיה יבוא שלטון חדש, העריצות הרוסית תיפול והיהודים יקבלו זכויות. היו קבוצות קטנות שהאמינו כי תבוא מהפכה סוציאלית ושום שאלות־יהודים לא תהיינה עוד. אבל אלה היו עניינים תיאורטיים של קבוצות קטנות. זה לא נגע לאויר החיים היהודיים. החלום של “חובבי־ציון”, אף הוא היה של מעטים ומשכילים בעם. מה שפילח את האפלה הזאת והדליק אור גדול ולכל ילד יהודי הגיע – זה היה החלום של הרצל. כל צעד שלו וכל פגישה שלו עם אנשי השלטון בעולם – כל זה לבש ארגמן, כל זה פתאום הגיע קודם־כל לכל הלבבות, וכל זה נתלבש בלבוש אגדה של חירות, של קוממיות, של כבוד מלכים. והגעגועים האלה לקוממיות, לחיי כבוד בעולם – פתאום מצאו את ביטויָם.91 קמו תנועות ומפלגות. זרמים חברתיים ולאומיים סחפו את הנוער היהודי ומוטטו את המסגרות הקיימות המסורתיות. יצחק טבנקין92 מתאר כך את התקופה הזו: זוהי אחת מאותן התקופות המצוינות בהיסטוריה כשעות־מיפנה, המהוות בחיי העם תקופה מיוחדת, ולא בחתך הסוציאלי בלבד, כי אם גם בכל תמורותיה בשטח הרוחני והתרבותי; והשנים שבהן נוצר טיפוס העליה השניה מהוות בתוכה תקופת הרינסאנס. איזו הופעה של שפע כוחות! שפע המתגלם בגילויים רבים של הביטוי האנושי: בספרות, בציור, בנגינה ובשירה. זוהי תקופת התסיסה הגדולה ביותר אשר לא היתה כמוה ולא היתה יכולה להיות כמוֹתה בחיי הגולה כל זמן שהיהודים היו נתונים בחיי הגיטו. בתקופה זו חרג הכל ממסלול הדורות הקבוע, כל החיים הועמדו בסימן־שאלה גדול ומתוכם פרצו פתאום הרבה כוחות כלואים, מסתערים לחיים אחרים, למרחב.93

זו היתה גם תקופת פריחתה של הספרות העברית והספרות היידית. היא שנתנה לנו את ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, ברדיצ’בסקי, ברנר, מנדלי, פרץ, שלום־עליכם ועוד. מנדלי ושלום־עליכם תיארו את העיירה היהודית כפי שהיתה לפני הזעזוע שפקד אותה ובתקופת־הסער עצמה כאשר נתגלעו הניגודים בין שני הדורות (טוביה ובנותיו). פייארברג תיאר את דמותו של היהודי בתוככי המלחמה הגדולה, שבין העולם הישן והעולם החדש, לא כמי שרוצה לברוח מן החיים היהודיים, אלא כמי שרוצה לחיות אותם, אולם איננו יודע מה לעשות ולאן לפנות; הוא אינו מחפש פתרון רק לעצמו, כי אם פתרון לעמו, ובחיפושיו הוא רומז לפתרון הציוני – מזרחה! ואמנם רבים מאנשי העליה השניה הושפעו מספרו של פיירברג: “לאן”. משוררים וסופרים בני אותה תקופה, טיפחו, איש־איש בדרכו, את התודעה הלאומית והחדירו בקוראיהם את ההכרה, כי אין פתרון לעם היהודי ואין מוצא ממצוקתו, אלא ביציאה לחירות ולעצמאות בארץ־ישראל, שבה יחיה כעם עובד על אדמתו, העומד ברשות עצמו גם מבחינה מדינית ותרבותית. בימי הפסח של 1903 פרצו פרעות בקישינוֹב. עשרות יהודים נרצחו באכזריות, כמעט בלי כל נסיון מצדם לעמוד על נפשם. הזעזוע הגדול הדליק אור אדום בציבור היהודי ברוסיה ונתן דחיפה ל“ההגנה העצמית”, שבה התארגנו אלפי בחורים ובחורות במטרה להגן בנשק על חיי היהודים. באותה שנה נערך פוגרום גם בהומֶל, אבל כאן נתקלו הפורעים לראשונה באנשי ההגנה העצמית שהצילו את יהודי העיר מטֶבַח. ארגון ההגנה היה ביטוי ראשון לזקיפת קומתו של היהודי שהתגבר על מורשת דורות של כניעה, פחד והרכנת ראש לפני הגוי. ההגנה נשענה על התנועות הלאומיות והמהפכניות ברחוב היהודי, שרובן היו תנועות־מחתרת: החנוך המהפכני והסוציאליסטי תרם הרבה לגילויי ההעזה וההקרבה העצמית.

אין זה מקרה שהעולים הראשונים שהגיעו לארץ ופתחו את תקופת העליה השניה באו מבין אנשי “ההגנה העצמית” בהומֶל, שנאלצו לעזוב את רוסיה מפני שהיו צפויים למאסר על חטא התגוננותם. ב־5 בדצמבר 1903 הגיעו עולי הומל לחופי הארץ ורבים אחריהם עלו ובאו. אבל הפרעות בקישינוב ובמקומות אחרים גם הישרו דכאון רב. 6 שנים עברו מאז הקונגרס הראשון. המוני העם שנתעוררו למשמע הבשורה מבאזל, נוכחו לדעת כי לפעילותו הרבה של הרצל לא היו, בעצם, תוצאות של ממש. הרצל התנגד להמשכת העליה וההתיישבות היהודית בארץ־ישראל. הוא לא האמין שלמושבות המעטות שהוקמו בארץ נועד תפקיד חשוב בהגשמת חזונו, ולא היו בפיו תשובות לחברי התנועות הציוניות ששאלו: מה לעשות? התשובה היחידה היתה לחכות עד אשר המאמצים הדיפלומטיים ישאו פרי והממשלה התורכית תעניק את ה“צ’ארטר” – ואז תיפתח הדרך לעליה גדולה ולתנופת עשייה בישובה של ארץ־ישראל. בינתיים נאחז הרצל בהצעה של הממשלה הבריטית, להמציא פתרון, ולוּ חלקי וזמני, למצוקת היהודים על־ידי הגירה לאוגאנדה והקמת ישוב יהודי עצמאי שם. פרץ פולמוס גדול במחנה ציוני, שהתפלג ל“אוּגאנדיסטים” ול“ציוני־ציון”. וכשנתברר שאוגאנדה אינה באה בחשבון, רבים גמרו אומר כי צריך לחפש טריטוריה אחרת כדי לפתור את בעייתם הלאומית של היהודים. על בסיס זה קמו מפלגות חדשות, כגון ס.ס. ו“סיימיסטים”, שהשקיעו הרבה מרץ והתלהבות בחיפוש אחרי “טריטוריה”, עד שגם הם נכזבו, בראותם שכל מאמציהם לשווא.

לא כזאת היתה דרכם של “פועלי־ציון”. קבוצות בודדות של מפלגה זו החלו להתארגן בראשית המאה העשרים. חוגי פועלים ונוער שנרתעו מן ה“בונד” ומתחו ביקורת על מגמתו האסימילטורית חיפשו דרך לשילוב הסוציאליזם והציונות. מבשר הציונות הסוציאליסטית היה נחמן סירקין94, אשר פירסם ב־1898 את החוברת “שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית”, שבה ניתח את מקורות האנטישמיות והסביר את הסיבות שגרמו למצבם הירוד של היהודים בארצות־הגולה. סירקין הגיע למסקנה, כי אין פתרון למצוקת היהודים, אלא על־ידי הקמת מדינה יהודית הנבנית בידי המוני עם ישראל לא כמדינה קאפיטאליסטית, כי אם כמדינה סוציאליסטית. הוא היה הראשון שהעלה את דבר הלאמת הקרקע ואת ההתיישבות השיתופית כדרך־המלך להגשמה הציונית. עברו עוד שנים מספר עד אשר הקבוצות הבודדות של “פועלי־ציון” התגבשו לתנועה אחת, בוועידת פולטאבה (1906), בהנהגתו של בר בורוכוב. תמצית תורתו: שחרור העם היהודי יתגשם אך ורק על־ידי תנועת־הפועלים המונעת על־ידי ההכרח ההיסטורי שסופו לחולל הגירה סטיכית לארץ־ישראל וקיבוץ גלויות. באותם ימים החלה להתגבש ברוסיה גם תנועת “צעירי־ציון”, שהיתה תנועת־נוער ציונית עברית־עממית, שלא הגיעה להכרה סוציאליסטית, ולא קיבלה את ההגדרות המנוסחות של “פועלי־ציון” על דבר מלחמת־המעמדות והסוציאליזם. נוער זה לא מצא סיפוק במסגרת הציונית הכללית והקים מסגרות עצמאיות לפעולה. גם מקרב תנועה זו עלו חברים בימי העליה השניה והם שהניחו בארץ את היסוד למפלגת “הפועל הצעיר”.

בתקופת פולמוס אוגאנדה, אחרי ביקורו השני בארץ, כתב אוסישקין את “הפרוגרמה שלנו”, שהתפרסמה בציבור. אחת הבעיות המרכזיות שהוא דן בה היתה בעיית העבודה העברית. לאחר תיאור המצב הקיים במושבות, שבהן עבדו כמה מאות פועלים יהודים בין אלפי ערבים, מגיע אוסישקין למסקנה, שאם לא יימצא מיד פתרון לבעיה זו “הרי כל הבנין הזה של יישוב הארץ על־ידי יהודים הולך ונבנה על חול ולכשתרצה לומר, על הר־געש”. הוא מציע לייסד בגולה אגודת פועלים של צעירים רווקים, בריאים וחזקים; “כל חבר באגודה יתחייב לעלות לארץ־ישראל לשלוש שנים ולמלא חובת־צבא לעם ישראל ולא בחרב וברובה, כי אם באֵת ובמחרשה”. בחורים אלה יעבדו במושבות בתנאים דומים לערבים; המוסדות ידאגו להם לדירות, לעזרה רפואית ולצרכי תרבות; אחרי שלוש שנים זכאי כל אחד לבחור בין שתי האפשרויות – אם להישאר בארץ כחוכר נחלה מיק“א או כחבר בישוב קואופרטיבי, ואם לחזור לחו”ל.95

יוסף ויתקין96 שהגיע לארץ בסוף המאה הקודמת ועבר כמורה במסחה, פירסם ב־1905 “קול קורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון”, שבו הוא קרא לנוער היהודי בגולה לעלות לארץ־ישראל, לעבוד בה כפועלים במושבות ובערים ולאחר שיסתגלו לארץ ולאקלים וירכשו נסיון בעבודה יקימו מושבות “אשר תפרחנה לא בעזרת מיליונים, אלא הודות לעמלם שלא ידע גבול, חריצותם ומסירות נפשם”. והוא הזהיר: איש הירא ורך־הלבב אל ייכנס במסדרה זו [הכוונה לארגון]. על כל אחד החפץ לתת את ידיו יבדוק את עצמו, את מזגו וטבעו היטב היטב בטרם ייכנס בה, בטרם יישבע למסור את כל חייו וכוחותיו לעם. במסדרה זו צריכים להיכנס אך גיבורים מרי־נפש שילחמו בעד משא־נפשם כנואשים בלי כל צל מחשבה נסוגת־אחור בזמן מן הזמנים. את פנייתו לנוער בגולה סיים בקריאה: “מהרו ובֹאו, גיבורי ישראל. חדשו את ימי 'הביל”ויים' ביתר־שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו“.97 ועד חובבי־ציון הפיץ את הקול קורא בערים ובעיירות ואין ספק שהיה לו חלק בין מניעי העליה לארץ. שונים ומגוּונים היו מניעי הנוער שהחליט לעלות. חברו יחד ההשפעה מהבית הציוני; הלימודים ב”חדר" ובמיוחד ב“חדר המתוקן”, שצעד אז את צעדיו הראשונים; האספות והויכוחים בחוגים ובסניפי התנועות; קריאתו של אוסישקין להתגייס לעבודה בארץ וה“קול קורא” של ויתקין. כל אלה – לבד מן המצוקה הכלכלית והחברתית – נתנו דחיפה לעזוב את מסגרת־החיים הקבועה ולחפש בארץ את התשובה לשאלה הגורלית הניצבת מול הדור: לאן?

מי ומי היו העולים?

היה הבדל רב בין ראשיתה של העליה השניה לבין העליה הראשונה. רבים מאנשי העליה הראשונה יצאו לארץ־ישראל לאחר שהתארגנו באגודות חובבי־ציון ברוסיה וברומניה ובדרך כלל עלו בקבוצות מאורגנות. כך עלו יהודי רומניה שהתיישבו בראש־פינה ובזכרון־יעקב, יהודי מֶזריץ שעלו ליסוד־המעלה, אנשי ביאליסטוק שהתיישבו בפתח־תקוה ועוד. לעומת זאת, אנשי העליה השניה, שמספרם בשנים הראשונות היה מועט, עלו כבודדים, אחד מעיר ושניים מעיירה, בלי שהיו קשורים עם ארגון ציבורי כלשהו. אמנם, היה נסיון להקים את תנועת ה“ביל”ויים החדשים" לשם ארגון העליה לארץ־ישראל, אולם הנסיון נפסק כעבור זמן קצר. אף לא אחת מהתנועות הציוניות עודדה עליה לארץ. חוסר־העבודה במושבות, חוסר הסיכוי להיאחז בעבודה בעיר גרמו לכך שמנהיגי “חובבי־ציון” וגם מנהיגי “פועלי־ציון” חששו ליטול על עצמם אחריות לעלייתם של צעירים לארץ. אדרבא, לא־אחת ניצלו את כוח־השפעתם כדי לעצור בעד המתפרצים לעלות.

מזכרונותיהם של ראשוני העליה השניה מתקבל הרושם כי איש איש החליט בעצמו על עלייתו כאשר הוא נענה לקול פנימי הקורא לו. ודאי, הנימוקים לעליה היו שונים ואינדיווידואליים, אבל מה שאיחד את העולים הבודדים היה הרצון להקדיש את חייהם לבנין ארץ־ישראל ולהקמת מולדת לעם היהודי. כמובן, לא כל אלפי העולים שבאו בעשר השנים שבין 1904 – 1914 פעלו מטעמים אידיאליסטיים ורצון לשרת את העם. היו גם שעלו מטעמים אחרים; דרך משל, בתקופת מלחמת רוסיה־יפאן ברחו צעירים לארץ־ישראל כדי להשתמט מעבודה בצבא ומהשתתפות במלחמה. לרוב היו אלה ראשוני העוזבים את הארץ כעבור זמן־מה. הנוער שעלה היה גם מגוּון, לפי מוצאו ונטיות־לבו. עלו נערים בני העיירות, חניכי ה“חדר” והישיבות; נערים שהתפקרו ופרקו מעצמם את כבלי הדת; חניכי תנועות ציוניות וסוציאליסטיות, אנשי ה“הגנה העצמית”; בחורים ובחורות בני עניים שגדלו בתנאי עזובה ומצוקה ובצדם בני עשירים, מהם גם משפחות מתבוללות. רובם היו דוברי יידיש, לא־מעטים ידעו עברית, אולם היו גם כאלה ששפת אימם היתה רוסית ולא היתה להם כל ידיעה בלשונות עמם. רבות מהבנות התחנכו בבתי־ספר ובגימנסיות רוסיים, וכאשר עלו היתה להן אך ידיעה קלושה בשפה העברית ובספרותה. והנה את כל אלה צררה יחד רוח הימים ההם והביאה אותם לארץ־ישראל, כאשר מטרתם איננה עוד כפי שהיתה בעיני העולים בעליה הראשונה להתיישב בארץ, כי אם לעבוד בארץ, ליצור מעמד של פועלים עברים בארץ־ישראל.

לפי מיפקד שנערך על־ידי ההסתדרות ב־1922 היו אז בארץ 2519 עובדים שעלו בתקופה שבין 1904 – 1914. זהו מספר העולים שנותרו מהעליה השניה. הירידה היתה איפוא גדולה מאוד. בן־גוריון העריך כי רק 10% מאנשי העליה השניה נשארו בארץ. יתרם היגרו ממנה לארצות־הברית ולאירופה ורבים חזרו לארצות־מוצאם. המספר 2519 כולל כמה מאות עובדים מיוצאי תימן שהגיעו באותה תקופה לארץ.

הצעדים הראשונים

צעדיהם הראשונים של העולים החדשים היו רצופים אכזבות ותקווֹת שנגוזו. הדבר החל מיד עם הירידה מהאניה בנמל יפו והפגישה הראשונה עם היושבים כאן.

להלן תיאורו של נתן חפשי שנמנה עם העולים האלה: אנייתנו הוקפה המון סירות קטנות שבאו להעביר את הנוסעים וחפציהם אל החוף. אל האניה עלו באי־כוח לשכת “חובבי־ציון” ופקיד החוף התורכי שביקר את תעודותינו וזיכה אותנו ב“פתקה האדומה” האומרת, כי אנו רשאים לשהות בארץ לא יותר משלושה חדשים. אך אנו, בהתרגשותנו הרבה, לא נתפנינו לחשוב ולהצטער על עלבון מכאיב זה בשערי המולדת. הערבים, בעלי־הסירות, פרצו ועלו אל האניה בקולי־קולות. עיניהם הלוהטות ושפתם הגרונית הנמהרה, תלבושתם המוזרה לנו, וכל הליכותיהם הישרו עלינו הרגשה לא־נעימה וכשנדחקנו על־ידם עם צרורותינו מן האניה לתוך סירותיהם – היה לי הרושם כאילו אנו מובלים כשבויי חרב. הים לא היה שקט ביותר והסירות הורמו על־פני הגלים הזידונים וירדו לתהומות שנפערו ביניהם. הסירות עברו־חמקו בין צוקים וסלעים איומים והמחשבה שנתעוררה נוכח כל זה היתה: מוות מסביב! האמנם נעבור בשלום? ואנו כה קרובים למחוז־חפצנו. סוף־סוף הגענו ליבשה ונשמנו לרווחה. בחוף חיכו לנוסעים קרובים ומכירים ולנו, “חלוצי־ציון”, חיכה חברנו הראשון שהקדימנו בעלותו ארצה – יוסף דבשוני.

הזוהי ארץ־ישראל? מה מעטים היהודים הנפגשים על דרכנו בין המוני הערבים שבחוף ובחוצות העיר. מה מוזר הוא הגמל ומוזרים צעיפי הנשים המוסלמיות. ומה רב החום! הרביתי לשאול, אך דבשוני אמר: “תחיו כאן ותראו הכל בעצמכם”. והנה נכנסנו לרחוב נוה־שלום, שלא הצטיין אז בנקיונו. הנה אנו בתוך חצר גדולה ומזוהמה ועד רגע הננו במלון חיים־ברוך! חדר־האוכל היה מלא בחורים ובחורות. הרעש היה גדול, הוא גדל עוד בקוּם כמה מהצעירים לקבל פנינו, החדשים, ולפנות לנו מקומות לשבת. מכל צד ניתכו עלינו שאלות, לרוב ביידיש, הרושם היה קשה הן מעצם השאלות והן משפתן. שכני לשולחן היה בחור גבוה וזקוף־קומה, הרשל שלייפר שמו, שומר בכרם ברחובות. חולצתו השחורה רקומה אדום, והוא פנה אלי בשאלה חמורה מאוד: “למה באתם? היש עוד מעט כסף בכיסך? היום מפליגה מחוף יפו אניה החוזרת לרוסיה ויכול אתה להספיק לחזור בה בטרם תישאר כאן ללא פרוטה בכיס…” כך, בפשטות גמורה. רגע נדמה לי שהנה לפנינו כאן ה“בּוּנדאי שלנו” מוארשה שהיה בא ל“שערי ציון” לנסות להחזירנו למוטב… הרי לך קבלת־פנים מעודדת ראשונה בארץ ישראל! הבלגתי ועניתי לו בנחת ובעברית שהבין אותה, אף כי דיבר כל הזמן יידיש: “תרשה נא לנו לראות הכל בעינינו ואחר־כך נדע להחליט בעצמנו”. הגישו לנו ארוחה, אך אינני זוכר כלל מה היתה ארוחתנו הראשונה בארץ, כי מר מאוד היה ללב מפגישה ראשונה זו. אמרו לי שכל אלה הבחורים והבחורות שבאולם מתכוננים לחזור לחוץ לארץ.98

במאמרו “בדרכי לארץ” מתאר גם ברל כצנלסון תמונה דומה: כשהגיעה האניה לחוף יפו יצאו אנשים לקבל את פנינו, פגשו אותנו אפילו בסירות. הם לא היו שליחי מחלקת העליה, חלילה וחס. אבל היה אז מנהג משונה: אנשים, אם מחוסרי־עבודה, מבטלה גדולה, או להיפך, מתוך התעניינות עצומה, כמו אנשי מדבר שמשתוקקים לראות אדם מן הישוב – עם כל אניה שבאה היו עוזבים את העבודה ורצים לנמל לראות בבאים… ומה שפגש אותנו, זה כמעט אי־אפשר לתאר. השאלה הראשונה היתה: “למה באתם?” ומיד אחרי זה כל מיני דברים של שימצה על הארץ, של ליצנות, של לגלוג על הטיפשים הללו. זו היתה קבלת־הפנים הראשונה… אני ברגע זה רואה לפנַי את כל התמונה הזאת. אינני מדבר כבר על הירידה ביפו – המהומה, הרעש, הצעקות – עם גמלים, עם ערבים שזרקו אותי ואת חפצי… זו צריכה היתה להיות הפגישה הראשונה שלי עם ארץ־ישראל. מיד נפלתי לא לגלוּת, לדבר הרבה יותר נורא, לעבדוּת. יהודים שאינם יהודים כלל. כל אחד רוצה להרוויח ממך, לסחוב ממך דבר־מה. יכולתי לקבל באהבה את העמל ואת הדרך, אבל זה היה משהו שאי־אפשר היה לי לקבל מצד יהודים בארץ־ישראל. אופי זה של שמחה לאיד, של הנאה מכשלון, של זלזול בארץ־ישראל, של לגלוג על התמימים הללו – אינני יודע אם ראיתי בחיי בארץ דבר יותר מזעזע ומחריד מהדבר הזה. מיפו הובילה הדרך למושבה, לפי שזה היה המקום היחיד שהיה בו סיכוי למצוא עבודה ולהתפרנס ממנה. כאן הועמד העולה במבחן קשה נוסף: הסתגלות לעבודה גופנית או כיבוש עצמו לעבודה. העולה, חניך בית־ספר או ישיבה, שמעולם לא עבד עבודה גופנית, צריך היה להתחרות בעבודת המעדר והטוריה עם הפועל הערבי שגדל בארץ, שהיה רגיל לאקלים שלה ולמד לעבוד קשה משחר־ילדותו.

בספרות של הימים ההם יש תיאורים לרוב של אנשי העליה השניה שעברו בנתיב היסורים עד שהסתגלו לעבודה. מספר אחד מהם (ש.ד. יפה, לימים עורך “השדה”): המעדר נתקל בצרורות אבנים, הקרדום שקע במין בוץ וממש אי־אפשר היה לשלפו מתוכו. אימצתי את כל כוחותי – כוסיתי כולי זעה. ידי עלו בהן שלפוחיות שנתפקעו במהרה. עורי נקלף ודם נזל מן הפצעים… עבדתי בכל כוחותי ותוך מתיחות עצומה של שרירי, עד כי רעדו ידי ורגלי כאחוזות קדחת. לאחר יום־העבודה בא ליל הנדודים, מיחושים בגב ובמותניים. והמחשבה נטרדה: היספיקו כוח־הגוף וכוח־הרצון לעמוד במבחן? ולמחרת החלטתי לא להתפנק ולעבוד בכל כוחותי, על אף הכאבים – ואמנם הצלחתי לחפור כתריסר בורות.99 ומספר יוסף ברץ100 בזכרונותיו על עבודתו בסיתות בירושלים: עצם ההסתגלות לעבודה הפשוטה היתה כרוכה בהתאמצות גופנית מרובה ולא כולם הסתגלו אליה. זכורני, אני בן שבע־עשרה; מעודי לא עבדתי עבודה גופנית. הייתי חוזר הביתה אחרי העבודה בידים פצועות ונפוחות, באין יכולת לנגוע בשום דבר ובלי להחליף את בגדי הייתי יוצא לחצר דירתי, בה עצי־זית גדולים, נשען אל אחד מהם ובוכה כילד קטן. היה בבכי הזה פחד מפני קושי ההסתגלות לעבודה: “פן לא אוכל להיות פועל” והיו בו גם געגועים לאמא![^101] קשיי כיבוש העבודה במושבה כבר הוזכרו לעיל. העליה השניה מצאה בארץ כעשרים מושבות ורובן ככולן היו מוצפות פועלים ערבים. כל איכר במושבות־המטעים פירנס, בממוצע, שלוש משפחות ערביות ואלפי פועלים ערביים מצאו כאן את מחייתם. פה באה לידי גילוי הטראגיוּת שבפגישה בין העליה השניה והעליה הראשונה. מצד אחד עמד דור של איכרים, שמאחוריהם שנים רבות של סבל ומחסור, הנכנעים למורתם של פקידי הבארון. במרוצת הזמן אבדו להם האידיאלים והשאיפות הלאומיות שהביאום לארץ ולהתיישבות. עתה היה זה דור עייף, מפוכח ומיואש מהציונות, שלא הבין לנפשם של צעירים אידיאליסטים, שהעבודה וכיבוש העבודה היו משאת נפשם. מאידך גיסא, צעירי העליה השניה לא ידעו להעריך נכונה את אשר עבר על אנשי העליה הראשונה ואת כוחות הגוף והנפש שהשקיעו כדי להיאחז באדמת ארץ־ישראל. הם ראו לפניהם איכרים שפרדסיהם וכרמיהם מעוּבּדים על־ידי ערבים והם עצמם רק מפקחים ומשגיחים על פועליהם וכל מעייניהם נתונים להכנסותיהם ולפרנסתם. הם זילזלו באיכרים שרכשו את נכסיהם מכוח חסדיו של הבארון, גם אותם ראו כאנשי ה“חלוקה” ובזו להם בעומק־לבם.

ככה ניצבו שני המחנות זה מול זה ב“מלחמת־מעמדות” מיוחדת במינה. לאיכרים היו נימוקים רבים להעדיף את הפועל הערבי על פני הפועל העברי: שׂכרו של הפועל הערבי היה נמוך בהרבה משל הפועל היהודי, ואילו עבודתו של הראשון טובה יותר. הפועל היהודי, שלא היה רגיל לעבודה, נזקק לתקופת הכשרה ואת “דמי־הלימוד” צריך היה האיכר לשלם. מצבם הכלכלי של רוב האיכרים לא איפשר להם לשלם הוצאה נוספת כזו. אמנם כעבור זמן קצר התברר כי אחרי תקופה לא־ארוכה קנה לו הפועל העברי נסיון בעבודה והיא היתה פרודוקטיבית לא פחות מזו של הפועל הערבי. הפועל היהודי היה גם ישר ומסור יותר מהערבי לעבודתו ולא היה צריך להעמיד עליו משגיחים ומפקחים. אולם לאיכר היה נוח יותר לעבוד עם הפועל הערבי, אפילו לא היה עוד הבדל בהוצאות העבודה. הערבי היה צייתן, כנוע ומוכן לשרת את האיכר בשדה ובבית, לעזור גם לאשתו ולילדיו בבית ובחצר. לעומת זאת, הפועל היהודי היה עצמאי, חופשי. ראה את עצמו שווה־ערך לאיכר ואי־אפשר היה להטיל עליו עבודות “צדדיות” מחוץ לעבודה, שהיה חייב לעשותה לפי גודל שכרו. והיו נימוקים נוספים. הפועל העברי שגר במושבה ראה עצמו זכאי להביע את דעתו על אורח־החיים של מקום מגוריו ועל ניהולו. הוא רצה להתאזרח במושבה, להשתתף בחיי הציבור וגם להכריע בענייניה. האיכרים חששו שצעירים אלה, השונים כל־כך בהשקפותיהם מהאיכרים, עלולים ל“השתלט” על הנהגת ענייני המושבה. רק מעטים מבין האיכרים הכירו בזכות הפועלים כתושבים במושבה.

משה סמילנסקי, אחד המעטים שעמד לצדם של הפועלים, כתב בתרס“ה: “בכל המושבות שורר מנהג ברברי שלא לתת לפועלים שום זכויות אזרחיות. הפועל היושב במושבה אפילו עשר שנים אין לו לחוות שום דעה בעניינים הציבוריים של אותה מושבה. המצב האחרון משפיע לרעה על הפועלים וביותר על המשכילים ועל המרגישים שבהם. חוסר חיים ציבוריים, בשעה שיש ציבוריוּת ידועה בשכנותם, פועל באופן מדכא על הפועלים. כשיתבטל המנהג המגוּנה הזה, ירוויחו גם הפועלים וגם המושבות”.101 האיכרים, בעיקר אנשי פתח־תקוה האדוקים בדת, חששו גם מהשפעת הפועלים ה”אפיקורסים" על הדור הצעיר במושבה. ולכך היה יסוד, שכן רבים מבני הדור הצעיר התקרבו אל מחנה הפועלים ולמדו מדרכיהם. לכן דאגו אנשי פתח־תקוה להגביל את בואם של פועלים יהודים למושבה. לפי חוקים שחקק ועד־המושבה אסור היה להשכיר חדר או דירה לאיש בלי רשיון מן הועד. אסור היה לעגלון להביא משפחה חדשה למושבה בלי רשיון. על מפירי החוק הוטלו קנסות. ברם, גזירות אלו לא הועילו הרבה, כי הפועלים הצעירים הגיעו למושבה וחדרו לתוכה ומספרם גדל והגיע לעשרות.

לא עברו ימים והניגודים בין האיכרים והפועלים גרמו לסכסוך חריף שמצא את ביטויוֹ ב“חרם” המפורסם ב־1905, כשנתיים לאחר בוא ראשוני העליה השניה לארץ. בחנוכה תרס"ו עשו הפועלים ונוער המושבה הכנות לנשף חנוכה. באותם ימים הגיעו ידיעות מרוסיה על פרעות שפרצו בערים רבות, על הרוגים ופצועים. העולים, שהיו ברובם יוצאי רוסיה, היו מלאי חרדה לגורל משפחותיהם. הוחלט שבמקום נשף יערכו אסיפת אבל ומחאה כדי להביע הוקרה לגיבורי ההגנה העצמית. ועד־המושבה, שלא השלים עם עריכת אסיפות ונשפים על־ידי הפועלים (מה גם שצעירות השתתפו בהם) אסר על קיום האסיפה ותבע מבעל־הבית, שבו צריכה היתה להיערך האסיפה, למנוע את הכניסה אליה, הפועלים לא נרתעו וקיימו את אסיפתם במקום אחר. הועד ראה בזה מרד ופגיעה בסמכויותיו ושלח בדווים, ששימשו כשומרי המושבה, לפזר את האסיפה בכוח־הזרוע. כשראו הבדווים את הקהל הרב שנאסף וביניהם צעירי המושבה, לא העזו להרים יד עליהם. אחרי כמה ימים נמצא אחד הפועלים מעשן בשבת בפרהסיה. ואז החליט הועד את ההחלטות הבאות: א) על הפועלים להתחייב לנהוג להבא על־פי דת משה וישראל.

ב) להישמע לפקודות הועד.

ג) לא לשתף את בני המושבה באסיפות הפועלים ובנשפיהם.

ד) רק פועל שחתם על התחייבות זו – ישיבתו במושבה מותרת וגם עבודה יקבל בה, אבל פועל שאינו חותם – אסור להשכיר לו כאן דירה ואסור להעסיקו בשום מלאכה.

הפועלים החליטו לא לחתום על ההתחייבות והאיכרים לא סיפקו להם עבודה. אמנם לא כל האיכרים נענו ל“חרם”. חלק מהפועלים הסתדרו במקום בעבודות קבלניות ורק מעטים עזבו את המושבה. ה“חרם” לא בוטל רשמית, אולם כעבור חודשים מספר חדלו לקיימו למעשה. בין כך ובין כך היתה כאן התנגשות שנתנה את סימניה בבאות. מצבם של הפועלים והיחס אליהם מצד האיכרים לא היה דומה בכל המושבות. לא הרי רחובות כהרי פתח־תקוה השמרנית והאדוקה. ברחובות, שקמה בכוחם של האיכרים בלי תמיכה ישירה מצד הבארון, נקטו יחס הרבה יותר ליבראלי לגבי קליטת פועלים. ועד־המושבה עשה הרבה כדי להקל על חייהם ולהעסיקם בעבודה. אולם גם כאן היה משקלם של הפועלים היהודים קטן לעומת הפועלים הערבים, שמספרם הגיע למאות. העבודה בחקלאות היא עונתית והיו עונות של חוסר־עבודה.

הפועלים נדדו ממקום למקום לחפש עבודה ורק חלק קטן מהם הצליח להיאחז במושבה מסוימת באופן קבוע. גם בין האיכרים המתקדמים שררה הדעה, שאין לקיים עבודה עברית מלאה, כדי לשמור על יחסי שכנוּת טובה עם הכפרים מסביב, שמהם באו רוב הפועלים במושבות. עצם שאלת העבודה העברית לא נחשבה כבעיה חשובה גם בהלך־מחשבתם של ראשי חובבי־ציון. אפילו אחד־העם כתב בתרע"ב כי הוא מפקפק “אם מן הראוי הוא לנו – הנכבשים בכל מקום – לשאוף לכיבוש [עבודה] מוחלט כזה, ואם לא צדקו האומרים, שעצם השאיפה הזאת מצידנו עתיד לעמוד לשטן על דרכנו יותר מכל שאר המכשולים”.102 גם בפגישה בין אנשי העליה השניה לבין הפועלים שבאו בתקופת העליה הראשונה לא נמצאה שפה משותפת.

אחרי נסיונות ארגון שלא הצליחו, נוסדה ב־1900 הסתדרות של הפועלים. לקראת ייסוּדה נערך מיפקד שבו נפקדו כ־500 פועלים, כמחציתם היו בראשון־לציון ובזכרון־יעקב, ורבים מהם – פועלי היקב הקבועים. בתקופה זו עזבו רוב הפועלים את הארץ. בתכנית ההבראה של המושבות, לאחר העברתן לרשות יק"א, נכלל סעיף שקבע שיש להפחית את מספר הפועלים. הוּצאו סכומים גדולים בשביל לעודד את היציאה מהארץ. הנשארים ראו מטרה אחת לפניהם: “שכלול”, או התיישבות במושבות הקיימות. הם לא ראו את עתידם כפועלים לאורך ימים. אנשי העליה השניה, לעומת זאת, מטרת היתה ליצור מעמד־פועלים עברי בארץ־ישראל וממילא התנגדו להפיכתם של הפועלים לאיכרים.

פועלי העליה השניה חיו בארץ בבדידות קשה. לא היה שום גוף או ציבור שתמך בהם. בעצמם היו צריכים לדאוג לעבודה, לכלכלה, למגורים. מצב זה דחף אותם להתארגנות מקומית במושבות ולפיתוח העזרה ההדדית. בסוף תרס“ה ובמשך תרס”ו התגבשו והוקמו בארץ שתי מפלגות־פועלים: “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון”, מייסדי “הפועל הצעיר”: אליעזר שוחט103, א.ד. גורדון104, שלמה צמח105, שרה מלכין ועוד הגדירו את מטרת ה“הסתדרות” (כך קראו לה ולא “מפלגה”) ואת האמצעים להגשמתה כלהלן: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התְרַבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה;” תפקיד “הפועל הצעיר” “להגן על האינטרסים של הפועלים העברים בארץ־ישראל”; לשם כך יש לייצר את “האמצעים” לפעולה, כגון ייסוד מטבחים משותפים, חנויות משותפות, קופות מלווה ועזרה, הקמת לשכות־עבודה, פיתוח תעשיות־בית זעירות ומלאכות, קרנות לעזרת חולים ומחוסרי־עבודה, ייסוּד ספריות וכו'. בחיי יום־יום ובפעולות המעשיות לא היה הבדל בין חברי “הפועל הצעיר” לבין חברי “פועלי־ציון”. אלה כן אלה ראו את עיקר תפקידם בהתְרבותו של הפועל העברי בארץ ובכיבוש העבודה. אולם ל“פועלי־ציון” היתה “פרוגראמה” משלהם, שעובדה על־ידי מפלגות “פועלי־ציון” בארצות מזרח־אירופה. חברי המפלגה הארצישראלית עמדו בפני הצורך להתאים את הפרוגראמה הזאת לתנאיה המיוחדים של הארץ.

המצע הראשון של המפלגה כאן הוכן בסוכות תרס“ז בכנס חברים ברמלה, שבו השתתפו גם יצחק בן־צבי106, דוד בן־גוריון107 וישראל שוחט108. על בסיס המצע הזה עוּבּדה, כעבור כמה חודשים, תכנית המפלגה, שבה נקבע כי “המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת” ודורשת ממוסדות הציבור היהודיים, כגון יק”א וההסתדרות הציונית, להקים בארץ־ישראל את המוסדות הדרושים לשם הסדרת העליה. “פועלי־ציון”, שראו את עצמם מלכתחילה כמפלגה, החליטו להתאחד עם “פועלי־ציון” בחו"ל, כן קבעו כי בנוסף למפלגה יש ליצור ארגון מקצועי של פועלים ולהקים אגודות מקצועיות. המצוקה והבדידות במושבות יהודה המריצו פועלים לעבור לגליל.

במושבות הגליל החדשות היה המשק פרימיטיבי יותר מאשר במושבות־המטעים, אולם, מאידך, כאן היה גם טיפוס אחר של איכר. האיכר הגלילי חי בתנאים קשים במיוחד ואמצעי־הייצור שיק"א נתנה למתיישבים הספיקו אך בקושי לקיום ברמת־חיים נמוכה. האיכרים העסיקו חרתים ערבים, אולם פה ושם נמצא מקום גם לחרת יהודי. חלק מאיכרי הגליל היו בעבר פועלים ובהלך־מחשבותיהם ובהשקפותיהם היו קרובים לפועלי העליה השניה. גם העובדה שמשקי הגליל היו מבוססים על פלחה, קסמה לאנשי העליה השניה ונתנה להם את ההרגשה כי כאן נעשית עבודת־אדמה ראשונית המוציאה לחם מן הארץ, ולא חקלאות שיש לה אופי של סחר־מכר. אמנם איכרי הגליל, אף הם התלבטו אם לקבל פועלים יהודים. נסיון ראשון נעשה במנחמיה, וכאשר הפועלים הראשונים כאן עמדו במבחן החלו לחדור פועלים יהודים במספרים קטנים גם למסחה, ליבנאל ולמושבות האחרות. ציבור גדול יותר של פועלים התרכז בחוות סג’רה, שמנהלה היה א. קראוזה. באותה שנה (תרס"ז) הוקמה בגליל אגודת “החורש”, שאירגנה את הפועלים החקלאיים בגליל ובשומרון. ממיפקד הפועלים, שנעשה בתקופה ההיא, התברר כי בכל מושבות הגליל והשומרון אין יותר מ־82 פועלים (פרט לפועלי היקב בזכרון־יעקב), מהם 45 בסג’רה. בכל אחת מהמושבות האחרות לא היו יותר מעשרה פועלים. מייסדי “החורש” נתבססו על ההנחה כי משני סוגי האיכרוּת – נטיעות ופלחוּת – יש לתת את משפט־הבכורה לפלחות, המסַפקת את הצרכים, שהם יסוד הכלכלה של כל עם וארץ, והיא גם האמצעי החשוב ביותר לגאולת הארץ; כי בה בעת שמשפחה החיה ממטע זקוקה לשטח־אדמה של 50 ־ 40 דונם, נחוצים בפלחות – 250 – 300 ד'. הפלחה גם נזקקת לשוקי־חוץ פחות מהנטיעות. לכן קבעו מייסדי “החורש” כמטרתם “לפתח בארצנו אֶלמנט של פועלים־פלחים, בריאים בגופם ורוחם. ולשם כך יש להכין ולהכשיר במושבות ובחוות את התנאים הדרושים להתפתחותו”. מייסדי “החורש” היו אליעזר שוחט, שלמה צמח, ישראל בצר, סעדיה פז ולוי גפן.

ייסוּד “השומר”

מצב הבטחון בארץ־ישראל היה גורם קובע בחייהן של המושבות היהודיות ובהתפתחותן. גרמה לכך בראש־וראשונה חולשת השלטון העותומני וניווּנו: מאות שנים של הפקרות, שהשלטון לא הצליח לעקור אותה גם כאשר עשה מאמצים בכיווּן זה. בכפרי הערבים ובשבטי הבדווים שלטו התקיפים המקומיים. הממשלה נהגה לשמור על שלומם של נתיני־החוץ, משלחות ארכיאולוגיות ותיירים, שבהם לא נגעו לרעה. אולם ביחס ליהודים לא מילאה את חובתה, שכן לא ראתה בעין יפה את גידולו של הישוב העברי בארץ ונמנעה מכל פעולה שהיתה עשויה לעודד גידול זה. אף איכרי המושבות היו בדרך כלל נתיני־חוץ. אולם רובם היו נתינים רוסיים או רומנים ולקונסולים שלהם לא היה שום ענין להגיש עזרה לנתינים אלה. גורם נוסף למצב הבטחון הרעוע במושבות ועילה להתנגשויות ביניהן לבין שכניהן היו סכסוכי קרקעות. סכסוכים אלה ליוו כמעט את כל המושבות מיום היווסדן ובעיקרן נבעו מסדרי הקרקעות הלקויים שבאימפריה העותומנית.

בעלי־קרקע שהיו מוכרים את אדמתם ליהודים היו מורידים אריסים מהאדמה שאותה עיבדו במשך דורות. דבר זה היה מעורר, כמובן, התנגדות קשה ומשאיר רגשות־איבה כלפי המתיישבים. מכאן התנכלויות חוזרות ונישנות וסכסוכי גבולות שהיו מנפחים אותם בזדון ובמחשבה־תחילה. אנשי המושבות ושכניהם היו מנוּכּרים אלה לאלה בגלל שוני השפה, הנימוסים והמנהגים. אם נוסיף לכך, שהשכנים הערבים ניצלו כל הזדמנות לגנוב תבואה בשדה, ענבים בכרם, בהמות מהאורווה, יובהר לנו, כי המתיישבים עמדו לפני בעיות בטחון ושמירה קשות ביותר. תחילה היו האיכרים עצמם שומרים על רכושם בלילות והתארגנו להדוף התקפות ערבים על המושבות, אולם במשך הזמן, כאשר התייצבו היחסים בין המושבות והכפרים השכנים, נמסרה השמירה על המושבה ועל שדותיה וכרמיה לתקיפים שכנים, בפיקוחו של ועד־המושבה או שומר ראשי יהודי.

במושבות הבארון דאגה הפקידוּת לשמירה על המושבות. על־ידי שלמונים היו רוכשים את פקידי השלטונות על מנת שידאגו לבל יאונה רע למושבה. הפקידות היתה מוסרת את השמירה לידי תקיפים בסביבה ובתוך כך שיחררה את האיכרים מדאגה לבטחון הבית והשדות. במשך הזמן חוסלה כל יוזמה עצמית מצד האיכרים להתארגן לשמירה על רכושם ולא להיות תלויים בחסדי שכניהם. ולא רק האיכרים, כי אם גם עסקני הישוב וחובבי־ציון ראו דרך זו כמתקבלת על הדעת והשלימו איתה מלכתחילה או בדיעבד.

ב“פרקים בתולדות הישוב” מתאר משה סמילנסקי את המצב כלהלן: הימים המזהירים של השומרים הראשונים עברו. בפתח־ תקוה עדיין עִברים היו שומרים ואברהם שפירא109 מטיל מרות על השומרים הערבים הניצבים בשורה לפקודתו. אבל בכל שאר המושבות בגליל, בשומרון וביהודה נמסרה השמירה כולה לידי מוגרבּים, בדווים וצ’רקסים. במטולה שולם מס לבֶּקים שבסביבה. ביסוד־המעלה היו מוגרבים וצ’רקסים נלחמים אלה באלה על השמירה והמושבה היתה נכנעת למי שידו על העליונה. בראש־פינה הופקרו השקדים והגפנים לפני הגנבים. זכרון־יעקב שילמה מס לאבירי הסביבה. בחדרה לא נזרעו החלקות הרחוקות. בראשון־לציון וברחובות יָראו מפני שינוי בשמירה. כל שינוי גרם לעקירת שקדים וגפנים.

ואולם מקצת העולים בעליה השניה, ובראש־וראשונה חברי “ההגנה העצמית” מרוסיה וחברי “פועלי־ציון” שם, לא השלימו עם חוסר־האונים של איכרי המושבות ותלוּתם בתקיפים הערבים. הם ייצגו טיפוס חדש של פועל יהודי, שהתנסה בהגנה על החיים והרכוש של יהודים, התאמן בנשק וידע להשתמש בו. ביניהם היו אחדים שעוד לפני עלייתם ארצה הושפעו ממיכאל הלפרין. האיש עלה לאלרץ בעליה הראשונה, היה בין מייסדי נס־ציונה והטיף בדיבור ובמעשה לעצמאות לאומית וגבורת ישראל. היה בו קסם רב והוא השפיע על רבים, אולם חולשת חושיו המעשיים וחוסר כשרונו הארגוני היו בעוכריו. הוא עזב את הארץ ועשה נפשות במשך כמה שנים, ברוסיה לרעיון העליה וההגנה העצמית. עם ראשוני העליה השניה חזר ארצה, היה מקורב לחוגי הפועלים ודרש מכל צעיר להצטייד בנשק ולהתאמן בו. אולם גם הפעם הכשילו חוסר כשרון־המעשה שלו והעדר התמדה.

לביצוע רעיון השמירה העברית, שממנו התפתח לאחר מכן רעיון “ההגנה”, נרתם איש אחר מהעליה השניה, – הוא ישראל שוחט שעלה לארץ בתרס“ד (1904) בהיותו בן י”ז, בעקבות אחיו אליעזר שוחט שעלה סמוך לאותו זמן. בשנה הראשונה עבד ישראל שוחט במושבות ולאחר מכן עבר לשפיה, שם נמצא אז באופן זמני המוסד שהקים בלקינד ליתומי קישינוב, בשפיה עבד כמזכיר ומנהל־חשבונות. סביבו התרכזו כמה חברים מאנשי ה“הגנה העצמית” ברוסיה: ישראל גלעדי110, סעדיה פז, צבי בקר, יחזקאל ניסנוב ומשה גולדשטיין (גבעוני). בקיץ תרס“ו נודע לו כי בגלל סכסוך שפרץ בין זכרון־יעקב והשומרים הערבים, מחפש הועד של זכרון־יעקב שומרים יהודים דווקא. שוחט יצא למושבות יהודה וריכז קבוצת פועלים שקיבלו על עצמם את השמירה בזכרון־יעקב. ביניהם היו גם אלכסנדר זייד111, אהרן אוסטרובסקי ושלמה צמח. היתה זו הפעם הראשונה שקבוצת צעירים מן ה”מוסקובים“112 נטלה על עצמה את השמירה בין עשרות שומרים ערבים. (בימי העליה הראשונה היו היהודים המעטים ששמרו בכרמים מבין עדות המזרח והיו קרובים לערבים בשפתם ובמנהגיהם). גנבים יחד עם השומרים הערבים התנכלו עתה לשומרים החדשים ובאחד הלילות התנפלו על אלכסנדר זייד ופצעוהו קשה. איכרי זכרון־יעקב נרתעו והחליטו לבטל את השמירה העברית ולהחזיר את השומרים הקודמים. בפורים תרס”ח (1908) התקיימה בארץ הועידה השלישית של “פועלי־ציון”, לאחר שיצחק בן־צבי וישראל שוחט חזרו מהקונגרס הציוני בהאג. זו הפעם הראשונה השתתפו בקונגרס נציגים של פועלי ארץ־ישראל. באותו קונגרס הוחלט להתחיל בפעולה מעשית בארץ.

אחרי הועידה התכנסה קבוצת חברים מציריה בביתו של י. בן־צבי והחליטו להקים מיסדר חשאי בשם “בר־גיורא”. הסיסמה שלו היתה: “בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום” (משירי יעקב כהן). בפגישה זו השתתפו יצחק בן־צבי, צבי בקר, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד, יחזקאל חנקין, יחזקאל ניסנוב וישראל שוחט. ההתארגנות היתה סודית ולפי מיטב המסורת של המחתרת ברוסיה. תכנית המיסדר כללה את עקרון חיי העבודה ומאבק בשיטות ה“חלוקה” וה“תמיכה”; נכונות לעבודה קשה גם בתנאים של “חרתים” ערבים; כיבוש השמירה במושבות וחיזוקה על־ידי החדרת העבודה העברית; צורות־חיים חדשות, קולקטיביות, והתיישבות חקלאית. יצחק בן־צבי היה האידיאולוג של החבורה שביקשה לבנות גשר בין התיאוריה הסוציאליסטית ובין המציאות הציונית בארץ. כראש “בר־גיורא” נבחר ישראל שוחט. החברים קיבלו על עצמם התחייבות של משמעת־ברזל ושמירת סוד קיום האגודה. הוחלט לרכז את הקבוצה בסג’רה, בעקבות הצעתה של מניה שוחט113 להקים שם קולקטיב של פועלים.

מניה שוחט־וילבושביץ' באה ארצה ב־1904 כדי לבקר כאן את אחיה נחום וילבושביץ‘. בצעירותה הצטרפה לתנועה המהפכנית הסוציאליסטית ברוסיה, נאסרה ומששוחררה נתפתתה לעצת ראש הבולשת זוּבַּטוֹב להקים אגודת־פועלים א־פוליטית, לשם הטבת מצבם של הפועלים. כאשר נכשלה התכנית נסעה לגרמניה ומשם הגיעה לארץ. כאן נתפסה לחזון הציוני והתחילה לרקום תכנית על ארגון קבוצת־פועלים להתיישבות על אדמת הבארון בחורן. היא יצאה לאירופה להשפיע על יק"א לרכוש קרקעות להתיישבות פועלים. ב־1907 חזרה ארצה, כשהיא דבֵקה ברעיון ההתיישבות הקולקטיבית שראתה אותו כדרך היחידה להתיישבות גדולה, שגם תבטיח עבודה עברית. בפגישה עם ישראל שוחט העלתה את הרעיון להקים קולקטיב בסג’רה. לפי תכניתה צריך היה ארגון זה לשמש כפלוגת־הכשרה וכגרעין ראשון להקמת גדוד פועלים ומגינים שיֵצא להתיישבות בחורן. מנהל סג’רה, א. קראוּזה, הסכים למסור לקולקטיב 1000 ד’ אדמת־מזרע, יחד עם הציוד הדרוש לעיבוד האדמה הזאת. הוסכם שהפקידות תשלם לפועלים 9 גרושים בעד כל יום־עבודה, ובסוף השנה, כאשר יעשו את החשבון, יקבלו הפועלים כ־20% מההכנסה הנקיה. התנאי העיקרי היה “כי הפועלים יעשו את כל העבודה על אחריותם, בלי שהפקידות תפקיד עליהם משגיחים ובלי להשגיח לא על זמן־עבודתם ולא על איכותם. הכל על אחריותם”.114 מלכתחילה היו בקולקטיב 10 חברים, רובם חברי “פועלי־ציון”, הצטרפו אליהם חברים אחדים ומספרם הגיע ל־18. להקמת הקולקטיב היו הדים רבים בארץ. העבודה התנהלה כסדרה, החברים השתדלו גם ללמוד חקלאות, להלכה ולמעשה. הקולקטיב הקים מטבח משותף, ששימש גם את הפועלים הבודדים בסג’רה. בסוף השנה סיכמה מניה שוחט את הנסיון: “גמרנו את עבודתנו בלי גרעון. מסרנו את ה’חומש', סילקנו את המקדמות. הוכחנו כי פעולה משקית יכולה להצליח”. ואף־על־פי־כן התפרק הקולקטיב בסוף השנה. ברל כצנלסון כתב בזמנו, כי מלכתחילה לא היתה כוונתם של מייסדי הקולקטיב להתיישב במקום: “הקולקטיב בסג’רה קם לא משום שחלומם של מייסדיו היה ליצור משק משותף. להם היו אידיאות פוליטיות. האידיאה שלהם היתה שמירה. משק וחקלאות זה היה בתוספת לשמירה. חלומם היה: ליצור כוח יהודי אשר ישנה את המשטר בארץ ואת התלות בערבים.”115 חבחרי הקולקטיב לקחו חלק בחיי הפועלים בגליל, מספרם לא עלה אז על 60. הפועלים היו מאורגנים בארגון “החורש”, שעם חמשת חברי הועד שלו נימנו גם שני חברים של “בר־גיורא”: ישראל שוחט וישראל גלעדי.

זמן קצר אחר היווסד הקולקטיב התחילו חברי בר־גיורא (ב"ג) לטפל בקבלת השמירה על החווה. השמירה בחווה ובמושבה היתה בידי צ’רקסים מכַפר־כַּמָא הסמוך לסג’רה. מנהל החווה לא נטה להחליף את השומרים האלה בצעירים יהודים מחוסרי־נסיון. הוא גם חשש שיעורר בזה את חמתם של הצ’רקסים התקיפים. אבל אנשי ב“ג לא נחו ולא שקטו עד אשר הוכיחו לקראוּזה, כי השומר הצ’רקסי בחווה עושה את עבודתו רמייה, מזניח את השמירה וישן בביתו. קראוזה החליט לפטר את השומר ובמקומו מינה את צבי בקר, ממייסדי ב”ג. הקולקטיב כולו התגייס לשמירה, ביודעו כי הערבים יעשו הכל על מנת להכשילם. אחרי זמן קצר החליט ועד־המושבה של סג’רה למסור גם הוא את השמירה לקולקטיב, בעקב מעשה גניבה של סוסים מאורוות אחד האיכרים, כשנפל חשד על השומר הערבי שאף הוא היה שותף לו. ועד־המושבה חתם חוזה עם ישראל שוחט על תנאֵי קבלת השמירה ואחריות השומרים. שני השומרים הראשונים בסג’רה היו אלכסנדר זייד ומֶנדל פוֹרטוּגלי. גם בשמירה זו שיתפו את עצמם כל חברי הקולקטיב. עם פירוק הקולקטיב התברר, כי התכנית לעלות להתיישבות בחורן אינה ניתנת לביצוע מיידי. מכאן ואילך ראו חברי ב“ג את תפקידם העיקרי בכיבוש השמירה בגליל. בקיץ תרס”ח הועמדו המושבות בגליל התחתון בנסיונות קשים. השמירה במסחה היתה בידי ערבים מוגרבּים מכפר שכן. גם החרתים במושבה היו ערבים ומספרם היה גדול יותר ממספר האיכרים. השומרים הערבים התייחסו בזלזול לאיכרים וראו בהם בני־חסות שלהם.

באחד הימים פרץ סכסוך בין השומרים לאיכרים ותוך כדי תיגרה נפצע קשה אחד השומרים הערבים. המוגרבים איימו בנקמה על מסחה והחלו אמנם בביצוע מזימתם. מסחה פנתה בבקשת עזרה למושבות השכנות. ראשונים נענו פועלי סג’רה ועשרים בחורים באו לעזרת מסחה, בכללם גם פועלים מחוות כנרת. דב (ברלה) שוויגר התמנה כמפקד מסחה ובמשך כמה שבועות נמשך המצור על מושבה זו. ועד־המושבה החליט לבוא בדברים עם אנשי הקולקטיב ולמסור להם את השמירה. נחתם חוזה, כדוגמת החוזה שנחתם קודם עם סג’רה, ובו תנאי נוסף המחייב את איכרי מסחה להעסיק פועלים יהודים. השומרים טענו, כי אינם מוכנים להפקיר את חבריהם בסביבה של פועלים זרים הגרים בתוך המושבה. האיכרים התחייבו לקבל בשלב ראשון 15 פועלים יהודים. למסחה נשלחו השומרים הטובים ביותר שהיו לאגודת “בר־גיורא”. באותה תקופה התחוללה בקושטא המהפכה של ה“תורכים הצעירים”. השולטן עבּדוּל־חמיד הודח, במקומו הומלך אחיו החלש והשלטון עבר, למעשה, לידי ה“תורכים הצעירים”. המושג “חירות”, שבו דגלו המהפכנים התפרש על־ידי רבים כ“פריקת עול” והפקרות. בחלקים שונים של הקיסרות העותומנית פרצו מרידות ומהומות והתנועה הערבית הלאומית הרימה ראש בסוריה ובלבנון. מצב זה נתן את אותותיו גם בגליל והיווה רקע נוח להתנגשויות. בראשית חורף תרס“ט פרץ סכסוך קרקעות בין כמה מושבות ושכניהן ונתרבו מעשי השוד והגניבות. כמה מושבות פנו לבחורים בסג’רה לקבל את השמירה בהן, אולם אגודת ב”ג, שמספר חבריה היה קטן, לא יכלה להיענות לבקשתן.

אז בשלה ההכרה, כי יש להקים הסתדרות שומרים חזקה שתגייס לשורותיה בחורים רבים המסוגלים ורוצים למלא תפקיד זה. בפסח תרס“ט התכנסה בסג’רה מועצת “פועלי־ציון” ובהזדמנות זו החליטו חברי ב”ג לכנס גם את חבריהם ולהכריז על הקמת הסתדרות “השומר”, שתקבל על עצמה לארגן את השמירה בכל המושבות בארץ. בשביעי של פסח התקיימה אספת־הייסוּד של “השומר” במסחה. באספה אושרה הפרוגראמה של “השומר”, שהיתה מורכבת משלושה פרקים: א) הגדרת המטרה; ב) האמצעים; ג) ההסתדרות. בהגדרת המטרה נאמר: “לפתח בארצנו אֶלמנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זו”; כאמצעים להשגת המטרה נקבעו: ארגון השומרים הנמצאים במושבות; הכנת התנאים הדרושים למטרת “השומר” על־ידי התעמלות, רכיבה, שימוש בנשק, ציוד, דאגה לתנאים החומריים של השומרים, ייסוד קופות־מילוה לצרכי שמירה וקופת ערבונות הנחוצים לקבלת השמירה. בראש “השומר” הועמד ועד של שלושה חברים שנבחר על־ידי האספה. נקבעו תנאי קבלת חברים חדשים וסדרי המשמעת. בניגוד ל“בר־גיורא”, שהיה ארגון קונספיראטיבי, היתה הסתדרות “השומר” ארגון פומבי ולגאלי־למחצה, אף־על־פי שלא אושר על־ידי הממשלה. בעצם היום, שבו התקיימה האספה במסחה, נרצחו בידי ערבים שומר החווה, ישראל קורנגולד, ואיכר מסג’רה. כמה ימים לפני־כן מת מפצעיו דב (ברלה) שוויגר, שהותקף על־ידי ערביי לוּבּייה בדרכו מסג’רה למצפה. הוא הובא פצוע לבית־החולים בטבריה ומת אחרי ימים מספר. מצב הבטחון שהלך והתערער דחף גם מושבות אחרות למסור את השמירה לשומרים יהודים. אחרי סג’רה ומסחה חדרה השמירה העברית ליבנאל ולבית־גן. רק למלחמיה ולזכרון־יעקב לא הצליחו השומרים לחדור. “השומר” קיבל על עצמו תפקיד נוסף: כיבוש קרקעות שניקנו מידי ערבים. פעולתו הראשונה בתחום זה היתה במסחה. בגבולה של המושבה השתלטו ערבים על שטח־אדמה שנקנה ולא נתנו ליהודים דריסת־רגל בו. לפי בקשתו של יהושע חנקין קיבל “השומר” על עצמו לפתור בעיה זו: הוא גייס אנשים, בהמות ומחרשות והם עלו וחרשו את שטח המריבה. הערבים התקהלו בהמוניהם, אולם נרתעו למראה המספר הרב של הבחורים המזויינים. “השומר” ביצע אחר־כך פעולות־כיבוש במרחביה, כרכור ותל־עדש.

הצלחת “השומר” במושבות ה גליל הניעה גם מושבות אחרות להשתחרר מהשמירה הערבית ולמסור את השמירה לאנשי “השומר”. ראשונה בהן היתה חדרה. בשנת 1911 התאוששה חדרה מתלאות הקדחת שהפילה חללים רבים ומעתה יכלו האיכרים להיפנות יותר גם לענייני הבטחון במושבה. שטחי חדרה היו מפוזרים על־פני מרחבים גדולים. הערבים השכנים התנהגו כבעלי־בתים לכל דבר, והמושבה שמנתה בסך־הכל כ־200 תושבים, לא היה בכוחה לעמוד מול “התקיפים” הערבים. אחרי לבטים החליט ועד־המושבה לפנות ל“השומר”. בשבילם היתה זו החלטה קשה, מפני שהדבר היה כרוך בהוצאה כספית ניכרת וגם בסכנה של החרפת היחסים עם התקיפים השכנים. אולם אי־אפשר היה לשאת עוד את המצב הקיים. “השומר” קיבל על עצמו את השמירה בחדרה והעביר לשם 10 שומרים קבועים; בימי הקיץ הגיע מספרם ל־35.

אחרי חדרה בא תורה של רחובות. מצב הבטחון הידרדר גם כאן והגניבות רבו. משהוברר סופית כי אין לסמוך על השומרים הערבים נחתם חוזה עם “השומר” על השמירה ברחובות. יותר מאוחר החליטה גם ראשון־לציון להנהיג שמירה עברית. מושבה זו התקשרה עם “השומר” אחרי שנרצח דוד סחרוב, שהשתתף כאן בשמירה יחד עם שומרים ערבים. הוכנסה שמירה יהודית גם לבאר־יעקב הסמוכה לראשון־לציון. רק לשתי המושבות הגדולות: פתח־תקוה וזכרון־יעקב לא הצליח “השומר לחדור. בפתח־תקוה עמד בראש השמירה אברהם שפירא ולפקודתו סרו עשרות שומרים ערבים. אנשי פתח־ תקוה היו מרוצים. האיכרים הותיקים חששו מכניסת אנשי “השומר” למושבה ומהשפעתם על הדור הצעיר. גם בזכרון־יעקב התנגדו האיכרים לכניסתו של “השומר”. במשך הזמן פנו גם נס־ציונה, גדרה ומטולה ל”השומר" שיקבל את השמירה, אולם בגלל מחסור באנשים נאלץ להשיב את פניהם ריקם. ברם, כעבור תקופה מסוימת חלה נסיגה בכיבושי “השומר”.

במושבות התעוררה התנגדות לו, ולכך היו כמה סיבות: א) השמירה העברית הטילה נטל כספי כבד על המושבות, שכן עלתה לפחות פי־שניים מהשמירה הערבית. ב) נמתחה ביקורת על “השומר” בגלל דרך התנהגותו כלפי הערבים, והיו שחששו כי הופעתם של שומרים יהודים מזוינים תגביר יותר ויותר את המתיחות עם השכנים. ג) היתה עוד סיבה רצינית שהיתה קשורה עם צורת ארגונו ופעולתו של “השומר”. יחיאל צ’לנוב, שביקר בארץ ב־1912, הגדיר את מצב הדברים כלהלן: “השומרים מהווים ארגון סגור ובלתי־נתון לביקורת לחלוטין. ביניהם קיימת משמעת חמורה היודעת רק סמכות אחת – את סמכות ראשיהם. לבאי־כוחם של מוסדותינו השונים בארצנו אין כל השפעה עליהם ואין מוסרים להם אפילו דין־וחשבון על הנעשה”.116 גם המפלגות, בעיקר מפלגת “פועלי־ציון”, שחבריה ייסדו את “השומר”, לא זכו לשיתוף־פעולה מצדו ולא היתה להם השפעה עליו. ב־1913 החליט ועד־המושבה בחדרה לבטל את חוזה ההתקשרות עם “השומר” וזמן קצר לאחר מכן נאלץ “השומר” לעזוב גם את רחובות.

אחרי ייסוּד “השומר” ניסו מניה וישראל שוחט להקים ארגון מקביל ל“השומר”, לשם החדרה העבודה העברית במושבות. דעתו של ישראל שוחט היתה כי “צריך ללכד גם את העבודה העברית על־ידי משמעת חזקה בצורת צבא־עבודה”. הצלחת הקולקטיב בסג’רה והתוצאות החיוביות של השמירה שימשו לו הוכחה מספקת שגם “צבא־עבודה” ימלא את יעודו. הוחלט להקים את “לגיון העבודה”, אך מטעמי זהירות כלפי השלטונות קראו לו “עבודה” סתם. חבר “הלגיון”, יונה הורוביץ, מספר בזכרונותיו כי ישראל שוחט חיבר תקנון בן 14 סעיפים ברוח של משמעת צבאית: כל צעיר בישראל חייב להקדיש שנתיים מחייו לעבודה ולשמירה. כל זמן שירותו יעמיד את עצמו לפקודת הלגיון ויהיה מוכן לקבל כל תפקיד ולהישלח לכל מקום כאיש צבא לכל דבר. החיים בלגיון יהיו משותפים והדאגה לפרנסתו של כל חבר תהיה מוטלת על הלגיון. המטרה – כיבוש העבודה והשמירה כאחת.117 ברל כצנלסון, שגם הוא הצטרף ללגיון העבודה בחדרה, הגדיר אותו בזכרונותיו כקיבוץ הארצי הראשון או כ“גדוד־העבודה” הראשון בארץ. הוקמו 2 קבוצות של לגיון־העבודה – בסג’רה ובחדרה. אליהן הצטרפו כ־30–40 איש. אבל הגליון התפרק כעבור זמן לא רב. חבריו לא היו שלמים עם הרעיון של שירות במשך שנתיים ועם ההתחייבות להתמסר לכל תפקיד שיוטל עליהם. הם גם לא היו מוכנים לקבל את המשמעת שהלגיון הטיל על חבריו.

הויכוח על התיישבות פועלים

שתי מפלגות־הפועלים: “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”, התנגדו לכל פעולה שמטרתה התיישבות פועלים כמתיישבים עצמאיים. לנגד עיניהן עמדו פועלים מתקופת העליה הראשונה, שלאחר שנעשו איכרים, נהפכו למעסיקי פועלים ערביים ולא נבדלו עוד בהשקפותיהם ובהתנהגותם מהאיכרים האחרים. הנסיון המר של תקופת הבארון וגם של יק"א בראשית פעולותיה נטע בלב אנשי העליה השניה סלידה מכל “תמיכה”, המשעבדת, בסופו של דבר, את המתיישב ונוטלת ממנו את עצמאותו. “הפועל הצעיר” ראה את עיקר יעודו בכיבוש העבודה במושבות. “פועלי־ציון”, שהיו אמונים על תורת הסוציאליזם, ראו את תפקידם בהקמת מעמד־פועלים מאורגן שיהיה מסוגל “לנהל מלחמת־מעמדות” עם הרכושנים בארץ. אלה ואלה ראו ברעיון ההתיישבות סטייה אידיאית מבחינה לאומית ומבחינה סוציאליסטית.

הראשון שהעלה את רעיון ההתיישבות העצמאית של פועלים היה שוב יוסף ויתקין. כאמור, עלה לארץ 6 – 7 שנים לפני התחלת העליה השניה. תחילה היה פועל ואחרי־כן מורה במושבות. בתרס"ו (1906) פירסם את “הקול קורא” שלו. בנוסף לקריאתו הנרגשת לנוער היהודי לעלות לארץ ולהיות נכונים “להילחם את הטבע, את מחלות ורעב, את אנשים שונאים וגם ידידים נכרים ואחים, את שונאי ציון וציונים”, גם היתווה תכנית לחיי הפועל העברי בארץ. בראש־וראשונה תבע כיבוש־עבודה, אולם גם הציע לפועלים להקים ישובים חדשים: “אין אנו רוצים לייסד מושבה למען הוסיף עוד מושבה בארץ־ישראל ולא על יסודות ההונאה ותקוות נפרזות אנו מדברים. לא ולא! רוצים אנו שתיווסדנה מושבות חדשות אשר תהרוסנה את כל ההשקפות המוטעות של העם בכלל ושל יושבי הארץ עצמה על הישוב הנוכחי ועל אפשרות ההתיישבות בארץ לפי התנאים הנוכחיים… רוצים אנו שהמושבות האלה תיווסדנה לא על־ידי איש פרטי, ולא על־ידי ציבור, זולתי על־ידי המתיישבים עצמם.”118

בועידת “הפועל הצעיר” בשנת תרס“ח הירצה ויתקין על “כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה”. בהרצאה זו שירטט תכנית להתיישבות פועלים ברוח הדברים שפירסם ב”קול קורא". הוא טען כי הפועלים השכירים במושבה אינם מחזיקים מעמד זמן רב בעבודתם והם נושאים בלבם את תקוות ההתיישבות. לכן הגיע למסקנה, כי “הפועל הצעיר” חייב להתמסר לכיבוש העבודה על־ידי כיבוש הקרקע ויישובה. משמע, עליו לדאוג לכך שפועלים המסוגלים להתיישבות והשואפים אליה, יוכלו להשיג מטרתם זו לאחר שיעבדו זמן־מה במושבות בתור פועלים גרידא.119 הוא גם הציע להקים חוות־הכשרה לפועלים. העבודה בחווה תאפשר גם ברירה טבעית, כי אלה שירגישו שאין בכוחם לעמוד בקשייה של עבודת־האדמה יפרשו, ואילו השאר יגיעו להתיישבות כשהם מחושלים ולמודי־נסיון.

הצעתו של ויתקין עוררה ויכוח קשה ב“הפועל הצעיר”, בר־הפלוגתא שלו היה בעיקר יוסף אהרונוביץ120, שפירסם מאמר בשם “כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע” ובו כפר בתכלית בקשר שבין שתי המטרות. אמנם הוא לא התנגד להתיישבות של פועלים על הקרקע, אולם הוא חלק על כך שההתיישבות היא עניינה של הסתדרות הפועלים; ההתיישבות צריכה להיות עניינה של ההסתדרות הציונית, של בנק אגרארי שמן הדין להקים. לדעת אהרונוביץ שומה על ההסתדרות לטפח רובד של פועלים, לדאוג לקיומם על העבודה ולשיפור תנאי־חייהם. ויתקין פרש אל עבודתו בבית־הספר וגם חדל מלכתוב.

מושבי־פועלים

בעוד הויכוח על ההתיישבות נמשך, צץ ועלה בין הפועלים ביהודה רעיון חדש שרכש לו תומכים: מאחר שתנאי־העבודה במושבה אינם מאפשרים לפועל להתבסס בה ולהקים משפחה, צריך לאפשר לו להקים משק־עזר או “מושב פועלים”. הפועל ימשיך לעבוד במושבה, ואילו אשתו תוכל לגדל ירקות ואפרוחים; בעונות של חוסר־עבודה יעבוד הפועל במשקו. בחורף תרס“ח נוסד מושב־הפועלים הראשון על אדמת פֶגַ’ה שליד פתח־תקוה – הוא עין־גנים. המושב נוסד בעזרת הועד האודסאי, שקנה 570 ד' אדמה וחילק אותה ל־30 פועלים: 15 ד' לכל איש. הפועלים התחייבו להחזיר את תמורת הקרקע במשך 5 עד 7 שנים. עם הגרלת החלקות התחילו החברים, ובראש־וראשונה בעלי־המשפחות, להקים צריפים או בתים. המושב קבע חוק־בל־יעבור, כי כל העבודה במושב, לרבות עבודת הבנייה, תיעשה אך ורק בידי פועלים יהודים. כל חבר של המושב התחיל להקים משק קטן. אבל גם דרכם לא היתה סוגה בשושנים. מחמת חוסר־נסיון נכשלו בקניית פרות. הקימו לולים וחיסלו אותם. גידלו ירקות והוברר להם, כי אינם מסוגלים לעמוד בתחרות עם מחירי הירקות של הערבים. במשך הזמן הפכו את רוב השטח לפרדס. בתרע”ב (1912) נוסד על־ידי הועד האודסאי מושב־פועלים ליד ראשון־לציון, הוא נחלת יהודה ע“ש י.ל. פינסקר. כאן ניתנו ל־15 פועלים 7 דונם לכל אחד. עוד 7 חלקות של 5 ד' הוקצו לפועלי היקב. 5 חלקות של 5 דונם כל אחת ניתנו לבעלי־מלאכה ו־60 דונם – להקמת שכונה בשביל 30 משפחות מתימן. אבל למושבי הפועלים האלה, כמעט ולא היה המשך, פרט לעין־חי שעל־יד כפר־סבא. לפני־כן הוקם בעזרתו של הועד האודסאי המושב באר־יעקב ליד רמלה, אולם אופיו היה שונה ממושבי־הפועלים האחרים: מלבד פועלים שעבדו בראשון־לציון וברחובות, יושבו כאן גם משפחות של עולים שעלו מקווקז. אופיוֹ המעורב של הישוב גרם להתפתחות שונה לגמרי ובתוך פרק־זמן קצר נהפך מושבה לכל דבר. אין צריך לומר שנסיונות אלה לא נתנו פתרון לשאלת התיישבותם של פועלים, אולם הם הכשירו את הקרקע לקראת פעולה התיישבותית רחבה יותר ומתוכננת יותר, אשר החלה עם הקמת המשרד הארצישראלי בהנהלתו של ד”ר ארתור רופין.


פרק ז: ההסתדרות הציונית וההתיישבות (1897 – 1914)

יחסו של הרצל להתיישבות בארץ־ישראל

מאז הקונגרס הציוני הראשון וייסוּד ההסתדרות הציונית, שאף הרצל – כמטרה העיקרית – ליצור את התנאים המדיניים והחוקיים להקמת ישוב יהודי בארץ ישראל שיעמוד ברשות עצמו. כל מאמציו ומרצו הוקדשו למטרה זו: משא־ומתן עם השולטן התורכי לקבלת צ’ארטר על ארץ־ישראל; קשירת קשרים עם ראשי מדינות כדי לרכוש את תמיכתם ברעיון זה והסברה נרחבת ליהודים בעלי־הון שזכו במעמד חשוב בעולם הכלכלה הבינלאומית: הבארונים רוטשילד והירש ועוד, על־מנת שיעמידו לרשות הענין הציוני את האמצעים הכספיים הגדולים שהיו דרושים להגשמת יעודיו. הרצל התנגד בתוקף להמשך העליה לארץ־ישראל ולפעולות התיישבות לפי השיטה הקיימת. הוא טען שאין זה לכבודנו “להתגנב” לארץ בניגוד לחוק התורכי ואין טעם לרכוש קרקעות ולהקים ישובים, שעה שהם נתונים לשרירות־לבם של פקידי המימשל העותומני; רק לאחר שייווצרו תנאים פוליטיים נאותים אפשר יהיה להתחיל בעליה והתיישבות בקנה־מידה גדול ובשיטות שונות לגמרי מאלו שהיו נהוגות.

בנין הארץ ייעשה על־ידי עליה המונית מסודרת ולפי תכניות שתיקבענה מראש, על יסוד לימוד תנאי הארץ ואפשרויותיה החקלאיות והכלכליות. מכל־מקום, יש לבטל את שיטת הפילנתרופיה. את הקרקע תרכוש “החברה היהודית”, שתחכיר את האדמה למתיישבים ל־50 שנה והיא תפַתח את הארץ על־ידי שימוש בכל אמצעי הטכניקה והמדע המודרניים. היא תסלול כבישים ותבצע מפעלים גדולים להספקת מים לאוכלוסיה ולחקלאות. בספרו “אלטנוילאנד” נתן הרצל תיאור אמנותי של בנין הארץ והוא מדגיש שם כי “מייסדיה האמיתיים של הארץ העתיקה־החדשה יהיו מהנדסי המים, ניקוז הביצות, השקיית האזורים הצחיחים ועל כל אלה מערכת תחנות־הכוח, שבהם טמון הכל.”121 הרצל שאף להקים בארץ־ישראל צורות משק מודרניות וצורות חברה צודקות, שתהיינה שונות מאלו המקובלות בעולם. הוא שאף לארגן את החקלאות וגם תחומים אחרים בחיי הכלכלה בצורה של קואופרטיבים ושל אגודות שיתופיות יצרניות. בניגוד למשק המונוקולטורי שהקים הבארון (מטעים במושבות יהודה ופלחה בגליל), סבר הרצל, שאת החקלאות יש לבסס על משק מעורב להספקה עצמית של המתיישבים ורק עודף התוצרת יישלח לשוק. “אנו צריכים להקים בארץ־ישראל לא רק חברה חדשה, כי אם חברה צודקת יותר.”122 הרצל היה נחוש בדעתו כי עד שייווצרו התנאים הדרושים להגשמת תכניתו יש להפסיק את העליה; ואשר להתיישבות: יש לשמור על המושבות הקיימות ואולי גם להגדיל אותן על־ידי יהודים שכבר יושבים בארץ. עם זה נתן הרצל את דעתו להקמה מיידית של המוסדות שיבצעו בבוא היום את ההתיישבות בארץ־ישראל. בשנת 1899 הוקם המוסד הכספי: “אוצר התיישבות היהודים” ((Jewish Colonial Trust, שתפקידו לרכז אמצעים כספיים גדולים שיאפשרו לרכוש את הצ’ארטר ולהתחיל בפעולה ההתיישבותית בארץ־ישראל. לפי התכנית צריך היה לגייס שני מיליוני לי“ש כהון התחלתי, על־ידי מכירת מניות ליהודים בארצות שונות. אולם גיוס ההון לא נעשה בקצב המצופה ועד שנת 1902 הצליח אוצר ההתיישבות לרכז רק 250,000 לי”ש. כדי לאפשר את הפעלת המוסד הכספי הוקם ב־1902 “באנק אנגלו־פלשתינה”123, שנקרא תחילה “אנגלו־פלשתינה־קומפני” (אפ"ק) כחברת־בת של אוצר ההתיישבות; ראשית פעולתו בשנת 1903 ביפו, ובמשך הזמן גדל והתפתח לבאנק הגדול והחשוב של המפעל הציוני. בראש הבאנק הועמד ז.ד. לבונטין, שהיה בזמנו ממייסדי ראשון־לציון, חזר לרוסיה ואחרי שנים שוב עלה ארצה כמנהל הבאנק. אחרי הקמת “האוצר להתיישבות” נוסדה “הקרן הקיימת לישראל”.

הרעיון להקמת הקרן הקיימת הועלה על־ידי פרופסור צבי הרמן שפירא124 עוד בשנת 1884 בועידת קאטוביץ של חובבי־ציון. הקונגרס הציוני הרביעי החליט על ייסוּד הקרן ב־1900. הקונגרס הציוני החמישי (1901) הוציא את ההחלטה לפועל, אולם את צורתה המשפטית הסופית קיבלה קק“ל רק בשנת 1907, לאחר שכבר החלה בפעולותיה. הקרן נועדה “להיות קרן קיימת של העם היהודי” ואין “להשתמש בה אלא לקניית אדמה בארץ־ישראל ובסוריה”, אבל מלכתחילה נקבע סייג של 200,000 לי”ש, בערך, כסכום הדרוש לשם התחלת פעולתה של הקרן הקיימת. מדיניותה של ההסתדרות הציונית, כפי שנקבעה על־ידי הרצל, לא התקבלה על דעת רבים מחבריה. חובבי־ציון ברוסיה, שהיו רוב מניינה של ההסתדרות הציונית, לא השלימו עם חוסר המעש של ההסתדרות בארץ־ישראל ותבעו להמשיך ב“עבודה המעשית” שם. הויכוחים בענין זה נמשכו בכל הקונגרסים. ככל שהסיכויים להשגת הצ’ארטר בזמן הקרוב פחתו והלכו, גברה התביעה לחזור אל העבודה המעשית בארץ. הרצל נענה במידת־מה לתביעה זו, ועם ייסוּד אפ"ק ראה את מנהל הבאנק כבא־כוחה הרשמי של ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל והסמיך אותו לפתוח כאן בפעולות מסוימות. הלחץ גבר בקונגרס השישי (1903), שבו הציע הרצל את הצעת אוּגאנדה. המתנגדים הרבים להצעה זו תבעו עכשיו, עוד ביתר תוקף, להתחיל מיד בפעולה בארץ־ישראל. הקונגרס החליט אז שתי החלטות חשובות:

להקים ועדה של מומחים לחקירת ארץ־ישראל, שחבריה היו אוטו וארבורג125, ז.א. סוסקין126 ופראנץ אופנהיימר127.

החלטה שניה היתה חשובה יותר: להתיר לקרן הקיימת לישראל להתחיל בקניית קרקעות גם בטרם יגויס ההון שנקבע בזמנו (200,000 לי"ש), בתנאי שמועצת ההנהלה תחליט על כך ברוב דעות. הקק"ל רשאית להוציא לקניות עד שלושה־רבעים מהונה.

הרצל ייפה את כוחו של אפ"ק לקנות קרקע בשביל הקרן הקיימת. ביוזמת חובבי־ציון ברוסיה נוסדה באותה תקופה חברת “גאולה”, שבראשה עמד מאיר דיזנגוף. מטרת החברה היתה לרכוש בארץ־ישראל קרקעות ולמכור אותן ליהודים בארץ ובחוץ־לארץ. הרצל התייחס בחיוב לחברה הזאת ועודד את פעילותה.

לאחר מותו של הרצל חלה התפתחות נוספת. בהסתדרות הציונית הלכה והתגבשה מדיניות חדשה – מדיניות־מעֲבר – שביקשה לאחד את הפעולה הפוליטית עם עבודה מעשית בארץ. לפני הקונגרס השביעי פירסם מ. אוסישקין, שהיה אז ראש ועד חובבי־ציון באודסה, את מאמרו: “הפרוגראמה שלנו”, שבו היתווה את הקווים לפעולתה המעשית של ההסתדרות הציונית. הפרוגראמה קבעה כעיקר שיש להמשיך בפעולה המדינית בקושטא ובמקומות אחרים, אבל יחד עם זאת יש לפעול ליישובה של הארץ. בין השאר הציע אוסישקין להקים חוות־הכשרה; להחדיר את העבודה העברית במושבות ולגייס נוער יהודי לארץ שיתנדב לעבוד בחקלאות במשך שלוש שנים רצופות.

בקונגרס השמיני (1907) השמיע גם חיים וייצמן128 את התביעה להעביר את מרכז־הכובד של פעולת ההסתדרות הציונית לארץ־ישראל. וייצמן טען, שאמנם יש לשאוף להשגת הצ’ארטר, אבל שאיפה זו תצליח אך ורק בשילוב עם מאמצינו בארץ. גם אם ממשלות יתנו לנו היום את הצ’ארטר המבוקש, לא יהיה אלא פיסת־נייר בלא עבודה עצמית בארץ־ישראל; ורק עימה “ייכתב בזיעה ובדם ויהא דבוק בדבק שלעולם לא יתפורר”. הקונגרס השמיני החליט להחליף את הועדה הארצישראלית במחלקה ארצישראלית של הועד הפועל המצומצם, שהיה למעשה, הנהלת ההסתדרות הציונית; מחלקה זו, בראשותו של אוטו וארבּוּרג, היתה עצמאית, מושבה היה בברלין ולרשותה הועמד רבע מכל הכנסותיו של הועה“פ המצומצם; המחלקה הארצישראלית החליטה להקים בארץ משרד ארצישראלי וכמנהלו מינתה את ד”ר ארתוּר רוּפּין.

לפני שהתמנה ד“ר רופין כמנהל המשרד הארצישראלי, באפריל 1908, נתבקש לצאת ולבדוק כאן את תנאי ההתיישבות. רופין שהה בארץ 5 חודשים ובשוּבו סיכם את תוצאות הבדיקה ואת הצעותיו בתזכיר שהגיש לועד־הפועל הציוני. בתזכירו הדגיש את העובדה כי היהודים מהווים היום מיעוט קטן באוכלוסיה של הארץ: 80 אלף בין 700,000 נפש. מתוך כלל שטח של ארץ־ישראל: 29 מיליוני דונם, נמצאים בבעלוּת יהודים רק 400,000. רק בחלק של ארץ יהודה ובסביבות ים־כנרת מהווים היהודים אחוז ניכר של האוכלוסיה ויש בידיהם שטחי־קרקע גדולים למדי. בראש־וראשונה צריך לרכז את הפעולה בשני האזורים האלה, כדי להשיג בהם אוטונומיה לישוב היהודי. לשם כך יש ליישב 200,000 יהודים ביהודה ו־15,000 בסביבות טבריה. למטרה זו יש צורך לפתח את העיר ואת הכפר. הוא הציע שורה של הצעות לפיתוח המסחר, התעשייה והתיירוּת ולשיפור התחבורה (כבישים ומסילות־ברזל). אשר להתיישבות החקלאית הצביע רופין על הקשיים הכרוכים ברכישת שטחי־קרקע גדולים. אחרי שלושים שנות התיישבות ומיליונים רבים שהזרים הבארון רוטשילד לארץ, אין בידי חקלאים יהודים אלא 1.5% מהקרקע. יש צורך לרכוש בהקדם 2 מיליוני דונם ביהודה ו־500,000 ד' בסביבות הכנרת. לביצוע משימה זו יש צורך להקים – בכספי קק”ל ואוצר ההתיישבות – “קרן לחקלאות” בשם “חברה להתיישבות בא”י“. “תפקידה של ‘הקרן לחקלאות’ – לקנות קרקעות בשעת־הכושר ולמכרה ליהודים חסרי־אמצעים בתשלומים לזמנים ארוכים. על־ידי כך יישארו בארץ הפועלים החקלאיים, שכיום אין להם תקוה להתיישב על הקרקע ולפיכך הם עוזבים אותה, ואף יבואו ארצה עולים חדשים שאפשר להכשירם לעבודה חקלאית.”129 לפי הצעת רופין תקים הקרן חוות־הכשרה על אדמה שתיחכר או תיקנה מהקק”ל. החווה תעוּבּד על־ידי פועלים עברים. הפועלים גם יקבלו שטח־אדמה קטן כמשק־עזר. אחרי העובדה של 3 – 4 שנים, שבהן ילמד הפועל להיות עובד־אדמה, יישבו אותו כחוכר על אדמת הקק“ל, או על קרקעות שה”קרן לחקלאות" תרכוש. מבין פועלי החווה יבוא, בעתיד, חיל־היסוד לחוכרים ולמתיישבים, ועליהם יתוספו גם פועלים שיעבדו כשכירים וירכשו נסיון בעבודה חקלאית גם בצורה כזאת. רופין ביסס את תכניתו על הנסיון החיובי והשלילי של ההתיישבות היהודית בארץ ובאופן מיוחד הדגיש את הצורך בעליה מוגברת, כדי להגדיל את מספר היהודים בארץ־ישראל וכדי לתקן את המצב במושבות הקיימות, שעשו עליו רושם של “מזדקנוֹת” והן זקוקות איפוא לרענון על־ידי הכנסת דם חדש ובריא. הצעותיו של רופין נתקבלו על־ידי הנהלת ההסתדרות הציונית. לפי הצעתו הוחלט להקים מוסד מיוחד להכשרת הקרקע ועובדיה. למוסד הזה קראו “חברה להכשרת הישוב”. בפרוספקט הראשון שפורסם בפברואר 1908 נאמר: “החברה שׂמה לה למטרה לסייע בידי פועלים יהודים, מחוסרי־אמצעים, הבאים במספר רב ממזרח־אירופה לארץ־ישראל ולא השיגה ידם עד כה להגיע לידי קיום עצמאי מבחינה חקלאית, שיוכלו להשיג את שאיפתם זו. אין בדעת החברה לעסוק בעצמה בהתיישבות, אף לא במעשי צדקה, כדרך חברות אחרות, אלא כוונתה רק ליצור דרכים ואפשרויות שעל־ידיהן יוכלו פועלים יהודים לעלות בכוחותיהם־הם למדרגת איכרים עומדים ברשות עצמם. על הפועלים לעבוד מתחילה כשכירי־יום במשך כמה שנים באחת החוות של החברה, ללמוד שם את השיטות החקלאיות הטובות ביותר ולהסתגל אל האקלים ואל הקרקע שבארץ־ישראל. מתוך השתתפות בחלק מן הרווחים של החווה תינתן להם האפשרות לרכוש להם בהמות וזרעים. אחר־כך יקבלו מן החברה בחכירה חלקת־אדמה מתאימה שהוכשרה לעיבוד חקלאי ושתעמוד אחר־כך לרשותם בתשלומים לשיעורין במשך שנים רבות.”130

“חברת הכשרת הישוב” נרשמה כחברת־מניות אנגלית עם הון יסודי של 50,000 לי“ש, המחולק למניות בנות לי”ש כל אחת. היא הורשתה להתחילת בפעולתה לאחר שהשיגה הון־מניות בסך 2,500 לי“ש. בפרוספקט נקבע כי היא תנהל את עסקיה אך ורק לפי שיטות מסחריות: “הואיל והחקלאות בארץ־ישראל, אם מובטחת לה הנהלה מעשית־מקצועית, עשויה להביא בכל מקום לידי רווחים הגונים, סבורה החברה שיהא בידה כבר בשנה הראשונה לחלק רווחים משביעי־רצון.”131 היה עוד מוסד אחד שהנהלתו הוטלה על המשרד הארצישראלי – "תרומות עצי־זית". ההצעה על הקמת המוסד הזה הוגשה על־ידי הועדה הארצישראלית לועד־הפועל הציוני עוד בזמן נשיאותו של הרצל. הכוונה היתה להכריז על אדמות הקק”ל כעל אחוזות העם ולנטוע אותם עצי־זית. הועד הפועל קיבל את ההצעה במושבו באפריל 1904, הוא המושב האחרון שהרצל השתתף בו. תחילה לא משכה הקרן את לב הקהל. ואולם לאחר החלטת הקונגרס השביעי (לפי הצעה פרופ' וארבּוּרג) להציב מצבת־זכרון להרצל על־ידי נטיעת יער הרצל, החלה הקרן להתפרסם ובסוף שנת 1907 עלה הונה ל־50,000 מארק ומעלה (2600 לי"ש). הקרן נמסרה לניהול הקרן הקיימת, אולם בתחילת 1908 נתכוננה כאגודה מיוחדת, בנשיאותו של פרופ' וארבורג. עם ראשית פעולתו של המשרד הארצישראלי עמדו, איפוא, לרשות העבודה החקלאית בארץ־ישראל שלושה מוסדות: הקרן הקיימת, קרן תרומות עצי־זית וחברת הכשרת הישוב. אולם בידי שלושת המוסדות האלו היו אך סכומי־כסף קטנים, שבהם צריך היה לבצע תכניות התיישבות, שהחלו להתגבש הלכה למעשה.

המשרד הארצישראלי

ד"ר ארתור רופין, שהועמד בראש המשרד הארצישראלי, היה פנים חדשות בתנועה הציונית. הוא נולד בגרמניה, בנעוריו עבד בבית־מסחר לתבואות, אחרי־כן למד משפטים וכלכלה באוניברסיטה. בשנת 1904 הופיע ספרו “היהודים בימינו”, שהיה בו נסיון ראשון לניתוח סוציולוגי של חיי היהודים בתקופה זו. ספר זה קירב אותו אל התנועה הציונית ואל מנהיגי התנועה. מינוּיוֹ עורר בתחילה תמיהה בחוגים הציוניים בארץ. היה חשש שאדם צעיר זה (רופין היה אז כבן שלושים ושתים), “אַסֶסוֹר” גרמני, כלומר – יועץ לכלכלה או למשפטים, ואיש זר ליהדוּת המזרח־אירופית, לא ימצא שפה משותפת עם החוגים והמוסדות הציוניים בארץ ולא יבין לרוחם של המתיישבים, שרובם ככולם היו אנשי העליה השניה.

ברם, המציאות הוכיחה, כי הודות לתכונותיו האישיות היה רופין האיש הנכון במקום הנכון. הוא למד באופן יסודי את בעיות ההתיישבות והכלכלה בארץ־ישראל, לא נתפס לשיגרה ולא נרתע מסלילת דרכים חדשות גם אם לא היו מקובלות על הרבים. הוא היה פתוח בגישתו לאנשים וידע להקשיב לכל אחד וללמוד מכל אחד, היטה אוזן ליוזמתם, עודד אותם ועורר את כוח־היוצר שבהם. הודות לתכונות אלו הצליח רופין להניח את היסודות להתיישבות החקלאית החדשה בארץ־ישראל, לכוון אותה לקראת משק עצמאי, ללא אפוטרופסות של אדמיניסטרציה, ולעודד את צורות־ההתיישבות החדשות – הקיבוץ והמושב. בינו לבין ציבור־הפועלים נקשרו קשרי ידידות והערכה הדדית שעמדו בעינם במשך כל שנות חייו בארץ. רופין נפטר ב־1943 וציווה להביא אותו למנוחות בדגניה, שסימלה בשבילו את ראשיתה של תקופת ההתיישבות הציונית החדשה.

כמזכיר המשרד הארצישראלי מונה ד“ר יעקב טהון132, שעבד לפני־כן עם רופין בברלין במשרד לסטאטיסטיקה יהודית. ד”ר טהון, יליד מזרח־אירופה שמע עברית ואידיש – דבר שהקל עליו מאוד בראשית עבודתו הציונית. בסוף 1907 עלה לארץ וניגש להקמת המשרד ביפו, בעוד ד“ר רופין מתעכב בגרמניה לתקופת־מה. פעולות המשרד החלו בחודשים הראשונים של 1908, שעה שעמדו לפניו כמה בעיות דחופות שהיה צורך לגשת לפתרונן מיד. בשנים 1905 – 1907 רכשה הקרן־הקיימת בעזרת אפ”ק שלושה גושי קרקע גדולים למדי: א) 4000 ד' בחיטין, צפונית־מערבית לטבריה. היתה זו קניה לא־מוצלחת, כי האדמה היתה מפוצלת מאוד וצריך היה להשקיע מאמצים רבים בשביל ליצור גוש מרוכז.

ב) 2000 ד' בבית־עריף שליד לוד; שטח זה נקרא אחר־כך בן־שמן.

ג) 6400 ד' בדַלַייקה, היא אוּם ג’וּני לחוף ים־כנרת. אדמה זו, שעליה נוסדו אחר־כך כנרת ודגניה, נרכשה קודם על־ידי חיים קלוואריסקי בשביל יק“א, ונמכרה לבסוף לקרן הקיימת. בקיץ 1908 קנתה הקק”ל מאפ"ק 1975 ד' בחולדה, ליד קו הרכבת יפו־ירושלים.

בעקבות הרכישות הועמדה הקרן הקיימת לפני בעיה חמורה: מה לעשות באדמות אלו? היה הכרח לעבד את האדמה שהיתה אדמת “מירי”: לפי החוק התורכי היתה הממשלה רשאית להפקיע אדמת “מירי” לטובת המדינה, אם לא עוּבּדה במשך שלוש שנים. ברם, בידי המוסדות הלאומיים לא היו אמצעים כספיים כדי ליישב את השטחים האלה. לא נמצאו גם חוכרים יהודים שיהיו מוכנים לעבד אותם באופן זמני. היתה סכנה להחכיר אותם לערבים מחשש “חזקה”. תקנות הקרן הקיימת אסרו עליה לממן צרכי התיישבות (היתה רשות בידה להשתמש בכספה אך ורק לצורך קניית קרקעות). ב־1908 הגיע ההון של הקרן הקיימת ל־50,000 לי“ש ורכושה הקרקעי נערך אז ב־10 – 15 אלף לי”ש. לחברת הכשרת הישוב היה הון־מניות בסך של 5000 לי“ש. מאידך גיסא, חיפש המשרד הארצישראלי פתרון לבעיית הפועלים היהודים שהתרכזו במושבות. מצבם היה קשה, שכן סבלו מחוסר־עבודה בגלל התנכרות האיכרים לעבודה עברית; תנאי השכר איפשרו בקושי קיום על סף הרעב. לא היה ספק שללא סיכוי להגיע ביום מן הימים להתיישבות עצמאית, רבים מהפועלים ייאלצו לעזוב את הארץ. ברוח הצעתו להקים חוות־הכשרה לשם הכנת מתיישבים על אדמת הקרן הקיימת והכשרת הישוב, החליט ד”ר רופין לגשת מיד להקמת חווֹת־הכשרה בשטחים שנרכשו זה לא מכבר. אולם מיד עם פתיחת המשרד נקלע ד"ר טהון לסכסוך חמור על אדמות בן־שמן. באותם ימים הוחל בהכנות לנטיעת יער הרצל. עוד בטרם נקבע המקום שבו יינטע היער, ניגשו לסידור משתלה באדמת בית־עריף; כמנהל־עבודה במשתלה זו התמנה מ. ברמן, שהיה אגרונום מוכשר ואדמיניסטראטור נמרץ, שעבד תקופה מסוימת באנאטוליה. לברמן לא היה קשר לצעירים, אנשי העליה השניה, ולא היתה כל הבנה לשאיפותיהם הציוניות.

כבר ב־1905, כאשר אפ“ק מסר את סימון הגבולות של אדמת בית־עריף לידי ערבים, התייצבה קבוצת פועלים לפני ז.ד. לבונטין, מנהל אפ”ק, ותבעה ממנו להעסיק יהודים בעבודה זו. לבונטין סירב. ואמנם ברמן התחיל בהתקנת המשתלה על־ידי פועלים ערביים. דבר זה עורר התמרמרות בקרב הפועלים היהודים, שמיאנו לשאת את העלבון, כי יער המיועד לשמש מצבת־זכרון ליוצר התנועה הציונית, יינטע בידים זרות. ד“ר טהון, שנודע לו כי פועלים מתכוננים לבוא לבן־שמן ולעקור את השתילים, דרש מברמן לפטר מיד את הערבים ולהגיע לידי הסכם עם פועלים יהודים בדבר העסקתם. במכתבו לברמן הטעים טהון, ש”אין אני יכול, כמובן, להסכים כלל ועיקר שבנטיעת יער הרצל יהיו עסוקים לא־יהודים."133 קבוצת פועלים יוצאי העיר רומְנִי באוקראינה, שעבדו בפתח־תקוה, עזבו את מקום־עבודתם ובאו לבית־עריף כדי לדרוש מברמן שימסור להם את העבודה במשתלה. ברמן הסכים וגם הצטדק, אך הסערה שקמה לא שככה. ב־7 במארס 1908 הגיעו לבית־עריף פועלים מיפו, מפתח־תקוה וממושבות אחרות, כדי למחות על מעשהו של ברמן. קבוצה קטנה מביניהם – לא נתקררה דעתה עד שלא עקרו כמה שתילים ונטעו אותם מחדש למחרת היום. אספה ציונית, שהתקיימה במוצאי־שבת ביפו הכריזה על הזדהות עם הפועלים. אחרי משבר זה, נכנסה עבודת הנטיעה למסלולה התקין; היחסים בין ברמן לפועלים באו על תיקונם ובסוף מארס נסתיימה נטיעתם של 12,000 שתילים לשביעות־רצונו הגמורה של מנהל העבודה. מכאן ואילך נתפנה המשרד להכנת התכניות להקמת חווֹת הכשרה על אדמת הקרן הקיימת.

החווה בכנרת על אדמת דלייקה־אוּם ג’וּני

ד“ר רופין החליט להקים את החווה הראשונה בכנרת על־ידי “חברת הכשרת היישוב”. הון־המניות של החברה הגיע אז ל־5000 לי”ש. ד"ר רופין פיקפק אם מותר לו לסכן את הון החברה על־ידי השקעתו בחווה באדמת דלייקה־אום ג’וני. האגרונום ברמן הכין את תכנית החווה ואת תקציבה. לפי חישוביו תוכל החברה לשלם כבר מהשנה הראשונה דיווידנדה של 11% לבעלי המניות מהכנסות החווה. רופין מינה את ברמן כמנהל החווה וזה החליט להזמין את קבוצת רומְנִי, שעבדה אתו במשתלת בית־עריף, לעבוד בחווה החדשה. הקבוצה שחזרה לפתח־תקוה אחרי סיום עבודתה במשתלה, קיבלה בהתלהבות את התכנית לעלות לגליל ולעבוד בחווה הראשונה של הקרן־הקיימת.

שרה מלכין, אחת העובדות הראשונות בחווה, כותבת בזכרונותיה: “כולם דיברו על זה כעל דבר שבקדושה. רבים חשבו שעוד אינם זכאים לזה, שיש עוד להתכשר ולהתחנך לכך. והנה אני שומעת כי השאלות האלה נפתרו כבר ויש אנשים שקיבלו על עצמם את האחריות הזאת.”134 לא כן היתה תגובתם של פועלי הגליל. הם אמנם הסכימו להקמת חוות־הכשרה, אולם התנגדו למינויוֹ של ברמן כמנהלה. הם סברו כי אין למנות כמנהל חווה על אדמת הקרן הקיימת איש שהעסיק פועלים ערבים ביער הרצל, שמא ישוב לסורו וירצה להעסיק ערבים גם בחווה זו. חברי קבוצת רומני, שלא ידעו על התנגדות פועלי הגליל, יצאו צפונה. ערב חג השבועות תרס"ח הגיעו למנחמיה ומשם עלו ברגל ליֶמה (יבנאל). כאן נקלעו לאספה סוערת של פועלי הגליל, שנקראה על־ידי ועד אגודת “החורש”, כמחאה על עלייתם של שמונת חברי קבוצת רומני לדלייקה. המתנגדים הפתיעו בשני נימוקים: התכנית שפורסמה על־ידי “הכשרת הישוב” אינה מעשית וחסרת אחריות בהבטיחה רווחים מוגזמים לבעלי־המניות, דבר שעלול להכשיל את המשרד הארצישראלי כבר בראשית פעולתו. הנימוק השני היה כרוך בהתנגדות למינויו של ברמן כמנהל החווה. אך אנשי קבוצת רומני דחו את הנימוקים האלו. הם טענו כי בתקופת השפל בציונות ובארץ חשוב מאוד להתחיל בעבודה מעשית ליישוב הארץ ולכן יש לתת יד למשרד הארצישראלי בפעולתו. תקציב החווה ותכניתה אינם מעניינם של הפועלים. אשר לברמן, כך אמרו, אף־על־פי שנכשל פעם, ראוי לתת לו הזדמנות לחזור בתשובה, מה גם שאין בארץ אגרונומים בעלי־נסיון, המסוגלים למלא את התפקיד הזה כמוהו. בין כך ובין כך החליטה האספה להכריז חרם (“בּוֹיקוט”) על החווה.

חברי קבוצת רומני יצאו לדלייקה בהרגשה קשה. ב־8 ביוני 1908 ניגשו הפועלים לעבודה. 8 חברי הקבוצה הראשונים היו: אריה אברמסון, יוסף אלקנה, ישראל בלוך, גרשון גרינפלד, צבי יהודה, ישראל קורנגולד ותנחום תנפילוב. מקוֹם הישוב נקבע על התל שעליו היה בנוי ה“חאן”. לפי החוק התורכי היה כל בנין בבחינת “ישוב” ומותר היה להוסיף עליו בניינים בלי לקבל רשיון חדש, שהשגתו היתה כרוכה בהשהיות ובהוצאות כספיות ניכרות. העובדים ניקו את חורבת ה“חאן” והתקינו בו מטבח, חדר־אוכל ומרפאה. בלילה ישנו וביום נחו על הגג השטוח של “החאן”.

לפי הצעתו של ש"י עגנון, שהיה אז מורו לעברית של ד"ר רופין, קראו לחווה בשם כנרת. כך הונח היסוד לחצר כנרת, שבה צמחה ראשיתה של ההתיישבות העובדת; כאן נרקם רעיון הקבוצה ומכאן יצאה הקבוצה הראשונה להתיישבות העצמאית בדגניה. בחצר כנרת התגבשו רעיונות הקבוצה הגדולה והמושב; כאן הונח היסוד לקואופראציה בתנועת הפועלים על־ידי ייסוּד “המשביר” ובמקום הזה התרכזו רבים ממנהיגי התנועה לעתיד, שהניחו את היסודות להסתדרות הכללית. על אף תנאי־הקיום הקשים התנהלה העבודה בחווה במרץ ובהתלהבות. ההנהלה חתמה חוזים אישיים עם כל פועל ופועל. תנאי השכר נקבעו לפי המקובל אז לגבי פועלים יהודים אצל איכרים במושבות הגליל: מזון, דירה, כביסה ותיקון הבגדים ו־10 פראנקים לחודש במזומנים. לשם עידוד גם נקבע מענק שיינתן לכל פועל בתום שנת־עבודה – יבול של 5 דונם חיטה. למרות חששותיו של ועד “החורש” התנהלו החיים בחווה בשיתוף גמור בין המנהל והפועלים. כולם חיו בתנאים דומים, אכלו ליד אותו השולחן וישנו על מחצלת. המחיצות שהיו קיימות בין הפועלים למנהל נפלו, נשלמה הכשרת הקרקע, השדות נזרעו והוקם בנין ארעי לאורווה. במשך הזמם גם נוספו פועלים, אך יחד עם זאת הלכו וגברו הקשיים.

מחלת הקדחת לא פסחה כמעט על איש. בחווה לא היה חובש ולא היתה אחות. לעיתים רחוקות נזדמן לכאן רופא מיבנאל, שהיה שולח חולים קשים לבית־החולים של המיסיון האנגלי בטבריה. אמנם באותם הימים נפתח בזכרון־יעקב בית־החולים הידוע של הרופא־החלוץ ד“ר הלל יפה, ואף־על־פי שמלכתחילה היה מיועד לתושבי חדרה, הנגועה בקדחת, נהפך במשך הזמן למקום־מרפא לכל פועל ושומר. כדי להגיע מכנרת לזכרון־יעקב צריך היה לנסוע כמה ימים בעגלה וברכבת ולא־אחת היו תוצאות הנסיעה הזאת פאטאליות לחולים קשים. נוסף למצב הבריאות הוטרדו אנשי כנרת משכניהם שהתנכלו להם בשדה ושלחו ידם בגניבה בכל מקום שיכלו לעשות כן. הימים היו ימי מהפכת התורכים הצעירים שעירערה עוד ביתר שאת את סדרי המשטר בארץ וההתגוננות בפני התנפלויות וגניבות הטילה עול כבד של שמירה על העובדים. בראשית תרס”ט היו בחווה 43 פועלים שעבדו בחקלאות ובבנין בתנאי שכר שונים. משהתרחבה העבודה יצא שליח למושבות יהודה לגייס פועלים נוספים.

עם המגויסים הגיעו לחווה 3 חברים: בנציון צ’רנומורסקי (ישראלי)135, נח נפתולסקי136 ומאיר רוטברג, שבפתח־תקוה וברחובות קראו להם “השלישיה”. באווירת ההתנכרות של איכרי יהודה וה“חרם” בפתח־תקוה, התלכדו שלושת החברים; לימים ניסה בנציון ישראלי להגדיר את מקורות צמיחתו של ה“יחד” הזה, שממנו ראשית הקבוצה בארץ־ישראל. וכך הוא כותב: הרגש המלחמתי הנגדי אשר ה“חרם” עורר היה חזק ומפעיל, אולם עלה עליו רגש הבושה. החברוּת וההדדיוּת של קומץ חברים מילאו תפקיד מכריע. אלה נתנו אפשרות־מה של עבודה וקיום והם נתנו את האפשרות לחיות במציאות נכספת־דמיונית ולא בזוֹ הקיימת. המרחק בין המציאות ובין המאוויים היה כה רב עד אשר צריך היה להישען על דבר־מה נוסף וגדול יותר מאשר כוח אישי של יחידים, של כל אחד לחוד. ישנה גורליוּת בדרך של השיתוף אשר תנועת־העבודה כפתה על עצמה כמו בצירוף הזה של מאוויי־גאולה גדולים ומציאות מרה ומתנכרת. השאיפות הורו את הדרך ליחד… סימן של חיוניוּת הוא לעמנו, הדל בכוחות גופניים וחומריים שונים, על כי מצא בתוכו כוח משלו, רוחני, כוח של שיתוף, אשר קבע והכריע עוד בראשית התמורה הגדולה בחייו ובחיי ארצו השוממה. השיתוף במידותיו השונות הנהו, בעצם, המכשיר העיקרי בידי החלוציוּת היהודית למען בַצע וקיים את המוטל עליה.137 נוסף לערך השיתוף הביאה אִתה “השלישיה” לחוות כנרת את הרצון לעבודה מתוך “חופשיוּת” ועצמאות. הם ביקשו לעשות את עבודתם כקבוצה קבלנית לעבודות־הכשרה וקציר. ואמנם קיבלה על עצמה משימה נועזת: לסקל את אדמת ה“כֶּרַאכּ”138 ולעקור ממנה את שרשי הסידריות. לקבוצה זו הצטרפו עוד כמה פועלים והיא המשיכה בעבודתה גם לאחר שנפתולסקי ורוטברג נאלצו לעזוב את החווה בגלל הקדחת שתקפה אותם בצורה קשה.

אלא שבינתיים חל שינוי ביחסים בין ברמן לפועלים. על אף המאמצים הגדולים סיימה החווה את שנתה הראשונה בהפסד ניכר, בניגוד לצפייתו של ברמן, שהחל להזעים פניו כלפי הפועלים ולא תמיד נזהר בלשונו. הפועלים, לעומת זאת, האשימו אותו בניהול כושל וקמצני. גם ציבור־הפועלים בחווה כבר לא היה מחנה אחיד. נוצרו מעמדות של “ותיקים” – מיוחסים ושל “חדשים” – מהפכניים. חילוקי־דעות שהתגלעו ביניהם הגבירו את התסיסה בחווה. החורף התקרב ובא, והדיִש (בשיטה הערבית) טרם הסתיים. המשגיח, צ. אהרונסון, איכר ממנחמיה, עוזרו של המנהל, הזמין כמה פועלים ערביים לעבודה – ודבר זה הגדיש את הסאה. שמונת החברים מקבוצת רומני, שהיו הראשונים בחווה וכבר התנסו בעבר בהתנגשויות עם ברמן על רקע העבודה העברית ביער הרצל, עזבו את כנרת ועברו לחדרה. ד“ר רופין שהוזעק למקום הגיע רק כעבור שבועיים בגלל שיבושי התחבורה. בינתיים התכנס ועד “החורש” והחליט לתבוע את פיטוריו של ברמן. ד”ר רופין הצליח להרגיע את הרוחות והציע הצעת פשרה: ברמן לא יפוטר וישאר בכנרת לעוד שנה, אבל אדמת אוּם ג’וּני, בעֵבר המזרחי של הירדן, שהיתה חלק מאדמת החווה, תימסר לשנה אחת כנסיון לקבוצת־פועלים עצמאית שתעבד אותה על אחריותה. לקבוצה יינתן שטח של 1000 דונם עם בהמות־העבודה והכלים הדרושים. נקבע שכרו של כל פועל: 45 פראנק לחודש. הותנה תנאי, שאם בסוף השנה יהיה רווח נקי, יחולק שווה בשווה בין הקבוצה למשרד הארצישראלי. ועד “החורש” קיבל את ההצעה והרכיב מיד קבוצה של שישה פועלים ופועלת אחת (שפרה בּצר־שטוּרמן). בקבוצה היו חברים מן “הפועל הצעיר” ומ“פועלי־ציון” וכן בלתי־מפלגתיים, וגם הוזמן חבר אחד מקבוצת רומני בחדרה (ישראל בלוך) להצטרף אליה. לאחר זמן רב סיפר ד“ר רופין: “אמנם לא ראיתי בבירור כי נעשה כאן משהו שתהא נובעת ממנו חשיבות רבה לגבי התפתחות ההתיישבות בארץ, אך לבי אמר לי, שהתחלה צנועה זו עשויה לתת תוצאות חשובות וכתבתי בענין זה לקרן הקיימת לישראל ולחברת הכשרת הישוב.139 כך הונח היסוד לקבוצה הראשונה. חבריה היו: ישראל בלוך, ישראל בצר, נתן ברגמן, צבי נדב, ח. צימרמן, משה קריגסר, אליעזר שוחט ושפרה שטורמן. הקבוצה, שהתיישבה בכפר אום־ג’וני, ניגשה מיד לעבודה. לרשותה הועמדו שתי חושות והוקם צריף ארעי. זריעת השדות הושלמה במועד. היבול היה טוב ובסוף השנה נותר ריווח של 160 לי”ש. כמוסכם קיבלו חברי הקבוצה את מחצית הריווח. ואולם חרף התוצאות הטובות עזבה הקבוצה את המקום, שהרי מלכתחילה לא נתכוונה להתיישב כאן. רצונם היה להוכיח כי פועלים מסוגלים לעשות עבודת משק טובה, בלי מנהל ומשגיחים. במצב זה חזר המשרד הארצישראלי ופנה לקבוצת רומני, בחדרה, אשר גדלה בינתיים, ואמנם זו הסכימה לקבל את האחריות לחוות אום־ג’וני. בכ”ה תשרי תרע"א (28.10.1910) עברו למקום. כעבור חודשים מספר הודיעו למשרד כי החליטו לקרוא למקום־הישוב הקבוע דגניה, “על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו”.

ראשיתה של דגניה

עשרה חברים ושתי חברות היו בקבוצת רומְני כאשר עלתה לאום־ג’וני. מידי קבוצת הכיבוש קיבלו את האינוונטאר הדומם והחי. הם התיישבו זמנית בתוך הכפר אום־ג’וני, שבו גרו כ־20 משפחות אריסים ערביים שעיבדו את אדמת האֶפנדי הפרסי, בעל־האדמה. לרשות המתיישבים עמדו שתי חושות וצריף־עץ שהוקם בשביל קבוצת הכיבוש. השדות עובדו בעזרת כמה זוגות בהמות־עבודה. המחרשות היו אירופיות. את התבואה קצרו במערמות ובמאלמות. רק הדייש בוצע בשיטה הערבית בשנתיים הראשונות (לאחר־מכן נרכשה מכונת־דייש).

הענף היחיד במשק היה ענף הפלחה. בעיקר גידלו חיטה ושעורה. למזלם היו השנים הראשונות בדגניה שנים גשומות והודות לעיבוד הטוב הצליחו להשיג יבולים יפים. להספקת חלב לבית רכשו פרות ערביות. כבר מלכתחילה היה ברור שבכדי להתקיים במקום הזה יש צורך לפתח עוד ענפים, כגון מטעים, ירקות ורפת, אלא שלשם כך יש להשקות את האדמה. עברו עוד שנים מספר עד אשר הוחל בשאיבת מים מהירדן. הנה כי כן, למרות כל המיגבלות של השנים הראשונות, הצליחה הקבוצה לקיים את עצמה בלי גרעונות ותוך כדי כך הוכיחה את יתרון משק־העובדים העצמאי על פני המשק האדמיניסטרטיבי.

הגורם העיקרי שהניע את הקבוצה הזאת להתיישב באוּם־ג’וּני היה הרצון להקים משק עובדים עצמאי. לכך נתוספה השאיפה להקים חברה המבוססת על שיתוף ושוויון. שהרי עוד בהיותם בחדרה קראו לעצמו “הקומונה החדרתית”. אחד מותיקי דגניה מספר: “ישבנו בגורן ושוחחנו על עתידנו. קם יוסף בּוּסל140 ופרש לפנינו יריעה על עתידנו כעובדי־אדמה בארצנו: אנו נקים משק עצמי על אחריותנו אנו בלי מנהלים ואחראים מבחוץ. נקים קבוצה! ואותה שיחה בגורן היתה קובעת גורל. מונח חדש נוסף לאוצר לשוננו ומושג חדש בחיי ציבור הפועלים בארץ.”141 במרכז הקבוצה עמד יוסף בוסל. יליד עיירה קטנה במערב־רוסיה, בן להורים חרדים, עלה לארץ בגיל שבע־עשרה. זמן־מה עבד במושבות, אחרי־כן הגיע לחוות כנרת וכאן הצטרף לקבוצת רומני. כאשר הציע ד"ר רופין לקבוצה לעבור לאום־ג’וני, היו חברים שהיססו, אך יוסף בוסל תמך בהצעה זו והשפיע גם על המהססיים. באום־ג’וני נשא בעול המשק. בנוסף על עבודתו בשדה, היה מנהל את החשבונות בערבים ומקיים את הקשר עם המשרד הארצישראלי. יותר ממישהו אחר בדגניה קבע בוסל את דפוסי־החיים של הקבוצה, תיכנן מראש את טיפול־הילדים המשותף ודאג לקליטת החֲברה בענפים החקלאיים. התנגד בתוקף לנטיות שנתגלו אצל חברים, שלא לראות בדגניה את מקום־התיישבותם הקבוע, בחולמם על כיבוש החורן והתיישבות באדמת הבארון שם. באספה שדנה בענין זה אמר בוסל לחברים שטענו, כי גמרו את תפקידם בדגניה וכי מעתה עליהם החובה לכבוש את החורן: “לא החלוציוּת מדברת מתוך גרונכם, כי אם יצר הנדידה וההרפתקנות. תכונה גלותית זו אינה מרפה מאתנו גם בארצנו. עוד לא גמרנו תפקידנו כאן, עוד לא הוכחנו את זכות־קיומנו כחקלאים. אין להסיק מסקנות מזה שאדמתנו מפרנסת מספר רווקים ורווקות. עוד רבה העבודה לפנינו.”142

גם בוויכוחים עם המשרד הארצישראלי עמד בוסל בתוקף על דעותיו. בשנת תרע“ב הועלתה הצעה להעביר את “הקואופראציה”, שהחלה להתרקם במרחביה, לפי תכניתו של פראנץ אופנהיימר, לכנרת ולכלול בה גם את דגניה. הקבוצה החליטה בשלילה ודחתה את ההצעה לצרף את דגניה ל”קואופראציה". בהחלטה נאמר: “זה יהיה צעד לאחור. מרוּת הנהלת ה’קואופראציה' עלולה להגביל את החופש שלנו בעבודה ובהתפתחות האיניציאטיבה של החברים – גורמים שהם הכרחיים בחיי הקבוצה. אנו מאמינים בקבוצה לא פחות מאשר ב’קואופראציה' – ולמה נהרוס מה שהתחלנו לבנות, כדי להצטרף להתחלה חדשה.” בשנים הראשונות של מלחמת־העולם היה יוסף בוסל פעיל בחיים הציבוריים בגליל: הוא השקיע את עצמו בעזרה לפליטים שהתרכזו בגליל ודאג לעבודות ציבוריות לשם העסקתם של מחוסרי־העבודה. בו בזמן היה פעיל במפלגת “הפועל הצעיר” והשתתף בישיבות, בועידות ובעיתונות. ב־30 ביולי 1919 טבע בכנרת, כשנסע בסירה מטבריה לדגניה.

ייסוּדה של דגניה עורר הדים בין הפועלים בארץ והפיח תקוה בלבם. מפלגת “הפועל הצעיר” כינסה את ועידתה בפסח תרע“א באום־ג’וני. הועידה התקיימה במתבֵן שהוקם. זמן־מה לאחר מכן התקיימה באום־ג’וני הועידה הראשונה של פועלי הגליל, שבה השתתפו חברים משתי המפלגות והוקמה הסתדרות פועלי הגליל שירשה את מקום “החורש”. לועידות אלו היה אופי חקלאי מיוחד: ביום יצאו הצירים לעבוד בעישוב החיטה ובערב חזרו לדיונים. דגניה משכה אליה פועלים מכל הארץ ואוכלוסייתה הלכה וגדלה. היו שבילו בה פרק־זמן קצר והיו שנשארו לחיות ולעבוד בה. באותם ימים עוד לא הבחינו בין “חברים” לבין “זמניים”. כולם קיבלו אותה משכורת, ואם היו רווחים, חילקו אותם שווה בשווה בין כולם בתום השנה. במשך שלוש השנים הראשונות לא נבחרה הנהלה ולא נבחרו ועדות. ערב ערב ישבו כל החברים ליד השולחן ודנו בעניינים השוטפים. רק בראשית תרע”ד הוחלט באספה “לבחור במשרד שיהיה לו כוח מכריע בנוגע לעבודתנו ולבחור קומיסיה שתמסור לכל אחד מן החברים מקצוע מיוחד.”143 בכך הונח היסוד לאותה מסגרת ארגונית של קבוצה ששימשה דוגמה לקבוצות שקמו במרוצת השנים. ואמנם חברים רבים, בודדים וקבוצות, עברו את דגניה בשנותיה הראשונות. כדאי להזכיר במיוחד קבוצת נוער־לומד מלודז' ובה 11 נערים בגיל 16–17, שבאה לדגניה לחיות חיי קבוצה. משהחליטו להקים קבוצה עצמאית, הציע להם המשרד הארצישראלי לעבד את אדמת חיטין. שניים מחברי דגניה נתלוו אליהם כדי להדריך אותם בעבודה ובהנהלת המשק. קבוצה זו לא האריכה ימים; חברים נוספים לא הגיעו אליהם, העבודה בחיטין נפסקה והקבוצה התפזרה. גורל דומה היה לקבוצה, שיוסף טרומפלדור144 אירגן ברומני שברוסיה. בין חברי הקבוצה הזאת היה גם צבי שץ145. זמן־מה שהו בדגניה, אחר־כך החליטו להקים קומונה חקלאית חדשה במגדל. הם לא שאפו לקבוצה אינטימית כדגניה, אלא לקבוצה פתוחה: כל מי שדוגל ברעיון השוויון הכלכלי והחברתי יכול להצטרף אליה. בינתיים נסע טרומפלדור לרוסיה וכאשר חזר לארץ ב־1913 מצא את הקבוצה במצב של התפרקות. אז חזר לדגניה. בדגניה שהו תקופה מסוימת גם קבוצות של גימנזיסטים, כגון בוגרי הגימנסיה “הרצליה” במחזור הראשון והשני, שביניהם היו אליהו גולומב146 ודוב הוז. א.ד. גורדון חי בדגניה בתרע“ב וחזר אליה בתרע”ה כדי להיות חבר בה.

עוד בשנה הראשונה של העלייה לאום־ג’וני החליט המשרד הארצישראלי לבנות את הנקודה הקבועה של דגניה. אחרי שיקולים רבים הוחלט לבנות אותה במקום מוצא הירדן מהכנרת. בסיון תרע“ב עברו החברים לבניינים המרוּוחים שניבנו בדגניה. במסיבת חנוכת הבית אמר יוסף בוסל: הבית הזה המשותף לכולנו, החדרים השווים האלה, הבנין היציב – סמל הם לחיים של קבע. רבים אין לבם שלם: הזהו אורח־החיים של חלוצי העם? חדרים מרוּוחים, בעל־ביתיוּת. לא צודקות טענות אלו. זכאי הפועל לכיסא ושולחן. נהיה מוכנים לסבול, אך סבל אינו מִצְוָה. עלינו להוכיח כי הליכוד שלנו והשכל הקיבוצי – בכוחם להביא לכך שהחקלאות תפרנס את בעליה בכבוד, ללא ניצול עבודת אחרים. אנו יושבים על פלגי מים, נעשם מנוף לגיוון המשק.147 ד”ר רופין ליווה את דגניה בעבודתה היום־יומית ודאג לדברים הקטנים ביותר. הצלחתה המשקית והחברתית של הקבוצה עודדה אותו להמשיך גם בשנים הבאות בדרך זו התיישבות שיתופית.

חוות כנרת בשנים 1911 – 1914

המצב בחווה לא נשתפר לאחר שנמסרה אדמת אום־ג’וני לדגניה. ברמן, שעשה מאמצים לטייב את אדמת כנרת, התקין משאבה על הירדן ומערכת־צינורות שנתנו אפשרות להשקות כ־300 דונם, כמו־כן החל בהנחת יסודות למשק חלב ועופות. למרות כל אלה היה מצבה הכלכלי של החווה גרוע ומאזנה המשיך לצבוֹר הפסדים. בנוסף לכך, כאמור, הלכו והשתבשו היחסים בין הפועלים לבין המנהל. הפועלים חיו בתנאי מגורים ירודים ביותר, דבר שגרם מחלות רבות וסבל. בגלל מצבה הכלכלי הקשה של החווה וחוסר־אמצעים, סירב ברמן להיענות לתביעות הפועלים לשפר את תנאי המגורים. בו בזמן הלך ונבנה על התל בית גדול, בן עשרה חדרים, שהיה מיועד למגורי המנהל ומשפחתו. דרישות הפועלים, כפי שנוסחו על־ידי נציגם ברל כצנלסון, היו צנועות: “לתת לנו שני חדרים – אחד לבריאים והשני בשביל החולים, שלא יצטרכו להתגולל בין הבריאים… לתת לנו עשר מיטות, חמשה־עשר מזרונים, חמישה שולחנות, עשרה כיסאות. לתקן מה שדורש תיקון, כגון השמשות השבורות והגג הדולף”.148 רק אחרי שביתה של חצי־יום הסכים ברמן להעביר תביעות אלו לד"ר רופין.

המתיחות בין הפועלים לברמן הלכה וגברה והגיעה לשיאה בחודש פברואר 1911. אחד הפועלים בחווה, מאיר אינגברמן, חלה בקדחת צהובה ונשלח לבית־החולים בטבריה. אחרי שבוע ימים נתקבלה ידיעה שהחולה גוסס. הפועלים קיבלו רשות מברמן לרתום עלה ולנסוע לטבריה להלוויה (זה היה ביום גשם), אך רתמו עגלה נוספת כיוון שמספר הפועלים שביקשו להשתתף בהלוויה היה גדול. ברמן התפרץ בצעקות ובנזיפות. הפועלים שנפגעו מאוד, התירו את שני זוגות־הבהמות והלכו לטבריה ברגל, בגשם ובבוץ. כאשר חזרו לחווה פרצה סערת־רחובות ובאספה שהתכנסה מיד הוחלט להכריז שביתה עד שברמן יעזוב את המקום. עם זאת, מתוך האחריות לחווה, החליטו לסיים את הזריעה ולהאכיל את הבהמות.

מאורע זה ידוע בתולדות ההתיישבות בשם “השביתה הגדולה” בכנרת. בראש השובתים התייצב ברל כצנלסון. ברל כצנלסון עלה לארץ בשנת 1909. הוא עבד כפועל בפתח־תקוה, בחדרה ובאום ג’וני בראשיתה, ומשם הגיע לחוות כנרת. זה היה המבחן הראשון למנהיגותו של האיש, שעתיד היה להיות אחד ממנהיגי תנועת העבודה ומניחי יסודותיה בארץ־ישראל. ד"ר רופין הצליח להגיע לכנרת כשבועיים אחרי פרוץ השביתה. אחרי בירורים ממושכים נוכח לדעת, כי אין סיכוי להמשיך את קיום החווה במתכונתה. הוא הכיר בכך כי אחריותו של ברמן לשביתה אינה פחותה מאחריותם של הפועלים ועל־כן החליט לפטר את המנהל ואת הפועלים המתמרדים כאחד. את הפועלים נאלץ לפטר כדי למנוע ביקורת קשה בהסתדרות הציונית, שראתה בשביתה התפרעות של הפועלים ואזלת־יד מצד המשרד. במקומו של ברמן מינה רופין את האגרונום יואל גולדה. המנהל החדש גילה רצון טוב ביחסיו עם הפועלים החדשים ועשה כמיטב יכולתו כדי לשפר את מצב המשק. אולם גם מאמציו יצאו לריק, מאחר שמיטב אדמת החווה נמסרה לדגניה ואדמתה הנותרת נזקקה להכשרה יסודית. הגרעונות המשיכו לגדול וב־1911 הסתכמו ב־30,000 פראנק. חלק גדול מהגרעון צריך היה לזקוף לחשבון הכשרת השטחים. היו גם אסונות טבע ותקלות באספקת המים. “הכשרת הישוב” נרתעה עתה מהמשך ניהול החווה ובסוף 1911 נחתם הסכם בינה לבין הקרית הקיימת, שלפיו קיבלה על עצמה הקרן את המשך הניהול של כנרת ודגניה. אף־על־פי־כן הלך המצב בחווה והחמיר. בנציון ישראלי וקבוצתו עזבו את החווה ועברו לסג’רה, שם קיבלו על עצמם לעבֵּד בקבלנות שטח אדמה. אחר־כך נקראו על־ידי חברם מאיר רוטברג, שעבד בהסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה, לעבור כקבוצת כיבוש לכפר אוריה, שאדמתה נרכשה מקרוב על־ידי “הכשרת הישוב” בשביל קבוצת בעלי־הון מרוסיה.

בסוף שנת תרע“ב הגיע לכנרת אליעזר יפה149, שעלה לארץ מארצות־הברית, כשליח “האיכר הצעיר” – קבוצת פועלים מרוסיה שהיגרו לאמריקה וקיבלו שם הכשרה חקלאית בבית־ספר חקלאי של הבארון הירש בווּדְבֵּין. קבוצה זו התארגנה בארה”ב במטרה לעלות לארץ ולהקים פה ישוב חקלאי. כאשר עלה לארץ חבר נוסף של הקבוצה, מ. לוין, פנו לרופין והציעו למסור להם את חוות כנרת, לעיבודה ולהנהלתה על אחריותם הם. אלא שלא כקודמיהם, היו אליעזר יפה וחבריו בעלי יֶדע ונסיון חקלאי והתכוונו להקים על אדמת כנרת מושב־עובדים. רופין קיבל את הצעתם. בתוך כך התברר, כי מבין עשרת חברי הקבוצה הגיעו לארץ רק ארבעה, והיה הכרח לצרף אליהם כמה עובדים מבין פועלי החווה. באוקטובר 1912 ניגשו לעבודה כקבוצה עצמאית, שמנתה 12 איש. הקבוצה גילתה יכולת רבה. הם הכניסו סדר במשק, הביאו כלים ומכונות חקלאיות חדשות, החלו לטפח זני ירקות חדשים ושיפרו גם את ענף הרפת. העבודה אורגנה ביעילות, ובמקום 30 פועלים עיבדו עתה את החווה 10 אנשים. עבודתה של הקבוצה הזאת עוררה ענין רב בסביבה ואנשי דגניה ואיכרי המושבות שחרו לכנרת לשמוע מאליעזר יפה על פלאי החקלאות בקאליפורניה. ברם, חרף עבודתם המאומצת נסתיימה השנה הראשונה בהפסד־מה. כאמור, חברי “האיכר הצעיר” ביקשו להקים במקום מושב־עובדים ל־30 משפחות. כאשר הוברר להם, כי הדבר אינו ניתן, בגלל אי־התאמת המקום לבניית מושב ובגלל חוסר־האמצעים, החליטו לעזוב את כנרת. באותה שנה, שבה קיבל “האיכר הצעיר” את חוות כנרת, הוקמה במקום גם “חוות־הלימוד לצעירות”, מיסוּדה של חנה מייזל150. הצורך בחוות־הכשרה לצעירות היה מורגש זה זמן רב. הפועלות שהגיעו ארצה עם העליה השניה נאלצו בדרך כלל למצוא את פרנסתן במושבות בעבודות־בית. גם בחווֹת, כמו סג’רה וכנרת ובקבוצת דגניה, הוטל על החברות לעבוד במטבח ובעבודות־בית אחרות. צעירות שהגיעו לארץ מכוח הרצון לשלב את עצמן בכיבוש העבודה בחקלאות ובהקמת משק עובדים עצמאי, נוכחו לדעת שנגזר עליהן ללכת בדרכי אימותיהן ולעבוד במטבח ובמכבסה. הן החלו להיאבק על זכותן לעבוד יחד עם החברים בשדה ובשמירה, אולם רק בודדות השיגו את מבוקשן. גרמו לכך תנאי־העבודה הקשים בשדות הפלחה, שלא איפשרו לחברות להיאחז בעבודת־האדמה. המגמה לפתח בחווה ובדגניה ענפי חקלאות נוספים – גידול ירקות, רפת ולול, פתחה אפשרויות רבות לשיתוף האשה בעבודות המשק. לענין זה היה גם היבט ישובי רחב יותר: במושבות לא נעשה כל נסיון להכניס את האשה לעבודה בשדה ובכרם, והיה עליה לדאוג לצרכי הבית וגידול הילדים. אמנם, לאט־לאט נוצרה שכבה של איכרים יהודים שרכשה נסיון והתמחתה בעבודה החקלאית.

איכרוֹת יהודיות, לעומת זאת, לא היו בנמצא בכלל. במשקי האיכרים במושבות לא פיתחו ענפי חי – רפת ולול, ולא גידלו ירקות לצרכי הבית. ירקות, חלב וביצים סיפקו ערבִיי הכפרים השכנים. נתגבש איפוא הצורך להקים מוסד לימודי שיקנה לצעירות יהודיות הכשרה בענפים האינטנסיביים של החקלאות. החלוצה בענין זה היתה חנה מייזל, שהגיעה לארץ עם העליה השניה, עבדה זמן־מה בסג’רה ואחרי־כן נסעה לאירופה להשתלם בחקלאות. בהזדמנות זו הפיצה בקרב חוגים ציוניים את הרעיון להקים חוות־הכשרה לצעירות, שבה תלמדנה, מלבד משק הבית גם גידול ירקות, מטעים, גידול עופות ומשק חלב. חנה מייזל הצליחה לעניין ברעיון הזה את “אגודת הנשים היהודיות לעבודת התרבות בארץ־ישראל”, שנוסדה בשנת 1908 בברלין ופעלה מאז בהיקף מצומצם לפיתוח הטיפול בעניים ובחולים והשתלמות נשים בירושלים במלאכת־כפיים. בעזרת האגודה הזאת התחילה חנה מייזל בשנת 1911 בהכשרת צעירות ומספר תלמידותיה היה בתחילה 6 ואחרי כן 10. מוסד ההכשרה היה חלק מהחווה, אולם אחרי שנת נסיון התברר שהשותפות עם החווה גרמה קשיים מרובים ורופין המליץ לפני הקרן הקיימת להקציב סכום כסף להקמת משק נפרד. כאשר עברה החווה לרשות “האיכר הצעיר” התפנה הבית הגדול שהוקם בזמנו בשביל המנהל וחלק ממנו הועמד לרשות חוות־ההכשרה, למגורי הצעירות שהשתכנו בו. נבנתה רפת והוקמה חצר מיוחדת שאיפשרה לחוות־הלימוד לפעול כמשק עצמאי. בחווה כבר התרכזו כ־20 צעירות, ביניהם גם רחל בלובשטין151 – הלא היא רחל המשוררת, ועוד כמה חברות שתפסו אחר־כך עמדות חשובות בתנועת־הפועלות. כיון שקבוצת “האיכר הצעיר” עזבה את כנרת, פנה ד"ר רופין לאותה קבוצה קבלנית שעבדה בזמנו בכנרת ועברה אחר־כך לסג’רה ומשם לכפר־אוריה שתקבל על אחריותה את חוות־כנרת. ואכן, בנובמבר 1913 באה קבוצה זו לכנרת וקיבלה את החווה על אחריותה. בכך הונח היסוד לקבוצת כנרת, שמנתה אז 13 חברים ו־3 חברות. לבד מבנציון ישראלי היו בה נח נפתולסקי, יוסף זלצמן, יצחק ואֶוָה טבנקין, א.ד. גורדון ועוד. מצב החווה היה קשה. השדות לא נזרעו עדיין, האינוונטאר החקלאי היה לקוי והיה צורך לעמול קשה בכדי להכניס את העבודה למסלול הנכון. לרוע המזל הוחמר גם מצב הביטחון בסביבה, שהיה קשה בלאו־הכי. שבועות מספר אחרי עליית הקבוצה לכנרת נרצח יוסף זלצמן בדרכו מהשדה לחווה אחרי העבודה. ערבים ארבו לו בדרך, ירו בו ושדדו ממנו את זוג הפרדות. החברים בחווה נזעקו מיד ורדפו אחרי השודדים, אולם לא הצליחו להשיגם בחשכת הלילה. יומיים לפני־כן נרצח בשדות דגניה משה ברסקי, מחברי הקבוצה. ההתנקשויות והיריות מהמארב נמשכו עוד זמן רב, בעוד השלטונות מגלים חוסר־אונים ואזלת־יד. ואולם חרף התלאות האלה התקדמה קבוצת כנרת בעבודתה. שדות הפלחה נחרשו ונזרעו, נרכשו פרות אחדות מהגולן, נזרעו ונשתלו גידולי גן־ירק לאספקה עצמית ונמשך סיקול השטחים המשובשים. משאת־הנפש של קבוצת כנרת היתה להקים משק אינטנסיבי על־ידי ניצול מי הכנרת. במגמה זו החלו לבדוק גם את האפשרות לגדל בננות. בביתניה היה מטע בננות קטן שעוּבּד על־ידי ערבים והצלחתו שימשה אות מבשר טובה. חוות־הלימוד של חנה מייזל, שכבר היה בה גן־ירק גדול, משתלת עצים והתחלות של רפת מודרנית ולול, הצביעה על הדרך ליצירת ענפי חקלאות אינטנסיבית. אולם בעוד נרקמות תכניות נרחבות לפיתוח המשק בכנרת פרצה מלחמת העולם הראשונה.

“הקואופרציה” במרחביה

באותה שנה, שבה נוסדה הקבוצה השיתופית הראשונה דגניה, הוחל בהקמת עוד ישוב שיתופי במרחביה. דגניה הוקמה ביוזמתה של קבוצת חברים, שראו בצורת החיים השיתופית דרך להגשמת מאווייהם הלאומיים והחברתיים. בַּ“יחד” ובשיתוף ראו את הדרך להקמת ישובי פועלים עצמאיים ולהנחת יסודות לחברה חדשה המבוססת על שיתוף ושוויון. “הקואופרציה” במרחביה הוקמה לפי תכנית מחושבת ומעובדת מראש של איש־מדע, פראנץ אופנהיימר, שעוד בשנת 1896 פירסם ספר על בעיות הקואופרציה היצרנית בעיר ובכפר, ומאז לא פסק להפיץ ברבים את שיטתו, שבה ראה פתרון לבעיות החברתיות של תקופתו. בדרך זו הגיע למחנה הציוני. הרצל נתפס לרעיון ההתיישבות השיתופית ועודד את אופנהיימר להקים בארץ־ישראל ישובים כאלה על דרך הניסוי.

ב־25 בינואר 1902 רשם הרצל ביומנו: “אתמול קראתי את סיום מאמרו של אופנהיימר ב’די וועלט': ‘התיישבויות יהודיות’, והחלטתי תיכף להוציא את האֶכּספרימנט של אופנהיימר אל הפועל. את זאת גם כתבתי לו תיכף, אלא שגזרתי עליו שתיקה לפי שעה.”152 תיאור “החברה החדשה” ברומאן האוטופי של הרצל: “אלטנוילאנד” מבוסס על תורת אופנהיימר ועל ביצוע תכניתו הלכה למעשה. בקונגרס הציוני השישי, הקונגרס האחרון בראשותו של הרצל, הירצה ד"ר אופנהיימר על “ההתיישבות הציונית ויסודותיה”. בהרצאה זו הציג בפני הקונגרס את תכניתו ליישוב ארץ־ישראל. הוא קבע שלושה יסודות שעליהם יש לבנות את ההתיישבות:

א. ההתיישבות לא צריכה להיות על תמיכות ונדבות, כי אם על אשראי שיינתן למתיישבים חסרי־הון בריבית נמוכה ובתשלומים לתקופה ארוכה.

ב. ההתיישבות הציונית צריכה להיות מבוססת על חקלאות ולא על התיישבות עירונית (“הרוצה לייסד ערים יבוא וייסד תחילה ישובי איכרים”).

ג. האדמה תישאר לצמיתות קנין האומה. היא תישאר בידי עובדיה בחכירה, כל זמן שהם מעבדים אותה. על אדמה זו, שהיא נחלת העם, צריך להקים ישובי איכרים שיתופיים. אחרי שיירכשו שטחי קרקע גדולים יש לבחור מתיישבים מתאימים. הישובים יוקמו בשלושה שלבים: בשלב הראשון ינוהל המשק בצורה אדמיניסטרטיבית, כדי להכשיר את המתיישבים לחקלאות: הם יעבדו כפועלים שכירים, יקבלו שכר כדי קיומם, אך במידה שהמשק ישא רווחים, יטלו בהם חלק. אחרי תקופת ההכשרה וכאשר המשק יהיה מסוגל לשאת את עצמו (שלב שני), הוא יימסר לאגודה השיתופית של המתיישבים: האדמה, הבניינים והאינוונטאר יימסרו במחיר קרן ההשקעה, ללא תוספת, שתוחזר במשך תקופה ארוכה. כן הוצע להקציב לכל חבר באגודה שטח קרקע קטן על־יד הבית, כדי להקים בו משק־עזר פרטי. בשלב השלישי תינתן אפשרות לבעלי־מקצוע להתיישב בכפרים; הם אשר יספקו את השירותים לחברי האגודה. ככל שהאגודות יתפתחו במסגרת חברת־התיישבות ארצית, כן ישמשו בסיס לגיוס הון בקנה־מידה רחב, שיאפשר הרחבת ההתיישבות וביצוע מפעלי־פיתוח ארציים.153

תכניתו של אופנהיימר זכתה לתמיכתם של חוגים נרחבים בהסתדרות הציונית ובמיוחד לתמיכתה של מפלגת פועלי־ציון, שנציגה, שלמה קפלנסקי154, הגן עליה ודחף לביצועה על־ידי מוסדות ההסתדרות הציונית ובקונגרסים. יש לציין, כי ההתנגדות לתכנית זו באה משני צדדים: היו חוגים בהסתדרות הציונית שלא ראו בעין יפה את עצם ענין השיתוף והיו סבורים, כי הארץ תיבנה רק על־ידי יוזמתם של בעלי ההון הפרטי. מאידך גיסא, היו בתנועת פועלי־ציון חלקים שהתנגדו לרעיון הקמת ישובים שיתופיים, מתוך חשש שיסיחו את דעתם של הפועלים ממלחמת־המעמדות וכיבוש העבודה. זו היתה בעיקר העמדה של מפלגת פועלי ציון ברוסיה בהנהגתו של בר בורוכוב. תחילה הובעה התנגדות לתכנית אופנהיימר גם במפלגות־הפועלים בארץ־ישראל. ואולם בועידה העולמית של פועלי־ציון גברו המחייבים על השוללים, וביוזמתם של ש. קפלנסקי וחבריו ובתמיכתם של חוגים ציוניים אחרים, הוחלט בקונגרס התשיעי (האמבורג, בסוף שנת 1909), כי “יש לקבל את שיטת ההתיישבות השיתופית בתחום פעולותיה של ההסתדרות הציונית”. לשם הגשמת ההחלטה הוטל על הקרן הקיימת למסור בחכירה שטח קרקע מתאים ליישוב השיתופי. לשם מימון הקמתו של הישוב הוחלט להקים “קרן שיתופית” מיוחדת, שתסופח לקרן הקיימת ותנוהל על־ידי ועד המורכב מנציגי הקרן הקיימת ונציגי הפועלים. הקה“ק הודיעה, שאם “הקרן השיתופית” תרכז בידיה סך 100,000 פראנק (4000 לי"ש) תקציב גם היא סכום דומה לרכישת הקרקע, להכשרתה ולהקמת המבנים. במרוצת שנת 1910 הצליח אופנהיימר, במסע תעמולה שערך בגרמניה ובאוסטריה, לאסוף 100,000 מארק (5000 לי"ש) לקרן השיתופית, שאושרה רשמית בקלן, בשם “חברת התיישבות בארץ־ישראל בע”מ.155 מוּנה ועד־מפקח, שחבריו היו ד”ר אופנהיימר, פרופ' בודנהיימר156 (יו"ר הקרן הקיימת), ד“ר רופין ושלמה קפלנסקי. באותו זמן רכשה הכשרת הישוב שטח קרקע שגדלו כעשרת אלפים דונם (של הכפר אל־פוּלה) בעמק יזרעאל. הקרן הקיימת קנתה מ”הכשרת הישוב" 3500 דונם להקמת הישוב השיתופי. יתרת האדמה נמכרה על־ידי “הכשרת הישוב” ליהודים בעלי־הון בארץ ובחוץ־לארץ. אמנם גמר הקנייה וקבלת הקושאן היו מלוּוים קשיים רבים, בגלל התנגדות השלטונות התורכיים המקומיים לתת דריסת־רגל ליהודים בעמק יזרעאל, ובעיקר ליד מסילת־הברזל החג’אזית. כאשר נתקבל סוף־סוף הקושאן, היה צורך להשתלט במהרה על השטח שנקנה. הקמת הישוב השיתופי דרשה הכנות רבות וגם אמצעים כספיים שעוד לא עמדו לרשות הקרן; על־כן החליטה הקרן הקיימת לכבוש את השטח על־ידי “קבוצת־כיבוש” זמנית. מיניה וביה נוצרה צורה חדשה של קבוצה – “קבוצת־כיבוש”, דהיינו קבוצת אנשים, שאינה מתכוונת להתיישבות־של־קבע על אדמה זו או אחרת, כי אם לעיבוד זמני, שאחריו תועבר האדמה לרשות הבעלים החדשים להתיישבות של ממש. קבוצת הכיבוש אורגנה על־ידי הסתדרות “השומר”, שראתה תפקיד לעצמה, בצד כיבוש השמירה, גם את כיבוש הקרקע. עוד לפני קבלת הקושאן עלתה לכפר קבוצת שומרים, ביניהם סעדיה פז, יִגָאֵל, יצחק הוז וישראל בֶּצֶר. נציגיו של סורסוק, בעל־הקרקע הקודם, העבירו את התושבים הערביים למקומות אחרים, ואז נקבע שם המקום מרחביה. השלטון בנצרת והשכנים בסביבה לא פסקו מלהתנכל ליהודים שהתיישבו בלב עמק יזרעאל. באחת התיגרות, שפרצה בין השומרים לבין ערבים שארבו להם בשדות אל־פולה, נהרג ערבי מבין המתנפלים. מיד הגיעו חיילים תורכיים ואסרו ארבעה שומרים שהואשמו ברצח הערבי. האסירים היו: אליעזר שוחט, צבי בקר, ישראל בצר ואברהם יוכבדזון. חודשים רבים ישבו השומרים בבתי־הסוהר של נצרת ועכו, עד אשר הצליחו לשחררם. בזה לא תמו התנכלויות השכנים לישוב החדש: אלה היו עולים על השדות לפני הקציר ומחסלים חלקות שלמות. באחת ההתנפלויות נהרג על משמרתו אחד מטובי השומרים: מאיר חזנוביץ.

אגודת ההתיישבות השיתופית במרחביה (1911 – 1914)

לפי תכנית אופנהיימר צריך היה המשק במרחביה להתנהל במשך 3 שנים כמשק אדמיניסטראטיבי, כדי להכשיר את חברי האגודה בחקלאות וכדי לעשות את הפעולות הדרושות להכשרת הקרקע. כמנהל המשק מונה שלמה דיק, אגרונום מגרמניה, איש מקצוע ובעל־נסיון בניהול חקלאי. דיק הביא אתו כמה פועלים שהיו תלמידיו בבית־הספר החקלאי היהודי בסלובודקה (גאליציה). אליהם הצטרפו פועלים מהארץ. השנה הראשונה, למן מארס 1911, היתה שנת־הכנה. שומה היה עליהם לנקות ולהכשיר את שטחי־הקרקע המוזנחים. עד מהרה התברר, כי האדמה, שנחשבה מלכתחילה כאדמה פוריה, היתה מנוצלת מאוד ושצריך יהיה להשקיע עבודה רבה בטיובה ובזיבולה. עם התחלת העבודה הקים דיק אגודה שיתופית: מבין הפועלים בחר 10 אנשים כגרעין האגודה והסמיך אותם לצרף לאגודה חברים נוספים מקרב הפועלים שעבדו בחווה. בס“ה הגיע מספר חברי האגודה ל־18. באמצע השנה קרתה תקלה לדיק והוא נאלץ לנסוע לריפוי לאירופה. באספת האגודה נבחרה ועדה חקלאית, שהוטל עליה לנהל את העבודה במשק בהתאם להוראותיו של דיק ובהשגחת ממלא מקומו – ד”ר זגורודסקי. העבודה התרכזה בביעור הקוצים ובחריש האדמה במחרשות אירופיות. תנאי־החיים של הפועלים היו קשים. כיון שהממשלה התורכית סירבה להתיר לבנות בתים, גרו בחושות הערביות שבכפר. על־ידי כך הורע מצב בריאותם של הפועלים, שרובם ככולם היו חדשים בארץ וטרם הסתגלו לתנאי האקלים שלה. תוך כדי העבודה בהכשרת הקרקע נוכחו לדעת, כי התנאים להקמת משק נושא את עצמו במרחביה הם הרבה יותר קשים מששיערו תחילה וכי הקמת המשק הזה תהיה כרוכה בהוצאות גדולות. כאשר חזר דיק לארץ העלה הצעה להקים את המשק הקואופרטיבי במקום אחר, על אדמת כנרת־דגניה, ששם הוכשרה האדמה יותר טוב והיתה פוריה יותר, וגם ציבור העובדים שם כבר רכש לו נסיון בחקלאות ובניהול משק חקלאי. כאשר הובאה ההצעה לפני חברי דגניה דחו אותה: הם לא היו מוכנים להמיר את הקבוצה בקואופרטיב, שכן האמינו כי סיכויי הקבוצה להתקיים אינם נופלים מסיכויי הקואופרטיב. מחמת התנגדותם של חברי דגניה ירדה ההצעה מהפרק והוחלט להקים את “הקואופרציה” במרחביה.

בנוסף לקואופרטיב נמצאה במרחביה “קבוצת־הכיבוש” שמספר חבריה גדל והגיע ל־30 איש. לאגודה השיתופית נמסר שטח של 3500 ד‘. כאגרונום מנוסה הכין דיק תכנית מפורטת לעיבוד השטחים, במגמה להקים פה משק מעורב מודרני. הובא ציוד חקלאי משובח, האדמה נחרשה במחרשות אירופיות, רתומות לפרדות. בשלב מאוחר יותר הוחל בהכשרת קרקע למטעים וניטעו 150 ד’ זיתים ושקדים. כמו כן הונח יסוד למשק חלב. למטרה זו הובאו פרות מלבנון וגם הוחל בגידול עופות לאספקה עצמית של ביצים ובשר. עם התארגנות האגודה נקבעה שיטת השכר של חבריה. בקבוצות היה נהוג שכר שווה לכל העובדים. אולם אחד מעקרונות הקואופרציה, לפי שיטת אופנהיימר, היה: תשלום שכר־עבודה לפי ערכה. אמנם חלק מהחברים טען, כי כל זמן שהמשק אינו רווחי יש לשלם לכל החברים שכר־מינימום שווה שיספיק לקיומם, אולם דיק עמד בתוקף על הנהגת שיטת שכר בהתאם לערך העבודה. הוא טען, כי בסוגיה זו אין ללמוד מדגניה, כי שם בחרה הקבוצה בחברים שווים בעבודה, וכי נעדרו שם חברים חלשים בגופם שאינם מסוגלים להרוויח לקיומם. בלית־ברירה הסכימו חברי הקואופרטיב לשיטה הזאת והיא הונהגה החל בדצמבר 1912. אף שדבר זה עודד מדי פעם אי שביעות רצון בין החברים, השלימו בדיעבד עם השיטה שהתאזרחה במרחביה. תנאי־המגורים הקשים העיקו מאוד על קיום החברים. רק בשנת 1913 הצליחו לקבל רשיון לבנייה ואז הוקם הישוב לפי תכנית שתיכנן האדריכל בּרוואלד, ששהה אותו זמן בארץ, לרגל עבודתו בתכנון הטכניון בחיפה.

הקמתו של המשק החקלאי נתקלה בקשיים מרובים. בראש וראשונה השפיע על כך מצב הבטחון. מרחביה היה ישוב מבודד בעמק יזרעאל והלאומנים הערביים בכפרי הסביבה ניהלו הסתה, שגררה אחריה התנפלויות והתנקשויות מתמידות. הגניבות והשחתת יבולי השדות גרמו הפסדים גדולים למשק. נדרשו סכומים גדולים לתשלום שוחד לפקידי הממשלה. לבד ממצב הבטחון השפיע לרעה מצב בריאותם של החברים. המחלות התכופות גרמו לפיגורים בעבודה ולאבדן יבולים. שדות הפלחה שנזרעו הניבו יבולים זעומים, על אף העיבוד הטוב שניתן להם. מכאן שבשנים הראשונות היו גרעונות גדולים. דיק הנהיג מחזור־זרעים ראציונלי, אולם מחוסר ידיעה יסודית על טיב החלקות היו התוצאות מכזיבות. דיק, שראה לנגד עיניו את ביסוסו הכלכלי של המשק כעיקר, הכניס במחזור־הזרעים תבואות־קיץ – חומצה ושומשום, שדרשו עבודת ידים רבה. העבודה השכירה היתה למורת־רוחם של החברים וגרמה להפסדים. במרוצת הזמן נתגלע סכסוך קשה בין דיק ובין חברי האגודה שהתנגדו להעסקת ערבים בשדות המשק. אלא שגם בענפים האחרים היו כשלונות. אמנם הזיתים שניטעו נקלטו יפה והזן “מרחביה”, שניטע שם, נפוץ עד היו בארץ ובמשך שנים רבות סיפק רכב משובח למגדלי הזיתים בארץ־ישראל, אבל השקדים, לעומת זאת, קמלו והיה הכרח לעקור אותם (האדמה, שבה ניטעו, לא היתה מתאימה לשקדים). גם לרפת לא האירה ההצלחה פנים. הפרות, שהובאו מלבנון, חלו בקדחת. תמותת העגלות היתה גבוהה ובגלל העדר עזרה וטרינארית הופקר העדר למחלות, שפרצו מדי פעם בכפרים השכנים. הפסדי השנים הראשונות לא הפתיעו את דיק, והוא לא הישלה את עצמו, כי בתנאים הקיימים יש אפשרות לבנות משק חקלאי רווחי במשך תקופה קצרה. חברי האגודה העריכו את כישוריו של דיק ואת ידיעותי ונסיונו בחקלאות, ואף־על־פי־כן תכפו הניגודים בינם לבינו. נבחרה ועדת חקלאית, שאמורה היתה לעבוד תחילה תחת הנהלתו של דיק ולהכשיר את עצמה לניהול עצמאי של המשק. יוסף רבינוביץ157 מעיד כי דרשו “שדיק יתחשב עם הועדה כעם כוח אקטיבי בהנהלה ודיק התחשב אתם כעם אנשים הצריכים ללמוד ולדעת הנהלת משק”.158

באחת האספות, כאשר חברי הועדה הביעו את התמרמרותם על התנהגותו של דיק, אמר להם: “מסרתי לידכם את ענייני ההנהלה. עשיתי זאת, כי באופן זה הייתי בטוח שאתם תתפתחו ותהיו מוכשרים לקבל עליכם את ההנהלה. מובן מאליו, שידעתי כי עלי להתחשב עם דעתכם בכל דבר. אנוכי אקבל גם להבא כל החלטה חשובה ביחד אתכם, אולם ברגע אשר אראה כי אתם עושים שגיאות, העלולות להרוס את הבנין שלנו, לא אלך אתכם, אלא אתנגד לכך בכל תוקף. דרכנו היא עבודה משותפת ואמון הדדי. אם בחיי יום־יום יש לכם אי־אמון אלי – אין לי מה לעשות פה. אם מוכשרים אתם לנהל את העניינים יותר טוב ממני – נהלו בעצמכם. אם יש האמון ההדדי הזה – הכל טוב. ואם האמון הזה איננו – אין כלום”.159 חברי האגודה, שהעריכו את דיק, השלימו עם המצב. אולם בדבר אחד לא השלימו אתו ועל כך פרץ סכסוך חמור שהביא לפיטוריו של דיק. סלע־המחלוקת היתה שאלת העבודה הערבית. כאמור, הנהיג דיק זריעת שטחים גדולים של תבואות־קיץ, שדרשו הרבה עבודת ידים, בעיבוד ובאיסוף. דיק ראה חשיבות בגידולים אלה התורמים להשבחת הקרקע ולעליית היבולים. חברי האגודה טענו, כי אפשר לזרוע תבואות־קיץ, רק אם ישתמשו במכונות, דבר שנבצר לעשותו לגבי התלישה, צריך לצמצם את היקפן של תבואות־הקיץ ככל האפשר. השקפתו של דיק היתה שונה לגמרי. הוא היה סבור שיש הכרח להכניס ערבים לעבודות עונתיות והתקומם נגד העקרון של עבודה עברית כוללת. במכתב לרופין ולמועצה המפקחת של “החברה להתיישבות” כתב: “עקרון עיקש ומסוכן זה, הדורש להעסיק רק יהודים ובכל התנאים, הוא פשע שיש לגנוֹתוֹ, לדעתי, בכל חומר הדין. אין בזה אלא לסייע לעצלות ולרשלנות וכסף יהודי־לאומי מתבזבז ונזרק בקלות־דעת החוצה.. לגבי כל ההוצאות הנגרמות על־ידי עקרון זה אני מסלק ממני כל אחריות מוסרית”.160 באביב 1914 הגיעו הדברים לידי התפוצצות. נזרע שטח גדול של שומשום והפועלים לא הסכימו להעסיק ערבים בעבודות העונה. דיק העביר את הועדה החקלאית מתפקידה והודיע, שמעתה והלאה ינהל בעצמו את המשק. הפועלים, שראו בזה חזרה לשיטת האדמיניסטראציה, התנגדו לכך ואז הודיע דיק על פיטורי חמישה חברים, ביניהם גרשון גֶפְנֶר, מרַכֵּז הועדה החקלאית. רופין הובהל למרחביה. הוא פסק שהועדה תמשיך לעבוד עם דיק וסירב להחזיר את המפוטרים וכן הודיע, כי בלית ברירה יש להעסיק פועלים ערבים בעבודות העונה. עם זאת קבע, כי מראשית השנה החדשה לא יהיה עוד מנהל קבוע במרחביה. הפועלים לא קיבלו את הכרעתו של רופין והחליטו לפנות אל המועצה המפקחת של חברת ההתיישבות בקֶלן. בינתיים סוכם, שעד שהמועצה המפקחת תכריע בסכסוך יש לקיים את הוראותיו של דיק ולהמשיך בעבודה לפיהן. הנהלת החברה בקֶלן תמכה אמנם בעמדת הפועלים, אבל כדי למנוע תקלות במאמצי המשרד הארצישראלי למשוך משקיעים לארץ (שמא ייווצר אצלם הרושם שהם מסורים בידי הפועלים, לשבט ולחסד), נמצא מוצא של כבוד: הוחשה חופשתו השנתית של דיק ובזאת נסתיימה עבודתו במרחביה. הועדה החקלאית הוקמה מחדש והוחזרו החברים שפוטרו. המועצה המפקחת קבעה עקרונית כי העבודה צריכה להיעשות בידיים עבריות, ורק בשעת־הדחק או במקרה שצפויה סכנה ליבול, מותר להעסיק זמנית לא־יהודים בעבודות עונתיות; החלטה על כך נתונה בידי מנהל־העסקים הארצישראלי, המפקח החקלאי וּועדת המשק של הקבוצה, שיחליטו על כך פה אחד.

הנהלת הקואופרציה במרחביה נמסרה איפוא לאגודה, בשעה שהמשק לא היה עדיין מבוסס מבחינה כלכלית ועוד רבות התהיות על דרכי פיתוחו. האגודה עמדה גם לפני בעיות חברתיות שלא הצליחה לפתור אותן; החמורה ביותר היתה בעיית המשפחות. מתן שכר־עבודה לפי הערך לא הבדיל בין רווק לבעל־משפחה. בעלי־המשפחות שקעו בגרעונות. הועלתה הצעה לעזור להם על־ידי הקמת משקי־עזר, אולם דבר זה לא היה אפשר לקיים בתנאים שבעין. בין כך ובין כך התחילה הקבוצה להתארגן לקראת השנה החדשה, שנת תרע“ה. ביום, שבו התכנסה האספה הראשונה בתקופה החדשה – פרצה מלחמת העולם, ששיבשה גם כאן את כל התכניות והעמידה את הקואופרטיב לפני בעיות חמורות ובלתי־צפויות. מאדמת אל־פוּלָה שנרכשה על־ידי “הכשרת הישוב” נמכרו חלקות מספר לאנשים פרטיים; מקצתם התיישבו בשכנוּת ל”קואופרציה" והניחו את היסוד למוֹשבה מרחביה, שאחרי מלחמת העולם נהפכה למושב־עובדים.

החווה בבן־שמן

באופן מקביל לייסוּד כנרת, דגניה ומרחביה הוקמו ביהודה חווֹת בן־שמן וחולדה. התפתחותן של שתי החוות לא היתה מלוּוה משברים חברתיים כמו בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. אך הן גם לא יצרו דגמים של צורות־התיישבות חדשות כמו הקבוצה והקואופרטיב. עם זאת, השפעתן על ההתיישבות העברית בארץ־ישראל היתה מרובה, מפני שבהן נעשה לראשונה נסיון שיטתי להתוות את דרכי פיתוח החקלאות המודרנית בארץ. כאן נבחנו והונהגו שיטות־עבודה יעילות, הוכנסו ענפים וגידולים חדשים, פעולות שסיפקו במרוצת הזמן לחקלאים יֶדע ונסיון, אשר עזרו להם בפיתוח משקיהם לאחר מלחמת העולם הראשונה. הקרקעות של בן־שמן (בית־עריף), ששיעורן למעלה מ־2000 דונם, במרחק של שני קילומטרים מהעיר לוד, נרכשו בשנת 1904 על־ידי חברת אנגלו־פלשתינה (אפ"ק), בהסכמת הרצל. 100 דונם מהשטח הזה נמכרו בשנת 1905 לחברה של ציוני רוסיה, שהקימה עליו בית־חרושת לייצור שמן־זית (“עתיד”).

בנוסף לכך מכרה אפ“ק 120 דונם לועד האודסאי של חובבי־ציון, שתיכנן להקים במקום מושב בשביל פועלי בית־החרושת, ועוד 50 דונם מכרה לישראל בלקינד, מאנשי ביל”ו ומייסדי ראשון־לציון, לשם הקמת בית־ספר חקלאי ליתומי הפרעות ברוסיה. בשנת 1903 הביא בלקינד לארץ כחמישים יתומים. מחוסר מקום שיכן אותם תחילה בראשון־לציון ואחרי־כן העביר אותם לשפיה, על־יד זכרון־יעקב. הוא הקים על־יד בית־החרושת בבן־שמן בנין מרוּוח לבי“ס וחצר לענפי המשק. אחרי שהשקיע בבנייה את הכסף שהוקצב לו על־ידי הועד הפועל הציוני, נוכח לדעת כי לא נשארו בידיו אמצעים לקיים את בית־הספר עצמו. בית־הספר נסגר זמנית ובלקינד יצא לחו”ל כדי להשיג כסף להבטחת קיומו. ב־1908 חזר ופתח את בית־הספר שהיו בו 37 תלמידים. פראנק, בא־כוחו של רוטשילד, שהיה תחילה אחד התומכים בבית הספר, המליץ עתה להפסיק את התמיכה, בטענה שמקוה־ישראל עשויה לקלוט תלמידים נוספים. בזה נחרץ גורלו של בית־הספר והוא נסגר בשנת 1909.

על חלק מהשטח שעמד לרשותו נוסד ב־1927 כפר־הנוער בן־שמן שקיבל לשימושו גם את הבניינים הקיימים. המגבית לנטיעת יער הרצל הצליחה לרכז סכומי־כסף גדולים במושגי הימים ההם (כ־9,000 לי"ש). לפי התקציב המשוער היה אפשר בכסף זה לנטוע שני יערות, שבכל אחד 15,000 עצים. הוחלט איפוא לנטוע יער אחד בחולדה ואחד בבן־שמן.

כמנהל־העבודה בבן־שמן נתמנה, מטעם המשרד הארצישראלי, האגרונום יצחק וילקנסקי161, שהועסק לפני־כן כמורה בבית־הספר החקלאי של בן־שמן. וילקנסקי (לימים אלעזרי־ווּלקני), היה שונה משני האגרונומים האחרים שעסקו אז בניהול החוות: ברמן ודיק. הוא היה יליד רוסיה ובן לרב נכבד. הוא גדל על ברכי הספרות העברית וספג חינוך לאומי; בעודנו נער נמשך לתנועה הציונית. בגרמניה למד את תורת החקלאות, שבה ראה דרך לעצמו לשרת את המפעל הציוני בארץ. בהכרתו היה שותף לפועל העברי הארצישראלי, הבין לשאיפותיו ולמאווייו והיה חבר במפלגת “הפועל הצעיר”. וילקנסקי קבע לעצמו שני עקרונות שהינחוהו בעבודתו בעתיד: האחד – את מפעל ההתיישבות אפשר להגשים רק על־ידי עבודה עברית בלא כל סטייה ממנה, אף לא במקרים יוצאים־מן־הכלל. את העקרון השני פיתח במשך השנים לתורה שלמה שתמציתה: אין להעביר לארץ שיטות חקלאיות מארצות אחרות בלי להתאים אותן לתנאים המיוחדים כאן; גם בארץ אין תנאי החקלאות אחידים, הם שונים מאזור לאזור ויש להתאים תכנית משק ההולמת את התנאים המיוחדים של אותו אזור ואת החומר האנושי המתיישב בו. לאחר שפוטר מנהל העבודה בחולדה, הוטל על וילקנסקי לנהל את שתי החוות: של חולדה ושל בן־שמן. וילקנסקי לא צימצם את פעילותו בנטיעת העצים. כדי להגשים את רעיונותיו על פיתוח החקלאות בארץ, השתמש בנטיעות אלה כבסיס ואמצעי למימון משק חקלאי מגוּון. נזרעו גידולי־ביניים בין עצי־הזיתים כל עוד היו צעירים, ועם זאת הוחל גם בפיתוח ענפי משק אחרים, בכדי ליצור תעסוקה קבועה לפועלי החווה ולהפחית את הוצאותיו של המשק. חלק של הקרקע טרם ניטע ואפשר היה לגדל בו תבואות. בתוך כך התברר שאדמת בן־שמן כבדה מאוד ואינה מתאימה למטעי זיתים, שלא כאדמת לוד, שהשתבחה בכרמי־זית גדולים. וילקנסקי החל לטייב את האדמה ולהנהיג בה מחזור־זרעים נכון. הוא ניצל יפה את הנסיון שנרכש במושבות הגרמניות: וילְהֶלְמָה ושרונה, שמהן הִירבה ללמוד על גידול־ירקות וניהול משק החלב. בבן־שמן הנהיג את גידול המספוא: תלתן, אספסת וסלק־בהמות, שנזרעו בין עצי־הזית. מהנסיון שנרכש בוילהלמה הגיע וילקנסקי למסקנה, כי יש להכליא את הפרה המקומית או הלבנונית עם גזעים פריזיים והולאנדיים. הוא סבר כי בעזרת הכלאה זו אפשר לגדל פרה מחוסנת מפני קשיי האקלים וגם להעלות את תנובת החלב לרמה של פרה אירופית. היתה זו התחלה לפיתוח ראציונלי של ענף הרפת; בדרך זו המשיכו הישובים החקלאיים שהוקמו בשנים הבאות. בדרך דומה הלך וילקנסקי בפיתוח ענף העופות. התרנגולת המקומית גדלה באופן חופשי בחצרם של הפלחים והאיכרים ותנובת הביצים שלה היתה זעומה. וילקנסקי הכניס לארץ את התרנגולת הלבנה מגזה הלֶגְהוֹרן, המצטיינת בהטלת ביצים והכליא אותה בתרנגולות המקומיות. התרנגולות המוכלאות שימשו יסוד לפיתוח גידול־עופות מודרני המבוסס על הזנה נכונה ועל ברירה מתמדת. במשך הזמן התחיל גם בגידול ירקות בצורה שיטתית, תוך התאמתם לתנאי האקלים והקרקע של בן־שמן.

בחוות בן־שמן התרכז אז ציבור של כמה עשרות פועלים. וילקנסקי, שהתקשה לארגן את העודה בחווה יחד עם מילוי תפקידו כאגרונום ומדריך חקלאי, מסר ברצון חלק מהעבודות לקבוצות־פועלים שהתארגנו במקום. קבוצה אחת, בראשותו של י. אורי (זסלבסקי), קיבלה על עצמה לעבד באופן עצמאי את שטחי הפלחה. קבוצה אחרת עסקה בעיבוד המטעים, וב־1912 החלה בעבודתה גם קבוצת הפועלות הראשונה שהתמחתה בגידול ירקות. בקבוצה זו היו 6 חברות, מהן 4 שעבדו לפני־כן בחוות־הלימוד לצעירות בכנרת ואליהן הצטרפו 2 פועלות מעובדות בן־שמן. בחווה התרכזו פועלים ותיקים, בעלי ידיעה ונסיון בעבודה, והם שימשו כאחראים, איש־איש בענף שעבד בו. היו ביניהם אנשים שהתמחו במשך שנים ונעשו בעלי־מקצוע מעוּלים, מהם שהיו אחר־כך המדריכים הראשיים בענפי החקלאות בארץ.

הפלחים שעבדו בבן־שמן היו מן המתיישבים הראשונים בעמק: בנהלל, בכפר־יחזקאל ובגבע. את ענף המטעים ניהל צבי חומסקי שהכשיר עצמו בענף זה עוד בחו“ל. את ענף הלול ניהל אלימלך לוין מקבוצת “האיכר הצעיר” לשעבר, שהיה במרוצת הזמן מורה־הוראה לגידול עופות בארץ ואליעזר יפה היה האחראי לגידול ירקות ולגידול דבורים. כך נהפכה החווה בבן־שמן לחוות־לימוד, שבה קיבלו עשרות פועלים הכשרה חקלאית. אמנם, זה לא היה בית־ספר חקלאי במשמעותו הרגילה. וילקנסקי ביקש להקנות לפועלים ידיעה בענפי המשק השונים תוך כדי עבודתם המעשית, ובהתאם לכך כיוון גם את סידור־העבודה היום־יומי: הפועלים עבדו בענפים השונים תחת פיקוחם של הפועלים הראשיים שמילאו את תפקידם במסירות ומתוך הזדהות מלאה עם מטרות החוות – להכשיר דור חקלאים להרחבת ההתיישבות בארץ. ריכוז זה של ציבור פועלים חלוצי בבן־שמן שיווה אופי מיוחד לחווה. ציבור זה היה ער לבעיות התנועה ושיתף את עצמו בפועל בחיים הציבוריים. בשנת תרע”ג (1913) התקיימה בבן־שמן הועידה השלישית של פועלי יהודה, ואנשי בן־שמן, ביניהם ברל כצנלסון, הטביעו את חותמם בועידה הזאת. וילקנסקי דאג להקנות לעובדים גם את תורת החקלאות להלכה ולא רק למעשה. נוהג היה להרצות בערבים לפני הפועלים על ענייני החקלאות והירבה לכתוב מאמרים שהתפרסמו בעתונות, בעיקר ב“הפועל הצעיר”. לא כל הרעיונות שלו על דרכי ההתיישבות הארצישראלית נתקבלו, אך אפילו אלו שנידחו עוררו מחשבה וגררו אחריהם ויכוחים ודיונים שסייעו להתוויית דרכי ההתיישבות בעתיד. בבן־שמן החלה להתגבש גם התכנית להקמת מושבי־עובדים, שהתממשה אחרי מלחמת־העולם.

חולדה

אדמת חולדה, כ־2000 דונם, גם היא נרכשה על־ידי אפ“ק בשנת 1905. כאשר נוסד המשרד הארצישראלי התחבט ד”ר רופין בשאלה מה לעשות באדמה הזאת. המקום היה מבודד, בימי הגשמים היה מנותק לגמרי, ובקיץ לא היו מים במקום. עם ראשית הנטיעה של יער הרצל מכספי קרן “תרומות עצי־זית” הוחלט לנטוע פה את היער הראשון. לשם כך נוסדה חווה חקלאית. כמנהל החווה מונה האגרונום לוּאי בריש, שקיבל את הכשרתו המקצועית בגרמניה ועבד זמן־מה עם דוד טריטש162, שצבר נסיון בארגון התיישבות יהודית בקפריסין. אחרי כשלון הנסיון הקפריסאי הגיע בריש לארץ ורופין מינה אותו כמנהל החווה בחולדה. הוא הכין בחולדה משתלת זיתים ונטע 12,000 עצי־זית שרק חלק קטן מהם נקלט. אחת מפעולותיו הראשונות של בריש היתה בניית “בית הרצל”. בית זה צריך היה לשמש למגורים למנהל ולפועלים ולהכיל גם את “מוזיאון הרצל”. הבנין עלה כסף רב, מעבר לתקציב שהוקצב לו, וכאשר נסתיימה בנייתו, התברר שהחדרים למגורי הפועלים היו שקועים באדמה: בימי הגשמים ספגו רטיבות ובימי הקיץ לא היה בהם אוויר לנשימה. המנהל עצמו גר לבדו בקומה העליונה בדירה של ארבעה חדרים.

אולם הסיבה העיקרית שבגללה נוצרה מתיחות בחווה היה הזלזול שנהג בריש בעבודה עברית. הוא העסיק ערבים לא רק בעבודות הבנייה, כי אם גם בעיבוד הנטיעות. כאשר גברה ההתמרמרות בקרב הפועלים, נאלץ בריש לפרוש מתפקידו ורופין מינה את יצחק וילקנסקי כמנהל של חווֹת בן־שמן וחולדה. כמנהל־העבודה מונה יצחק כבשנה, שהיה פועל מצטיין. האפשרויות לפתח משק מעורב בחולדה דלת־המים היו מצומצמות ביותר. בנוסף למטעים עיבדו פה גם שטחי פלחה. הקבוצה בראשותו של י. אורי, שקיבלה על עצמה את עיבוד הפלחה בבן־שמן, נאותה לקבל על אחריותה גם את עיבוד השדות בחולדה. לאחר שנתברר לה, כי אין בכוחה לעבד את השטחים בשתי החוות, עברה לגור בחולדה וכאן קיבלה על עצמה גם את עיבוד המטעים. קבוצה זו, שמנתה 6 חברים ו־2 חברות, עבדה אמנם במסירות רבה, ואף־על־פי־כן התוצאות היו קלושות למדי. הוברר שאדמת החווה מנוצלת ביותר וזקוקה לטיוב ולזיבול (הזבל הובא מן הכפרים הערביים השכנים). סודר גם משק־עזר קטן שסיפק ירקות, חלב וביצים. בשנת 1912 נעשה נסיון לפתור את בעיית המים בחולדה. עד כה היו מביאים מים מבאר ערבית, וכן נחפר בור לאיסוף מי הגשמים. הוזמן קבלן מביירות, שקדח 180 מטר לעומק עד אשר התגלו מים, משהעמידו משאבה התברר, כי המים מכילים הרבה גפרית ואינם ראויים לשתייה. כאשר יצחק כבשנה עזב את החווה ועבר להתיישבות במושבה כנרת, מילא את מקומו שלמה לבקוביץ (לביא), שעלה לארץ ב־1905. כקודמו המשיך גם הוא לשתף את הפועלים בענייני העבודה והמשק. מאמציו והתלהבותו נתנו את פריָם ורמת העבודה בחוות חולדה השתפרה באופן ניכר. ברבות הימים היה לביא הוגה הרעיון של הקיבוץ הגדול, שאותו הגשים בעין־חרוד הלכה למעשה. בתקופתו הציע רופין לקבוצה שעיבדה את הפלחה ואת המטעים לעבור לבאר־טוביה. כאשר חלק מאיכרי באר־טוביה עזב את המושבה החליט המשרד הארצישראלי להכניס לכאן קבוצת עובדים שיעבדו את האדמה שנתפנתה ועם זאת תפיח רוח־חיים במושבה הנידחת. עם פרוץ מלחמת־העולם הצטמצמה גם בחולדה העבודה החקלאית: העובדים שנותרו במקום נתנו את דעתם בעיקר על שמירת הקיים.

קבוצות־כיבוש וקבוצות־עבודה

הנסיון של דגניה ומרחביה וקבוצות העבודה בבן־שמן הפיח רוח חדשה בציבור־הפועלים במושבות. נפתחה דרך חדשה לכניסתם של הפועלים לעבודות חקלאיות בלי שנצטרכו לחזור על פתחי האיכרים לחפש יום־עבודה, ובלי לעבוד תחת עינם הפקוחה של משגיחים.

הסתדרות פועלי יהודה נוסדה בשנת 1911 בועידה שהתקיימה בעין־גנים. בועידה השניה של פועלי הגליל שנערכה בכנרת בראשית 1912 הוקמה הסתדרות פועלי הגליל. ההסתדרויות ביהודה ובגליל היו בלתי־מפלגתיות ועסקו בעיקר בעניינים שהיו קשורים בכיבוש העבודה ובביצור מעמדו של הפועל. הסתדרות פועלי יהודה יזמה את הקמתן של קבוצות־עבודה, בהתאם לצרכי ההתיישבות. גם המשרד הארצישראלי ראה בקבוצת העבודה מכשיר חשוב לתכניותיו. הן נתנו אפשרות לפתור שאלה קשה, שבה התחבטו המשרד והקרן הקיימת בשנים קודמות: כיצד לכבוש אדמה שנרכשה ולעבדה, עד אשר יתיישבו עליה המתיישבים הקבועים. לפעמים היה בהן גם משום פתרון לישובים קיימים שנקלעו למצב קשה. כאמור, בשנת 1912 עברה הקבוצה שעבדה בחולדה לבאר־טוביה. מצב המושבה שהוקמה בזמנו על־ידי “חובבי ציון” בשביל לשמש מושבה לדוגמה היה חמוּר ביותר. המושבה לא התפתחה. האיכרים עיבדו את אדמתם על־ידי פועלים ערביים. רוב הבנים עזבוה וכאשר עזבו אותה גם כמה איכרים התפנה שטח־קרקע שאפשר היה להעמידו לרשות קבוצת פועלים.

הקבוצה שבאה מחולדה הנהיגה בה שיטות־עבודה מודרניות יותר והכניסה רוח רעננה לחייה הציבוריים של המושבה. היא גם הקימה משק־עזר, שבו היו התחלות של ענפי בעלי־החיים וגידול ירקות. קבוצה אחרת, שאורגנה על־ידי הסתדרות פועלי יהודה, נכנסה בראשית 1924 לעבד את המשק בגן־שמואל. הפרדס בגן־שמואל ניטע בסוף המאה הקודמת על־ידי “חובבי ציון”, על שם הרב שמואל מוהילובר. במשך שנים עוּבּד הפרדס על־ידי חברה קבלנית, שהעסיקה בעיקר פועלים ערביים. הפרדס הוזנח לגמרי. לבסוף החליטה הקרן הקיימת לסלק את הקבלן ובמקומו הזמינה קבוצת פועלים שקיבלה את הפרדס על אחריותה. קבוצה זו עמדה בנסיונות קשים: השכנים הערביים התנכלו לה בלי־הרף: בעונת הפרי רבו הגניבות ושומה היה על החברים לשמור בלילות ולעבוד ביום; הקדחת שפקדה אותם הפילה חללים. ואף־על־פי־כן הצליחה הקבוצה לשקם את הפרדס, ששטחו היה 60 דונם, לגזום אותו ולעבדוֹ; ואכן, יבול הפרדס גדל במידה ניכרת. על אף הקשיים הפנימיים והחיצוניים החזיקה הקבוצה מעמד בגן־שמואל עד לאחר מלחמת העולם.

בשנת 1912 נקנתה אדמת כפר־אוריה (4800 דונם), במרחק שלושת־רבעי השעה הליכה ממסילת־הברזל יפו – ירושלים. מלכתחילה היתה האדמה מיועדת לקבוצת יהודים מביאליסטוק שהתארגנו כאגודת התיישבות. כפר־אוריה היה מוקף כפרים ערביים ואדמתו היתה זיבורית; מים לא היו שם. למקום עלתה קבוצת כיבוש, שעם חבריה נמנו בנציון צֶ’רנומוֹרסקי (ישראלי), נח נַפתוּלסקי, א.ד. גורדון, יצחק טבנקין ועוד. הקבוצה השתלטה על הקרקע, הכשירה חלק ממנה, קבעה את הגבולות לגבי אדמת הערבים והכינה את המקום להתיישבות בעלי־הקרקע. כעבור שנה, כאשר בעלי־הקרקע קיבלו את האדמה ושליחי האגודה מינו מנהל עבודה, עזבה הקבוצה את המקום, לאחר שרופין תבע ממנה לקבל לידיה את חוות כנרת, שבה התיישבה התיישבות של קבע.

קבוצת־כיבוש אחרת הלכה לרוחמה. אדמת רוחמה נרכשה ב־1912 בשביל האגודה “שארית ישראל”, שציונים בעלי־הון אירגנו במוסקבה. השטח שנרכש השתרע על פני 7500 ד' ומספר החברים באגודה היה 30. בתקנותיה קבעה האגודה כמה עקרונות לאומיים וחברתיים: חובת עבודה עברית, הַפְרשת 10 אחוזים מהאדמה לפועלים ותיקים ובניית שיכון בשבילם. רוחמה היתה אז הנקודה המרוחקת ביותר במפת ההתיישבות היהודית (עד לרכישתה היתה באר־טוביה [קסטינה] הישוב הדרומי ביותר); היתה מרוחקת 40 קילומטר מבאר־טוביה ושכנה בלב המדבר. כדי להגיע מבאר־טוביה לרוחמה צריך היה לנסוע חמש שעות בעגלה, ובימי הגשמים לא היתה כלל אפשרות להגיע לשם. העיר הקרובה ביותר היתה עזה. בהמלצת רופין מינתה “שארית ישראל” את צבי הירשפלד, אחד מאיכרי ראשון־לציון, מנאמני העבודה העברית, לנהל את המשק. על אף ריחוק המקום התכנסה תוך זמן קצר קבוצת פועלים ברוחמה, שהחלה בהקמת הישוב. הוקמה חצר ובה נבנה צריף־עץ ששימש מקום־מגורים לפועלים וגם אורווה ומחסן; נחפרה באר מים והוחל בנטיעת מטעים: שקדים וגפנים. חרף התנאים הקשים התגבש כאן ציבור־פועלים, שיחסיו עם המנהל היו מצויינים. נקבעה תכנית של המשק, שאמור היה להתבסס על מטעי שקדים ופלחה. האדמה נחרשה במחרשות אירופיות, הונהגו כלי־עבודה מודרניים ונעשו ניסויים במטעים שונים ובגידול ירקות. רוחמה נראתה כנווה־מדבר בתוך המרחב השומם. בפרוץ מלחמת־העולם, נותק הקשר עם אגודת “שארית ישראל” ומנהל החווה נשאר ללא אמצעים כספיים. מאמציהם של הפועלים ושל המנהל היו מכוּונים עתה למטרה אחת: להחזיק מעמד עד יעבור זעם.

בשנת 1913 רכשה הקרן הקיימת שני גושי קרקע בהרי ירושלים: דילבּ (קריית־ענבים) וקלנדיה (עטרות). בדילבּ נרכשו 1800 ד' ובקלנדיה – 1200 ד'. בראשית 1914 עלתה לקלנדיה קבוצת חברים בראשותו של מאיר רוטברג. במרכז השטח הקימו בנין, שיקמו את כרמי־הגפן המוזנחים וקשרו קשרי שכנוּת טובה עם הכפרים הסמוכים. עם פרוץ המלחמה, כאשר גברה ההסתה בסביבה, הורה המשרד הארצישראלי לקבוצה לנטוש את המקום. בשנת תרע“ג רכשה חברת הכשרת הישוב את אדמת כרכור ובידיס – 11368 דונם. זו היתה אז רכישת הקרקע הגדולה ביותר של ההסתדרות הציונית. רופין התקשה להשיג את סכום הכסף הגדול שהיה דרוש כדי לשלם מיד בעד האדמה והיתה סכנה שתישמט מידי יהודים. על־כן פנה להנהלת יק”א בפאריס (יותר נכון – למדור הפלשתינאי של יק"א שם) וביקש הלוואה שתעזור לו לעמוד בהתחייבותו למוכרי הקרקע. יק"א נענתה לבקשתו. חנקין פנה לאגודת “השומר” והציע לה להעלות למקום קבוצת־כיבוש, כדוגמת הקבוצה שבאה למרחביה אחרי רכישת אדמת פוּלה. עם הקבוצה שהוקמה נמנה גם השומר יגאֵל, שהיה בקי בנימוסי שכנים ובסוד קשירת יחסים איתם. באותה שנה קנה יהודי עשיר מרוסיה, י. שלֶזינגֶר, את מחצית השטח – 5700 דונם – ועשה את כל הסידורים הדרושים להקמת משק חקלאי. את יתרת האדמה בכרכור רכשה “אחוזת לונדון”: אגודה שהתארגנה באנגליה כדי לרכוש אדמה בארץ־ישראל ולנטוע מטעים, כדי שחברי האגודה יוכלו לעלות לארץ ולהשתקע בה כאשר המטעים ישאו פרי. בינתיים החלה העבודה בשטח שקנה שלזינגר: המקום נקרא אבן יצחק, על־שם בעל־הקרקע. בהדרכת האגרונום זַגוֹרוֹדסקי ובניהולו של איכר מחדרה, נחרש ונזרע חלק מהאדמה. בעונת העבודה התרכזו כאן 35 פועלים, שעבדו בקציר ובדייש. “השומר”, אף־על־פי שהחשיב מאוד את המקום הזה השוכן בפתח ואדי ערה, בין מושבות יהודה לשומרון, לא קיבל את הצעתו של המשרד הארצישראלי להקים פה מושב־שומרים (את המושב למשפחות השומרים החליטו להקים בתל־עדשים, שאדמתה נרכשה באותה שנה). היו סיכויים טובים לפיתוח המושבה החדשה בכרכור. בעלי־הקרקע מימנו את ההוצאות, שהיו דרושות להשקעות, האדמה היתה ראויה לפלחה וגם למטעים. המלחמה שפרצה שיבשה גם פה את תכניות העבודה. עבודות הפיתוח אם כי לא נפסקו, אמנם, אולם נמשכו בקצב אטי בשנות המלחמה. פעולת “השומר”, שהתרכזה בכיבוש השמירה העברית במושבות הקיימות, השתלבה בפעולות ההתיישבות.

“השומר” אירגן את קבוצת־הכיבוש במרחביה ואחרי־כן את קבוצת־הכיבוש בכרכור. אך במשך הזמן עלה הרעיון להקים מושב מיוחד לשומרים. בשנת תרע“ג שלח ישראל שוחט לועד־הפועל הציוני תזכיר, שבו עורר את בעיית הקמתם של כפרי השומרים. הוא הסביר כי נסיון השנים האחרונות הביא את השומרים לידי מסקנה שיש צורך להקים כפרים מיוחדים לשומרים. לפי הצעתו יוכל כפר שומרים שיוקם במרכז הגליל התחתון, לקבל עליו את שמירת כל מושבות הסביבה. בכפרים שיוקמו יתיישבו חלק מהשומרים, בעיקר בעלי־המשפחה. תכנית הכפרים תותאם לצרכי השומרים: יפַתחו בעיקר גידול בהמות, עופות, סוסים וכל הדרוש לאספקה עצמית. את רוב העבודה בענפים תמלאנה הנשים. במושב השומרים ראה “השומר” גם דרך לשמור על רמתם המוסרית והחברתית של חבריו. לא לשווא חששו שהשמירה, שיש בה הרבה בטלה וגינונים מאחזי־עינים, עלולה להשחית את מוסר האנשים העוסקים בה במשך שנים רבות. “יש לכן צורך לשלב את השמירה עם העבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו”, כתב אחד השומרים הותיקים – מנדל פורטוגלי.163 היו שומרים שהתנגדו לרעיון מושב השומרים מתוך חשש, שההתיישבות עלולה להטות את השומרים ממטרתם העיקרית, אולם רוב חברי “השומר” קיבלו את הרעיון, ובאספת “השומר” החמישית, שהתקיימה בכרכור בתשרי תרע”ד, הוחלט על הקמת המושב הראשון. אחרי לבטי חיפוש של מקום מתאים, סוכם להקים ישוב זה בתל־עדש (היום תל־עדשים), לשם כבר הגיעה קבוצת־כיבוש של “השומר” (עלתה למקום בחשון תרע"ד, אחרי שנרכשו 4000 ד'). לקבוצת הכיבוש נמסר רק מחצית השטח; המחצית השניה עובדה בידי אריסים ערביים שהמשיכו לגור בכפר. תנאי־הקיום שם היו קשים, שכן החברים גרו בחושות הכפר ובצריפים שהועברו ממרחביה. השכר שקיבלו מהמשרד הארצישראלי היה זעום והספיק בקושי לקיום. בכל־זאת רוב החברים שהתרכזו במקום החליטו להתיישב בו ישיבת־קבע. אך עוד בטרם הספיקו להתחיל בביצוע החלטתם פרצה מלחמת־העולם וביצוע תכניות ההתיישבות נידחה.

הון פרטי בהתיישבות החקלאית והקמת ה“אחוזות”

בצד הפעולה להקמת ישובים עצמיים של פועלים, חיפש ד“ר רופין דרך למשוך גם בעלי־הון יהודיים בחו”ל לפעולות ההתיישבות בארץ־ישראל. עוד בשנת 1908 פירסם המשרד הארצישראלי חוברת בשם: “סידור מטעים בארץ־ישראל”, שחוּבּרה על־ידי ד“ר רופין. בחוברת זו הוגשה לציבור תכנית שהיתה מכוּונת, בעיקר לאנשי המעמד הבינוני שהיה בדעתם להשקיע מכספם בארץ ולהבטיח לעצמם הכנסה מסוימת. לפי התכנית יתאגדו היהודים המעוניינים ב”אחוזות“; איש־איש יכניס סכום מסוים לקופת ה”אחוזה" בתשלומים־לשיעורים; בכסף הזה תירכש קרקע ויוחל בנטיעת מטעים ובעיבודם עד שישאו פרי. בעלי ה“אחוזה” יעלו ארצה, כאשר הכנסתם תהיה מובטחת. אמנם כבר נעשו בעבר נסיונות כאלה: המושבה רחובות נוסדה על־ידי אגודת “מנוחה ונחלה”; “אגודת נטעים”, שנוסדה ב־1906, עסקה בנטיעת מטעים בשביל יהודים הנמצאים בחו“ל. החידוש בשיטת ה”אחוזות" היה בכך שהפעם עסק המשרד הארצישראלי בארגון האנשים, והוא גם שהציע דרכי הנטיעה והעיבוד. לאור ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות במטעים, כגון פרדסים, שקדים וכו', היו הסיכויים להצלחתם ולקבלת הכנסה ראויה לשמה הרבה יותר טובים מבעבר.

כך הוקם כפר אוריה על־ידי אגודה של יהודי ביאליסטוק ונרכש חלק מאדמת כרכור על־ידי “אחוזת לונדון”. אולם עוד לפני שהוחל בארגון “האחוזות” התארגנה קבוצה של ציונים אמידים במוסקבה, שבראשם עמד יחיאל צ’לֶנוב, לשם הקמת המושבה מגדל. בשנת 1910 הוחל בהקמת המושבה על־יד משק אדמיניסטרטיבי שבראשו עמד משה גליקין (מציוני רוסיה); כיועץ מקצועי שימש ברמן, מי שהיה מנהל החווה בכנרת. חלק מאדמת עין־חי, על־יד כפר־סבא, שקנתה חברת־המטעים הרומנית “תקוַת ישראל”, עוּבד בידי קבוצת פועלים שנטעה מטעים בשביל החברה. חלק אחר נרכש על־ידי “חובבי ציון” (450 ד'), במטרה להקים מושב־פועלים. בשנת 1911 הוחל בהכנות להקמת המושב וגם נחפרה באר וניטעו מטעים. בגלל המלחמה נפסקה הפעולה הזאת ובניית המושב לא חודשה אלא לאחר גמר המלחמה. ה“אחוזה” הראשונה שהוקמת בעזרת המשרד הארצישראלי היתה חוות פוריה, שהוקמה על־ידי יהודים מסנט־לואיס בארה“ב. באמצעות “הכשרת הישוב” ניקנו 3500 דונם (ב־1910). שמעון גולדמן, שהיה היוזם של הארגון בסנט־לואיס, עלה ארצה ועסק בהקמת ה”אחוזה" בפוריה. גולדמן לא היה חדש בארץ, שכן נשלח בשעתו על־ידי “חובבי־ציון” באנגליה לנהל את התיישבות “בני־יהודה” בחורן. לאחר כשלון ההתיישבות שם נסע לארצות־הברית, ורק מקץ 12 שנה חזר לארץ כדי להקים את ה“אחוזה” בפוריה. עד למלחמה ניטעו שם 2500 ד' שקדים, זיתים, וקצת גפנים. בשנים הראשונות התקדמו העניינים בפוריה כראוי: הוקמו בתי־מגורים לפועלים ובנייני משק והחצר הוקפה חומת אבן; כמה עשרות פועלים עבדו ב“אחוזה” והיחסים ביניהם לבין המנהלים, שהקפידו על עבודה עברית, היו בדרך כלל יחסים טובים. הסיכויים להצלחת המטעים היו יפים; ואמנם בעלי ה“אחוזה” בארצות־הברית כבר ערכו תכניות עליה והתיישבות בפוריה. לרוע המזל פרצה מלחמת העולם לפני שהמטעים הגיעו לפוריוּת. הקשר עם המשקיעים נותק והכסף שהיה דרוש לעיבוד המטעים לא הגיע; חלה ירידה במצב המטעים וחלק מהפועלים עזבו את המקום. גולדמן נפטר בסוף המלחמה, וכאשר הגיעו חברים אחדים של ה“אחוזה” לארץ מצאו את המשק מוזנח, ואילו סכומי הכסף הגדולים שנדרשו כדי לשקם את המשק, לא היו בהישג־ידם. מקצת החברים חזרו לארה"ב ומקצתם התיישבו במקומות אחרים. כאשר, בשנת 1922 נתקפו השקדים בתולעת הקפנודיס, מזיק שעשה שמות בעצים, נטשו אחרוני המתיישבים את פוריה.

גורל דומה היה ל“אחוזה” אחרת שגם היא נוסדה על־ידי יהודים מארצות־הברית. בשביל אגודה זו נרכשו 5500 ד' מאדמת הכפר הערבי סרונה. קראו למקום שרונה. גם פה הוחל בשנת 1913 בנטיעת שקדים וזיתים, בפיקוחו של שמעון גולדמן. כמה מיבנים הוקמו בשביל הפועלים ונבנתה חומת אבן מסביב לחצר. עם פרוץ מלחמת העולם נותקה גם חוות שרונה מהמקורות הכספיים שלה; המטעים הוזנחו והפועלים התפזרו. אחרי המלחמה ניסו חברי ה“אחוזה” לשקם את המטעים ומשפחות אחדות שעלו מארה“ב התישבו בשרונה. אולם כאשר הוברר לחברי האגודה מה רבים הקשיים הכרוכים בהקמת ה”אחוזה" ומה היקף המאמצים הכספיים שיידרשו מהם, החליטו למשוך את ידם מהאחוזה והמשפחות המעטות שהשתקעו כאן עברו למקומות אחרים. בזה נסתיים בתקופה ההיא הנסיון להקים בארץ־ישראל התיישבות חקלאית על־ידי בעלי־הון יהודים בחוץ־לארץ. קשה להעריך מה היה עולה בגורלן של ה“אחוזות” לולא פרצה מלחמת העולם בעודן בשלבים ראשונים של הקמתן. מכל־מקום אין ספק שהיו גורמים נוספים שתרמו לאי־הצלחתן. עקיבא אֶטינגר, שעלה לארץ בשנת 1914, כאשר הוזמן לשמש יועץ חקלאי ומנהל מפעלי הקרן הקיימת, מתאר בספרו “עם חקלאים עברים בארצנו”164 את התרשמותו מביקוריו בישובים החקלאיים בארץ־ישראל באותה שנה; על האחוזות הוא כותב את הדברים הבאים: ביקרתי באחוזות מגדל, פוריה, רמת־שרונה ורוחמה. בכולן נתקלתי באותן התופעות השליליות האפייניות למשק החד־גוני (ניטעו בהן בעיקר מטעי שקדים), מנהלים מחוסרי ידיעה ונסיון בארגון משק מעורב; חיכוכים בין ההנהלה והפועלים; הנטייה מצד המנהלים לעבודה זולה; חוסר קשר בינם לבין חברי האחוזות; אי־יציבות כספית; חוסר־קבע ויציבות בדרכי מימונם והכשרתם של המועמדים להתיישבות. למרות כשלונן של ה“אחוזות” הראשונות, נעשו אחרי מלחמת־העולם, נסיונות דומים בכוונה לשתף בעלי־הון, לרוב מן המעמד הבינוני, בהתיישבות חקלאית. ועל כך יסופר באחד הפרקים הבאים.

ראשיתה של כפר־סבא

אדמת כפר־סבא (7500 ד') נרכשה עוד בשנת 1894 על־ידי נח קרלינסקי, חתנו של י.מ. פינס. המטרה היתה למכור אדמה זו ליהודים בחו“ל שיבואו להתיישב עליה. אולם מאמציו של קרלינסקי למצוא קונים לאדמה לא עלו יפה ובסופו של דבר רכשה יק”א את השטח והחליטה למָכרו לאיכרי פתח־תקוה כדי להשלים את השטח שהיה דרוש לאיכרים ולהבטיח אדמה לבניהם. האדמה נמכרה בתנאי־תשלום נוחים ביותר. בשנת 1905 נחתמו חוזי המכירה. חלק מאיכרי פתח־תקוה התחילו בהכשרת הקרקע לנטיעות. כמה עשרות פועלים עבדו במקום. בכפר־סבא עצמה לא ניבנו בתי־מגורים. היה שם צריף אחד ששימש בחלקו אורווה לסוסים ובחלקו האחר התגוררו הפועלים בתנאים בלתי־נסבלים.

הפועלים נהגו לעזוב את כפר־סבא בכל יום שישי בצהריים, ואת שַבתם עשו בפתח־תקוה. ביום ראשון בבוקר היו חוזרים לעבודה. גם אותם מתיישבים שרצו לעבוד בעבודה עברית, לא הצליחו למצוא פועלים יהודים וממילא נעשה רוב העבודה בידי פועלים ערביים. רק בשנת 1910 אישרה חברת “עזרה” הברלינאית הלוואה למתיישבי כפר־סבא לבניית 12 בתים. בגלל סירובה של הממשלה התורכית להרשות בנין בתים במקום, נדחתה התחלת הבנייה לשנת 1912 (הבתים עמדו על תלם ב־1913). הועד של כפר־סבא, שמושבו היה בפתח־תקוה, אישר בניית בתים לבעלי־קרקעות אחדים שרצו להתיישב במקום ולפועלים מספר שעבדו כאן במשך תקופה ארוכה. בתוך כך נחפרה באר, חלק ממטעי השקדים החל לתת פריוֹ, ועם השתקעותן של המשפחות הראשונות קיבלה כפר־סבא צורה של ישוב־קבע. אז פרצה מלחמת העולם ועימה שרשרת פגעים, גזירות ותלאות שניתכו על המושבה הצעירה.

תחנות־הנסיונות בעתלית ובביתניה

תחנת־הנסיונות בעתלית קשורה בשמו של אהרן אהרונסון, שהיה מייסדה ומנהלה במשך תקופת קיומה הקצרה. אהרונסון נולד ברומניה בשנת 1876. בשנת 1882 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בזכרון־יעקב. הוא גדל והתחנך בארץ ואחרי־כן למד בצרפת בבית־ספר חקלאי גבוה וקיבל תואר אגרונום. אחרי שובו ארצה עבד תקופה מסוימת במטולה כמדריך חקלאי מטעם הבארון. בגלל חילוקי־דעות עם הפקידים עזב את עבודתו במושבה הגלילית. בשנים הבאות ערך מסעות־מחקר בארץ־ישראל, בסוריה ובעבר־הירדן, בעיקר לשם הכרת הצמחיה. בשנת 1906 גילה את אֵם החיטה הגדלה בר בארץ. תגלית זו הקנתה לו מוניטין כאיש מדע. פרופ' וארבּורג, שהיה יושב־ראש הועדה לחקירת ארץ־ישראל, העריך מאוד את כשרונותיו של אהרונסון וקירב אותו אליו. ביוזמתו החליט הועד־הפועל הציוני ב־1905 להקים בארץ־ישראל תחנת־נסיונות חקלאית. בשנת 1907 הוחלט להקים את התחנה בעתלית. למטרה זו רכשה הקרן הקיימת 800 ד' אדמה מחברת יק“א ויק”א הסכימה להשקיע את הכסף שקיבלה תמורת האדמה בהקמת התחנה. אולם בידי ההנהלה הציונית לא היו אמצעים כדי לבסס את קיומה של התחנה ועל־כן הוצע לאהרונסון , שמוּנה כמנהלה, לנסוע לארצות־הברית ולמצוא תורמים למטרה זו. אהרונסון, ששמו כבר הלך לפניו, כאיש מדע חשוב, הצליח לעניֵן בהקמת התחנה כמה יהודים עשירים בארצות־הברית, שהתחייבו להקים קרן מיוחדת להקמת המוסד והבטחת קיומו.

בשנת 1910 התחיל אהרונסון בעבודתו כאן. הוא ריכז סביבו עוזרים מוכשרים, הקים מיבנים אחדים לצרכי התחנה, רכש מכונות וכלי־עבודה וייסד ספריה מקצועית גדולה, הראשונה מסוגה בארץ. אהרונסון החל בעבודה בקנה־מידה נרחב: ערך ניסויים בשיטות עיבוד ובכלי־עבודה, בבירור זרעים לגידולי פלחה; הכניס זנים חדשים של עצי־פרי; ניסה כַּנוֹת חדשות לגפנים והקדיש תשומת־לב רבה לחקר ההדרים. כמו־כן התמסר להדרכת החקלאים ורבים מאיכרי המושבות שחרו לתחנה לקבל עצה והדרכה. אולם על הצלחתו המקצועית העיבו היחסים המתוחים שנוצרו בינו לבין הנהלת הישוב בשאלת העבודה העברית. אהרונסון סבר שפועלים יהודים צריכים לעבוד רק בעבודות מקצועיות הדורשות רמה השכלתית וטכנולוגית מסוימת, ואילו את העבודות הפשוטות יש לבצע על־ידי הפועלים הערבים, הזולים יותר. ואמנם כך נהג בתחנה בעתלית, שבה רוב הפועלים היו ערבים ורק מתי־מספר יהודים עבדו בה. כל המאמצים להשפיע עליו שישנה את עמדתו לא הועילו. הוא ביסס את מעמדו כשליט יחיד בתחנה שאינו נתון למרותם של המוסדות הלאומיים. העבודה בתחנה נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם. שני דברים קרו אז, שקבעו את גורלה של תחנת־הנסיונות: הופסק זרם הכסף מארצות־הברית, והיה הכרח לצמצם את העבודה כדי לשמור על הקיים, לפחות; מאידך גיסא, שאף אהרונסון לשיתוף־פעולה עם האנגלים לשם כיבוש הארץ והקים ארגון ריגול לטובתם.

לארגון ניתן השם “ניל”י" (ראשי־תיבות: “נצח ישראל לא ישקר”), שאליו הצטרפו כמה מעוזריו בתחנה ביניהם אבשלום פינברג, וכן גם מצעירי זכרון־יעקב ומושבות אחרות. בימי המלחמה יצא את הארץ ועבר למצרים, שם קשר קשרים הדוקים עם שלטונות הצבא האנגלי. פעולות הריגול שאירגנו חבריו בארץ עוררו התנגדות חריפה בישוב היהודי מחמת הסבל והאסון שהיו עלולים להמיט עליו (ועל כך יסופר בפרוטרוט בפרק הדן בתקופת המלחמה). כאשר רדפו השלטונות התורכיים אחרי חברי “ניל”י" פשטו על תחנת־הנסיונות והרסוה כליל ומאז לא הוקמה עוד. נסיון נוסף להקים תחנת־נסיונות חקלאית נעשה על־ידי יק“א בעמק הירדן. כאן היתה המטרה מצומצמת יותר: עריכת נסיונות לקידום החקלאות בעמק הירדן, על האקלים והקרקעות המיוחדים לו. לשם כך הקימה יק”א חוות־נסיונות באדמת ביתניה שבין מלחמיה לכנרת. החווה נבנתה על שטח של 900 דונם. הוקמו צריפים אחדים בשביל הפועלים, מקצתם התגוררו כאן ומקצתם – בישובים השכנים; כנרת ומלחמיה. בתחנה זו הושם הדגש על נסיונות בעצי־הדר ובגידול ירקות מבכירים, כן ניסו זני זיתים וגפנים המתאימים לאקלימו של עמק הירדן. ב־1913 הוחל גם בנטיעת חלקות־נסיון של בננות. גם פרדס נטעו על שטח של 500 דונם. כשלושים פועלים עבדו כאן בקביעות. את החווה ניהל האגרונום גרשון בן־צור, בן למשפחת איכרים ביבנאל, שרכש את השכלתו המקצועית כאגרונום בצרפת. יחסי הפועלים והמנהל היו תקינים והעבודה התנהלה יפה עד לפרוץ המלחמה. בשנות המלחמה סבלה מאוד התחנה. מספר הפועלים פחת ועבודות רבות הוזנחו. בבוא השלום חודשה העבודה בחווה, אולם אחרי שנים מספר בכל־זאת הוחלט לסגור אותה: אדמתה נמסרה לישובים החקלאיים שהוקמו בינתיים בעמק הירדן.

עליית יהודי תימן

ראשית עלייתם של יהודי תימן לארץ־ישראל חלה בתרמ"ב (1882), בו בזמן שהחלה להגיע העליה הראשונה מארצות מזרח־אירופה. העליה התימנית היתה עליה ספונטאנית. בעצם, איננו יודעים מה הניע אז מאות משפחות מקרב השבט הנידח הזה לקום ולעלות לארץ־ישראל. יש סברה כי באותה תקופה הורע מצבם מחמת מלחמות שניטשו בתימן ומחמת הרעב שפשט במדינה זו. יש ששׂמים את הדגש על כיסופי הגאולה. את הפסוק בשיר השירים “אמרתי אעלה בתמר” דרשו כרמז לגאולה קרובה: בתמ"ר משמע שנת תרמ"ב. גם יתכן כי בדרך מן הדרכים הגיעו אליהם שמועות על ההתעוררות של חיבת־ציון במזרח־אירופה.

מעט מאוד היה ידוע אז על יהודי תימן. ר' בנימין (יהושע פלדמן), שטיפל בתימנים אחרי עלייתם ארצה, תיאר אותם בדברים הבאים: “הם היו שבט קטן בישראל, נידח, מדוכא – ומופלא. הם היו בעלי־נפש. הם פיתחו לעצמם מנהגים, ספרות, שירה, חיי נפש, תרבות. והם הראו גם חריצות, כשרון־כפיים, אהבת העבודה, חוש הסתגלות, הסתפקות במועט, אחדות, עזרת אחים. חמודות הנפש וסגולות הגוף התאחדו – התלכדו”. אנשי העליה הזאת הגיעו ברובם לירושלים ועבדו כאן בסתתוּת ובמלאכות שונות והקימו בתקופה זו את כפר־השילוח. מקצתם נקלטו גם ביפו. אחרי הגל הראשון של עליית תימן חלה הפסקה ממושכת בעליה זו ורק בודדים עוד הגיעו לארץ־ישראל. בתרס"ט (1909) קמה שוב תנועה ספונטנית בתימן ואז הגיעה לארץ שיירה של כמאה משפחות. הפעם נקלטו רובם ברחובות ובראשון־לציון. היאחזותם של עולים אלו בעבודה חקלאית במושבות הגבירה את הרצון לעשות למען עלייתם של יהודי תימן. אנשי מפלגת “הפועל הצעיר” שטיפלו באון מיוחד בתימנים וסייעו לקליטתם יזמו את הרעיון לשלוח שליח מיוחד לתימן, לעורר את היהודים שם לעלות לארץ.

על־פי החלטת המשרד הארצישראלי נשלח שמואל ורשבסקי (יבנאלי) לארץ נידחת זו. (יבנאלי עלה לארץ ב־1906, עבד במושבות ובגליל, אך בגלל מצב בריאותו נאלץ לחזור ליפו, שבה עבד זמנית בחברה “אחוזת־בית” שהחלה בבניית תל־אביב). בדצמבר 1910 יצא יבנאלי לתימן. חודשים רבים שוטט בתימן רכוב על חמור או על גמל. ביקר ב־40 מקומות – בערים ובכפרים שבהם היו מפוזרות קהילות קטנות של יהודים. זו הפעם הראשונה שמעו יהודי תימן על הנעשה בארץ־ישראל, על המושבות שניבנו ועל פועלים יהודים המוסרים את נפשם על בנין הארץ. דברי יבנאלי השפיעו השפעה עצומה על היהודים, ובקהילות רבות התחילו להתכונן ליציאה לארץ־ישראל. המשרד הארצישראלי פעל להקלת עלייתם של יהודי תימן, ובין השאר הגיע לידי הסכם עם חברות־האניות על הוזלת מחירי הנסיעה וגם הקציב סכום כסף לעזור לעלייתם של מחוסרי־האמצעים. בעדן, ששם היו מתרכזים העולים לפני הפלגתם, הקים משרד ולשכה לאינפורמציה. בשנת 1912 הגיעו לארץ כמה מאות משפחות מתימן.

למרבה הצער לא נוצרו תנאים מתאימים לקלוט את העליה הזאת, שרובה ככולה הופנתה למושבות. לא היו דירות בשביל העולים ואלה היו מתגוללים במרתפים ובאורווֹת. גם היו קשיים להשיג עבודה לאנשים אלו שאך בקושי הסתגלו לעבודה גופנית (בתימן עסקו רובם בצורפוּת או במסחר זעיר). סבל רב עבר על העולים בשנים הראשונות. המשרד הארצישראלי הורה להפסיק זמנית את העליה מתימן כדי למנוע סבל מאלה שעוד התכוננו לעלות. ועדי המושבות והקרן הקיימת נקטו אמצעים כדי לפתור את בעיית המגורים של העליה התימנית: הוקצתה קרקע על־יד המושבות שעליה הוקמו שכונות מיוחדות. כך נוסדה שכונת שעריים על־יד רחובות, מחנה־יהודה על יד פתח־תקוה, נחליאל על־יד חדרה. בכל מקום הוקצה למשפחה דונם או שניים לבניית בית ולמשק־עזר. כמה עשרות משפחות הגיעו לגליל והתיישבו בכנרת וביבנאל. מכל־מקום, בואם של יהודי תימן למושבות יהודה היה בו משום תוספת רצינית לפועלים היהודים במושבות וקידום כיבוש העבודה כאן.


פרק ח: בימי מלחמת־העולם הראשונה

הישוב בארץ־ישראל בפרוץ מלחמת העולם הראשונה

השנים האחרונות שלפני פרוץ המלחמה היו שנים של התבססות והתקדמות של הישוב העברי בארץ־ישראל. העליה המשיכה לזרום והעולים פנו בחלקם למושבות ובחלקם לערים. ביפו ובחיפה התפתח המסחר, הוקמו מפעלי־תעשיה קטנים ובתי־מלאכה. ביפו גדל מספר התושבים היהודים מ־3000, בראשית המאה, עד 12,000 ב־1914. ב־1909 הוקמה השכונה היהודית המודרנית, תל־אביב, שגדלה במהירות ומספר תושביה הגיע ל־1,400 נפש. יפו נהפכה למרכז תרבותי וחינוכי חשוב. כאן הוקמו בתי־ספר עבריים, נוסדה הגימנסיה העברית הראשונה שמשכה אליה מאות תלמידים מתפוצות הגולה. כאן התרכזו גם המוסדות הציבוריים והכלכליים: בנק אפ"ק, המשרד הארצישראלי, משרד חובבי־ציון והסתדרות הפועלים. גם בחיפה, שמספר תושביה היהודיים בראשית המאה היה 1500, הגיעה האוכלוסיה היהודית ב־1914 ל־3000.

מצב מושבות־המטעים שופר מאוד. הודות לעליית מחירי השקדים והיין גדלו הכנסות האיכרים. פרי־ההדר שיוּצָא ברובו לחו"ל גם הוא הִזְרים סכומי כסף גדולים. המושבות התרחבו ומספר תושביהן גדל במהירות. בפתח־תקוה הגיע האוכלוסיה ל־3000 נפש, בראשון־לציון – ל־1400 וברחובות – ל־1100. גם מספר הפועלים היהודים גדל, אף־על־פי שהיחס המספרי ביניהם לפועלים הערבים לא השתנה. משערים כי בפרוץ המלחמה היה מספר הפועלים החקלאים כ־1500, מחציתם עבדו כפועלים שכירים במושבות ומחציתם – בחוות ובקבוצות. האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל מנתה כ־85,000 נפש מתוך אוכלוסיה כללית של 700,000 נפש (12% בקירוב). 73,000 חיו בערים ו־12,000 בכפרים. רוב האוכלוסיה היהודית התרכז בארבע “ערי הקודש”: ירושלים, טבריה, צפת וחברון.

אנשי הישוב הישן התפרנסו מן ה“חלוקה”. אמנם היה בו גם ציבור לא גדול של בעלי־מלאכה, חנוונים, מורים ופקידים שעמדו ברשות עצמם מבחינה כלכלית. מכל מקום רובם חיו חיי עוני ודלות, ובפרוץ המלחמה הם היו הנפגעים העיקריים. במשך שנות המלחמה מתו רבים ברעב ובחולי. רעב ומחלות פגעו גם בחלקים אחרים של הישוב, אולם במידה פחותה מאשר בישוב הישן. בגלל התמותה הרבה והגירושים נתמעט הישוב במידה ניכרת, ובסוף המלחמה נותרו רק 56,000 נפש. על אף כל אלה היה ישוב קטן ומדולדל זה אבן־פינה לבניית הבית הלאומי לארץ־ישראל.

המשבר הכלכלי

מלחמת־העולם פרצה בראשית אוגוסט 1914. תורכיה הנייטרלית נכנסה למלחמה ב־31 באוקטובר 1914, לצידה של גרמניה. אולם כבר בראשית המלחמה עשתה כמה פעולות ששינו את מצבו של הישוב העברי מן הקצה אל הקצה. היא הכריזה על מצב־חירום בכל המדינה והודיעה על סגירת הבּוֹספורוס והדארדאנלים בפני אניות זרות. האניות הרוסיות והאוסטריות, שקיימו את הקשרים הכלכליים של הישוב על מקורות ההספקה והמימון שלו, חדלו מלבוא לנמלי הארץ. נפסקו גם קשרי הדואר עם הארצות עם הארצות שלחמו בגרמניה ובעקב זה נפסקו משלוחי הכסף. הישוב כולו, על כל שדרותיו היה תלוי במשלוחי הכספים האלה. נסתמו איפוא מקורות ה“חלוקה” וחלק גדול מהישוב הישן נשאר ללא אמצעי־קיום. נפסקו גם ההכנסות הפרטיות של רבים שהיו מקבלים כסף מקרוביהם או מעסקיהם שנותרו בחו“ל. תלמידים מחו”ל שלמדו בגימנסיה ביפו או במוסדות־חינוך אחרים שוב לא היו רשאים לקבל את הכסף שההורים היו נוהגים לשלוח להם למחייתם. יהודים מרוסיה שנטעו פרדסים בארץ לא יכלו לשלוח את הכסף שהיה דרוש לעיבוד מטעיהם. כיוצא בזה ה“אחוזות” שהוקמו על־ידי יהודי אנגליה ואמריקה. מיניה וביה נתגלתה עתה כל חולשתו של המשק החקלאי היהודי שהיה מבוסס כולו על ענפי־הייצוא. פרי־ההדר, שהכניס לפני המלחמה כשני מיליוני פראנק מדי שנה, הכנסתו הצטמצמה אחרי פרוץ המלחמה לכדי עשירית מהסכום הזה. נפסק גם ייצוא היין והשקדים.

זו היתה מכה ניצחת שניחתה על הישוב ועירערה את יסודות קיומו. הבאנקים נסגרו – ביניהם גם אפ“ק – והממשלה התורכית הכריזה על “מוראטוריוּם”. בנוסף לכל אלה הורגש מיד מחסור בדלק, בחומרים לתעשיה ובמזון. לאוכלוסיה הארצישראלית היתה צפויה סכנת רעב. הישוב החדש, שהיה לפני המלחמה בשלבי התבססות ראשונים, התארגן במהרה, כדי להקל על המצוקה. בתל־אביב הוקם ועד להקלת המשבר, שריכז סביבו את כל חוגי הישוב: אזרחים ופועלים, ספרדים ואשכנזים. בראש הועד עמד ראש שכונת תל־אביב מאיר־דיזנגוף, והשתתפו בו החשובים שבין עסקני העיר: מנחם שיינקין165, בצלאל יפה, מרדכי בן־הלל הכהן166, יוסף אהרונוביץ, יוסף שפרינצק167 ואפרים בלומנפלד (בלוך)168; אליהם הצטרפו ד”ר רופין, ז. הופין וד"ר חיסין, נציג “חובבי־ציון” בארץ. הועד קיבל על עצמו לדאוג להספקת מזון, למקומות־עבודה לפועלים ולסיוע למחוסרי־עבודה. אך את האמצעים הכספיים הרבים שהיו דרושים לכך, צריך היה להשיג בחוץ־לארץ. העינים היו נשואות בראש־וראשונה ליהדות ארצות־הברית.

למרבה המזל שימש אז הֶנרי מוֹרגֶנְטָאו כשגריר ארצות־הברית בקושטא. מורגנטאו, שאמנם לא היה ציוני, ביקר בארץ כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה והתרשם מהמושבות היהודיות שהוקמו כאן. בעזרתו הפעילה ובסיועם של ציוני אמריקה, בראשותם של שמריהו לוין ולוּאי בראנדיס169, גויסה שם עזרה ראשונה לישוב בארץ. באוקטובר 1914 הגיעה ליפו אניית־המלחמה האמריקנית “נוֹרת־קַרוֹלַיינָה” והביאה איתה משלוח של 250 אלף פראנק־זהב. נקבעה ועדה לחלוקת הכסף: א. רופין, אהרן אהרונסון ואפרים כהן (נציג חברת “עזרה” בגרמניה). כסף זה איפשר ל“ועד להקלת המשבר” לפתח את פעולותיו. בראש־וראשונה ניקנו כמויות גדולות של חיטה, בעיקר ממושבות השומרון והגליל, ולאנשים שונים ניתנו הלוואות לשם ביצוע עבודות שהעסיקו פועלים יהודים. לפי הוראות הועד הוציא אפ“ק המחאות־באנק מודפסות (“באנקנוטים”) בסכומים של 5 פראנקים עד 100 פראנק שנהפכו שנהפכו לכסף עובר לסוחר. הבאנק התחייב לפדות את ההמחאות אחרי תום המשבר. גם ועד תל־אביב והועדים שהוקמו במושבות הוציאו תָוי־כסף על סכומים קטנים יותר ובזאת הקלו על מחזור־הכספים של התושבים בכפר ובעיר. יהודי אמריקה הוסיפו להגיש עזרה במשך כל שנות המלחמה. עד לכניסת ארצות־הברית למלחמה היו אניות אמריקניות מביאות מפעם לפעם כסף ומזון, אולם גם לאחר הצטרפות האמריקנים לבעלות־הברית נמצאו דרכים עקיפות יותר להעביר לארץ את כספי הסיוע, באמצעות ד”ר רופין שישב בקושטא וניצח משם על פעולות העזרה. הודות לעזרה זו ניצל הישוב היהודי מכליון בשנים 1918־1914.

הרדיפות והגזירות

זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם הכריזה הממשלה התורכית על ביטול משטר הקפיטוּלציות. (זכויות מיוחדות שהוענקו לנתינים זרים בתחומי האימפריה העותומנית). אמנם פעולה זו לא היתה מכוּונת כלפי היהודים דווקא, אולם הם נפגעו ממנה במיוחד, כי רוב הישוב היהודי היה רגיל לחסות בצל הקונסולים השונים שהגנו עליהם משרירות־לבם של פקידי המימשל התורכי. יהודים, נתיני מדינות זרות, מצאו את עצמם פתאום חשופים לתעלוליהם של הפקידים התורכיים.

לעומת זאת עוררה פעולה זו שמחה גדולה בין התושבים הערבים שראו בזה אות, כי סר חינם של היהודים בעיני הממשלה והותרה הרצועה כלפיהם. בזאת נפתח פתח לגל של הסתה נגד הישוב היהודי ונגד נתינים זרים בכלל, שגבר עוד יותר אחרי שתורכיה נכנסה למלחמה. עם כניסתה של תורכיה למלחמה נגזרה הגזירה, כי כל נתיני האויב שבממלכה יגורשו לפנים הארץ. אחרי השתדלויות רבות ובעזרת צירי אמריקה וגרמניה, הסכימה הממשלה התורכית לותר על הגירוש, אולם הציגה לפני נתיני האויב את הברירה: לקבל את הנתינוּת העותומנית או לעזוב את הארץ. בקשר להתעתמנות נתקלו היהודים בשני מכשולים: א) התשלום הגבוה שצריך היה לשלם בעבורה – 37 פראנק ב) החשש מפני הגיוס לצבא התורכי. הממשלה התורכית ניאותה לעשות ויתורים: לגבי מחוסרי־אמצעים הסכימה להקטין את התשלום וכן הבטיחה שהמתעתמנים לא יגויסו לצבא במשך שנה תמימה. והרי רבים היו בטוחים אז, כי המלחמה לא תימשך זמן רב ובדחייה זו ראו פתרון לבעיית הגיוס. מוסדות הישוב התחילו בפעולה נמרצת להתעתמנות. כונסו אספות בכל הארץ לשכנע את היהודים להתעתמן והוקמו ועדים מיוחדים שמתפקידם לעזור בפעולת ההתעתמנות.

אולם המימשל התורכי פעל באטיות ופעולת ההתאזרחות נמשכה בקצב איטי. ביפו פעלו שני פקידים תורכיים שבלטו בשנאתם ליהודים: הקאימקאם (מושל) בַּהַא אל דין והמפקד הצבאי: חַסַן ביי אל־בצרי, המכונה חַסַן־בֶק. בהא אל דין, שהגיע ליפו בראשית המלחמה, היה לאומני קנאי, איש משכיל שעבד לפני־כן במשרד־הפנים התורכי והיה ממונה על עניני הציונות. בישוב היהודי החדש בארץ־ישראל ראה סכנה לתורכיה והחליט בכל האמצעים לחיסולו. לפי השמועה לקח חלק ברדיפת הארמנים באנאטוליה והיה בדעתו לפתור את בעיית הישוב הציוני בדרך שנפתרה, כביכול, בעיית הארמנים. ממילא לא היה מעונין באזרוח היהודים ועשה כל שאפשר כדי ליטול מהם את הרצון להיות נתינים עותומניים. עם זאת החליט לזרז את גירוש הנתינים הזרים. ביום 17.12.1914 עגנה בנמל יפו אניה איטלקית שעמדה להפליג לאלכסנדריה. כמה שעות לפני ההפלגה פשטו שוטרים ברחובות ובבתים ותפסו ביפו כל נתין זר שנזדמן להם והובילוהו לנמל לשם גירוש. פעולה זו נתבצעה ללא רחמים. היו משפחות שחלקן גורש וחלקן נשאר בארץ. באניה זו גורשו כ־700 איש לאלכסנדריה. בעקב המעשה נתעוררה בהלה גדולה והחלה בריחה מהערים. הודות להתערבותם המהירה של צירי גרמניה וארצות־הברית ניתנה פקודה לא לגרש נתינים זרים המוכנים להתעתמן, אפילו טרם הספיקו לעשות זאת כדין. בינתיים נשלחה אניית־המלחמה האמריקנית “טֶנֶסִי” להעביר לאלכסנדריה באופן קבוע ומסודר כל מי שרוצה לצאת מן הארץ. עסקני הישוב ניהלו תעמולה נגד היציאה, אולם הפחד מהצפוי ליהודים בשנות המלחמה: רעב וסכנת הגיוס לצבא התורכי, הניע רבים לרדת מן הארץ. בתוך חודש אחד עזבו כ־7000 איש, ועד סוף 1915 הגיע מספר היוצאים לאלכסנדריה ל־11,000 ומעלה. במשך השנה הראשונה למלחמה התעתמנו כ־12,000 יהודים. אולם הפחד מפני הגיוס לצבא לא היה פחד־שווא, והוא עוד גבר והלך אחרי שבני הישוב הכירו מקרוב את הצבא התורכי.

כותב מ. דיזנגוף בספרו “עם תל־אביב לגולה”: “הם ראו כי הגדודים התורכים היו רק כצאן לטבח יובל, הם נסחבו לקרב בלי כל הכרת חובה לארץ או לעם; הם ראו את החייל התורכי מתהלך בעירום ובחוסר־כל, מתענה בחרפת רעב, בזוהמה ובחליים קשים, מופקר ככלב לקור ולשרב ולכל מיני פורענויות”. בראשית המלחמה הכריז השולטן, כי מלחמה זו היא מלחמת־קודש (ג’יהד), שרק מוסלמים רשאים להשתתף בה. ההכרזה ניתנה כדי לעורר מרד בקרב מיליוני המוסלמים שהיו נתיני צרפת ואנגליה וללכד סביב הדגל התורכי גם את הערבים שבתוך המדינה. בעקבות ההכרזה הוצאו החיילים הנוצריים והיהודים מגדודיהם ונשלחו לגדודי ה“עמליה” (גדודי־העבודה) לחפור חפירות, לסלול כבישים ומסילות־ברזל וכו'. מצב החיילים בגדודים אלה היה ללא־נשוא. החיילים שנמנו עם גדודי־עבודה אלה נחשבו כנחותי־דרגה שבמחנה הצבא. תלבושתם, כלכלתם וסידורם הכללי היו למטה מכל ביקורת. המזון שניתן להם היה מעט קמח או דוּרה ומזה היה עליהם להכין בעצמם את לחמם. בימי גשם וקור היו שוכבים בלי שמיכות תחת כיפת השמים. היחס אליהם היה גרוע יותר מן היחס אל העבדים (דו“ח ההנהלה הציונית לקונגרס הי”ב, עמ' 17).

אין פלא שלא רק יהודים, אלא גם נוצרים ומוסלמים רבים חיפשו דרכים להשתמט מהצבא. דרך אחת שהיתה פתוחה לפני בעלי־היכולת היה תשלום כופר, שדחה את הגיוס לשנה אחת. אולם המלחמה התארכה ובשנתה האחרונה ביטלו התורכים שיטה זו של השתמטות מן הגיוס. דרך אחרת להשתמט משירות צבאי היתה ה“ואסיקה”: תעודה שהעידה על בעליה, כי הוא עובד בעבודה הקשורה במאמץ המלחמתי ולכן הוא פטור מהגיוס. היו אנשים שמצאו באמת עבודה במפעלי הממשלה או בעבודות ציבוריות בעלות אופי צבאי, כגון סלילת כביש על־יד באר־שבע, חטיבת עצי אֶקליפטוס ביער חדרה וכדומה. אולם רבים יותר היו בעלי “ואסיקות” פיקטיביות או מזויפות. אין צריך לומר כי רבים ערקו מן הצבא, ולא רק יהודים. נחשול של עריקים הציף את הארץ, והנחשול הזה הלך וגדל ככל שארכו ימי המלחמה. ערבים, שלא יכלו לעמוד בתנאי־החיים האלה, ברחו והסתתרו בכפריהם.

בין המתגייסים לצבא היתה קבוצה לא־מבוטלת של בוגרי הגימנסיה ביפו ושל בית־הספר למורים בירושלים. צעירים אלה התגייסו באופן מאורגן ונשלחו לקושטא לבית־הספר לקצינים. גם מנת־חלקם היה סבל רב. אולם ככל שהתארכה המלחמה כן רבו גם ביניהם העריקים מן הצבא שחזרו לארץ־ישראל. אחרים, שהמשיכו לשרת עד סוף המלחמה, חזרו רק לאחר תבוסת התורכים ושימשו גרעין לגדודים העבריים שהוקמו על־ידי האנגלים. בתוך הארץ הלכו וגברו הרדיפות והנגישות מצד התורכים. עם כניסת תורכיה למלחמה נהפכה ארץ־ישראל לבסיס צבאי שממנו התכוננו צבאות תורכיה ובעלות־בריתה לתקוף את תעלת סואץ ומצרים.

השליטה כאן ובסוריה היתה נתונה בידי מפקד הגייס הרביעי ושַׂר־הצי, גַ’מאל פֶחָה, איש התורכים הצעירים שתפסו את השלטון אחרי המהפכה בתורכיה בשנת 1908. הללו היו לאומניים קיצוניים, שנאו את הזרים ושאפו להשליט את התרבות התורכית בכל הקיסרות העותומנית. ג’מאל פחה ועוזריו ראו את הציונים ומוסדותיהם כאויביהם העיקריים בארץ־ישראל.

בראשית 1915 הכריח בהא אל־דין את העתון “חירות” להדפיס מלה במלה הכרזת מלחמה גלויה על הציונות. לשם “מלחמה בפעולת החוגים המרדניים, השואפים ליצור בחלק הארצישראלי של הקיסרות העותומנית ממשלה יהודית בשם ציונות”,170 כמו שנאמר באותו כרוז, החלו השלטונות לנקוט אמצעים לדכוי הישוב: הוּצא איסור על שימוש בשלטים עבריים בתל־אביב; נערכו חיפושים בבתיהם של עסקנים ציונים והוחרמו בולי הקרן הקיימת והמחאות אפ“ק. החזקת בולי הקק”ל נאסרה באיום של עונש־מוות. בתוך 10 ימים נסגרו כל סניפי הבאנק. חוסלה השמירה היהודית בשכונות היהודיות ובמושבות יהודה ונאסרה חליפת־מכתבים בשפה העברית או בכתב העברי. במושבות נערכו חיפושים לגילוי נשק ובוטלה כל העברת קרקע לידי יהודים. ב־8 בינואר 1915 נקראו 32 איש מראשי הישוב, נתיני הארץ, להתיצב בפני ג’מאל פחה בירושלים. ביניהם היו דוד ילין, אלברט ענתבי171, מ. דיזנגוף, ומראשי המושבות – אברהם שפירא, מנשה מאירוביץ ואהרון אייזנברג. ג’מאל פחה פקד עליהם לעזוב את הארץ במשך עשרה ימים ולעבור לאסיה הקטנה. הנימוק היה שהיהודים מתבדלים, מדפיסים שטרות־כסף משלהם וסמלים מדיניים ושהקימו הנהגה עצמית ובתי־משפט משלהם. לפי מ. סמילנסקי הדגיש המושל התורכי: “כל הסימנים הנזכרים מעידים על תנועה ספאראטיסטית, אשר שמה לה למטרה לקרוע מעל תורכיה את אחת מנפותיה”.

ענתבי, שהיה שתדלן מעוּלה, הצליח להמתיק את גזר־הדין שלמעשה גם לא בוצע מיד. בכל־זאת במשך הזמן גורשו אנשים רבים לחבלים פנימיים של תורכיה. כמו־כן החלו לערוך משפטים נגד ציונים פעילים. “אחדות”, עיתונם של “פועלי־ציון”, נסגר. עורכו, י. בן־צבי, נידון לקנס ולמאסר. כזה היה גם גורלו של עורך “הפועל הצעיר”. ד“ר רופין, ד”ר טהון ואחרים הועמדו ב־1916 למשפט צבאי בעוון הפצת בולי הקרן הקיימת. רבים מאנשי הישוב הוגלו מהארץ: דוד ילין הוגלה לדמשק ויהושע חנקין לאסיה הקטנה. גורשו בן־גוריון ובן־צבי. הוגלו גם ישראל שוחט, ממייסדי “השומר”, וד“ר לוריה, מנהל מרכז המורים. ד”ר רופין, אף־על־פי שהיה נתין גרמני, נאלץ לעזוב את הארץ ולעבור לקושטא. אמנם גם הפעם התערבו צירי גרמניה וארצות־הברית בקושטא; ולבסוף נוכח ג’מאל פחה לדעת כי אין השעה הכשרה לבצע את כל תכניותיו, ולא זו בלבד שנאלץ לרסן את עצמו אלא מדי פעם גם החל להפגין יחס של “ידידות” ליהודים.

המצב במושבות יהודה

מושבות המטעים ביהודה נפגעו קשה עם פרוץ המלחמה, שהרי היו מבוססות על הכנסות מפרי המטעים שברובו יוצא לחו“ל. ייצוּא ההדרים נפסק כמעט כליל; את השקדים היה קשה לשווק ומחירם ירד פלאים; היקב נותק מהשוק העיקרי שלו ברוסיה. איכרים רבים מצאו את עצמם במצב חמור בגלל החובות שרבצו עליהם. בשנים שלפני המלחמה היתה נטיעה נרחבת של פרדסים ואיכרים נטעו פרדסים בלי שהיו להם האמצעים לעבד אותם עד שיתחילו לתת פרי. לקחו איפוא הלוואות בריבית גבוהה, אבל עתה, משירדו הכנסותיהם מאוד, לא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהם. קשה מזה היה מצבם של הפועלים. פועלים שעבדו בחוות הלאומיות, פוטרו בגלל חוסר תקציב לקיום החוות והם עברו למושבות. בגלל המצב הכספי הקשה של האיכרים, צומצמה עד למינימום העבודה בפרדסים ובמטעים האחרים ושוב גדל מספרם של מחוסרי־העבודה. גם אלה שזכו לקבל עבודה – נאלצו להסכים לשכר נמוך יותר, אף־על־פי שמחירי המזונות האמירו. הם קיבלו את שׂכרם ב”פתקאות" של ועד המושבה ותמורתן יכלו להשיג ארוחה דלה במטבח־הפועלים.

כאשר התחילו לזרום כספי הסיוע מארצות־הברית החליט הועד, שהיה ממונה על חלוקת הכספים, להקדיש חלק מהכסף למתן הלוואות לאיכרים בשביל ליצור עבודה לפועלים. הועד היתנה תנאי לקבלת ההלוואה, שמקבלי ההלוואות יעסיקו פועלים יהודים בעבודות אלו. רבים מבין האיכרים לא היו מוכנים לקבל הלוואות שניתנו בתנאי זה. ארגוני הפועלים פעלו בצורה נמרצת לעזור לפועלי המושבות. אורגנו מטבחים לפועלים; קופת־החולים, שנוסדה כשנה לפני פרוץ המלחמה, פעלה רבות בהגשת עזרה רפואית לפועלים שסבלו ממחלות רבות, בעיקר מקדחת ומטיפוס. במושבות נוסדו קבוצות קבלניות, לביצוע עבודות על אחריותן; בכך הבטיחו חלוקה צודקת של העבודה ואיפשרו לפועלים רבים להתפרנס, אם גם בדוחק. הקבוצה הראשונה שהוקמה היתה קבוצת “אחוה” בפתח־תקוה. משהתארגנה בתרע"ד קיבלה לעיבוד שני פרדסים, כרמי גפן ושקדים, וגם נטיעת פרדס חדש. היא רכשה את אמונם של נותני־העבודה. הקבוצה היתה בנויה על יסודות קואופרטיביים. כאשר לא היתה מסוגלת לבצע את העבודה שקיבלה היתה מעסיקה פועלים בודדים. הקבוצה רכשה מיצרכים בשביל כל החברים והיתה מחלקת אותם לפי מספר הנפשות. אחרי תקופת־מה שכרה הקבוצה בית בעין־גנים ומגרש של 30 ד', שעליו החלו לגדל ירקות. היו לה סניפים קטנים גם מחוץ לפתח־תקוה – בנס־ציונה ובמקוה־ישראל. עם סיום המלחמה התגייסו רוב חברי “אחוה” לגדודים העבריים והקבוצה חדלה מלהתקיים.

בכסלו תרע"ה (1916) נוסדה בפתח־תקוה קומונה, ביזמתו של אברהם הרצפלד172 שעלה באניה האחרונה שהגיעה ליפו לפני פרוץ המלחמה. בראשיתה הצטרפו לקומונה כ־200 פועלים, אולם רק 40־50 איש היו יוצאים לעבודה מדי יום ביומו. הקומונה הקציבה לכל חבר מזונות בבישליק וארבע־עשיריות, אבל כאשר החמיר המצב צימצמו את המזונות לבישליק ליום. תמורת כסף זה קיבל כל פועל לארוחת־בוקר כיכר וחצי לחם ותפוחי־זהב; לארוחת־צהרים קיבלו תמרים או זיתים ולארוחת־ערב היו מבשלים דיסה של גריסים או חמיצה. בערבים ישבו בחושך כי גם נרות לא היו. קומונה דומה נוסדה בנס־ציונה. אולם מספר החברים בקומונות לא היה קבוע: רבים עזבו את הארץ ורבים נדדו ממקום למקום בחיפוש עבודה, מהם עברו לגליל, ששם היה המצב קל יותר. גם מצבם של בעלי־המלאכה במושבות החמיר מאוד. נפסקה הבנייה, לא היה ביקוש לרהיטים ולבגדים ורוב בעלי־המלאכה התהלכו בטל וסבלו חרפת־רעב.

באביב תרע"ה ניחתה על המושבות מכה נוספת: הארבה, שהופיע בראשית ניסן ופשט על פני כל המושבות והכפרים הערביים. מחנות הארבה לא חדלו מלבוא כמעט במשך שלושה חודשים. הארבה המעופף הטיל ביצים וכאשר בקע מהם הגולם כירסם כל ירק שהיה בשדה ובמטעים, בהשאירו אחריו שלדי עצים עירומים. כל הציבור במושבות, וגם חלק מתושבי הערים, גויסו למלחמה בארבה. מסביב למטעים נחפרו תעלות, שלתוכן דחפו וקברו את הזחלים; הקימו גדרות־פח מסביב למטעים, אולם הכל היה לשווא. המוני הארבה גברו על כל המכשולים ולא עזבו את המקום עד אשר השלימו את מלאכת החורבן. האיכרים נתקפו יאוש בראוֹתם את יבולם ואת נכסיהם יורדים לטמיון. “הארבה לא השאיר אחריו לפליטה אף שבולת אחת בשדה. הוא אכל גם את שריגי העצים הדקים וליחך את קליפתם. הענפים הלבינו תחילה ואחר השחירו. הכרמים והפרדסים נהפכו לשדה־קברות. במקום עצים רעננים – שלדים”.173 כך תיאר משה סמילנסקי את ההרס והחורבן שהמיט הארבה על החקלאות במושבות ובכפרים הערביים. כשבא הקץ על מכת הארבה, חזרו להשקות את המטעים ואז התברר, כי אמנם אבד יבול השנה, אולם העצים התאוששו בתוך חודשים מספר, התכסו שוב בעלווה והמשיכו להניב את פריָם גם בשנים הבאות. הארבה פגע גם בגליל, אולם בצורה פחות קשה. שדות התבואה כבר הבשילו כאן ולא ניזוקו. כרמי השקדים והזיתים נפגעו, אולם התאוששו כעבור זמן לא־רב.

בשומרון ובגליל

מצב המשפחות והקבוצות בגליל היה יותר קל מאשר ביהודה. המשק במושבות השומרון ובגליל, בחדרה ובזכרון־יעקב, היה מעורב. בצד הכרמים והפרדסים גידלו האיכרים גם תבואות. תודות לכך יכלו להחזיק מעמד על אף ירידת הכנסותיהם מהפירות ומהיין. המושבות סיפקו לעצמן לחם מהחיטה שגידלו בשדותיהן. יתר־על־כן, הם נהנו מהאמרת מחירי החיטה ומכרו את העודפים שהיו להם במחירים גבוהים; רווחים אלו פיצו אותן על הפסדיהם במטעים. מצב דומה היה בגליל: המושבות והקבוצות התבססו על הפלחה; היבולים שקיבלו סיפקו להן די־צורכן ואף הותירו חלק מהתבואה למכירה. “הועד להקלת המשבר” ביפו קנה במושבות הגליל כמויות גדולות של חיטה כדי להבטיח לחם לאוכלוסיה ולמנוע הפקעת מחירים. בשנה השלישית למלחמה, כאשר המחסור במזון החמיר ומחירי התבואות המריאו, החליטו החברים בכנרת ובדגניה להגיש עזרה לפועלים במושבות יהודה הנמקים ברעב ולרכז את התבואה של הקבוצות והמושבות בידי מוסד אחד, על־מנת למכור אותה במחירים זולים לפועלים. בנסיבות אלו נוסד “המשביר”. השם שניתן על־ידי ברל כצנלסון שהיה אז בכנרת, הושאל מפסוק במקרא, שבו מסופר על יוסף שהתמנה בימי הרעב להיות “המשביר לכל עם הארץ” במצרים.

וכך מתאר ברל כצנלסון את מטרת “המשביר” בהיווסדו: “המשביר” נוסד בצורת חברת מניות, 10 פראנקים המניה. תפקידו היה: לרכוש את התבואה בסיטונות מן המקור הראשון, ישר מן הגורן, בשעה שהמחירים הם עדיין בנורמליותם ולמכרה אחר־כך בשעת היַקרוּת, בלי תוספת. לא רווחים למוסד, לא צבירת הון, לא חלוקת דיווידנדות ללקוחות, כל אלה הדברים, עיקרי הקואופרציה הצרכנית מימי “חלוצי רוצ’דיל” (1844) ועד היום, לא עלו אפילו על הדעת. כמטחוי קשת היו מתרחקים מכל דבר הדומה לבקשת רווחים. המטרה היתה אחת, למעלה מהכול: מלחמה ביקרוּת וברעב.174 בייסוּד “המשביר” נתגשם איפוא הרעיון של עזרה הדדית ושל מניעת ניצול הזולת. יוזם הרעיון היה מאיר רוטברג. בימי המלחמה חזרו, הוא וקבוצתו, מכפר־אוריה לקבוצת כנרת. שותפים לביצוע הרעיון היו בנציון ישראלי, ברל כצנלסון, שלמה לביא175, יוסף בוסל, יוסף ברץ ואחרים. מחסן קטן בקבוצת כנרת שימש כמקום ריכוז לתבואה ועל מאיר רוטברג הוטל לנהל את המוסד החדש. בראשית עבודתו נתקל בקשיים גדולים: המשקים נתבעו למכור את התבואה במחירים הנמוכים בהרבה מהמחירים שאפשר היה לקבל בשוק החפשי והיו חברים בקבוצות שהתקשו לוַתר על האמצעים הכספיים שאפשר היה להיעזר בהם לביסוס המשק דווקא בתקופה זו. סוף־סוף נענו אף הם לתביעת “המשביר”, מחסן מרכזי דומה גם הוקם בשומרון, ביוזמתם של חברי גן־שמואל. לאחר שנה התאחדו שני המוסדות. נפתחו סנפים במושבות הדרום ומספר הצרכנים הקשורים ל“המשביר” הגיע כבר אז ל־3000. לבד מן החיטה התחיל “המשביר” לספק גם מיצרכים אחרים. פרט לחברי ההסתדרות החקלאית הצטרפו אליו גם מורים, פקידים ובעלי־מלאכה. בשנות המלחמה הראשונות גדל מספר הפועלים בגליל רבים עזבו את מושבות יהודה ועברו לכאן. בסוף 1915 היו בגליל כ־600 פועלים, כמחציתם בקבוצות ובחוות (פוריה, רמה) והיתר במושבות. הגזירות והרדיפות מצד השלטונות פגעו בגליל פחות מאשר ביהודה, מאידך גיסא, סבלו המושבות מהשלטונות הצבאיים. חלק גדול מבהמות־העבודה הוחרמו לצרכי הצבא ורבים מהאיכרים נלקחו למחנות־כפייה: “עמלִיה” ו“סוכרה”, בסלילת כבישים, בהנחת פסי־רכבת וכיו“ב. בעד בהמות־העבודה, העגלות והכלים שהוחרמו לצרכי הצבא, ניתן פתק שהבטיח, כי בעליהם יקבלו את התשלום אחרי המלחמה. מובן מאליו כי בגלל המחסור בבהמות־העבודה והגיוס לעבודות־הכפייה נפגעה מאוד העבודה בשדות. “הסתדרות פועלי הגליל” ו”התאחדות המושבות" עשו מאמצים לקיים עבודות ציבוריות כדי לצמצם את חוסר־העבודה. עשרות פועלים עבדו ביבוש הביצה בכנרת ובבניית בתים לתימנים במקום. בביצוע עבודות אלו נעזרו בתקציב של המשרד הארצישראלי. רבים עבדו בכביש נצרת־טבריה ובעבודות ציבוריות שבוצעו בעזרת כספי־הסיוע האמריקנים, ואף־על־פי־כן הלך מצב הפועלים במושבות והחמיר. מחלות שפשטו בארץ, בעיקר הטיפוס, הפילו חללים לרוב.

ספק אם תושבי הגליל היו מחזיקים מעמד, לולא התארגנו המושבות והקימו, כבר בראשית המלחמה, את ההתאחדות כמוסד קבוע שבראשו עמד “משרד המושבות של הגליל התחתון”. המשרד הוכּר על־ידי הממשלה כנציג המושבות, שייצג אותן כלפי השלטונות ודאג לחלוקה צודקת יותר של העול. המשרד היה מוסמך לחלק את כספי העזרה האמריקנית למטרות שונות, כגון יצירת עבודות ציבוריות ומתן הלוואות לאיכרים ולתושבים אחרים שהיו זקוקים להן. אולם באביב 1917 נשתבשו גם סדרי העבודה של “משרד המושבות” בגלל גזירת הגירוש מיפו־תל־אביב ובואם של אלפי מגורשים לגליל.

גירוש יפו ותל־אביב

בראשית 1917 חל מפנה במצב המלחמה בארץ־ישראל. האנגלים עשו את ההכנות לפתוח בהתקפה על דרום־הארץ. ג’מאל פחה סבר, שסוף־סוף הגיעה לידיו ההזדמנות לחסל את הישוב העברי. ב־29 במארס 1917 פירסם פקודה, שעל כל היהודים, ללא הבדל נתינוּתם, לעזוב את יפו ואת כל המושבות בסביבותיה. בגלל התערבות הקונסולים של המדינות הנייטרליות ויתר המושל על גירוש מִיידִי והתיר לאנשי המושבות להישאר במקומותיהם עד אחרי איסוף היבולים. רק הגירוש מיפו נשאר בתוקפו. מיד הוקם “ועד ההגירה”, בראשותו של מ. דיזנגוף; הועד קיבל על עצמו לארגן את יציאתם של התושבים והובלתם לצפון־הארץ. הממשלה לא העמידה לרשות המגורשים כל אמצעי־תחבורה, פרט למספר קטן של קרונות־רכבת.

מושבות הגליל באו לעזרת “ועד ההגירה”. “משרד המושבות” בגליל שלח ליפו ולפתח־תקוה עשרות עגלות של עשרות עגלות של איכרי המושבות והקבוצות והן שהעבירו במשך שבועות מספר אלפי אנשים לצפון־הארץ. כ־5000 איש עזבו את יפו. 3000 עברו לגליל והתפזרו במושבות ובערים טבריה וצפת. כאלף איש נשארו בכפר־סבא שעל גבול סאנג’אק (מחוז) ירושלים, מתוך החשש להתרחק מבתיהם ומתוך האמונה שיוכלו לחזור אליהם בקרוב. עשרות משפחות עברו לירושלים ולפתח־תקוה. גם בגליל הוקם “ועד הגירה” לקליטת המגורשים ששוכנו בבתים, ברפתות ובסוכות שהוקמו לאלתר. על שפת הכנרת התרכזו מאות אנשים שהקימו סוכות ממחצלות. דגניה וכנרת העמידו לרשות ועד ההגירה את כל מלַאי התבואות שהיה ברשותן. אולם לא היה בזה כדי לספק לחם לאלפי אנשים, מהם שפשטו בשדות ללקט שיבלים אחר הקציר.

מחמת הרעב ותנאי־הדיור הקשים פרצו מחלות והתמותה היתה גדולה. “משרד־המושבות” עשה כמיטב יכולתו כדי להקל על מצבם של הגולים, אולם האמצעים שעמדו לרשותו לתכלית זו היו מועטים. ברחובות טבריה שוטטו עשרות יתומים שלא היה להם דואג. ועד ההגירה (יוסף בוסל מדגניה היה הרוח החיה בו) הקים שני מעונות ליתומים במלחמיה ובסג’רה וחברות מדגניה ומכנרת עבדו בהם וטיפלו בילדים העזובים שיָשנו בחוץ על מחצלות ומזונם – לחם, דיסת בּוּרגול או מרק־עדשים. גורלם של המגורשים שמצאו מקלט במושבות השומרון ובכפר־סבא לא היה טוב יותר. במיוחד הכבידה יד הגורל על המגורשים בכפר־סבא. במושבה קטנה זו, שהיתה עדיין בראשית בנייתה ומספר תושביה הגיע אז לכמה עשרות, התרכזו כאלף גולים. רובם ככולם התגוררו בסוכות שהוקמו מענפי אֶקליפטוס וסבלו מרעב וממחלות. מצבם הורע עוד יותר, כאשר הצבא האנגלי כבש את דרום־הארץ ואת העיר יפו (ב־16 לנובמבר 1917). תקות הגולים, שעוד מעט תבוא הגאולה ויוכלו לחזור לבתיהם, נכזבה. התקדמות האנגלים נעצרה והחזית התייצבה לא הרחק מכפר־סבא. במשך עשרה חודשים חיו גולי כפר־סבא בתחום האש של הארטילריה האנגלית שהפציצה את עמדות התורכים הקרובות לכפר־סבא. גולים אלה נותקו גם ממקורות העזרה של ועד־ההגירה והמשרד הארצישראלי שעברו מיפו לירושלים.

בעצם הימים ההם החל גל־רדיפות חדש מצד השלטונות בעקבות גילויָה של אותה קבוצת־ריגול הידועה בשם “נילי”, שבראשה, כאמור לעיל, עמד אהרון אהרונסון. אחרי פרוץ המלחמה קשר אהרונסון קשרים עם ג’מאל פחה שהתרשם מאישיותו, וכאשר הופיע ב־1915 הארבה, מינה אותו ג’מאל פחה כראש מטה המלחמה בארבה וכאחד מיועציו. דבר זה איפשר לאהרונסון לנסוע בחופשיות ברחבי־הארץ, לרבות מקומות שבהם היתה תנועת האזרחים מוגבלת או אסורה. היוזמה להתקשר עם האנגלים כדי לסייע להם לשחרר את הארץ משלטון התורכים היתה פרי רעיונותיו של אבשלום פיינברג, בנו של ישראל (לוליק) פיינברג, ממייסדי ראשון־לציון. אבשלום גדל במושבות יהודה ובחדרה, ואחרי כמה שנות לימודים בבית־הספר למורים בפאריס, חזר לארץ. לפי תכניתו צריך היה ליצור קשר עם האנגלים, לקבל מהם נשק, לארגן את צעירי זכרון־יעקב (“הגדעונים”) ומושבות אחרות, לכבוש מקומות מבוצרים על חוף־הים ולקרוא לאנגלים לפלוש לארץ־ישראל מהים. באפריל 1915, כשנועדו אהרונסון, אחיו אלכסנדר ואבשלום פיינברג גמרו אומר לפתוח בפעולה. על אף הסודיות שאפפה את פעולות הקבוצה, נודע הדבר לראשי הישוב. התנגדותם ל“נילי” נבעה בראש וראשונה מן החשש כי מעלליהם של צעירים אלו יעמידו בסכנה את עצם הקיום של הישוב. גם בציבור הפועלים ובאגודת “השומר” התעוררה התנגדות חריפה ל“נילי” והיו שתבעו לעקור מיד את הנגע הזה, שפגע גם באגודת “השומר”. מאידך גיסא, עשו אנשי “נילי” מאמצים כדי לקשור קשרים עם ראשי הישוב ולהבטיח את עזרתם לתכניותיהם. ואמנם אחרי גירוש יפו, כאשר הסבל וההתמרמרות נגד השלטון התורכי הגיעו לשיאם, נוצרה אוירה נוחה לתעמולת הקושרים. סייעה בידם הצלחתם להביא באוניה בריטית משלוח של מטבעות זהב ארצה. האוצר נמסר לידי דיזנגוף כחבר ועד הבטחון הישובי. בסוף קיץ תרעי"ז (1917) הגיעה קבוצת “נילי” לשיא הצלחתה בפעולות הריגול ובריכוך עמדתם של המוסדות הציבוריים בארץ. אולם אחרי זמן קצר התמוטט הארגון.

התורכים חשדו מזמן כי מתנהלת בארץ פעולת ריגול. יום אחד נתפסה בקיסריה יונת־דואר שנשלחה מעתלית למצרים ולרגלה צמוד פתק בכתב־סתרים. גילוי זה הגביר את עירנותם של השלטונות. נעמן בלקינד החליט לצאת למצרים כדי להיפגש עם אהרונסון, ובתוך כך נתפס בנגב על־ידי בדווים שמסרוהו לשלטונות באר־שבע. בחקירות הקשות “נשבר” ומסר כל מה שידע על קבוצת “נילי”, על חבריה ופעולותיה. לאחר זה פתחו השלטונות התורכיים בפעולה נמרצת לחיסול הקבוצה. בראש וראשונה פשטו על זכרון־יעקב. חקרו את שרה ואת אביה ועינו אותם קשה. לפני שעמדו להעבירם לנצרת, התאבדה שרה בירייה. במהלך רדיפתם אחרי יוסף לישנסקי אסרו השלטונות התורכיים עשרות ומאות אנשים שנחשדו בקיום קשר אתו. מהם שעונו עינויים קשים והועברו לדמשק, להמשך החקירה. יוסף לישנסקי נתפס בידי בדווים בסביבות נחל רובין ונמסר למשטרה. בחקירתו בדמשק מסר שמות של אנשים רבים, ביניהם אנשי “השומר”, ששיתפו פעולה אתו, כביכול. התורכים ערכו חיפושים בכל מקום, ששם נמצאו אנשי “השומר” ועינו את העצורים בעינויים קשים. החיפושים הקיפו גם את מושבות הגליל ואת הקבוצות, ובכנרת נאסרו אנשים רבים ועונו. כך ניתך זעם השלטונות על הישוב כולו. בפתח־תקוה תבעו השלטונות מועד המושבה למסור את שמותיהם של 42 שומרים מבני האיכרים, שלא היה להם כל קשר עם אגודת “השומר”. תחת זה הודיע ועד המושבה לנציגי הפועלים שהשלטונות דורשים להמציא להם 42 איש מבין הפועלים. מרכז פועלי יהודה נענה לדרישה והחליט למסור רשימה של עשרים פועלים, נתיני אוסטריה, בעלת־בריתה של תורכיה, בתקוה שלהם לא יאונה כל רע. לפי דרישת השלטונות התייצבו עשרה פועלים ששמותיהם היו כלולים ברשימה. אל הפועלים האסורים הצטרף מרצונו נטע גולדברג (לימים הרפז) שהיה מזכיר ועד הפועלים בפ"ת. אחרי חקירת עינויים הועברו גם הם לדמשק. שלושה מהם נספו בכלא: שמואל שטריפלר, מנחם גרמליק והנריך מרינג (על שמם נקרא קיבוץ “גבעת השלושה” בפתח־תקוה).

מאות יהודים מהארץ היו כלואים בבתי־הכלא של דמשק. תנאי המאסר היו נוראים ורבים מתו ממחלות ומחוסר מזון. כדי להקל על מצבם של העצורים התארגנה עזרה של ועד ההגירה ושל יהודי דמשק. בראש הפעולה עמדו אברהם הרצפלד ויצחק בן־יעקב מדגניה, שעמלו ללא־ליאות כדי לספק מזון לאסירים בכל הדרכים ולהקל על קיומם. בדרך כלל נעשה הדבר על־ידי שיחוד הפקידים והקצינים הממונים על בתי־הסוהר. ב־19 בספטמבר 1918 פתחו האנגלים בהתקפה. משהובקעה החזית, נסוגו התורכים ובעלי־בריתם הגרמנים בבהלה ותוך שבועיים נכבש כל החלק הצפוני של ארץ־ישראל.


הקמת ישובים חדשים בגליל בימי המלחמה

ייסוד כפר־גלעדי

מצבה של תל־עדש, ששימשה מרכז לאנשי “השומר” במשך כל ימי המלחמה, היה קשה ביותר. נוסף לקשיים הכלכליים: מחסור במזון ובמים, התעוררו קשיים פנימיים. בין חברי “השומר” בתל־עדש התנהל ויכוח על עתיד “השומר”. חלק מהחברים, שלא ראו את תל עדש כמקום מתאים להתיישבותם, החליט להקים ישוב של שומרים בצפון־הארץ. בראש הקבוצה הזאת עמד ישראל גלעדי, וכאשר אספה שנתית של “השומר” החליטה לטובת הקבוצה האחרת, שלא ניאותה לעבור מן המקום, עזב גלעדי, ב־1916, את תל־עדש ועבר למסחה, יחד עם חברים שקיבלו עליהם את השמירה במושבה גלילית זו. גלעדי בא בדברים עם הנהלת קפא“י (קופת פועלי ארץ־ישראל) ועם קלוואריסקי, מנהל יק”א בגליל. כתוצאה מן המגעים האלה הוחלט לעלות להתיישבות על אדמת חמארה, לא רחוק ממטולה.

התקציב לעלייה זו ניתן על־ידי שלושה מוסדות: יק“א, קפא”י והמשרד הארצישראלי: כל אחד השתתף ב־150 לירות תורכיות. בסוכות תרע“ז (1916) הגיעו משפחות השומרים למטולה והשתקעו כאן בשני בתים. כשנה ישבו במטולה והיו הולכים לעבד את אדמת חמארה. בראשית תרע”ח החלו בהקמת צריף על גבעה שהיתה מיועדת לשמש מקום־קבע לישוב החדש. אולם עוד לפני שסיימו את בניית הצריף קפץ עליהם זעמו של השלטון התורכי בקשר עם פרשת “נילי”. כמה חברים נאסרו, אחדים הסתתרו במקומות שונים בגליל, הגבעה נעזבה, הצריף נהרס ומעט הרכוש שהיה שם נשדד. כאשר שוחרר חלק מהחברים וחזר לגבעה, בנו את הצריף מחדש, ובערב שבועות תרע“ח עלו השומרים עם משפחותיהם לכפר־גלעדי. שנה קשה עברה על המתיישבים. האדמות היו רחוקות ממקום היישוב. עול כבד הוטל בעיקר על החברות. אולם בקיץ הונח היסוד לבנין הראשון והחיים החלו להיכנס למסלול תקין יותר. בתשרי תרע”ט (1918), לאחר כיבוש הצפון בידי האנגלים, התכנסה אספה כללית של “השומר” בטבריה. אחרי גמר האספה הלכו כולם לקבוצת כנרת, לשם דיון על ההתנדבות לגדודים העבריים. ישראל גלעדי, שבריאותו הרופפת אחרי עבודתו המאומצת בשנים האחרונות, חלה בשפעת ונפטר אחרי ימים מספר. מותו היה מכה קשה לאגודת “השומר”; השם של הישוב החדש שצריך היה להיות תחילה “כפר בר־גיורא”, הוסב אחרי מות גלעדי לכפר־גלעדי.

ייסוד תל־חי

בו בזמן שחברי “השומר” עלו לחַמַארָה עלתה “קבוצת הרועים” לתַּלחָה. קבוצה זו שחבריה היו באגודת “השומר” שאפה להקים משק שבמרכזו יהיה גידול צאן. לפני המלחמה, בשנת 1906, הקימה יק“א במקום זה בתים ורפתות והאדמה עובדה ע”י איכרי מטולה. אולם האיכרים לא החזיקו מעמד והמקום נעזב. הרועים קראו למקום “תל־חי” והחלו לגדל ירקות באדמת “טיון” עד שיעלה בידיהם לרכוש עדר צאן. הם לא ראו ברכה בעמלם והתפזרו. את מקומם תפסה קבוצה אחרת שעסקה בגידול ירקות במטולה; קבוצה זו ניסתה להקים משק במקום והחזיקה מעמד עד חורף תר"ף. כאשר התערער מצב הבטחון בגליל ולאחר נפילת טרומפלדור וחבריו נעזבו כפר־גלעדי ותל־חי לתקופת מה.

ייסוד איילת־השחר

בשנת תרע“ד באה ליסוד־המעלה קבוצת פועלים, מחברי “פועלי־ציון”, במטרה להקים ישוב עצמאי בגליל העליון. הם ניהלו משא־ומתן עם יק”א, אולם קלוואריסקי לא האמין בכוחה של קבוצה זו לעמוד במשימה. בכל־זאת החליטה הקבוצה לעשות נסיון: חכרו שטח־אדמה משלושת איכרי ראש־פינה שעיבדו את אדמת נַג’מאת־אל־צוּבח (כוכב הבוקר) בידיים ערביות. חברי הקבוצה, שקיבלו 900 ד' ושלוש חושות, עלו למקום בתחילת שנת תרע“ו. כאשר נסתיימה שנת־העבודה הראשונה הוכיחה הקבוצה את יכולתה, ואף־על־פי־כן פחת מספר החברים. בקיץ תרע”ח (1918) שוב גדל מספרם עד ל־12 והקבוצה חידשה את המשא־ומתן על התיישבות. האמצעים הראשונים ניתנו לה על־ידי קפא”י, יק“א ו”קרן הגאולה" של ההסתדרות הציונית. במשך הזמן הצטרפו אליהם מבוגרי הגימנסיה בתל־אביב – הלל לנדסמן, דוד כנעני, א. צפרוני ועוד. אמנם יק"א לא ראתה בעין יפה הקמת ישובים קיבוציים על אדמתה, אך מקץ מספר שנים השלימה עם צורת־חיים זו והחלה להקציב כספים לבנין המשק. עם סיום מלחמת־העולם הראשונה היו קיימים בגליל העליון 4 מושבות ותיקות ו־3 ישובים קיבוציים בתחילתם. חרף התלאות שעברו על כולם הופגה עתה במקצת הרגשת הבדידות של הישובים היהודים בצפון־הארץ.


ביבליוגרפיה לחלק א'

אהרונסון אהרן, מושבות העליה הראשונה (סטנסיל), יד יצחק בן־צבי, תשל"ז.

אוסישקין מ., הפרוגרמה שלנו, ספר אוסישקין, והעד להוצאת הספר, תרצ"ד.

אורן אלחנן, חיבת ציון בבריטניה 1898־1878, הקיבוץ המאוחד, תשל"ד.

אחד־העם, כל כתבי, דביר, תל־אביב והוצאה עברית, ירושלים, תשכ"א.

אטינגר עקיבא, חומר על מצבן הכלכלי של המושבות היהודיות בפלשתינה (רוסית), הועד לעזרה ליהודים בסוריה ובפלשתינה, אודיסה, 1905.

אטינגר עקיבא, עם חקלאים עברים בארצנו, עם עובד, תש"ה.

אלעזרי־וולקני י, בדרך וברסקי, תשט"ו.

אלעזרי־וולקני י, מחיצות טברסקי, תשט"ז.

אריאלי דוד (ליבוביץ), המושבה גדרה תרמ“ב־תר”ס, יד יצחק בן־צבי, תשל"ט.

ביין אלכס, תולדות ההתיישבות הציונית, מסדה, 1942.

בן־גוריון ד., כתבים ראשונים תל־אביב, תשכ"ב.

בן־גוריון ד., זכרונות, כרך א', עם עוב, תשל"א.

ר' בנימין, שליחותו של ש. יבניאלי176, זכרונות ארץ־ישראל, א. יערי, הוצאת ההסתדרות הציונית תש"ז.

י. בן־צבי – ד. בן־גוריון, ארץ־ישראל (יידיש), “פועלי ציון” פאלעסטינא קאמיטעט, ניו־יורק 1918.

בנקאי לאומה בתחדשותה (תולדות בנק לאומי בישראל), מסדה, 1977.

ברסלבסקי משה, פועלים וארגונים בעליה הראשונה, הקיבוץ המאוחד, תשכ"א.

ברסלבסקי משה, תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, כרך א‘, תשט"ו, כרך ב’, תשי"ז, הקיבוץ המאוחד.

גלעדי דן, המושבה באר־טוביה, קובץ הציונות ג', המכון לחקר הציונות, תשל"ז.

דרויאנוב א., כתבים לתולדות חיבת ציון, הועד ליישוב ארץ־ישראל באודיסה.

דיין שמואל, חצי־יובל שנים של דגניה, שטיבל, תרצ"ה.

דרכה של דגניה, “דבר”, תשכ"א.

הירשברג א. ש., בארץ המזרח, יד יצחק בן־צבי, תשל"ט.

הירשברג א. ש., משפט הישוב החדש בארץ־ישראל, יד יצחק בן־צבי, תשל"ט.

הקבוצה (קובץ), ועדת התרבות של ההסתדרות, תרפ"ה.

הרצל תיאודור, אלטנוילד, החברה להוצאת ספרים, חיפה, 1961.

חביב־לובמן דב וזרובבל חביב, קורות ראשון־לציון, ראשון־לציון, תשל"ה.

חבס ברכה, החצר והגבעה, סיפורה של קבוצת כנרת, עם עובד, 1968.

חיות ז., עם יצחק חיותמן בייסוד מטולה ותל־אביב, חיותמן, תשכ"ח.

חיסין ח., מיומן אחד הביל"ויים, ועדת התרבות של ההסתדרות, 1925.

חריזמן א. יהודה גרינקר, נחשוני החולה, המועצה המקומית יסוד־המעלה, תש"י.

יבניאלי שמואל, ספר הציונות, חיבת ציון, 2 כרכים, מוסד ביאליק תש“ב, תש”ד.

יבניאלי שמואל, בבוקרה של תנועה, כתבים כרך שני, עם עובד, תשי"א.

יבניאלי שמואל, שליח ארץ־ישראל בתימן, א. יערי, זכרונות ארץ־ישראל.

יודלביץ דוד, ראשון־לציון, תרמ“ד־תרש”א, 1941.

ילין יהושע, זכרונות לבן ירושלים, הוצאת המשפחה, ירושלים תרפ"ד.

ילקוט הרעיון הציוני, צבי בר־מאיר, (עורך), על אלקלעי וקלישר, ההסתדרות הציונית, 1967.

יערי אברהם, אגרות ארץ־ישראל, גזית, תש"ג.

יערי אברהם, זכרונות ארץ־ישראל, ההסתדרות הציונית, תש"ז.

יפה הלל, דור מעפילים, הספריה הציונית, של"א.

ישראלי בןציון, כתבים, עם עובד, תשט"ז.

כצנלסון ברל, קודמי קודמינו, כתבים כרך ז‘, הוצ’ מפא“י, תש”ח.

כצנלסון ברל, דרכי לארץ, כתבים כרך ה' הוצ' מפא“י, תש”ז.

כצנלסון ברל, פרקים לתולדות תנועת הפועלים, כתבים כרך י“א, הוצ' מפא”י, תש"ט.

לבונטין ז. ד., לארץ אבותינו (שני כרכים), תרפ"ד.

לוז קדיש, אבני דרך, תרבות וחינוך, 1962.

לסקוב שולמית, הבילויים, הוצאת אוניברסיטת תל־אביב – הספריה הציונית, 1979.

מאה שנות התיישבות, קצין חינוך ראשי, ענף הסברה, 1978.

מוצקין ליאו, היהודים בארץ־ישראל, ספר מוצקים, ההנהלה הציונית, תרצ"ט.

מיכאלי ב. צ., סג’רה. עם עובד, 1973.

מיכאלי ב. צ., החוות החקלאיות, מלוא בע"מ, 1977.

מיכאלי ב. צ., ישובים שניטשו, שם, 1980.

נוישטט מרדכי, ההתיישבות בגולן ובחורן, ניב הקבוצה, כרך ט"ז חוב' ב־ג, 1968.

ניומן ד., יד לקסטינה (באר טוביה), הוצאת המחבר 1971.

סמילנסקי משה, משפחת האדמה, כרכים א־ג, עם עובד, תשי"ג.

סמילנסקי משה, רחובות, המועצה המקומית, תש"י.

סמילנסקי משה, נס־ציונה, המועצה המקומית, 1953.

סמילנסקי משה, נגעי הישוב, מאמרים, כתבים כרך י“א, התאחדות האיכרים תרצ”ז.

סמילנסקי משה, זכרונות, כתבים כרך ח'.

סמילנסקי משה, פרקים לתולדות הישוב, דביר, תש"ך.

סמסונוב אריה, זכרון־יעקב, תש"ב.

ספר בוסל, תרבות וחינוך, תשכ"א.

ספר העליה השניה, עם עובד, תש"ז.

עבר הדני א., חסרה, מסדה, תשי"א.

עבר הדני א., תולדות אגודת הכורמים ליובל הששים 1966־1906, אגודת הכורמים.

עבר הדני א., משמר הירדן, הועדה להנצחת משמר הירדן, תשכ"ה.

עבר הדני א., 50 שנות הגליל־התחתון, מסדה והתאחדות האיכרים.

פז סעדיה, זכרונות, הוצאת המשפחה, חיפה תשכ"ג.

פרקי הפועל הצעיר, כרכים: א‘, ב’, ד‘, ז’, ח'. טברסקי, תרצ“ה־תרצ”ו.

פתח־תקוה, ספר היובל, ועדת ספר היובל, תרפ"ט.

צמח שלמה, ראשית, ילקוט הרעיון הציוני, הוצ' ההסתדרות הציונית, 1967.

קובץ השומר, הוצ' ארכיון העבודה, תרצ"ז.

קושניר שמעון, שדות ולב, ספריית “השדה”, 1962.

קושניר שמעון, הרואה למרחוק, פרקי עלילה מחיי ש. יבנאלי, עם עובד – תרבות וחינוך, 1972.

קלויזנר ישראל, חיבת ציון ברומניה, הספריה הציונית, תש"ח.

קלעי דוד, העליה השניה, המרכז לתרבות של ההסתדרות, תש"ו.

ראב יהודה, בתלם הראשון, הספריה הציונית, תשט"ז.

רוטנברג מאיר (קובץ בעריכת יוסף שפירא), תרבות וחינוך, 1977.

רופין א., שלושים שנות בנין בארץ־ישראל, שוקן, תרצ"ז.

רופין א., פרקי חיי (3 כרכים), עם עובד, 1968.

רוקח יצחק, פרדסים מספרים, מסדה 1970.

שטיין שמעון, מחנים, מושבה קצרת ימים, יד יצחק בן־צבי, תשל"ז.

שפירא יוסף, עבודה ואדמה, עם עובד, תשכ"א.

שפירא יוסף, מאה שנה מקוה־ישראל תרבות וחינוך, 1970

שפירא יוסף, הפועל הצעיר, עיינות, תשכ"ט.

תולדות ההגנה כרך א', חלקים א־ב, הספריה הציונית ו“מערכות”.


 

חלק שני

פרק א: תקופת המעבר: 1918 – 1921

כיבוש הארץ והשלטון הצבאי

בשני בנובמבר 1917 התפרסמה הצהרת באלפור ובה הבטחת הממשלה הבריטית לעזור בהקמת בית לאומי לעם היהודי. חודש ימים לאחר מכן נכבש החלק הדרומי של הארץ על־ידי הצבא הבריטי. הפרשים האוסטרליים שפרצו את קווי הצבא התורכי וכבשו את מושבות יהודה, את יפו – תל־אביב ואת ירושלים הביאו את בשורת הגאולה לישוב היהודי בארץ־ישראל. “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול”. במשך כל שנות המלחמה נאבק הישוב על קיומו הפיסי. הגזירות והגירושים, הרעב והמחלות התישו את כוחו והקטינו את מספרו. כיבוש הארץ על־ידי הצבא הבריטי שם קץ למשטר־העריצות התורכי והיהודים זקפו את קומתם. אמנם, כיבוש החלק הצפוני של הארץ השתהה חודשים רבים, שכן רק בסוף ספטמבר 1918 פתחו הבריטים בהתקפתם המכרעת ובתוך זמן קצר כבשו את נצרת ואת הגליל והגיעו עד לדמשק.

במשך עשרת חודשי ההמתנה היתה הארץ חצויה והקשר בין שני חלקיה נפסק לחלוטין. בצפון הארץ נמשכו הרדיפות והעינויים בגלל פרשת “נילי”. הצבא התורכי המשיך לגייס אנשים ובהמות לעבודות־כפייה ואלפי המגורשים מיפו, שהתרכזו בכפר־סבא ובגליל, סבלו מרעב ומחלות שגרמו לתמותה רבה. פרסום הצהרת באלפור הפיח תקוות רבות בקרב הישוב בארץ ובתפוצות הגולה, ובראש־וראשונה בקרב יהדות רוסיה שהתנסתה בנסיונות קשים של גירושים וגזירות במשך שנות המלחמה. התקוות שטופחו במשך שנים על־ידי התנועה הציונית על קבלת צ’ארטר שיפתח את שערי ארץ־ישראל ויאפשר עלייה והתיישבות רחבות־מימדים – כאילו הוגשמו בן־לילה. הנוסח המעורפל של הצהרת באלפור השאיר פתח לדמיון להרקיע שחקים, וברחבי הגולה התהלכו שמועות על הקמת מדינה יהודית לאלתר. אבל המציאות היתה שונה. מיד לאחר הכיבוש הוקם בארץ שלטון צבאי בשם “הנהלת שטח האויב הנכבש”. לאחר שנכבש החלק הצפוני של הארץ נכלל גם הוא בשטח השלטון הצבאי. בראש השלטון הצבאי עמדו גנראלים בריטיים שהתחלפו לפרקים והיו כפופים למפקד העליון, אלנבי. הלכי־הרוח במטה הכללי בקאהיר ובשלטון הצבאי לא היו אוהדים לענין הציוני. לרוב הקצינים והפקידים היתה בעיית הציונות זרה. הם נטו לראות בערבים את הכוח העיקרי במזרח־התיכון, שעליו יש לבסס את המדיניות הבריטית.

בצער רב קבע וייצמן בועידת לונדון, “כי השלטון הצבאי בארץ־ישראל הוא אנטי־ציוני ואולי אף אנטי־יהודי”. מכאן שנכונו לאנשי הישוב ולנציגי ההסתדרות הציונית אכזבות קשות במשך תקופת השלטון הצבאי שהתקיים עד ה־1 ביולי 1920, כאשר הוחלף בשלטון אזרחי, בראשותו של הנציב העליון, הרברט סמואל. באפריל 1918 הגיע לארץ “ועד הצירים לארץ־ישראל”, כנציגות ההסתדרות הציונית כאן; הוא נשלח לארץ על יסוד הסכם עם הממשלה הבריטית שהגדירה את תפקידו לאמור: “הועד יעמוד לימין השלטונות הבריטיים כגוף מייעץ בכל השאלות הנוגעות ליהודים או שמתייחסות ליצירת בית לאומי לעם ישראל בהתאם להצהרתה של הממשלה האנגלית”.177) בגלל קשיים פוליטיים ואחרים לא היתה אפשרות לשתף בועד־הצירים את נציגי ההסתדרויות הציוניות הגדולות. לא היתה מיוצגת בו ההסתדרות הציונים ברוסיה שכן בגלל המצב שנוצר אחרי מהפכת אוקטובר לא יכלו הנציגים לצאת משם. גם נציגי ההסתדרות הציונית בארה“ב לא יכלו להשתתף, כי ארה”ב לא נכנסה, רשמית, למלחמה עם תורכיה. הרכב ועד־הצירים היה איפוא מקרי למדי. וצורפו אליו גם אנשים שהיו רחוקים מהתנועה הציונית. חבריו התחלפו לעתים קרובות ובתוכו התגלו חילוקי־דעות עמוקים על דרכי הפעולה בארץ־ישראל.

מצבו של הישוב היה בכל רע. עם פרוץ המלחמה היו בארץ־ישראל 85,000 יהודים בסוף המלחמה נותרו מהם 56,000 נפש. רבים עזבו את הארץ או גורשו ממנה ורבים ניספו במחלות וברעב. המצב במושבות־המטעים היה קשה. השווקים בחו“ל היו סגורים ולא היה אפשר לייצא את הפירות ואת היין ולאיכרים לא היה כסף לעבד את המטעים. הפועלים סבלו מחוסר־עבודה. קשה מזה היה המצב בקרב הישוב הישן בערים. משנפסק זרם כספי “החלוקה”, נשארו אלפי משפחות ללא אמצעי־קיום. רבים גוועו ברעב ובמחלות. כ־4000 יתומים היו זקוקים לטיפול. מצב הבריאות היה חמור. מחמת הרעב והתנאים הסניטאריים הגרועים פרצו מגפות אֶפידמיות ובגלל המחסור ברופאים ובתרופות היה קשה להילחם בהן. ועד־הצירים ראה בפעולות העזרה ובשיקום החיים הכלכליים את משימתו הדחופה ביותר ולכך הופנו רוב האמצעים שעמדו לרשותו. לביצוע הפעולות הדרושות היה ועד־הצירים זקוק לכסף רב. בינואר 1919 החליט המשרד הציוני בלונדון להקים את קרן ההכנה וקיווה לאסוף סכום של 200,000 לי”ש. נערכה מגבית בארצות־הברית, באנגליה ובדרום־אפריקה, ועד סוף פברואר 1919 נאספו 130,000 לי“ש. ביולי 1919 הכריזה ההסתדרות הציונית על ייסוּד קרן הגאולה שריכזה בידיה, עד סוף ספטמבר 1921, 760,000 לי”ש ואמצעים אלה הועמדו לרשות ועד־הצירים. ביולי 1920, בועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית שהתכנסה בלונדון, הוחלט ליצור מוסד כספי מרכזי לפעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל, היא קרן־היסוד. במשך שנות פעילותו של ועד־הצירים, מתרע“ח ועד תרפ”א, הוציא כמיליון לי"ש – סכום גדול מאוד במושגים של הימים ההם. רוב הכסף הוצא לחינוך, בריאות ושירותים אחרים. רק כ־12% מהכסף הזה הוצא להתיישבות חקלאית ובגלל כך נמתחה בארץ ביקורת קשה על ועד־הצירים.

התעוררות בציבור־הפועלים

זמן קצר אחרי כיבוש החלק הדרומי של הארץ יזמה קבוצת צעירים תנועת התנדבות במטרה להקים צבא עברי. גרעין קטן של בוגרי הגימנסיה, אנשי “השומר” ו“פועלי־ציון”, שעורר את ההתנדבות, התרכז ביהודה. במרכזה של הקבוצה עמדו אליהו גולומב, דוב הוז, רחל ינאית178, דוד סברדלוב ואחרים. הם לא אבו להשלים עם העמידה מנגד לנוכח כיבוש הארץ על־ידי צבא זר, מבלי שכוח לוחם יהודי יטול חלק בשחרור צפון הארץ. גם שיקולים פוליטיים היו בין הגורמים שהניעו אותם לחתור ליצירת כוח כזה “שיוכל גם לדרוש וגם לקבל את ההבטחות שהובטחו… כל הטוב בארץ צריך להתרכז ביצירת הצבא העברי”.179) בצבא העברי העתיד לקום ראו ערובה לביצועה של הצהרת באלפור. בנוסף לכך העריכו כי ההתנדבות תמשוך לארץ כוחות חדשים שיבואו תחילה במדים, ולאחר שיפשטו אותם ויעברו לחיים אזרחיים יצטרפו למחנה העובדים.

צעירים אלה הביאו את הצעתם אל עסקני הישוב שהתכנסו לאספה מכוננת בינואר 1918. הצעתם נתקלה בהתנגדות שנימוקיה היו שונים: היה מי שחשש כי הפרת הנייטרליוּת של הישוב והתייצבותו הגלויה נגד השלטון התורכי, כל עוד נמשכת המלחמה, מסכנים את קיום היהודים. היה חשש שצעד זה עלול להשפיע קשה על גורל היהודים הנתונים עדיין בידי השלטון התורכי בצפון־הארץ. רובם המכריע של חברי “הפועל הצעיר” התנגד להתנדבות, אם מטעמים פאציפיסטיים, ואם – וזו הסיבה העיקרית – מתוך הרצון לשמור על הקיים. הם חששו שהמתנדבים, אשר יעזבו את עבודתם במושבות, יחלישו את מעמד הפועלים העברי, ולאחר שיפשטו את המדים – לא יחזרו עוד לחיי עבודה. אולם כוחה של הקבוצה היוזמת את הקמתו של צבא עברי גדל, כאשר הצטרף אליה משה סמילנסקי, מוַתיקי הישוב ומראשי הציבור.

ההנהלה הציונית תמכה ברעיון ההתנדבות והושגה הסכמת הממשלה הבריטית להקים גדוד עברי ממתנדבי ארץ־ישראל, נוסף על שני הגדודים, שגויסו לפני־כן בלונדון ובארצות־הברית, וגדוד נהגי־הפרדות שגויס בזמנו על־ידי טרומפלדור ופוּרק לאחר מכן. גדודים אלה חנו במצרים ובארץ־ישראל. אחרי כיבוש הגליל התגייסו לגדוד גם רבים מאנשי הגליל, ביניהם רוב אנשי “השומר”. בסוף פעולת ההתנדבות התרכזו בגדוד 1100 איש. אלא שלמרבה הצער לא זכה הגדוד להשתתף בקרבות על שחרור ארץ־ישראל. ההתקפה הבריטית הגדולה החלה לפני שהגדוד הספיק להתארגן ולהתאמן. אחרי זה הוטלו עליו תפקידים של חיל־מצב בארץ ובסביבותיה – דבר שגרם אכזבה קשה למתנדבים, ששאפו להילחם בפועל־ממש על שחרור המולדת. ואף־על־פי־כן מילא הגדוד תפקיד חשוב כגורם חינוכי ולאומי בתקופה ההיא וסייע לישוב לעמוד בנסיונות הקשים של תחילת משטר המאנדאט.

בפורים 1918, זמן קצר אחרי כיבוש דרום־הארץ על־ידי הבריטים, התכנסה ברחובות הועידה השביעית של פועלי יהודה שבה השתתפו נציגים מכל מושבות יהודה. היה זה הכינוס הראשון של פועלים אחרי השחרור מהשלטון התורכי, אפס כי רבים ממנהיגי ציבור הפועלים לא יכלו להשתתף בוועידה: יוסף אהרונוביץ היה עדיין במצרים, בן־גוריון ובן־צבי היו באמריקה, א. ד. גורדון היה בגליל המנותק. במרכז הועידה עמדה הרצאתו הגדולה של ברל כצנלסון: “לקראת הימים הבאים”.180) בדבריו נתן ביטוי לתמורות הגדולות המתחוללות בישוב ובמעמדו של ציבור־הפועלים. תמצית דבריו היתה הקביעה, שזו הפעם הראשונה שאפשר להתחיל בארץ בפעולת התיישבות ופיתוח במימדים גדולים, ותקופה זו מחייבת את ציבור־הפועלים לכוון את דרכי בנייתה של הארץ. ולהעמיד את עצמו במרכז העשייה. ציבור הפועלים הקטן, שנחלש מאוד בתקופת המלחמה, צריך לדעת מה הופקד בידיו: “הפעולה האישית, החלוצה, המעשית והאקטיבית להגשמת הציונות יום־יום מתוך חיינו, ליצירת חברה עברית חפשית, החיה על עבודתה”. בציפייה לבואם של המונים יש צורך לקבוע מה יהיה “תוכן החיים הלאומי־חברתי של שיבת־ציון בימינו… אם העם רוצה לגאול את אדמתו ומקדיש לזה את חלומותיו, אמצעיו, בניו ובנותיו, אין כוונתו כלל לגדל בעלי־לאטיפונדיות וחיל פרולטריון חקלאי משועבד לו.” הכוחות הצעירים החלוציים אשר יבואו, ימלאו את הציונות בתוכן חייהם. יש להכיר בקשר הפנימי שבין הציונות והמהפכה החברתית ולכן יש הכרח שהפועלים בארץ, יחד עם העליה החלוצית שתבוא אחרי המלחמה, יכוונו את בניינה של הארץ בשביל להקים בה חברת עובדים חפשית, חברה סוציאליסטית. בהרצאה זו הצביע ברל כצנלסון גם על תפקידה המרכזי של הקרן הקיימת לישראל, שעליה לתת בידי העובדים אדמה להתיישבות ולהבטיח את אופיה הסוציאליסטי על־ידי הקמת קבוצות ומושבי־עובדים. בהמשך דבריו שירטט ברל תכנית־פעולה, שבה כלולים הקמת מוסד לאומי המממן את ההתיישבות, מוסדות מחקר והכשרה להעלאת רמת החקלאות, יצירת תעשייה חקלאית, שיפור מצב התברואה, בניית שיכון לעובדים ופעולה תרבותית־עממית העשויה להקל על קליטתם החברתית של העולים. בדברי חברים בועידה נשמעה תביעה נמרצת לאיחוד כללי של כל פועלי ארץ־ישראל וביטול המפלגות.

הועידה קיבלה החלטות שהרחיבו את תחום־פעולתה של הסתדרות הפועלים החקלאיים ל“סידור כל העניינים המשותפים לציבור הפועלים: הכלכליים, הרוחניים והאזרחיים”. ואמנם ועידת רחובות היתה נקודת־מיפנה בחייו של ציבור הפועלים, שהעמיד את עצמו, לאור המשימות ההיסטוריות הגדולות, במרכז העשייה וסימֵן את הקווים העיקריים של בנין מולדת לעם היהודי כחברה המבוססת על צדק חברתי. אחרי שחרור חלקה הצפוני של ארץ־ישראל ושובם של מנהיגים מחו“ל, נמשכו באופן אינטנסיבי הבירורים על איחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל. ה”בלתי־מפלגתיים" הרבים תבעו להקים את האיחוד לאלתר ולבטל את המפלגות הקיימות. ועדה, שהיתה מורכבת מנציגי ה“בלתי־מפלגתיים” – ביניהם ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז181 ושמואל יבנאלי – ומנציגי “פועלי־ציון” ובראשם בן־גוריון, הכינה הצעה לאיחוד, שקראה להקמת “התאחדות מעמד העובדים בארץ־ישראל – אחדות העבודה”. “אחדות העבודה שואפת ליצור את חיי העם העברי בארץ־ישראל כקהילת עובדים בני־חורין ושווי־זכויות, החיה על יגיעה, שליטה ברכושה ומסדרת את עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה”. כך נאמר ב“הצעת האיחוד”. בן־גוריון הגדיר באופן מפורט יותר את תפקידי ההתאחדות: “כל המעמד העובד בארץ־ישראל למקצועותיו השונים: הפועלים, חברי הקבוצות, המורים, המהנדסים, הרופאים וכו' – כל עובד החי על יגיעו ואינו מנצל עבודת הזולת – הוא חבר להסתדרות החדשה. אין זו הסתדרות פוליטית בלבד ואינה הסתדרות פרופסיונאלית בלבד. זו הסתדרות המאחדת את כל האינטרסים הכלכליים, הרוחניים, התרבותיים והמדיניים של הפועלים”.

אולם חברי “הפועל הצעיר” התנגדו לביטול המפלגות ולהקמת “אחדות העבודה”, ונציגיה לא השתתפו בועדה שהכינה את “הצעת האיחוד”. ועידת ההסתדרות החקלאית התכנסה בכ“ו באדר א' תרע”ט (26.2.1919) בפתח־תקוה. זו היתה ועידת איחוד של שלוש הסתדרויות הפועלים החקלאיים: ביהודה, בשומרון ובגליל. הועידה החליטה, אמנם, על הצטרפותה של הסתדרות החקלאית ל“אחדות העבודה”, אולם ה“פועל הצעיר” לא קיבל את ההחלטה וכתוצאה מכך פרש מההסתדרות החקלאית והקים ועדה חקלאית משלו. מיד לאחר ועידת ההסתדרות החקלאית התקיימה בפתח־תקוה ועידת הייסוּד של “אחדות העבודה”, שכללה בתוכה גם פועלים עירוניים, מורים ופקידים. הפועלים החקלאיים נשארו מפולגים בין ההסתדרות החקלאית לבין “הפועל הצעיר” עד אשר נוסדה “ההסתדרות הכללית של העובדים העברים הארץ־ישראל” בועידה שהתכנסה בחיפה בחנוכה 1920.

המצב בישובים החקלאיים אחרי מלחמת העולם הראשונה

כאשר השלים הצבא הבריטי את כיבוש הארץ היו בה 51 ישובים חקלאיים יהודיים, מהם 30 מושבות, 10 קבוצות, 2 מושבי פועלים, 8 חוות ואחוזות ובי"ס חקלאי אחד: מקוה־ישראל.

מבין המושבות היו 7 מושבות גדולות, ברובן מושבות־מטעים: ראש־פינה בגליל, זכרון־יעקב וחדרה בשומרון, פתח־תקוה, ראשון־לציון, נס־ציונה ורחובות ביהודה. בגליל היו 10 מושבות שהתקיימו בעיקר על גידול תבואות: מטולה, יסוד־המעלה, משמר־הירדן, מצפה, כנרת, סג’רה, בית־גן יבנאל, מסחה ומלחמיה. בעמק יזרעאל – המושבה מרחביה בהתחלתה.

בשומרון היו 4 מושבות קטנות, שהיו, בעצם “בנות” של זכרון־יעקב: עתלית, בת־שלמה. שפיה ומַרַח. 2 מושבות ביהודה נחרבו בשנות המלחמה: כפר־סבא ועין־חי (כפר מל"ל). ועוד 6 מושבות קטנות היו ביהודה שנאבקו על קיומן: באר־יעקב, עקרון, גדרה, באר־טוביה, הרטוב ומוצא.

מבין 10 הקבוצות היו 8 שנאחזו בקרקע והמשיבו להתקיים והן: כפר־גלעדי, תל־חי ואילת־השחר, שנוסדו בשנות המלחמה והיו בשלבים ראשונים של הקמת משקיהם; קבוצת דגניה א' שהגיעה ליציבות מסוימת מבחינה חברתית ופיתחה את משקה בהדרגה; קבוצת כנרת, שסבלה מחילופי־גברי רבים, אבל היה בה גרעין קטן של חברים שהתקשר למקום והתמיד בו. קבוצת מרחביה, שהתארגנה כקבוצה לאחר פירוק הקואופרטיב ערב מלחמת העולם, הצליחה להחזיק מעמד בכל הקשיים והפורענויות של ימי המלחמה, ואף־על־פי־כן התפרקה אחרי גמר המלחמה והוחזקה על־ידי קבוצות זמניות. הקבוצה בגן־שמואל החזיקה מעמד, על אף כל הסבל והמחלות הרבות שעברו על חבריה בתקופה זו. קבוצה מטעם הקרן הקיימת עיבדה בחולדה את המטעים ואת שטחי הפלחה, אלא שגם בה היתה תחלופה רבה של חברים. שתי קבוצות אחרות: מחניים ותל־עדש, התפזרו בשנים שלאחר המלחמה. שני מושבי־הפועלים: עין־גנים ונחלת־יהודה, החזיקו מעמד בתקופת המלחמה והתאוששו מהר אחרי סיומה.

מצב קשה שרר ברוב החוות והאחוזות: האחוזות פוריה ושרונה, שנותקו בימי המלחמה מבעליהן בחו“ל, נפגעו קשות. המטעים הוזנחו וגם לאחר המלחמה, כאשר עלו כמה משפחות מאנשי האחוזות, לא תוקן המצב והן נעזבו. לעטמת זאת, החווה במגדל ו”אחוזת לונדון" בכרכור, עמדו בנסיונות המלחמה ועם סיומה התחילו בבנייה ובפיתוח. חוות ביתניה, שהוקמה על־ידי יק“א כחוות־נסיון לעמק הירדן, חוסלה אחרי זמן־מה ואדמתה חולקה בין ישובי העמק. חברי רוחמה, בדרום, לא נפלו ברוחם במשך ימי המלחמה, אולם בשנת 1917, לפני נסיגת התורכים, גורשו מכאן כל הפועלים והחווה נשדדה ונחרבה. בחוות בן־שמן נאחז גרעין קבוע של פועלים, שהמשיכו לעבד את המטעים ועסקו בנסיונות חקלאיים במידה מצומצמת. בכפר־אוריה נעבדה האדמה, בעיקר על־ידי פועלים ערבים וכך נשמר המקום עד שהגיעו ראשוני אגודת ביאליסטוק שקנו את האדמה עוד לפני המלחמה והתכוננו להתיישב שם. קבוצה קטנה של 15 איש, בחלקם מבוגרי ביה”ס החקלאי בפתח־תקוה, עבדה בבאר־טוביה במשך כל תקופת המלחמה; לאחר מכן עזבו את המושבה וחבריה עברו להתיישבות במקומות אחרים בארץ. בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל בהנהלתו של קראוּזה, הצליח לשמור על עצמו, אף־על־פי שנותק מחברת “כל ישראל חברים” אשר סיפקה עד כה את האמצעים לקיומו. מספר התלמידים הצטמצם, חלקם סיימו בינתיים את לימודיהם ונשארו לעבוד במקוה ישראל כפועלים. מספר ניכר של פועלים יהודים הועסק במשק בית־הספר בשנות המלחמה. הודות לקשריו הטובים של קראוזה עם ראשי השלטון התורכי, ניצל בית־הספר מגזירת הגירוש של יהודי יפו וכאשר נסתיימה המלחמה היה בית־הספר מסוגל לגדול ולהתפתח, על אף החלטתה של חברת “כל ישראל חברים” לסגור אותו מחוסר אמצעים.

במושבות המטעים היה המצב הכלכלי קשה ואף־על־פי־כן הצליחו האיכרים לשמור על הכרמים ועל הפרדסים, חרף מכת הארבה שפגעה בהם וחוסר־האמצעים לעבדם. במשך כל שנות מלחמה נתנו המטעים הכנסות זעומות בלבד, בעיקר בגלל ניתוק הארץ מהשווקים, שבהם שיווקו קודם את היין, השקדים ופרי ההדר. אף שהאיכרים נעזרו בכספי הסיוע, שקעו בחובות, שהעיקו עליהם עוד במשך שנים הרבה. עם כניסת הצבא הבריטי לארץ גדל הביקוש ליין והיקבים שיווקו במחירים גבוהים את המלאי שהצטבר בהם. אחר־כך נקלעו היקבים למשבר חדש, כאשר שוּקיהם העיקריים נסגרו כליל: השוק הרוסי – בגלל המהפכה שהתחוללה שם, והשוק האמריקני – בגלל חוק ה“פּרוֹהיבּישן” (איסור מכירת משקאות חריפים), שנתקבל בארה"ב ומנע את ייבוא היין. כאשר התחדש הקשר עם אנגליה התחיל ייצוא ההדרים להתאושש ובתוך שנים ספורות חזר למתכונת שמלפני המלחמה.

פעולות המשרד הארצישראלי ו“ועד הצירים”

בתקופת המלחמה התנהלה העבודה בהתיישבות ובחקלאות על ידי יצחק וילקנסקי שכיהן גם כמנהל החוות בבן־שמן ובחולדה. ב־1914 מוּנה עקיבא אטינגר כמנהל המחלקה החקלאית של המשרד. אטינגר היה אגרונום מנוסה, שניהל במשך שנים רבות מושבות של יק“א ברוסיה הדרומית, בארגנטינה ובבראזיל. הוא הגיע לארץ לאחר מינויו, אך באוקטובר 1914 הוא נסע לקושטא בענייני משרדו; בתוך כך פרצה המלחמה בין תורכיה ומדינות־ההסכמה ונבצר ממנו לחזור לארץ־ישראל. בשנות המלחמה עבד בלשכה הראשית של הקק”ל בהַאג, ולאחר מכן בהנהלה הציונית בלונדון. באוגוסט 1918 חזר לארץ ומאז פעל כאן רבות. וילקנסקי, שמילא זמנית את מקומו של אטינגר במשרד הארצישראלי, דאג לשמירה על הקיים, לבל ייהרס.

ועד הצירים עסק בעיקר בפעולה המדינית, ואילו ניהול העבודה החקלאית והפיקוח על בתי־הספר נשארו בידי המשרד הארצישראלי, שהיה נתון למרותו של ועד הצירים. לקראת עבודות־הפיתוח הגדולות שהיו צפויות, ולשם ייעול העבודה אירגן המשרד 3 מחלקות: מחלקה לענייני חינוך, מחלקה לעניינים טכניים ומחלקה לחקלאות ולהתיישבות, בראשותו של אֶטינגר ובשיתופו של וילקנסקי. המצב, שבו היו נתונים כל הישובים החקלאיים בארץ, חייב פעולה מהירה ונרחבת לשיקומם והגשת עזרה כספית ואשראי כדי שיוכלו להמשיך בעבודה השוטפת. ועד הצירים קיווה, כי יעמדו לרשותו סכומי כסף גדולים מתרומות היהודים בתפוצות, כדי להגיש את העזרה הדרושה לאוכלוסיה היהודית בערים וגם בישובים החקלאיים. נוסף לצרכי העזרה הדחופים היה גם צורך חיוני לתקן מהר ככל האפשר את המצב הסאניטרי בארץ. מחלות אֶפידמיות, שהביא הצבא התורכי בשנות המלחמה, הפילו חללים רבים בחלקי האוכלוסיה שנחלשו מחוסר־מזון.

ה“קבוצה המדיצינית של ציוני אמריקה” אירגנה בקיץ 1918 משלחת של 44 רופאים, חובשים ואחיות שהגיעה לארץ והקימה בתי־חולים, מרפאות ומעבדות. הפעולה התנהלה על־ידי ההסתדרות של נשים ציוניות “הדסה” שנוסדה באמריקה ביוזמתה של הֶנריאֶטה סוֹלד. כאמור, ציפה ועד הצירים שיעמדו לרשותו סכומי כסף גדולים כדי להגיש את העזרה הדרושה לישוב וגם לקדם את פעולות ההתיישבות. אולם עד מהרה התברר, כי הציפיות היו מופרזות וסכומי הכסף שנכנסו לקופת “קרן ההכנה” ו“קרן הגאולה” היו קטנים בהרבה מן המצופה. תחת לחץ המצוקה והצרכים היום־יומיים הוצא רוב הכסף לחינוך ולבריאות, ואילו להתיישבות החקלאית נותרו רק סכומים זעומים. בשנים 1918 – 1921 הוציא ועד הצירים 983,000 לי"ש ומהן הוקצבו לצרכי החקלאות 123,000, היינו – 12.5%. מצדדים שונים, ובעיקר מצד ציבור הפועלים, נמתחה ביקורת קשה של ועד הצירים שהוציא מרבית הכסף לפעולות לא קונסטרוקטיביות. בכל זאת לא פסק המעשה ההתיישבותי.

בפעולתה היום־יומית עסקה המחלקה לחקלאות והתיישבות בגיבוש תכנית־פעולה לקראת התיישבות רבת־מימדים. עוד לפני מלחמת העולם ובמהלכה סוכם הנסיון של ההתיישבות החקלאית הקיימת והוסקו לקחים לגבי השיטות בעתיד. נסיון העבר הוכיח, כי בניית ישובים חקלאיים המבוססים על משק מונוקולטורי, של מטעים או פלחה, היתה מוטעית. המשבר בימי המלחמה חשף את חולשתן של מושבות המטעים, שתוצרתן היתה מיועדת לשיווק בחוץ־לארץ, בעוד שלא היתה בהן דאגה לייצר את המזונות העיקריים – ירקות, חלב וביצים. וילקנסקי ואֶטינגר – וכמותם חברי הקבוצות – הגיעו למסקנה שהישובים החקלאיים חייבים להתבסס על משק מעורב, שיש בו כמה ענפים המייצרים בראש־וראשונה את המזונות הדרושים להספקה עצמית למתיישבים ואילו עודפיהם ישוּוקו בשוק המקומי. וילקנסקי תיכנן תכניות מפורטות להקמת ישובים כאלה באזורי הארץ השונים, בהתאם לתנאים המיוחדים שלהם, כגון תנאי האקלים, הקרקע, המים וכו'. במגמה זו כיוון את עבודת הנסיונות בחוות בן־שמן. הרבה למד מהמושבות הגרמניות בארץ שפיתחו את ענפי הרפת, הירקות והלול בשילוב עם גידולי מספוא ודגנים. במשך שנים ספורות הוכיח בנסיונותיו בבן־שמן, כי אפשר להגיע ליבולים ותנובות הרבה יותר גבוהים מאלה שהיו מקובלים עד כה בארץ. הכנסת גזעי בקר משובחים וגידול צמחי מספוא, השבחת גזע העופות המקומי על־ידי הכלאתו בגזעים מובחרים (לֶגְהוֹרן) שהובאו מהחוץ, נתנו תוצאות מצוינות.

וילקנסקי הציג את תכניתו בועידה הציונית הראשונה שהתכנסה בלונדון בפברואר 1919, את הרצאתו פתח במלים אלו: “עלינו ליישב בארץ־ישראל ב־10 השנים הבאות לא פחות מ־3 מיליוני יהודים; מלבד כל הטעמים הידועים, המחייבים אותנו למהר בעבודתנו, הנה יש עוד סיבה אחת רבת־ערך המכריחה אותנו לכך: הגולה אינה מוסיפה יותר, ובצדק, להביט על ארץ־ישראל כעל “מרכז רוחני”. עם ישראל, שעורער עד היסוד על־ידי המלחמה הנוראה, מקווה כי ארץ־ישראל תיפתח בשבילו ותהיה ארץ גאולתו. עיני המוני העם, “המורדף בלי חשׂך”, פונות עכשיו רק לארץ־ישראל”.182) במצב שהיה קיים אז בארץ־ישראל ובהתיישבות החקלאית דרושה היתה אמונה רבה וראיית הנולד כדי להתוות את הקווים הרחבים, הדמיוניים כמעט, להתיישבות בארץ־ישראל. וילקנסקי גם הכין תכנית־פעולה מפורטת. הוא הציע שלפני התחלת הפעולה ההתיישבותית תבוא ועדת מומחים שתחקור את תנאי הארץ ואפשרויות פיתוחה. אחרי פעולת המחקר יש להתרכז ברכישת קרקעות בקנה־מידה רחב ולכך יש להקדיש את מרבית האמצעים שיעמדו לרשות ההסתדרות הציונית. את הקרקעות שיירכשו יש לעבד, בשלב ראשון עיבוד אֶכּסטנסיבי, כפלחה חרבה, במטרה להבטיח מיד את הבעלוּת עליהן. יש להקים מכון לחקר החקלאות ורשת של תחנות־נסיונות אזוריות שיבחנו את הגידולים היפים לאזורים השונים ולצורות ההתיישבות. לאחר שיפעלו התחנות שנים מספר ויגובשו תכנית־משק מתאימות, תיגש ההסתדרות הציונית ליישוב הקרקעות. וילקנסקי ביסס את תכניותיו על הרעיון שההתיישבות בעתיד תהיה התיישבות של עובדים ולא התיישבות רכושנים המבוססת על עבודת שכירים והעסקת פועלים ערבים זולים.

לא היו חילוקי־דעות על־כך, כי יש לבסס את ההתיישבות בעתיד על משק מעורב ועל עובדים עצמאיים. אולם תכניתו של וילקנסקי – לדחות את ראשית ההתיישבות עד אשר ירוכזו שטחי־קרקע גדולים ועד אשר מכוני־המחקר יקבעו את הגידולים החקלאיים ואת שיטות העבודה, לא נתקבלה על דעת הציבור. בענין זה חלק עליו גם אטינגר שהיה מעשי ממנו. גם הוא החשיב את פעולות המחקר והנסיונות, עם־זאת היה סבור, כי את הנסיון ההתיישבותי המכריע אפשר לרכוש רק על־ידי התיישבות בפועל־ממש. לכן טען כי בהתיישבות יש להתחיל מיד, על יסוד הנסיון שנרכש עד כה במשקים ובתחנת־הנסיונות. אֶטינגר וּוילקנסקי היו תמימי־דעים עם נציגי הפועלים, כי את הישובים שיוקמו יש לבנות על בסיס של עבודה עצמית. לכן ביקשו לתכנן את הישובים באופן שהמתיישב ובני־משפחתו יוכלו לבצע את כל העבודה במשק בכוחות עצמם בלא להיזקק לעובדים שכירים. בהתאם למגמה זו ביקשו גם לקבוע את מיכסת הקרקע שתינתן למתיישב ואת הֶרכב הענפים במשק שיבטיחו למתיישב עבודה רצופה במשך כל השנה. הכול הסכימו כי ההתיישבות צריכה להיעשות אך ורק על אדמת הקרן הקיימת שתימסר בחכירה למתיישבים, כל זמן שהם מעבדים אותה במו ידיהם. תקנה זו תמנע מן המתיישבים לסחור בקרקעותיהם ולמכור אותן במחירים מופקעים. בדומה לרופין, גם אֶטינגר רחש אהדה לישובים הקיבוציים. הוא ראה כי הקבוצה מאפשרת הכשרת אנשים בחקלאות ומסוגלת לפתח שטחים חדשים. הוא עמד על כך שהקבוצות יצליחו בעבודתן, אם יינתנו להן תנאים אֶלמנטריים הדרושים לישובים חקלאיים: אם תוּכן תכנית משק הולמת את תנאי האזור; אם יכשירו את הקרקע ויבנו את התשתית הדרושה (דרכים, מים וכו'), אם תובטח הַדְרכה מקצועית ויינתנו בידי המתיישבים האמצעים הכספיים הדרושים לבניית משקיהם. עם־זאת לא ראה אֶטינגר בקבוצה את צורת ההתיישבות היחידה. הוא היה ער לדיונים שנערכו בציבור־הפועלים במגמה להקים ישובים, כדוגמת מושבי־הפועלים: עין־גנים ונחלת־יהודה, המבוססים על משק משפחתי, המאפשר למתיישב הבודד לעבד את משקו באופן עצמאי ולגלות בו את יכולתו וכישוריו, גם ללא מסגרת של הקבוצה.

הויכוח בציבור הפועלים על צורת ההתיישבות

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היו קיימים בארץ שני סוגים של ישובי פועלים עצמאיים: הקבוצה ומושבי הפועלים (עין־גנים ונחלת־יהודה). המושג קבוצה לא היה חד־משמעי. היו קיימות קבוצות שונות: קבוצות התיישבות, כדוגמת דגניה וכנרת; קבוצות כיבוש (כרכור ותל־עדש); קבוצות לגידול ירקות שרובן נוצרו בימי המלחמה כדי להקל על הספקת המזון לאוכלוסיה. חלק מהקבוצות האלו היו קבוצות של פועלות. בערים היו גם קבוצות מעורבות שעיבדו שטחים קטנים של קרקעות חכורות (ירושלים). בימי המלחמה נוצרו קבוצות קבלניות (“אחוה”, “עבודה”), שמטרתן היתה להקל על פועלי המושבות במצוקתן. קבוצות אלו קיבלו על אחריותן עבודות שונות, כגון עיבוד פרדסים, זריעת גידולי־שדה, ייעור וכו'. פרט לקבוצות ההתיישבות, נשאו כל שאר הקבוצות, שמספרן הגיע לכמה עשרות, אופי ארעי, ואמנם תוך כדי השינויים שחלו בארץ אחרי הכיבוש הבריטי, התפרקו כמעט כולן וחבריהן התפזרו (חלקם היו אחר־כך מבין המתיישבים הקבועים בישובים שהוקמו בראשית שנות העשרים).

גם קבוצות ההתיישבות היו עדיין רחוקות מיציבות. חברים רבים עזבו לאחר שהיו שוהים בקבוצה תקופה מסוימת ואחרים באו במקומם. תופעה זו של נדידה ממקום למקום איפיינה את אנשי העלייה השניה. גם במושבות היו הפועלים עוזבים את המושבה שעבדו בה ומחפשים להם מקומות עבודה חדשים. פועלי יהודה היו נודדים לצפון ופועלים מן הצפון היו מדרימים. בעצם מיבנה הקבוצה היו מניעם מיוחדים שגרמו לחוסר־יציבות. מספר החברים בקבוצות היה בדרך כלל קטן; פעמים רבות נוצר מתח חברתי שגרם לחיכוכים בין האנשים וכתוצאה מכך – לעזיבות. בכל קבוצה היה קיים גרעין של חברים ותיקים, מייסדי הקבוצה, ומספר גדול יותר של חברים זמניים שבאו לעבוד ולהתנסות בחיי שיתוף. בין שני סוגי החברים נוצר לרוב מתח חברתי, אף־על־פי שמבחינת הזכויות ותנאי־החיים לא היה ביניהם כל שוני. עזיבת חברים שחיו תקופה ממושכת בקבוצה היתה מערערת את בטחון הנשארים בעתידם. אחד המבחנים שקבע את עתידה של הקבוצה היתה בעיית המשפחות והטיפול בילדים. דגניה הקדימה בזה את האחרים. הקבוצה נוסדה על־ידי רווקים צעירים. כאשר החלו להיווצר משפחות צפו ועלו בעיות קשות. בשנותיה הראשונות של הקבוצה לא היה שיתוף מלא. התנהל חשבון פרטי של כל חבר ונרשמו לזכותו ימי־העבודה שעבד. בהתאם לכך נקבע שכרו. הכוונה היתה לחלק בין החברים את רווחי הקבוצה, אם יהיו, ואם לא יושקעו כולם בהרחבת המשק.

עם הופעת הילדים הראשונים עלתה השאלה, כיצד תוכל משפחה לקיים את עצמה, כאשר החבֵרה־האֵם מטפלת בילדה ואין ביכולתה להשתתף בעבודות המשק. קבוצות שונות נתנו לכך פתרונות שונים: היו משפחות שהנהיגו מטבח פרטי ולא אכלו בחדר־האוכל המשותף; במקום אחר העלו במידת־מה את שכרו של בעל־המשפחה. כמו־כן היו הצעות למסור לכל משפחה חלקת־אדמה קטנה לגידול ירקות או לגידול עופות. כל הפתרונות האלה לא קלעו למטרה, אדרבא, גרמו לרוב הסתבכות חברתית.

הקבוצה הראשונה שהעזה לפתור את שאלת המשפחה בצורה יסודית היתה דגניה. יוסף בוסל העלה את ההצעה של טיפול משותף וחינוך משותף בקבוצה. ההצעה עוררה תחילה התנגדות מצד אמהות שלא הסכימו לוַתר על זכותן לטפל בעצמן בילדיהן. בועידת חברות שהתקיימה בשרונה בשנה האחרונה למלחמה הגן בוסל על הצעתו: הסיבה העיקרית להתנגדות זו, היא הנטייה לעשות את הילד לרכוש פרטי. בכל חיינו בקבוצה מכניסים אנו קוֹמוּנה, ובחינוך אנו סותרים אותה. אם נניח, שילד הוא רכוש פרטי, שגינה – רכוש פרטי, וכשרונות גם הם רכוש פרטי – לאן נגיע? רעיון הקבוצה הוא כולו חידוש, כל חיינו הם מהפכה אחת גדולה. החילונו בחיים חדשים משותפים במובן החברותי ובשחרור האשה בחֶברה; אל נעמוד איפוא, באמצע הדרך. הילדים הם ילדי הקבוצה וחובתנו היא לחנך אותם חינוך כללי. אנחנו עולים בהר תלול ועלינו לעלות בבת־אחת. שאם לא כן נפול ניפול ודגניה תהיה כפתח־תקוה.183) בדגניה נעשה הנסיון הראשון למסור את הטיפול בילדים, לפי התור, לאחת האמהות ולשחרר על־ידי כך את האמהות האחרות לעבודה מלאה במשק. ואמנם, ההחלטה על הנהגת הטיפול המשותף קבעה את עתידה של הקבוצה. אין ספק שבלי העקרון הזה כיסוד־מוסד לקבוצה, לא היה כל סיכוי שהקבוצה תוסיף להתקיים לאורך ימים. מאידך, גרם הטיפול המשותף לעזיבתם של חברים וחברות שלא היו מוכנים לותר על זכותם לטפל בילדיהם במו ידיהם ובחוג המצוצמם של משפחתם.

הדוגמה של דגניה נתקבלה במשך זמן קצר בקבוצות האחרות, אם כי פה ושם הוטלו בה שינויים. רוב הקבוצות הנהיגו את לינת־הילדים בבית־ילדים משותף; ולעומת זאת היה מספר קטן של קבוצות, מהן שנוסדו בתקופה יותר מאוחרת, שבהן נהגו להלין את הילדים בחדרי הוריהם. על סף התקופה החדשה של התיישבות ופיתוח אפשר היה לסכם את הנסיון הקצר, יחסית, של הקבוצה. בתנאים הקשים של התקופה הקודמת היתה הקבוצה הדרך העיקרית לכיבוש ולהתיישבות. הקבוצות שימשו כקבוצות כיבוש וגילו את יכולתן בבניית משק חקלאי. בקבוצה מצא לו ביטוי החזון החברתי של אנשי העליה השניה ושאיפתם להקים בארץ חברה המבוססת על צדק, שוויון ושיתוף. הקבוצה לא הוקמה על בסיס של תורה חברתית מסוימת; היא קמה כתשובה לצרכי התקופה ולצרכי הגשמת הציונות. הגשמת השיתוף והשוויון צמחה לאט־לאט מתוך המאוויים של חברי הקבוצה. כאמור, התנהלו בקבוצות חשבונות פרטיים לכל חבר וחבר. אמנם בתנאים של הימים ההם לא היה לכך ערך מעשי, שכן ההכנסות היו זעומות ולאחר ההוצאות ההכרחיות לקיום, שנעשו על־ידי הקבוצה, כמעט ולא נשאר כסף לחלוקה לפי מספר ימי־עבודה. בדגניה בוטלו החשבונות הפרטיים רק ב־1922.

מאידך, התגלו חולשות הקבוצה: אי־יציבוּת של החברים ועזיבות רבות. דבר זה גרם לכך, שבקבוצה כמו דגניה, וגם בקבוצות אחרות, נוצרו שתי שכבות של חברים: גרעין קבוע של “ותיקים” ומספר רב של חברים “חדשים”; הותיקים היו חוג סגור בתוך הקבוצה, ואילו החדשים מיאנו להשלים עם העובדה שאין משתפים אותם במידה מספקת באחריות למשק ובהכוונתו. שאלה אחרת, שעדיין לא מצאה את פתרונה, היתה שאלת החֲבֵרָה. לא התגשמה שאיפת הקבוצה לשתף את החברות שיתוף מלא בעבודה במשק. כל עוד היה המשק אֶכּסטנסיבי ומבוסס, בעיקרו, על גידול תבואות, לא היתה אפשרות לשתף את החברות בעבודות הפלחה הקשות. רק עם המעבר למשק מעורב, אינטנסיבי, ניתן ליצור מקומות־עבודה לחברות בגידול ירקות ובענפי בעלי־החיים. אלא שבינתיים נאלצו החברות לעבוד בשירותים בלבד – במטבח, במכבסה ויותר מאוחר בטיפול בילדים. מצב זה הביך והרגיז את החברות, שראו בקבוצה צורת־חיים, שבה יוכלו לגלות את יכולתן האישית ולהגיע למעמד של שוויון.

עם כל ההערכה לחשיבותה הלאומית והחברתית של הקבוצה לא ראו בה הפועלים והמוסדות הציוניים את הדרך היחידה להתיישבות המונית. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ובתקופת המלחמה, הלכה והתגבשה התכנית להקמת ישובים חקלאיים המבוססים על משק משפחתי – הלא הם מושבי־העובדים. רעיון ההתיישבות וההתקשרות לקרקע קנה לו אחיזה בציבור־הפועלים ככל שהמשיכו לעבוד כפועלים שכירים במושבה. המטרה של אנשי העליה השניה לכבוש את העבודה ולכבוש את עצמם לעבודה, הושגה ואז הועמדה השאלה: מה הלאה? הפרספקטיבה להישאר לאורך ימים פועל שכיר במושבה בתנאי־השכר והקיום של הימים ההם, לא קסמה לרבים. המחשבה הופנתה לצירת בסיס יציב יותר לקיום, ולשילוב הייעוד של כיבוש־העבודה עם כיבוש־הקרקע וההתיישבות. רעיון זה הונח בזמנו ביסוד שני מושבי־הפועלים: עין־גנים ונחלת־יהודה, שתפקידם היה לאפשר לפועלים להתמיד בעבודתם במושבה הסמוכה כשהם מסתייעים בהכנסות משקם החקלאי הקטן. ואולם לא עבר זמן רב והתברר, כי מושבי הפועלים החטיאו את המטרה: מתיישבי עין־גנים עיבדו את שטח הקרקע שהוקצב להם ופיתחו ענפי־חצר, ממילא הועתק עיקר עבודתם והכנסתם מהעבודה במושבה למשק העצמי שלהם. אנשי נחלת־יהודה, שבה ניתן למתיישבים שטח־קרקע קטן יותר (10 דונם), לא מצאו די עבודה בראשון־לציון הסמוכה להם ונתקלו בקשיים כלכליים רבים. התפתחות זו גרמה לשינוי בהשקפתם של מנהיגי הפועלים על מושבי הפועלים.

בועידה השלישית של פועלי יהודה, שהתקיימה בבן־שמן בדצמבר 1912, הירצה ברל כצנלסון על מושבי הפועלים ואמר, בין היתר, את הדברים האלה: “מושב הפועלים צריך לתת לעובד את האפשרות לחיות על עבודתו, לעבוד ברשות עצמו ועל אחריות עצמו. הוא צריך לחנך לנו את הגנן העברי, את מעבד הירקות ומגדל הבהמות – במלה אחת את החקלאי הזעיר העתיד לבוא – לייחד אותו עם האדמה שהוא חי עליה, לברוא הֶרגלים, מסורת ודורות של עבודת־אדמה עברית”.184) ולהלן: “מושב העובדים צריך להתקבל בעבודה הישובית לשיטה. יסודותיו העיקריים, שבלתם אין לו שום זכות־קיום, מפני שהוא חדל להיות מה שהוא, הם: עבודה עצמית, בחירת חברים, אחריות הדדית ואריסוּת עולמית על קרקע לאומית. רשת של נחלות קטנות בידי יהודים עובדים וחיים על עבודתם צריכה להקיף את כל המושבות הקיימות המיוסדות על זכות הקנין הפרטי על הקרקע ועבודה זרה. אולי תועיל היא קצת לשנות את היחס הפרופורציונלי השורר אצלנו בין היסודות היוצרים והבטלים בישוב”185). פירוש הדבר: מושב הפועלים אינו רק אמצעי־עזר לקיום פועל יהודי במושבה, אלא הוא מטרה בפני עצמו: התיישבות עצמית של פועלים על יסוד עבודה עצמית וקרקע הלאום. הדיון הראשון על עקרונות מושב־העובדים נערך בועידה החמישית של פועלי הגליל בפוריה (אדר תרע"ד – 1914). את הרצאת הפתיחה הירצה אליעזר שוחט. הועידה החליטה כי המושב צריך להיות מבוסס על עבודה עצמית; הקרקע והבתים ימומנו בכספי הקרן־הקיימת. בזמן הראשון על המתיישבים לעבוד באופן קואופרטיבי186). באותו זמן פירסם יצחק וילקנסקי מאמר על מושבי־העובדים וגם הוא הביע דעתו שהם “תכלית בפני עצמם”; עיקר טיעונו של וילקנסקי היה שהמתיישב במושב־העובדים, לאחר שיפתח את משקו, לא יהיה עוד תלוי בעבודה שכירה במושבות. מלחמת־העולם הראשונה גרמה להפסקה ממושכת בגיבוש התכניות לייסוד מושבי־העובדים וראשית ביצוען, שנתחדש רק עם הופעת החוברת של אליעזר יפה: “ליסוּד מושבי־עובדים”187). אליעזר יפה עלה לארץ בשנת 1911 כראשון חבריה של קבוצת “האיכר הצעיר”, שהכשירה את עצמה לחקלאות בבי"ס חקלאי בארצות־הברית. תקופה מסוימת עבד בחוות כנרת. כבר אז העלה אליעזר יפה תכניות להקים מושב־עובדים בכנרת, אולם לבסוף התברר ששטח־הקרקע של כנרת אינו מתאים למטרה זו. יפה היה פעיל בהסתדרות הפועלים החקלאים ובשנות המלחמה גיבש את תכניתו. בקונטרסו מתח ביקורת קשה על צורות־ההתיישבות הקיימות. לדעתו, אין עתיד לקבוצה, כי היא מונעת, לדבריו, יצירת קשר חי בין המתיישב ואדמתו – קשר, שהוא בלבד יכול להבטיח את הצלחת ההתיישבות.

העקרונות של מושב־העובדים התגבשו בדיונים רבים, בועידות ובכינוסי פועלים, אולם אליעזר יפה פירט אותם וערך תכנית מעשית למושב־עובדים, על כל פרטיה, לרבות תקציבי השקעות ואומדני הכנסות והוצאות. בהתאם לעקרונותיו הכין הצעת תקנות למושבים, ואלה העיקריות: כל עובד חקלאי המכיר בעקרון העבודה העצמית המוחלטת, אַל־קנין פרטי בקרקע, שלטון מוחלט של השפה העברית בחייו ומשק חקלאי מותאם לצרכי העם בארצו יכול להיות חבר במושב עובדים. מלבד החברים החקלאיים מתקבלים למושב כחברים קבועים בעלי־מקצוע: בעלי־מלאכה, מורים וכו'. מספר החברים במושב צריך להיות לא פחות מ־50 ולא יותר מ־100. בגבול התקנות היסודיות של המושב חופשי כל חבר לסדר את משקו ועבודתו כישר בעיניו. כל מושב מסדר לעצנו מוסדות משותפים לצרכיו החינוכיים, ההיגייניים, החקלאיים והכלכליים והנוהלים נקבעים על־ידי רוב חברי המושב. שום מוסד מקביל למוסדות הנ"ל לא יכול להיווסד ולפעול במושב. המסים למוסדות החינוך וההיגיינה הם שווים לכל חברי המושב, ואילו המסים למוסדות החקלאיים והכלכליים ייגבו בהתאם לשימוש במוסדות אלה. בכל מושב יש להקים מוסד לעזרה הדדית למקרה אסון גופני, משפחתי ומשקי. הוא יגיש את העזרה המלאה בעבודה, בסעד וברכוש לחבר הנצרך לה. ההשתתפות במוסד

זה הנה חובה לכל חבר.188) בתקנות אלו מצאו את ביטויין הנחות־היסוד של המושב: עצמאות גמורה של החבר בעיבוד משקו ומסגרת קואופרטיבית של הכפר המכוּונת לעזרה הדדית. במועצה החקלאית של “הפועל הצעיר”, שהתכנסה בחג השבועות תרע“ט (1919), זמן קצר לאחר הצטרפות ההסתדרות החקלאית ל”אחדות העבודה“, התקיים גם דיון מיוחד על הקבוצה ומושב־העובדים. נידונה ההצעה להגשמת רעיון מושב־העובדים לפי תכניתו של אליעזר יפה והוחלט לפתוח בצעדים מעשיים לשם ייסוּד ה”מושב“. נערכה רשימה של 40 – 50 פועלים מנוסים הבאים בחשבון להצטרף למושב הראשון. מקץ חודשים מספר נועדו בעין־גנים כ־30 חברים, שקבעו את עיקרי התקנות של המושב ברוח הצעתו של אליעזר יפה. ועדה נבחרת החלה במו”מ עם המשרד הארצישראלי ועם הקרן הקיימת על מציאת מקום מתאים להקמת המושב הראשון. עברו עוד כשלוש שנים עד שחברים אלה עלו על הקרקע בעמק יזרעאל והניחו את היסוד למושב נהלל. אמנם את רעיון המושב הגו אנשי העליה השניה והם גם היו רוב חברי נהלל בתחילתו, אולם בינתיים החלה לזרום לארץ העליה השלישית, שחבריה הטביעו להלן את חותמם על מהלך ההתיישבות הארצישראלית, לכל צורותיה.


פרק ב: העליה השלישית

הרקע וההיקף

במשך ארבע וחצי שנים, מאז פרוץ מלחמת־העולם ועד אמצע שנת 1919, לא הגיעו לארץ עולים חדשים. באביב 1919 החלו באים ראשוני העולים בדרכים שונות ומשונות. מכאן ועד 1923 מונים את תקופת העליה השלישית. למעשה, עולים רבים הגיעו לארץ לפני שהחלה עליית החלוצים ממזרח־אירופה. כמה אלפי עולים באו עם הצבא הבריטי הכובש: אלה היו אנשי הגדודים שהתנדבו לצבא באנגליה ובארצות־הברית, ונשלחו לשרת בארץ־ישראל ובסביבתה. רבים מהם, בעיקר מתנדבים מארצות־הברית, התכוונו להישאר בארץ אחרי שחרורם מן הצבא. אולם כאשר הוחלט לפרק את הגדודים, התברר שלא נעשו כל הכנות לקליטת החיילים בעבודה. לועד הצירים לא היו תכניות ולא היה כסף בשביל ליצור את התנאים המינימליים שיאפשרו למתנדבים להיאחז בארץ ולהישאר בה. בתוך זמן קצר חזרו רוב המתנדבים לארצות מוצאם. כך עזב את הארץ גרעין חשוב של חלוצים, שהיה מסוגל לתרום תרומה לא מבוטלת לישוב העברי.

אנשי העליה השלישית, שרובם המכריע בא ממזרח־אירופה, היו מכמה וכמה בחינות המשך ישיר של העליה השניה. הם באו מאותן הערים והעיירות; את כמיהתם לציון ספגו ב“חדר” ובבית־הספר היהודי ונשאו את נפשם להצטרף למחנה הפועלים בארץ־ישראל. מלחמת העולם והמהפכה ברוסיה השפיעו השפעה מכרעת על היקף התנועה החלוצית ועל תכניותיה להגשמת הציונות. רוב חלוצי העליה השלישית בא מרוסיה. בשנות המלחמה סבלו היהודים מנגישות וגירושים בעיקר באזורים הקרובים לזירות הקרב. בגזירת השלטון, שלא סמך אל נאמנותם למולדת, נעקרו רבבות יהודים ממקומותיהם ונשלחו למחוזות הפנימיים של המדינה. בתנאי החירום של תקופת המלחמה היתה פעילותן של ההסתדרות הציונית ושל המפלגות הציוניות מוגבלת מאוד; שהרי גם לפני המלחמה לא זכו להכרה חוקית והיו נאלצות לפעול בתנאי מחתרת. בפרוץ מהפכת פברואר 1917, השתנה המצב בן־לילה. הגזירות וההגבלות על יהודי רוסיה בוטלו והיהודים מצאו את עצמם שווי־זכויות לכל אזרחי המדינה. פעילות ציבורית ומפלגתית הציפה את הרחוב היהודי. המפלגות הציוניות התארגנו ומשכו אליהן רבבות חברים חדשים. חוגי הנוער, שנשאו בליבם כל השנים את חלום העליה לארץ, הקיפו עתה המונים.

בצד מפלגת “צעירי־ציון”, שריכזה סביבה את מרבית הנוער הזה, צצו קבוצות של “החלוץ” בערים ובעיירות, והחלו לארגן מקומות־הכשרה לחברים המתכוננים לעלות לארץ בהזדמנות הראשונה. בגלל מלחמת־האזרחים וקשיי התחבורה היתה תנועת “החלוץ” מפוצלת במרכזים ובאזורים שונים ורק בינואר 1919 התכנסה בפטרוגראד (לנינגראד) הועידה הראשונה של “החלוץ”, בהשתתפותו של יוסף טרומפלדור; ועידה זו הגדירה את תפקידיה ומטרותיה של הסתדרות זו. באופן ספונטני הוקמו קבוצות והסתדרויות של “החלוץ” גם בארצות אחרות: בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, גליציה וגרמניה. בפולין, כברוסיה, היתה זו מפלגת צעירי־ציון שעודדה את הקמת “החלוץ” עוד בשנות המלחמה. פולין נכבשה בידי הגרמנים ב־1915, ובתנאי הכיבוש נהנו המפלגות הציוניות מחופש פעולה נרחב יותר מאשר ברוסיה שלפני המהפכה. גם פה החלו להתארגן קבוצות “החלוץ” ב־1917, ובסוף אותה שנה נוסד מרכז ארצי גם ל“החלוץ” הפולני. בגאליציה היתה הסתדרות “השומר הצעיר” הגורם העיקרי שאירגן את העליה לארץ. הסתדרות “החלוץ”בכל הארצות היתה גורם מכריע בארגון העליה לארץ־ישראל במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם.

הידיעות על הצהרת באלפור וכיבוש הארץ בידי האנגלים הלהיבו את הרוחות ונתנו דחיפה עזה למימוש עליית חלוצים לאלתר. מאידך, מלחמת האזרחים ברוסיה גרמה לערעור מצבם של היהודים. פרעות שפרצו באוקראינה בתקופת שלטונו של פֶּטלוּרה ובמשך כל תקופת מלחמת האזרחים, פגעו בחייהם של רבבות יהודים וערערו לחלוטין את בסיס קיומה הכלכלי של יהדוּת רוסיה. קבוצות של חלוצים יצאו לדרך והחלטתן נחושה: להתגבר על כל המכשולים ולהגיע לארץ. יש שיצאו בספינות־מפרש מחופי הים השחור במטרה להגיע לקושטא; אחרים חצו את הדניֶיסטר המפריד בין רוסיה לרומניה בחפשם אפשרות להמשיך בדרכם מזרחה. היו גם קבוצות קטנות שיצאו ביבשה, דרך הרי קאווקאז, כדי להגיע קודם־כל לתורכיה. היו קבוצות חלוצים שחצו בלילות את הגבול לפולין וישבו שם עד שמצאו דרך מן הדרכים לנסוע לארץ־ישראל (למשל דרך וִינָה וטְרִיֶיסט).

בין החלוצים הראשונים שהגיעו לארץ היה יוסף טרומפלדור. בפעם הראשונה בא ארצה עם העליה השניה ועבד תקופה מסוימת בדגניה. כשפרצה מלחמת העולם גורש למצרים. שם פעל להקמת גדוד נהגי־הפרדות, שהשתתף בקרבות לכיבוש גאליפולי. לאחר פיזור הגדוד פעל בלונדון יחד עם ז’בוטינסקי להקמת הלגיון היהודי. בפרוץ המהפכה ברוסיה יצא לשם כדי לגייס לגיון יהודי שישתתף בכיבוש ארץ־ישראל. טרומפלדור פעל רבות לייסוד הסתדרות “החלוץ”, ובאוגוסט 1919 יצא לקושטא, שבה שהה זמן־מה, לשם הקמת לשכת־מודיעין לחלוצים שהתרכזו כאן. כמו־כן הצליח לארגן מקום הכשרה בחווה “מסילה חדשה”. אחרי זה הגיע לארץ.

ראשיתה של העליה השלישית היתה ללא עידוד ועזרה כלשהי מצד מוסדות ההסתדרות הציונית. אדרבא, המוסדות הרשמיים התנגדו לעליה זו. הם חששו ממשבר שייגרם, כאשר יגיעו לארץ עולים, בטרם נעשו ההכנות הדרושות לקליטתם בעבודה ובדיור, משבר שיביא לידי סגירת שערי הארץ על־ידי השלטונות הצבאיים. בחוזרים שיצאו מן ההסתדרות הציונית בלונדון הושמעה אזהרה לבל יעלו לארץ אנשים מחוסרי־אמצעים. הוצע שלעת־עתה יעלו רק “חוזרים”, כלומר אנשים שיש להם משפחות בארץ, ובעלי־הון או בעלי־נכסים בארץ. אלא שלאזהרה זו לא היתה כל השפעה על העליה החלוצית. מצבם הבטחוני והכלכלי הקשה של היהודים ברוסיה ובפולין; התבססות השלטון הסוביטי ברוסיה, שגרם לנישול יהודים מעמדותיהם הכלכליות המסורתיות – כל זה דחף בחוזקה להגירה גדולה. רבבות פנו לאירופה המערבית, לארצות הברית, ששעריה היו עדיין פתוחים, ולמדינות אחרות שמעבר־לים; אלה שהעפילו לעלות לארץ עשו זאת מתוך דחף חלוצי והכרה ציונית. בשנים 1919– 1923 עלו לארץ כ־35,000 יהודים. ב־1919 עלו כ־2,000 ובשנים הנותרות כ־8,000 יהודים מדי שנה. זו היתה עליה בקצב שלא נודע עד כה. במשך 5 שנים גדל הישוב מ־56,000 ל־90,000 נפש ומעלה. דבר זה שינה לחלוטין את הרכבו: אנשי הישוב הישן, שהיו רוב הישוב, נהפכו עתה למיעוט. זו היתה עליה של אנשים צעירים, רובם גברים רווקים. מספר הקשישים שעלו בתקופה זו היה קטן. בתוך שלוש שנים היווּ העולים החדשים את רוב ציבור העובדים היהודים בארץ. במיפקד עובדים שנערך ב־1922 נתפקדו 2400 פועלים ילידי הארץ (רובם ככולם בני הישוב הישן), 3,000 עלו לפני מלחמת העולם ולמעלה מ־9,000 עלו אחרי המלחמה.189)

מבחינה רעיונית לא היה שוני רב בין אנשי העליה השניה לאנשי העליה השלישית. רוב אנשי העליה השניה באו לארץ כדי לייסד מולדת לעם היהודי ולבנות חברה חדשה וצודקת. מהפכת־אוקטובר ברוסיה והמאורעות המהפכניים בארצות אירופה האחרות הטביעו חותמם בהלך־המחשבות של הצעירים העולים וחיזקו בהם את האמונה, כי עליהם הוטל היעוד להקים בארץ־ישראל את הבית הלאומי לעם ישראל על יסודות חברתיים חדשים. שלא כאנשי העליה השניה, שהיו מעטים והתרכזו בכיבוש העבודה והשמירה, שאפו חלוצי העליה השלישית לבנות את הארץ על פי מאווייהם וליצור בה משטר חברתי שיקלוט עליה גדולה של מאות־אלפים בשנים הבאות. נתמזל מזלם, ושלא כקודמיהם מן העליה השניה, אשר בבואם לארץ נתקלו בישוב מתנכר וזר לרוחם, מצאו אנשי העליה השלישית מסגרות ארגוניות ורעיוניות ששימשו בסיס לקליטתם; כבר היו קיימים ארגוני פועלים ומפלגות פועלים; היתה קיימת הקבוצה לצורותיה השונות; הונחו היסודות ל“המשביר” ולקופת־חולים ועוד. ברם, על אף הרקע המשותף לעליה השניה והשלישית ועל אף השותפות הרעיונית בדרכי הבנייה של ארץ־ישראל, אי־אפשר לומר שהפגישה בין שתי העליות היתה נעדרת חיכוכים וניגודים.

חלוצי העליה השלישית היו עתה רובו המכריע של ציבור הפועלים. לעומתם עמד קומץ של אנשי העליה השניה שקנו את התערותם בארץ ביסורים ומבחנים קשים וצברו נסיון רב בעבודה, בהתיישבות ובארגון. מטבע הדברים שבקרב העליה השלישית ומנהיגיה נמצאו אנשים שלא קיבלו את השקפותיהם ושיטות עבודתם של הותיקים וחיפשו דרכים להביא לידי ביטוי את עצמאותם ואי־תלותם. על רקע זה נוצרו ניגודים בין ההסתדרות וגדוד העבודה שהובילו במשך הזמן לקרע ולהתפוררותו הטראגית של הגדוד (על כך ידובר בהרחבה באחד הפרקים הבאים). גם בתוך “השומר הצעיר” נתגבשו הלכי־רוח מרדניים נגד המנהיגים הותיקים, שלא דאגו, לכאורה, לשתף את החברים הצעירים בהתוויית הדרכים לבניית החברה החדשה בארץ־ישראל. חברי “השומר הצעיר” התבדלו מהמפלגות הקיימות והקימו גוף התיישבותי ופוליטי מיוחד, שעמד במקרים רבים באופוזיציה להנהגת ההסתדרות שהיתה מאנשי “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר”.

פרשת תל־חי

בראשית שנת 1920, זמן קצר אחרי בואם של ראשוני העליה השלישית, הועמד הישוב במבחן קשה ובמערכה על גבולותיה של ארץ־ישראל. הישובים היהודים בצפון נקלעו לסבך מדיני, שנבע מסכסוכים בין אנגליה וצרפת על קביעת שטחי השליטה ביניהם. בספטמבר 1919 נחתם הסכם בין השלטונות האנגליים והצרפתיים שעל־פיו סוּמן זמנית קו־הגבול בין סוריה, שנמסרה לשליטה צרפתית, לבין ארץ־ישראל שנמסרה לבריטניה כשטח מאנדטורי. לפי הסכם זה נסוג הצבא הבריטי מצפון הגליל העליון, הקרוי היום “אצבע הגליל”. באזור זה היו 4 ישובים יהודים: מטולה, כפר־גלעדי, חמארה ותל־חי. ואולם הצבא הצרפתי לא הצליח להשתלט על השטח שנעזב על־ידי הבריטים. הפלחים והבדווים באזור זה ובאזורי סוריה הסמוכים, מרדו בשלטון הצרפתי. בימי מלחמת העולם, ובעיקר אחרי נסיגת הצבא התורכי, נשארו כאן כמויות נשק גדולות שנשדדו על־ידי התושבים.

המורדים המזוינים נכנסו לקרב עם יחידות הצבא הצרפתי שניסה להיאחז באזור. בעת ובעונה אחת החלה שורה של התנפלויות המורדים המוסלמים על ישובים מאוכלסים ערבים נוצרים; רכושם נשדד ונגרמו להם אבדות. למצב זה של אנארכיה נקלעו ארבעת הישובים היהודיים, שהיו עדיין חלשים מאוד נכל הבחינות. מטולה, הישוב הותיק באזור, נפגעה בשנות המלחמה; המתיישבים הראשונים הזדקנו, רבים מהבנים עזבו, המצב הכלכלי היה קשה ובמושבה הורגשה עזובה כללית. בכפר־גלעדי ישבו אנשי “השומר”. בזמן רדיפות חסן בק התפזרו, אולם מיד אחרי הכיבוש הבריטי, חזרו למקום והחלו לשקם אותו. בכל כפר־גלעדי עמד אז רק בנין־אבן אחד. מספר האנשים היה פחות משתי עשרות. מצב דומה היה בתל־חי: גם פה היו פחות מעשרים איש, שעשו עתה את הצעדים הראשונים להקמת משקם. לחמארה עלתה באוקטובר 1919 קבוצה של 13 פועלים ופועלת אחת במטרה להקים כאן מושב־עובדים. ארבעת הישובים היו שרויים בתנאים קשים ביותר: מצב התחבורה היה חמור. הקשר עם הישובים האחרים בגליל התנהל בדרך עפר שעברה בשולי ביצות החוּלה. בימי הגשמים לא היה אפשר לעבור בעגלה בדרך הזאת. באף לא אחד מהישובים היתה הספקת־מים מסודרת והיה צריך להביא את המים בחביות או בפחים מאחד המעיינות בסביבה. הנשק היה מועט ולא היתה כל אפשרות לעמוד נגד המון ערבי מתפרע המצויד בנשק רב.

הישובים היהודיים הצהירו שינקטו עמדה נייטראלית בסכסוך בין הצרפתים והערבים. מנהיגים ערבים שאתם קוימו קשרים, בעיקר באמצעותו של קלוואריסקי, הבטיחו שלא יפגעו בישובים היהודיים, אם אמנם ישמרו על נייטראליוּתם. אולם למעשה לא שלטו מנהיגים ערבים אלו בהמוני הערבים המתקוממים ולא אחת נעשו נסיונות להתפרץ לישובים היהודיים ולפגוע בהם. אנשי הגליל תבעו מהמוסדות הלאומיים להחיש עזרה באנשים ובנשק. בועד־הצירים ובועד הזמני של הישוב התנהלו ויכוחים. לפי דעה אחת לא היה כל סיכוי לעמוד מול הערבים המתפרעים, ומכאן המסקנה שיש לפנות אותם ישובים שנשארו בתחום שלטונם של הצרפתים.

רק בחוגי הפועלים מצאה הקריאה לעזרה הד ניכר ובעקבותיה החלו להגיע לגליל מתנדבים מחברי הקיבוצים, מאנשי הגדודים שהשתחררו בינתיים וגם תלמידים בכיתות גבוהות של בתי־הספר. בדצמבר 1919 הגיע טרומפלדור לגליל. אף הוא חש לעזרת הישובים שקיומם היה נתון בסכנה. משקיבל לידיו את הפיקוד בתל־חי נוכח לדעת, כי בלי תוספת גדולה באנשים ובנשק לא יוכלו להחזיק מעמד. אלא שגם קריאתו לעזרה לא נענתה במהרה. בישיבת הועד הזמני ב־22 בפברואר 1920, שדן בענין הגליל נחלקו הדעות: אנשי “אחדות העבודה” טענו שאין לותר על שום ישוב יהודי, וכי נסיגה מהמקומות האלה, שאנו יושבים בהם, תגרור אחריה נסיגה מישובים נוספים. חברים אחרים של הועד הזמני וביניהם זאב ז’בוטינסקי עמדו על הדעה, כי אין בידינו להגן על ישובי הגליל; הם סברו שהואיל ואין למוסדות הלאומיים אמצעים כספיים ועתודות אנושיות יש להורות לאנשי הגליל לפנות את ישוביהם כדי למנוע שפיכות־דמים.

בהשפעת מ. אוסישקין, שהיה יו“ר ועד הצירים והשתתף בישיבה זו, הוחלט בכל־זאת להחיש מיד עזרה ולא לסגת מרצון מישובי הגליל העליון. אפס, התגבורת שנשלחה לא הצליחה להגיע ליעדה, בעוד תל־חי וכפר גלעדי עומדים על תלם. שעה שהויכוחים נתמשכו בתוך המוסדות התפתחו המאורעות בגליל בקצב מהיר. מטולה נעזבה מתושביה, כמה בחורים צעירים מהנשארים הצטרפו למגיני כפר־גלעדי ותל־חי. כעבור ימים מספר שוב נכבשה מטולה בידי המגינים שהוסיפו לשמור על המושבה. מתיישבי חמארה נאלצו לפנות את המקום. בכל שלושת הישובים: כפר־גלעדי, תל־חי ומטולה היו כ־30 – 35 איש. הנשק היה מועט וגם כמות התחמושת היתה מצומצמת. בי”א אדר תקפו הערבים את תל־חי; מנהיגי התוקפים נכנסו בעורמה לחצר כדי לבדוק, כביכול, אם אין שם חיילים צרפתיים; כאשר ניסו לפרוק את הנשק מהחברות שהיו בעליית־הגג, פרץ קרב־יריות, שבו נהרגו שבעה חברים וחברות לרבות יוסף טרומפלדור שנפצע פצעי מוות. אהרן שִׁר, שהיה גם הוא בין מגיני תל־חי, נורה ונהרג כמה ימים לפני־כן. בעזרת תגבורת שהגיעה מכפר־גלעדי נהדפה גם הפעם התקפת הערבים, אולם לנוכח המוני הערבים בסביבה שנערכו להתנפלות חדשה, הוחלט לפנות את הישובים ולסגת דרומה. האנשים נסוגו דרך ההרים, ובדרכם נעזרו על־ידי תושבי הכפרים המתוּאלים הידידותיים. באילת־השחר נפגשו עם המתנדבים שנשלחו כתגבורת לגליל ולא הספיקו להגיע.

רק כעבור חצי שנה, כאשר האזור שקט והצרפתים ביססו בו את שלטונם, חזרו אנשי כפר־גלעדי ותל־חי לישוביהם והחלו לשקם את ההריסות. לאחר מכן נקבע סופית קו־הגבול בין סוריה וארץ־ישראל והישובים היהודיים נכללו בתחום השלטון של המאנדט הבריטי על הבית הלאומי בארץ־ישראל.

מערכת תל־חי היתה ציוּן־דרך בתולדות הגשמת הציונות. אף־על־פי שמבחינה צבאית נחלו היהודים מפלה, הרי מפלה זו נהפכה לנצחון מוסרי ומדיני. למדנו לדעת שאין לסמוך על אחרים, ושאין לוַתר על שעל אדמה שרכשנו בזעתנו ובדמנו. לפרשת תל־חי היתה השפעה עצומה גם על העליה. מאורעות־הדמים, לא זו בלבד שלא הרתיעו את החלוצים שהתכוננו לעלות, כי אם להיפך – עמידת הישוב עוררה התלהבות וחיזקה את הרצון לעלות מהר ככל האפשר, כדי להשתתף בהגנה על הישוב ולקדם את בנין הארץ. מבחינה מדינית נחלנו נצחון לאור העובדה שעמק החולה ומעיינות הירדן נכללו בתחומי ארץ־ישראל. לעובדה זו היתה חשיבות מכרעת בביצוע תכניות ההתיישבות בשנים הבאות.

תקופת הכבישים וייסוּד גדוד העבודה

בשנת 1920 זרמה העליה לארץ בקצב מהיר. בתוך חודשים ספורים הגיעו אלפי אנשים צעירים, רובם רווקים, והם נלהבים וצמאים להתחיל בבנין הארץ. אבל במשק הארץ לא היו אפשרויות קליטה רבות. במושבות המטעים עבדו אלפי פועלים ערבים, ואילו לפועל היהודי כמעט ולא היתה שם דריסת רגל.

בדו"ח הועדה, שנשלחה על־ידי הברית העולמית של “פועלי־ציון” לבדוק את המצב בארץ־ישראל, ניתן התיאור הבא של מצב העבודה במושבות: “בכל חדרה, במסחה או בזכרון־יעקב – מרכז העבודה לפָנים – אין כיום אפילו איכר אחד, שיעסיק פועל עברי. ובפתח־תקוה, שבה היה מגיע לפָנים מספר הפועלים העברים למאות, מורים כיום באצבע על איכר אחד הנוהג להעסיק גם כיום אך ורק פועלים עברים. בכל הגליל העליון עובדים רק אריסים ערבים אצל כל האיכרים”. (הדו"ח פורסם בחוברת מיוחדת של “האדמה”),190) אחרי מאורעות 1921 וההתנפלויות על המושבות נראה היה כי חל שינוי מבחינה זו וכי האיכרים החלו להעסיק פועלים עברים, אולם מאורעות־הדמים נשכחו במהרה והמצב שב לקדמותו. קבוצות ההתיישבות המעטות קלטו מספר קטן של אנשים, אולם לא היה בזה משום פתרון לבעיית עבודתם של העולים החלוצים. גם בערים לא היו אפשרויות־קליטה בעבודה. מפעלי המלאכה והתעשייה היו מועטים ועבודות בנייה בקנה־מידה נרחב טרם החלו. היה איפוא הכרח לחפש דרכים חדשות ליצירת מקומות־עבודה לעולים שהגיעו באלפיהם. מחלקות הממשלה באגפיה האזרחיים והצבאיים, תיכננו עבודות ציבוריות גדולות, בעיקר סלילת כבישים.

מרכזי המפלגות של “הפועל הצעיר” ושל “אחדות העבודה” דחקו וביקשו לקבל עבודות במקצועות שמעולם לא עבדו בהם פועלים יהודים. עלה בידם להשפיע על הממשלה שלא למסור את סלילת הכבישים לקבלנים ערביים, כי אם למרכזי המפלגות בתנאי שוק הקבלנות בארץ. הסתדרות הפועלים החקלאיים, שהיתה קשורה ל“אחדות העבודה”, קיבלה את סלילת כביש טבריה – צמח. משרד העבודה של “הפועל הצעיר” קיבל את כביש חיפה – ג’ידה (רמת־ישי), לאחר מכן נמסרו לארגוני הפועלים כבישים נוספים, כגון כביש עפולה – נצרת וכביש טבריה – טבּחה, פרט לעבודות קטנות בכבישים ובבניית מסילות רכבת. עם ייסוּד ההסתדרות הכללית בדצמבר 1920 הוקם בה “המשרד לעבודות ציבוריות ולבנייה”, שריכז בידיו את קבלת כל העבודות הציבוריות במקום מרכזי המפלגות. עבודות אלו העסיקו מאות פועלים ונמשכו כשנה וחצי ובוצעו לרוב מחוץ לתחומי הערים והמושבות. לאורך התוואי של הכבישים הוקמו מחנות אוהלים, שבהם שוכנו פועלי הכבישים בתנאי־חיים פרימיטיביים. אנשים אלו, שרובם טעמו עתה בפעם הראשונה טעמה של עבודה גופנית, הסתגלו מהר לעבודות הקשות של של חציבה, של חפירה ושל ניפוץ חצץ והגיעו לתפוקות עבודה גבוהות. העבודה היתה קולקטיבית והתחלקה בין קבוצות פועלים. כל קבוצה קיבלה על אחריותה קטע מהעבודה והיתה חייבת לבצע אותה כהלכתה. היו קבוצות של חברים בני עיר אחת שעלו יחד ארצה, קבוצות שהתארגנו בדרכם לארץ, ואחרות שהתארגנו לצרכי ביצוע העבודה. מידת השיתוף בתוך הקבוצות היתה שווה ולא היה קושי מיוחד לשמור על שוויון בחלוקת ההכנסה בין החברים. בכל מחנה הווקם אוהל גדול ששימש חדר־אוכל משותף לכל עובדי המחנה. חברים מבין אנשי העליה השניה היו מרַכזי המחנות ומארגני העבודה, והם נעזרו בבעלי־מקצוע לא־יהודים כדי לאמן את העובדים בענפי־העבודה החדשים.

במחנות הכבישים נוצר הווי מיוחד־במינו. העבודה היתה קשה ונקנתה ביסורים רבים: האוכל בחדרי־האוכל המשותפים, שהוכן בידי מבשלות־חלוצות לא מאומנות, לא היה משובח; מחלות הקדחת והפּוֹפּוֹטאצ’יה התישו את הכוחות, ואף־על־פי־כן חיו האנשים באווירה של התרוממות־רוח, שנבעה מן ההרגשה שהם מגשימים שאיפתם: בניית מולדת לעַם והנחת יסודות לחברה חדשה, חברה של שוויון וצדק, של עצמאות וחירות. התלהבות נעורים זו פרצה מהלבבות בשירה, ברקודים ובשיחות חברים שהשכיחו את קשיי יום־יום. היתה זו תופעה חדשה בארץ שהשפיעה על הציבור כולו והדליקה בו את האמונה בעתיד. רוב הקבוצות שבמחנות העבודה התפרקו במשך הזמן, ורק חלק מהן שרדו – אלה שחבריהן התלכדו על בסיס רעיוני וחלוצי, מתוך הכמיהה להגיע להתיישבות. חלקן הצטרף לקבוצות קיימות, כמו קבוצת בּוֹבּרוֹיסק שהצטרפה לדגניה ב', או קבוצת וילנה שהצטרפה לקבוצת כנרת; קבוצות אחרות יסדו ישובים חדשים: קרית־ענבים, גניגר ועוד.

אולם הגוף החלוצי הגדול שקם בתקופה זו וסימל את רוחה ומאווייה של העליה השלישית היה גדוד העבודה ע“ש יוסף טרומפלדור. ה”גדוד" נוסד בי“א אלול תר”פ, במלאות חצי־שנה למותו של טרומפלדור. מייסדיו היו אנשי “החלוץ” שבאו מרוסיה, ביניהם רבים שעלו מִקְרִים והיו חניכיו של טרומפלדור לפני עלייתו לארץ. עם ראשי הקבוצה נמנו יהודה קוֹפֶּלֶבִיץ' (אלמוג)191, מנדל אֶלקינד ויצחק לנדוֹבֶּרג (שדה), שעבדו בכביש טבריה – צמח והחליטו להגשים את רעיונותיו של טרומפלדור להקמת גדודי עבודה והגנה. הצטרפו אליהם גם מחברי “השומר” הותיקים. הגדוד נטל על עצמו את כל משימות העליה החלוצית: עבודה, התיישבות, שמירה והגנה, על פי תכנית שגובשה עוד במחנה האוהלים: “המטרה – בנין הארץ על־ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העבריים בארץ־ישראל”. החלוץ הרוסי, שהגיע לארץ מן הקהילות היהודיות שנחרבו בסערת המהפכה הטביע את חותמו על ה“גדוד”. הוא שאף, לבד ממילוי המשימות בכיבוש העבודה, בהתיישבות ובהגנה, גם להגשים חזון סוציאליסטי של קומונה כללית לפועלי ארץ־ישראל. עם היווסדו מנה הגדוד 40 חברים. עד סוף שנת תר"פ הגיע מספרם ל־100; במרוצת שנה נוספת קלט כ־700 חברים, רובם עולים שהגיעו אך זה עתה לארץ.

במשך שש שנות קיומו הראשונות (עד לפילוג, שעליו ידובר להלן), קלט הגדוד כ־2200 איש – את כל אלה הכשיר לחיי עבודה, חברה והגנה. תוך כדי כך גם הכשיר מספר רב של בעלי־מקצוע: חוצבים, סוללים, בנאים. רובם עזבו אותו במשך הזמן, אולם גם העוזבים מילאו אחרי־כן תפקידים מכריעים בענפי־היסוד של כלכלת הארץ. בניגוד לקבוצות הקטנות, שהיו מבוססות על יחסי חברוּת אישיים, היה הגדוד פתוח לכול; הוא ראה את עצמו חלוץ ציבור־הפועלים, שיעַצֵב קומונה ארצית פתוחה, שבה יהיו כלולים כל שטחי העבודה והכיבוש בעיר ובכפר, ללא הגבלה טריטוריאלית, ולא תחומים בחוג צר של מקצועות מסוימים. ברוח זו הגה רעיון של הספקה עצמית לכל הגדוד, הווה אומר – מנגנון הגדוד יסדיר את חילופי התוצרת של חבריו בפלוגות השונות, בכפר ובעיר, בלי להזדקק לתיווּכו של השוק הקאפיטליסטי. ואלה היו היסודות העיקריים של תקנון הגדוד: ארגון החברים בקבוצות בעלות משמעת הנמצאות ברשות ההסתדרות הכללית בכל עניני ההגנה והעבודה. קופה כללית המספקת את כל צרכי העובדים. תוצרת פנימית השואפת לספק את כל צרכי החברים. הרחבת המשק ושכלול תנאי־העבודה על־ידי עודפי הרווחים. ביצור הסתדרות העובדים הכללית וכיווּן דרכה במגמת הגדוד

הקופה הכללית: כל ההכנסות (שכר־עבודה ופרי התוצרת) של פלוגות הגדוד והחברים הבודדים נכנסות לקופת הגדוד. מועצת הגדוד מחלקת את הכנסות הגדוד לצרכים השונים של החברים.192) בפלוגות של הגדוד: במגדל, בראש־העין, בירושלים ובמקומות אחרים התגבש ציבור בעל כושר־יצירה עצום ובעל אידיאולוגיה חלוצית מגובשת. כאשר נוצרו התנאים להתיישבות חקלאית גדולה בעמק יזרעאל, היה זה אך טבעי, שהגדוד ראה את עצמו כגוף המתאים ביותר להגשים רעיון הקבוצה הגדולה שטופח על־ידי אנשי העליה השניה – ושלמה לביא בראשם.

בנוף האנושי של העליה השלישית תופסים מקום מיוחד קיבוצי תנועת “השומר הצעיר” שתחילתה בתנועת־צופים בגאליציה. תנוה זו גדלה והתרחבה בגאליציה, בוינה ובפולין, בשלהי מלחמת־העולם הראשונה. בעיקר הקיפה שכבות נוער לומד, בני משפחות אמידות שמרדו בהווי אבותיהם וחיפשו לעצמם דרך־חיים חדשה. לתוך התנועה הצופית חדרו מאוויים לאומיים שהוליכו לפעולה חלוצית. כמה מאות “שומרים” עלו לארץ בראשית העליה השלישית, רובם מגאליציה. הם לא היו מאורגנים ויצרו קבוצות קטנות שגם ביניהם לא היו קשרים הדוקים. בניגוד לגדוד העבודה הפתוח לכל, היו “השומרים” מסוגרים בתוך עצמם: לא התערבו בציבור־הפועלים ולא הצטרפו לאחת המפלגות. הם חיו חיי־רוח אינטנסיביים וטיפחו בתוכם יחסי־ריעוּת ששימשו יסוד לחיי העדה. תוך כדי הסתגלות לעבודה הגופנית עמלו על עיצוב דמותה החברתית של הקבוצה. לא היה להם מרכז מלכד ומכוון והם היו מפוזרים במקומות שונים בארץ. במשך הזמן התפזר חלק מהקבוצות וחברים רבים עזבו אותן. קבוצה אחת שישבה ביבנאל – בית־גן עברה בסתיו תרפ“א לביתניה עילית. חברים אחרים הלכו לכביש חיפה – ג’ידה והקימו כאן את גדוד העבודה “שומריה”. לאחר מכן התאחדה קבוצת ביתניה עילית עם חלק מחברי “שומריה” ויסדו ביחד את קיבוץ א' של “השומר הצעיר”, שהתיישב מאוחר יותר בבית־אלפא. באותה תקופה התלכד גם קיבוץ ב' מכמה קבוצות ושרידי קבוצות והתיישב כעבור שנים במשמר־העמק. קיבוץ ג' שעבד בקריית־ענבים ובהרצליה, התאחד עם גוף תנועתי אחר ובשנת תר”ץ עלה להתיישבות למרחביה. במשך תקופה מסוימת נותקו הקשרים בין קבוצות השוה“צ בארץ לבין התנועה בחו”ל ורק ב־1924 נתקיימה ועידת־הייסוד של תנועת “השומר הצעיר” העולמית.

היה הבדל גדול בין גדוד העבודה לקיבוצי “השומר הצעיר”. לעומת הגדוד, שראה במרכז את מילוי ייעודין הלאומים והסוציאליים, בלי להקדיש תשומת־לב רבה לצורכי החבר היחיד, העמידו קיבוצי “השומר הצעיר” במרכז את הפרט, עלייתו ותיקונו. ואולם הצד השווה לכל הגופים החלוציים בתקופה זו היתה השאיפה להגיע להתיישבות, להקים משק חקלאי עצמאי שישמש בסיס לבנין הארץ. העבודה בכבישים ועבודות־כיבוש אחרות נתפסו כפרוזדור לטרקלין הגדול של המפעל ההתיישבותי. בשאיפה זו היו כולם מאוחדים: הקבוצות הקטנות, גדוד העבודה וקיבוצי “השומר הצעיר”. ואמנם לא ארכו הימים ומשאת־נפשם הגיעה לידי הגשמה.

המצב בהסתדרות הציונית

הציפייה לתנופת־התיישבות גדולה, שתבוא בעקבות השינויים המדיניים שחלו בארץ־ישראל, התארכה. חלפו שנתיים וכמעט לא חלה תזוזה במצבם של ישובי ההסתדרות הציונית ובהרחבת ההתיישבות. מתיחות נוצרה ביחסים שבין הישוב, ובעיקר ציבור־הפועלים, מצד אחד, לבין ועד־הצירים, מצד אחר. חברי ועד הצירים שבאו בחלקם מחוגים שהיו רחוקים מהארץ וגם מהציונות, זילזלו בנציגי הישוב ולא שיתפו אותם בפעולתם; הם לא גילו הבנה לצורכי העליה שהחלה לזרום וגם לא טיפלו כראוי במתנדבי הגדודים מאמריקה ומאנגליה שביקשו להישאר בארץ; תוצאת הדבר לא איחרה לבוא ורובם חזרו לארצות־מוצאם. נכון שועד־הצירים שרוי היה במצוקה כספית מכבידה והולכת: הכסף שהועמד לרשותו מהמגבית של “קרן ההכנה” ו“קרן הגאולה” לא עמד בשום יחס לצורכי התקופה. אולם גם האמצעים המעטים הוצאו בעיקר על שירותים.

ביולי 1920 התכנסה בלונדון הועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית. היה זה הכינוס הציוני הראשון אחרי המלחמה ואחרי הצהרת באלפור. בתקופה שעברה מהקונגרס הציוני ה־11 שהתקיים בשנת 1913, חלו שינויים מופלגים במצבה של יהדוּת העולם. יהדוּת רוסיה, שהיתה לפנים רוב מניינה ורוב בניינה של ההסתדרות הציונית, נותקה אחרי מהפכת אוקטובר מהעולם היהודי ונציגיה לא השתתפו עוד בועידת לונדון. מרכז הפעילות הציונית עבר מגרמניה לאנגליה. יהדות אמריקה תפסה עתה מקום חשוב בהסתדרות הציונית גם בגלל השפעתה המדינית וגם בגלל חלקה הרב במימון פעולות העזרה לישוב בארץ־ישראל בימי המלחמה ובמגביות שנערכו לקרן ההכנה ולקרן הגאולה. משקלה של המשלחת הציונית מאמריקה בועידת לונדון היה רב, אולם הבדלי ההשקפות בינה לבין נציגי ההסתדרות הציונית באירופה מחד גיסא, לבין נציגי מפלגות־הפועלים מאידך גיסא, גרמו לויכוחים קשים בועידה ולחוסר־יכולת להגיע לידי החלטות ברורות בכמה וכמה עניינים חיוניים.

הועידה עמדה לפני הצורך לקבוע את אופני פעולתה של ההסתדרות הציונית, את הדרכים לבנין הארץ ואת שיטות ההתיישבות, ולהקים את הכלים הארגוניים והכספיים הדרושים לביצוע הפעולות. חילוקי־דעות יסודיים נתגלו בין ציוני אמריקה, שבראשם עמד השופט בראנדייס, לבין ציוני אירופה ונציגי ארץ־ישראל, שבראשם עמד חיים וייצמן. בראנדייס טען: כיון שהמאנדט על ארץ־ישראל נמסר לממשלה הבריטית, שנתחייבה לפעול להגשמתו – תם תפקידם של ההסתדרות הציונית ושל באי־כוחה בארץ־ישראל. העבודה הלאומית בגולה צריכה להיעשות על־ידי ההסתדרויות הציוניות הארציות. ההסתדרות העולמית צריכה לעסוק בעבודות של בנין הארץ על פי עקרונות כלכליים צרופים ולהיעזר במומחים מבחוץ. עליה לטפל בהכשרת העולים כדי שהללו יוכלו להסתדר בארץ בכוחותיהם־הם. אשר לאמצעים הכספיים הדרושים, צריך להטיל משימות מיוחדות על ההסתדרויות הארציות, שהן לבדן תהיינה אחראיות להשגת הכסף הדרוש למילוי המשימה. מכאן, שאין צורך לרכז את כל כספי הקרנות בידי ההסתדרות הציונית העולמית, שהיא תחלק אותם בהתאם לצרכים ולתכניות. ויכוח חריף התנהל בועידת לונדון על דרכי הבנין של ארץ־ישראל ועל המדיניות הקרקעית.

נציגי מפלגות־הפועלים תבעו שפעולות הבנייה וההתיישבות תהיינה מכוּונות ליצירת “ישוב עובד” על קרקע לאומי. הם התנגדו ליוזמה פרטית בחקלאות, מתוך החשש שתקומנה אחוזות גדולות המתבססות על עבודה זולה. נוסף לכך טענו, שאם תינתן רשות ליַזָמים פרטיים לקנות קרקעות, יביא הדבר לידי התחרות ולעלייה ספקולטיבית של מחירי הקרקע. לכן הציעו שבעתיד רק הקרן הקיימת תהיה רשאית לרכוש קרקע. היא תהיה בעלת האדמות וממילא תוכל ההסתדרות הציונית לשמור גם על אופי ההתיישבות, על־ידי החכרת אדמותיה רק לאנשים שיעבדו במו ידיהם.

אלא שהרוב בועידה התנגד להצעות אלו. היו מתנגדים משני סוגים: היו מתנגדים בעקרון לכל הגבלה של היוזמה הפרטית, בטענה שזהו הכוח המניע את החיים הכלכליים; אלה היו בעיקר הצירים מארצות־הברית. לעומתם היו רבים שקיבלו עקרונית את ההנחה, שיש לשאוף לכך שהקרקע יהיה רכוש הלאום ושההתיישבות תהיה בעיקרה התיישבות עובדת (עיקרים שהיו מקובלים בתנועה הציונית עוד מימי הרצל). אולם לנוכח המצב שנוצר בגיוס כספים לצורכי התנועה הציונית ובאין סיכויים – בעתיד הנראה לעין – לגייס סכומי־כסף גדולים לרכישת קרקעות ולהתיישבות, היו אף אלה סבורים, שאין לחסום את הדרך לפני הון פרטי בארץ, המעונין לרכוש קרקעות לצרכיו. החלטה שנתקבלה לבסוף בועידת לונדון, היה בה משום פשרה בין הצעות נציגי הפועלים והצעות חסידי היוזמה הפרטית. וזה נוסח ההחלטה שנתקבלה: "העיקר היסודי של הפוליטיקה הקרקעית הוא לעשות את הקרקע, אשר עליה נבנה הישוב העברי, לקניינו של העם העברי. חובת הועד הפועל לעשות את כל האפשר למען הוצא לפועל במילואו את העיקר היסודי הזה. נושא הפוליטיקה הקרקעית העברית בכפר ובעיר הוא הקרן הקיימת. מטרות הקרן הקיימת הן: לרכוש על־ידי תרומות העַם קרקעות בארץ, לעשותן לקנין העם ולמסור אותן בחכירה העוברת בירושה הן לעיבוד והן לבנין; לאפשר לעובד בעצמו להתנחל על הקרקע; להבטיח את העבודה העברית; להשגיח על הקרקע שלא תעמוד בוּר ולהרחיק את הספקולציה בקרקעות. מוסדות הקרֶדיט של ההסתדרות הציונית צריכים, בשורה הראשונה, לשמש בשביל אלה המתנחלים הנשמעים לעיקרים של הקרן הקיימת לישראל.193)

החלטות אלו קובעות את העקרון של קרקע לאומית, אולם אינן אוסרות רכישת קרקע באופן פרטי. כמו־כן אינן אומרות שעזרת מוסדות האשראי של ההסתדרות הציונית תינתן רק למתנחלים העובדים עבודה עצמית, אף כי הן מציינות שעזרה זו תוענק בראש־וראשונה להם. בהחלטה אחרת נקבע בבירור, שתפקידה של הקרן הקיימת הוא רכישת קרקעות והכשרתם לעיבוד. עד אז השתתפה הקרן הקיימת גם במימון ההתיישבות להלן תטפל הקק"ל ביִעוּר רק במסגרת התרומות לנטיעת עצים. הועידה גם קבעה את העקרונות של המדיניות ההתיישבותית שיַנחו בעתיד את פעולת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בארץ: מטרת הישוב העובד היא התנחלות העובד העברי על הקרקע. צריך להנחיל רק את אלה הפועלים אשר התמחו בעבודה ממושכת, ואת היהודים אשר היו איכרים בארצות הגולה. פועלים אשר הקנו לעצמם בגלוּת ידיעות בעבודת־האדמה, עליהם לרכוש נסיון־עבודה בארץ גופא טרם שיוכלו להתנחל. צריך לשים לב במיוחד לאשת המתנחל, כי תהא מתאימה לתפקידה החקלאי. ולהלן התנחלות של קאנדידטים בעלי־הון פרטי רצויה מאוד ועל ההסתדרות הציונית לתמוך בהם, אם אך נשמעים מתנחלים אלה לעיקרים של ישוב לאומי (עבודה עצמית).194) בהחלטות אלו קבעה ההסתדרות הציונית את מטרת ההתיישבות שתאמה במידה רבה את הצעותיהם של נציגי הפועלים.

הועידה גם החליטה להקים מכון חקלאי שיתפתח לבית־ספר חקלאי גבוה. בנוסף לכך, הוחלט שעל ההסתדרות הציונית לשתף פעולה “עם מוסדות הפועלים לקבלת עבודה, לקואופרציה, לעבודה תרבותית, לעזרה מדיצינית ולקרדיט הדדי”.195) הוטל על ההסתדרות הציונית לסייע להכשרה החקלאית של החלוצים. בקבלת ההחלטות על המדיניות הקרקעית וההתיישבותית, מילאה הועידה תפקיד מכריע בפיתוח ההתיישבות היהודית בשנים שלאחר מכן. לבד מהחלטות אלו ואחרות שנתקבלו, הטילה הועידה על ההסתדרות הציונית להקים את הקרן המרכזית למימון תכניות ההתיישבות, כלומר – את קרן־היסוד. כאשר הוחלט על הקמת הקרן היתה הכוונה לפנות בקריאה נמרצת וחד־פעמית לעם ישראל בתפוצות לאסוף במשך 5 שנים 25 מיליון לי"ש, שהיה סכום גדול מאוד במושגים של הימים ההם. דוּבּר על כך שיש לחייב את היהודים להפריש לקרן זו “מעשר” של 10 אחוזים מהונם ומהכנסותיהם לשם בנין הארץ. במשך הזמן התברר שהתקוות שתלו בקרן זו לא התגשמו. הסכומים שנאספו בשנותיה הראשונות היו קטנים בהרבה מהמצוּפה. ואף־על־פי־כן שימשה קרן־היסוד כמקור עיקרי למימון הוצאות ההתיישבות, הכפרית והעירונית, וגם סייעה להשקעות ציבוריות אחרות בארץ.


פרק ג: פעולות ההתיישבות בשנים 1919–1924

השמירה על הקיים והתחלות של התיישבות חדשה

בשנים 1919–1920 היתה דאגתה של המחלקה לחקלאות ולהתיישבות, בראשותו של ע. אֶטינגר, נתונה בעיקר לשמירה על קיומם של הישובים שנוסדו לפני מלחמת העולם. מצבן של רוב הקבוצות היה קשה לאחר שנות המלחמה. רבים מהחברים עזבו, ורבים מאלה שבאו במקומם לא גילו רצון להמשיך ולהתערוֹת בקבוצות אלו. אך עם בוא ראשוני העליה השלישית נסתמנה האפשרות לפתור את שאלת השלמתן של הקבוצות הקיימות. המחלקה לחקלאות החלה להכין תכניות פיתוח וביסוס לישובים, בהתאם לתנאיהם המיוחדים. הקבוצה היציבה ביותר היתה דגניה. בתקופת המלחמה הוקפאו כל התכניות לגיווּן המשק על־ידי סידורי השקיה ופיתוח של ענפי בעלי־החיים והמטעים. ענף הפלחה הוסיף להיות הבסיס העיקרי של המשק. המחסור בלחם ששרר בארץ בימי המלחמה המריץ את חברי דגניה לעבד כל שטח שעמד לרשותם. מחירי התבואות האמירו ובמשך שנות המלחמה הצליחה דגניה להגיע לרווחים ניכרים ממכירת החיטה. כך קיימה את עצמה ולא היתה זקוקה לתקציבים של הקרן הקיימת כבעבר. אולם בשנת 1919 התהפך הגלגל. מחירי התבואות ירדו ירידה ניכרת, ומצד שני חלה התייקרות מופלגת במחירי סחורות אחרות. בנוסף לכך היתה זו שנה שחונה, והיבול היה דל. דגניה סיימה את השנה בגרעון של כמה מאות לירות. מצב זה חייב את הקבוצה לבדוק מחדש את תכנית המשק שלה, מאחר שנתברר כי אין להמשיך במשק מונוקולטורי, המבוסס על פלחה אֶכּסטנסיבית. היו גם נימוקים חברתיים חשובים לפיתוח ענפי חקלאות נוספים: בגלל חד־גוֹניוּתו של המשק היו מרבית העבודות עונתיות גרידא. ממילא נאלצה דגניה להעסיק מספר רב של פועלים שכירים, דבר שהשפיע לרעה על חיי הקבוצה. הפועלים השכירים קיבלו אמנם את שׂכרם בעין יפה, אולם זה לא חיפה על העובדה, כי החברה חלוקה בין בעלים ופועלים. זאת ועוד: במשק הקיים כמעט לא היה מקום לעבודת חבֵרוֹת בענפים, החברות המעטות שהיו במקום עבדו במטבח ובמכבסה ובגלל כך לא הרגישו עצמן כבעלי זכויות שוות בקבוצה. עם התבגרות החברים החלו להיווצר משפחות ונקל להבין שהחריף הצורך לפתור את בעיות העבודה לחבֵרוֹת שהיו בקבוצה ואלו שעמדו להצטרף אליה. הפתרון נמצא בפיתוח ענפי־משק כגון גן־ירק, מטעים, רפת ולול. כל השאלות האלו הגיעו לבירור יסודי בביקורו של אֶטינגר בדגניה באפריל

  1. לפי הצעת חברי דגניה, סוכם כי יש לשנות את מִבנה המשק ולתכנן אותו בצורה כזאת, שהעבודה בענפים השונים תתחלק באורח שווה יותר בין כל חודשי השנה; כך יוכלו חברי הקבוצה לבצעה בעצמם, בלי להיעזר בעובדים מהחוץ, ומאידך גיסא – החברים לא ייאלצו לעבוד בעבודות־חוץ בעונות ה“מתות” במשק. כמו־כן נקבע כי בתכנון ענפי־המשק יש לקחת בחשבון את המגמה לספק בראש־וראשונה את צורכי החברים במזון וכי רק העודפים ישלחו לשוק. גורם ה“הספקה העצמית” נעשה איפוא גורם קובע בתכנון המשק של דגניה. דגניה היתה קבוצה קטנה הבנויה על קשרים אישיים בין החברים, שראו ביסוד אינטימי זה ערובה לקיום החברה הקבוצתית. לכן נזהרו מלהרחיב את הקבוצה שלא תחרוג ממספר של 12– 15 משפחות. עם זאת היה ברור להם כי בתנאי הבטחון של הימים ההם לא תוכל קבוצה קטנה כזו להחזיק מעמד. יוסף בוסל הציע איפוא כי שטח הקרקע של דגניה, 2,000 דונם, יחולק לשלושה חלקים ועל אדמה מחולקת זו יתיישבו עוד שתי קבוצות בשכנוּת זו ליד זו. מיכסת הקרקע המוצעת היתה 60 ד' למשפחה. על יסוד התכנית הזאת נמסרו 700 דונם אדמה לקבוצה אחרת מבין העולים החדשים. קבוצה זו, שעלתה למקום ב־1920, יחד עם קבוצת חברים ותיקים מעוזבי דגניה שמגמת פניהם היתה להקים מושב־עובדים, התקיימה רק שנה אחת. בראשית תרפ"א נוסדה דגניה ב' על־ידי קבוצת “עבודה” מאנשי העליה השניה שעבדו בכפר־אוריה ובמושבות אחרות. בין חברי הקבוצה הזאת היו לוי שקולניק (אשכול) ודניאל זיו. אחרי זמן קצר הצטרפה אליהם “קבוצת בּובּרויסק” – עולים חדשים שביניהם היו גם קדיש לוּז196. לאחר מכן העלתה המחלקה להתיישבות קבוצה שלישית – הלא היא קבוצת דגניה ג', שהיתה מורכבת מחלוצי העליה השלישית. קבוצות אלו חיו בתנאים קשים, גרו בצריפים ובאוהלים ועיבדו את אדמתן בצורה אֶכּסטנסיבית, כאדמת פלחה, עד שנתברר כעבור זמן קצר כי אין אפשרות לקיים על השטח המצומצם 3 קבוצות. מומחי המשרד הארצישראלי קבעו עכשיו, כי מיכסת הקרקע למשפחה צריכה להיות 100 ולא 60 דוּנם. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אחרי עזיבתו של האגרונום ש. דיק, נמסרה במרחביה הנהלת המשק לידי קבוצת העובדים. במשך שנות המלחמה גוייסו חברים רבים לעבודות־כפייה, יחד עם בהמות־העבודה. המחלות והמחסור במזון התישו את הכוחות. מאידך, שלא כישובים חקלאיים אחרים בצפון, לא נהנתה מרחביה ממחירי־התבואה הגבוהים כי רוב היבול שלה הוחרם על־ידי שלטונות הצבא. העקרון שנקבע בזמנו על־ידי אופנהיימר לקביעת שכר־העבודה של חברי הקבוצה בהתאם לערך העבודה נשמר גם בתוך הקבוצה השיתופית – דבר שגרם לניגודים ולחילוקי־דעות ולהחמרת מצבם של בעלי־המשפחה. סידור זה גם צימצם את האפשרות להיעזר בעונות העבודה על־ידי פועלים זמניים. אחרי כיבוש מרחביה בידי הצבא האנגלי הגיעו הדברים לידי משבר. הקבוצה התפוררה ורוב חבריה החליטו לעזוב. בסוף שנת 1918 סוכם יחד עם המשרד הארצישראלי להשאיר במקום 23 חברים, ביניהם 8 חברות, כולם רווקים. הוטל על הקבוצה לקיים את המשק בד־בבד עם צמצום העבודה בו, עד שיוכרע סופית מה גורלו. הקבוצה עזבה אחרי שנה, והמשק נמסר לקבוצת פועלים אחרת, שגם היא היתה במקום רק שנה אחת (בשנת תר"פ). אחרי־כן באה למשק קבוצת פועלים בת 30 חברים, רובם מתנדבים שהגיעו מאמריקה עם הגדוד העברי. היו ביניהם כמה פועלים בעלי־נסיון מאנשי העליה השניה. גם מקבוצה זו נשאר רק חלק במרחביה ובמקומם שוב באו אחרים שהמשיכו לקיים את המשק באופן זמני. בצורה כזאת קוימה מרחביה עד שנת 1929, אז נמסר המקום לקיבוץ “השומר הצעיר”, להתיישבות־קבע. בחורף 1920 הגיעה ליפו האניה “רוסלאן”, שהביא 650 עולים מרוסיה. זו הייתה שיירת־העולים הגדולה הראשונה שעלתה אז לארץ. בין העולים היתה קבוצת חלוצים שקיבלו הכשרה חקלאית בחווה ליד אוֹדֶסה, בהנהלת האגרונום זוסמן. הם פנו לועד הצירים וביקשו מקום להתיישבות בעבורם ובעבור חבריהם שיבואו. אֶטינגר הציע להם לתקוע יתד בדילבּ שליד ירושלים ולעבוד בהכשרת קרקע ועבודת ייעור. אדמת דילבּ נרכשה על־ידי הקרן הקיימת עוד לפני המלחמה, אולם בפרוץ המלחמה נפסקה העבודה במקום. במשך השנה עלו חברים נוספים מקבוצות־ההכשרה ומספרם הגיע ל־45; יחד החליטו לקשור את עתידם עם המקום והקימו את קבוצת קריַת־ענבים. בינתיים הגיעו לארץ מאות עולים שחלקם הופנה לדילב; כ־200 איש עבדו בסיקול, דירוג, סלילת כביש וייעור. הם היו מחולקים לקבוצות, לכל קבוצה סוג עבודה מסוים. “ועדת הריאורגאניזאציה”, שנשלחה על־ידי ההסתדרות הציונית בשביל לבדוק את פעולות ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל ולהתאים את ההוצאות להכנסות המגביות, הציעה לחסל את ההתיישבות בהר. לאחר ויכוחים קשים עם אֶטינגר ואוסישקין, שהסבירו לחברי הועדה את חשיבותה הציונית של ההתיישבות בהר, הוסכם שבקריית־ענבים תתיישב קבוצה של 25 משפחות. עבודות־ההכשרה בדילב נתנו אפשרות להעסיק מספר רב של עולים. ביוזמת אֶטינגר נשלחה קבוצת עולים להכשיר הקרקע גם בקלנדיה, שבה הוקם אחרי זמן־מה המושב עטרות. עבודות הכשרה דומות נעשו על אדמת הקרן הקיימת גם בהר כנרת, שהיתה מיועדת לייעור. לקראת עבודות ייעור נרחבות, יזם אֶטינגר סידור משתלות להכנת שתילים לנטיעת היערות. בחורף 1921 פתחה מחלקת ההתיישבות בעבודות ייעור בקנה־מידה נרחב במקומות שונים בארץ בכספי התקציב של הקרן הקיימת ושל ועד־הצירים. ניטעו כ־2000 דונם עצי־יער ועבודות אלו העסיקו כ־250 פועלים.

רעיון “הקבוצה הגדולה”

הורתו ולידתו של רעיון “הקבוצה הגדולה” – בקבוצת כנרת. כנרת היתה שונה מדגניה שכנתה באופיה החברתי ובהרכב חבריה. שלא כדגניה, שהיה בה גרעין יציב של חברים הקשורים איש לרעהו קשרי חברוּת וידידוּת ורואים את עתידם כקבוצה קטנה ואינטימית, הרי בכנרת לא התגבש גרעין כזה. המשק נישא על כתפיהם של חברים מועטים ובמרכזם בנציון צֶ’רנוֹמוֹרסקִי (ישראלי). שערי הקבוצה היו פתוחים לקלוט חברים שבאו אליה, אולם רובם עזבו אותה אחרי תקופה לא־ארוכה. רבים ממנהיגי תנועת־הפועלים שהו בכנרת תקופות מסוימות, אך עזבו אותה מסיבות שונות, אם בגלל חוסר־נטייה לחיות חיי קבוצה ואם בגלל חובות ציבוריות שהוטלו עליהם. בשנות המלחמה ישבו בכנרת לסירוגין א. ד. גורדון, ברל כצנלסון, מאיר רוטברג, נח נפתולסקי, יצחק ואֶוה טבנקין, המשוררת רחל, רחל כצנלסון197, שלמה לביא ועוד. במשך זמן ידוע, בימי המלחמה, התרכזה פה גם חבורת “גימנזיסטים” מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב וביניהם אליהו גולומב ודוב הוז. מצבה הכלכלי של כנרת היה קשה. גרמו לכך בראש־וראשונה חילופי החברים המתמידים, ופועלים רבים קיבלו פה את ראשית הכשרתם בחקלאות. אף־על־פי־כן חיו בכנרת חיי־רוח וחיי תרבות תוססים מאוד. הקבוצה ראתה את עצמה קשורה עם ההתרחשויות בציבור בכלל ובתנועת־הפועלים בפרט והטילה על עצמה את התפקיד להתייצב לשירותם. כאן התנהלו ויכוחים רבים על איחוד תנועת הפועלים; כאן צמח רעיון “המשביר” ולימים גם הוגשם על־ידי חברי כנרת ודגניה; כאן התכנסה הועידה השישית של פועלי הגליל, בעצם ימי המלחמה, והוקמה ועדת התרבות הראשונה של פועלי הגליל, וכאן הגה בנציון את הקמת “קרן העבודה” כדי לסייע למוסדות הפועלים הקיימים ולהקים מפעלים חדשים. כאשר החלו להגיע לארץ המוני העולים של העליה השלישית, ובמשרד הארצישראלי תיכננו תכניות ליצירת תעסוקה בשבילם, הועלתה הצעה להמשיך בייבוש הביצה שעל שפת הירדן (בעבודה זו הוחל בשנות המלחמה) התעוררה השאלה היכן יגורו הפועלים ומה יהיו היחסים ביניהם לבין הקבוצה. לא היה רצון לחזור אל המצב של ימי המלחמה, כאשר נוצרו בחצר שני “מעמדות” על כל סבך־היחסים שנבע מזה. אז הגה ש. לבקוביץ (לביא), שהגיע לכנרת בשנה השניה למלחמה, את הרעיון של הקבוצה הגדולה. את רעיונו ביטא כך: “נעשה את עבודתנו יחד עם עבודת הביצה, יחד עם עובדיה, נשווה אותם אלינו, נגור יחד. עוד נרוויח מכך: לתקופת הגורן לא נצטרך להביא פועלים שכירים מטבריה”.198 אחרי ויכוחים ארוכים נתקבלה הצעה זו על דעת הקבוצה ובתזכיר שנשלח לועד הצירים על־ידי בנציון ישראלי והרצפלד בשם המרכז החקלאי הציעו ש“כל העבודה בכנרת: היבוש, הפלחה, הירקות, משק־הבית, הנטיעות והמשתלות תתרכז בידי קבוצה אחת”… “על־ידי זה, שכל העבודה תהיה שייכת לקבוצה אחת – בערך בת שישים חברים, בזה ארבעים חדשים – נתחלק בכל מה שהמקום דורש וכן גם בכל מה שהמקום נותן, עד כמה שאפשר שווה בין כל העובדים”.199 ואכן, היתה זו הצעה מהפכנית. רבים פיקפקו בכך, אם ניתן לבנות קבוצה על־ידי אנשים שאין מכירים אותם מראש ואין יודעים על־פי הנסיון, אם הם מוכשרים להסתגל לחיי קבוצה. מכל מקום, ההצעה נתקבלה, כי הבשיל הרעיון שיש צורך לפרוץ דרכים חדשות לנוכח המצב החדש שנוצר בארץ ולנוכח צורכי קליטת העליה. ברם, הנסיון הראשון לא עלה יפה. המחיצות בין הוַתיקים והחדשים לא נפלו במהרה. לחדשים היו טענות נגד הותיקים ששימשו כמנהלי־העבודה וכממלאי התפקידים בקבוצה. החדשים תבעו לשתף אותם בהנהלה ולשם כך הציעו להקים ועדה שתורכב מחלקים שונים של הציבור. אמנם הועדה נבחרה, אולם לא הצילה את “קבוצת השישים” ובסוף שנת תר"פ התפוררה הקבוצה. ש. לביא המשיך לטוות את רעיון הקבוצה הגדולה והביא אותו לדיון בישיבה של מרכז “אחדות העבודה” שהתקיימה בכנרת, ואחרי־כן בועידה של ההסתדרות הכללית, שבה נתקבלה הצעתו ברוב דעות של חברי “אחדות העבודה”. ש. לביא ביסס את רעיון הקבוצה הגדולה על כמה עקרונות: א. בנין הארץ מחייב לבצע התיישבות המונית גדולה ככל האפשר. לכן יש צורך לקבוע צורת התיישבות שתתאים לצרכים האלה. מושב־העובדים וגם הקבוצה הקטנה אינם מתאימים לכך. מושב־העובדים יוכל להיבנות רק על־ידי אנשים שיש להם הכשרה ונסיון חקלאיים כדי שכל אחד מהם, אישית, יוכל לבנות ולקיים את משקו ולהיות אחראי לו, ואנשים כאלה אינם רבים. אנשי הקבוצה הקטנה היו סבורים כי הקבוצה יכולה להיבנות רק על־ידי אנשים בעלי הכרה עמוקה ורצון חזק, בעלי אידיאות משותפות, שיש ביניהם יחסי חברוּת קרובה והם מסוגלים לויתורים הדדיים ולהתמסרות שלֵמה להגשמת האידיאות שלהם. אנשים כאלה אינם רבים; אותם יש לחפש ולבחור בין ההמונים. לביא טען: “בניננו והתחדשותנו זקוקים להמונים רבים ולעשייה גדולה. רק על־ידי בחירים לא נִבנה את הארץ ולא נחדש את העם. אם אינם מסוגלים לחיי קבוצה לא נבנה אותה ולתנועה אין צורך בה. אין צורך לה במתי מספר צדיקים. אם אנו בעד בנין קבוצתי עלינו להתאימו להמונים”.200 ב. משק שיתופי גדול דורש השקעה כספית קטנה יחסית, מבניית משק קטן, והייצור שלו זול יותר. על־ידי בניית ישובים גדולים אפשר לחסוך כסף רב בהכנת התשתית ובהשקעות אחרות. משק גדול המאורגן יפה, שיש בו ענפים גדולים והעבודה בו מתוכננת בצורה יעילה, יוכל לייצר את תוצרתו בפחות הוצאות מאשר משקים קטנים. הרֶווח שיושג בדרך זו יתן לו אפשרות להמשיך ולהשקיע במשק ולפתח אותו, בלי שיהיה זקוק עוד לעזרתם של המוסדות הלאומיים. מיניה וביה יתפנו אמצעי המוסדות להרחבת ההתיישבות. ג. המשק הגדול צריך להיות אוטארקי ובלתי־תלוי בשוק הרכושני. הוא יכול לדאוג להספקה עצמית של רוב צרכיו. לא זו בלבד שיגדֵל בעצמו את המזון הדרוש לחבריו, כי אם יכלול גם בתי־מלאכה ובתי־חרושת שיספקו צורכי הלבשה, הנעלה, כלי־עבודה ועוד. ד. לקבוצה הגדולה יתרון על־פני הקבוצה הקטנה גם מבחינה חברתית. רק בקבוצה הגדולה יש אפשרות ליצור חיי חברה תקינים ותרבותיים. בחברה הגדולה יש שמחת חיים ותנועת חיים. בחברה מצומצמת נשקפת תמיד הסכנה שאנשיה יימאסו איש על רעהו. “החברה הגדולה אינה מכריחה לאינטימיוּת, אלא דוחפת בלי משים כל יחיד, כי ימצא לו את חברו או את קבוצת חבריו או את חברתו לפי בחירת נפשו ולבו ולפי התכונות של הנפגשים.”201 כאשר לביא הגה את רעיון הקבוצה הגדולה לא היה ברור לו מי יהיה הגוף שיטול על עצמו להגשים את הרעיון הזה, הלכה למעשה, ואיפה אפשר להגשימו. ברם, הרעיון החל לקרום עור וגידים כאשר נסתיימה הרכישה הגדולה של אדמת עמק יזרעאל על־ידי יהושע חנקין.

רכישת האדמה בעמק יזרעאל

יהושע חנקין עסק בגאולת עמק יזרעאל שנים רבות. עוד בשנת 1891 הבטיח לעצמו את הזכות לקנות 180,000 ד' בעמק יזרעאל ובעמק עכו. אולם הגזירה של איסור העליה לארץ־ישראל, שגזרה הממשלה התורכית באותה שנה, גרמה לכך שכמה חברות לקניית קרקע, שהיו מוכנות לממן גם את הקנייה הזאת, התפרקו והענין נדחה לזמן רב. רק בשנת 1910 הצליח חנקין לתקוע יתד בעמק על־ידי רכישת 10,000 ד‘, שעליהם הוקמו מרחביה הקואופרציה ומרחביה המושבה. בשנת 1914 רכש חנקין זכות חכירה על 18,000 ד’ בתל־עדש בשביל חברת הכשרת הישוב. באותה שנה חתם על חוזה לרכישת שטח גדול נוסף בשביל הבארון רוטשילד. אולם בגלל המלחמה שפרצה בוטלה גם קנייה זו. במשך כל תקופת המלחמה וגם כשנתיים לאחריה לא היתה כל אפשרות חוקית לקנות קרקעות ורק ב־1920 חידש חנקין את המו“מ על הרכישה. גם הפעם הציע ליק”א את הקנייה, אולם הבארון לא אישר את העיסקה הזאת. בגלל חששו פן תישמט הקרקע מידיו, חתם חנקין על חוזה זמני לקניית 70,000 דונם, בסכום של 300,000 ליש"ט, בערך, שצריכות היו להשתלם בגמר הקנייה. השטח היה מורכב משני גושים: גוש מהלוּל – 18,600 ד‘, המשתרעים משני צידי הכביש חיפה – נצרת, במרחק של 25 – 30 קילומטר מחיפה; וגוש נוריס, ששטחו 29,400 ד’, בין גבעת־המורה והגלבוע. בנוסף לכך נכללו בשטח שנקנה, אדמת רוּבַּע את נצרה (צפונית־מערבית לתל־עדשים) והכפר ג’ינג’ר (גניגר).

חנקין פנה אל ועד הצירים ואל נציגי הקרן הקיימת בארץ: רופין, אֶטינגר ואוסישקין, והציע להם לרכוש את האדמה בשביל הקרן הקיימת; והיה אם לא יסכימו, אמר, יֵצא לחוץ־לארץ לחפש שם קונים לאדמה. נציגי הקק“ל קיבלו קנייה זו בהתלהבות, לפי שראו בה – זו לראשונה – פתח למעשה התיישבות בקנה־מידה גדול. בארץ היו מאות פועלים שהכשירו את עצמם לחקלאות וציפו בקוצר־רוח להתיישבותם. אנשי הקק”ל הבינו יפה שאין להחמיץ את ההזדמנות הזאת; אלא שלא היה בידי הקרן הקיימת להשיג את הסכום הגדול שצריך היה לשלם. רק לאחר שקיבל חנקין את הסכמת המוכר, שהסכום ישולם בשישה שיעורים שנתיים, החליטו נציגי הקרן הקיימת לחתום על החוזה מיד, בלי שהיתה שהות בידם להביא את הדבר לדיון ולהחלטה בדירקטריון של המוסד. ברם, מסביב לקניית אדמת העמק התחיל ויכוח קשה. ועדת הריאורגאניזאציה שללה את הקנייה מכל וכל. דה־לימה, שהיה מנהל הקק“ל, גם הוא התנגד לה בתוקף; לפי תפיסתו צריך היה לרכוש קרקעות באזור המטעים, בנגב ובירושלים. רק באפריל 1921 אישר הדירקטריון את הקנייה והיא באה לידי גמר חרף הוטו של דה־לימה. הקונגרס הציוני הי”ב, שהתכנס בספטמבר 1921 בקארלסבּאד, אישר סופית את רכישת אדמת העמק ואת ראשית ההתיישבות עליה.

העליה להתיישבות בעמק יזרעאל

בקונגרס הציוני הי“ב התקיים דיון על דרכי ההתיישבות ועל התכנית ליישוב השטחים שנרכשו. גם אליעזר יפה ושלמה לביא נמנו עם צירי הקונגרס שנשלחו על־ידי מפלגות הפועלים בארץ־ישראל. אליעזר יפה הציג בקונגרס את תכנית המושב. לביא, שהצטרף ל”גדוד העבודה" אחרי שהגדוד סמך את ידיו על תכנית הקבוצה הגדולה, נשלח לקונגרס על־ידי “אחדות העבודה”, כדי להסביר את תכניתו ולתבוע, כי לגדוד העבודה יוקצה שטח גדול בעמק ותקציב מתאים להתיישבות כאן. אֶטינגר הביא לפני הקונגרס תכנית להקמת ישובים חדשים: קיבוצים ומושבים. התכנית התבססה על הנסיון שנרכש בישובי ההסתדרות הציונית ובחוות־הנסיון בבן־שמן, בהנהלת וילקנסקי. לפי הצעתו, צריך היה ליישב מיד את כל השטח שנרכש ולהקים עליו משקים חקלאיים מעורבים, בהתאם לתפיסה שהתגבשה במחלקת החקלאות וההתיישבות בימי המלחמה ולאחריה. לעומת תכנית זו הוצגו לפני הקונגרס שתי הצעות אחרות:

י. וילקנסקי, שהתנגד להקמת ישובי־קבע, הציע לעבד בשנים הקרובות את הקרקעות שנרכשו בצורה אֶכּסטנסיבית, כדי לשמור את הבעלוּת עליהן. את רוב אמצעים שיעמדו לרשות המוסדות הלאומיים, יש להקדיש, לדעתו, אך ורק לרכישת קרקעות. עם־זאת הציע להקדים ולהקים בארץ רשת של תחנות־נסיון, שיעסקו במחקר ונסיונות חקלאיים, ועל יסוד תוצאותיהם יהיה אפשר לתכנן ישובים שיוקמו בשלב מאוחר יותר. גם ד"ר סוסקין הביא תכנית משלו, שלפיה יוקמו בארץ ישובים חקלאיים שיתבססו על משקים קטנים, אינטנסיביים, ויעסקו בעיקר בגידול ירקות וגידולים אינטנסיביים אחרים, כלומר – “משקי גנים”, המתאימים לתנאי האקלים של הארץ ומבטיחים הכנסה גבוהה משטחי קרקע קטנים.

שתי ההצעות לא נתקבלו בקונגרס. הודגש, כי אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לדחות את התחלת ההתיישבות לשנים אחדות, עד אשר נפתור פתרון מלא את כל בעיות החקלאות; חשוב מאד ליצור מיד עובדות התיישבותיות, ורק תוך כדי עבודה בישובים נוכל ללמוד כיצד לפתור את הבעיות העומדות לפנינו. ועוד טענו, שאין כל אפשרות וכל צידוק לדרוש מפועלים, שהכשירו את עצמם להתיישבות, וגם מעולים חדשים, לחכות עד אשר יוכלו להגשים את משאת־נפשם: התיישבות על הקרקע. אשר לתכניתו של ד"ר סוסקין הצביעו אֶטינגר וגם וילקנסקי על כך, כי, למעשה, טרם נרכש נסיון בהקמת ישובים מסוג זה. על־כן יש אמנם צורך לנסות שיטה זו, אבל רק לאחר שתוכיח את עצמה, אפשר יהיה להחליט על דרכי יישומה. הוחלט לקבל ביסוד את הצעת אֶטינגר.

רוב צירי הקונגרס התייחסו בספקנות להתיישבות הקיבוצית ולתכנית שהוצעה על ידי202 לביא. לכן אישר הקונגרס תקציב התיישבותי לשני מושבים: נהלל וכפר־טבעון (כפר־יחזקאל), ועם זאת הקציב 70,000 לי"ש להעברת חלוצים לחקלאות, לעבודות כיבוש, להכשרת קרקע ולעבודות משקיות אחרות, בלי לקבוע את הסכום המיועד לגדוד עבודה דווקא.

בעוד שהקונגרס בקארלסבּאד דן בענייני ההתיישבות לחצו חנקין וד“ר יעקב טהון, מנהל חברת הכשרת הישוב, להעלות מיד קבוצת כיבוש באדמת מהלול. הארגון למושב־העובדים, שנוסד בעין־גנים בחשוון תר”פ, עקב מקרוב אחרי רכישת האדמות, סייר בהן והחליט לקבוע סופית את מקום התיישבותו באדמת מהלול. קדם לזה ויכוח בין חברי הארגון, שאחדים מהם הציעו להקים את המושב באדמת יג’וּר על־יד חיפה, שנרכשה גם היא באותו זמן, בראותם יתרון בהקמת המושב סמוך לעיר, מחשבתם היתה כי זה יקל על שיווּק תוצרתם. לכך התנגדו חברים רבים ובראשם אליעזר יפה שרצו להתרחק מהעיר, ככל האפשר, כדי למנוע את השפעתה על הכפר. רוב החברים קיבלו את הדעה הזאת והוחלט לבַכּר את מהלול על פני יג’ור. חברי הארגון, רובם ככולם, היו אנשי העליה השניה, בהם חברים שכבר שהו חמש־עשרה שנה בארץ. במשך השנים התנסו רובם בעבודה במקומות התיישבות ובבן־שמן; אחדים נימנו לפָנים עם חברי דגניה ומייסדיה. עתה היו מפוזרים על פני כל הארץ, חלקם המשיכו לעבוד במושבות וחלקם עבד בסלילת כבישים. אחדים, כגון א. יפה ומ. לוין, עבדו כמורים ומדריכים במקוה־ישראל. כל חברי הארגון היו חברי “הפועל הצעיר”. המפלגה הזאת ראתה במושב־העובדים את דרך־המלך להתיישבות פועלים והגישה לארגון את מלוא העזרה במאמציו להגיע להתיישבות.

בח' אלול תרפ“א, כמה ימים לפני שהקונגרס אישר את העלייה להתיישבות בעמק, עלתה קבוצה של 20 חברים לגבעת שִׁמרון צפונית לנהלל ונטתה שם את אוהליה. השטח המיועד להקמת המושב היתה אדמת מישור כבדה ופוריה. היו שם גם כמה אלפי דונם של אדמת הרים, מכוסה יער, אולם אדמה זו לא נלקחה בחשבון במיכסת הקרקע שנקבעה למושב. בתוך השטח ניקווּ מי מעיינות גדולים שיצרו ביצות. במקום נמצאו חורבות של ישובים קודמים, ביניהם ישוב של גרמנים שנעזב בגלל הקדחת. הארגון נועץ בד”ר הלל יפה וזה הזהיר את החברים לבל יתיישבו במקום הזה לפני ייבוש הביצות. המתיישבים ידעו שבשנה הראשונה להתיישבותם לא יוכלו להתחיל בעיבוד האדמה, ויהיו קודם־כל חייבים בייבוש הביצות, בסלילת כביש שיחבר את המושב לכביש חיפה – נצרת ובעבודות תשתית אחרות. פרופ' בּרויאר עיבד תכנית ניקוז שהיתה מכוּונת לא רק לייבוש הביצות, כי אם גם לריכוז המים בתעלות ובצינורות, לשם השקיית השדות. נחפרו כ־13 קילומטר תעלות והונחו צינורות־הניקוז. בשנה זו פגעה הקדחת קשה בעובדים שהתגוררו באוהלים ובסוכות־מחצלות: כ־35% מהאנשים חלו בקדחת. אולם עם תום עבודת הניקוז חל שינוי יסודי במצב התברואה. הוחלט לבנות את הישוב הקבוע לא על גבעת שִמרון, כי אם על רמה במרכז האדמות, שבה ניתן לתכנן את הכפר בצורה ראציונלית.

התכנון הפיסי של הישוב נעשה בידי האדריכל ריכארד קאופמן (עולה מגרמניה); בתכנון הכפר נלקחו בחשבון הן היסודות הרעיוניים של מושב־העובדים והן הצורך ליצור תנאים שווים פחות או יותר לכל המתיישבים. בתכנית הכפר נכלל שטח של 500 דונם לבניית בית־ספר חקלאי לצעירות, בהנהלת חנה מייזל־שוחט שגם היא ובעלה, אליעזר שוחט, היו חברים בארגון. באותה שנה התחוללו מאורעות־הדמים ביפו ובמקומות אחרים בארץ. מחנה האוהלים, שבו התגוררו חברי המושב, נשיהם וילדיהם, היה חשוף להתנפלויות ערבים. הוחלט איפוא להעביר זמנית את הנשים ואת הילדים לנצרת, ורק מקץ שמונה חודשים חזרו כולם למהלול. בתשרי תרפ“ג (1922) התקיימה בנהלל האספה המייסדת של המושב. באספה זו השתתפו 70 חברי הארגון. הוחלט, כי מיכסת־הקרקע לכל מתיישב תהיה 100 דונם; סומן סופית מקום הישוב הקבוע ונוסחו היסודות החברתיים של המושב: נאסר על החברים לקנות או למכור מתוצרת הכפר, אלא באמצעות מוסדותיו המשותפים; החברים חויבו לעבוד אך ורק בכפר ולא בעבודות־חוץ, וכן נקבעו סדרי העזרה ההדדית ונבחר ועד־המושב. תכנון הכפר והפרצלציה של האדמה נעשו במשך שנת תרפ”ב. בהגרלה נקבעה חלקתו של כל חבר והוחל בבניית קיר־הבטחון שהקיף את הכפר מסביב וצמוד אליו ניבנו הרפתות. לקראת תרפ"ג החלו החברים בעיבוד אדמתם. מחוסר תקציב לבניית בתים, ניבנו צריפים מחומרים שקנו בכספי התקציב – ובזאת נסתיימה תקופת הכיבוש, שבה גרו החברים באוהלים ומקצתם אכלו במטבח משותף.

אחרי שעלה המושב לאדמת מהלול תבע חנקין לעלות ולהתיישב מיד גם בגוש נוריס בעמק המזרחי. היה צורך להיאחז במקום ולהתחיל בכשרת הקרקע. חנקין עמד על כך שהמתיישבים ייאחזו בראש־וראשונה ליד מעין ג’אלוּד (מעין חרוד) ויכשירו את השטח מסביבו במורדות הגלבוע. אמנם המחלקה להתיישבות לא הגישה לקונגרס הציוני תכנית ברורה להתיישבות בגוש נוריס ואף־על־פי־כן הובן ממילא כי הגוף היחיד המסוגל לבצע את כיבוש האדמה ועבודות ההכשרה הוא “גדוד העבודה”. בימים ההם מלאה שנה לייסודו של הגדוד ומספר חבריו הגיע ל־560. הגדוד הכין את עצמו למבצע זה וכאשר ניתן האות, עלו למעין חרוד שתי קבוצות מהגדוד, מן הפלוגות של מגדל וראש־העין. מועד עלייתם חל ב־22 בספטמבר 1921 (י“ט אלול תרפ”א), אחד עשר יום אחרי העליה למהלול. שתי הקבוצות מנו 74 חברים, רובם מחלוצי העלייה השלישית, ומיעוטם פועלים ותיקים מהעליה השניה, בעלי־נסיון בחקלאות ובשמירה. המתיישבים נטו את אוהליהם על־יד המעין, גדרו את שטח המחנה בתַיל דוקרני וחפרו חפירות־הגנה. תוך זמן קצר באו עוד חברים רבים לעין־חרוד. המחנה הגדול הרתיע את הבדווים השכנים שנמנעו מלהטריד את המתיישבים. ולפיכך סבלה עין־חרוד מבעיות בטחון בתקופתה הראשונה פחות, מאשר ישובים אחרים, כגון מרחביה, שהיתה חלוצת ההתיישבות בעמק־יזרעאל. חברי הגדוד ניגשו מיד לסיקול האדמה, לעקירת הסידריות ולהבאת אבנים לסלילת כביש שיחבר את המקום עם תחנת־הרכבת הקרובה. הואיל והתקציב לעלייה טרם אושר וגם חלוקתו לא נקבעה עדיין, התקיימו המתיישבים ממיקדמות והלוואות שהגדוד השיג בשבילם וממילא היו נאלצים להסתפק במועט שבמועט. גם הקדחת עוד השתוללה בסביבה וגרמה לתחלואה ניכרת; אף־על־פי־כן לא נפלו האנשים ברוחם. שלא כאנשי נהלל, שרובם ככולם היו בני העליה השניה ומאחוריהם שנים רבות של עבודה קשה ותלאות, היו חברי הגדוד, שבאו לעין־חרוד, בני־תשחורת וראו בעלייה לעין־חרוד את הגשמת מאוייהם203 החלוציים. על אף העבודה הקשה נתמלא המחנה מדי ערב שירה וריקודים, שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. אברהם שלונסקי, ששימש כמורה לעברית, הנציח את הימים ההם בשירו “זמר”:

לֹא אוֹרְחַת גְּמָלִים יָרְדָה לִכְרוֹעַ,

לֹא דַבֶּשֶׁת היא אל מוּל כּוֹכָב

זה הָרִים, הרים שֶׁבַּגִלְבּוֹעַ

הֶהָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.

הֵם זוֹכְרִים את לֹבֶן אָהֳלֵינוּ

שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים,

הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ

שֶׁעָלוּ בְאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.

הגדוד נתכוון להגשים בגוש נוריס את תכנית הקבוצה הגדולה של לביא, היינו של משק גדול המשתרע על 29,000 דונם. לפי תכנית זו צריך היה להקים כמה מרכזים ובכל אחד מהם – ענפי־משק מסוימים. כשלושה חודשים אחרי העלייה לעין־חרוד הקימו חברי הגדוד על גבעה המרוחקת 4 קילומטרים מעין־חרוד מחנה חדש שקראו לו תל־יוסף (ע"ש יוסף טרומפלדור).

צעד זה, שנעשה בלי הסכמתה של מחלקת ההתיישבות, לא הקל, כמובן על מצבו התקציבי של המשק. תביעתו של הגדוד שיועמד לרשותו כל השטח של גוש נוריס לא נתקבלה על דעת המוסדות המיישבים וגם לא על דעת ההסתדרות החקלאית. היו בארץ עוד גופים התיישבותיים שתבעו את זכותם להתיישב כאן, וזכותם של גופים אלה לא נפלה משום בחינה מזכותו של הגדוד להתיישב בעמק. המחלקה להתיישבות והמרכז החקלאי החליטו איפוא להקצות אדמה למושב־עובדים שחבריו השתייכו ל“אחדות־העבודה”. בדומה לארגון שעלה לאדמת מהלול, היה גם ארגון זה מורכב מאנשי העליה השניה שהתארגנו בשלהי מלחמת־העולם ועשו בזמנו נסיון להתיישב בחמארה. חלק מחבריו השתתפו בהגנת תל־חי ועבדו אחר־כך כקבוצת כיבוש בתל־עדש. ב־18 בדצמבר 1921 (י“ז כסלו תרפ”ב), ארבעה ימים אחרי עלייתם של חברי הגדוד לתל־יוסף, נטו חברי הארגון את אוהליהם על גבעת טבעון, בצפונו של העמק. תחילה קראו למושב החדש כפר־טבעון; לימים הוסב שמו לכפר־יחזקאל, ע“ש אחיו של יהודי שתרם לקרן־הקיימת 35,000 לי”ש לקניית האדמה. היהודי ביקש ששמו לא יפורסם. למושב הוקצה שטח של 6000 ד' בשביל 60 משפחות. יחד עם אנשי המושב עלתה לגבעה הסמוכה, גבעת טבעון, קבוצה קטנה, שעבדה קודם במרחביה (קבוצת טרטקובר); על־פי החלטה אמורה היתה להתיישב כאן קבוצה של 25 משפחות: תחילה נקראה “קבוצת הגבעה” ואחרי־כן שוּנה שמה ל“גֶבע”. גם חברי הקבוצה הזאת היו ותיקים בארץ, שקיבלו את הכשרתם בכפר־אוריה, בכנרת ובמרחביה. אחרי העלייה למקום הצטרפו אליהם חברי הקבוצה שעבדו בשנים האחרונות בבאר־טוביה. כעבור זמן־מה החליטו המחלקה להתיישבות והמרכז החקלאי להעלות להתיישבות בעמק עוד שתי קבוצות: האחת – קיבוץ א' של “השומר הצעיר”, שנוצר על־ידי איחוד קבוצת “שומריה” (עבדה בכביש חיפה – ג’ידה) וקבוצת ביתניה עילית; בקבוצה השניה היו יוצאי צ’כוסלובקיה וגרמניה שעבדו באחוזת אגודת נטעים בחפצי־בה שליד חדרה ועל־כן קראו לה קבוצת חפצי־בה. לשתי הקבוצות הוקצה שטח מזרחית־דרומית לתל־יוסף. המחנות הזמניים וגם ישובי־הקבע הוקמו זה על יד זה. אחרי עלייתם של ארבעת הגופים האלה נותרו בידי גדוד־העבודה 13,000 ד' אדמה. תוּכנן להקים כאן משק ל־250 משפחות, על־פי מיכסת־קרקע של 50 דונם למשפחה. ברם, העובדות שנוצרו בינתיים בעמק פגעו קשה בגדוד, ולאו דווקא בגלל קיצוץ שטח הקרקע. ככלות הכל, גם השטח שנותר היה גדול מאוד ועד כה לא היה כל נסיון לבנות ולקיים משק בגודל כזה. אלא שהבעיה החמורה היתה מציאת מקום לבניית ישובי־קבע לעין־חרוד ולתל־יוסף. הגדוד הקים את מחנהו על־יד נחל חרוד, לפי דרישת המוסדות, הגם שלא היה ספק כי המקום הזה אינו יפה לבנות בו ישוב־קבע. בגדוד הניחו כי ישוב־הקבע ייבנה על הגבעות שבשוליים הצפוניים של העמק. אולם אחרי ייסוד כפר־טבעון וקבוצת גבע על גבעות אלו, לא נשאר בידי הקרן־הקיימת שטח־קרקע מתאים להקמת הישוב של הגדוד. המו“מ על קניית גבעת קוּמי בצפון העמק נמשך שנים מספר. עוד עברו שנים אחדות של תכנון ובנייה; בינתיים נאלצו חברי עין־חרוד ותל־יוסף לשבת במחנות זמניים, עד אשר, מקץ עשר שנים, הושלמה בניית הבתים ובנייני המשק. בשנת תרצ”א עברו החברים לגבעת קומי. תקופת הארעיוּת הממושכת במחנה הזמני נתנה אותותיה בהתפתחות המשקים האלה ותוצאותיה הורגשו עוד במשך שנים רבות. בשנת 1922, כאשר הוברר, כי באדמת דגניה אין מקום ליישב 3 קבוצות, נאלצה קבוצת דגניה ג' לעזוב את המקום והועברה לאדמת גניגר (ג’ינג’ר) בעמק יזרעאל המערבי. הקבוצה התיישבה בבתים של כפר ערבי ששופצו, אחרי־כן ניגשה לבניית ישוב־הקבע באותו מקום. בסוף שנת 1923, כאשר אדמת תל־עדש עברה לידי הקרן הקימת, הוחלט להקים את המושב תל־עדשים. כ־40 משפחות ישבו תחילה בחושות ערביות, שבהן התגוררו בזמנו אנשי “השומר”. חברי תל־עדשים לא היוו ארגון מלוכד לפני עלייתם; היו אלה פועלים ותיקים שנבחרו על־ידי המרכז החקלאי להתיישב במקום הזה. באותו זמן הוקם מדרום לתל־עדשים ישוב של יהודים חרדים מטרנסילבניה: כפר־גדעון. אלה היו אנשי המעמד הבינוני שהתכוונו לבנות את משקיהם בכספם־הם. אולם במהרה התברר שאין הם מסוגלים לעשות זאת וההסתדרות הציונית כללה גם אותם בין הישובים שנתמכים על־ידה. גם מושב מרחביה הוקם באותה תקופה. ב־1923 הוחלט ליישב פה 30 משפחות, בנוסף למשפחות המעטות ששרדו מהמושבה מרחביה. הישוב החדש הוקם במתכונת של מושב־עובדים. באותה שנה נוסד גם המושב בלפוריה. אדמת בלפוריה נרכשה בזמנו על־ידי חברת “קהיליית ציון”. חברה זו נתארגנה באמריקה ב־1914 ומטרתה היתה לקנות קרקעות לחבריה, להכשירן וליישבן. ב־1921 קנתה החברה מ“הכשרת הישוב” 8000 ד' והקימה חווה, שבה הועסקו כמה עשרות פועלים שהכשירו את הקרקע להתיישבות. ב־1923 נוסד פה מושב־עובדים. החברה בנתה למתיישבים בניינים לדיור ובנייני משק, אולם לא היה ביכולתה לתת להם כסף להקמת ענפי המשק. לפיכך הסכימה המחלקה להתיישבות לכלול גם מושב זה בתקציבה. בדצמבר 1922 עלתה קבוצת “אחווה” לאדמת יגור (יג’ור). קבוצה זו נוסדה ב־1913 בפתח־תקוה. מטרתה היתה: כיבוש העבודה במושבות על־ידי קבלת עבודה בקבלנות. בתקופה ההיא ובימי מלחמת־העולם מילאה “אחווה” תפקיד חשוב, כאשר הצליחה לקבל עבודות בכמה מושבות ועשרות פועלים התפרנסו מהן. לאחר כיבוש דרומה של הארץ הקמת הגדוד העברי התגייסו כל חברי “אחווה” לחטיבה צבאית זו. גם החבֵרות רצו להתגייס, אולם לא נתקבלו. כאשר החברים השתחררו מהגדוד, התפזרו בין כמה קבוצות ועבדו בעבודות שונות, אך לא נטשו את מטרתם להגיע להתיישבות. הנסיון להתיישב בתל־ערד בנגב כחיילים משוחררים לא עלה יפה. באותו זמן התנהל משא־ומתן לרכישת שטח גדול בסביבת יג’ור. שטח ראשון נרכש בשביל בית־החרושת “נשר” שעמד לקום כאן ובו בזמן התנהל מו’מ על שטח נוסף לישוב חקלאי על־יד חיפה. ביוזמת המרכז החקלאי עלתה קבוצת חברים מאנשי “אחווה” על שטח של כמה מאות דונמים שנמסרו להם בחכירה זמנית. המתיישבים עלו לגבעת נשר והשתכנו בחושות של כפר ערבי. בסוף השנה, כאשר התקדם המשא ומתן לרכישת שטח נוסף, עברו למקום התיישבותם הקבוע. לרשותם הועמדו 300 דונם אדמה כבדה, בצתית בחלקה, שנזקקה לעבודת ניקוז גדולה. בגלל חוסר־אמצעים נדחתה עבודת־הניקוז וכתוצאה מכך סבלו אנשי יגור מהקדחת, שפגעה בהם קשות. חלק מהחברים עזב ורק כעבור שלוש שנים, כאשר יגור נעשתה לחלק של קיבוץ עין־חרוד והועברו אליה חברים מפלוגות אחרות, אפשר היה להתחיל בפיתוח המשק, שהוא כיום מן הגדולים בארץ.

הפילוג בגדוד העבודה וחלוקת משק עין־חרוד

כבר בתום השנה הראשונה לעלייתו של הגדוד לגוש נוריס התגלעו חילוקי־דעות וניגודי השקפות בין החברים. המחלוקת שהלכה והחריפה, הסתיימה בפילוג ובחלוקת המשק. מקורה של המחלוקת בניגודים רעיוניים שבין הנהלת הגדוד לבין נושאי הרעיון של הקבוצה הגדולה. הגדוד הציג לעצמו את המטרה: “בנין הארץ על־ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העבריים בארץ־ישראל”. לשם כך שאף לחדור לכל ענפי העבודה בארץ. השוואת תנאי־החיים בין הפלוגות השונות היתה, לדידו, עקרון יסודי. הגדוד קיים קופה משותפת וכל הכנסותיהן של הפלוגות והקבוצות נכנסו לקופה זו. הנהלת הגדוד חילקה את ההכנסות לצרכיהן המיוחדים של הפלוגות. לעומת זאת, הוגי הרעיון של הקבוצה הגדולה, ולביא בראשם, ראו במשק הגדול, המאחד בתוכו חקלאות, תעשייה ומלאכה, משק אוֹטַארקי, השואף להינתק מהמשק הקפיטליסטי הכללי. הם האמינו שצורת משק זו תצליח להוכיח את יתרונותיה על פני צורות המשק האחרות ותשמש דוגמה ומופת לפיתוח המשק והכלכלה בארץ כולה; ממילא תשמש אבן־שואבת לאנשים רבים שיבחרו לחיות בקבוצה הגדולה ולהקים משקים גדולים כמותה. בקיבוצים יוקמו מפעלי־חרושת, במקום להקים אותם בעיר. במקום מרכזים עירוניים יתפתחו בארץ קיבוצים גדולים, שיעסקו בחקלאות ובכל פעילות כלכלית אחרת. ועוד סברו החברים, כי הגדוד צריך להשקיע את כל מאמציו ואמצעיו בבניית המשק הגדול הראשון, על־מנת שישמש דוגמה לאחרים, והתנגדו לפיצולו על־ידי נסיונות לחדור ולהתבסס בענפי משק ועבודה בעיר, בתוך המשק הפרטי, הקפיטליסטי. אין להניח כי הבדלי ההשקפות נעלמו מעיניהם של הנהלת הגדוד ויוזמי הקבוצה הגדולה בזמן העלייה להתיישבות. אולם לביא ראה בגדוד את הגוף היחיד המסוגל להגשים את רעיונותיו, הלכה למעשה, ומאידך – ראה הגדוד בקבוצה הגדולה את אחת הדרכים להשגת מטרתו – בניית קומונה כללית בארץ־ישראל. ברם, המצב הקשה, שבו נמצאו המשק והגדוד בשנה זו, גרם לכך שהניגודים הרעיוניים נהפכו לניגודים ממשיים שהתגלעו בחיי יום־יום. המשק סבל מחוסר כספים להשקעות ולקיום. כספי התקציב של המחלקה להתיישבות נתקבלו טיפין־טיפין. גם מצבו של הגדוד הורע לאחר שנסתיימו כמה עבודות ציבוריות ולא הושגו עבודות אחרות. פלוגות הגדוד היו שרויות במצוקה כלכלית כבדה מנשוא. באחדות מהן לא היתה אפשרות לספק לחברים את מנת־המזון המינימלית ולא יום אחד סבלו רעב ממש. מצב דומה היה גם בעין־חרוד ובתל־יוסף. הנהלת הגדוד, שעשתה מאמצים עליונים להתגבר על המצוקה, נזקקה להלוואות ושקעה בחובות. כספי התקציב של ההנהלה הציונית בשביל עין־חרוד ותל־יוסף נכנסו לקופה הכללית וזו מצידה העבירה למשק כספים בהתאם ליכולתה. לביא תבע להעניק למשק אוטונומיה כספית וטען, כי הגדוד משתמש בכספי התקציב שהיו מיועדים להשקעות במשק, לשם הגשת עזרה לפלוגות הנתונות במצוקה. הנהלת הגדוד התנגדה בתוקף לתביעה זו, שפירושה המעשי היה ביטול הקופה הכללית, בהכחישה שכספי השקעות במשק נוצלו למטרות אחרות. על רקע זה פרץ פולמוס חריף בתוך המשק עצמו שבו נערכו אספות רווּיות מתח והאשמות אישיות. במצב זה החליט לביא לפנות למרכז החקלאי ולתבוע את התערבותו הבלתי־אמצעית. פנייתו של לביא יצקה שמן על המדורה. בתקופה זו החריפו היחסים בין הגדוד ובין הסתדרות העובדים. ההסתדרות שהתייצבה תחילה לימין הגדוד והגישה לו את כל העזרה בהשגת עבודות ובראשית בנין המשק, נוכחה לדעת, כי הגדוד חורג ממסגרת תפקידיו המיוחדים ופולש לתחומים שהם בסמכויותיה של ההסתדרות. מנהיגי הגדוד ראו לנגד עיניהם את הגדוד מתפתח לקראת קומונה ארצית, מתרחב ומתפשט ושואף לכלול בתוכו את כל פועלי ארץ־ישראל, ובמקום ההסתדרות הכללית של העובדים העברים יבוא גדוד העבודה כקומונה הכללית של כל העובדים העברים בארץ־ישראל.204 ויכוחים עם “המשרד לעבודות ציבוריות” של ההסתדרות בענייני עבודה, עוד החריפו את חילוקי־הדעות. פנייתו של לביא למרכז החקלאי מעל לראשה של הנהגת הגדוד התפרשה כבגידה בגדוד ועוררה זעם רב, עד כדי תביעה להוצאתו מן הגדוד. הועד־הפועל של ההסתדרות ראה חובה לעצמו להיכנס לעובי הקורה. נשלחה ועדת ביקורת למשק ונערכו אספות סוערות, בהשתתפותם של נציגי הועד־הפועל והמרכז החקלאי. היחסים בין החברים עורערו ונוצר מצב ללא־נשוא. הרוב במשק תמך בהנהלת הגדוד, ואילו המיעוט התייצב לימין לביא. לבסוף הגיעו שני הצדדים למסקנה, שאין מוצא אחר, אלא חלוקת המשק לשני משקים נפרדים. המיעוט קיבל לידיו את משק עין־חרוד והרוב את משק תל־יוסף. האדמה חולקה לשני חלקים שווים, המחלקה להתיישבות קבעה, שבכל משק יתיישבו 120 יחידות (240 חברים) על מיכסת קרקע של 6500 ד' לכל משק. על חלוקת המשק הוחלט בסיון תרפ“ג ומראשית שנת תרפ”ד, עם סיום חלוקת הרכוש, פעל כל משק כיחידה עצמאית. בעין־חרוד נשארו 110 חברים; בתל יוסף – 225. לפילוג הגדוד היו הדים קשים בארץ ובחוץ־לארץ. כיבוש העמק והעלייה להתיישבות בו היתה בשׂורה גדולה לישוב כולו ובראש־וראשונה לציבור־הפועלים. היה בזה אות לחידוש תנופת הבנין וההתיישבות, שהפיח תקוות בציבור הפועלים הוותיקים והעולים החדשים כאחד ועודד אלפי חלוצים בגולה שהתכוננו לעלות לארץ. הפולמוס והפילוג בגדוד העבודה, שתלו בו תקוות רבות כל־כך, היתה להם השפעה מדכאה ומאכזבת. אותם החוגים בהסתדרות הציונית, מקצתם מנציגי תנועת־הפועלים, שמלכתחילה לא האמינו בעתיד הקבוצות והתנגדו להתישבות הקיבוצית, התחזקו עתה בהתנגדותם. אולם, למעשה התאוששו שני הפלגים מהר מאוד ובבנייתם של שני המשקים הוכיחו את כוחו הפנימי של הקיבוץ ואת יכולתו להתגבר על משברים. מצבו של משק עין־חרוד היה קשה במיוחד בגלל המספר הקטן של חבריו. מאמצים שנעשו להתאחד עם גוף נוסף, נשאו פרי אחרי זמן קצר באיחוד עם “חבורת העמק”. חבורה זו התארגנה באחד במאי 1921 בכביש עפולה – נצרת. רוב חבריה היו יוצאי פולין וגאליציה. מטרתם היתה מצומצמת למדי: שיפור המצב הקיים במקום־העבודה על־ידי סידור הנהלה עצמית, העלאת פריון־העבודה ושיפור החיים הפנימיים. כאשר נסתיימה העבודה בכביש, פרש חלק מהחברים והיתר התלכדו בכוונה ליצור גוף קיבוצי קבוע שמטרתו הסופית – התיישבות. במשך תקופה מסוימת היו מפוזרים במקומות שונים בארץ ועבדו בעבודות בנייה ובחקלאות כהכשרה להתיישבות. עוד לפני הפילוג בגדוד התנהל משא־ומתן על הצטרפותם לארגון זה, אולם רק אחרי הפילוג וחלוקת המשק החליטו החברים להצטרף לעין־חרוד. תכנון הישובים החדשים מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית שהתארגנה בהנהלתו המקצועית של ע. אֶטינגר ובאחריותו של ד“ר רופין (אז חבר האֶכזקוטיבה הציונית בארץ־ישראל) ניגשה לתכנון יסודי ומפורט של הישובים הקיימים ושל אלה שעלו זה לא כבר להתיישבות. על יסוד הנסיון של ארבעים שנות ההתיישבות במושבות, בחוות ובקבוצות, התגבשה שיטה חדשה לבניית ישובים חקלאיים – שיטה שהיתה שונה לחלוטין מהדרכים, שבהן הלכו פקידוּת הבארון וגם המשרד הארצישראלי לפני המלחמה. בקבוצות שנוסדו לפני המלחמה היו הפועלים מקבלים שכר חודשי מהמשרד. הם היו שותים לרווחים, אם היו, אולם ההפסדים כוסו כולם על־ידי המשרד. בהתאם לרצונם של הפועלים והמוסד המיישב נמסרו עתה ההנהלה והאחריות על המשק לידי המתיישבים, הן בישובים שהוקמו לפני המלחמה והן באלה שהוקמו עתה. הקו המנחה היה, כי צריך לאפשר למתיישבים לקבוע את צורת־החיים שבה הם רוצים ולנהל את משקם כראות עיניהם, תוך פיקוח והדרכה מצד המחלקה להתיישבות. המחלקה דאגה לתנאים הדרושים להקמת המשק על־ידי ביצוע של עבודות ההכנה, כגון ייבוש ביצות, סלילת כבישים, הכשרת־קרקע והספקת מים. כמו כן התחייבה לבנות את מיבני המשק והמגורים ולספק את האינוונטאר החי, את המכונות ואת הכלים הדרושים. בשנתיים הראשונות לעלייה להתיישבות בעמק יזרעאל בוצעו עבודות ניקוז וייבוש בהיקף גדול. תכניות הניקוז עובדו בידי פרופ' ברויאר. המטרה היתה כפולה: הבראת הסביבה ומניעת מחלת הקדחת וריכוז המים לצרכי השקיית השדות. העבודה בוצעה בשיטות חדשות וכולה נעשתה בידי המתיישבים וקבוצות פועלים שהועברו זמנית למקום. בגוש נוריס יובש שטח של 6000 דונם על־ידי אנשי גדוד העבודה. בנהלל יובשו 3500 דונם. אמנם, לפני שנסתיימה עבודת היבוש חלו רוב המתיישבים בקדחת. אבל זמן קצר אחרי גמר העבודה נעלמה הקדחת כמעט כליל. חורבות שעל־יד נהלל ובגוש נוריס העידו על ישובים שהיו קיימים באזור זה ונעזבו בגלל המחלות. מחלקת ההתיישבות סללה כביש שחיבר את נהלל עם כביש חיפה–נצרת, ובעין־חרוד נסלל כביש לתחנת־הרכבת צמח – חיפה. היתה בכך הקלה רבה על חיי המתיישבים, בעיקר בחודשי החורף, כאשר האדמה הכבדה בעמק נהפכת לבוץ, שלא ניתן לעבור בו אלא בקושי רב. תשומת־לב מיוחדת ניתנה לתכנון מקום הישוב. המושבות שהוקמו בזמנו, תוּכננו לרוב בהתחשב בראש־וראשונה בצרכי הבטחון. כך ניבנו שורות בתים סמוכים זה לזה ובחלק מהן, בעיקר בגליל, נבנתה חומת־אבן שהקיפה את המושבה כולה. עתה התכוונו לתכנן את הישוב תוך ראיית הצרכים המיוחדים של כל צורת התיישבות (מושב, קיבוץ), לשם הבטחת תנאים אופטימליים לפעילותם המשקית של המתיישבים וחייהם החברתיים. האדריכל ריכארד קאוּפמן שהוזמן לארץ על־ידי ד”ר רופין תיכנן את מושב־העובדים בנהלל כמעגל: הבתים ניבנו מסביב למרכז ועל־יד כל בית – מגרש של 10 דונם לעיבוד אינטנסיבי; במרכז – מגרש גדול המיועד לבניינים הציבוריים (בית־ספר, בית־עם, מחלבה, צרכניה וכו') ולבניית בתי המגורים לבעלי־המקצוע. בצורה זו נקבע, כי המרחק מבתי המתיישבים לבניינים הציבוריים יהיה שווה לכל.

תכנית זו שימשה אב־טיפוס לתכנון מושבים בד־בבד עם התאמתה לתנאים הטופוגרפיים המיוחדים של כל מקום. גם בתכנון המשקים הקיבוציים נקבעו עתה קווים ברורים למדי: חלוקת הישוב לכמה אזורים – בתי מגורים לחברים ולילדים, בנייני משק (רפת, לול, דיר לצאן), בנייני מלאכה ותעשיה. נלקחו בחשבון כיווּני הרוחות, כדי למנוע את ריחות הזבל מלמלא את החלל באזור המגורים. תכנית המשק החקלאי שהוכנה על־ידי מחלקת ההתיישבות היתה מבוססת על ההנחה, כי המשק צריך להיות מעורב ולכלול בתוכו מספר רב של ענפים. המתיישב צריך לעבד את משקו בעבודה עצמית ולכן יש לתכנן את הרכב הענפים במגמה שתאפשר עבודה רצופה במשך כל השנה: לוח־העבודה צריך להיות מאוזן. המשק צריך לייצר בראש־ראשונה את המזון הדרוש לקיום המשפחה: הספקה עצמית מאכסימלית, ורק עודפי תוצרת שיוותרו אחרי סיפוק הצרכים המקומיים במזון, יישלחו לשוק; תמורתם ירכוש המתיישב את הדרוש לו לסיפוק צרכיו האחרים, כגון הלבשה, מזון שאינו גדל במשק וכו'. המטרה היתה איפוא לצמצם ככל האפשר את תלוּת המתיישבים בשוק, בין בקניית מיצרכיו בין במכירת תוצרתו. בדרך זו רצו לחסוך את הוצאות ההובלה והתיווך ולהוזיל את הוצאות־המתיישב. מומחים באו לכלל מסקנה, כי לשם כך צריך לקבוע מיכסת־קרקע למתיישב בשיעור של 100 דונם, בהניחה שזהו השטח שיש בכוחה של משפחה לעבר במו ידיה. מאחר שאפשרויות ההשקיה היו מצומצמות, הוקצב רוב השטח לגידול תבואות: חיטה להספקת האדם וגרעיני מספוא לבהמות־העבודה ולפרות־החלב. שתי פרות ו־50 תרנגולות יספקו למשפחה את החלב והביצים הדרושים לה. העודף יישלח לשוק. יינטעו כמה גפנים ועצי־פרי להספקה עצמית וגן־ירק על־יד הבית שייתן ירקות למשפחה. תכנית זו תוכננה למושב־עובדים, אולם על יסוד הנחות אלו נקבעה תכנית המשק גם לקיבוצים, שבהם כל שני חברים נחשבו כיחידה משקית אחת. תכנון המשק המעורב בעיקר לשם ייצור מזון להספקה עצמית, היה בו משום שינוי קיצוני לעומת המשק המונוקולטורי, המוכר כמעט את כל תוצרתו בשוק וקונה שם את כל המזון הדרוש לבעליו. המגמה להקטין את תלות המתיישב בשוק וקונה שם את כל המזון הדרוש לבעליו. המגמה להקטין את תלות המתיישב בשוק עד למאכסימום האפשרי היתה מבוססת על רמת־חיים ירודה של המתיישבים, שהוציאו למזון בלבד כ־50%–60% מכלל הוצאות־הקיום.

בספרו של ד“ר רופין: “ההתיישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל” (תרס“ח–תרפ”ד), מפורטות בטבלה ההוצאות על כל חבר בקבוצה בשנת תרפ”ג. מסתבר שהוצאות חבר לשנה נעו אז בין 34.8 ל־55.2 לירות מצריות, מזה למזון – בין 18.4 ל־30.8 לי"מ. שיטות־העבודה היו אמנם משוכללות יותר מאשר במושבות הפלחה בגליל ועם־זאת היו עדיין פרימיטיביות למדי. העבודה בשדה נעשתה בעיקר על־ידי בהמות־עבודה: פרדות וסוסים; רק טראקטורים מעטים הוכנסו למשקים ושימשו לביצוע עבודות מיוחדות. את מקום המחרשה הערבית תפסו מחרשות אירופיות רתומות לזוג בהמות. הקציר נעשה במערמות ומאלמות, והדַיש – במכונת־דַיש שהונעה על־ידי טראקטור. הזריעה בוצעה לרוב בידים או במפַזֶרֶת. השימוש בדשן כימי היה מצומצם מאוד. במקומות שבשכנותם היו מצויות ערמות זבל ערבי מן הכפרים הערביים, הובילו את הזבל בעגלות לשדות ופיזרו אותו בידים. לייצור חלב שימשה הפרה המקומית, שתנובתה לא עלתה על 800 – 700 ליטר בשנה. בהדרגה הכניסו את הפרה הדמשקאית או הביירותית שהגיעה לתנובה כפולה מזו. לאחר מכן הובאו לארץ מהולאנד פרות ופרים גזעיים והוחל בהכלאת הפרה המקומית או הדמשקאית בפרים הולאנדיים. כך נוצר במשך הזמן גזע מעורב שהסתגל לתנאי האקלים של הארץ והגיע בהדרגה לתנובת חלב גבוהה. מרבית התרנגולות שגידלו המשקים היו פרי הכלאת התרנגולת המקומית, שתנובת הביצים שלה זעומה, עם תרנגולי לֶגהוֹרן שהובאו מהחוץ. עבודת ההכלאה הראשונה נעשתה בחוות בן־שמן ומשם נפוץ חומר־רבייה לכל המגדלים.**

מחמת שיטות־העבודה הפרימיטיביות וחוסר־הנסיון היו היבולים ירודים, אם גם עלו על יבולי הפלח הערבי. יבול של 80 עד 100 ק"ג חיטה נחשב ליבול יפה. ממילא היו הכנסות המשקים בשנם הראשונות זעומות ורובם סיימו את שנת־העבודה בגרעונות. שכן רק מעטים הספיקו לרכוש נסיון חקלאי לפני התיישבותם. מבחינה זו הלך המצב והשתפר בתוך שנים מעטות. סיבה אחרת לגרעונות היתה כרוכה בעובדה, שהמתיישבים לא קיבלו בשנים הראשונות את תקציבם לרכישת האינוונטאר ולבניית מיבני המשק. מחלקת ההתיישבות לא היתה מסוגלת לספק למשקים את האמצעים שהיו דרושים לכך.

הקשיים הכספיים של ההנהלה הציונית הקונגרס הציוני השנים־עשר, שהתכנס בקארלסבּד בתחילת ספטמבר 1921, החליט על ההתיישבות בעמק יזרעאל ואישר תקציב של 656,000 לי“ש לעבודה בארץ־ישראל בשנת תרפ”ב. בתוך סכום זה הוקצבו להתיישבות החקלאית 225,000 לי“ש לעבודה בארץ־ישראל בשנת תרפ”ב. בתוך סכום זה הוקצבו להתיישבות החקלאית 225,000 לי“ש, כלומר – למעלה מ־30%. על יסוד התקציב הזה הוכנו תכניות־עבודה בישובים שעלו על הקרקע בעמק, אלא שמהר מאוד התברר, כי אומדן ההכנסות שנעשה בקונגרס על מגבית קרן־היסוד היה מופרז. למעשה, עמד לרשות העבודה בארץ־ישראל קצת למעלה ממחצית הסכום הנ”ל. בסעיפי ההוצאה לחינוך ולבריאות, שתפסו חלק ניכר מן התקציב, היה אפשר לקצץ רק במידה מועטה, לפי שרוב הכסף בסעיפים אלו הוצא למשכורות למורים ולעובדים במוסדות החינוך והבריאות. לכן פגע הקיצוץ בצורה קשה בתקציב ההתיישבות דווקא ולמעשה נצטמצם לכדי שליש מהסכום שהוקצב.

במאי 1922, במכתבו להנהלה הציונית בלונדון, התריע ד“ר רופין בהצביעו על שמהתקציב של 56,000 לי”ש שהוקצב בקונגרס לשני מושבי־העובדים – נהלל וכפר־טבעון– הועברו עד כה רק 6585 לי“ש (6718 לי"ש נוספות ניתנו בצורת ערבויות, על חשבון התקציב של החודשים הבאים). הקיצוץ שיבש את כל תכניות העבודה והבנייה וגרם לדחייה בפיתוח המשק. מצב דומה היה גם בקיבוצים. המחסור בבהמות־עבודה ובכלים גרם בגדוד־העבודה לדחיית עיבוד השטחים, והיה גם מחסור במזון: אנשים הלכו ונחלשו, רבו המחלות ופריון־העבודה ירד. תביעותיו של ד”ר רופין להגדלת התקציב כדי למנוע התמוטטות המשקים הצעירים לא נענו; להנהלה הציונית לא היו כל מקורות כספיים נוספים. אפילו לשם כיסוי התקציב המקוצץ נאלצה האֶכזקוטיבה הציונית בארץ להיכנס ל“קומבינציות” ולהתחייבויות בבאנקים ולמשכֵן חלק מתקציבי השנים הבאות. מצבה הכספי של ההסתדרות הציונית לא הוטב גם בשנת תרפ“ג והפיגור במתן התקציב לישובים החקלאיים הלך וגדל. כתוצאה מאי־ביצוע ההשקעות המתוכננות, נבצר מן המתיישבים להמשיך בפיתוח המתוכנן של הענפים. לפי שגם ההכנסות מענפי־המשק היו קטנות מהמתוכנן, היה הכרח להעביר חלק מתקציב ההשקעות – לכלכלת האנשים. חלק גדול מהתקציב הוצא, איפוא, למטרות לא־פרודוקטיביות – דבר שהגדיל במידה ניכרת את ההוצאות להקמת המשקים. לפי התכנית שהוכנה על־ידי המחלקה להתיישבות צריך היה להשקיע כ־700 לי”ש לכל משפחה עד שתוכל להתקיים ממשקה; סכום זה צריך היה להינתן תוך 3 שנים. ואולם בגלל המחסור בכספים נתארכה תקופת ביסוס המשקים לשנים רבות, ורק בשנת 1934 דהיינו, 13 שנה לאחר העלייה להתיישבות קיבלו הישובים את יתרת התקציב שנקבע להם ואז חתמו על החוזים עם המחלקה להתיישבות על פרעון ההלוואות.

מובן מאליו כי מחמת המצוקה הכלכלית חיו המתיישבים בשנים הראשונות בתנאים קשים מנשוא. מעט הכסף שנתקבל על חשבון התקציב, הושקע, פרט לכלכלה, במיבני משק, ברכישת אינוונטאר חי ודומם ובנטיעת מטעים. לא ניבנו בתי־מגורים. החברים המשיכו לגור באוהלים ובצריפים. בניית הרפתות והלולים קדמה לבניית בתים. בנהלל ניבנו בשנתיים הראשונות כל הרפתות, ואילו המתיישבים וילדיהם גרו עוד במשך שנים רבות בצריפים. מצב דומה היה בקיבוצים, שבהם התגוררו אנשים באוהלים או צריפים רעועים. אמנם בעין־חרוד ובתל־יוסף לא היתה, למעשה, אפשרות לבנות בנייני־קבע, כל עוד לא נרכשה האדמה בגבעת קוּמי, שנועדה כמקום לישובי־הקבע. תנאי־המגורים הקשים, העדר בניינים ציבוריים ומיבני שירותים; הצפיפות הרבה ורמת־התזונה הירודה גרמו סבל רב ורק בכוח דבקותם בחזון ההתיישבות שלהם ונכונותם לשאת ביסורים של חיי יום־יום, החזיקו החלוצים מעמד והמשיכו לעבוד, תוך כדי פיתוח איטי של המשק. כמובן, לא כל חברי הקיבוצים שעלו להתיישבות היו מסוגלים לעמוד במבחן הקשה; רבים עזבו את הקיבוץ והלכו לבנות את עתידם בעיר. גם במושבים היו משפחות שלא החזיקו מעמד, אולם מספר העזיבות כאן היה הרבה יותר קטן מאשר בקיבוצים.

מצבה הכספי הקשה של ההנהלה205 הציונית גרם לכך, שבמקום פעולה התיישבותית תכניתית, צריך היה לכבות “שריפות”, לסתום פרצות ולחיות מן היד אל הפה. לא ייפלא איפוא, כי אחרי מעשה ההתיישבות הגדול של השנים תרפ“א–תרפ”ב, חלה הפסקה בהרחבת ההתיישבות, וכספי קרן־היסוד הוצאו בעיקר להמשכת פיתוחם של הישובים שבעין. הישובים החקלאיים בארץ־ישראל בסוף תקופת העליה השלישית בשנת 1924 (תרפ"ד) היו בארץ 71 ישובים חקלאיים, מהם 20 ישובים שנוסדו אחרי מלחמת־העולם הראשונה. ואלה שמות הישובים לפי אזורי הארץ:

מספר סידורי בגליל העליון בגליל התחתון ובקעת כנרות עמק יזרעאל בשומרון ובשרון ביהודה
1 מטולה מגדל בית־אלפא טירה מקוה־ישראל
2 כפר־גלעדי פוריה חפצי־בה עתלית ראשון־לציון
3 תל־חי מצפה תל־יוסף זכרון־יעקב נחלת־יהודה
4 אילת־השחר חטין עין־חרוד בת־שלמה באר־יעקב
5 מחניים רמה־שרונה כפר־יחזקאל שפיה נס־ציונה
6 ראש־פינה יבנאל גבע בנימינה רחובות
7 משמר־הירדן בית־גן מרחביה מושב שוּני עקרון
8 יסוד־המעלה סג'רה מרחביה קיבוץ גבעת־עדה גדרה
9 מסחר בלפוריה חדרה באר־טוביה
10 הר כנרת תל־עדשים גן־שמואל רוחמה
11 כנרת קבוצה גניגר כרכור בן־שמן (מושב)
12 כנרת מושבה נהלל כפר־סבא חולדה
13 דגניה א' יגור עין־חי כפר־אוריה
14 דגניה ב' רעננה הרטוב
15 ביתניה פתח־תקוה קרית־ענבים
16 מלחמיה עין־גנים . מוצא
17 גשר . קלנדיה

חלוקת הישובים לפי צורת ההתיישבות היתה כלהלן: מושבות – 35, קבוצות – 21, מושבים – 11, חוות – 3, בית־ספר חקלאי – 1. פרט ל־21 הקבוצות שבהתיישבות היו שתי קבוצות שישבו זמנית בשכנוּת לקבוצות אחרות: מארקֶנהוֹף – בשכנות לצריפין (מזרע) וקבוצת “אחווה” בשכנות לגניגר; כעבור שנים מספר עברו למקומות התיישבות קבועים: מארקנהוף – לבית־זרע וקבוצת “אחווה” – לשריד.

במושבות הישנות של הגליל העליון לא חלו בינתיים שינויים ניכרים. לאט־אט התאוששו מהתלאות של ימי מלחמת העולם. למטולה, שנעזבה בימי מאורעות תל־חי, חזרו המתיישבים ושיקמו את משקיהם. הקבוצות שעלו בימי המלחמה: כפר־גלעדי, תל־חי ואילת־השחר, עמדו בראשית בנייתן. חברי כפר־גלעדי ותל־חי, שעזבו את המקום בימי המאורעות, חזרו אליו אחרי כמה חודשים והחלו בשיקום ההריסות. בכפר־גלעדי הצטרפו אנשי “השומר” ל“גדוד העבודה”, שעזר להם על־ידי שליחת אנשים לעבודה, בעיקר לעבודות הבנייה. אילת־השחר הוסיפה להיאבק עם מחסור בקרקע ובאנשים. לבסוף הצטרפה אליה “קבוצת ביאליסטוק”, שעבדה לפני־כן בעבודות־בנין בעיר; דבר זה נתן לה את הכוח להמשיך במאבקה עם יק“א שלא השלימה עם התיישבותה של הקבוצה במקום הזה. במחניים, שעמדה שנים רבות בשממונה, התנחלה בימי המלחמה קבוצה שעיבדה חלק מאדמתה; לאחר שהתפזרה, עלה במקומה ארגון למושב־עובדים. גם ארגון זה לא החזיק מעמד בגלל המחסור במים ועזב את המקום בשנת 1925. מושבות הפלחה בגליל התחתון התאוששו לאט־לאט מהמשבר שנקלעו אליו אחרי המלחמה, כאשר חלה ירידה גדולה במחירי התבואות. במידת־מה נעזרו על־ידי יק”א. לעומת זאת, מצבן של אחוזות “פוריה” ו“רמה” היה בכל רע: המטעים הוזנחו בימי־המלחמה; אחדים מחבריהן בארצות־הברית עלו לארץ, אולם לא היה בכוחם לשקם את המטעים; מקצתם חזרו לחו“ל, מקצתם עברו למקומות אחרים. מלבד המחסור בכסף, היה עוד גורם שקבע את גורל ה”אחוזות“: עצי־השקד נפגעו במזיק ה”קפנודיס" והתנוונו ובמשך הזמן נעקרו; על חלק משטח המטע הפגוע החלו איכרי המושבות השכנות לגדל תבואות. לעומת זאת, הצליחה החווה במגדל לשמור על קיומה ובסוף המלחמה החלו להתיישב בה איכרים, שהניחו כאן את היסוד למושבה מגדל. בשנת 1923 עלו לחיטין המשפחות הראשונות של “המזרחי” והחלו בבניית המושבה.

בעמק הירדן חלה הטבה ניכרת במצבה של קבוצת כנרת, שסבלה עד כה מחוסר אנשים, לאחר שרבים מחבריה עזבו אותה ועברו ל“גדוד העבודה”. עם הצטרפותה של “קבוצת וילנה”, שעבדה קודם בכבישים ובעבודות ציבוריות, חל המיפנה וכינרת התקדמה יפה בפיתוח משקה. ה“חצר” היתה צרה מהכיל את המשק הגדל והוחל בתכנון העברת הישוב לגבעה סמוכה, שעליה נבנה ישוב־הקבע של קבוצת כנרת. דגניה ב' נמצאה בשלבים ראשונים של בנייתה ופיתוח משקה. סמוך למלחמיה קנתה יק“א בזמנו שטח של 5000 ד', אולם לא הצליחה להעביר אותו לבעלוּתה. ב־1921 עלתה למקום קבוצה של חיילים משוחררים מהגדוד העברי. לאחר שיק”א סיפקה להם את האינוונטאר הדרוש חרשו את האדמה והתיישבו בכפר גִ’יסֶר־אל מַגַ’מֶע, היא גשר (הערבים פונו ממנו). כעבור שנתיים, שלוש התפרקה הקבוצה בגלל ויכוח בין חברים, שחלק מהם נטה למושב־עובדים. המרכז החקלאי שלח לכאן את קבוצת “אחדות”, שעבדה בבנין בעיר, והיא שהתיישבה במקום בקביעות. להר כנרת עלתה קבוצת חלוצים מהעליה השלישית, שעבדה בהכשרת קרקע וביעור, אולם בכלל חוסר תנאים להתיישבות־קבע עזבה את המקום.

דרומית מחיפה הוקמה אחרי המלחמה קבוצת טירה, שהתיישבה על אדמת המושבה הגרמנית שהופקעה מבעליה אחרי הכיבוש הבריטי. חלק המתיישבים היה קודם בקואופרציה במרחביה; עליהם נתוספו עתה פועלי מושבות, וביחד הקימו משק קטן ופיתחו את ענף הרפת. את החלב שיווקו בחיפה. ואולם בגלל המחסור בקרקע מתאימה התפזרה הקבוצה אחרי כמה שנים. גם יק"א החלה בהתיישבות בשטחי־הקרקע שנמצאו ברשותה.

בשנת 1922 נוסדה המושבה בנימינה על שטח של 6500 ד'. התיישבו כאן בני איכרים ממושבות השומרון, קבוצת חקלאים שקיבלו את הכשרתם בקליפורניה וכן קבוצת חלוצים מהולאנד. יק“א למדה מנסיון המושבות הקודמות ותיכננה את בנימינה כמשק מעורב, שחלק מאדמתו צריך להיות מושקה במי המעיינות שבסביבה. הפעם עשתה את המלאכה בצורה שיטתית: בנתה בתים ורפתות למתיישבים וציידה אותם באינוונטאר הדרוש. בשנים הראשונות התפתחה המושבה יפה. ליק”א היתה תכנית להקים עוד מושבה באדמת שוּני. במשך 2–3 שנים עבדו כאן קבוצות פועלים אחדות בהכשרת קרקע, אולם כעבור זמן־מה בוטלה תכנית זו והקבוצות עזבו את המקום. בקבוצת גן־שמואל חלו חילופי גברא. הקבוצה הותיקה, מאנשי העליה השניה, שהחזיקה במשק בשנות המלחמה, הלכה ונתמעטה בגלל מחלת הקדחת ותנאי הקיום הקשים. ב־1920 הובאה למקום קבוצה של 12 איש מחלוציה הראשונים של העליה השלישית ואליהם הצטרפו חברים בודדים. אמנם הקבוצה הצליחה לתקן את מצב המשק, אולם הקדחת, וגם יתר הקשיים, גרמו לעזיבה מתמדת ולחוסר־יציבות בהרכב הקבוצה. על כרכור עבר משבר קשה. בימי המלחמה נותקה גם החווה הזאת מבעליה, ואף־על־פי־כן הצליחה קבוצת פועלים שהיתה במקום,יחד עם נציגי “אחוזת לונדון”, לעבד חלק מהאדמה. אחרי המלחמה עלו ארצה כמה משפחות מאנגליה ועל אף קשיים רבים הצליחו להסדיר את הבעלוּת על הקרקעות ואת תשלום החובות שהצטברו. ב־1923 הוחל בבניית בתים לאיכרים שהחליטו להתיישב במקום.

בשרון הצפוני הוחל בשיקום כפר־סבא ועין־חי. כפר־סבא עין־חי. כפר־סבא נחרבה בימי המלחמה, כאשר היתה נתונה במשך שנה כמעט להפגזות של הצבא הבריטי. אחרי הכיבוש שיקמו התושבים את ההריסות, אולם ב־1921, כאשר ערבים התנפלו על כפר־סבא, שוב נעזבה המושבה על־ידי תושביה ונהרסה כמעט כליל. גורל דומה היה לעין־חי. ב־1922 חזרו אנשי כפר־סבא והחלו לבנות מחדש את מושבתם, בעזרת ההסתדרות הציונית. בכפר מל“ל (עין־חי) החליטה המחלקה להתיישבות להקים מושב־עובדים. עבר זמן־מה עד אשר רוכזה מיכסת־הקרקע הדרושה למושב והמתיישבים החלו לבנות את משקיהם. בשנת 1922 נעשו עבודות ההכשרה לייסוּד המושבה רעננה. חברה של ציוני אמריקה (אחוזת־ניו יורק) רכשה 5,000 ד' מ”חברת הכשרת הישוב" בשכנוּת לכפר־סבא וכפר מל“ל. זו הית ראשית ההתיישבות של אנשי המעמד הבינוני אחרי המלחמה ובעקבות המושבה הזאת נוסדו ישובים נוספים בשרון וביהודה. ביהודה חלו שינויים מעטים במפת ההתיישבות: מושב הפועלים נחלת־יהודה נהפך למושב עובדים. בבן־שמן מסרה הקק”ל חלק מהאדמה ליישוב 11 משפחות וכך נוסד מושב בן־שמן. על־יד ירושלים, על אדמת קלנדיה, הוקם המושב עטרות. חוות רוחמה, שכל עובדיה גורשו ממנה ב־1917 בפקודת השלטונות התורכיים, נחרבה בימי המלחמה. לאחר שהאדמה עברה לידי אפ“ק, תמורת חוב של אגודת “שארית ישראל”, מסר הבאנק את הנהלת החווה לידי איכר מעקרון. החווה עוּבּדה בידי פועלים יהודים שמספרם הלך ופחת, הן בגלל תנאי הדיור והן בגלל חוסר הסיכוי להתיישב במקום. ב־1924 נשארו בחווה רק 13 פועלים, שגם הם עזבו לאחר מכן. מעתה עוּבדה רוב האדמה בידי ערבים שקיבלוה בחכירה. מן הראוי להזכיר כאן גם את הנסיון ליישב חיילים משוחררים בתל־ערד. ממשלת המאנדט הציעה לארגון החיילים להתיישב על אדמת הג’יפטליק בתל־ערד, 32 קילומטר צפונית־מזרחית לבאר־שבע. משלחת מטעם החיילים המשוחררים, שבה השתתפו י. בן־צבי, רחל ינאית ואסף גור206, ביקרה במקום ומצאה אותו ראוי להתיישבות, אם אך יימצאו כאן מים. הממשלה הקציבה סכום מסוים לקידוח. באדר תרפ”א (1921) הגיעה למקום קבוצה של 9 חיילים משוחררים שהחלה בהכנות להקמת הישוב. אולם בקידוח זה לא נמצאו מים. קידוח שני נעשה על חשבון המתיישבים; כאשר הגיעו לעומק של 30 מטר, לא נותרו בידי החיילים אמצעים להמשיך בעבודה והם עזבו את המקום.


פרק ד: העליה הרביעית (1929־1924)

סקירה כללית

בקיץ 1923 הורע מצב העבודה בארץ ומספרם של מחוסרי־העבודה הלך וגדל. רוב העבודות הציבוריות, שהעסיקו את העולם החדשים בשנתיים האחרונות נסתיימו, ואילו עבודות חדשות נתקבלו רק בהיקף מצומצם. מספר המובטלים בציבור הפועלים הגיע ל־13־12 אחוז. מצב זה השפיע מיד על היקף העליה, שהתמעטה במחצית השניה של שנת 1923 וראשית 1924. אמנם נעשו מאמצים גדולים ליצור מקומות־תעסוקה חדשים. במושבות הוחל בגידול טאבאק, לאחר ביטול המונופולין הממשלתי מימי התורכים. גידול הטאבאק התרכז ברובו במושבות הגליל, אולם גידלוהו גם במושבות השומרון ויהודה. ההסתדרות שלחה קבוצות של פועלים ופועלות למושבות אלו לעבוד בקבלנות בעבודות הטאבאק. את מקום מחנות האוהלים של פועלי הכבישים תפסו מחנות־האוהלים של עובדי הטאבאק. אלא שההכנסה מעבודה זו היתה זעומה והספיקה אך בקושי לכלכלת העובדים. כאשר נסתיימה עונת העבודה והטאבאק נאסף על־ידי האיכרים, הוברר, כי יש קושי רב לשווקו. בגלל מחירו הירוד חדלו רוב האיכרים מן הגידול הזה.

שינוי משמעותי במצב העבודה חל עם התעצמות העליה בשנת 1924. בשנה זו עלו לארץ 14,000 יהודים, לעומת 8000 בכל אחת משלוש השנים הקודמות. ב־1925 גברה העליה עוד ביתר־שאת ובשנה זו נכנסו לארץ 35,000 עולים. ב־1926 חלה שוב ירידה בהיקף העליה משהגיעו רק 14,000 יהודים. בס"ה באו איפוא בשלוש השנים האלו 63,000 עולים, לעומת 25,000 במשך כל תקופת העליה השלישית. אולם לא רק ממדי העליה השתנו.

חל שינוי מהותי גם בהרכבה. בעוד שבשנים הקודמות היו רוב העולים אנשים צעירים, רובם רווקים וחסרי־אמצעים, הרי בעליה הרביעית, למן 1924 ואילך, באו לרוב יהודים בעלי־משפחה, אנשי המעמד הבינוני: בעלי־מלאכה, חנוונים, סוחרים זעירים, וכן גם תעשיינים, בעלי־אמצעים גדולים יותר, ובעלי מקצועות חפשיים. כמחצית העולים באו מפולין ורק 20 אחוז מרוסיה, לאחר שהממשלה הסוביטית החליטה לסגור את גבולות המדינה ולמנוע הגירה ממנה. העליה מפולין גדלה בעיקר מחמת מצוקה כלכלית שהחמירה בעקב מדיניותה הפיסקלית של הממשלה הפולנית שהטילה מסים כבדים מאוד ופגעה בכך בעיקר באנשים מן המעמד הבינוני.

לעליה זו קראו “עליית גראבּסקי”, על שם שר־האוצר הפולני שיזם את המסים האלה וגרם לנישול של יהודים רבים מעמדותיהם הכלכליות. באותה תקופה חוקקו בארצות־הברית חוקי־הגירה חדשים. ארץ זו, שהיתה לפנים היעד העיקרי להגירת היהודים ממזרח־אירופה, סגרה אף היא את שעריה. בשנת 1921 היגרו לארצות־הברית 119,000 יהודים: בשנת 1924 נכנסו לשם רק 40,000 וב־1925 ירד מספר המהגרים היהודים ל־10,000. שינוי זה השפיע על גידול זרם־העליה לארץ־ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שמספר היהודים שעלו היה גדול כמה מונים ממספר היהודים שהיגרו לארה"ב. אולם בצד הלחצים הכלכליים בארצות־המוצא, מילא תפקיד חשוב הדחף הציוני והדחף הדתי. עם עלייתם של אנשי המעמד הבינוני, לא פסקה העליה החלוצית, אולם משקלה ירד, לעומת השנים הקודמות. בגלל אופיה המיוחד של עליה זו התרכזו העולים בעיקר בערים. בדרך כלל לא פנו בעלי־המשפחות לחקלאות ולמושבות, כי אם השתדלו לבנות את עתידם כאן באותם המקצועות, שבהם עסקו בחוץ־לארץ. כ־80% מהעולים שעלו בתקופת העליה הרביעית, התיישבו בערים, רובם בתל־אביב. עיר זו גדלה במהירות רבה. אוכלוסיית תל־אביב, שמנתה בסוף 1923 – 16,500 הגיעה בסוף 1925 ל־40,000 נפש, לבד מ־8000 יהודים שגרו ביפו. גם האוכלוסיה היהודית בירושלים ובחיפה גדלה, אולם בקצב יותר איטי מאשר בתל־אביב. בעקב זרם העליה הגדול, גברה תנועת הבנייה. אלפי בתים ניבנו בשנים האלו בתל־אביב ובערים האחרות. בפעם הראשונה בתולדות הישוב התרכז ציבור גדול של פועלים עירוניים.

חלק גדול מעבודת הבנייה נעשה בקבלנות על־ידי קבוצות פועלים, בעיקר באמצעות “המשרד לעבודות ציבוריות” של ההסתדרות, שהתארגן ב־1924 כחברה קבלנית בשם “סולל בונה”. מוסד קבלני זה מילא תפקיד מכריע לא רק בביצוע הבנייה הגדולה: הוא גם יצר את התנאים להכשרת אלפי פועלים במקצוע הבנין. למילוי תפקיד זה נעזר “סולל בונה” בהסתדרות הציונית ובבאנק הפועלים. גם הבנייה הפרטית נעזרה בשני מוסדות כספיים: “הבאנק האפותקאי הכללי בארץ־ישראל” שהוקם על־ידי קרן־היסוד ובאנק “משכנתאות ואשראי ארץ־ישראל”, מייסודם של ציוני אמריקה. בד־בבד עם תנועת הבנייה, צעד גם פיתוח התעשייה את צעדיו הראשונים. עד כה לא היו בארץ מפעלי־תעשייה ראויים לשמם, להוציא את יקבי־היין וכמה בתי־מלאכה גדולים ביפו.

פנחס רוטנברג207 החל בתקופה זו בביצוע תכניתו להקים תחנות־כוח בארץ. ב־1923 הפעלה תחנת־הכוח הראשונה בתל־אביב ושנתיים לאחר מכן נבנו תחנות־כוח בחיפה ובטבריה. חידוש זה נתן דחיפה לפיתוח התעשייה. בתל־אביב הוקם בית־החרושת “סיליקט” לייצור לבֵנים, כדי לספק את הביקוש הגדול לחומרי בניין. בסיועה של יק“א הוקמו בחיפה ה”טחנות הגדולות" ובית־החרושת “שמן”, בעתלית הוקם מפעל לייצור מלח. ב־1925 נוסד על־ידי יזמים פרטיים בית־החרושת למלט: “נשר”. בכמה מקומות בארץ הוקמו מפעלי טקסטיל. לצד מפעלי־התעשייה צמחו מאות בתי־מלאכה קטנים, חנויות וקיוסקים, וכל אלה סיפקו עבודה והכנסה לעולים ולתושבים שהגיעו בגלי־העליה הקודמים. אלא שגיאוּת זו לא נמשכה זמן רב.

בסוף 1925 נראו האותות הראשונים של המשבר המתקרב. היו לכך כמה סיבות: המצב הכלכלי בפולין ובארצות אחרות החמיר, דבר שגרם להקטנת מספר העולים שהיו בידיהם אמצעים כספיים. מילא חלה ירידה בתנועת הבנייה והופחת הביקוש לדירות. מאידך גיסא, נתגלעו עתה התוצאות של הספסרות בקרקעות עירוניות שפשתה עקב הביקוש הגדול למגרשי בנייה. מחירי המגרשים, שהספסרים העבירו מיד ליד, האמירו מאוד, עד שלא היתה עוד הצדקה כלכלית לבניית בתים להשכרה. כאשר נבלמה תנועת־הבנייה נפגעו החיים הכלכליים. מפעלים רבים התמוטטו. “סולל בונה” הסתבך בחובות ולא היה יכול להמשיך בפעילותו. פועלים רבים פוטרו. גם לרבים מבעלי־המלאכה אבדה פרנסתם ומספר המובטלים עלה במהירות. בסוף שנת 1925 היו בארץ 4000 מחוסרי־עבודה. מספרם גדל ל־7000 ב־1926 ובאמצע 1927 הגיע מספרם לשיא של 8500. ב־1926 עזבו את הארץ 7300 יהודים, כמחצית ממספר העולים שבאו באותה שנה. ב־1927 יצאו את הארץ למעלה מ־5000 יהודים, שעה שמספר העולים הגיע ל־2300 בלבד. בשנת 1928 יצאו מהארץ 2100 איש, כמספר העולים באותה שנה. רק ב־1929 נתגלו סימנים ראשונים של התאוששות כלכלית.

ההון הפרטי בהתיישבות

חלק לא־גדול של אנשי המעמד הבינוני פנה למושבות הקיימות וגם הקים כמה מושבות חדשות בשרון. גרם לכך בראש־ובראשונה השינוי שחל במצב הפרדסנות. ענף־הפרדסנות, שנפגע קשה בימי מלחמת־העולם, התאושש לאט־לאט. ייצוא תפוחי־הזהב, שנפסק כמעט לחלוטין בימי המלחמה, גדל משנה לשנה ובשנת 1924 חזר לשיעור שמלפני מלחמת־העולם: 1.5 מיליון תיבות. מאז הלך היצוא וגדל בקצב מתמיד. גם רווחיוּת הענף גדלה. הודות לארגון הייצוא ושיפור איכות הפרי והאריזה. ענף זה התאים לפעילותו הכלכלית של סוג העולים החדש, יותר מאשר המשק החקלאי המעורב. אמנם היה דרוש הון רב לנטיעת פרדס ואחרי הנטיעה צריך היה לחכות 5 – 6 שנים עד לקבלת ההכנסות הראשונות, אולם את העבודה בפרדס גופא או חלק ממנה, אפשר היה לעשות על־ידי פועלים שכירים. מכאן יובן, שרוב העולים החדשים, שהביעו את רצונם לעסוק בחקלאות, בחרו בענף הפרדסנות.

בתקופה זו נרכשו שטחי קרקע גדולים באזור השרון, בעיקר על־ידי “חברת הכשרת הישוב” ואגודות שונות של מתיישבים. בגלל מיעוט האמצעים שעמדו לרשות “הכשרת היישוב” נבצר ממוסד זה לרכוש את כל השטחים שהיה אפשר לרכוש אז. גם אנשים פרטיים עסקו בקניית קרקעות: הספקולציה והאמרת מחירים גרמו נזק גדול ליהודים שהיו מעוניינים לרכוש קרקע לשם התיישבות. ב־1922 הוחל בבניית המושבה רעננה על־ידי חברת “אחוזה” מארצות־הברית. ב־1924 הוקמה המושבה מגדיאל ובאותה שנה הונחו היסודות לבני־ברק, שהוקמה מלכתחילה כמושבה חקלאית. שנה לאחר מכן נוסדו המושבות רמתיים והרצליה. מאוחר יותר (1928) הוקמה המושבה פרדס־חנה על־ידי פיק"א והוחל בפיתוח מזורז של המושבה כרכור אחרי לבטים רבים שליוו את גידולו של ישוב זה בשנים קודמות. ב־1929 נוסדו המושבות תל־מונד (ע"ש סֶר אלפרד מונד) והדר והונח היסוד להקמת נתניה על־ידי אגודת בני־בנימין – בני המושבות הותיקות. רבים מהעולים רכשו שטחי קרקע ונטעו פרדסים בתוך המושבות הותיקות שאוכלוסייתן גדלה במהירות. ב־1927 היו בראשון־לציון למעלה מ־1800 תושבים, ברחובות – 1700 ובפתח־תקוה – 5800. הודות לזרם העולים התנערה גם המושבה כפר־סבא שנחרבה פעמיים.

רוב המושבות החדשות ניבנו באמצעים פרטיים של המתיישבים. במקרים לא־מעטים התברר, כי הון המתיישבים אינו מספיק לנטיעת הפרדס ועיבודו, לאחר שחלקו הגדול כבר הוצא לרכישת הקרקע; במקרים אלה הגישה קרן־היסוד את עזרתה וחילצה את המתיישבים ממשבר שאליו נקלעו. מצב כזה נתהווה במגדיאל, בבני־ברק, בהרצליה וברמתיים, שם נתנה מחלקת ההתיישבות הלוואות למתיישבים הראשונים וסייעה לפיתוח אזור־המטעים. ב־1924 היו בידי יהודים 12,000 ד' פרדסי הדרים ומאז נוספו מדי שנה 6 – 7 אלפי דונם. ב־1929 נוספו 15,000 ד' פרדסים. הייצוא של פרי־הדר גדל מ־1.5 מיליון תיבות ב־1923/24 ל־2 מיליונים ב־1926/27 ול־2.5 מיליונים בשנת 1930/31. העבודה העברית במושבות פיתוחו הנמרץ של ענף ההדרים וייסוד המושבות החדשות המציאו אפשרויות גדולות של עבודה לפועלים יהודים. פועלים רבים עברו מהעיר למושבות. לעומת זאת, מצב העבודה העברית במושבות הותיקות לא השתנה לטובה. רוב העבודה נעשה בידי פועלים ערבים ולא נראה כל סיכוי לשינוי המצב. מחמת חוסר־העבודה, מצד אחד, ובעקב העליה שהלכה וגברה ב־1924, מצד אחר, החלה ההסתדרות, יחד עם מחלקת העבודה של ההסתדרות הציונית, לארגן חבורות פועלים לעבודה במושבה. כבר במלחמת העולם הראשונה נעשה נסיון מוצלח להקים קבוצות קבלניות של פועלים, שקיבלו עליהן עיבוד פרדסים בקבלנות (החשובה שבהן היתה קבוצת “אחווה”). במתכונת זו הוקמה ב־1924 חבורת “מַעֲבָר” בפתח־תקוה. בצדק הניחו, כי לקבוצה מלוכדת קל יותר לכבוש את העבודה וליצור את התנאים הדרושים לקליטת עולים חדשים ולהכשרתם לעבודה גופנית במקצועות הפרדסנות. זמן קצר לאחר היווסדה מנתה חבורת “מעבר” 280 חברים. ההנהלה הציונית עזרה לה לחכור מגרש, לבנות צריפים למגורים ולהקים משק־עזר. בו בזמן נוסדו חבורות נוספות, כגון חבורת “הדרום” ברחובות וסניפים לה – בנס־ציונה, בראשון־לציון ובגדרה; חבורת “השומרון” בחדרה וחבורת “הגליל” ביבנאל. כל החבורות האלו נוסדו כקבוצות־ארעי: תפקידן העיקרי היה לקלוט עולים חדשים ולהכשירם לעבודה; אחרי שהות של שנה או חצי־שנה כבר יכלו העולים לעזוב את החבורה ולדאוג לעצמם, אם כיחידים ואם כהתלכדות בקבוצות.

בצד החבורות קמו במושבות פלוגות של הקיבוצים הארציים – “גדוד־העבודה” וקיבוץ עין־חרוד (עין־חרוד – הארגון הארצי, לא משק עין־חרוד). קיבוץ עין־חרוד שלח ב־1924 פלוגות לפתח־תקוה ולזכרון־יעקב. גדוד־העבודה הקים פלוגה בנס־ציונה. במושבות נתארגנו קבוצות קטנות, שמספר חבריהן לא עלה על כמה עשרות; שלרוב התלכדו לפני עלייתם או תוך כדי עלייתם לארץ. לחבורות, לפלוגות ולקבוצות היתה מטרה משותפת: כיבוש העבודה במושבות. עם זאת היה הבדל יסודי בין החבורות לבין הפלוגות והקבוצות: החבורה היתה פתוחה לכל וראתה בחברים שנקלטו בה חברים זמניים, שעזבו אותה, שעה שיכלו לעמוד ברשות עצמם. לעומת זאת, הפלוגות של הקיבוצים הארציים והקבוצות קלטו חברים שהיו קשורים איתם קשר רעיוני עוד לפני עלייתם לארץ; מקצתם היו בני אותה ארץ או בני אותה עיר. הודות לכך התלכדו עולים חדשים עם חברים ותיקים לחטיבה אחת, בראותם את עבודתם במושבה כעבודה זמנית, ואילו מטרתם – התיישבות בישובים עצמאיים.

עשרות קבוצות גדולות וקטנות נוצרו באותן השנים במושבות, ביניהן גם קבוצות של “השומר הצעיר” וקיבוצי עלייה אזוריים, כדוגמת “הכובש”, שחבריו באו מגליל וילנה בפולין. לבד מן הפועלים המאורגנים בחבורות ובקבוצות, שהיוו ב־1926 כ־40% מפועלי המושבה, היו כאן גם פועלים בודדים רבים, מהם שהיו תחילה בחבורות ובקבוצות ועזבו אותן במשך הזמן. חלק חזרו והתארגנו ב“ארגונים למושב־עובדים” וחיכו לתורם להתיישב במושבי־העובדים שיוקמו בעתיד. דרכם של פועלי המושבות לא היתה סוגה בשושנים. בדרך כלל סירבו האיכרים להעסיק פועלים יהודים בפרדסיהם מסיבות כלכליות. שכרו של הפועל הערבי היה 8 – 10 גרוש ליום, בו בזמן שמחיר יום־עבודה לפועל יהודי היה 17 – 20 גרוש. גם בשכר זה התקשה הפועל היהודי להתפרנס, כי העבודה לא היתה רצופה והיו עונות רבות של חוסר־עבודה. רמת־חייהם של פועלי החבורות והקבוצות היתה איפוא נמוכה מאוד וכלכלתם על סף רעב. הסתדרות העובדים וההסתדרות הציונית נקטו אמצעים כדי להקל על פועלי המושבות. מחלקת־העבודה של ההסתדרות הציונית הקציבה אמצעים להקמת מחנות לקבוצות ולבנין דירות זולות ליחידים וכן להקמת משקי־עזר שהיו עשויים להקטין את הוצאות הכלכלה ולהכשיר את החברים בענפי חקלאות. דאגו גם לארגון עבודות ציבוריות ב“עונות המתות” בפרדסים.

בעזרת ההסתדרות הציונית הקימה הסתדרות הפועלים החקלאיים ב־1926 מכשיר נוסף לכיבוש העבודה: “המשרד הקבלני לעבודות חקלאיות”, שמאז 1929 נקרא “יכין”; בשנים הבאות מילא תפקיד חשוב בפיתוח הפרדסנות והחדרת הפועל היהודי לתוכה. הודות לארגון החבורות והקבוצות, ולעזרה שניתנה להן ולפועלים הבודדים, גדל מספר הפועלים במושבות בשיעור ניכר. באוקטובר 1924 היו בכל מושבות־המטעים כ־1000 פועלים יהודים; עד מארס 1927 גדל מספרם ל־5200 בקירוב. לגידול זה גרם, מצד אחד, מצב האבטלה בעיר, שרבים עזבוה ועברו למושבה; ומצד אחר, הפעולות שנעשו על ידי המוסדות הציבוריים כדי לאפשר את קיומם של פועלים יהודים במושבה. במשך הזמן התרכזה במושבות רזרבה חלוצית גדולה להתיישבות חקלאית. אמנם לא כל הקבוצות והפלוגות הצליחו להגשים את שאיפתן להתיישבות, אולם אחרי ציפייה של שנים, זכו רובן לעלות להתיישבות באזורי הארץ השונים. תקופת עבודתם במושבה הכשירה אותם לכך: כאן רכשו נסיון בעבודה, קיבלו הכשרה חקלאית והתנסו בארגון חיי קבוצה ובניהול ענייניה.

התיישבות החסידים

בתוך זרם העולים, אנשי המעמד הבינוני, אשר בחרו ללכת להתיישבות חקלאית והתרכזו ברובם באזור הפרדסנות בשרון, היתה תופעה חדשה ויוצאת־דופן של עליית חסידים שהחליטו להתיישב בעמק יזרעאל ובעמק זבולון. אמנם לא היה חידוש בעצם עלייתם של יהודים דתיים והתיישבותם בארץ. האמונה הדתית שימשה תמיד כוח דוחף לעליית יהודים לארץ־ישראל ורוב האיכרים במושבות הותיקות היו אנשים דתיים. גם בתקופת העליה הרביעית עלו לארץ יהודים דתיים שהקימו ישובים חדשים. חלק מהם היו חברים בהסתדרות “המזרחי”. הם שהקימו את כפר־חיטין בגליל, את כפר־גדעון בעמק יזרעאל ואת בני־ברק. גם חלק ממייסדי מגדיאל היו דתיים. קבוצה מאנשי “אגודת־ישראל” יסדה מושבה בשם “נחלת ישראל” צפונית לעפולה, שלא הגיעה אמנם להתפתחות של ממש.

ציבור החסידים הגדול בפולין ובגליציה עמד מנגד לתנועת העליה לארץ ורוב האדמו“רים התנגדו בתוקף לתנועה הציונית ולעליה “ציונית”. בשנת 1924 חל מיפנה, כאשר הרבי מיאבּלונה והרבי מקוזניץ שברו את קו ההתנגדות והקימו שתי חברות להתיישבות: “נחלת יעקב”, שאליה הצטרפו כ־600 חברים ו”עבודת ישראל" שמנתה 80 חבר. מובן מאליו, שגורמי ההשפעה על הגברת העליה מפולין, השפיעו גם על קהל החסידים בארץ זו. אולם בנוסף לגורמים הכלכליים והמדיניים, שהביאו להתערערות יסודות הקיום היהודי בעקב מדיניותה של ממשלת פולין, פעל הרצון לבסס את חייהם בארץ־ישראל על יסודות שונים מחייהם בגולה ולבנות את עתידם כאן כעובדי־אדמה. שתי החברות קנו מחברת “הכשרת הישוב” 19,000 ד' אדמה בחַארבַג' ובחַרְתִּיָה (חרושת־הגויים) סמוך לחיפה. בשטח זה היו כעשרת־אלפים דונם אדמת מישור, טובה לעיבוד חקלאי והיתר – אדמת גבעות וסלעים. אך השטח לא הספיק ליישוב כל החברים, שביניהם היו רבים מחוסרי־אמצעים. שתי החברות פנו איפוא לקרן הקיימת וביקשו לרכוש בשבילן שטח נוסף. הקרן הקיימת נענתה לבקשה זו ורכשה 9000 ד' בשכנות לשטחים שנרכשו כבר. ב־1925 עלו 110 משפחות על הקרקע, הקימו צריפים למגורים והחלו בהכשרת הקרקע וביתר ההכנות להתיישבות. הם ניגשו לעבודה בהתלהבות ובמסירות רבה. אנשים אלה, שהיו בחלקם בגיל גבוה למדי ומעולם לא התנסו בעבודה גופנית, השקיעו מאמצים גדולים בעבודתם ולא נרתעו מתנאי חיים שהיו קשים לאין־ערוך מאורח־חייהם בפולין, כמשפחות אמידות למדי. בחריצותם ובמסירותם עוררו התפעלות וחיבה בציבור היהודי בארץ, שראה בזה מיפנה חשוב שחל ביהדות מזרח־אירופה.

עליית החסידים הוסיפה גוון חדש לנוף האנושי של ההתיישבות בעמק, שהיתה רובה ככולה התיישבות של אנשים צעירים חילוניים, הללו, ובעיקר מתיישבי נהלל, סייעו למתיישבים החדשים בעצה ובהדרכה. אולם כאשר המתיישבים החסידים החלו בבניית משקיהם התגלו קשיים כלכליים. רבים מהם השקיעו את רוב כספם בקניית הקרקע והאמצעים שנשארו בידיהם לא היה די בהם לרכוש את אמצעי־הייצור הדרושים להקמת המשק ולביסוסו. בינתיים נקלעו שתי החברות למשבר כספי קשה. למשבר זה היו כמה סיבות: המשבר הכלכלי בפולין גרם לכך, שחברים רבים לא היו מסוגלים למלא את התחייבויותיהם כלפי החברות. כמו כן התברר, כי התכנון של המושבים החדשים היה לקוי. חלקות הקרקע שהוקצו למתיישבים היו מספיקות בשביל משק המבוסס על גידול הדרים, אולם לא הספיקו להקמת משק חקלאי מעורב העשוי להבטיח את פרנסתם של המתיישבים. חברים רבים, שעדיין השתהו בפולין, משכו את ידם מתכניות ההתיישבות וגם האמידים שביניהם הפסיקו לשלם את התשלומים שהתחייבו בהם. דבר זה גרם להתמוטטות שתי החברות: “נחלת יעקב” ו“עבודת ישראל”. בצר להם פנו המתיישבים למחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית. מחלקה זו יישבה עד כה אנשים צעירים מחוסרי־אמצעים, רובם רווקים, או סייעה באופן חלקי לבעלי־משפחות שהתיישבו והיו בידיהם רוב האמצעים הדרושים להקמת המשק. ואולם הפעם הוטל על מחלקת ההתיישבות לטפל ביישובן של משפחות מרובות ילדים, שלא נותרו בידיהן כל אמצעים עצמיים לבנין המשק. במצב זה החליטה המחלקה להתיישבות לחסל את שתי החברות וליישב רק 60־50 משפחות שגילו כשרון להסתגל לחקלאות. הוחלט לרכז את המתיישבים שהיו מפוזרים בארבעה מקומות, ליישבם יחד עם פועלים חקלאיים מנוסים, מתוך חוגים הקרובים לחסידים ולהקים בצורה זו כפר המונה 120־100 משפחות. כך נוצר כפר־חסידים. מבין החסידים נבחרו 58 משפחות, שניתן להם התקציב ההתיישבותי המלא ואליהם צורפו עוד 25 משפחות מחברי “הפועל המזרחי”. המתיישבים הצליחו לקדם את בנין הכפר על היסודות הרעיוניים של מושב־עובדים והשתלבו במערך ההתיישבותי של האזור. מכל מקום, מה שקרה בהתיישבות החסידים חשף שוב את ליקויי פעולותיהן של חברות פרטיות להתיישבות, שלא היו מסוגלות לתכנן בצורה נכונה את הישובים שרצו להקים ולא דאגו לתאם את תכניותיהן עם המוסדות המיישבים הלאומיים, בעלי־הנסיון, שידעו לבחון תכניות ולהתאימן למציאות. גורם נוסף שהיה בעוכרי החברות היה חוסר הון עצמי ושימוש בהלוואות ממקורות מפוקפקים, דבר שגרם להסתבכות כספית ולהתמוטטותן.

רכישת קרקעות

הקרן הקיימת לישראל המשיכה בתקופה זו ברכישת קרקעות. מטעמים לאומיים וכלכליים העדיפה לרכז שטחי קרקע גדולים בעמק יזרעאל ובעמק זבולון. בשנת 1925 רכשה שטח אדמה גדול בעמק יזרעאל המערבי (גוש הקישון) ובעמק זבולון, כמו־כן רכשה שטחי קרקע לא־גדולים בסביבת ישובים קיימים, להשלמת מיכסת־הקרקע החסרה להם. ב־1929 סיימה את קנייתם של 31,000 דונם בעמק חפר. ברכישת קרקעות נעזרה הקרן הקיימת בחברת הכשרת הישוב, שהיתה קונה את האדמה מערבים ומעבירה אותה אחר־כך לקרן הקימת או לקונים פרטיים. בגלל האמצעים המצומצמים שהיו בידי הקק"ל והכשרת הישוב, השתלבו בפעולה זו של רכישת הקרקעות שתי חברות ציבוריות נוספות: “קהיליית ציון” וחברת “משק”.

“קהיליית ציון” נוסדה ב־1914 בארצות־הברית, ביוזמתה של ההסתדרות הציונית, במטרה להשיג אמצעים לקניית קרקעות. שיטת הפעולה של החברה היתה מבוססת על כך, שיהודים בארצות־הברית רכשו זכויות קרקע בארץ־ישראל, בתשלומים לשנים מספר. בעלי־הקרקעות היו רשאים להתיישב על האדמה שרכשו, ואם היו מנוּעים מלנצל את זכותם, יכלו להחכיר את האדמה לחברה ליישוב פועלים. “קהיליית ציון”, שלא היו לה אמצעים משלה, קיוותה לרכז את הכספים הדרושים בשתי דרכים: אם על־ידי התשלומים של קוני הקרקעות שמספרם ילד ויגדל, ואם על־ידי ריכוז הון מן הרווחים של מכירת קרקעות לאנשים פרטיים. לשם הרחבת המכירות הקימה “קהיליית ציון” חברה נוספת בשם “משק” שטיפלה במכירת קרקעות בעיקר בארצות מזרח־אירופה. שתי החברות הצליחו לעורר אלפי יהודים להשקיע מכספם לקניית חלקות־אדמה בארץ־ישראל. בתקופת הגיאות של העליה הרביעית הצליחו להרחיב את פעילותן עד כדי כך שנהפכו לקונות הקרקעות הגדולות ביותר בארץ. עד 1925 רכשו שתי החברות 120,000 ד‘, רובם אדמה חקלאית. עוד בראשית שנות העשרים קנתה “קהיליית ציון” את האדמה, שעליה הוקם המושב “בלפוריה” בעזרתה הכספית. בשנת 1924 קנתה החברה 16,000 ד’ מאדמת עפולה, במטרה להקים פה עיר חדשה: עיר העמק. הושקע כסף רב בהכשרת הקרקע ובבניית תשתית לעיר, שהיוזמים ראו בה “תל־אביב שניה”. בשנת 1925 רכשה “קהיליית ציון” 10,000 ד' על־יד כפר ג’ידה, מערבית לנהלל. הוכנה תכנית להקים במקום ישוב אורגים, בעלי מפעלי־טכסטיל קטנים, אולם משהתברר שתכנית זו אינה בת־ביצוע העבירה החברה את הקרקע לקרן הקיימת. גורל דומה נועד לאדמה שהחברה רכשה ב“כַּפַרְטַה” (כפר־אתא) ובקוסקוס־טבעון, על כביש חיפה־נצרת; גם שטחים אלה הועברו בחלקם הגדול לידי הקרן־הקיימת. הרכישה החשובה ביותר של שתי החברות היתה רכישת האדמה בפרץ חיפה. עוד בשנות התשעים למאה הקודמת פתח יהושע חנקין במו“מ עם בעלי־הקרקעות על רכישת השטחים, אולם הדבר לא עלה בידיו. בשנת 1925 הוקמה לשם כך חברה מיוחדת בשם: “חברת הכשרת מפרץ חיפה”, שבה השתתפו חברת “קהיליית ציון”, “משק” וחברת “קדם”, מיסודם של יהודים מגרמניה ומרומניה. בעזרתו של י. חנקין הצליחה החברה לקנות את שטח גִ’ידרוֹ – 45,000 ד‘. כן קיבלה החברה מאת הממשלה 12.000 ד’ חולות, בחכירה לתקופה של 99 שנים. קרקעות אלו, שרק בחלקן היו מתאימות לעיבוד חקלאי, היו זקוקות להכשרה יסודית (יבוש הביצות ועבודות אחרות) ולכך היו דרושים סכומי כסף גדולים. החברה הציעה לקק”ל לקבל את השטח לידיה, אולם זו סירבה בגלל חוסר־אמצעים והתחייבויות קודמות, והסכימה לרכוש 11,000 דונם בלבד, חרף חשיבותו הגדולה של השטח לפיתוחה של חיפה ושל הארץ בכלל. “חברת הכשרת מפרץ חיפה” נערכה למכירת שטחים לאנשים פרטיים, אלא שבינתיים פרץ המשבר של העליה הרביעית ושיבש את כל התכניות. תשלומים, שהיו צפויים מקוני הקרקעות בפולין ובארצות־הברית נתמעטו בכלל המשבר הכלכלי בארצות האלו. “קהיליית ציון” שבו לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה למוכרי הקרקע הערבים והיתה צפויה סכנה, שהאדמה תישמט מידי יהודים ותחזור לבעליה הקודמים. במצב זה נאלצה קרן־היסוד לחוש לעזרתה של “קהיליית ציון”, ובמשך שלוש שנים השקיעה בה יותר מרבע מיליון לירות. הקרקעות במפרץ חיפה, שהועברו לקרן הקימת, שימשו מנוף גדול להרחבת העיר, לריכוז מפעלי־תעשיה בה וגם להקמת ישובים חקלאיים בסביבותיה.

ההכנות להתיישבות חדשה וביסוס ההתיישבות הקיימת

אחרי התיישבות הגדולה בתקופת העליה השלישית חלה הפסקה בהתיישבות חדשה. פרט לייסודן של המושבות החדשות בשרון על־ידי הון פרטי, לא הוקמו עד סוף 1926 ישובים חדשים, אף־על־פי שבתקופה זו נרכשו שטחי אדמה גדולים בעמק יזרעאל ובעמק זבולון. הסיבה לאתנחתא שחלה במעשה ההתישבות של ההסתדרות הציונית היתה המחסור באמצעים כספיים. הכנסות של קרן־היסוד לא היה בהן כדי לספק את צרכי הישובים החקלאיים הקיימים ועל־כן נבצר מן ההסתדרות הציונית להפריש מסכומים זעומים אלה גם תקציבים להקמת ישובים חדשים. ברם, תקופה זו נוצלה על־ידי המחלקה להתיישבות כדי לערוך את עצמה מחדש ולתכנן בצורה יסודית יותר את דרכי ההתיישבות בעתיד.

בשנת 1924 עזב ע. אֶטינגר את המחלקה להתיישבות, שבה שימש כמנהל מאז הכיבוש הבריטי, ובמקומו נבחר המהנדס שלמה קפלנסקי, מראשי מפלגת “פועלי־ציון” בגולה. קפלנסקי, שפעל בשנים האחרונות במועצה לענייני כספים וכלכלה של ההסתדרות הציונית, הצטיין בעבודתו התכניתית המעמיקה, על יסוד ידיעותיו הנרחבות בענייני הכלכלה של הארץ. בתקופתו הונחו היסודות לעבודת־תכנון שיטתית בפעולות ההתיישבות, ולעובדה זו היו תוצאות יפות בפעולת המחלקה להתיישבות בשנים הבאות. בשנת 1924 החליט “ועד החקלאות”, שהיה קיים על־יד המחלקה להתיישבות, להקים “ועדת תכניות”, שעליה הוטל לבדוק את מצבם של המשקים הקיימים ולעבד תכניות לביסוסם. חברי הועדה היו י. וילקנסקי, וי. ברץ, מטעם ועד החקלאות: ע. אֶטינגר וד. שטרן, מטעם המחלקה להתיישבות: ח. ארלוזורוב, מטעם המועצה לכספים ולכלכלה וא. קולר208, מטעם המרכז החקלאי. יו“ר הועדה היה ש. קפלנסקי. הועדה השתמשה בעבודת התכנון, שנעשתה בשנים קודמות על־ידי י. וילקנסקי ועקיבא אֶטינגר; היא הפכה את רעיונותיהם ואת הנחותיהם התיאורטיות למסגרות־תכנון קונקרטיות וגם ניצלה את הנסיון שנוסף בשנים האחרונות לשם הפקת תמונה ברורה על מצבו של כל ישוב וישוב ועל האמצעים שנדרשו כדי להשלים את ביסוסו. זו הפעם הראשונה בתולדות ההתיישבות בארץ, שהוכן מפתח התיישבותי כקו מנחה לפעולות בעתיד. כנקודת־מוצא שימשה “יחידת־התיישבות”: במושב היתה זו המשפחה המתיישבת, ואילו בקבוצות נחשבו כל שני חברים כ”יחידת־התיישבות" אחת. מיכסת־הקרקע נקבעה ל־100־80 דונם. גם אם הקרקע היתה מדולדלת, לא הגדילו את מיכסת־הקרקע, כי אם כללו בתקציב סכומים מסוימים להכשרתה, לזיבולה ולהעלאת פריונה. לכל איזור נקבעה רשימת המיבנים והציוד הדרושים להקמת המשק. בהתאם לכך נקבע התקציב הכספי, שהיה משתנה בהתאם לשינוים שחלו במחירים. תקציב זה לא הספיק לרכישת כל הציוד והקמת כל בנייני המשק, וכלל רק מה שהיה דרוש לייסוד המשק, שיתן קיום צנוע למתיישבים החיים בו. תכניות הביסוס נגזרו על־פי ההנחה, כי בראש וראשונה על המשק לספק מזון לאנשים ולבעלי־החיים וליצור עודפים מסוימים לשיווק בחוץ (חלב, ביצים, ירקות וכו'): על יסוד ההנחות האלו הגיעה הועדה למסקנה, כי ביסוסה של יחידת־משק יעלה כ־700 לירות (במחירים של התקופה ההיא). סכום זה אינו כולל את רכישת הקרקע והכשרתה ואת ההוצאות לבניית בתי־ספר ובניינים ציבוריים אחרים. את הסכום הדרוש לבניינים ולציוד יש לספק למשק במשך שלוש שנים, לכל היותר.

בשלב ראשון טיפלה הועדה בתכנון הישובים שהוקמו כמשקים מעורבים על אדמת העמק או אדמה כבדה דומה. לאחר מכן המשיכה הועדה להכין מפתח ותכניות גם לישובים שהיו עתידים לקום באזורי הארץ האחרים. מפתח זה עודכן מדי פעם והותאם לתנאים שהשתנו ולנסיון שנצטבר. על יסוד החומר שהוועדה ריכזה נחלקו הישובים הקיימים לחמישה סוגים: משקים שאפשר לבסס אותם תוך שנה, שנתיים; מספרם היה 8. משקים שתכניתם נקבעה, אולם עדיין לא נעשו ההכנות הדרושות לביצועה. משקים שיש לדחות את ביסוסם בגלל חוסר־אמצעים. משקים החסרים קרקע להשלמת המיכסה שנקבעה להם. משקים שלגביהם נתעורר ספק אם צריך להשאיר אותם במקומם או ואולי מן הדין להעבירם למקום אחר.

שמונת הישובים, שלדעת הועדה אפשר לבסס אותם בשנה־שנתיים, היו מושבי־העובדים: נהלל, כפר־יחזקאל ובן־שמן, והקבוצות: דגניה א‘, דגניה ב’, גבע, מרחביה וגן־שמואל. ישובים אלה קיבלו את מרבית ציודם עד 1926, אולם עברו עוד שנים מספר עד אשר קרן־היסוד היתה מסוגלת להשלים להם את תקציב הביסוס. ביתר הישובים המשיכה המחלקה להתיישבות לבנות את המשק בהתאם לתכניות שהוכנו, אולם תקופת הבנייה נתמשכה הרבה מעכר למשוער. ככל שתקופת ביסוס המשקים התארכה, כן הלך וגדל סכום הכסף שהיה דרוש לביסוסם. כל עוד לא קיבל המשק את ציודו המינימאלי, צריך היה להוציא סכומים ניכרים לכלכלת האנשים והבהמות. הישובים היו נאלצים להיכנס להתחייבויות ע“ח התקציב שהוקצב להם, דבר שהיה כרוך, כמובן, בהוצאה גדולה על ריבית. בתקופות מסוימות נאלצה ההנהלה הציונית לתת את התקציב בשטרות; גם נכיון השטרות היה כרוך בריבית גבוהה שנשתלמה מכיס המתיישבים. לאחר שנקבעו התכניות והתקציבים, החל משא־ומתן בין ההנהלה הציונית לבין המרכז החקלאי על חתימת חוזים על־ידי המתיישבים לפרעון חובם לקרן־היסוד. המו”מ נמשך כשנתיים, עד יולי 1926. לפי ההסכם נבדקו מחדש הסכומים שניתנו למשקים, כדי לקבוע את גובה החוב. מחשבון החוב נוכו סכומים שהוצאו למטרות לא פרודוקטיביות, בעיקר בתקופת העלייה על הקרקע, ונלקחו בחשבון ההפסדים שנגרמו למשקים בגלל הארכת תקופת הביסוס, סוכם כי המשקים יפרעו את ההלוואה שקיבלו במשך 50 שנה, בריבית של 2.5% התשלומים יתחילו חמש שנים לאחר גמר קבלת התקציב. להבטחת הפרעון תירשם בספרי־האחוזה משכנתא ראשונה לטובת קרן־היסוד על הבניינים, המטעים ועל כל האינוונטאר הנייד. נאסר על המתיישבים למכור, למשכן או להחכיר את המשק בלי הסכמת ההנהלה הציונית.

מן הראוי להצביע כאן במיוחד על תפקידו של המרכז החקלאי בפעולות ההתיישבות ובמשא־ומתן עם המוסדות המיישבים: ההנהלה הציונית והקרן הקיימת לישראל. מראשיתה של ההתיישבות, אחרי מלחמת העולם, תפס המרכז החקלאי מקום חשוב כנציג המתיישבים. נוצר שיתוף־פעולה בין המחלקה להתיישבות לבין המרכז החקלאי. בהסכמה עם המחלקה היה המרכז החקלאי קובע מי הם הגופים העולים להתיישבות, וכן היה משפיע במידה רבה על חלוקת התקציב לישובים השונים ולמטרות השונות. בשעת משברים חברתיים או כלכליים, היה המרכז החקלאי מחפש מוצא מן המשבר ובכוח סמכותו היה פוסק בסכסוכים פנימיים בתוך הישובים, או בין ישוב אחד למשנהו. המרכז החקלאי היה גם יוזם פעולות התיישבות, כאשר ההנהלה הציונית לא היתה מוכנה לכך, בגלל מצבה הכספי או בגלל לחצים אחרים שהופעלו עליה. גם בענייני רכישת קרקעות, היה המרכז החקלאי תובע לפעמים מן הקרן הקיימת לרכוש שטחים שהיו חיוניים להתיישבות. בראש המרכז החקלאי עמד אברהם הרצפלד: הוא וחבריו במרכז ייצגו את המתיישבים והביאו את בעיותיהם בפני המוסדות המיישבים. הרצפלד לא היה חקלאי ולא היתה לו הכשרה חקלאית, אולם היתה לו אינטואיציה מיוחדת במינה, שמכוחה היה מתמצא בבעיות סבוכות של התיישבות ומבחין בין עיקר לטפל. במסירותו הרבה למתיישבים קנה את לבם ועודדם שלא ליפול ברוחם אל מול קשיים ומכשולים. בהתמדתו ודבקותו כבש הרצפלד מקום מיוחד בתולדות ההתיישבות: ישובים רבים קמו והחזיקו מעמד הודות ליוזמתו ועזרתו. למעלה מ־50 שנה, עד ימיו האחרונים (הוא נפטר ב־1973), עמד בראש הסתרות הפועלים החקלאים.

הקמת תחנות־הנסיון ומחלקת ההדרכה

אחת הבעיות הקשות שעמדו לפני ההתיישבות החקלאית היתה חוסר־הידע ומיעוט הנסיון בבנין של משק חקלאי מודרני. המשק החקלאי בארץ היה פרימיטיבי מכל הבחינות. הפלח הערבי עיבד את אדמתו בשיטות וכלים שהיו מקובלים בתקופת המשנה והתלמוד. מגמת ההתיישבות היהודית היתה לפתח משק מודרני, שממנו מפיק עובד־האדמה הכנסות המאפשרות לו לחיות ברמת־חיים ההולמת את צרכיו. אולם פרט למושבות הגרמניות לא היה קיים בארץ משק כזה ולמתיישבים היהודים לא היה ממי ללמוד. עוד הכבידה עליהם העובדה, כי קיימים הבדלים בתנאי האקלים, בטיב הקרקע, ובכמות המשקעים בין האזורים השונים של הארץ. לכן היה צורך דחוף להקים מכון מחקר לחקלאות, שיעשה ניסויים בגידולים וזנים שונים ובשיטות עיבוד, דישון וכו'. תוצאות הניסויים שייערכו בחלקות־ניסוי ובמעבדות־מחקר, יאפשרו להדריך את החקלאים בעבודתם. כזכור, עוד בשנת 1911 הקים א. אהרונסון תחנת־נסיון בעתלית, אולם תחנה זו נהרסה כליל בימי מלחמת העולם.

בשנת 1920 התחילה ההנהלה הציונית בהכנות להקמת מכון־מחקר ובקונגרס הי“ב אושר למטרה זו תקציב שנתי קבוע של 8 עד 10 אלפים לא”י. לפי תכניתו המקורית של וילקנסקי, שמוּנה כמנהל התחנה, היה צורך להקים כמה תחנות־נסיון באזורי הארץ השונים. אולם התברר, כי האמצעים אינם מספיקים לכך. היה גם קושי להשיג את השטחים המתאימים לתחנות אלו. רק ב־1927 הצליחה הקרן הקימת לרכוש שטחי קרקע מתאימים לתחנה המרכזית בסביבת רחובות – נס־ציונה ולתחנה אזורית בעמק־יזרעאל. עד לאותו זמן נעשו ניסויים חקלאיים בחווה בבן־שמן, במרחביה (בשנים 1924־1921) ובדגניה (באותן השנים). מעבדות־המחקר נמצאו בתל־אביב. עם רכישת האדמה הדרושה הועברה תחנת־הנסיון מבן־שמן לרחובות והוקמה תחנת־נסיון אזורית בגַ’בַּתָא (בעמק המערבי), שעסקה בעיקר בגידולי פלחה. העובדה שהיו קיימים ישובים חקלאיים בעמק יזרעאל, קבעה במידה רבה את כיווּן עבודתה של תחנת־הנסיון בשנותיה הראשונות. ניתנה עדיפות למחקרים ולנסיונות שהיו מיועדים לפתור בעיות אקטואליות בישובים החדשים. נוסף לנסיונות בגידולי השדה נמשכו נסיונות, שהוחל בהם בבן־שמן, בהכנסת גזעים משופרים של פרות ועופות. אף־על־פי שהתחנה נמצאה באזור, שהפך למרכז הפרדסנות, לא הצליחה להיפנות למחקרים בענף זה ובענפי מטעים אחרים, אלא כעבור שנים מספר. התחנה היתה מוגבלת גם בכוח־אדם מקצועי לביצוע עבודותיה. מעטים היו בין היהודים בעלי־מקצוע מעוּלים בענפי החקלאות, שהגיעו לארץ עם העליה השניה והשלישית וגם עובדה זו הגבילה את היקף פעולותיה של התחנה. רק בשנות השלושים הצליחה להרחיב את עבודות המחקר והניסויים בענפים ואזורים נוספים.

למזלו של המכון לחקר החקלאות נוצר מיד שיתוף־פעולה הדוק ופורה בינו לבין המתיישבים. שלא כבמדינות אחרות היה ציבור החקלאים בארץ ציבור שרמת השכלתו גבוהה, והיה מסוגל להשתלב בעבודות המחקר ולוות אותן כיאות. המתיישבים היו להוטים לרכוש במהירות את הנסיון והיֶדע בחקלאות, שהיה קיים בארצות אחרות, ולהתאים אותם לתנאים המיוחדים של ארץ־ישראל. החוקרים מצאו בין המתיישבים אנשים רבים שהיו מעוניינים להשתתף בעבודות הניסוי במשקיהם. הודות לשיתוף־הפעולה והיוזמה מצד המתיישבים סודרו במשקים עצמם שדות־נסיון, שבהם נמשכו הניסויים שהוחל בהם בתחנת־הנסיון, כל־אימת שהיה צורך, אחרי שלב מסויים, לאמת את תוצאותיהם בשדות המשקים. מאידך, כיוונו המתיישבים במידה מסוימת את תכניות המחקר, על־ידי העלאת הבעיות, שהיו נתקלים בהן בעבודתם היום־יומית. באופן מיוחד נעזרו החוקים בחקלאים, חברי הקבוצות. במשק הקבוצתי ניתנה אפשרות לחברים להתמחות בענף מסוים ולעבוד בו במשך שנים; במושב לעומת זאת, נאלץ כל חבר לעבוד במשק המעורב לענפיו השונים, דבר שמנע ממנו להתמחות בענף מסוים.

באותה תקופה הקימה גם ממשלת המאנדט תחנת־נסיונות בעכו. מיבנה התחנה ותכנית פעולתה הותאמו בעיקר לצורכי המשק הערבי; עבודתה היתה מכוּונת לקידום המשק הזה מבחינה מקצועית. הדבר נעשה על־ידי טיפוח או אינטרוֹדוקציה של זני תבואות טובים יותר, השבחת הפרה המקומית והכנסת כלי־עיבוד משוכללים יותר. התחנה התנהלה על־ידי מנהל אנגלי, שלידו חבר עוזרים ומומחים, בחלקם יהודים. אולם גם ההתיישבות היהודית הפיקה תועלת מתחנה זו, בעיקר על־ידי שימוש בזני תבואות חדשים ובגזעי עופות משובחים שהובאו מחוץ־לארץ. מלכתחילה התקיים קשר ישיר בין תחנת־הנסיונות של ההסתדרות הציונית למשקים. מומחי התחנה היו מבקרים במשקים ומדריכים אותם בעניינים מקצועיים. חברי המשקים היו עורכים ביקורים בתחנות ומקבלים הסברים על העבודות שנעשו בהן. בשנת 1925 הקימה מחלקת ההתיישבות מדור מיוחד להדרכה שהיה צמוד לתחנת־הנסיונות. המדריכים היו קשורים לתחנה ועקבו אחר הנסיונות שבוצעו שם ותפקידם היה לבקר באופן שיטתי במשקים ולהעביר אליהם את הידע שהצטבר. פעולתם התרכזה בעיקר, בענפי הפלחה, המטעים, הירקות, הרפת, הלול והמכוורת. המדריכים היו ברובם עולים חדשים שרכשו השכלה חקלאית גבוהה בחו"ל. אולם בהדרכה השתלבו גם עובדים ותיקים שרכשו את ידיעותיהם בארץ, בעיקר תוך כדי עבודתם המעשית בחוות־הנסיון. בראש המדור להדרכה עמד האגרונום שלמה צמח. בגלל האמצעים הכספיים המצומצמים שעמדו לרשות ההדרכה (בשנת 1927 היה התקציב של מדור ההדרכה 7000 לא"י) והמחסור בבעלי־מקצוע היתה התפתחות המדור איטית, ואף־על־פי־כן בשנת 1927 כבר עמדו לרשותו 20 מדריכים. מלבד ההדרכה המעשית טיפלו גם בסידור חלקות־הנסיון בתוך־המשקים, בשיתוף־פעולה עם חוקרי התחנה. באמצע שנות העשרים כבר היו כ־50 חלקות נסיון, שתרמו הרבה מאוד להשלמת העבודה שנעשתה בתחנה. מדור ההדרכה גם הוציא חוברות־הדרכה ופירסם מאמרים בבעיות מקצועיות, ובדרך זו הופצו ידיעות שימושיות בקרב החקלאים. אין צריך לומר כי עבודתם של המדריכים בימים ההם לא היתה קלה. אפשרויות התחבורה היו מצומצמות; המחלקה להתיישבות לא יכלה להעמיד לרשותם כלי־רכב, לנוע בהם בין הישובים. לרוב, עשו המדריכים את דרכם בין ישוב לישוב ברגל או בעגלות. הביקורים לא היו חטופים. המדריך היה מבלה במשק שעות מרובות; לרוב, אחרי יום של סיורים בשדות ובענפים היה נשאר ללון במקום ובערב היה מכנס את המתיישבים, מרצה לפניהם על הבעיות שטיפל בהן ומנהל איתם שיחה ממושכת, עד השעות הקטנות של הלילה. כך היתה הפרייה הדדית: המדריך למד במשקים דברים חדשים והעביר את החידושים ממשק אחד למשקים אחרים. בשטח זה של הקניית ידע חקלאי מילא גם המרכז החקלאי תפקיד חשוב.

בשנת תרפ"ב החל להופיע על־ידי המרכז החקלאי הירחון “השדה”, בעריכתו של ש.ד. יפה: בטאון זה שימש כלי־עזר בהדרכת החקלאים (“השדה” ממשיך להופיע ברציפות עד היום). ביוזמת המרכז החקלאי נוסדו הארגונים המקצועיים לענפיהם: עובדי הפלחה, מגדלי הירקות, עובדי הלול, מגדלי בקר, הנוטעים והכוורנים. בעלי־המקצוע מבין חברי המשקים שימשו כמדריכים בארגונים אלה. בשעת הצורך פנו אליהם עובדי הענפים לקבל עצה והדרכה, ובכינוסי הארגונים, שהיו מתקיימים לעיתים מזומנות, התלבנו בעיות בצורה יסודית ומעשית. גם הם כיוונו במידה רבה את פעולותיה של תחנת־הנסיונות ומחלקת ההדרכה, מתוך ידיעה בלתי־אמצעית על הנעשה במשקים ועל צרכי הענפים.

בתי־הספר החקלאיים (מקוה־ישראל וכדורי) ומשקי הפועלות

מקום חשוב בפעולות ההכשרה החקלאית תפס ביה“ס מקוה־ישראל. אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים יסודיים בבית־הספר בהנהלתו של האגרונום קראוּזה. השינויים העיקריים היו שניים: משנת תרפ”א הוכנסה השפה העברית כשפת הלימודים היחידה לבית־הספר במקום הצרפתית, ששלטה בו במשך השנים הקודמות. בנוסף לכך הונהגה בבית־הספר עבודה עברית במקום העבודה הערבית שהיתה מקובלת עד כה. עלתה גם רמת הלימודים. בשנות העשרים הראשונות שימשו בו כמורים אליעזר יפה, יעקב אורי209, מלך לוין. מורים אלה נמנו אחרי־כן עם מייסדי נהלל. לצידם שימשו מורים אחדים מילידי־הארץ או מי שגדלו בארץ מילדותם, אבל קיבלו את הכשרתם החקלאית בחו"ל, ביניהם היו בעלי־מקצוע מעוּלים, שהטביעו חותמם במשך שנים רבות על התפתחות ענפי החקלאות, כמו נתנאל הוכברג, המומחה לגפנים, מ. ויניק, הכימאי, מנחם שטיגלברג־שגב ויעקב כבשנה, המומחים לגידול בקר, ועוד. תוך כדי עבודתם במקוה־ישראל או לאחר שעזבו את ההוראה בבית־הספר, הם השתלבו בפעולות המדור להדרכה או בפעולותיהם של הארגונים המקצועיים וכך תרמו תרומה חשובה להכשרת החקלאים.

בית־הספר במקוה־ישראל מילא תפקיד חשוב בהכשרה המקצועית. רבים מתלמידי בית־הספר היו מבני המושבות, שחזרו למשקי הוריהם לאחר גמר לימודיהם כאן. היו גם תלמידים שנשלחו על־ידי הוריהם בחו“ל ללמוד חקלאות בארץ־ישראל. דבר זה היה קשור לרוב בתכניות ההורים עצמם לעלות ארצה ולעסוק בחקלאות. בית־הספר פיתח את משקו החקלאי, שנכללו בו כל ענפי החקלאות המצויים במשק המעורב. בקרב התלמידים היו מתגבשים גרעינים שהחליטו ללכת להתיישבות עצמית והקימו אחר־כך קיבוצים ומושבים חדשים. מלבד התלמידים עבדו במשק בית־הספר פועלים חקלאיים, שזה היה מקום־עבודתם ופרנסתם. קיבוצים וארגונים למושבי־עובדים, שחיכו לתורם לעלות להתיישבות, היו מעוניינים להכשיר חלק מחבריהם בענפי החקלאות, ואף הללו עבדו ולמדו מנסיונם במקוה־ישראל. לפי הסכם שנעשה בתרפ”ג בין בית־הספר למרכז החקלאי, הוקצה מספר ניכר של מקומות עבודה לחברי קיבוצים וארגונים התיישבותיים אחרים, והמרכז החקלאי חילק את המקומות האלה בין הגופים המעוּנינים. ואולם מקומות ההכשרה שהיו במקוה־ישראל לא סיפקו את כל הצרכים בהכשרה חקלאית ורבים מחברי הקיבוצים והארגונים שהתכוננו להתיישבות, קיבלו את הכשרתם במשקים, שהקדימו לעלות להתיישבות, ובמושבות־הגליל הותיקות. מקומות־הכשרה אלה נתנו תשובה מסוימת לבעיית ההכשרה החקלאית של הפועלים, אבל לא היה בהם משום פתרון לבעיית הכשרה של הפועלות.

כבר בשלביה הראשונים של ההתיישבות החקלאית בארץ, הוברר לכל, כי לא ניתן להקים ישובים חקלאיים בריאים בלי שתימצא דרך לשלב את האשה בענפי המשק החקלאי. התחלה להכשרת פועלות בענפי החקלאות נעשתה בזמנו על־ידי “חוות הלימוד לצעירות” בכנרת שהוקמה בידי חנה מייזל. אך חווה זו נסגרה בסוף מלחמת־העולם הראשונה. בימי המלחמה קמו במושבות קבוצות של פועלות לגידול ירקות, שניסו לתת תשובה כלשהי למחסור במזון. רוב הקבוצות האלו התחסלו אחרי המלחמה, מפני שלא יכלו לעמוד בהתחרות עם תוצרתם הזולה של הערבים. עתה העלתה מועצת הפועלות, יחד עם המרכז החקלאי, את הרעיון להקים משקי־פועלות מיוחדים, שתכליתם להכשיר מספר רב של פועלות בענפי החקלאות. בניגוד לקבוצות שהוקמו לפני מלחמת העולם, והיו מבוססות בעיקר על גידול תבואות, שאינו מתאים לשיתוף נשים בעבודה, נתבססה ההתיישבות החדשה, שקמה בראשית שנות העשרים, על תכנית המשק המעורב. גם הקבוצות הותיקות יותר החלו לפתח ענפים נוספים מחוץ לענף הפלחה. פיתוח גידול הירקות, המטעים, הרפת והלול פתח איפוא אפשרויות רבות להעסקת חבֵרות בענפים אלה והצורך להכשיר חבֵרות בענפי המשק המעורב נעשה דחוף עוד יותר. הרעיון להקים משק־פועלות התבסס על ההנחה כי במשקים אלה תיעשה כל העבודה בידי הפועלות עצמן אשר תשהינה במשק שנתיים. בתקופה זו תקבלנה הכשרה יסודית בגידול ירקות, במשתלות, ברפת, בלול ובמכוורת. למשקי־הפועלות תתקבלנה חברות של קבוצות וארגונים התיישבותיים, אבל גם פועלות בודדות מהעיר או עולות חדשות. החיים במשק־הפועלות יהיו מאורגנים כחיי שיתוף והמשק יהיה מנוהל בידי ועדה נבחרת מקרב הפועלות, בהדרכת חברות ותיקות שהתמחו בענפי החקלאות השונים.

משק־הפועלות הראשון נוסד בראשית תרפ“ב בנחלת־יהודה, על שטח של 9 דונמים. בתוך שנים ספורות רכשה כאן הקרן הקיימת עוד אדמה עד ל־58 דונם. באותו זמן נוסד משק פועלות גם בפתח־תקוה. ראשיתו על מגרש שעל־יד קלוב הפועלים: בתרפ”ד נרכש בשבילו שטח של 43 ד‘. באביב תרפ“ג נוסד משק־הפועלות בשכונת בורוכוב שעל־יד תל־אביב. בתר”פ יסדה רחל ינאית בירושלים משתלה, שהיתה קשורה במשך שלוש שנים עם גדוד העבודה: בתרפ“ה הופרדה המשתלה מגדוד העבודה ועברה לרשותו של המרכז החקלאי. בתרפ”ו הוקם משק־הפועלות בחדרה, על שטח של 56 ד’ מאדמת פיק“א, שעליהם נתוספו 28 ד' של הקק”ל. בתרפ"ז הוקם משק־פועלות בעפולה על אדמת “קהיליית ציון”; לכאן עברה קבוצת פועלות שעבדה קודם בבן־שמן. התקציס להקמת רוב משקי־הפועלות ניתן על־ידי המחלקה להתיישבות. במקרים מסוימים הצליחה מועצת הפועלות לעַנין בכך גם את ההסתדרות העולמית לנשים ציוניות (ויצ"ו) ולשתפה בתקציב שהיה דרוש לבניית המשקים האלו. הבעלוּת על משקי־הפועלות היתה בידי המרכז החקלאי ומועצת הפועלות. בחוקה הפנימית למשקי־הפועלות שעובּדה על־ידי מועצת הפועלות והמרכז החקלאי, הוגדרו המטרות והעיקרים של משקי־הפועלות כלהלן:

המטרה.

המגמה העיקרית של משקי־הפועלות היא: הכשרה חלוצית בעבודה חקלאית לענפיה השונים; פיתוח האיניציאטיבה העצמית ורגש האחריות בעבודה קיבוצית בקרב החברות.

העיקרים.

הקבוצה העובדת במשק הפועלות – הנה קבוצת הכשרה חקלאית, אולם המשק הוא קבוע. קבוצת הפועלות מתכוונת לגילוי יכולתה ופיתוח עצמיותה של החברה העובדת, לפני היכנסה לצורת חיי עבודה קבועים; בו בזמן היא שואפת לפיתוח וביסוס משק הפועלות עד כדי היותו חי נושא את עצמו. משק הפועלות הינו מכשיר־מסייע חשוב להתיישבות החקלאית על־ידי הכשרת החלוצה בענפי המשק השונים (גידול ירקות, מחלבה, גידול עופות, דבורים, משתלות וכו').210 בחוקה נקבע, כי עניינים הקשורים בשינויים יסודיים בתכנית המשק ואופן הנהגתו אינם נחתכים אלא על־ידי המרכז החקלאי ומועצת הפועלות, ואילו עניינים הקשורים בסידורים כספיים חשובים מוטלים על המרכז החקלאי להכרעתו. חברות מתקבלות למשק־הפועלות באמצעות מועצת הפועלות והמרכז החקלאי; כל חברה המתקבלת, מתחייבת לעבוד בו לפחות שנתיים ימים.

בשנים הראשונות היו בכל משק בין 15 ל־25 חברות. עם פיתוח הענפים גדל, כמובן, גם מספר החברות. במשך שנות קיומם של משקי־הפועלות קיבלו בהם הכשרה חקלאית אלפי פועלות: חלק גדול מהן עבר, אחרי סיום הכשרתן, להתיישבות בקיבוצים או במושבי־העובדים. בשנת תרפ"ז הוחלט בועידת הפועלות ובועידה החקלאית על הקמת משקי־פועלות גדולים. למטרה זו רכשה הקרן הקיימת 500 ד' על־יד נס־ציונה בשביל משק־פועלות, שהיה אמור להעסיק 100־ 120 חברות. בראשית שנות השלושים הוקם במקום הזה משק־הפועלות “עֲיינוֹת”, בהנהלתה של עדה פישמן211.

נוסף למשקי־הפועלות הוקם ביוזמתה של חנה מייזל “בית־הספר החקלאי בנהלל”. מאז חוסלה חוות־ההכשרה בכנרת חיפשה חנה מייזל דרך להקמת מוסד הכשרה לצעירות. עם העליה לנהלל החליט ועד המושב להקצות מאדמת המושב 500 ד' לבית־הספר. ב־1923 החלו העבודות להכשרת השטחים ולבנייה. מחלקת ההתיישבות מימנה את ההשקעות הראשונות, אולם כעבור זמן־מה הסכימה ונטלה על עצמה הסתדרות הנשים הציוניות (ויצ"ו) בקאנאדה להעניק את האמצעים הדרושים להקמת בית־הספר ולקיומו. בשנת 1926 הושלמה בניית הבית הראשון, כפנימיה לתלמידות בית־הספר, שנפתח רשמית על־ידי נשיא ההסתדרות הציונית, ד“ר וייצמן. בשנים הראשונות קלט בית־הספר כשבעים תלמידות. תקופת הלימודים נמשכה שנתיים. שלא כבמשקי־הפועלות הושם פה דגש חזק על הלימודים התיאורטיים, כך שכל חניכה עבדה שש שעות ביום ולמדה שעתיים. באותן שנים היו רוב התלמידות חברות בקיבוצים ובארגונים למושבי־עובדים; הן נשלחו לקבל הכשרה חקלאית בבית־הספר של נהלל, ואכן רבות מהן מילאו אחר־כך תפקידים חשובים במשקיהן. בשנת 1931 הקימה ממשלת המאנדט בית־ספר חקלאי ממשלתי ליהודים מעזבונו של אליהו כדורי מהונג־קונג. בית־ הספר נקרא על שמו. (בית־ספר מקביל לערבים הוקם ליד טול־כרם). בית־הספר ע”ש כדורי הוקם בגליל התחתון על־יד כפר־תבור והוא משך אליו תלמידים מצעירי הישובים החקלאיים וחברי תנועות נוער שהכינו את עצמם להתיישבות חקלאית. בוגרי כדורי מילאו לימים תפקידים חשובים מאוד בהתיישבות ובהגנה.

ההתיישבות בעמק המערבי (גוש הקישון)

בשנת 1925 רכשה הקרן הקיימת על־ידי “הכשרת הישוב” 41.000 ד' בעמק יזרעאל המערבי מאדמת הכפרים הערביים: תֵל־שָמָם, גַ’בַּתָא, אחְנֵיפֶס, וְרֶיקַנִי ואבּוּ־שׁוּשָׁא. עברו שנתיים מאז הקנייה והאדמה טרם עובּדה. חסרון כיס מנע מההסתדרות הציונית אפשרות להתחיל בפעולה ההתיישבותית בשטחים שנרכשו. המגבית של קרן־היסוד הכניסה אז בסך־הכל כחצי מיליון לא"י בשנה. בשנת 1924 התחייבה מחלקת ההתיישבות לבסס את הישובים הקיימים ב־2 – 3 שנים, אולם האמצעים שעמדו לרשות המחלקה לא הספיקו כדי למלא את ההתחייבות הזאת. המחלקה והמרכז החקלאי נלחצו בידי הישובים לקדם את ביסוס משקיהם, לפני הקמתם של ישובים חדשים. אולם, מצד שני, היו גם נימוקים כבדי־משקל להתחיל בהתיישבות חדשה. לא היה אפשר להחזיק עוד באדמה שנרכשה בלי לעבדה. בנוסף לכך היו קבוצות וארגונים למושבי־עובדים, שחבריהם ישבו במושבות וחיכו ליום, שבו יוכלו לעלות להתיישבות. חוסר־העבודה בערים ובמושבות החריף עוד יותר את הבעיה. בראשית 1926 הכין המרכז החקלאי תכנית להעביר 1000 פועלים (500 משפחות) מהמושבות להתיישבות ולהקל על־ידי כך על מצב העבודה בארץ. חידוש פעולת ההתיישבות גם היה עשוי לעודד את הישוב העברי שהיה נתון אז במשבר קשה, ולעורר אמונה ותקוה בלב החלוצים, כי סופם שיגיעו להתיישבות.

בישיבת הועד־הפועל הציוני באוגוסט 1926 אושרה התכנית להתיישבות חדשה בעמק יזרעאל המערבי, חרף התנגדותה של מחלקת הכספים של ההנהלה הציונית. אלא שתוך כדי כך פרץ ויכוח קשה בין המוסדות המיישבים להסתדרות החקלאית על חלוקת השטח בין הגופים המועמדים להתיישבות. התברר כי לקרן הקיימת התחייבויות שניתנו ל“לאנדסמאנשאפטים” שונים, שהבטיחו לתרום סכומים מסוימים לקרן הקיימת, אך בתנאי שהשטחים שיירכשו בכספיהם יועמדו לרשות התיישבותם של גופים מיהודי הארצות שתרמו את הכספים. אחרי מו“מ ארוך סוכם, כי מהשטח הכללי יוקצו 15,000 ד' לגופים שונים, שקיבלו הבטחות מוקדמות, ואילו 26,000 ד' יימסרו לגופים של ההסתדרות החקלאית. ב־15,000 הדונמים נכללו 1400 ד' שהוקצו להקמת תחנת־נסיונות על אדמת ג’בתא. ויכוח לא פחות חריף התנהל גם בתוך ההסתדרות החקלאית עצמה. מספר הקבוצות והארגונים שתבעו התיישבות מיידית, היה גדול יותר ממספר הגופים שהיה אפשר ליישב על השטח הזה. במיוחד התנהל פולמוס חריף על התיישבותם של ארגון ב' למושב־עובדים ושל הקבוצה ע”ש קדושי פינסק. הארגון תבע את זכותו להתיישב על־יד מושב נהלל, בנוסף לארגון א‘, שאושר להתיישבות בתל־שמם. הויכוח קיבל צביון מפלגתי, לאחר שהתברר כי כמעט כל הגופים שהוצעו להתיישבות מורכבים מחברי “הפועל הצעיר”. מפלגת “אחדות העבודה”, שהיתה מפלגת הרוב בהסתדרות, תבעה בתוקף כי הקבוצה ע“ש קדושי פינסק (חברי “אחדות העבודה”), תיכלל בין הגופים המתיישבים בעמק המערבי. בשלהי 1926, אחרי בירורים וערעורים רבים, נקבעה הרשימה הסופית של הגופים שיתיישבו במסגרת “התיישבות האלף”. קבוצת “אחווה”, שישבה זמנית בגניגר, התישבה על אדמת אחניפֵס. לאחר מכן התאחדה עם קבוצת “ביברכה” מצ’כוסלובקיה והקימה את קיבוץ שריד. קבוצת שרונה עלתה בזמנו על אדמת אחוזת שיקאגו ב”רמה" (שרונה) בגליל התחתון, אולם כשהתברר שאין במקום תנאים מתאימים להתיישבות, עברה לעין־בֵידה; בשכנוּת אליה עלתה קבוצת השרון. אחרי שנים מספר בנו שתי הקבוצות ישוב־קבע על גבעה סמוכה ושמו נקרא רמת־דויד, ע"ש דויד לויד־ג’ורג’. הקבוצה ע“ש קדושי פינסק עלתה על אדמת ג’בתא, הלא היא גבת. על אדמת תל־שמם הקים ארגון א' את המושב כפר־יהושע, ע”ש יהושע חנקין. שנה לאחר מכן עלה בשכנות לכפר יהושע ארגון למושב־עובדים של “הפועל המזרחי” והקים את המושב שדה־יעקב (ע"ש הרב יעקב ריינס). קיבוץ ב' של “השומר הצעיר”, שישב בעפולה ועבד בעבודות בנין, עלה על אדמת אבוּ־שׁוּשׁא, הלא הוא משמר־העמק. 12,000 ד' הוקצו להקמת המושב כפר־ברוך על אדמת וֶרִיקַני. בכפר זה עמדו להתיישב 3 גופים: ארגון של ספרדים מהמעמד הבינוני, ארגון של יהודי רומניה וארגון של יהודי טרנסילבאניה. היה קושי רב לרכז מספר מתאים של מועמדים להתיישבות זו והכפר סבל שנים רבות ממיעוט מתיישבים ומקשיי ארגון פנימיים. לאחר שקבוצת “אחווה” עברה מגניגר להתיישבות לאַחניפס, נמצא פתרון גם להתיישבותה של קבוצת מארקנהוף, שישבה זמנית במזרע, יחד עם קבוצת צריפין. הקק"ל רכשה שטח־אדמה בעמק הירדן וקבוצת מארקֶנהוף הועברה לשם בשנת 1927, ובנתה את

בית־זרע. לשנת התקציב תרפ“ז (1926/27) הוקצב לכל ההתיישבות החדשה סך 40,000 לא”י בלבד. לפיכך החליטה המחלקה, כי בשלב ראשון יעלה על הקרקע רק מספר קטן של חברים מכל גוף התיישבותי; יתר החברים יישארו במקומותיהם וימשיכו שם בעבודתם, עד שיתאפשר להעביר את כולם למקומות התיישבותם, להוציא קבוצות “אחווה” ושרונה, להן הותר להעביר את כל חבריהם למקום ההתיישבות. בגלל התקציב הזעום קבעו, כי בתקופה הראשונה יעבדו חלק מהמתיישבים בעבודות הכשרה, כגון ייבוש אפיק הקישון, אלא שלמעשה היה מצבם הכלכלי של המתיישבים גרוע משציפו. נבצר מן ההנהלה הציונית לתת לישובים החדשים אפילו את הסכום הקטן שהוקצב להם, וכסף שניתן הגיע באיחור רב. בגלל קשיים תקציביים נדחתה העלייה על הקרקע עד לחודש נובמבר 1926; למרבה הקושי הקדימו גשמים רבים לרדת ולא היתה אפשרות להתחיל בעבודה בשדה לפני הקיץ הבא. המתיישבים נקלעו למצב חמור ביותר. הגשמים שירדו הפכו את אדמת העמק הכבדה ליוֵן־מצולה. היה מחסור בלחם ובמיצרכים חיוניים אחרים. עזרה הגיעה לפעמים מישובי העמק האחרים שעלו לפני שנים מספר. עם רדת הגשמים הופסקה גם העבודה בייבוש אפיק הקישון, שאמורה היתה לפרנס את המתיישבים בתקופה הראשונה. תיאור מצב המתישבים והלך־רוחם ניתן במכתב של חבר הקבוצה ע“ש קדושי פינסק,212 כלהלן: מבצרנו עומד כבלב־ים. רובינזונים הושלכנו אליו. מוטרדים ומתכנים תכניות כיצד לבנות איזה תנור שהוא, מאין להשיג מעט קמח. הבדווי שבקרבתנו השאיל לנו קצת קמח. גם זה אין אצלנו. וכך יום שני ויום שלישי. מבשלים את הדַיְסוֹת האחרונות. המרק חסר תוכן כל שהוא. נשארו עוד 2 – 3 ככרות לחם. ובכל־זאת נאצלת ההשראה על הכל. משהו מלטף, שירה תוקפת את הכל. אולם גם תודלק ה”הורה“.213 מכל־מקום במשך החורף הוסדרה שאלת התקציב ולקראת האביב כבר רצה העבודה במסלולה. הוחל במדידת האדמה וקביעת הגבולות בין הישובים. “ועדת המפתח” של מחלקת ההתיישבות קבעה את מיכסת־הקרקע באזור הזה למאה דונם ליחידה. בהתאם לגודל השטח הכללי הוקצב מספר יחידות המשק לכל ישוב: לשלושת המושבים נקבעו 60 יחידות משק לכל אחד; לקבוצות – 25 יחידות־משק, פרט לגבת שלה הקציבו 37 יחידות. בסך־הכל אושרו להתיישבות 8 ישובים ובהם 317 יחידות־משק, לעומת 500 יחידות שהוצעו בתכנית “התיישבות האלף”. כעבור שנים מספר הוברר למוסדות המיישבים, כי באזור זה, שאין בו מים להשקיה, אין המיכסה של 100 ד' קרקע ליחידה מספקת והוחלט להגדילה ל־150 דונם. ראשיתה של ההתיישבות בגוש הקישון היתה קלה יותר מאשר ההתיישבות בגוש נוריס ושל מושב נהלל בזמנו. במשך שנים נצטבר נסיון רב במוסדות המיישבים והעבודה נעשתה ביתר סדר ותכנון. גם המתיישבים שעלו על הקרקע, קיבלו רובם הכשרה חקלאית לפני התיישבותם: הם למדו מנסיונם של המשקים ה”ותיקים" וקיצרו את הדרך לביסוסם. מחלקת ההתיישבות העמידה לרשות ההתיישבות החדשה שני מפקחים, שסייעו למשקים בעניינים ארגוניים והדריכו אותם בניצול נכון של כספי התקציב.

התפתחות הישובים החקלאיים בשנות העשרים

ההכנסות של קרן־היסוד בתקופה ההיא לא עלו כאמור על 500,000 לא“י בשנה ובשנים מסוימות אף נפלו מזה. להתיישבות לא נשארו אלא 150,000 לא”י, בממוצע. דבר זה לא איפשר למחלקת ההתיישבות לקדם את בנייתם ופיתוחם של הישובים החקלאיים בקצב שתוּכנן מראש. תקופת הביסוס התארכה הרבה מעבר לשלוש שנים, הישובים נאלצו לחכות זמן רב עד שניבנו מיבני המשק וניתנו להם אמצעי־הייצור הדרושים לקיום המתיישבים מהכנסות המשק. אף־על־פי־כן חלה התקדמות ניכרת בכל הישובים. תכנית המשק המעורב, ששימשה בסיס לכל הישובים החדשים, בוצעה הלכה למעשה, חרף קשיים גדולים שצריך היה להתגבר עליהם. שהרי ברוב הענפים החקלאיים בארץ לא הצטבר כל נסיון ומספר בעלי־המקצוע, בעלי ידע ונסיון של ממש היה מצומצם ביותר. מכאן, שבמקרים רבים היה לפיתוח הענפים אופי ניסויי גרידא. רבים היו הכשלונות וההפסדים הכספיים שנגרמו על־ידי כך, אולם תודות ליוזמת המתיישבים, התמדתם ומסירותם, גברו על אכזבות, הפיקו לקחים מהכישלונות ומצאו את הדרכים הנכונות לפיתוח ענפי־המשק השונים. הקו המנחה היה לדאוג בראש וראשונה להספקה עצמית מירבית של צרכי האדם ובעלי־חיים ורק עודפי התוצרת נשלחו לשוק.

המפתח לראשית האינטנסיפיקציה של המשקים ולהעברתם מהפסים של משקי פלחה לפסים של משק מעורב, היה הספקת מים להשקיה בכל מקום שבו היו מקורות מים, נחלים ומעיינות, כמו בעמק הירדן, בגוש נוריס ובנהלל. בעזרת הקק“ל ומחלקת ההתיישבות נעשו עבודות ניקוז, שמטרתן היתה גם ייבוש הביצות והבראת המקום וגם ריכוז המים לשם השקיית השדות. בעמק הירדן הוצבו, בשלב ראשון, משאבות לאורך הירדן, ששאבו את המים והזרימו אותם לשדות ולמטעים. עברו שנים לא־מעטות עד שתוכננה ובוצעה התכנית הכוללת להספקת מים בגוש נוריס ובעמק הירדן. חלק מתכניות אלו נתגשמו בסוף שנות העשרים, ובעמק הירדן בוצעה תכנית גדולה להספקת מים והובלתם באקוואדוּקט רק בשנות השלושים. הענף הגדול ביותר בכל המשקים היה עדיין ענף הפלחה. הגידולים העיקריים היו חיטה, שׂעורה, שחת ותירס. במשך הזמן נוסו גם גידולים אחרים, כגון שבולת־שועל, פולים, שומשומין, דורה, פשתה ועוד. כל הגידולים האלה הוצאו מהמחזור, כאשר הוכחה אי־הצלחתם, מבחינה חקלאית, או חוסר הכדאיוּת שבגידולם. יבולי החיטה והשעורה היו נמוכים, אם כי היו גבוהים מיבולי הערבים בסביבה. היבול הממוצע של חיטה בעין־חרוד הגיע ל־100 ק”ג לדונם, במשך 6 שנים. בגניגר לא עלה היבול בדרך כלל על 80־70 ק“ג לדונם. יבולי השעורה היו 100 – 120 ק”ג לדונם. עיבוד השדות נעשה בבהמות עבודה. רק טראקטורים מעטים היו אז בארץ. (לפי המחלקה הממשלתית לחקלאות היו ב־1922 בכל הישובים החקלאיים 33 טראקטורים). משקים אחדים רכשו כמה טראקטורים ענקיים מדגם “הולט”, ששימשו בזמנו את הבריטים לגרירת תותחים במדבר; הללו שימשו, בעיקר, להנעת מכונות־הדַיש ולעבודות הכשרה מיוחדות.

רק בסוף שנות העשרים הופיעו הטראקטורים המודרניים הראשונים במשקי ההתיישבות החדשה, בגוש הקישון, לארח שההנהלה הציונית קיבלה מיהדות שוודיה תרומה של טראקטורים מדגם “אַוַאנס” מתוצרת שוודית. מעט־מעט התחילו לייבא טראקטורים קטנים נוספים בשביל המשקים. מחלקת ההתיישבות סיפקה כלי־עבודה לבהמות: מחרשות, בוּקֶרים, מפזרות־זרעים וכו'. קציר התבואה נעשה במערמות ובמאלמות, את התבואה הקצורה הובילו בעגלות, סידרוה בערמות גבוהות בחצר המשק וכאן דשו אותה במכונת־דַיש. עבודה זו הצריכה מספר רב של אנשים. את השחת קצרו במקצרות, אספו לערמות וכבשו במכבש, שהונע על־ידי פרד או סוס, הסובבים במעגל. אם נמצאו בכפרים הערביים הסמוכים ערמות זבל ישן, הובילוהו לשדות בעגלות ופיזרו בידים. עם זאת הוחל גם בשימוש בדשן כימי, מיובא מחו“ל אך בכמות קטנה, בכלל היוקר שלו. עבודות השדה דרשו איפוא, הרבה ידים עובדות, ובעונת הזריעה בסתיו ובימי החריש באביב, חלו לפעמים פיגורים בכלל המחסור באנשים, דבר שנתן את אותותיו גם ברמת היבולים. הענף החשוב ביותר שהוחל בפיתוחו היה ענף הרפת. על ענף זה עברו גלגולים ומשברים קשים. הנסיונות בהחזקת פרות ערביות נכשלו אחר זמן קצר בגלל תנובת החלב הירודה שלהן, שלא לעתה על 1000־600 ליטר בשנה. במקומן הובאו פרות דמשקאיות ובירותיות, שתנובתן היתה יותר גבוהה והגיעה ל־2,000 ליטר ומעלה. אולם פרות אלו, שדרשו תנאי החזקה טובים מהמקובלים לגבי הפרה המקומית, נפגעו לעיתים קרובות ממחלות. עוד בתרפ”ג יצאה, מטעם מחלקת ההתיישבות והמרכז החקלאי, משלחת של בעלי־מקצוע להולאנד, שקנתה שם 13 פרות, 23 מבכירות ו־10 עגלים, מגזע הולאנדי נקי. אולם משום החשש שהבקר ההולאנדי לא יתאקלם בעמק, הועברו רוב הפרות והמבכירות למשקי ההר, על־יד ירושלים: קרית־ענבים ועטרות. ואמנם כאן התאקלמו יפה ותנוהת החלב שלהן הגיעה ל־3,000 ליטר ומעלה. אז הוחל בהכלאת הפרות הדמשקאיות והמקומיות בפרים הולנדיים (הם העגלים שיובאו), וכך נוצר גזע ארצישראלי חדש שהיה עמיד בפני מחלות ופגעים אקלימיים. והגיע במשך הזמן לתנובת חלב דומה לתנובת הפרה ההולנדית, ואף עלה עליה. עדר פרות־החלב בארץ כיום מורכב ברובו מהגזע המעורב הזה, שטופח על־ידי הרפתנים שלנו והוא נחשב לאחד הגזעים המשובחים בעולם.

פיתוח הרפתות חייב גידול מספוא לפרות. נוסף לחציר משדות הפלחה, החלו לגדל מספוא ירוק בהשקיה. עוד בראשית שנות העשרים גידלו בארץ תלתן, כמספוא ירוק עיקרי. ב־1929 נזרעה לראשונה, בדגניה ב', חלקת שדה באספסת, ובמשך הזמן היתה האספסת גידול המספוא החשוב ביותר בעמק הירדן ובאזורים אחרים, ברוכי מים. בצד התלתן גידלו סלק־מספוא ותירס להזנת הבהמות. ישובים, שבהם לא היו מים להשקיה, נאלצו לספק את המספוא הגס לעדר הבקר משדות־הבעל. ב־1928 נעשה הצעד הראשון להשתמש בתחמיץ. בקיבוץ מרחביה נבנה אז מגדל־ההחמצה הראשון, שבו הוכנס תירס ירוק מקוצץ להזנת הפרות במשך כל השנה. התנובה הממוצעת של חלב לפרה הגיעה, בסוף שנות העשרים, ל־3000־2000 ליטר. מחלקת ההדרכה ליוותה את הענף הזה בהתמדה, ומתוך הדאגה לשיפור גזע הבקר הונהגו שיטות לביקורת החלב ורישום בספר־העדר. פיתוח ענף הרפת היה נמרץ במיוחד במושבי־העובדים, שבהם תפס ענף זה מקום מרכזי במערכת המשקית. בנהלל ובכפר־יחזקאל נבנו בראש־וראשונה הרפתות וכל מתיישב קיבל פרה אחת או שתיים. בקבוצות נבנו רפתות גדולות מודרניות באיחור של שנים מספר. עד אז שוּכַן העדר במיבנים זמניים, עשויים מעץ – דבר שהשפיע לרעה על בריאותן של הפרות. הממשלה המאנדטורית הקימה שירות וטריאנרי, שדאג למניעת מחלות. אולם בו בזמן אירגנה גם חברת הביטוח הקואופרטיבית “החקלאית” (נוסדה בגליל התחתון על־ידי ועדי המושבות) שירות וטרינארי שרופאיו המעולים, ליוו את הישובים בנאמנות ועזרו להם להתגבר על פגעים ומחלות. ביחוד צריכים היו להילחם במחלה קשה, שקודם לא היתה קיימת בארץ והוכנסה על־ידי הבקר ההולאנדי שיוּבא: מחלת ההפלה. עברו עוד שנים רבות עד אשר הודברה מחלה זו במאמצים קשים ובהשקעה של סכומי כסף גדולים. גם על ענף המטעים עברו גלגולים רבים ופיתוחו היה מלוּוה לא־אחת באכזבות קשות. בכל הישובים, שעלו להתיישבות בשנים תרפ“א – תרפ”ג וגם במשקי עמק הירדן, הוחל בנטיעת כרמים לענבי־מאכל. אמנם היה בארץ נסיון רב בגידול ענבי־יין, אולם לא היה כל נסיון בגידול ענבים למאכל. מה שנטעו בכרמים היה למעשה אוסף של זנים שונים, ורק אחרי שנים התברר אילו הם הזנים המתאימים לתנאי הארץ והמבטיחים יבולים טובים. בעין־חרוד ובתל־יוסף ניטעו כרמים במורדות הגלבוע. אלא שחיש־מהר התברר, כי בתנאי האקלים של עמק יזרעאל המזרחי אי־אפשר לגדל גפנים בלי השקיה. מקץ שנים אחדות לא היה מנוס מעקירת הכרמים הראשונים על מנת לנטוע כרמים שאפשר להשקותם. בעמק הירדן ניטעו הכרמים הראשונים מלכתחילה ככרמי־שלחין. רק בנהלל, ולאחר־מכן גם במשקי גוש הקישון, ניטעו כרמי־בעל, שנתנו יבולים טובים למדי. הזנים העיקריים בכרמים בתקופה ההיא היו מַדלין, שַסלָה מוסקט אלכסנדרוני, מוּסקט האמבוּרגי (ענבים שחורים( ותמר בירותי. לבד מכרמי הענבים ניטעו ברוב המשקים חלקות זיתים: בעין־חרוד ניטעו בתרפ"ז האשכוליות הראשונות ובעמק הירדן – הבננות.

גן־הירק היה בין הענפים הראשונים בקבוצות ובמושבים. המטרה העיקרית היתה – הספקת ירקות לבית. במקומות, שלא היו בהם מים די־הצורך, גידלו ירקות רק בעונות החורף והאביב. הודות לתנאי האקלים המיוחדים של עמק הירדן התפתח כאן גידול של ירקות־חורף. במשך הזמן הושם הדגש על גידול עגבניות וחצילים בעונת החורף. תוצרת זו נמכרה במחירים טובים, כי בעונה זו לא הגיעו לשוק ירקות מהכפרים הערביים. בתקופה מסוימת נשלחו משם אבטיחים לדמשק.

גם גידול העופות היה מכוּון קודם־כל לייצור ביצים להספקה עצמית. בקבוצות הוקמו בתי־אימון ולולים. הדגרה נעשתה במדגרות קטנות שחוממו במנורות נפט. רק בעין־חרוד כבר היתה אז מדגרה גדולה לכמה אלפי ביצים, שהובאה מחו“ל. גם המדגרות הקטנות הובאו תחילה מארצות־הברית: כעבור זמן־מה החלו לייצר אותן בארץ. את האפרוחים גידלו בבתי־אימון, שהכילו 1000 אפרוחים כל אחד; החימום – באומנות־נפט שהובאו מחו”ל. אחרי תקופת האימון הועברו האפרוחים ללולים, שנבנו בדרך כלל לפי מתכונת של 300 עופות; על־יד הלול גודרה חצר גדולה לתרנגולות, שבה נמצאו במשך היום. במושבים הדגירו בשנים הראשונות הדגרה טבעית על־ידי תרנגולות־הודו, אולם לא יצא זמן רב וגם במושבים נבנו לולים קטנים, ששימשו לאימון אפרוחים וגם להחזקת המטילות. תנובת הביצים היתה עדיין נמוכה ונעה סביב 80 – 120 ביצים לתרנגולות בשנה.

בכמה משקים הונח באותן שנים היסוד לגידול צאן. העדרים שנרכשו מערבים, רוכזו בדירים מעץ. את עיקר מזונם קיבלו הכבשים במרעה ורק בתקופת ההמלטות ניתנה להם תוספת מזון מרוכז. מאוחר יותר הוחל בפעולות שיטתיות של סלקציה והשבחה, וכתוצאה מכך עלתה במידה ניכרת תנובת החלב של הכבשים. בחלב זה השתמשו לייצור גבינת־צאן. גודל העדרים היה 100 – 200 רחלות. במושבים לא פוּתח ענף זה בכלל.

גם גידול הדבורים החל להתפתח. הערבים גידלו דבורים בצורה פרימיטיבית בכדי־חומר, ואילו המשקים בנו כוורות־עץ מודרניות, רכשו בכפרים הערביים נחילים בכדים והעבירו אותם לכוורות־העץ. באותן שנים אגרו הדבורים דבש בעיקר בשדות־הבר בתקופת הפריחה. עם גידול שטח המטעים והפרדסים, הם שימשו מקור עיקרי לייצור הדבש. המכוורות היו קטנות: כמה עשרות משפחות דבורים בכל משק והדבש שימש ברובו להספקה עצמית. ענף המכוורת היה מצוי בקבוצות, ומספר קטן גם במושבי־עובדים. ובכן, אלה היו פני המשק החקלאי בשנים הראשונות להתיישבות הלאומית בעמקים. היבולים היו דלים וההכנסות מעודפי התוצרת היו זעומות. רמת־החיים של החקלאים בתקופה ההיא היתה ירודה למדי. בקבוצות נעו ההוצאות לקיום לאיש, בין 35 ל־46 לא“י בשנה. ההוצאות ליום־עבודה עמדו על 20 עד 30 גרוש. אלה היו סכומים קטנים מאוד, גם לפי ערך המטבע בימים ההם. רוב הכסף הוצא לכלכלת האנשים. במקרים מסוימים היתה מחלקת ההתיישבות נאלצת לכלול בתקציבה סכומים כלשהם גם להוצאות הקיום, כדי למנוע רעב של ממש. אבל גם כאשר הכנסות המשק גדלו, עדיין נבצר מן המתיישבים להעלות את רמת־חייהם, וכל פרוטה עודפת שימשה להשקעות במשק. היתה זו התקופה ה”הירואית" בתולדות הישובים החקלאיים, שהרי על אף המחסור והתלאות הונחו אז יסודות מוצקים שמכוחם נתאפשר פיתוחם המהיר של הישובים בשנים הבאות. אך ראוי לציין כי לעומת דלותם החומרית של המתיישבים, היו חייהם החברתיים והתרבותיים עשירים מאוד. רובו של הציבור היה מורכב מאנשים צעירים ונלהבים למעשי־בראשית, עֵרים לענייני הארץ ולכל המתרחש במחנה הפועלים. כינוסים מפלגתיים או הסתדרותיים משכו אליהם המונים ועוררו דיונים וויכוחים. המפעל החלוצי של ההתיישבות בעמק עמד במרכז התעניינותו של ציבור־הפועלים וגם של חוגים אחרים בישוב. סופרים ואמנים היו מבקרים בישובים לעיתים קרובות. תיאטרון הפועלים ה“אהל”, שנוסד באמצע שנות העשרים, היה מציג את הצגותיו בישובים החקלאים תחת כיפת השמים, ואמנים היו עורכים קונצרטים מדי פעם בפעם. על הופעתו המיוחדת בעמק של הכנר הדגול, יאשה חפץ, מספר חבר עין־חרוד: כחזיון בלתי־נשכח היה ביקורו של הכנר י. חפץ. הופעתו קשורה היתה בפתרונן של מספר בעיות טכניות, כמו המקום והעיתוי. י. חפץ נאות לקבל את הצעת עין־חרוד להופיע באמפיתיאטרון טבעי – במחצבת עין־חרוד. הציבור בעין־חרוד נאלץ להסכים, מחוסר ערב פנוי לאמן, לקיום ההופעה בשעות־העבודה המאוחרות של אחר־הצהרים. שעות חולין אלה נהפכו לשבתון, בהתאם להחלטת אספה כללית שנקראה לשם כך. מערומי המחצבה בגלבוע כוסו מרבד ססגוני של אין־ספור ראשי אדם, קהל מתייחדים, וכמנהג אבותיהם בעזרת המקדש עמדו צפופים והשתאו בסערת־רוחות, בחרדת קודש, למנצח עלי כינור.214

לבד מאירועים אמנותיים כאלו, שהיו קשורים באמנים שבאו מן החוץ, הלך ונוצר בישובים, בעיקר בישובים הקיבוציים, הווי חדש של חגים. החגים המסורתיים, הדתיים, לבשו צורה חדשה. בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות נתחדש משהו מתוכנם הקדמון: חגי־טבע הקשורים בעונות ובמועדים חקלאיים. בערב חג הפסח נערכה חגיגת קציר־העומר. בליל הסדר היו מסובים לשולחנות כל חברי הקיבוץ והמוני אורחים, שלפעמים היה מספרם גדול ממספר חברי הישוב. במקום ה“הגדה” המסורתית נוצרו נוסחאות חדשות של “הגדה”, שבה השתלבו פרקי קריאה ושירה, הקשורים בטבע ובחקלאות וביטאו את חזון שיבת עם ישראל לארצו ולאדמתו, עם פרקים של ה“הגדה” המסורתית. גם חוּדש הנוהג של הבאת ביכורים בחג השבועות, וחג הסוכות נהפך לחג האסיף, במשמעותו החקלאית. תרבות החגים, שנוצרה בישובים החקלאיים, חרגה עד מהרה ממסגרת הישובים האלה והשפיעה על חלקים ניכרים של הציבור היהודי. נוצרה תופעה מיוחדת, שאין אולי כדוגמתה בשום מקום בעולם: הכפר היהודי החדש האציל מרוחו על תושבי העיר, ולא כדרך ארצות אחרות, שבהן נחותה תרבות הכפר מזו של תושבי העיר.

תכניות להתיישבות פועלים באזור החוף

מספר הפועלים במושבות המטעים הלך וגדל עד 1927. גידול זה נבע מהתפתחות ענף ההדרים וגם מן האבטלה בעיר, שגרמה לנדידת פועלים למושבה. גם לגופים שהתכוננו להתיישבות שימשה המושבה כמקום הכשרה שבו מצאו פרנסתם, תוך כדי ציפיה וייחול ליום שייקראו לעלות ולהתיישב על הקרקע שתימסר להם לשם כך. מצב הפועלים במושבות חייב פתרונות להבטחת קיומם. בתקופת העליה הרביעית התבלטה ביתר־שאת חשיבותו של אזור החוף בכלל ושל משק ההדרים בפרט. מכאן צמחו מחשבות ותכניות, שיש לפתח את ישובי הפועלים על־יד המושבות, שכבר היו קיימות או שהוקמו בשנים האחרונות. הפועלים וארגוניהם הגיעו למסקנה, שהתכניות לבנות שכונות פועלים על־יד המושבות ולהקים בהן משקי־עזר, שישמשו מקור הכנסה מישני לעובדים בפרדסי הסביבה, לא יספקו עוד את הפועלים ולא יהיה בהן כוח־משיכה כדי שיתמידו בעבודתם במושבה לאורך ימים.

המרכז החקלאי ובראשו אברהם הרצפלד, החליט איפוא כי הגיע הזמן לתכנן התיישבות־פועלים נרחבת באזור החוף, שתתבסס על משק אינטנסיבי. מיכסת־הקרקע תהיה 20־17 דונם למשפחה, לעומת מיכסת־הקרקע של 100 דונם שנקבעה לישובים בעמק יזרעאל. הענף העיקרי במשק יהיה פרדס של 12־10 דונם; יתרת השטח תשמש לגן־ירק ולמשתלות, שעליהם יתוסף משק קטן של בעלי־חיים: רפת ולול. בשנים הראשונות להקמת המשק ימשיך המתיישב לעבוד כפועל שכיר במושבה הסמוכה, אבל עם התפתחותו של המשק וכניסת המטע לפוריות, יעבור בהדרגה לעבודה מלאה במשקו העצמי עד שיוכל להתפרנס מהכנסותיו. סבורים היו כי שיטה זו של התיישבות זולה יותר מאשר השיטה, אשר על־פיה הוקמו הישובים בעמקים, וממילא יופחתו הסכומים, שהמוסדות המיישבים עתידים להשקיע בישובים החדשים. בשנת 1927־28 עיבד המרכז החקלאי תכנית ליישוב של 1500 משפחות במתכונת זו. ההצעה נתקבלה בהבנה ואהדה על־ידי הקרן הקיימת ומחלקת ההתיישבות, אולם, למעשה, לא היו סיכויים לבצע אותה בקרוב. מצבם הכספי של שני המוסדות היה קשה. הקרן הקיימת, שרכשה בשנים האחרונות שטחי קרקע גדולים בעמק יזרעאל, בואדי חווארת (עמק חפר) ובמפרץ חיפה, נכנסה להתחייבויות כספיות מופלגות, שמנעו ממנה להקציב כסף לרכישת קרקעות נוספת בזמן הקרוב. גם על ההנהלה הציונית רבץ עול כספי כבד, ברצותה לגמור את ביסוסם של המשקים, שעלו בראשית שנות העשרים ושל הישובים בגוש הקישון שעלו בשנת 1927. בינתיים הוסיפו משקיעים פרטיים וחברות שונות באזור החוף לרכוש שטחי קרקע גדולים. הביקוש לקרקע גרם לעליית מחירה ולספסרות והיתה צפויה סכנה, שאם לא ירכשו מיד את הקרקעות הדרושות להתיישבות הפועלים, לא יהיה אפשר לבצע את התכנית, גם כאשר מצבה הכספי של ההנהלה הציונית יוטב. לכן ראה המרכז החקלאי כמשימה דחופה ביותר להבטיח מיד את רכישת הקרקע הדרושה. בירורים עם חברת הכשרת הישוב העלו כי אפשר לרכוש קרקעות, אם חלק ממחירן ישולם מיד והיתר בתשלומים במשך שנים מספר. המרכז החקלאי הציע לפועלים המאורגנים בארגונים למושבי־עובדים להשתתף ברכישת הקרקע בכספם־הם בסך לירה אחת לדונם. כסף זה יינתן לקרן הקיימת על חשבון דמי־החכירה, שהמתיישבים יצטרכו לשלם בשנים הבאות. נוסף לכך קיבל המרכז החקלאי על עצמו להשיג בשביל הקרן הקיימת הלוואות בתנאים מתאימים, כדי לשלם את התשלומים בעד קרקע, שזמן פרעונם חל בשנתיים, שלוש השנים הבאות. הפועלים נענו להצעה זו והדבר נתן בידי “הכשרת הישוב” את האפשרות לרכוש, בסוף 1928 8400 דונם בארבעה גושים: הגדול שבהם היה גוש תל־מונד, שכלל 4500 דונם. היה קושי לשתף את הקיבוצים בפעולה זו. הקיבוצים קלטו עולים חדשים במשך כל הזמן. ההוצאות הכרוכות בקליטת העולים והכשרתם לעבודה, השפיעו על מצבם הכלכלי של הקיבוצים והם לא היו מסוגלים לחסוך את הסכומים שנדרשו כדי להבטיח להם שטחי קרקע נאותים. המרכז החקלאי שהבין את הבעיה המיוחדת של הישובים הקיבוציים, דאג להעמיד לרשותם קרקע בדרכים אחרות. בשנת 1928 עלתה קבוצת שילר על שטח קטן בסביבת רחובות, בתקציב של 682 לא"י. 200 דונם נוספים על־יד רחובות נרכשו בשביל מחנה עבודה שהוקם בידי פלוגה של הקיבוץ המאוחד. לימים התפתח מחנה עבודה זה ונהפך למשק קיבוצי גדול, הלא היא גבעת ברנר. תחילה עלתה למחנה זה גם קבוצה של “הנוער העובד”, שהועברה אחרי־כן להתיישבות על אדמת נענה; כאן צמח קיבוץ נען. בפתח־תקוה נרכש שטח לא־גדול להקמת מחנה בשביל חבורת “מעֲבר”, שהחליטה להתאחד עם פלוגת הקיבוץ המאוחד במושבה זו. לגבעה, שעליה הוקם המחנה, קראו “גבעת השלושה”, על שמם של שלושה פועלים מפתח־תקוה, נתיני אוסטריה, שנאסרו בזמן מלחמת־העולם על־ידי התורכים, הובלו לדמשק ונפטרו שם בבית־הסוהר. אלה הפעולות הראשונות שנעשו להגשמת תכניות של התיישבות חדשה באזור המטעים (“התיישבות האלף”). ואולם עוד עברו שנים מספר עד שהמרכז החקלאי הצליח להתגבר על כל המכשולים ולמצוא את המקורות הכספיים, שהיו דרושים לביצוע ההתיישבות הזאת, ועל כך יסופר באחד הפרקים הבאים.

הקמת המוסדות העצמיים של ההתיישבות העובדת

עם גידול ההתיישבות העובדת וריבוי הפועלים במושבות גדלה ההסתדרות החקלאית והתעצם כוחה הציבורי. משקלם של הפועלים החקלאיים בהסתדרות עלה באופן ניכר. בשנת 1927 היו בהסתדרות הכללית 22,500 חברים, מהם 7200 בכפר: כ־3000 חיו בישובים חקלאיים, בקבוצות ובמושבים, וכ־4200 – במושבות, מהם רבים שהיו מאורגנים בארגונים למושבי־עובדים או בפלוגות של קיבוצים ארציים. המרכז החקלאי עשה רבות בשטח ההתיישבות. הוא ייצג לא רק את הישובים החקלאיים הקיימים, כי אם גם את הקבוצות והארגונים שהתכוננו להתיישבות. בכך פעל בשיתוף עם מחלקת ההתיישבות והקרן הקיימת. עם זאת נתגלעו מפעם לפעם חילוקי־דעות ואף סכסוכים בינו לבין המוסדות האלה. מטבע הדברים נמצא המרכז החקלאי תחת לחצם של המתיישבים, שפנו אליו בשעות מצוקה, והן היו רבות, כמובן. אף למעלה מזה היה המרכז החקלאי נתון ללחץ הגופים שהכשירו את עצמם להתיישבות ותבעו ליישב אותם במהירות האפשרית. תנאי־החיים הקשים של הפועלים במושבה סייעו להגברת תביעתם של המועמדים להתיישבות. המרכז החקלאי, מצידו הפגיע בקרן הקיימת לרכוש את שטחי הקרקע שהיו דרושים להתיישבות חדשה, ובהסתדרות הציונית – להקצות את האמצעים הדרושים לכך. אולם נציגי המוסדות המיישבים, שלנגד עיניהם עמדה הקופה הריקה וההתחייבויות הרבות שכבר קיבלו עליהם, לעיתים קרובות נבצר מהם להיענות לתביעות המרכז החקלאי, גם אם הכירו בצדקתן. ואף־על־פי־כן לא השלימו המרכז החקלאי והרצפלד עם אי־עשייה הנובעת מחסור בכסף; הוא ראה בהרחבת ההתיישבות את הענין הדחוף והחשוב ביותר בתקופה זו. הוא חשש, שאם לא תינתן בקרוב תשובה לתביעות ההתיישבות, עלולים הגופים המחכים לה להתייאש ולהתפורר. הוא ידע, שהנכס היקר ביותר לקידום ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, הוא ציבור המתיישבים, ואם ציבור חלוצי זה, שהוכיח נכונות לשאת בעול הקשה של הקמת ישובים חדשים, יתייאש מלהגשים את מאווייו, אחרי שנים של ציפייה ושל סבל במושבה, נשקפת הסכנה ששוב לא יהיו נושאים לפעולה ההתיישבותית, גם כאשר יהיו למוסדות המיישבים האמצעים הכספיים הדרושים לכך. המרכז החקלאי, שידע את המצב לאשורו, גילה איפוא יוזמה רבה בחיפוש דרכים חדשות, בלתי־מקובלות, כדי להתגבר על המצוקה הכספית של הקרנות הלאומיות. “התיישבות האלף” משמשת אחת הדוגמאות לכך כיצד הצליח המרכז החקלאי להגשים תכניות לרכישת קרקע והקמת ישובים על־ידי גיוס אמצעים כספיים מהמועמדים עצמם וממוסדות כספיים בארץ ובחוץ־לארץ, ולהניע את המוסדות המיישבים לפעול לקידום פעולות התיישבותיות של ציבור העובדים. ההסתדרות החקלאית גם דאגה להבטחת אופיה המיוחד של ההתיישבות העובדת, על־פי עקרונותיה הרעיוניים: עבודה עצמית, שיתוף ועזרה הדדית. היא הקפידה למנוע סטיות אפשריות של המתיישבים מעקרונות אלה ולמנוע תופעות של ניצול קרקע הלאום למטרות ספסרות וצבירת הון.

לשם כך הוחלט להקים את “ניר” כחלק מ“חברת העובדים”, שעל הקמתה הוחלט בועידה השניה של ההסתדרות הכללית (שבט תרפ"ג). “חברת העובדים העברית השיתופית הכללית בארץ־ישראל” נוצרה כרשות עליונה של כל המפעלים המשקיים של ההסתדרות וכמסגרתם המשפטית הרשמית. לפי התקנות של אגודה שיתופית, שאושרו על־ידי הממשלה, כל חבר בהסתדרות הוא גם חבר בחברת־העובדים, המחזיקה במניות־היסוד של המפעלים המשקיים העיקריים, הפועלים כחברות־בנות שלה; היא מכוונת ומתאמת את פעולותיהם ושומרת על זיקתם להסתדרות ועל דמותם החברתית של מפעלים אלו. “ניר שיתופי בע”מ – חברה להתיישבות עובדים" היא הביטוי המשפטי למָרות ההסתדרות החקלאית על המשקים החקלאיים. תפקידה לשמור על היסודות הקואופרטיביים של האגודות השיתופיות ולמנוע סטיות מעקרונות־היסוד שלהן. החלטה הסופית של הקמת “ניר” נפלה בועידה החקלאית השלישית של ההסתדרות החקלאית, שהתקיימה בחיפה, בשבט תרפ“ו. לועידה זו קדם ויכוח קשה בתוך ההסתדרות החקלאית שהתנהל מעל דפי העתונות ובועידה גופא. חברי “הפועל הצעיר”, ובראשם אליעזר יפה, התנגדו להקמת “ניר” בחששם כי מוסד זה יפגע בעצמאותם של המתיישבים, שיהיו תלויים במוסד חיצוני, בעל סמכויות חוקיות להתערב בענייני המשקים. להגנה על “ניר” נחלץ ברל כצנלסון, שהסביר בועידה כי אין להסתדרות כל כוונה להתערב בחייהם הפנימיים של הישובים החקלאיים, אבל, מאידך גיסא, תעמוד על המשמר, לבל יסטו מן העקרונות, שעליהם מבוססים הישובים. ברוב דעות הוחלט על הקמת “ניר”. במועצה של הסתדרות הפועלים החקלאיים, שהתכנסה בגן־שמואל במארס 1927, אושרו התקנות של “ניר” וגם חוקתם של הקבוצות ושל מושבי־העובדים. בחוקת הקבוצות נקבע, כי כל קבוצה מתאשרת כחברה קואופרטיבית וכבת לחברת “ניר”, ואילו בתקנות המושבים נקבע כי “ניר” היא חבֵרה באגודה ובתור שכזו היא רשאית להשתתף באספות הכלליות ולמנות חבר לועד האגודה ושני חברים למועצתה. “אם 25% מהחברים הנוכחים באספה הכללית או ב”כ ‘ניר’ יהיו בדעה, שההצעה העומדת לפני האספה מתנגדת לעיקרים הכלליים של הקואופרציה העובדת או של תנועת מושבי־העובדים, יהיו רשאים לדרוש שהשאלה תעבוד להכרעת ‘ניר’”. כמו־כן נקבע בתקנות של “ניר”, כי לה הסמכות לפעול להתיישבות עצמאית של הפועלים. לשם ריכוז הון עצמי לפעולות ההתיישבותיות הוקמה בשנת 1934 חברת מישנה: “ניר – חברת מניות בע”מ", שהחלה לצבור הון על־ידי מכירת מניות לחברים ועל־ידי הוצאת אגרות־חוב.

ייסוד “תנובה”

בראשית התפתחותו של המשק המעורב התעוררו בעיות הקשורות בשיווק התוצרת. הבעיה העיקרית היתה: שיווּק החלב. בשנת 1922 היתה הכמות הכללית של חלב שהופק כרבע מיליון ליטר. בשנת 1924 גדלה עד לשלושה־רבעי מיליון. אולם גם כמות קטנה זו שוּוקה בקושי רב. ליד שלוש הערים הגדולות היו מושבות גרמניות שפיתחו משקי־חלב ושיווקו תוצרתם לבתי הצרכנים; בגלל איכותו המשובחת של החלב זכו במוניטין בקרב לקוחותיהם. אף משקי החלב היהודיים היו מביאים יום־יום את החלב לעיר הסמוכה ומחלקים אותו למוסדות ולבתים. צריך היה לנהל תעמולה נמרצת בין התושבים היהודים שיואילו לקנות את החלב של החקלאים האלו. קבוצת אילת־השחר היתה שולחת מדי לילה כרכרה עם כמה כדי־חלב לצפת והחברים היו מביאים את החלב לבית־החולים “הדסה” ולבתים פרטיים. משקי עמק הירדן נהגו להביא את החלב לטבריה; קרית־ענבים ועטרות פנו, כמובן, לעבר ירושלים. קבוצת טירה, שפיתחה רפת גדולה (לפי מושגי הימים ההם), היתה מוכרת את החלב בחיפה, מן הכד אל הלקוח. לפי יוזמת המשקים החליטה מועצת “המשביר” ב־1921 להקים מחלקות לתוצרת חקלאית. “המשביר” הקים מחלבות מאולתרות בערים לייצור חמאה וגבינה מעודפי החלב. אולם אחרי שנתיים־שלוש התברר כי המסגרת של “המשביר” אינה מתאימה לשיווק התוצרת החקלאית. על־כן הגיעו המשקים למסקנה שיש צורך להקים מוסד קואופרטיבי עצמאי, שיעסוק בשיווק כל התוצרת החקלאית של ההתיישבות העובדת.

התארגנות המשקים בענין זה החלה באזורים שונים. ראשונים היו קרית־ענבים ועטרות, שהקימו בירושלים מחלבה משותפת. ב־1927 התארגנו משקי חיפה והצפון לשיווק עצמאי וב־1929 החלה התארגנות כזאת גם באזור תל־אביב. תחילה פעלו תחת השם “המחלקה לתוצרת”, אבל אחרי זמן־מה המירוהו בשם “תנובה”. בזמן הראשון פעלה כל “תנובה” מחוזית באופן עצמאי לגמרי. אולם התנאים בסניפים השונים לא היו שווים: בו בזמן שבאזור ירושלים ותל־אביב היה הייצור מצומצם והשוק גדול, יחסית, עלה כושר־הייצור בעמקים על יכולת הקליטה של חיפה וסביבותיה. משקי הצפון היו נאלצים לשלוח את החלב שלהם לירושלים ולתל־אביב – דבר שיצר ניגוד־אינטרסים בין המשקים. ב־1926 הוקם מרכז למחלקות התוצרת וב־1927 נבחרה הנהלת המרכז, שישבה תחילה בחיפה והועברה אחר־כך לתל־אביב. מרכז זה השקיע הרבה מאמצים כדי להתגבר על ניגודים אלה בין משקי הצפון מצד אחד, לבין משקי אזור ירושלים ותל־אביב מצד אחר, שטענו, כי להם זכויות מיוחדות לשיווק בלעדי באזורם. בשנת 1930 התקיימה בנהלל ועידה של נציגי שלוש “התנובות” המחוזיות ובה הוחלט לגבש את המסגרת הארגונית של “מרכז תנובה” כמוסד העליון. עם הקמת “תנובה” גם נקבעו העקרונות היסודיים, שלפיהם פועל מוסד זה: עזרה הדדית בין המשקים לשיווק משותף של תוצרתם בתנאים שווים, בלי שים לב להשתייכותם התנועתית, למיקומם הגיאוגראפי, להתפתחותם, למרחקם מהשווקים הראשיים וכו. נקבע כי “תנובה” פועלת כמוסד שלא למטרות רֶוח לעצמה; לפיכך קיבלו החברים תמורה מלאה בעד תוצרתם, לאחר ניכוי הוצאות השירותים. כחברים ב“תנובה” נתקבלו כל המשקים החברים בהסתדרות החקלאית. מאוחר יותר הוחלט לקבל גם משקים שאינם בהסתדרות, בתנאי שהם עובדים עבודה עצמית או מעסיקים פועלים יהודים. לכל ישוב קטן ניתנה האפשרות לשלוח ציר אחד לועידה, למשק גדול יותר – שני צירים, ולישוב שיש בו למעלה ממאה יחידות – זכות לשלוח 3 צירים. במשך השנים נהפכה “תנובה” למוסד השיווק הגדול ביותר בארץ, שמילא תפקידים מכריעים בהתפתחות ההתיישבות החקלאית ושימש מכשיר נאמן המספק צרכי מזון לישוב בימי־חירום. המנהל הראשון של “מרכז תנובה” היה אליעזר יפה מנהלל, אך נאלץ לפרוש בגלל מחלה כעבור שנים מספר, ובמקומו נבחר נחום ורלינסקי ששימש בתפקיד שנים רבות.

“המשביר” ובנק הפועלים

“המשביר” – חברה קואופרטיבית להספקה – נוסד בשנת 1916, בימי מלחמת־העולם הראשונה, ביוזמתם של חברי הרבוצות בעמק הירדן. תפקידו היה לרכז את עודפי החיטה שנצטברו אז במשקים ולמכור אותם לפועלים בערים ובמושבות במחירים מוזלים.

אחרי המלחמה המשיך “המשביר” בפעולותיו כמוסד קואופרטיבי, בלי שמבנהו ודרכי פעולתו הוגדרו כראוי. “המשביר” פעל לא רק בהתיישבות, אלא גם בין פועלי הערים, ובהנהלתו הצטיין בריכוזיוּת מופרזת. כמו־כן לא היה מצויד בהון עצמי מספיק לניהול עסקיו. מתוך רצון לעזור לישובים ולמוסדות הסתדרותיים, נגרר “המשביר” לפעולות מימון שהיו מעבר ליכולתו, וכאשר פרץ משבר העליה הרביעית, התמוטט למעשה. אחרי דיונים רבים הוחלט לבצע בו ראורגניזציה יסודית. ב־1930 הוקם “המשביר המרכזי”, כמרכז לאספקה סיטונית למשקים, לקואופרטיבים ולאגודות צרכנים. החברוּת ב“המשביר” היא קיבוצית ולא אישית; הווה אומר – חברות בו אגודות שיתופיות, אגודות צרכניות או חברות אחרות המסונפות ל“חברת העובדים”.

הודות לראורגניזציה זו, שתבניתה הוכנה על־ידי י. אפטר, חל שינוי יסודי במצבו של המוסד ובמשך השנים התפתח ונעשה למפעל המסחרי הגדול ביותר בארץ לא רק מבחינת היקף פעולותיו, כי אם גם מבחינת מיגוון המוצרים, שהוא עוסק בהם. “המשביר המרכזי” מלווה את ההתיישבות החקלאית על־ידי הספקה מסודרת של אמצעי־ייצור (מכונות, דשנים, זרעים וכו') והספקה לבני־אדם ולבעלי־החיים. ההתיישבות מצאה בו משען חזק, בעיקר בשלבים הראשונים של הקמת המשקים והתבססותם.

בנק הפועלים נוסד ביוזמת ההסתדרות ובתמיכתו של ד“ר רופין בשנת 1921. ההסתדרות הציונית השקיעה בבאנק 30,000 לי”ש כהון־חוזר, שנהפכו אחרי־כן להון־מניות. בשנותיו הראשונות מוּנה אחד משני המנהלים של הבאנק על־ידי ההסתדרות הציונית. בשנות העשרים גדל ההון שלו על־ידי הפצת מניותיו בין חברי ההסתדרות ומוסדותיה. עיקר פעילותו של הבנק היה לעזור במימון המוסדות הכלכליים של ההסתדרות ושל הישובים החקלאיים. על־פי־רוב נעזרו בקבלת הלוואות לזמן קצר בשביל למלא את המחסור בהון חוזר. מלבד הלוואות אלו שניתנו לישובים במישרין, הגיש הבאנק עזרה גדולה למוסדות ההתיישבות: “המשביר” ו“תנובה”, שהונם העצמי היה קטן יחסית, ואילו מימון פעולותיהם השוטפות דרש כסף רב. עם גידול הישוב וציבור הפועלים בארץ הפליא הבאנק ביוזמותיו ובכשרון־המעשה שלו וכיום הוא נמנה עם הבאנקים הגדולים ביותר במדינת ישראל.

ראשית ההתארגנות הארצית של הקבוצות, הקיבוצים, המושבים ואיכרי המושבות

עוד בראשית שנות העשרים, כאשר מספר הקבוצות היה קטן ומצבן הכלכלי והחברתי היה קשה, עמדו חברי הקבוצות על הצורך להדק את הקשרים ביניהן לשם פעולות משותפות ועזרה הדדית. הועידה הראשונה של הקבוצות נערכה בקבוצת טירה, בכ“א־כ”ג אלול תר“פ (1920). ועידה זו התכנסה כאשר התברר, כי ועד הצירים הסתלק מהבטחתו לתת תקציב לעבודה החקלאית לשנת תרפ”א. במעמד זה נבחר “ועד הקבוצות” בן 3 חברים: יוסף ברץ, שלמה לבקוביץ (לביא) וא.מ. סלוצקי. על ועד זה הוטל ל“סדר את ענייני העזרה ההדדית ולעבד הצעת־תכנית של התאחדות הקבוצות שתוגש לועידת פועלי ארץ־ישראל הכללית”. ברם, “ועד הקבוצות” לא גילה כל פעילות אחרי הועידה. לפיכך התכנסה כחצי־שנה לאחר מכן (בט“ו באדר תרפ”א, 1921) מועצת הקבוצות של הגליל העליון, שבה השתתפו נציגי כפר־גלעדי, תל־חי, מחניים ואילת־השחר. בכלל בדידותם בגליל העליון וקצב פיתוחם האיטי, החליטו משקים אלו להקים את “ועד הקבוצות של הגליל העליון” שיטפל במרוכז בענייני הקבוצות בגליל. גם ועד זה לא האריך ימים; בתקופת קיומו הוציא ארבע חוברות של בטאונו “בינינו”. עם היווסד “גדוד העבודה” הוקם, למעשה, הגוף הארצי הקיבוצי הראשון, שעסק לא רק בקליטת עליה, כי אם גם באיחוד הגופים הקיבוציים הקיימים. עוד בשנה הראשונה לקיומו הצטרפו אליו חברי כפר־גלעדי וקבוצת הרועים בשרונה; ואחר־כך הצטרפו גם קבוצת תל־חי וכמה קבוצות שנוסדו על־ידי עולים חדשים. בד' – ז' סיוון תרפ“ג (1923) התקיימה בדגניה פגישה של נציגי הקבוצות. השתתפו בה כ־200 חברים מכל הקבוצות בארץ, פרט ל”גדוד העבודה".

הדיון בפגישה הקיף את כל הבעיות המשקיות והחברתיות של הקבוצות וכן נגע בענייני החינוך המשותף. נבחרה ועדת הקבוצות, בהשתתפותם של חיותה בוסל215 וד. שמטרלינג (גלעד) מדגניה, שאול מאירוב (אביגור)216 ובנציון צ’רנומורסקי (ישראלי) מכנרת ומלחי מקרית־ענבים. כבר בפגישה זו התגלו הבדלי תפיסה ביחס למיבנה הקבוצה ודרכי התפתחותה. בי“ז כסלו תרפ”ד (1924) התכנסה במרחביה מועצה של ועדת הקבוצות, שבה לקחו חלק באי־כוח של אילת־השחר, דגניה א, דגניה ב‘, בית־אלפא, הגבעה (גבע), עין־חרוד, גניגר, צריפין, השרון, קרית־ענבים ומרחביה. בדיונים הועלו בעיות הקבוצה, כגון עזיבת חברים, הרגשת בדידות ויחסו השלילי של הציבור לקבוצה בכלל. חברים ציינו כי חולשתה התנועתית של הקבוצה הוא הגורם העיקרי לקשייה. ברוח זו תבעו רבים ליצור הסתדרות קבוצתית שתדאג לענייניהן הכלכליים של הקבוצות ולהרמת קרנן בציבור. במאמרו: “לבירור הרעיון” הגדיר קדיש לוזינסקי (לוז) את הצורך באיחוד הקבוצות כדלהלן: “עד עתה יצרנו רק את התא של החברה העתידה – את הקבוצה – והגיע הזמן ליצור מקבוצות בודדות חברת קבוצות. מתָאים נפרדים – אורגניסמוס אחד חי”. בסיכום הפגישה הוחלט להוציא קובץ על בעיות הקבוצות, לסדר פגישות מחוזיות, לטפל בקבוצות העולות להתיישבות ועוד. הפגישה צירפה לועדה את יוסף ברץ (דגניה א'), יצחק טבנקין (עין־חרוד) וקריתי (קריית־ענבים). בחשוון תרפ“ד (1924) הופיע הקובץ: “הקבוצה, מאסף לענייני הקבוצה וחייה”, בהוצאת ועדת התרבות של הסתדרות העובדים הכללית ובעריכתו של ברל כצנלסון. בקובץ פורסם גם הנוסח הראשון של הצעה לחוקת הקבוצות, שהוכנה בידי חברים מספר, ביוזמתו של שאול מאירוב (אביגור). אחרי הפילוג ב”גדוד העבודה" וחלוקת המשק הגדול שהוקם בעמק יזרעאל התאחדו חברי המיעוט בעין־חרוד עם “חבורת העמק” וכך הוקם “קיבוץ עין־חרוד” שראה את עצמו כקיבוץ ארצי, דוגמת “גדוד העבודה” אולם שלא כ“גדוד העבודה” הציב הקיבוץ המאוחד במרכז ענייניו את ההתיישבות החקלאית, מבלי שיעלה על נס את הסיסמה של קומונה ארצית. כמו־כן נמנע מלנקוט שיטה של “קופה משותפת”, ששימשה עילה לפילוג הגדוד. בכ’ – כ“ב בחשוון תרפ”ו (1925) התכנסה בבית־אלפא ועידת הקבוצות והקיבוצים, ובה השתתפו 101 צירים שייצגו 26 קבוצות וקיבוצים, 17 פלוגות וחבורות במושבה, 7 קיבוצים ופלוגות בערים ו־4 משקי־פועלות. הועידה דנה בשאלות שונות של הקבוצה, כגון חוקת הקבוצה, הקשרים עם “ניר” ובעיות משקיות וחברתיות. הוחלט להקים את “חבר הקבוצות והקיבוצים”, שמטרתו הוגדרה בדברים הבאים: “להגדיל ולבצר את התנועה הקיבוצית; הרחבת האפשרויות לקליטת עליה ולהנהיג את יסודות הקבוצה ביחסים בין הקבוצות והם: עזרה ואחריות הדדית, השוואת תנאי החיים והעמדת אנשי הקבוצות הקיימות, נסיונם המשקי והחברתי, לרשות ההתיישבות והתנועה הקיבוצית”.

הקמת “חבר הקבוצות והקיבוצים” ענתה על הצורך באיחוד הקבוצות, אולם, למעשה, התברר אחרי זמן קצר, כי בתנאים שנוצרו בתנועה הקיבוצית לא ניתן לממש את הרעיון הזה. עד מהרה התגלו ניגודי השקפות בין הקבוצות הקטנות לבין שני הקיבוצים הארציים: “קיבוץ עין־חרוד” ו“גדוד העבודה”. באי־כוח הקיבוצים הארציים ראו ב“חבר” ארגון־גג לפעולות משותפות ומוסכמות, שאינו מטפל בעניינים השייכים למגמותיהם המיוחדות של הארגונים הארציים. מאידך, עליו לקיים את המגע עם הישובים המאורגנים בארגון ארצי רק באמצעות מזכירות הארגון ובאישורה. לא כך קרו חברי הקבוצות הקטנות את תפקידי ה“חבר”; לדידם היה ה“חבר” המסגרת הארצית היחידה המוסכמת לטפל בכל הקבוצות, בין אם הן מאורגנות בקיבוץ ארצי או לאו. חילוקי־דעות אלו נתגלו, כאשר “חבר הקבוצות והקיבוצים” החל לטפל בשאלות של אילת־השחר, שהצטרפה לקיבוץ עין־חרוד, ובפנייתם של חברים ביגור, שהתנגדו להחלטת קיבוץ עין־חרוד לאחד את משק יגור עם הפלוגה העירונית של הקיבוץ בחיפה. “קיבוץ עין־חרוד” מנע מה“חבר” לטפל בישובים אלה; ע“י כך שחדל להשתתף בפעולות ה”חבר“, וכן עשה גם “גדוד העבודה”. התוצאה היתה שב,חבר” נשארו רק אותן הקבוצות שלא היו מאורגנות בגוף ארצי. כאמור, “קיבוץ עין־חרוד” בקיבוץ ארצי, החל להתגבש אחרי הפילוג ב“גדוד העבודה”. חברי המיעוט בגדוד, שקיבלו לידיהם את משק עין־חרוד, התאחדו עם “חבורת העמק”, שאף היא היתה ארגון ארצי בזעיר אנפין. כיון שמשק עין־חרוד לא היה מסוגל לקלוט את כל חברי “חבורת העמק”, המשיך חלק מחבריה לעבוד בפלוגות בעבודות ציבוריות ובנין בעין־טבעון (כפר־יחזקאל) ובבלפוריה. בישיבה הראשונה של מועצת הקיבוץ הוחלט לקבל את הצעת “המשרד לעבודות ציבוריות” להקים פלוגה בירושלים שתעסוק בעבודת חציבה וסיתוּת. קבוצת חברים נשלחה לקלנדיה (עטרות), לעבודה בהכשרת השטח לשדה־תעופה. מטעמים שונים לא החזיקה הפלוגה מעמד והקיבוץ החליט להעביר אותה לפתח־תקוה, על־יד חבורת “מַעֲבָר”. הפלוגה קלטה חברים מספר מחבורת “מעבר” וגם עולים חדשים. באותו זמן פנו לקיבוץ עין־חרוד כמה קבוצות קטנות שמצבן היה קשה והן ביקשו להיעזר על־ידי הקיבוץ הגדול. ביניהן קבוצת “אחדות”, שעבדה בעבודות־בנין בירושלים וחלק מחבריה החליטו להתיישב, וקבוצת “אחווה”, שהתיישבה ביגור. המרכז החקלאי הציע לקיבוץ עין־חרוד לשלוח קבוצת חברים ל“גשר” שחבריה עמדו לעזוב. קבוצת “הבשקירים” (ממשוחררי הגדוד העברי) מילאה תפקיד חשוב בכיבוש אדמת “גשר”, עוד לפני שהוכרה בעלוּתה של פיק“א על האדמה הזאת. ואולם רוב חברי הקבוצה שאף להתיישבות אינדיווידואלית וכאשר הוברר להם כי אין ב”גשר" תנאים מתאימים להקמת מושב־עובדים החליטו לעזוב את המקום. קיבוץ עין־חרוד הציע לקבוצת “אחדות” להתיישב כאן. התפתחותו של הקיבוץ הארצי, “קיבוץ עין־חרוד”, היתה מלוּוה ויכוח פנימי חריף בקרב חברי משק עין־חרוד. התברר, כי בין חברי המיעוט בגדוד שתבעו בזמנו את הפרדת המשק מהגדוד, לא היתה תמימות־דעים על דרך פיתוחו של המשק הזה. בעיני חלק מהחברים, ושלמה לביא בראשם, היתה המטרה העיקרית: הקמת משק גדול, שבו החקלאות משולבת במפעלי מלאכה ותעשיה ומגמתו להגדיל את עצמו על־ידי איחוד עם משקים שכנים. לעומת זאת, חברים אחרים, ובראשם יצחק טבנקין, סברו כי אין להגביל את הפעילות ההתיישבותית בתחומי משק אחד, יהיה גדול ככל שיהיה, כי אם צריך ליצור גוף קיבוצי גדול המוכשר לקלוט עליה, לכבוש עבודה במושבה ובעיר ולהקים משקים גדולים בחבלי־ארץ שונים. הפולמוס בין “אנשי הקיבוץ” ל“משקיסטים” עוד נמשך שנים רבות. ב־1925 הוקמה פלוגה של הקיבוץ בחיפה, ובסוף אותה שנה הוחלט לקבל לקיבוץ עין־חרוד את קבוצת אילת־השחר בגליל העליון שסבלה מחוסר אנשים ומבדידות. באוגוסט 1927 התכנסה

מועצת־הייסוּד של הקיבוץ המאוחד. בנוסף למשקים ולפלוגות הקיימות הצטרפו לקיבוץ המאוחד קיבוצי־עולים במושבות: “הכובש” וקיבוץ ווֹהלין, וכן נקשרו קשרים עם קיבוץ “השומר הצעיר” מס.ס.ס.ר.; אחרי שנתיים הצטרפו לקיבוץ המאוחד גם משקי “גדוד העבודה”: תל־יוסף, כפר־גלעדי, תל־חי ורמת־רחל. אחרי הפילוג של “גדוד העבודה”, שהביא לידי חלוקת המשק הגדול בעמק יזרעאל, גברה בגדוד הנטייה לעצמאות פוליטית. נקל להבין שהפילוג השאיר מישקע מר בלבם של חברים, שהיו מלאי טרוניות כנגד ההסתדרות וכנגד מפלגת “אחדות העבודה” על העוול שנגרם לגדוד בהחלטתן לחלק את המשק. והרי עוד לפני הפילוג התגלעו ניגודים בין הנהגת הגדוד לבין הנהגת ההסתדרות. לא תמיד קיבל הגדוד ברצון את מרות ההסתדרות וכמה ממנהיגיו היו סבורים כי הגדוד, כקומונה ארצית, עתיד לתפוס ביום מן הימים את מקומה של הסתדרות העובדים הכללית. בינתיים נשתנו התנאים בארץ ומיניה וביה הוברר למייסדי הגדוד, כי חזונם, לבנות את הארץ בהון לאומי בלבד על־ידי הפועל העברי המאורגן, איננו בר־הגשמה. הם ראו כיצד הולך ונוצר בארץ משק קפיטליסטי המחייב את הפועל להתארגן למלחמת־מעמדות כפשוטה. מכאן הסיקו מסקנות נחפזות כי חשיבותם של החלוצים בבנין הארץ נתמעטה ותפקידיו של “גדוד העבודה” הוא בראש־ וראשונה להתייצב כגוף פוליטי.

דוד הורביץ217, ממנהיגי הגדוד בתקופה ההיא, הביע דעה זו בכתב־העת של הגדוד בצורה בוטה: “על התנועה הקיבוצית להיות אוואנגרד של תנועת־הפועלים הרבולוציונית, לדעת תמיד להעביר את כוחה היוצר ללוחם ולהיפך”.218 במלים אחרות: כיון שהארץ לא תיבנה כקומונה כללית, יש לגבש את הגדוד ככוח מהפכני לביצוע המהפכה הסוציאלית, בה בשעה, שבפעולתו הכלכלית, יקים הגדוד מכשיר כלכלי לנצחונו אחרי המהפכה. השקפה זו הביאה לידי כך שהייעוד הלאומי, שהיה המניע העיקרי של הגדוד בשנותיו הראשונות, חדל מלתפוס מקום מרכזי במחשבתם של מנהיגיו; היעד היה המהפכה הסוציאלית. מתוך שאיפתו לעצמאות פוליטית, שיתף הגדוד פעולה עם האופוזיציה השמאלית בהסתדרות ובמקרים לא־מעטים שימש מקום־מקלט לחברי “הפראקציה” האנטי־ציונית (שרידי המפלגה הקומוניסטית ששיתפו פעולה במקרים לא מעטים עם הפורעים הערבים ועם המופתי הירושלמי). אפס, רבים היו חברי הגדוד שלא השלימו עם הדרך הזאת והתארגנו בסיעות, אלו מול אלו (“הימין” כנגד “השמאל”). בין השאר דרשו להוציא מהגדוד את חברי “הפראקציה”, ואף־על־פי שמועצת הגדוד החליטה על כך ברוב דעות, לא בוצעה ההחלטה. הויכוחים הפנימיים הלכו וגברו, ובמועצת הגדוד, שהתכנסה בתל־יוסף בדצמבר 1926, התפלג גדוד העבודה לשני ארגונים ארציים: בגדוד נשארו המשקים תל־יוסף, כפר־גלעדי ורמת־רחל ובהם 250 חבר ובדצמבר 1929 הצטרפו אף הם לקיבוץ המאוחד. ואילו השמאל, שבו נשארו 195 חבר, התפורר במרוצת שנה וחצי. כמה עשרות חברים וביניהם מנהיגם, מ. אֶלקינד, עזבו את הארץ והיגרו לברית־המועצות; שם הקימו את הקומונה “ויה נובה” (Via Nova “דרך חדשה”). תחילה חוסלה הקומונה הזאת ואחר־כך, ב“טיהורים” של שנות השלושים, חוסלו גם בוני הקומונה. הקיבוצים שהוקמו בארץ על־ידי חברים מתנועת “השומר הצעיר” בפולין ובגליציה, לא יצרו תחילה קשר תנועתי ורעיוני ביניהם. ביוני 1924 התקיים בבית־אלפא כנס של נציגי הקיבוצים האלה, שבו השתתפו קיבוץ א, שהתיישב בבית־אלפא, קיבוץ ב‘, שעלה אחר־כך להתיישבות באבו־שושא (משמר־העמק), וקיבוץ ג’, שנוסד בתל־אביב בסוף 1921 ועבר אחרי זה לעבוד בהכשרת קרקע ונטיעת יער בקרית־ענבים. באו גם נציגיהן של כמה קבוצות קטנות, שלא התגבשו לגוף עצמאי.

בכנס זה נעשה נסיון להקים בארץ את תנועת “השומר הצעיר” וליצור קשר עם תנועת השוה“צ בחוץ־לארץ. נסיון זה לא עלה יפה, אולם בראשית אפריל 1927 התכנסה בחיפה המועצה המייסדת של קיבוצי “השומר הצעיר”. המועצה החליטה להקים את “הקיבוץ הארצי” מיסודו של “השומר הצעיר” וקבעה את המצע הרעיוני שלו. ל”קיבוץ הארצי" הצטרפו הקיבוצים: השוה“צ הרצליה, קיבוץ ב', השוה”צ עין־גנים, קיבוץ ג' מרומניה וקבוצת ברנר בכרכור, בסך־הכל מנו הקיבוצים שהצטרפו לקיבוץ הארצי 286 חברים. במעמד זה לא הצטרפו לקיבוץ הארצי: קיבוץ בית־אלפא, קבוצת ביברכה219 (“תכלת־לבן” צ’כוסלובקיה) וקיבוץ ס.ס.ס.ר.220 בית־אלפא לא הצטרפה לקיבוץ הארצי בגלל חילוקי־דעות פוליטיים ומפלגתיים בין חבריה, ואילו קיבוץ השוה“צ ס.ס.ס.ר. נטה ליצור קשר עם מפלגת “אחדות העבודה”, בניגוד לצביון הפוליטי המובהק שניתן ל”קיבוץ הארצי" מראשיתו בהתנגדותו למפלגות הקיימות בארץ. עיקר גידולו והתגבשותו של “הקיבוץ הארצי” חל בשנות השלושים, כאשר עלו לארץ חברים רבים של “השומר הצעיר” שהקימו מספר ניכר של קיבוצים. “חֶבֶר הקבוצות והקיבוצים” שהוקם ב־1925 בבית־אלפא שותק סמוך להיווצרוֹ בגלל התנגדות הקיבוצים הארציים לפעולתו הבלתי־אמצעית בקבוצות המאורגנות בתוכם. גם הקבוצות, שלא היו קשורות בארגון ארצי, לא גילו יוזמה להפיח רוח־חיים ב“חבר”. בנובמבר 1928 הזמינה “הועדה לענייני קבוצות” את נציגי הקבוצות לפגישה בגניגר. באו נציגים של 15 קבוצות בהתיישבות וכמה קבוצות שישבו במושבות. בפגישה זו לא השתתפו הקיבוצים שהיו קשורים עם “הקיבוץ המאוחד” ו“גדוד העבודה”. (חלק מהקבוצות שבאו לגניגר קיימו באותו זמן דיונים פנימיים על הצטרפותם לאחד הקיבוצים הארציים). בפגישה זו נבחרה מעצה בת 10 חברים ומזכירות בת 3 חברים. למעשה, הוחלט בזה להקים “חבר קבוצות” במקום “חבר הקבוצות והקיבוצים”, שנהפך למסגרת ריקה מותכן. עוד לפני פגישת גניגר נרקמו קשרים בין הקבוצות הקטנות לתנועת “גורדוניה” שקמה בגאליציה בשנים 1923־4. ב־1929 החלה עליה גדולה של אנשי “גורדוניה” לארץ ובשלוש שנים הוקמו 5 קבוצות של “גורדוניה” בחדרה וברחובות. באפריל 1930 הוקם “איגוד גורדוניה” ובמועצת “חבר הקבוצות” ברמת־דוד, ב־1933, התאחד עם “חבר הקבוצות”. בד בבד עם הקמת הארגונים הארציים של הקיבוצים נעשו נסיונות להקים גם ארגון ארצי של מושבי־עובדים. בחשוון תרפ“ו (1926) התקיימה בנהלל פגישה של נציגי מושבי־העובדים והארגונים להתיישבות מושבית ובה הוחלט להתארגן “לשם שמירת הכיווּן וליבונו של רעיון המושב בתוך ציבור העובדים בארץ”.221 נבחר “ועד המושבים” שהחל להכין הצעת חוקה כ”חוקת יסוד לכל המושבים הארגונים“. אך למעשה לא היה המשך לפעולה ארגונית זו, עד לאפריל 1930, בעת שנערכה בכפר־יחזקאל פגישה ארצית של נציגי המושבים והארגונים ובה הוחלט על הקמת “ארגון המושבים והארגונים”; נבחרה מועצה וֹועד־פועל “שיהוו מוסדות בני סמך בכל השאלות הקשורות בחיי המושבים והארגונים בפני המרכז החקלאי והמוסדות המיישבים”.222 מאז קיים מוסד מושבי מרכזי (“ועד המושבים והארגונים”, “מזכירות לתנועת המושבים” וכו'), המרכז את פעולות התנועה, מארגן גופים להתיישבות ומייצג אותם לפני המוסדות; אחת לארבע שנים מכנסת המזכירות ועידה שדה בכל ענייני התנועה. גם האיכרים במושבות יצרו ארגון ארצי שלהם. בשנת תרפ”ג (1923) התקיימה בפתח־תקוה אספה מייסדת שהקימה את “התאחדות האיכרים”. אליה הצטרפו כל המושבות הישנות שביהודה, בשרון ובשומרון. התאחדות זו התבססה על “הועדים החקלאיים” במושבות הגדולות ועל ועדי המושבות הקטנות. בגליל הצטרפו רק מושבות הגליל העליון, ואילו מושבות הגליל התחתון הקימו זמן רב לפני־כן “התאחדות איכרים” משלהן. גם המושבות החדשות, שקמו בימי העליה הרביעית בשרון – הרצליה, רעננה ועוד, הקימו התאחדות מיוחדת – “התאחדות איכרים לאומית”. איכרי המושבות האלו התנגדו ל“התאחדות האיכרים” מטעמים אידיאולוגיים: הם דגלו בעבודה עברית בפרדסיהם, בו בזמן שהמושבות הכלולות ב“התאחדות האיכרים” רובן עבדו בעבודה ערבית או נקטו שיטה של “עבודה מעורבת”. אך במשך הזמן הצטרפו גם מושבות הגליל התחתון וגם “התאחדות האיכרים הלאומית” להתאחדות האיכרים, שמרכזה היה קודם ברחובות ואחר־כך בתל־אביב. משנת 1929 ואילך הוציאה “התאחדות האיכרים” את השבועון “בוסתנאי”, בעריכתו של משה סמילנסקי. הבטאון טיפל בבעיותיהם המקצועיות של האיכרים ובשאלות ישוביות וציוניות, וכן הקדיש חלק מעמודיו לספרות יפה. “בוסתנאי”, שהופיע ברציפות במשך עשר שנים ומעלה, רכש לו חוג נרחב של סופרים וקוראים ותפס מקום מכובד בעתונות הישוב בימים ההם. “התאחדות האיכרים” יסדה גם את בית־הספר התיכון החקלאי בפרדס־חנה. היא עודדה את ארגון בני האיכרים במושבות: “בני בנימין” (ע"ש הברון רוטשילד). ארגון זה הציג לעצמו מטרות אחדות; להשתתף בחיים הציבוריים של המושבות, ליישב את חבריו במושבות הקיימות ולהקים מושבות חדשות. המושבה הראשונה שהוקמה על־ידיהם היתה נתניה, שנהפכה אחרי זמן קצר לעיר. ברבות הימים נחלש הארגון הזה וחבריו הצטרפו ל“התאחדות האיכרים”.223

הארגונים הארציים ודרכי פעולתם

אחרי הפילוג השני ב“גדוד העבודה” והצטרפות משקי הגדוד ל“קיבוץ המאוחד” בשנת 1929 התגבשו איפוא שלושה ארגונים ארציים של הקיבוצים: הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות, וביחד הקיפו כמעט את כל הישובים הקיבוציים בארץ. מאוחר יותר נוצרו ארגונים ארציים נוספים. בשנת תרצ"ח (1938) נוסד “הקיבוץ הדתי”, שאירגן את כל הקיבוצים הדתיים שהשתייכו למפלגת “הפועל המזרחי”.

בשנת ת"ש (1940) נוסד “ארגון המושבים והארגונים של הפועל המזרחי”. כמו־כן נוצרה “ברית הקבוצות של הנוער הציוני” וארגון המושבים של העובד הציוני, שהיו קשורים עם הזרם הכלל־ציוני והפרוגרסיבי. גם “אגודת ישראל” ותנועת “חירות” יסדו ארגונים של קיבוצים ומושבים. “האיחוד החקלאי” הקיף חלק מישובי המעמד הבינוני. עם־זאת לא פסקה מעולם השאיפה להגיע לאיחוד כולל של הזרמים הקיבוציים. אך שאיפה זו לא התגשמה בגלל הבדלים מהותיים שהפרידו בין הארגונים הארציים: היה שוני רב בהשקפותיהם על המבנה החברתי והמשקי של הקבוצות והקיבוצים ועל דרכי התפתחותם. הקיבוץ המאוחד חתר להקמתם של משקים גדולים המתבססים על חקלאות, חרושת ועבודות־חוץ; הוא תבע מכל קיבוץ להיות פתוח לקליטת עליה ולגידול מתמיד, בלי לסייג מראש את מסגרתו המספרית.

ביסודות ובתקנות הקיבוץ המאוחד, שאושרו במועצת־היסוד בשנת 1927, הוגדרו יסודות משקי הקיבוץ כדלקמן: ישוב גדול; איחוד החקלאות, החרושת והמלאכה; איחוד המשק העצמי והעבודה השכירה; הספקה עצמית מירבית ופיתוח ענפים לשוק; התרחבות המשק לשם קליטת חברים; קביעוּת החברים־המתיישבים. עם קיום אוטונומיה כספית ואדמיניסטרטיבית של כל משק, שמר הקיבוץ המאוחד לעצמו סמכויות רבות בשטחי־פעולה שונים, כגון הפניית חברים ועולים למשקים ולפלוגות, העברת חברים ממקום למקום לצרכי עזרה הדדית ופיקוח על פעולותיהם הכלכליות של המשקים. בראש הקיבוץ המאוחד עמדו יצחק טבנקין וראובן (ויניה) כהן, שעיצבו את האידיאולוגיה (את המגמה המשקית של הקיבוץ המאוחד). לעומת הקיבוץ המאוחד העדיפו אנשי חבר הקבוצות מבנה שונה של הקבוצה, בהתאם להשקפתם ולנטיותיהם. לדידם, הקבוצה היא גוף “אורגאני” שיש בו כמה עשרות חברים בלבד. הדגש הושם על ההתאמה החברתית בין החברים ועל סלקציה קפדנית בקליטת חברים חדשים. מגמתם היתה לבס את המשק אך ורק על ענפי החקלאות. הם חששו מפני קיבוץ גדול, המוני, והעמידו במרכז החברה הקבוצתית את צרכי הפרט ומאווייו. הם דאגו לעצמאות מלאה של כל ישוב קיבוצי והתנגדו להתערבותו של הגוף הארצי בענייני הישובים ובמהלך־חייהם, וממילא צימצמו ביותר את סמכויותיה של המזכירות בחבר הקבוצות. בין מתווי דרכו של חבר הקבוצות היו: יוסף ברץ, קדיש לוז ומאיר מַנְדֶל.

הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר” גם הוא לא קיבל את רעיון הקיבוץ הגדול ואת הפתיחוּת המוגזמות של הקיבוץ המאוחד. הוא צימצם את עצמו בדרך כלל בקליטת חברי התנועה שהתחנכו בה במשך שנים לא־מעטות. רובם עמדו על רמת השכלה גבוהה יותר מאשר בקיבוץ המאוחד, שפעל בארץ ובחו“ל בקרב השכבות העממיות של הנוער. כמו “גורדוניה” דיברו גם הם על קיבוץ “אורגאני” ועל קיבוץ המקיים בין חבריו יחסי חברוּת המושתתת על השקפת־עולם משותפת. עם־זאת שללו את הקבוצה “האינטימית”, המצומצמת, של חבר הקבוצות והיו סבורים, כי המספר האופטימלי של חברים בקיבוץ הוא 100 – 150 איש, וכי רק כך מסוגלת החברה הקיבוצית לחיות חיים חברתיים ותרבותיים מלאים. ממילא נזהרו מהרחבה ניכרת של משקים, המחייבת קליטת חברים רבים, ומאידך – צימצמו את עצמם בפיתוח ענפי החקלאות ולא ששו להקים מפעלי מלאכה ותעשייה. בראש הקיבוץ הארצי עמדו מאיר יערי ויעקב חזן. אלה היו איפוא הבדלים העיקריים בין שלושת הארגונים הארציים בתפיסתם את מבנה החברה הקיבוצית ודרכי פיתוחה. במרוצת הזמן חוללו החיים שינויים חשובים בהשקפות החברים ורבות מההנחות, שהונחו ביסוד המשק האורגאני הקטן, לא עמדו במבחן המציאות. קבוצות קטנות גדלו ולפעמים עלה מספר חבריהן על מספר החברים בישובי הקיבוץ המאוחד. גם הדעה שיש לבסס את המשק הקיבוצי אך ורק על ענפי החקלאות, לא הצדיקה את עצמה בתנאי המציאות המשתנה. ואולם בנוסף לשוני בהשקפות על גודל הישוב ומיבנהו, היו גם הבדלים פוליטיים שייחדו כל גוף קיבוצי מזולתו. מלכתחילה היו מייסדי הקיבוץ המאוחד חברים במפלגת “אחדות העבודה” בעוד שאנשי חבר הקבוצות היו בדרך כלל חברי “הפועל הצעיר”. ההבדלים בהשקפת־העולם ובראיית המהות הסוציאליסטית של הקבוצה עמדו בעינם גם אחרי ששתי המפלגות התאחדו ל”מפלגת פועלי ארץ־ישראל". הקיבוץ הארצי אחז בדרך פוליטית עצמאית, שתחילתה שלילת המפלגות הקיימות בארץ, והמשכה – גיבוש פרוגראמה פוליטית ראדיקלית בתחומי הסוציאליזם ומלחמת־המעמדות. מובן מאליו שדיפרנציאציה פוליטית זו תרמה גם היא לא מעט לקיומם הנבדל של הארגונים הארציים.

לימים לבשו הבדלים פוליטיים אלו צורות שונות ויש שהחריפו עד כדי פילוג משקי ותנועתי. מכל מקום התפקיד שמילאו ארגוני ההתיישבות הארציים, ארגון ארגון ומסגרתו, היה בעל חשיבות מכרעת לגבי הישובים הכלולים בהם והוא שקבע במידה רבה את פיתוח ההתיישבות החקלאית בארץ. שטחי־הפעולה של הקיבוצים ארציים היו: קליטת עליה והכנת גרעינים קיבוציים להתיישבות. הפעולה לקליטת עליה החלה עוד בחוץ לארץ. הארגונים היו קשורים להסתדרויות “החלוץ”, לתנועות־הנוער ולמקומות־ההכשרה, שבהם היו מרוכזים חלוצים שהתכוננו לעלות לארץ. השליחים ניהלו פעולה חינוכית, ועזרו בהקמת קיבוצי־הכשרה ובקיומם; הם אירגנו קיבוצי־עליה ולפעמים קבעו מראש את מקום קליטתם בארץ. בהגיע החלוצים לארץ קבעו מזכירויות הארגונים הארציים, בעצה אחת עם הגופים העולים, את מקום קליטתם של החלוצים, בין אם הגיעו כקבוצות או כבודדים. חלק מהם נשלח להשלמת ישובים קיימים, שהיו זקוקים לתוספת אנשים, וחלק התארגן כקיבוצים או פלוגות במושבות כדי להכשיר את עצמם להתיישבות עצמאית בעתיד. כמו־כן דאגו לשלוח חברים להכשרה מקצועית בישובים הותיקים. הארגונים הארציים היו עוזרים לקיבוצים החדשים להתערות במושבה ולארגן כאן את עבודתם ואת חייהם. פעולה זו נעשתה בדרך־כלל על־ידי חברים ותיקים שגויסו זמנית למטרה זו ונשלחו על־ידי הארגון הארצי למקום, שבו היתה עזרתם דרושה. כאשר נוצרו התנאים להקמת ישובים קיבוציים נוספים, היו הארגונים הארציים קובעים את הגופים שהגיע תורם להתיישבות, במסגרת הארגון־הארצי. מזכירות הארגון דנה בבחירת המקום להתיישבות, מנהלת את המשא־ומתן עם המרכז החקלאי ודואגת ליצירת התנאים ההכרחיים לראשית ההתיישבות, כגון מיכסת־קרקע מתאימה, תקציב ראשון, תנאי בטחון וכו'. גוף צעיר שעלה להתיישבות היה מלוּוה בדרך־כלל על־ידי מדריכים כלכליים וחברתיים מישובים ותיקים, שמזכירות הארגון הארצי היתה מגייסת אותם לשם כך. הארגונים הארציים דאגו להגשמת העקרון של אחריות הדדית ועזרה הדדית בין הקיבוצים שבמסגרתם. ועדות שונות של הארגון הארצי היו עוזרות למשקים בהכנת תכניות העבודה והפיתוח, בעריכת תקציביהם, בארגון השירותים ובהקמת מוסדות־החינוך שלהם. בדרך זו הנחילו הקיבוצים הותיקים לקיבוצים הצעירים את הנסיון שהצטבר, ועל־ידי כך ניצלו הקיבוצים הצעירים משגיאות רבות בארגון חייהם ועבודתם. מזכירויות הארגונים ייצגו את הישובים הצעירים לפני המרכז החקלאי והמוסדות המיישבים בעניינים שהיו קשורים בפיתוח ענפי־המשק וביסוסם הכלכלי. לפעמים היו גם יוזמות פעולות משקיות שחרגו מה“תקן” של המוסדות המיישבים, או מעוררות את המתיישבים הצעירים לפתח יוזמה עצמית לשם קידום משקיהם. הגופים הארציים היו גם עֵרים למצבם החברתי של הישובים, ואם פקדו אותם משברים חברתים, היתה מזכירות הארגון הארצי משתפת את עצמה בבירורים הפנימיים ועוזרת לחברים להתגבר על מצוקות או לפתור בעיות מיוחדות.

העזרה ההדדית בין כל הקיבוצים בתחומי הארגון הארצי, התבטאה, מצד אחד, בגיוס חברים לעזרת המשקים, כל־אימת שהיו נתונים במצוקה כלכלית או חברתית; מצד אחר – הטיל כל ארגון ארצי על ישוביו מיסים ששימשו למימון פעולותיו של הארגון. כמו־כן דאג כל ארגון להטיל מיסים על המשקים המבוססים, לשם הקמת קרן שתפקידה לעזור, כספית, לישובים החלשים הזקוקים לעזרה זמנית או קבועה. הקרנות שהוקמו בקיבוץ המאוחד, בקיבוץ הארצי ובחבר הקבוצות גדלו והסתעפו ובמשך השנים הצליחו לגייס לצרכי פעולתן סכומי אשראי ניכרים ממוסדות כספיים. בעזרת הקרנות הצליחו הישובים להקדים השקעות לקבלת התקציב מהמוסד המיישב, או לבצע השקעות, שאף־על־פי שלא היו כלולות בתקן ההתיישבות, היו חיוניות למשקים, לפי דעת המתיישבים והמזכירות הארצית. לשם ביצוע הפעולות הענפות האלו התארגנו הארגונים הארציים בצורה המתאימה לצרכיהם: בכל ארגון – מזכירות המנהלת את העבודה היום־יומית; מֶרכז או מועצה המתכנסים לעיתים מזומנות כדי להחליט על מדיניות הארגון, וּועידה כמוסד עליון המתכנס מדי ארבע, או חמש שנים מחוקק ומתווה־דרכים, והוא מורכב בעיקר מצירים שנבחרו בישובים. נוסף לזה קיימות בכל ארגון ועדות המטפלות בשטחי־פעולה שונים: ועדת משק, ועדת חברה, ועדת חינוך, ועדת נוער, ועדת מטבחים, ועדת הלבשה וכו'. בכל ועדה כזאת פועלים חברים שמגייסים אותם מבין חברי המשקים לתקופה של 4 – 3 שנים ובתום פעולתם הם חוזרים, איש איש למקומו. פעילות מגוּונת זו של הארגונים הארציים יצרה קשר חי ומתמיד בין פעילי הארגון הארצי לבין חברי המשקים שהזדהו עם הארגון הארצי בתפקידיו הלאומיים והחלוציים וראו בו את הגוף הדואג להם ועוזר בשעת צרה; בדרך כלל קיבלו את הכרעותיו, גם אם עמדו, לכאורה, בניגוד לאינטרסים של הישובים. שיטת העבודה של תנועת המושבים היתה שונה מזו של הארגונים הקיבוציים. השוני בצורת החיים וההתיישבות קבע שיטות עבודה אחרות בארגון הארצי. תנועת־המושבים פעלה אך מעט בתנועת “החלוץ” בחו"ל ולא היה לה קשר בלתי־אמצעי עם תנועות־נוער מסוימות. גם הדרכים לקליטת העליה היו שונות מן המקובל בתנועה הקיבוצית. תנועת המושבים ריכזה את פעולתה הארגון גופים להתיישבות כמושבי־עובדים ופעלה במוסדות להבטחת מקום ותנאים מתאימים להתיישבותם. מרות התנועה על ישוביה היתה מצומצמת. בכלל צורת־החיים האינדיווידואלית היה גיוס חברים לפעילות בתנועה או לעזרה הדדית, בעיה מסובכת. אמנם מצב זה נשתנה במידה ניכרת אחרי קום המדינה, כשהוחל בהתיישבות המונית של ישובי העולים. בין ראשי תנועת המושבים היו שמואל דיין, יעקב אוּרי, צבי יהודה ועמי אסף. ברבות הימים גדלו כל הארגונים הארציים והתעצמו מאוד. עם גידול היקף ההתיישבות נמנע מהמרכז החקלאי לטפל בכל ישוב וישוב, כפי שהורגל לעשות בשנות העשרים. הארגונים הארציים, שבידיהם היה הטיפול בישובים החקלאיים, איפשרו למרכז החקלאי להתרכז בפעולתו המרכזית, כנציג ההתיישבות ההסתדרותית לפני המוסדות הכלליים, לשם עריכת תכניות התיישבות והחשתם, המרצת רכישת קרקעות להתיישבות נוספת ולריכוז סכומי כסף ניכרים מחוץ לתקציב הציוני הכללי.

הסתדרות “החלוץ” ותנועות־הנוער

אין להבין את התפתחות של ההתיישבות העובדת בארץ, על כל צורותיה וזרמיה, בלי להכיר את המקורות שהזינו את ההתיישבות הזאת במשך עשרות שנים. חברי “החלוץ” ותנועת־הנוער החלוציות ראו את ייעודם בהגשמה עצמית על־ידי עליה לארץ והשתתפות בבניינה ובראש־וראשונה על־ידי הקמת ישובים חקלאיים העשויים לשמש בסיס לישוב היהודי. ייסוּדה של הסתדרות “החלוץ” מקבילה לתחילתה של העליה השלישית, ובמידת־מה אפילו קדמה לה. בשנים 1918־1917 קמו באופן ספונטאני בערים ובעיירות של רוסיה, פולין, רומניה וארצות אחרות במזרח־אירופה, קבוצות קטנות של בחורים ובחורות שהציגו לעצמם את המטרה לעלות לארץ־ישראל בהקדם האפשרי. אחרי מהפכת פברואר ברוסיה ב־1917 גדלה התנועה בקצב מהיר מאוד והוסיפה לגדול גם אחרי מהפכת אוקטובר.

בשנתיים הראשונות לקיומה היתה התנועה מפוצלת ורק בינואר 1919 התקיימה בפטרוגרד (לנינגראד) הועידה הראשונה של “החלוץ”, ביוזמתו של יוסף טרומפלדור, ובה הונח היסוד להסתדרות “החלוץ” הכל־רוסית. כבר אז מנתה ההסתדרות כמה רבבות חברים. באותם ימים החלה גם תנועת העפלה בלתי־מאורגנת לארץ. עם התבססות השלטון הסוביטי וגידול כוחה של “הייבסקציה” החלו הרדיפות על חברי “החלוץ” ועל חוות־ההכשרה המעטות שהקימו בדרום־רוסיה. ב־1928 אסרה הממשלה הסוביטית על קיום “החלוץ”. רבים מחבריו הפעילים נאסרו והוגלו, ורק מעטים מבין חברי “החלוץ” הרוסי הצליחו להגיע לארץ באמצע שנות העשרים. עתה עבר מרכז הפעולות של “החלוץ” לפולין.

ב־1923 מנה “החלוץ” בפולין 1700 חברים. עם התגברות זרם העליה לארץ והפיתוח הכלכלי שבא בעקבותיה, גדל מספר החברים ב“החלוץ” ל־5000 ב־1924 והוסיף לגדול עד ל־13,000 ב־1925. בפרוץ המשבר של העליה הרביעית ירד מספר החברים ל־9,500 ב־1926 ול־6800 ב־1927. בשנות השלושים, כאשר המצב הכלכלי בארץ השתנה לטובה ואפשרויות הקליטה נתרחבו, שוב גדל מספר החברים המאורגנים ב“החלוץ” והגיע לשיאו ערב מלחמת העולם השניה. בשנות העשרים הוקמה הסתדרות “החלוץ” העולמית. ב־1935 היו קיימות הסתדרויות של “החלוץ” ב־25 ארצות שאירגנו 90,000 חלוצים, מהם 70% בארצות מזרח־אירופה. בועידה העולמית של “החלוץ”, שנערכה בדאנציג ב־1926, נקבעו עיקרי התנועה כדלהלן:

עבודת־כפיים עצמית; עברית ותרבות העבודה; זיקה להסתדרות העובדים בארץ־ישרל; השתתפות במפעלי ארץ־ישראל העובדת. להסתדרות “החלוץ” מתקבל כל עובד או עובר לעבודה עצמית מבלי לנצל זולתו, המגשים בחייו את העיקרים הנ“ל והוא מאורגן באחת מצורות הארגון החלוצי (סניף, קיבוץ, קבוצה, משק, קואופרטיב)”.

באותה ועידה נתקבלה החלטה חשובה נוספת:

הועידה מראה על סכנת התפוררות והתבודדות האורבים ל“החלוץ” בעלייתו ובעבודתו בארץ ומדגישה את הצורך הגדול לרכז את מפעל ההגשמה של “החלוץ”, את העליה ואת הקליטה בארץ, על־ידי כוחות קיבוציים מגובשים (קיבוצי עליה וחבורות).224 במרכז פעילותו העמיד “החלוץ” את ארגון הכשרת חבריו לקראת עלייתם לארץ. כ־25 אחוז מחבריו שהו בקיבוצי־הכשרה. אמנם רק חלק קטן מהם הצליח לקבל הכשרה חקלאית בחוות־ההכשרה המעטות, או בעבודה במשקים חקלאיים פרטיים (בגרמניה). רוב קיבוצי־ההכשרה עבדו בעבודות שונות, כגון במחצבות (קלוסובה), במפעלי־חרושת (מנסרות) ובעבודות לא־מקצועיות בערים ובעיירות. שכר־העבודה היה ירוד ורמת־החיים היתה נמוכה ביותר. מפני מצוקת השיכון גרו בצפיפות קשה. חבר שיצא להכשרה ניתן את עצמו מביתו ומעירו וקיבוץ־ההכשרה היה ביתו עד שהגיע תורו לעלות ארצה. בתקופה מסוימת אורגנו קיבוצי־עליה, שחבריהם עלו יחד והמשיכו לחיות בארץ כקיבוץ אחד (קיבוץ “הכובש” שייסד את “רמת הכובש” וקיבוץ ווהלין שהיה בין מייסדי גבעת־ברנר). בראש הסתדרות “החלוץ” עמד בתקופה ההיא אליהו דובקין.

בנוסף ל“החלוץ” צמחו וגדלו תנועות נוער חלוציות, מהן תנועות גדולות שהקיפו רבבות בני־תשחורת והטביעו את חותמן על תנועת הפועלים ועל ההתיישבות הקיבוצית, הלא הן: “השומר הצעיר”, “גורדוניה”, “החלוץ הצעיר”, “פרייהייט” וברית העולם (בגרמניה). ב־1924 התכנסה בדאנציג ועידת הייסוד של השוה“צ כתנועה עולמית ובה נקבעו יסודות החינוך השומרי. תנועות השוה”צ קמו ופעלו בגאליציה ובפולין, ברומניה, ליטא, לטביה, בארצות־הברית ובקאנאדה, ומאוחר יותר גם בארצות נוספות. ב־1927, כאשר התכנסה הועידה העולמית השניה, כבר מנת