לוגו
הרואה למרחוק
מיקום ביצירה:
0%

 

פרקי הספר


חלק ראשון: דוחק הקץ

שחרוּת

בדרך לארץ

יום־עבודתו הראשון בארץ

בדרך למושבה

הגלילה

יבנאל – מלחמיה

הפגישה עם ד. בן־גוריון בסג׳רה

להגנתה של מסחה

ימי מרפא


חלק שני: האומר לתימן בואי

לקראת השליחות

ביקור בבן־שמן

היציאה לשליחות

בעדן של תימן

האגרת והכרוז

המסע התחיל

המבשר בנדודיו

לחבאן ולחצרמוות

חזרה לעדן

שובו לארץ־ישראל

בחבלי קליטה


חלק שלישי: עד עלות השחר

הפגישה בקסטינה

מכתב לברל כצנלסון

בבן־שמן

ההתנדבות לגדוד

לקראת הימים הבאים

בגדוד העברי

באוהלו של ברל

ליל שימורים

אחדות העבודה

בגבולות רפיח

ברושמיה על הכרמל

ביסוד ההסתדרות

הנחלת הלשון לעם

חיה תחיה, לא תמוּת

בקן המשפחה

בשנות המשבר

בין המצרים

בשליחוּת לביא אל ברל

אגרות לאראלה ומנחם

הרוֹאה למרחוק

 

חלק ראשון: דוחק הקץ


אַל תיִּרָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וִּמִמַעֲרָב אֲקַבֶצְךָ:

ישעיה מ״ג, ד'

שחרוּת

שמואל־אליעזר יבנאלי (לפנים ורשבסקי), נולד בג׳ אלול תרמ״ד בעיירה קזנקה בפלך חרסון שברוסיה, בן יחיד היה להוריו והילד השלישי במשפחה. עוד אחות נולדה אחריו. האם רחל, היתה בתו הבכירה של ר׳ אברהם אוחילביץ, ממיסדיה של המושבה היהודית אינגולייץ, והוא שקרא לה בשמה העברי – הר־שפר. יהודי בר־אוריין היה, חקלאי וסוחר, אב למשפחה ענפה – שלושה בנים וארבע בנות.

כבן־זוג לרחל בתו בחר באברך־משי, מלומדי הישיבה, חסיד אדוק מחסידי חב״ד, ושמו ברוך ורשבסקי.

בנדוניה שקיבלה רחל מהוריה, רכשה לה דירה בעיירה קזנקה, הסמוכה לעיר חרסון וקיבלה עליה עול פרנסת הבית, כי בעלה חשקה נפשו להמשיך בלימודיו התורניים. לאחר שנולדה בתם הבכירה, נטש האב את הבית וחזר ללימודי התורה עם חסידי חב״ד אשר דבקותם בעולמות של אור, אמת ויופי קסמה ללבו. לפרקים היה חוזר הביתה למשפחתו שנוספה לה בינתים בת שניה, שוהה זמן־מה בבית וחוזר למקום תורה.

לימים נולד לבני הזוג בן והבית הואר באור גדול. שמואל־אליעזר קראו לנולד על שמו של האדמו״ר מליובביץ', המהר״ש שנפטר סמוך ללידתו.

בהגיע הילד לגיל שנתים החל לדבר, ואביו לימדוֹ לקרוא את אותיות האלף־בית ואף לשנן בעל־פה כמה ברכות ותפילות, ובשנה השלישית לחיי הבן התחיל ללמדו פרשיות בתורה, ולהזין את דמיונו בסיפורי בראשית.

האם רחל דאגה לחינוך ילדיה וגם להשכלתם החילונית. הכרת־טובה שמרה בלבה לאביה שהיה שומר מצוות ומסורת, ואף־על־פי־כן לימד את ילדיו קרוא וכתוב בלשון המדינה, דבר שסייע לה בדרך חייה ואף לשאת בעול פרנסת המשפחה. יום אחד החליטה לעקור מקזנקה ולעבור לחרסון.

בחרסון פתחה חנות־מכולת לפרנסת בני־משפחתה. קרוב־משפחה היה לרחל בעיר זו. איש נודע בהשכלתו הרבה, שהיה מתפרנס ממתן שיעורים פרטיים ל“אֶכסטרנים” המתכוננים לבחינות־בגרות ומהוראת מדעי־הטבע ומתימטיקה, דקדוק הלשון הרוסית וספרותה.

נבלשטין היה שם קרובה ואליו הביאה את שמואל, ללמדו את הלשון הרוסית ואת תורת־החשבון. עד־מהרה עמד המורה בהתפעלות על תפיסתו המהירה ומוחו החריף של הילד והיה אומר לאמו, כי אם יתמיד בלימודיו, עתיד בנה להיות עילוי.

האב לא ראה בעין טובה את החינוך החילוני של הילדים, וביחוד חרד היה לגורלו של שמואל־אליעזר הבן פן תגבר עליו השפעתו של נבלשטין.

יום אחד נטל האב את הילד והביאוֹ אל בית אחיו האדוק שהתגורר אף הוא בחרסון וּמסרוֹ בידיו לחנכו ברוחו. נחרדה האם, הלכה לאחי בעלה והשיבה את הילד לביתה.

הילד כאילו נקלע וניטלטל בין שני עולמות, בין האב אשר ראה את חזות הכל בלימוד תורה ומצוות ובין האם אשר מתוך דאגה לעתידו של בנה ראתה צורך ללמדו גם לימודים כלליים. משנוכחה האם, כי מאבק זה אינו לטובתו של הילד, ביקשה מוצא של פשרה, אשר גם בעלה ר' ברוך יסכים לו. היא החליטה לעזוב את חרסון ולשוב עם ילדיה לבית הוריה באינגולייץ. ר׳ ברוך, שהכיר את אחיה ואת כל בני משפחת אשתו שהם שומרי מצוות, ראה ביציאתם מחרסון סימן טוב ופתח להצלת ילדיו מטמיעה. בהחלטתה זו שאבה האם עידוד מנכונות בנותיה לצאת אל הכפר ולחיות בקרבת הדודים והדודות הטובות שהכירו מרחוק, ורק הבן ניכר היה בו, כי אין הוא שׂשׂ לקראת הנדודים למקום חדש.

בן חמש היה שמואל בבואו אל המושבה הר־שפר, והימים ראשית ימי האביב. חדשים היו לו שטחי־הערבה הרחבים, גני־העצים שעמדו בלבלובם ופריחתם, והנהר אינגולייץ שהפשיר את הקרח והזרים את מימיו אל הדניפר עתיר המים. כאן הומחשו לפניו סיפורי האם על הוריה ועל החלוצים הראשונים, שבאו לפני כיובל שנים, אל האדמה הזאת שהיתה שוממה והקימו בה את המושבה. הוא זכר את סיפוריה על הסבל והתלאות שעברו עליהם בדרכם מסביבות קובנה שבליטא וּויטבסק שברוסיה הלבנה, עד אשר הגיעו למחוז חפצם. והנה נגלתה לשמואל המושבה על חצרות האיכרים, העגלות, המחרשות, הסוסים והבקר, – אחת המושבות שהקימו מתישבים יהודים לחופי הנהר אינגולייץ, ונקראו בפיהם בשמות עבריים – “הר־שפר”, ״שדה מנוחה הקטנה״, ״שדה מנוחה הגדולה״, – שצלילם העלה בנפשו הד עמום מסיפורי החומש על ארץ־הקודש.

טוב היה לו לשמואל בנוף החדש, בקרבת בני המשפחה של הדודות והדודים הטובים, ובחברתם של ילדי המושבה בבית־המדרש הקטן. רצינותו והתמדתו בלימודים חיבבוהו גם על בני־המושבה המבוגרים. דודתו חוה, אחות אמו, שבמושבה כינו אותה “די רבּיצין” (“הרבנית”), שמחה מאוד לקשרי החברוּת שנקשרו בין שמואל וילדיה, אשר ראו בו דוגמה ומופת והיא הרבתה לשבחוֹ ולהללוֹ באזני כל.

שמואל לא שכח את לימודי־החול, שלמד בחרסון אצל נבלשטין, ומדי פעם בפעם היה מציץ וקורא בספריהן של אחיותיו, שהוסיפו ללמוד את הלשון הרוסית, והמשיך גם את לימודיו בתורת־החשבון. לימודים אלו ריעננו את נפשו, והוא הצטיין גם בהם, אך רוב זמנו היה קודש ללימוד תורה ותלמוד ונפשו הרכה ספגה מערכי האומה ומאורם ומאוצרות רוחם של גדולי התנאים הגנוזים בתלמוד. לימודיו אלו עוררו בו מתיחות נפשית, קירבוהו לשאיפות רוחו של אביו השם לילות כימים בישיבות של חסידי חב״ד וממית עצמו באהלה של תורה, ובלילות על משכבו היה הנער רוקם את חלום הפגישה עם אביו.

מאז בואו להר־שפר בגר שמואל, קומתו גבהה ופניו הנאים הביעו אצילות רוח. משמלאו לו שתים־עשרה שנה יעצו הדודים לאמו להביאו לישיבה הנודעת לתהילה בקורסון, בראשותו של ר׳ הירש שליז, מגדולי התורה בקרב יהודי אוקראינה.

האם נענתה להם וקיבלה את דעתם, ומיד לאחר חגי הסתיו, בטרם בא החורף ושלגיו, יצאה עם בנה לדרך, ובידה המלצות טובות לראש־הישיבה.

בדרך מסעם אל מקום־תורה בו עתיד היה לשהות תקופה ארוכה עלה וצפה לנגד עיני רוחו של הנער דמותה של חנה אמו של שמואל הנביא והפסוק “ונתתיו לד׳ כל ימי חייו” נעשה לו מובן יותר והוא נודר בלבו לקיים את משאלות לבה של אמו.

כשהגיעו לקורסון ונפגש עם רבי צבי־הירש שליז, זקן גבה־קומה ורחב־כתפים, שבעיניו המזהירות והנוצצות משתקף חום נפשו, נתרשם הנער עמוקות מדמותו הקורנת של ראש־הישיבה שהיה בעיניו כאחד קדוש.

מתון־מתון שואל הרב את שאלותיו ושמואל אף הוא עונה לו במתינות ובענווה.

קרא ר׳ הירש לעוזרו בישיבה, לר׳ דוד, ושניהם היו בוחנים אותו. ר׳ דוד, איש צעיר לימים עטור חתימת־זקן וגבה־קומה, עיניו זריזות וקולו דק, אף הוא נהנה מתשובותיו השקולות של הנער. באותו מעמד קבעו לאיזו כיתה יצורף, והבטיחו לאם, כי ידאגו לבנה, למקום־מגורים עבורו ולכלכלתו.

האם נפרדה משמואל, השאירה בידיו סכום כסף לצרכיו, וביקשה ממנו לשמור על בריאותו ולפקדה מזמן לזמן במכתבים.

כבר מהימים הראשונים ביקש שמואל ללמוד את סדר חייהם של התלמידים ואת מנהגי הישיבה והתרשם לטובה מהבחורים ומהליכותיהם, מדיבורם המתון והמיושב שניכר היה בהם כי מושפעים הם ממורם ורבם ראש־הישיבה ומהליכותיו.

ומשהיה יוצא מבית הישיבה היה מזין את עיניו במראות הנוף החדש לו. לא רחוק מבית הישיבה זרם הנהר רוס ומימיו שוטפים במהירות בינות סלעים וצוקים ולחופיו גנים שעמדו בשלכתם והרהיבו את העין. ימי הסתיו החביבים עליו הקלו על חבלי הסתגלותו לאורח־חייו החדש. ביחוד העיק עליו הנוהג של “אכילת ימים” אצל “בעלי־הבתים” שבעיר, ולא אחת היה נודר הנאה ממאכליהם.

בלימודיו בישיבה כבש לו את מקומו. הליכותיו חיבבוהו על המשגיחים, ובזכותם אף קנה לו חברים נאמנים מבין בחורי־הישיבה שהיו קרובים לרוחו.

בהתקרב חופשת חג־הפסח הגיעה עדיו הבשורה הרעה על מות אביו, ומזועזע מהאסון מיהר שמואל לנסוע אל אמו, לעמוד לימינה בימי אֶבלה. מזה שנים לא ראה שמואל את אביו, ואמו אף לא כתבה לו דבר על מחלתו.

גם בבואו אל בית אמו לא חקר אותה ולא שאל לפשר קצו של האב, אך עולמו חשך עליו ולראשונה נתערערה בלבו האמונה בהשגחה העליונה.

באחד מימי האבל הראתה לו אמו את צוָאת אביה ר׳ אברהם אוחילביץ, שערכה בערוב ימיו, שהיתה כתובה בשפה ברורה לפי סדר אותיות האלפבית. וזו לשון הצוָאה:


"אַתָּה בֶּן־אָדָם! מַה לְךָ נִרְדָּם? טֶרֶם יָבוֹא שִׁמְשְׁךָ.

בְּטֶרֶם יִכְבֶּה נֵרְךָ, תָּכִין לְךָ צֵידָה לַדֶּרֶךְ,

גְּדוֹר פִּרְצְךָ אֲשֶׂר פָּרַצְתָּ בְּחַיֶּיךָ,

דַּע אֶת אֱלוֹקֵי אָבִיךָ,

הֲלֹא יָדַעְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה בְּחַיֶּיךָ,

וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב וְעַד בּוֹר תַּחְתִּיוֹת יְלַוּוּךָ.

זְכֹר! יוֹם צֵאתְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ.

חֵילְךָ וַעֲמָלְךָ יִהְיוּ לְזָרִים אַחֲרֶיךָ.

טוֹב מוֹתְךָ מֵחַיִים יֹאמְרוּ יוֹרְשֶׁיךָ,

יְלִידֵי בֵיתְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, יִשְׁכָּחוּךָ,

כָּל רֵעֶיךָ וְאַחֶיךָ יִבְגְּדוּ בְּךָ, אַחַת בְּשָׁנָה יִזְכְּרוּ

שִׁמְךָ,

לָמָּה תִּשְׁכַּח יוֹם אֲשֶׁר לבָנִים יַלְבִּישׁוּךָ,

מְעַט תֶּבֶן יֻצַּע תַּחְתֶּיךָ. מִכָּל עֲמָלְךָ אֲשֶׁר יָגַעְתָּ

בְּחַיֶּיךָ.

נֵר יִדְלֹק עַל רֹאשְׁךָ וְּלֶפֶתַח בֵּיתְךָ יַיְשִׁירוּ רַגְלֶיךָ.

סָבִיב יֵלְכוּ בָּנֶיךָ, וְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ

עַל כַּפַּיִם יִשָׂאוּךָ, וּלְבוֹר תַּחְתִּיוֹת יַשְׁכִּיבוּךָ,

פְּקַח עֵינֶיךָ וּבִין בְּרַעְיוֹנְךָ

צֵידָה יִהְיֶה לְרִימָה בְּשָׂרְךָ

קְרוֹבֶיךָ וְאוֹהֲבֶיךָ יָשׁוּבוּ לְבֵיתְךָ, וְאַתָה תִּשָּׁאֵר שָׁמָה

לְבַדְךָ,

רְאֵה כָּל זֹאת בְּעֵינֶיךָ. וְתֵן בְּלִבְּךָ לָשׁוּב לְבוֹרְאֶךָ,

שׁוֹב תָּשׁוּב לַד׳ טֶרֶם כָּל אֵלֶה יַגִיעוּךָ,

תֵּן תּוֹדָה לַד׳ אֱלוֹקִים. וְאָז תָּנוּחַ וְתֵלֵךְ לָבֶטַח

בִּדְרָכֶיךָ".


ובסיום דבריו רשם: “הַפִּנְקָס פָּתוּחַ הוֹלֵך הָרוּחַ עַד בִּיאַת הַמָשִׁיחַ”.

בצואתו הוריש הסב את נכסיו לזוגתו ולילדיו לאחר שהפריש מעשר למוסדות־הצדקה שבמושבת הר־שפר. את צוָאתו סיים בבקשה: “שֶׁלֹא לְהַעֲמִיד אֹהֶל עַל קִבְרוֹ, וְלֹא מַצֵבָה מְהֻדֶּרֶת. רַק פָּשׁוּט, וּבְלֹא שׁוּם תֹּאַר וָשֶׁבַח וּמְלִיצָה”.


עם תום ימי האבל חזר הנער לקורסון. שלוש שנים למד שמואל בישיבה ועתיד היה לקבל סמיכוּת לרבנות, אך מאז מות אביו חרב עליו עולמו ונתערערה אמונתו התמימה בהשגחה הפרטית, ואף כי הוסיף ללמוד משום שמצא ענין בלימודי התלמוד, התחיל לחוש בצורך לעצב את חייו, לחשוב וליצור תוך הינתקות ממוסדות העבר שכבלוהו. אף־על־פי־כן הגה חיבה רבה ונהג כבוד בראש־הישיבה ר׳ הירש שליז, תלמיד־חכם שרכש לעצמו את אמונם של המתנגדים החרדים שהיו שולחים את בניהם ללמוד אצלו, בידעם שהוא בן ליטא ואינו דבק בעיקרי החסידות.

חיבה מיוחדת נטה שמואל לרבו על יחסו לנביאים ומצא ענין רב בספריו ״מיני תרגימא״ – “פירושים לכתבי־הקודש”, “ויכוח בין מאמין וכופר” ו“נפלאות מתורת השם יתברך” שנושאם גורלות העם היהודי שמשה רבינו חזם מראש ונרמזים בתורה, וכן בספרו, שהופיע במהדורות רבות “שיחות־חולין של תלמידי־חכמים” שהצטיין בסגנונו הבהיר.

בכל הספרים האלה חש שמואל את פעימת נפשו היהודית של רבו והוא העריך הערכה מרובה את פעלו להרמת קרן התורה בקרב יהודי אוקראינה.

לימים גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את הישיבה ופרש ויצא לבקש את דרכו בחיים. אודיסה, שהקהילה היהודית בה היתה נודעת כמתקדמת בקרב קהילות היהודים ברוסיה – היתה תחנתו הראשונה. כאן הרחיב את ידיעותיו בלשון הרוסית, הרבה לקרוא בספרותה, שבימים ההם תפס בה מקום נכבד חזון המהפכה, וקולות מבשריה הראשונים של התנועה הסוציאליסטית מצאו הד רב בלבו. אז החל ללמוד כאֶכסטרן ולהתכונן לבחינות־הבגרות. הוא למד את הלשון הצרפתית, מדעי־הטבע ומתימתיקה והיה מתפרנס ממתן שיעורים בלשון הרוסית ובמקצועות אחרים. ימי שבתו באודיסה לא ארכו והוא עקר תחילה ליקאטרינוסלב, ולאחר־מכן ליוזבקה ולחרסון, ואף שם הוסיף ללמוד ולהרחיב דעת.

בעודו שקוע בלימודיו ובמחשבות על גאולת האנושות נפלה לידיו חוברתו של פינסקר והיא חוללה מהפכה בנפשו. תוכחתו הנוקבת של המבשר הגדול על שקיעת בני עמו בחיי הגלות ואבדן רגש־הכבוד הלאומי וקריאתו הנואשת לשחרור עצמי, האירה את דרכו של שמואל לעתיד. משפט דרייפוס והתגלותו של הרצל, אשר התוָה את הדרך המעשית לפתרון הבעיה היהודית, על־ידי הקמת מדינה יהודית, הביאו גם את שמואל, כרבים מבני דורו, אל שורות התנועה הציונית והוא התחיל להפיץ את הרעיון הציוני בקרב הנוער היהודי. בבתי־כנסת ובחוגי־בית באודיסה, ביקאטרינוסלב ובחרסון היה נושא את דבריו על הפרעות ולקחן, על השיסוי האנטישמי של העתונות הרוסית, בעוד גדולי סופריה של רוסיה, פרט ליחידי־סגולה ממלאים פיהם מים; מזהיר ומתריע מפני האשליה, כי המהפכה היא שתביא בעקבותיה פתרון הבעיה היהודית. שמו נישא בהערצה בקרב הצעירים שדבריו היו מעוררים אותם לחשבון־נפש ולהערכה חדשה של המציאות הסובבת אותם.

שמואל עצמו כבר התחיל להכין עצמו לעליה לארץ־ישראל, אך קודם־לכן רצה להתיצב לשירות בצבא, מחשש פן יבולע למשפחתו בשל אי־התייצבותו.

בנובמבר 1905 התיצב שמואל בלשכת־הגיוס בחרסון. היה זה זמן קצר לאחר הפרעות באודיסה ובערים אחרות בדרום־רוסיה. ברחובות העיר השתוללו מתגייסים מבני הכפרים שבסביבה וסכנת פרעות ריחפה על יהודי חרסון, אך חבורת מתגייסים יהודים, צעירים מבני המושבות היהודיות, וביניהם גם שמואל, יצאו אף הם לרחוב, נכונים להשיב מלחמה שערה, ועל הבחורים האלו היתה גאוָתם של יהודי חרסון.

לאחר שגויסו נתכנסו צעירי המושבות היהודיות לאולם־ההשבעה של הרשות הממשלתית ושם, בנוכחותו של רב העיר, ד״ר גינצבורג, ושל אנשי השלטון, היו עולים לדוכן ונשבעים כחוק. כשהגיע תורו של שמואל, עלה לדוכן ותחת להישבע נשא נאום על הפרעות ביהודים ועל שחיתות שלטון הצאר וניבא שיום יבוא וממשלת הזדון תעבור מן הארץ הרווּיה דם נקיים. למשמע דבריו נבוך הרב גינצבורג, ומתוך חרדה לשלום עדתו יצא מהאולם. שמואל נאסר בו במקום, נכבל והובא לכלא. נכבדי הקהילה היהודית נסערו על התפרצותו שעלולה היתה לסכן את יהודי העיר, אך הצעירים שהעריצו אותו והיו גאים על אומץ לבו, הבריחוהו ובעזרת מורהו לשעבר נבלשטין, שהכיר את שמואל עוד מימי ילדותו, אף השיגו לו דרכון מזויף כדי שיוכל לצאת מרוסיה ולעלות לארץ־ישראל. מאוּפר ומוּסוה כזקן יצא שמואל מחרסון והגיע בשלום לאודיסה ושם, בראשית חודש כסלו שנת תרס״ו, עלה על אניה שהפליגה לארץ־ישראל. איש מבני משפחתו לא ליוָהו, ואף מאמו לא נפרד. רק חבריו הקרובים ליווּהוּ עד כבש האניה.

בדרך לארץ

אך עבר את ביקורת הדרכונים וירד באניה הרגיש שמואל כי יצא מעבדות לחירות ונפתחה לפניו הדרך לחיים חדשים.

יחד עמו ירדו באניה כמה יהודים זקנים כשבני משפחותיהם נפרדים מהם בבכי, כמו ליוום לדרכם האחרונה.

גם עולי־רגל רוסים רבים היו בין נוסעי האניה, גברים בעלי־גוף, הם ונשותיהם וצרורותיהם על גבם.

במחלקה השלישית בה היו מרוכזים רוב הנוסעים נתוַדע לשני בחורים יהודים ומיד נתחבר אליהם. אחד מהם היה בנו של הסופר העברי ש. בן־ציון גוטמן והשני – צעיר ושמו למקין. הם איווּ להם מקום מופרד על הסיפון ושמואל יצא לתוּר באניה בתקוה למצוא עולים צעירים אחרים כדי לצרף גם אותם לחבורתם, בעוד גוטמן ולמקין נשארו להתקין את המקום שבחרו בו.

מסדרון האניה הארוך, היה מלא חבילות ומיטלטלים של הנוסעים ושל עולי־הרגל הרוסים שפרשו את שמיכותיהם לאורך הסיפון. באחת הפינות הבחין שמואל באדם צעיר גבה־קומה ויפה־תואר. פניו הביעו שמחה ועצב, כאילו אך זה נמוג וסר מעליהם הפחד. לבו של שמואל אמר לו, כי אף בחור זה עולה לארץ־ישראל וכי מבני “מינו” הוא, והוא קרב אליו, הציג את עצמו, סיפר לו על חבריו לנסיעה והציע כי אף הוא יצטרף אליהם.

הצעיר שהיה נבוך ונרגש, קיבל ברצון את ההצעה אך המעיט בדיבור, רק זאת אמר, כי שמו נוח – נוח נפתולסקי – ומוצאו מהעיר ברדיצ׳ב.

משראו למקין וגוטמן את שמואל חוזר אליהם ועמו הצעיר שמחו מאוד לתוספת כוח ל“קומונה” שלהם וקיבלו את הצעיר בסבר פנים יפות. משנודע לנוח, כי גוטמן הוא בנו של הסופר העברי ש. בן־ציון, העיר כי קרא מיצירותיו שנתפרסמו ב“השילוח”. נעם הדבר לגוטמן כי כתבי אביו מוּכרים ליחידי־סגולה העולים לארץ־ישראל וחיוך של סיפוק חלף על פניו. אך יותר מהכל שמחו השלושה, אשר השפה העברית היתה שגורה בפיהם, כי גם חברם החדש שומע עברית.

היום נטה לערוב. האניה פילסה דרכה בין הגלים. החוף נשאר הרחק מאחור והמבנים הגדולים שלאָרכו מתגמדים והולכים ועוד מעט ייעלמו כליל מן העין. נורות־החשמל שהודלקו באניה הרעיפו אור קלוש במסדרונות ומכל עבר הגיעה המולת שיחתם של הנוסעים. למקין הכין פת ערבית ומשישבו לסעוד מהצידה שהביא כל אחד מהם, צהל גוטמן ואמר: “אנו מקיימים סעודה של עולי־רגל, חבל שאיש לא הביא עמו יין, מן הדין היה כי נרים כוסית…” “באין יין, מקדשים על הלחם…” השיב למקין ובצע בסכינו את כיכר הלחם.

בשעת הסעודה המשותפת ולאחריה שקעו בני החבורה בשיחה ערה על ארץ־ישראל משאת־נפשם, על חייהם החדשים בה, על יקירי לבם ואחים־לדעה שנשארו ברוסיה, ומענין לענין נתגלגלה השיחה לרעיונו של אחד־העם על הקמת “מרכז רוחני” בארץ־ישראל.

“רעיונו של אחד־העם אינו נראה לי,” העיר שמואל. “לא לכוהנים וכלי־קודש זקוקים אנו בארץ־ישראל והיא לא תיבנה מכוחם של אנשי־רוח מעטים בלבד. די לנו לחיות כמיעוט לאומי התלוי בחסדי הרוב הזר. מדינת היהודים, לפי חזונו של הרצל, זקוקה לבסיס רחב וחזק. בארץ־ישראל דרוש לנו עם עובד שמתוכו תקרין הרוחניות. לא מרכז רוחני, כי אם קיבוץ גלויות – זו מטרתנו…”

“גם דעתי כדעתך”, העיר למקין, “החלטתי לעלות לארץ־ישראל כדי להיות אחד מנושאי ההגשמה של החזון הציוני, כפי גירסתו של הרצל ואני מאמין כי בארץ־ישראל תיפתר בעיית עם ישראל…”

נפתולסקי שהקשיב לשיחה לא נטל בה חלק, אך לשאלתו של גוטמן לגבי מניעי עלייתו לארץ־ישראל, השיב במבוכת־מה:

“החלטתי לעלות לארץ־ישראל באה בהשפעת תורתו של טולסטוי… הליכתו לכפר הרוסי ולעבודת־אדמה היא שהשפיעה עלי ועוררה בלבי מחשבות לגבי עתידי, אך בעיקר השפיעה עלי אישיותו של שפינוזה, אשר לא עשה את תורתו קרדום לחפור בה וכדי לקיים עצמו למד את מלאכת ליטוש היהלומים. החלטתי כי זו תהיה גם דרכי, להתקיים מיגיע־כפי, ובחרתי בחקלאות. וכיוון שכך, ברור לי, כי אין מקום אחר בעולם, בו אוכל להגשים את מטרת חיי, אלא בארץ־ישראל… הציונות נושאת בחובה בשורה גדולה, אך מסופקני אם העם היהודי ייענה לקריאתו של הרצל, אך גם אם לא יעלו לארץ המונים, דייני במרכז רוחני, כפי תפיסתו של אחד־העם…”

שמואל הקשיב קשב רב לדברי נפתולסקי, שהיו לו כגילוי. משסיים הלה, פנה אליו ואמר: “אך מעטים הם הציונים בקרב עמנו ועליהם להיות שליחי ההיסטוריה היהודית ולהטיל לים הסוער של המציאות, בו הולכת ונטרפת ספינתו של עם ישראל, גלגל־הצלה, בו יוכל עמנו להיאחז ולהגיע בעזרתו לחוף מבטחים בארץ־ישראל… יש תקופות כאשר גורל עמים ומדינות מופקד בידי אישים יחידים והם, והמעטים ההולכים אחריהם, מעוררים את כוחות־היצירה הרדומים בהמונים, ובתקופתנו אנו, הציונים המעטים, הם הנתבעים לצאת לפני המחנה ולשמש שליחי העם, לעוררו לגאול עצמו מחיי הגלות…”

עוד נמשכה שיחתם ומקצהו האחר של הסיפון הגיע לאזניהם קול שירה בציבור של עולי־הרגל הרוסים, שירה רוויה כיסופי־חיים ועצב מרחבי־אין־סוף. והיתה שירתם גואה ומתפשטת בחלל האניה החותרת בחשכת הלילה ומלווה את שיחתם של הצעירים היהודים חולמי הגאולה בדרכם אל החוף הנכסף.

ארבעה־עשר ימים ארכה נסיעתם. רק למחצית היום התעכבה האניה בקושטא. לעלות לחוף לא הורשו הנוסעים, אך ענין רב מצאו בישמעאלים שעלו לאניה עם מרכולתם. בלילה האחרון לנסיעה לא עצמו עין, והיו צופים מזרחה עד שהאיר השחר, והם קידמו את בוא היום בהתפעמות־נפש כשקוי החוף הנכסף מסתמנים לנגד עיניהם ובניני יפו, מגדליה ומסגדיה מלבינים לאור השמש העולה.

איש מהם לא דיבר. כבנים השבים מדרך רחוקה להתרפק על אם ישישה שלא ראוה שנים רבות, כן ציפו לרגע בו תדרוך כף רגלם על אדמת המולדת.

יום־עבודתו הראשון בארץ

משירדו לחוף נתפרדה החבורה. גוטמן נתקבל על־ידי אביו ומשפחתו, נוח שחש בעייפות גדולה סר למלונו של חיים־ברוך, ואילו אל שמואל ולמקין קרב איש שזוף־פנים ועטור־זקן, שנראה להם כאחד מותיקי הארץ ושאל:

״הנכונים אתם לבוא אתי לעבוד בישוב חדש?״

שמחו השנים לדבריו ושמואל שאלוֹ:

"מה שם הישוב?״

“עדיין אין לו שם”, נתחייך האיש חיוך טוב, אך הערבים קוראים למקום חדיתא. ויש אומרים שהשם ׳חדיד׳ נזכר בתנ״ך, אצל הנביא נחמיה".

הסברתו נראתה בעיניהם ולמקין שאל:

“ומה היא העבודה הנדרשת בחדיד?”

“בבנין בית־חרושת, ההולך ומוּקם..”

״בבית־חרושת?״, השתוממו השנים, “ומה עתיד הוא ליצר?”

“בית־חרושת זה, עתיד ליצר שמן־זית, וביחוד לנצל את הגפת, גלעיני הזיתים שהערבים משליכים איתם, לאחר שעוצרים מהזיתים את השמן בבתי‘ הבד שלהם.”

״ומה תהיה עבודתנו?״ – חקרוֹ למקין.

“לפי שעה תעבדו בהקמת בית־החרושת והעבודה תימשך עד הקיץ.”

“ואתה מה עושה בחדיד?”, שאל אותו שמואל. “ומה שמך כי נדע?”

חייך האיש והשיב:

“שמי מרדכי פרימן, לפני שנה גם אני כמוכם הייתי עולה הדש, ואילו עתה אני משמש מזכיר ומנהל־חשבונות. העמיסו את חבילותיכם על החמור וניגש לשוק ומשם תסעו עמי לחדיד.”

האיש מצא חן בעיניהם ושמואל ולמקין הלכו אחריו, עד שהביאם לשוק, שאליו היו מביאים תגרי לוד מתוצרתם.

מרדכי פרימן היה מוּכּר לתגרים, שכן היו מובילים על־גבי חמוריהם את החמרים הדרושים למפעל בחדיד. פרימן קנה בשוק פירות וכמה מיני מזון, כיבד את העולים החדשים מפרי ההדר, שכר עבורם שני חמורים ולאחר־מכן יצאו לדרכם.

שמואל, אף כי שאף לעבודת־אדמה שמח לזכות שנתגלגלה לידיו להתחיל את עבודתו בארץ בהקמת ישוב חדש. בדרך שאל את פרימן:

״ומי הוא בעליו של בית־החרושת, איש פרטי או חברה?״

“כשתבואו לחדיד תכירו אותו. נחם וילבוּשביץ שמו, מהנדס וחלוץ התעשיה בארץ, אך בעת הצורך עובד הוא גם כפועל פשוט”, השיב פרימן.

השם וילבוּשביץ היה מוּכר לשמואל מקריאתו בספרות הציונית ועתונותה, אך לא ידע כי האיש עלה לארץ־ישראל.

“ומתי הגיע וילבושביץ לארץ?” הוסיף ושאל.

פרימן סיפר על האיש ועברוֹ, על היותו חבר בועדה לחקירת תנאי־ההתיישבות באוגנדה, לפי הצעתו של הרצל, ועל הדין־וחשבון השלילי שהגיש לשולחיו.

כשיצאו מתחום הפרדסים של יפו עמוסי פרי מזהיב, נתגלתה לפניהם שפלת לוד ובקעת אוֹנוֹ. שטחים שוממים, ללא ישובים וללא חתימת ירק. במזרח נראתה שלשלת הרי יהודה.

“הדרך הזו,” הסביר פרימן, “מוליכה לירושלים, וגם למושבות הדרום. הנה עוברים אנו את ׳מקוה ישראל׳. ליד השער הזה פגש ד״ר הרצל את הקיסר וילהלם.”

הביט שמואל אל שער־הברזל הירוק, וראה את שדרת־העצים המוליכה אל בניני בית־הספר החקלאי ולנגד עיני רוחו עלו דמויותיהם של קארל נטר הזכור לטוב גם על יחסו הטוב אל הביל״ויים הראשונים, ושל ד״ר הרצל ותחושת היתמות שקיננה בלבו מאז הסתלק המנהיג בטרם עת נתפעמה ביתר שאת, אך העצים, שצמרתם הירוקה התנשאה אל על, ניחמוהו.

“אותו קיסר פרוסי”, הירהר שמואל, “זכרוֹ ימוֹג כעשן, ואילו העצים שנוטעו קיימים ועומדים והם, ולא הקיסר, יבטיחו את עתידנו.”

כשפנו בדרכם אל שפלת לוד, עברו על־פני שטחים מכוסים קוצים וברקנים. שאל למקין:

״היש מושבות עבריות בדרך העולה לירושלים?״

״ישנה מושבה אחת – הר־טוב, ועוד אחת – ׳מוצא׳ במבואות ירושלים."

חזר שמואל ושאל את פרימן:

“מהו נושא מחקרו של וילבושביץ?”

“עם עלייתו לארץ־ישראל לאחר הקונגרס הששי, עבר וילבושביץ את הארץ לארכה ולרחבה. תחילה חקר את האפשרות לנצל את מי הירדן לייצור חשמל ולצרכי השקיה וכן בדק את מחצבי הארץ במגמה להקים תעשיית מלט. אך לאחרונה התמסר לחקר תעשיית השמן והסבון של הערבים ועתה הוא בונה את בית־החרושת הראשון לשמן שעתיד להעסיק מאות פועלים יהודים. מהיום הראשון לבואו לחדיד הקים לו האיש אוהל והוא חי ועובד כאחד הפועלים.”

״וכמה פועלים יהודים עובדים בחדיד?״ שאל למקין.

נתחייך פרימן: “אתכם יחד נגיע למנין…”

לא ארכה השעה ולנגד עיניהם נתגלו כרמי הזיתים. גזעיהם המעובים, המבוקעים והמסוקסים של עצי־הזית הרשימו בירקותם ובעליהם המכסיפים והמבריקים לאור השמש.

“הנה,” אמר פרימן, “אלה הם כרמי הזיתים של לוד. העצים האלה יסַפקו את החומר הגלמי לבית־החרושת שלנו.”

״האם גם במושבות שלנו ישנם מטעי־זיתים גדולים?״ שאל שמואל.

"לפי שעה אין מרבים בנטיעתם במושבות שלנו וגם לא בכפרי הערבים…

וילבושביץ אומר, שהעצים האלו ניטעו לפני מאות שנים, על־ידי הצלבנים… ועתה אגלה לכם סוד, אפשר שבקרוב ובימינו יינטע יער־זיתים גדול בקרבת בית־החרושת – מפעל־זכרון לד״ר הרצל… ואף לי יש חלקת־אדמה בחדיד ובקרוב, משתעלה משפחתי מרוסיה, אבנה לי בית…" סיים פרימן.

נתעלה האיש בעיני שמואל על נכונותו להתישב עם בני משפחתו ב“חדיד” החדשה.

בדרכם עקפו את לוד ומקץ כמה זמן הגיעו לחדיד ועצרו ליד בית־החרושת. פרימן עזר להם להוריד את מזוודותיהם ואמר:

“זהו הבנין. כאן במקום הזה יקום בית־החרושת, ראשיתו של ישוב חדש ובמרחב המשתרע עד להרים במזרח, יינטע יער הרצל…”

פרימן הוליכם לחדר־המגורים שהיה במרתפו של הבנין. הביאם למחסן ונתן להם לוחות וארגזים להתקין מהם מיטות, וגם מחצלאות לרפד את יצועם.

לאחר שעזר להם בסידור מיטותיהם בחדר־המגורים, הביאם לחדר־האוכל שהיה במחסן שעמד בבנייתו. אותה שעה היו העובדים מכינים לעצמם את סעודתם.

הפועלים קיבלום בסבר פנים יפות, לחצו את ידיהם ובירכום במאור פנים על הגיעם לחדיד ישירות מהאניה וקבלת־הפנים הנלבבת נסכה בלבם של שמואל וחברו הרגשה נעימה.

בייחוד נתרשם שמואל משלמה לבקוביץ, צעיר רזה וגבה־קומה בעל קוי־פנים חדים ונמרצים, שבלורית ארוכה ירדה על מצחו הגבוה. לאחר שיחה קצרה ביניהם הציגוֹ לבקוביץ לפני אחד הפועלים שעבר על־פניהם.

“שמואל, תכיר את שיפריס, המסגר הראשון ומראשי הבונים במפעל.”

אגב לחיצת ידיים, שאל שיפריס: ״ועברית אתה יודע?״

“יודע גם יודע”." ענה בשמחה לבקוביץ.

“מצוין”, נתעלץ שיפריס, “עוד שני חותמים לנו על ‘השילוח’.”

צחק לבקוביץ והסביר לשמואל, שבימים אלה נתקבל מכתב מאוסישקין מאודיסה, בו ביקש מוילבושביץ לעזור לו למצוא חותמים על “השילוח”. דרושים אלף חותמים, כדי לחדש את הופעת הירחון העברי היחידי בעולם, והוסיף:

“שמונה חברים אנו כאן בחדיד… הודענו לאוסישקין, כי כולנו חותמים על הירחון והנה נוספתם גם אתם. עוד שני מנויים על ׳השילוח׳.”

הוסיף שיפריס ואמר:

“אוסישקין מחפש אלף חותמים בקרב העם היהודי לירחון ואינו מוצא, אך אם יהיו לנו בארץ פועלים עברים רבים, בכפר ובעיר, תתקיים גם הספרות העברית.”

“בודאי,” אישר לבקוביץ את דברי חברו, “דרושים לנו גם קמח וגם תורה… ועכשיו בואו ושבו עמנו לסעוד. מאכלי־מלכים אמנם אינם עולים על שולחננו, אפילו תבשיל חם אין אנו יודעים להכין לעצמנו, אבל לחם, גבינה ביצים וחלב – יש ויש ודיינו.”

אותה שעה נכנס לחדר אדם צעיר, גבה־קומה, ממושקף ובעל שפם שחור, לבוש סרבל־עבודה כחול, טפח על כתפו של פרימן ואמר:

“ובכן, הבאת לנו עוד שני בני־חיל!” אמר וילבושביץ.

“ישיר מהאניה הבאתי אותם,” התפאר פרימן.

“ושניהם דוברי עברית,” הוסיף שיפריס בשמחה.

לחץ וילבושביץ ידיהם של העולים ואמר:

“אנו מסיימים היום את כיסוי הגג ברעפים וגם אתם תזכו במצוה…”

משסיימו סעודתם, יצאו הכל לחצר, עלו על פיגומי הבנין, נטלו מהרעפים האדומים שנערמו ליד קירות הבנין החדש, מסרום מיד ליד והגישום לנגרים שבאו מהעיר לסיים את כיסוי הגג.

עד־מהרה השתלב שמואל בעבודה כשמצדו האחד לבקוביץ הזריז ומצדו השני המהנדס וילבושביץ ואחריו נתן שיפריס, והוא חש בלבו שמחה גדולה. תקופה חדשה התחילה בחייו.

׳יאל תמהרו," אמר שיפריס, “לאט־לאט, פה לא בונים בבל, כולנו דוברי עברית ולא נתבלבל.”

שמואל נהנה מדבריו המעודדים של שיפריס ומניבו העברי הנאה, והעבודה נמשכה במרץ ונסתיימה עם רדת השמש.

ליד הבאר שמימיה העלו במשאבה נטלו את ידיהם ורחצו את פניהם המיוזעים ולאחר־מכן התרכזו כולם בחדר־האוכל שכבר היה מואר במנורת־נפט גדולה, וכל אחד מהם מוציא מצרורו את מזונותיו.

פרימן, שהביא מאי־שם בקבוקי יין, מזג מהם לספלי־פח וכיבד את העובדים לכבוד סיום המלאכה.

הרים וילבושביץ את כוסו ואמר:

“עבודה טובה עשינו היום, עתה נוכל להזמין גם את הקימקם מיפו ולבקש ממנו רשיון לקיים את הבנין. לו הייתי מבקש רשיון־בניה מלכתחילה הייתי צריך לנסוע לשם כך לקושטא והיינו צריכים לחכות שנים אחדות. עתה עלינו להזדרז בהרכבת דודי־הקיטור, ושיפריס שלנו כבר התחיל במצוה, ובמהרה נקיים גם אותה.”

“אין לדחוק את הקץ,” אמר לבקוביץ, “לא פללתי, כי עוד השנה נגמור את הבנייה…”

“זה כוחם של אנשי־־חיל יראי־אלוהים,” אמר וילבושביץ.

תמה לבקוביץ: ״מה פירוש יראי־אלוהים?״

“כוונתי, לאנשים שהאלוהים בלבבם, אנשי עבודה ויצירה, אנשי־אמת ושונאי־בצע, כמוך לבקוביץ, כשיפריס וכל בני חבורתנו… אנשים כאלה דרושים לנו כדי לבנות את הארץ…” השיב וילבושביץ והוסיף, “המפעל זקוק לשיפריס לא רק לשם הצבת דוד־הקיטור והדיזל… המפעל זקוק לו כדי שישרה מרוחו על החומר.”

“ומה יהיה חלקם של העובדים בתעשיה, האם נלך בדרך הסלולה של מתעשרים מזה ומקופחים מזה?” הקשה לבקוביץ.

“בבנין ארץ־ישראל נוכל להימנע מהשגיאות שנעשו בעולם בעבר ואם ירבו בארץ עובדים יוצרים הם יוכלו להגשים גם את השאיפות הסוציאליות שלהם, להקים מפעלי־תעשיה שלובים בחקלאות בהם יעבדו ברשות עצמם – וישפרו את מצבם החמרי…” השיב וילבושביץ.

“רעיונותיך,” אמר לבקוביץ, “קרובים לשלי, אך אני מסופק אם יש בהם כדי למשוך את העשירים היהודים מארצות הגולה לבוא לארץ ולבנותה…”

״ואני,״ – אמר וילבושביץ, “מאמין בעתידנו. בלעדי אמונה זו, אין טעם לכל העבודה הקשה העומדת לפנינו…”

חילופי־דברים ורעיונות אלה אשר שמואל היה להם עד־שמיעה עם תום יום־עבודתו הראשון בארץ הרנינו את נפשו ועייפותו היתה כלא היתה.

חלפו עברו חדשי החורף וימים שטופי־שמש מפצים על מטרות־עוז, אשר שמואל לא היה רגיל בהם.

הגיע האביב. מרבדי הדשא הירוק שכיסו את האדמה בשפלה ובהרים, פרחי־הבר בגוניהם האדומים והצהובים חיבבו על שמואל את הנוף שמסביבו.

יום־יום היה יוצא עם בני החבורה לעבוד באיסוף האבנים מהנחלים שלרגלי ההרים, הסוגרים במזרח את אזור שפלת לוד. האבנים נאספו בסלי קש ונערמו ערימות־ערימות ואנשי הכפרים מהסביבה היו עומסים אותן בארגזים על־גבי חמורים ומובילים למקום הבנין. עבודתו היתה קשה ומיגעת, אך כיהודי אדוק החרד לקיים מצוות, כך ביקש להתגבר על חולשת גופו, למלא את מכסת יומו ולא לפגר אחר העובדים האחרים.

תוך כדי עבודתו היה מקשיב לשיחם של הערביים שעבדו בהובלת האבנים, היה קולט מלים וניבים, משננם לעצמו, וקרבת הלשון הערבית לעברית ושמות הישובים הערביים בסביבה שנשתמר בהם הצליל העברי הקדום שימחו את לבו.

רבות למד מבני החבורה הקטנה שנקלע לתוכה. דמויותיהם של וילבושביץ, של נתן שיפריס, שנתגלה כתלמיד־חכם שויתר על כס־הרבנות בגולה ובחר בחיי פועל בארץ, של מיכאל הלפרין, איש ההזיות והחלומות, שאף הוא הצטרף אליהם ושל יתר בני החבורה, אשר כל אחד מהם נושא בחוּבּוּ את חידת חייו, קסמו לשמואל והיו לו דוגמה ומופת.

שלמה לבקוביץ היה אחד מהחבורה שיחסי קרבה נוצרו בינו לבין שמואל מפגישתם הראשונה. תבונת־כפיו, כשרוֹ להסתגל לכל עבודה, אם בשדה ואם בבנין, עוררו את התפעלותו של שמואל. גם לבקוביץ היה נמשך לשמואל וסיפר לו רבות על עברוֹ, על בני משפחתו העניה שהיו מתפרנסים מעמלם. סבו היה חייט ואביו ואמו התפרנסו מאפיית לחם, אך על אף העניות ועבודתם הקשה גידלו איתו ואת אחיו ברוח התורה ויראת־שמים. בעודו נער, התחיל שלמה לעבוד וראה הרבה ניצול ועושק, כשנפשו הרכה כמהה לטוב, ליפה ולצדק. גם צרת היהודים והשפלתם, חייהם התלויים להם מנגד והעדר בסיס איתן לקיומם בגולה, נגעו ללבו ובתחושה זו עלה לארץ־ישראל. בשנה אחת בלבד קדמה עלייתו של שלמה לזו של שמואל, אך היתה זו שנה רבת עלילות שהשאירו בו רשמים עמוקים. במשך שנה זו, כבר נדד במושבות יהודה, והכיר אנשים מופלאים עליהם היה מספר לשמואל: על אהרן־דוד גורדון הזקן, שכל מעייניו הן בתמורות שיש לחולל בעם היהודי על־ידי שובו לארץ ולעבודה, והוא, הזקן עצמו, נאה דורש ונאה מקיים תורתו, ממנה שואב הוא עידוד וחיזוק הרצון והמחשבה; על אליעזר שוחט הנאצל; על אלכסנדר זייד הצעיר הפשוט המביע בלשונו המחוספסת את הרעיונות של ה“זקן” על ערך העבודה ועל יסוד הגאולה שבה; ועל בני עירו מפלונסק ובמיוחד על אחד, דוד גרין, העומד לבוא לארץ ועתיד להתגלות כמנהיג דגול.

רבות למד שמואל משלמה לבקוביץ, ונתעורר גם בו הרצון להכיר מקרוב את המושבות ואת האנשים שהתרכזו בהן, והוא יצא מ“חדיד” לבקשם.

בדרך למושבה

תחילה הלך ליפו לרכוש לו בגדי־עבודה חדשים, ושם נודע לו במקרה על עבודה במטע של טבק שאחד האיכרים בנס־ציונה נטעוֹ לאחרונה, ולפי השמועה דרושים לו כמה פועלים יהודים, אשר לדעת האיכר ייטיבו לעשות את העבודה מהפועלים הערביים הנבערים מדעת.

נתחבר שמואל, עם מנין פועלים, מבקשי־עבודה כמוהו והלכו לנס־ציונה. בדרכם היו מתוַכחים זה עם זה ומדברים במרירות על המצב, על היורדים המרובים מהארץ, ועל בעלי־האחוזות שכל עשרם בא להם מעזרת נדיבים, ואף־על־פי־כן לועגים הם ל“בטלנים” הבאים להטרידם בדברים על “כיבוש העבודה” ועל ה“ציונות”

שמואל הקשיב לשיחם, ודבריהם של שנים מהם, דברי־יאוש מזה ואמונה מזה, נחקקו עמוק בנפשו.

“מלחמתנו ארוכה וקשה, ואין מקום ליאוש…”

“אבל שערי הפרדסים והכרמים סגורים בפנינו, וכיצד נתקיים בעבודה ארעית המזדמנת רק לעתים ובהפסקות – עבודה, שיש בה כדי לשבור את גבנו, ואין בה כדי לקיים אותנו…”

“זאת המהפכה שלנו, וכל מהפכה מלווה יסורים…”

“כל זאת ידענו. עמנו חולה ואומלל, ועלינו להילחם כאן במחלות, בשונאים וברעב. אבל כיצד עושים זאת?”

“על הלוחם לדעת שהוא יכול להיכשל ואעפ״כ להאמין כי יבוא הנצחון…”

“שמעתי שגורדון הזקן מבקש מאה חלוצים, כובשי עבודה, ומאמין הוא כי הם שיכבשו את הארץ.”

“לא רק כובשי עבודה הוא מבקש, כי אם גם אנשים שהתיאשו מחיי הגלות, ומאמינים בגאולה. מאמין הוא כי היחיד הוא נושא הגאולה ושאפשר לעורר תנועה לאומית, שכל מי שרוח ונשמה לו יעלה לארץ־ישראל לעבוד על אדמתה.”

“חלומות באספמיה…”

ארכה הדרך לנס־ציונה ומשהגיעו התברר, כי רק לארבעה מהם יימצא מקום־עבודה. ושמואל המשיך והלך לרחובות הקרובה.

בהגיעו לרחובות, נתרגש שמואל למראה עיניו. בתי המושבה טבלו בשדרות עצי־ברושים, אקליפטוסים וגינות־פרחים. גם האנשים שפגש נראו לו כאנשי־עבודה והבעת פניהם מפיקה טוב־לב וידידות. נודע לו שחברו לנסיעה באניה, נוח נפתולסקי, עובד ברחובות ומתגורר בחדר אחד עם א״ד גורדון. לפנות ערב מצא את מעונם על אחת מגבעותיה של המושבה. שמואל ונוח לא ראו איש את רעהו מאז נפרדו על חופה של יפו ורבה היתה שמחת הפגישה. גורדון אף הוא שמח בשמחתם, הושיט ידו לשמואל ואמר:

“ברוך הבא, נוח סיפר לי עליך. טוב שבאת אלינו.”

נפעם ונרגש הביט שמואל באיש שכה רבות שמע אודותיו. זקנו שירד לו על־פי מידותיו, עיניו התכולות שמבטן הפיק טוב־לב תאמו את כל שסיפר עליו שלמה לבקוביץ, והוא נזכר במכתבו הראשון של גורדון מארץ־ישראל שנתפרסם בעתון ציוני ברוסיה. באותו מכתב כתב הזקן, כי הוא מרגיש בושה בפני המולדת שכן כמעט כל מה שנעשה ונוצר בה, ידי אחרים עשו, והוא שאל מה זכותנו המוסרית על ארץ־ישראל, אם לא נעבוד אותה במו ידינו?

גורדון ביקש לדעת על הישוב בחדיד, על בית־החרושת ועל שלמה לבקוביץ חברו, וכיצד מרגיש הוא עצמו בארץ־ישראל ובעבודה?

שמואל סיפר לו על המפעל המוקם והולך, כי לאחר עונת המסיקה הקרובה כבר יתחילו בעצירת שמנים וכי שלמה לבקוביץ עומד על משמרתו מוכן להסיק את התנורים.

“גם ברחובות עומדים חברינו על משמרתם. יש לנו כאן חברים טובים. בן־ציון צ׳רנומורסקי1, מאיר רוטברג ׳מלך המעדרנים׳ ויוסף אהרנוביץ. תכיר את כולם, ועכשיו הנח כאן את חפציך ותבוא עמנו למטבח־הפועלים. יוסף אהרנוביץ, ׳יוסף המשביר׳ – כפי שאנו קוראים לו – הוא שיזם ויסד את המטבח.”

בצריף גדול, בסמוך ל״גבעת אהבה", בו נמצא מטבח־הפועלים הקואופרטיבי מצאו עשרות פועלים. מיד עם היכנסם הציג גורדון את שמואל לפני בן־ציון ומאיר:

“תכירו את שמואל, האורח מחדיד.”

“רצונך, תוכל לצאת מחר לעבודת עידור ועוד הערב אמצא לך מקום־מגורים,” אמר מאיר.

״הלילה – הוא האורח שלנו," התערב גורדון.

מאיר קרא ליוסף אהרנוביץ שהיה מסייע לחברות במטבח, הציגוֹ לפני שמואל ואמר:

“מחר תצאו יחדיו לעבודה.”

“מחר בבוקר אבוא לקחתך עמי וגם למזון ולמעדר אדאג.” אמר אהרנוביץ.

קבלת הפנים שזכה לה שמואל מצד חבריו החדשים עודדה את רוחו בפשטותה וכנוּתה.

בבוקר בא אהרנוביץ ולקח עמו את שמואל לעבודה באחד מפרדסי המושבה, שבעליו עמדו לבנות בו בריכת־מים. אהרנוביץ, שכבר התנסה בעבודת המעדר, הורה לשמואל, כיצד להחזיקו ולשלוט בו. הוא יעץ לו לבלי להיחפז בעבודה פן יכלו כוחותיו במהרה וכי אין ללחוץ בחזקה על קת המעדר כדי שלא תרבינה יבלות על כפות־הידים.

“ממאיר רוטברג, שהוא ׳מלך המעדרנים׳ למדתי את התורה,” הסביר אהרנוביץ, בקולו הגרוני ובדיבורו האיטי, “עוד איני מגיע לקרסוליו של מאיר, אבל רבות למדתי ממנו ואני מרשה לעצמי לשמש מדריד לחדשים.”

שמואל מקבל את הדרכתו בהוקרה ולומד מיוסף אהרנוביץ פרק בהלכות מעדר.

הגלילה

כורמי המושבה החלו להעסיק בכרמיהם שומרים עברים ואף שמואל בשומרים. מקום־שמירתו היה על גבעה בקצה המושבה וסוכת־השומר הגבוהה בנויה בשתי קומות, מכוסה בחלקה ענפים ומחצלאות, צופה על הסביבה.

בלילות היה מקיף את הכרם ונפגש עם חבריו השומרים, מהם יהודים ומהם ערבים. נשק לא היה בידו, ורק מקל לגרש תנים ניתן לו. במשך הזמן למד במקצת את השפה הערבית. עמדו לו הידיעות שרכש עוד ברוסיה בשפה הצרפתית ובהיעזרו במלון צרפתי־ערבי יכול היה לבוא בדברים עם השומרים הערבים ועם אחד מהם אף קשר קשרי־רעוּת.

מזמן לזמן היה שמואל בא למושבה, לפגישת רעים. ביחוד יקרו לו הפגישות עם נוח וגורדון והשיחות עמהם בענינים שהעסיקו אותם הימים את ציבור־הפועלים, להימנעותם מלהצטרף כחברים לאחת המפלגות, תאמה את השקפותיו, שכן גם הוא הטיל ספק בצדקת קיומן הנפרד של “פועלי־ציון” ו“הפועל הצעיר” והחליט להישאר מחוצה להן.

ספקות רבים קיננו בלבו לגבי עתידו. הוא לא היה בטוח אם יעמדו לו כוחות הגוף ואם יוכל להסתגל לחיי־עבודה, ויש שהיה נתקף חולשה ורפיון־רוח. גם בשעה שעשה את חשבון הכלל, הציקו לו הספקות: האם ייענו העם והתנועה הציונית לצורך השעה להקים בארץ מעמד עובד וישובי־עובדים עומדים ברשות עצמם?

רבו השאלות שהטרידוהו ותשובה להן לא מצא, אך באחד הימים הגיעה עדיו הקריאה שעברה במחנה פועלי המושבות ביהודה – לעלות לגליל. הוא ראה בכך הזדמנות לנסות ולבחון את עצמו, הצטרף ליוזמים והיה במארגני העולים ברחובות.

מבין הפועלים החדשים במושבה, הצטרפו אליו כעשרה חברים וביניהם צעיר שמשך את שמואל ביפיוֹ ובחן הליכותיו. שמו של הצעיר היה – צבי נדב. הלה ביקש משמואל לחכות לו כמה ימים, שכן רצה להשתתף בועידת־היסוד של מפלגת “פועלי־ציון” שעמדה להתקיים בימי חול־המועד סוכות, ביפו.

עם שובו של צבי מהועידה החלו להתכונן לדרכם; כל אחד הכנים כמה בישליקים לקופה המשותפת, הוכנה צידה לדרך, ומקלות מענפי אקליפטוס.

שנים־עשר איש מנתה חבורתם כאשר עם עלות השחר יצאו לדרך ושמואל וַרשבסקי צועד בראשם. כל אחד מבני החבורה היה מצויד בשמיכה מגוללת במלוּכסן על החזה והגב, בילקוט־צידה – לחם, זיתים וביצים שלוקות לשלושה ימים – ופניהם לפתח־תקוה, אם המושבות, תחנתם הראשונה בדרך לגליל.

כמנהג פועלי פתח־תקוה להיפרד מהעוברים את המושבה בדרכם לגליל, נערך ערב צאתם נשף־פרידה במגרש ריק, מוּאר מאורות הבתים הסמוכים לו ועסקני המפלגות ליוום בדברי־פרידה נרגשים. עד שעה מאוחרת בלילה שרו ורקדו וקול השירה “עם ישראל חי, עם ישראל חי. הגלילה – הגלילה – אנחנו נבנה הגליל,” נתפשט על־פני המושבה. למחרת בבוקר המשיכו בדרכם.

בעברם דרך הכפרים הערביים לא הרגישו ביחסי־איבה, ומשהציק להם הצמא היו בנות הכפר משקים אותם מים אשר שאבו מהבאר לכדי־החרס, שהיו נושאות על ראשן. רק באחד הכפרים החלו ילדים לידות בהם אבנים, אולם משפנה שמואל בערבית למבוגרים, גערו בילדים והבריחום.

כשיצאו מאחד הכפרים אל השדה הפתוח ראו מרחוק את יערות חדרה ופנו בכיוון אליהם. הדרך בין השדות נשתפלה, עתים היו עצי האקליפטוס נעלמים מעיניהם, עתים מתגלים במלוא קומתם. עם שקיעת השמש הגיעו אל שולי היער והחישו את צעדיהם כדי להגיע בעוד אור למושבה. לאחר שעה של הליכה הגיעו לבית בודד בקצה המושבה ואחד מדייריו הוליכם אל הגורן, המשמש אכסניה לעוברי־דרך העולים לגליל. עייפים ויגעים השתטחו על ערימות התבן שנותרו אחרי הדיש ואחדים הלכו להביא מים. לאחר שסעדו את לבם נרדמו ושנתם ערבה להם. קרני השמש העולה העירום כשהם חשים בנועם הנסוך בגופם.

תחילה היה בדעתם לצאת מיד לדרך לבת־שלמה, אך לבקשת אחדים מהחבורה האריכו את שהותם ביער, שוטטו בין שיחי פטל הבר, טעמו להנאתם מהגרגרים השחורים והאדומים ונהנו מצלם של האילנות אשר חלוצי חדרה נטעום בשעתם ביבשם את בצות הסביבה.

אחר הצהרים יצאו לדרך ועד מהרה הגיעו לנחל זרקה, הרוו את צמאונם ממימיו הזכים והצוננים והמשיכו בדרכם. בשעות הערב הגיעו לבת־שלמה וסרו לביתו של אחד האיכרים אשר שימש גם שוחט המושבה, ר׳ חיים־דוב, ושמו הלך לפניו בקרב פועלי יהודה העולים גלילה כאיש נדיב־לב שביתו פתוח תמיד לכל הבא לפתחו. בר־אוריין וירא־שמים היה האיש וגם אוהב ישראל והיה נוהג בסובלנות לגבי כל יהודי שעלה לארץ לבנותה. בחיבה מיוחדת נהג כלפי הפועלים והיו שכינוהו על שום כך “השוחט הסוציאליסטי”.

ר׳ חיים־דוב ואשתו קיבלו את החבורה בסבר פנים יפות ולאחר סעודת הערב נפרשו מחצלאות והם פרשו למנוחת לילה.

לפי בקשת שמואל העירם ר׳ חיים־דוב בעוד חושך ולאחר פת־שחרית שהגישה להם אשתו היו מוכנים להמשיך בדרכם.

לפני צאתם ביקש שמואל לשלם לר׳ חיים־דוב על כל שקיבלו בביתם, אך הלה אמר:

“החשבון כבר סולק…”

״הכיצד?״ תמה שמואל.

“ואם נעשה חשבון,” נתחייך בעל־הבית, “הרי אנחנו בעלי־החוב…”

נפרדו החברים מעקרת־הבית ומר׳ חיים־דוב בדברי־תודה חמים ולאור הבוקר הצונן יצאו לדרך בכיוון לואדי קסב. העשבים היבשים הדיפו את ריחם הבּשׂוּם וירקוּת הגבעות המכוסות עצים ושיחים הרנינה את העין. שעות אחדות צעדו עד הגיעם לקצה שלוחת הגבעות ולפתע נגלו לפניהם מרחבי העמק והר התבור מתנשא במרכזו במלוא הדרו.

לא נראו כל דרך או שביל המוליך ישירות אל ההר ולכפר־תבור שבקרבתו, וכדי להגיע אליהם היה עליהם לעבור שדות קוצים יבשים שגבעוליהם ועליהם המכסיפים היו מכוסים קוצים דוקרניים. תחילה היו שיחי הקוצים נמוכים, אך ככל שהמשיכו בדרכם גבהו השיחים והגיעו עד לגובה הכתפים וההליכה בין הקוצים שחדרו דרך הבגדים ודקרו את בשרם קשתה עליהם מאוד. האדמה הצמאה מחדשי השרב היתה סדוקה ורגלי הצועדים מעדו וכשלו. החום היה קשה מנשוא והאויר לא נע ולא זע. פלגי זיעה ניגרו מגופם.

עברו שעות עד שיצאו משטח הקוצים והגיעו אל שדה צמחי־בר וישבו לנוח כשפניהם מזוהמים מזיעה ומאבק. אף־על־פי שדרכם בכיוון אל ההר ארכה שעות נראה היה כאילו לא קרבו אליו כלל מאז צאתם מואדי קסב ולאחר מנוחה קלה הוסיפו ללכת לעברוֹ. בדרכם עברו על־פני כפר ערבי וסרו אליו להרוות את צמאונם. כמה נשים ערביות שמצאון ליד הבאר נדו בראשיהן למראיהם היגע והשקוּם מים מכדיהן. מתוך שיחה עמהן התברר לשמואל, כי בדרכם נטו יותר מדי שמאלה והיא מוליכה אותם לצד הדרומי של הרי נצרת.

השמש נטתה לרדת מערבה ובהמשך דרכם החלו אחדים מבני החבורה לפגר מחמת אפיסת כוחות ולעתים קרובות נאלצו לעצור ולחכות למפגרים. אחד החברים, שכפות רגליו נשתפשפו עד זוב דם והוא חלץ את נעליו וצעד יחף, ביקש שיעזבוהו לנפשו וימשיכו בדרכם בלעדיו והחברים האיטו את צעדיהם.

עם דמדומי ערב הגיעו לכפר־דבוריה השוכן במורד התבור. אף־על־־פי שרעבים היו לא התעכבו בו. לפניהם נתגלתה דרך חצובה בהר ובטוחים היו כי היא תביאם למטרתם. הדרך התפתלה כנחש ועלתה מעלה־מעלה ומשהגיעו למערה בתוך ההר וישבו על־ידה חזר וביקש החבר הפצוע ברגליו:

“עזבוני כאן עד הבוקר.”

שמואל ועמו חברים אחרים עודדו את רוחו ובהישען עליהם, תוך אימוץ כל כוחותיו, הוסיף ללכת במעלה ההר. עד־מהרה הגיעו אליהם קולות אנשים וכעבור שעה קלה קרבו ובאו למנזר צרפתי גדול. שמואל וחבר אחר שידעו לדבר צרפתית נכנסו וביקשו מהנזירים רשות ללון במנזר. הנזירים אמנם הסכימו, אך שכר־הלינה שנקבו היה גדול מדי והם לא יכלו לעמוד בו.

ערבי נוצרי שהיה בחצר יעץ להם לסור למנזר היוָני הנמצא בקרבת מקום והמשמש אכסניה לעולי־רגל מרוסיה, ואכן אנשי המנזר היוָני שאחדים מהם דיברו רוסית, קיבלו את שמואל וחבריו בסבר פנים יפות ועל אף השעה שהיתה קרובה לחצות, האכילוּם והשקוּם ובמיטות נקיות, כשלמראשותיהם האיקוניות של “האם הקדושה” וּבנה מנצרת, ישנו אותו לילה את שנתם.

עם בוקר התעוררו לקול צלצול פעמונים ושמואל זירז את החברים לקום ולהמשיך בדרכם. לפני צאתם הודו מקרב לב לנזירים, וכל אחד מבני החבורה שילשל מפרוטותיו לקופת־הצדקה של המנזר.

האויר הצונן היה ספוג ריחות צמחיית ההר, השמש כבר עלתה והאירה את מורדותיו התלולים. לפניהם נתגלו הנוף הנהדר של רוכסי ההר והעמקים וכפר־תבור, היא מסחה, על בתיה הלבנים וגגותיה האדומים.

החברים ירדו במרוצה מן ההר, עד הואדי, אך העליה מהואדי למושבה היתה קשה, והדרך ארוכה הרבה יותר מכפי שנראתה ממרומי הר תבור.

במסחה לא היה לאיש מהם מכר או קרוב. רק זאת ידעו כי יושב בה המורה אשר אֶרליך המנחיל את השפה העברית לבני האיכרים והקרוב בנפשו אל הפועל העברי והיו בטוחים כי יבוא לעזרתם בכל אשר יפנו אליו.

באחת החניות סיפר שמואל לבני החבורה על יוסף ויתקין, שאף הוא שימש מורה במסחה, ועל הקול־הקורא בו פנה ב־1905 מארץ־ישראל אל בני הנוער היהודי בגולה אשר לבם לעמם ולציון. בצקלונו של שמואל נמצא טופס אחד של הקול־קורא והוא קרא קטעים ממנו באזניהם:

"אנחנו, אחים, אנחנו אשר הכל חסר לנו: שהננו חסרי ארץ, חסרי שפה לאומית, שגם רגשות לאום חי כמעט שמתו בקרבנו, אנחנו אשר לרגלינו לוע של הר שריפה, תהום בוערת, אנחנו שנואי התבל, הבנים החורגים להטבע:

״חלילה לנו לרמות את עצמנו – –לומר: קלה היא הדרך וקצרה – – עלינו להביט בלי מורך נכחנו, אם גם ניוָכח שדרכנו קשה וארוכה עד מאוד – – עלינו ללכת בה מבלי הבט אחורנית. עלינו להכיר סוף־סוף שאת אניותינו כבר שרפו, שמפלט ומנוס אין לנו. אין בכל התבל. – –

“עורו, עורו, צעירי ישראל. קומו לעזרת העם! עמנו גוֹוע. ארצו עוד מעט ותחמוק ממנו לנצח. חושו, מהרו לעזרתו! הסתדרו! קבלו עליכם משמעת חזקה – – ובואו לעבודת העם – – נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה. הזדיינו באהבת החופש והעבודה. בסבלנות אין־קץ – ובואו.”

ניכר היה בפני השומעים כי הדברים אשר הקדים שמואל לקריאת הקול־הקורא ודבר המורה ויתקין ממסחה נכנסים ללבם, וכאן במקום זה, בסמוך למושבה הראשונה בגליל, היו הדברים קרובים ומשכנעים באמת שבהם, ושמואל הוסיף לקרוא:

״ודעו לכם, שעליכם לברוא תקופה חדשה בישוב – – אך היכונו־נא להילחם עם הטבע, עם מחלות ורעב, עם אנשים – שונאים וגם ידידים – – היכונו לקראת משׂטמה ואכזריות הסביבה – – היכונו לקראת לעגה וביטולה, לקראת יאושה האוכל מנפש עד בשר – – היכונו לקראת היותר קשה והיותר נורא, וגם לקראת הנצחון! ונצחונכם – נצחון העם! רבים מכם אולי יפלו במלחמתם הקשה – – אך הנשארים והבאים אחריכם ימלאו את השורות, והמלחמה, מלחמת־שלום זו, תימשך עד הנצחון. מהרו ובואו גיבורי ישראל, חדשו את ימי הביל״ויים ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו."

“ואת הדברים האלה,” אמר שמואל, משסיים לקרוא, “ביקרו אצלנו קשות ודנו אותם ברותחין. אך לא צדקו השוללים. תעודה זו חשובה מאוד, בשורה בה לשיבת ציון של דורנו והיא תישמר בתולדות דברי־עמנו…”

דבריו של שמואל רוממו את רוחם של החברים, והם הכירו לו טובה על שמצא לנכון להשמיעם בקץ דרכם הקשה.

נמצא, כי הדרך היתה ארוכה הרבה יותר מכפי שנראתה להם מן ההר. אך בהגיעם אל בתי המושבה התנערו מהעייפות ונכנסו אליה בשירה. הראשונים שיצאו לקראתם היו המורה אשר ארליך ואשתו דבשה, והם קיבלו את פני הבאים כקבל ידידים ותיקים. ביחוד רבה השמחה שעה שארליך הכיר בין הבאים את ישראל בֶּצר מיוצאי המושבה “נהר־טוב” בפלך חרסון שברוסיה, שאף ארליך ישב בה לפני חמש שנים ושם רקם את חלום עלייתו לארץ־ישראל. פני המורה גבה־הקומה קרנו מאוֹשר. הוא אימץ אל חזהו את ידיד נעוריו ונשק לו ולחבריו, בעוד אשתו מטפלת בחברים וחובשת את רגליהם הפצועות.

בשעת סעודת־הערב סיפר שמואל על התלאות שפקדום בדרך וארליך הראה להם לפי מפתו של ישראל בלקינד, את הדרך הנכונה בה צריכים היו ללכת.

עוד באותו ערב, לאחר שסעדו את לבם, התחיל ארליך לברר את אפשרויות סידורם בעבודה במושבות הגליל. היו בין החברים שביכרו להיאחז בסג׳רה וביבנאל, ואילו ישראל בצר, צבי נדב ושמואל ביקשו להישאר ולעבוד במסחה ולהם מצא עבודה זמנית בקבלנות, אצל אחד האיכרים, אשר חלקת שדהו היתה מצמיחה שיזפים ולפני החריש ביקש לעקרם מן השורש. השכר שקיבלו תמורת עבודה מפרכת זו היה דיו ללחם, מעט זיתים וגם לחפיסת חלבה מתעשיית טבריה.

באחד הימים בא ארליך בהצעה לישראל בּצר, שהיה בן למשפחת חקלאים ומנוסה בעבודה חקלאית עוד מימי שבתו במושבה נהר־טוב ברוסיה, לעבוד כאריס אצל אחד מאיכרי מסחה בעל משק של שלוש מאות דונם אדמה, ותמורת עבודתו יקבל את החלק החמישי מהיבול, בעוד האיכר יקבל ארבע חמישיות. בצר קיבל את ההצעה ובנוכחותו של ארליך הוסכם עם האיכר בעל־פה על התנאים. בצר היה האריס היהודי הראשון במושבה ולשמחתו הרבה של ארליך הוכיח עד מהרה את כשרו בעבודה.

גם לשמואל ולצבי נדב מצא ארליך עבודה זמנית. עגלון ערבי שעבד כאריס אצל אחד האיכרים, קיבל על עצמו בקבלנות עבודת חפירה באדמת החירבה של המושבה. האדמה החפורה היתה מיועדת לתיקון בניני המושבה שהחלו להיסדק ולהיבקע ומחשש פן יתמוטטו היו מערבבים את האדמה בסיד וטחים בה את הקירות המטים ליפול. את שמואל וצבי העסיק העגלון הערבי בחפירת האדמה ובהעמסתה על העגלה ואילו הוא מובילה אל המושבה.

יום אחד קרתה לצבי תאונת־עבודה. בשעת החפירה נפצעה רגלו ומשום שלא פנה בעוד מועד אל חובש המושבה לקבל עזרה רפואית ואף ניסה לטפל בפצע בעצמו וזרה עליו מאדמת החירבה שחפר, נזדהם הפצע ונתמגל והרגל צבתה. רק אז פנה לחובש והיתה סכנה כי יהיה צורך לקטוע את הרגל. זמן רב עבר עד אשר הגליד הפצע ונתרפאה הרגל וכל אותו זמן היה שמואל מטפל בחברו ודואג לצרכיו ומשום כך לא יכול היה להתמיד בעבודתו. כעבור זמן־מה עבר צבי נדב לגור בביתו של ארליך ואשתו דבשה טיפלה בו, אך שמואל שוב לא מצא לעצמו עבודה במסחה ויצא לבקשה במלחמיה. בהיפרדו מישראל בצר וצבי נדב, ליווהו בברכתם החמה ארליך ואשתו, ויעצו לו לפנות במלחמיה למורה המושבה, חיים שוהם, וביקשוהו לבוא ולבקרם בכל עת שיהיה זקוק לעצה ועזרה.

יבנאל־מלחמיה

לבדו הלך שמואל בדרך־העפר המוליכה למושבה יבנאל, בנתיב שפוּלס בשדות־הבוּר על־ידי אופני העגלות של איכרי המושבות היהודיות שנוסדו בגליל התחתון עוד בשנות תרנ“ט ותרס”ד. בלכתו הירהר שמואל על שני חודשי עבודתו במסחה, ועל גורלם של בני החבורה שהגיעו עמו למושבה. רק אחד מהם, ישראל בצר, כבש מקום־עבודה כאריס עברי ראשון במושבה. קצת בזכות נסיונו החקלאי בעבר, אך בעיקר עמד לו מאבקו הבלתי־נלאה של ארליך המחנך והלוחם לעבודה ולשמירה העברית בישובי הגליל. מראשית התישבותם בגליל נזקקו איכרי המושבות היהודיות חסרי־הנסיון בחקלאות לעזרתם של אריסים ערביים, אשר השתכנו יחד עם משפחותיהם בחצרות האיכרים. מאריסים אלה למדו איכרי מסחה את עבודת הזריעה, הקציר והדיש, ושומרים ערביים, מהם שודדים, גנבים ורוצחים שמרו על שדות המושבה. ארליך האמין, כי לא תהיה תקנה למושבות כל עוד לא תיכבש בהן העבודה והשמירה על ידי פועלים ושומרים יהודים והוא התיצב בכל חוֹם לבו לימין כובשי העבודה. חוּשוֹ המעשי וקשריו עם האיכרים עמדו לו במאבקו אשר הוּכתר ראשונה בהצלחה שעה שהצליח למצוא עבודה לישראל בּצר.

הרהורים רבים עלו בלבו של שמואל בדרכו ממסחה ליבנאל. מחשבותיו נשאוהו הרחק אל המוני היהודים הנמקים בגולה בעוד הארץ עומדת בשממונה ושטחיה הנרחבים והריקים מצפים לגאולתם

בהגיעו ליבנאל, סר לאכסניה ומצא בה שנַים מבני החבורה, שעלו עמו לגליל והתחילו לעבוד בעבודה זמנית ביבנאל ועתידים היו לקבל בקרוב עבודה קבועה. מפיהם שמע גם על יתר החברים שהסתדרו בעבודה במושבה ובחוַת סג’רה.

לשעה קלה בלבד התעכב שמואל ביבנאל ולאחר שסעד את לבו בלחם, זיתים וחלבה נפרד מחבריו והמשיך בדרכו למלחמיה.

תחילה עבר בין שדות יבנאל בכיוון אל ההרים במזרח עד שנתקרב אל מורדות הרמה ולפניו נתגלה כל עמק הירדן ונופו הקסום. מעבר לירדן מזרחה התנשאו הרי הגולן ונראו מדרונות הערוצים התלולים היורדים לעמק. ולמרגלות הרי הגולן – תכלת מימיו של ים כנרת הרדום, אפיק הירדן המתפתל ויורד לבקעת הירדן, ולכל שנשא את עיניו ראה את עמק הירדן רחב־הידים והריק מישובים ורק מלחמיה הקטנה, על בתיה הבנויים בשתי שורות והמקורים רעפים אדומים, בולטת למרחקים.

שמואל ירד בשביל הצר להולכי־רגל שהוליך אל ואדי פיג’אס ולא פגש בו נפש חיה, בצלו של עץ בודד עמוס פרי השיזף הירוק ישב שמואל לנוח ומרוב עייפות נרדם. כשהתעורר כבר ירדה השמש וצללי הערב פשטו בעמק. הוא החיש את צעדיו לעבר הישוב המבודד ועד־מהרה הגיע למלחמיה. בכניסה למושבה פגש בקבוצת ילדים והם הראו לו את הבית בו ישב המורה שוהם.

ברחוב האחד של המושבה כבר דלקו מנורות־הנפט ולאורן הורגשה ביתר שאת החשכה שאפפה את המושבה מכל עבריה. מחצרות הבתים נשמע קול געיית פרות ועגלים וקולותיהם של אנשי המושבה.

המורה ורעיתו שידעו על בואו הקרוב של שמואל ממכתב שקיבלו מארליך קיבלוהו במאור פנים ושוהם אמר לו:

“רק אתמול שלחתי בידי אליעזר שוחט שביקר אצלנו מכתב לארליך וביקשתי כי תחיש בואך. טוב שבאת, העבודה מחכה לך.”

“לפני שאתם מדברים בענייני העבודה, ירחץ חברנו שמואל פניו מאבק הדרך ויסעד עמנו.” אמרה אשתו של שוהם.

ובכן, שמואל, ככתוב: “עשה כל מה שבעת־הבית אומרת – חוץ מצא,” אמר שוהם.

כשישבו אל השולחן הערוך, אמרה רעיית המורה:

“הלכת כל היום ובודאי רעב אתה. אכול מארוחתנו שהיא כולה על טהרת תוצרת המקום. בבית האכר העני ביותר במושבתנו, יש לחם וחלב, ואם לחם וחלב בבית, אין לחשוש מרעב.”

“ואני,” אמר שוהם, “סבור כי האיכרים שלנו צריכים לגוון את ענפי משקם, ולגדל גם ירקות ופירות.”

“עד שיגדלו אותם פירות, טעמו ואכלו מן היש,” אמרה אשתו.

בשעת הסעודה שאל שמואל למצבם של האיכרים. ושוהם שבקי היה בעניני המושבה סיפר:

“מושבתנו הקטנה היא, לפי שעה, היחידה בעמק הירדן. עשרים ואחד איכרים נתישבו כאן לפני שש שנים ולכל אחד מהם כשלוש מאות דונם אדמה, חלקם בעמק וחלקם בהר. הענף העיקרי הוא – הפלחה. הבארון רוטשילד שהקים את המושבות ביהודה ובשומרון, קיוה, כי כדוגמת האיכרים בצרפת יהיו גם האיכרים היהודים בארץ־ישראל כורמים ונוטעים, ואילו יורשיו, פקידי החברה פיק”א – לנגד עיניהם איכר מסוגו של המוז’יק הרוסי והם רוצים להוריד את מתישבי הגליל התחתון לרמת הפלחים הערביים."

“מה טיב האדמה במלחמיה, הפוריה היא?” שאל שמואל.

“האדמה טובה, ואפשר גם להשביחה, הכל תלוי באדם העובד ובכשרונותיו.” השיב שוהם, אך אני חולק על השיטה לפיה יש לבנות את המשק על ענף הפלחה בלבד. במשך שש שנים לא ראו האיכרים שנה אחת של ברכה. מתחילה מחוסרי־נסיון היו, ולאחר־כך באו שנים שחונות, והמים הרבים מהכנרת והירדן זורמים לשוא אל ים־המוות… לפני שנתים היתה השנה הקשה ביותר… את אשר הותיר השדפון אכלו העכברים, וגם אשתקד, שהיתה שנה גשומה, לא זכו לקצור את פרי עמלם, שכן בהתקרב ימי הקציר היו הערביים קוצרים בלילות את ראשי השבלים וגובי “המעשר” הממשלתי אף הם נטלו את חלקם."

“פליאה לי עליך, חיים,” התערבה אשתו של שוהם. "למה אתה מכביד על לבו של שמואל ומגלה לו את כל הנגעים שלנו בערב הראשון?… מוטב שנסור אל האיכר ששמואל יעבוד במשקו. גם ממנו ישמע וילמד על המצב… "

“צדקת רעייתי,” אמר שוהם, “בוא, נלך אל בית מגוריך בעתיד, אך דע, כי ביתנו פתוח לפניך.”

הלכו ובאו שלשתם אל בית האיכר שהיה בקרבת מקום. בעלי־הבית – יהודי בעל־קומה שזקנו הרחב עוטר פניו השחומים, ואשתו הנאה, שמחו לבואם וניכר היה כי הם רוחשים כבוד וחיבה לשוהם השותף לגורל חייהם, מוֹרם ומחנכם של ילדיהם. ביקשה אשת האיכר להביא כיבוד, אך אשת המורה הפצירה בה:

“הפעם אל תטרחי, אין השעה נוחה לנו וגם לשמואל העייף מהדרך, טובה המנוחה מהכיבוד.”

עד־מהרה יצאו שוהם ואשתו ובעלת־הכית הציעה לשמואל לעלות על משכבו, אך בטרם פרש לחדרו ביקש האיכר לדעת פרטים על מוצאו של שמואל, מקום הולדתו ובני משפחתו. שמואל קיצר בתשובותיו על חייו ברוסיה והרחיב את הדיבור על שנת עבודתו במושבות יהודה, כאילו מכאן מתחילה פרשת חייו.

אותו לילה נדדה שנתו של שמואל, ומשנרדם חלם חלומות רבים על נופי־ארץ חדשים בעמק ובהר ועל עצמו החורש בשדה עם צמד שוָרים הצועדים לאטם במענית ומחרשתו פולחת תלמים ארוכים, ארוכים…

הפגישה עם ד. בן גוריון בסג’רה

בראשית שנת תרס"ח עבר שמואל ממלחמיה ליבנאל, שכן ביקש להיות קרוב יותר לחוַת כנרת שנועדו לה שטחים גדולים להתישבות לאומית וגם משום שרצה לפגוש בחבריו עמהם עלה לגליל. אחדים מהם הצטרפו לקולקטיב בסג’רה והיו חברים בארגון הסודי “בר־גיורא” וגם בארגון “החורש” שמטרותיו היו קרובות ללבו של שמואל.

ארגון “החורש” של פועלי הגליל שֹם לו למטרה, בנוסף לכיבוש העבודה, להכשיר את הפועלים במשקי הפלחה של האיכרים ומיסדיו ביקשו ואף הצליחו להתגבר על כל הניגודים בין שתי המפלגות “פועלי־ציון” ו“הפועל הצעיר” שהיו חריפים מאוד ביהודה. לא עבר זמן רב ושמואל הוזמן לשמש זמנית מזכיר “החורש”.

מזמן לזמן היה שמואל הולך לכפר־תבור להיפגש עם משפחת המורה ארליך ועם ישראל בצר שאף הוא היה מפעילי “החורש”. באחת מישיבות הארגון הזה הכיר לראשונה את אליעזר שוחט, עליו שמע רבות במלחמיה, ובזמנו גם משלמה לבקוביץ, אשר דיבר עליו ועל גורדון בנשימה אחת. ישראל בצר הציג את שמואל לפני אליעזר, כמי שהוליכו עם בני החבורה מרחובות לגליל.

נצטהלו פניו חמורי־הסבר של שוחט, חיוך אוהד ניצנץ בעיניו, אך לא אמר דבר.

גם בישיבה לא הרבה שוחט לדבר, אך היה מקשיב לחבריו. ניכר היה שהוא כובש את דבריו בחוּבּוֹ ורק משהתגברה בלבו הדאגה לענין יאמר את דברו לציבור. מקצת מרעיונותיו היו ידועים לשמואל עוד מאז שאליעזר בא ליהודה להזעיק את פועלי המושבות לעלות הגלילה ולעבוד במשקיהם של איכרי הגליל לא כשכירי־יום, אלא כאריסים ותוך כדי כך להכשיר עצמם בכל עבודות השדה על־מנת שיוכלו להגשים את משאת־נפשם ולהקים משקי־עובדים עצמאיים.

בעבודתו ב“החורש” הכיר שמואל לראשונה את דוד בן־גוריון, שעבד כאריס בסג’רה. הלה הוא אותו דוד גרין אשר כה רבות שמע עליו מפי שלמה לבקוביץ בתקופת עבודתו בחדיד.

מפגישתם הראשונה נתקרבו שמואל ודוד זה לזה והיו משוחחים ודנים במצבה של התנועה הציונית ועל שליחות הדור לגאולת העם ובנין הארץ. באחת השיחות אמר דוד בן־גוריון:

“ישוב הארץ – זוהי הציונות היחידה, האמיתית, וכל השאר איננו אלא אונאה עצמית, פטפוטי־שוא ובילוי־זמן בעלמא.”

“והנה הסתלק הרצל ובמקומו בא דוד ולפסון. האם יש בכוחו לעורר את האם?” שאלו שמואל.

“נפגשתי עם ולפסון כשביקר בשנה שעברה בארץ.” השיב בן־גוריון. “דיברתי עמו שלוש שעות ומצאתיו איש מעשי ופיכח, אבל לא איש כמותו יוכל למלא את מקומו של הרצל. חסרים בו הגדלוּת הפנימית והקסם החיצוני, אותו כוח טמיר שהפך את הרצל למחולל ומנהיג תנועה כבירה. כל אלה חסרים בולפסון.”

“חלילה לנו לחשוב, כי התנועה הציונית תלויה ביחיד, יהיה גדול כאשר יהיה,” השיב שמואל, “רק לעתים רחוקות יופיע הגאון. על דורנו מוטל להיות הגאון הקולקטיבי ועל הפועל העברי בארץ להעמיס את המשימה הזאת על כתפיו.”

“דעתי כדעתך,” סיכם בן־גוריון.

נפשו של שמואל נקשרה בבן־גוריון, וכדי להימצא בקרבתו עבר לסג’רה ונתקבל כעובד בחוה. גם בן־גוריון נטה חיבה לשמואל, שמח לפגישות עמו והיה משתפו בחוָיותיו. ובערבים אחר יום – העבודה, היו מרבים לשוחח ומתחלקים ברשמיהם על עבודתם בשדה ועל החיים המתהווים בסג’רה, אשר מספר היושבים בה הגיע לכחמישים איש, יוצאי ארצות שונות.

יום אחד אמר בן־גוריון לשמואל:

"מכל תפוצות ישראל באו ועלו לסג’רה: מרוסיה, מרומניה, מפרס, מתימן, מכורדיסטן וגם כמנין גרים רוסים מפלך טמבוב וטולא, שומרי־שבת אדוקים… לפלא הם בעיני… "

“אכן, בעיה היא,” השיב שמואל, “בעיית קיבוץ הגלויות ובפתרונה ניבחן. בראש וראשונה צריך ללמדם עברית, לא נתקיים בבליל שפות של אידיש, רוסית, ערבית, כורדית וצרפתית.”

“ענין לדור הוא,” העיר בן־גוריון “אך בניהם של אלו יגדלו בארץ ובפיהם תחיה השפה העברית, והם ידברו במבטא הספרדי המקורי והמתנגן.”

בשבתות יש ששניהם היו יוצאים לטיולים ארוכים בסביבות סג’רה. בטיולים אלה בין רוכסי ההרים, מול שפע המראות המתגלים לנגד עיניהם, נוכח הר תבור המתנשא על סביבתו והרי החרמון מכוסי־השלג הנראים מרחוק, חושלה הידידות בין שמואל ודוד בן־גוריון אשר נתגלה כאיש הגות ושירה ובעל לב רגיש לנוף ומתורותיו, אף בצד התפעלות הלב מיפי הנוף העיקה עליו הדאגה. ולא אחת נתן לכך ביטוי, האם ניתן יהיה לגאול את נופי הארץ מרובי־הניגודים משממונם, להפריח את העמקים וההרים, לחשוף את האוצרות הגנוזים בהם על מנת להעשיר את החיים הכלכליים והרוחניים המתרקמים והולכים בארץ.

רעיונות רבים החליפו ביניהם וחלומות רבים חלמו השנים בטיוליהם, והיו סלעי ההרים כמקשיבים לשיחם, והרוחות היו נושאים את הד דבריהם כבשורה למרחקים.

תוך כדי עבודתו בסג’רה לומד שמואל להכיר מקרוב את החיים במושבות היהודיות בגליל התחתון, עומד על האור והצללים המשמשים בהן בערבוביה ועל סיכויי התפתחותן ובמאמר שנתפרסם ב“הפועל הצעיר” בחודש סיון התרס"ח והחתום בשם “לאו שמא גרים” המקפל בתוכו את השם “שמואל” – הוא נותן תיאור נאמן מחיי המתישבים ביבנאל.

במושבה זו שמנתה אז ארבעים ושתים משפחות, יוצאי ארצות שונות – אשכנזים, ספרדים, תימנים וגרים – מהם זקנים וצעירים, דתיים וחפשיים, אין השלום שורה במשכנותיה, ואף־על־פי־כן מספר שמואל:

"מתחת לצורה החיצונית הזאת הולכים ונבראים חיים בריאים, חיים מלאי תקוה… משנה לשנה הולכת ומתפתחת העבודה. גני־הירק מיפים עתה את המושבה, עדרי אוַזים הולכים ומספרים בשבח הנשים המטפלות בהם. המיית יונים, פעיית צאן חודרת אל תוך אזניך ומשם עוברת אל מוחך בצורת כרוז גדול: “עוד נחיה… עוד נחיה… " גורן מלאה ערימות־תבואה כרסתניות, בתים חדשים ההולכים ונבנים בשביל איכרים חדשים. שמועות פורחות על קניות קרקע חדשות על־ידי יק”א והבארון השבים לעבודתם בארץ… האם כל זה לא מוציא אותך מתוך המציאות ומכניסך אל עולם רחוק של תקוות וחלומות כה יפים ומפעמים את הלב?!

"יבנאל היא טבורו של הגליל. פה יושב הרופא, פה בית־מרקחת כללי ופה גם ייבנה בית־חולים קטן בשביל הגליל. מקווים שבשנה הבאה תגדל המושבה בעשרים בית, ואז יוכלו בעלי מלאכות שונות להתישב פה – דבר שיגרום להפרחת המושבה. לא לחינם קוראים פה ליבנאל בשם “פתח־תקוה” שבגליל. ימים יבואו ואדמת לוביה הקרובה, שנקנתה לא מכבר, ואשר עתה נשפטים עליה, תיספח אל אדמת יבנאל, ואז תהיה המושבה הזאת מרכז גדול של שמונים או מאה איכרים!

"מה חסר ליבנאל? מעט רוחניות והרבה פועלים עברים! ושנים אלה חסרים לא רק ליבנאל, כי אם לכל הגליל ואם רוצים אתם – לכל ארץ־ישראל.

מה היא מידת ההשכלה שמקבלים ילדים בבית־הספר? לאחר שהם יוצאים מרשות המורים הם נכנסים אל עולם אחר, לעולם של עבודה, בסביבת ערבים צעירים וצעירות, כמוהם. ואפשר לראות מראש, איזה דור של בוּרים יגדל בארץ."

מאמר זה היה פרי־עטו הראשון של שמואל.

להגנתה של מסחה

בשלהי הקיץ, בימים האחרונים של חודש תשרי, נזעקו כל ישובה הגליל להגנת המושבה מסחה שעמדה בסכנת התקפה מצד הערבים המוגרבים וכפרי הערבים שבסביבה. בסכסוך שנפל בין השומרים המוגרבים ואיכרי המושבה, נפצע אחד מבני המושבה וגם אחד השומרים הערביים. הפצוע הערבי מת מפצעיו, וכל שומרי־המושבה המוגרבים נטשו את שמירת המושבה ושדותיה. היתה סכנה לפי מנהגם לנקום את נקמת קרבנם, יתקיפו הערבים את המושבה מכל עבריה, והמורה אשר ארליך הזעיק לעזרה את ישובי הגליל.

חברי הקולקטיב מסג’רה, היו הראשונים שנענו ובאו למסחה ועמהם השומרים העברים הראשונים שכבר כבשו את השמירה בחוה ובמושבה. עוד באותו יום הגיעו למסחה פועלים ואיכרים ממלחמיה ויבנאל וגם פועלי חוַת כנרת שנוסדה חדשים אחדים קודם־לכן. בין המתנדבים להגנה היה גם שמואל ואף הוא הגיע למסחה והתיצב בבית ידידו, המורה ארליך.

בבית ארליך נתארגנה מפקדת ההגנה, ואנשי “בר־גיורא” שהצטרפו באחרונה לארגון “השומר”, אירגנו בפיקודו של ברלה שוייגר, מחברי “השומר”, את המתנדבים והוא הציבם בעמדות סביב המושבה.

העזרה שהוחשה למסחה הרתיעה את עובדי הכפרים מלהתקיף את המושבה, אך כדי למנוע סכנות בעתיד דרשו חברי “השומר” מהאיכרים שימסרו להם את שמירת המושבה באופן קבוע ובעיקר, שיעסיקו במשקי האיכרים חמישה־עשר פועלים עברים אשר ישמשו משענת להגנה ולשומרים בכל שעת צורך.

האיכרים קיבלו את הדרישה ובין החמישה־עשר שנקראו לעבודה במסחה לשמירה בימי־חירום, היה גם שמואל והוא נענה לקריאה.

הוא התחיל לעבוד כאריס אצל אחד האיכרים, במקום האריס הערבי שעזב את המושבה בפרוץ הסכסוך. כמקובל במקומות אלה היו האריסים הערביים מתגוררים בחצרו של האיכר, ומקבלים ממנו את מזונותיהם. שמואל לא הסכים להתגורר בביתם הקטן של משפחת האיכר מרובה־הילדים ובחר להשתכן ברפת.

ליד מחסן־המספוא שברפת הקים לו פינה משלו. מיטת־קרשים, שולחן ותיבות אחדות היו כל רהיטיו. לאור הפנס המוגן בחוטי־ברזל היה קורא בלילות, ולאורו היה מאביס באשמורת הבוקר את הפרות והפרד לפני צאתם לעבודה.

העבודה בשדה והשמירה בלילות לא היו לפי כוחותיו של שמואל וגופו נחלש והלך.

עם התקרב ימות־הגשמים רבה העבודה בשדה. עבודת החריש שלפני עונת־הזריעה היתה דחופה ביותר ושמואל היה מתאמץ ואוזר את שארית כוחו לסיים את חרישת חלקתו. ביום בו עמד לסיים את החרישה התכסו השמים עננים כבדים, אך שמואל מיהר לשדה, בתקוה שהעננים יחלפו. רוחות עזים נשבו, עננים כיסו את הר התבור, רעמים הידהדו ובעוד הוא מאיץ בבהמות לסיים את המענית. נפתחו ארובות השמים, ניתך גשם עז ושמואל נרטב עד לשד עצמותיו. גם הפרדות היו רטובות ואד מהביל עלה מגופם המיוזע. בקושי רב הצליח להתירן ולרתום אליהן את העגלה. גם בדרך למושבה לא פסק הגשם. בגדיי כמו הפכו מקשה אחת ודבקו בגופו. קופא מקור ואחוז צמרמורת הגיע למושבה.

האיכר עזר לו להתיר את הפרדות וביקשו ללון בביתו, אך שמואל סירב. בפינתו הקרה שברפת פשט את בגדיו הרטובים וביקש לשוא לחמם את עצמותיו הקפואות. אותו לילה לקה בהצטננות חריפה ונתקף שיעול קשה עד כדי חוסר־נשימה. כשהאיר היום הביא האיכר את החובש, ובשעת הבדיקה פרץ מגרונו של שמואל שטף־דם. החובש דרש להעבירו מיד לבית־החולים ובעצה עם משפחת ארליך הוחלט להעבירו ליפו על־מנת לאשפזו בבית־החולים של ד"ר חיסין. ארליך נלוה אליו ובעגלה רתומה לסוסים יצאו לדרך וכעבור יומים הגיעו ליפו.

ימי מרפא

עמדו לו לשמואל עזרתו הרבה של המורה ארליך וזכותו הוא כפועל ושומר במושבות הגליל וד“ר חיסין קיבלו לבית־החולים ואף היקצה לו חדר מיוחד, מואר באור קרני השמש שחדר בעד חלונותיו הגבוהים. עד־מהרה נקשרו קשרי־ידידות בין הרופא והחולה. ד”ר חיסין מצא ענין רב בשיחותיו עם שמואל, ושמואל אף הוא קסמה לו דמותו של אחד מחלוצי “הבילויים”.

שלושה חודשים היה רתוק למיטה ומסור לטיפולם הנאמן של ד“ר חיסין ואחיות בית־החולים והוא התחיל לחזור לאיתנו. ד”ר חיסין היה אומר לשמואל, כי הוא מתגבר על מחלתו במידה רבה הודות לרצון־החיים הפועם בו.

“ראוי אתה לפרס, על שבכוח רצונך ובאמונתך עזרת לנו להתגבר על מחלתך. יצאת מכלל סכנה, אך בעתיד עליך להיזהר וטוב תעשה,” יעץ לו ד"ר חיסין, “אם בבוא ימות־החום – תעלה לצפת לנוח לאגור כוח.”

בעזרת ידידים שסידרו לו הלוָאה יצא שמואל לצפת להחלים ממחלתו. הוא שכר לו חדר בבית פרטי והקפיד על הוראותיו שח ד"ר חיסין בכל הנוגע לתזונה ומצב־בריאותו השתפר והלך. כשני חדשים חי שמואל בצפת. רוב הזמן היה לומד וקורא, אך גם הירבה לבקר בבתי־המדרש, לעיין בספרי קבלה, ולהיפגש עם ותיקי צפת ולחקרם על תולדות העיר וחיי תושביה.

את רשמיו על העיר פירסם ב“הפועל הצעיר” של חודש אדר התרס“ט ב”מכתב מצפת" שהיה חתום בשם “יבנאלי” – לזכר תקופת חייו ועבודתו בגליל וביבנאל.

במכתבו סוקר יבנאלי את חיי היהודים בצפת, את מקורות־הפרנסה הדלים בעיר, את “החלוקה” המתמעטת ומתריע על ירידת בניה לחוץ־לארץ:

"כידוע, אין לך עיר בארץ־ישראל שאקלימה יהיה כל כך טוב כמו אקלימה של צפת. זאת העיר היושבת על ראש הר גבוה – ממשלת האויר הזך והצח – ברכה היא ליושביה ויכולה להיהפך למקור חיים ובריאות לאלפי אנשים. האויר זהו אוצרה הטוב של העיר, המחכה עד שיבואו אנשי־יזמה נבונים ויהפכוה מרכז לתיירים ומקום־החלמה לחולים… בטבריה יוכלו להחלים בימות־הגשמים ובצפת בימות־החמה. על ההרים מסביב לה יש להקים בתים טובים ויפים, ואילו חבורת רופאים הגונים היתה מיסדת סנטוריום מסודר באופן אירופי – כי אז היו אלפי אנשים באים לצפת להיטיב עם בריאותם.

“בעלי־דמיונות אחדים ממשכילי צפת חולמים על מכרות פחם ומתכת הנמצאים אולי בבטן ההרים, על מכרות גבס ומשרפות־סיד שיכולים לפתח בסביבות צפת ויתנו פרנסה לעשרת אלפים היהודים בעיר, אך לפי שעה הם עצמם מתלוצצים על ההרים המכוסים גלים־גלים של אבנים וסלעים ואמרים: ’ולו היו האבנים האלו סוכר, כי אז אפשר היה למכור אותן במשקל!’ כיום אין שום מקורות־פרנסה בריאים הנמצאים בידי יהודי צפת. ואין תקוה כי יוכל להתפתח מסחר הגון בשל חוסר דרכים. שכן עתה יכולים להגיע לצפת רק ברכיבה על סוס, אין עגלה יכולה להגיע אליה. הדרכים המחברים הם עורקי־החיים ואם אין דרכים, אין מסחר ואין חיים, והעיר סגורה ומסוגרת. כשעוברים ברחוב ורואים בנינים בני שתים ושלוש קומות, הנך מתפלא כיצד הובאו חמרי־הבנין, בלי עזרת מכונות ואפילו בלי עגלות פשוטות ורק על גבי חמורים וגמלים. למראה הדבר אפשר להבין מה יכול לעשות צירוף כוחם של המונים. כשם שנבנו הפירמידות והבנינים הענקים של מלכי מצרים, לפני ששת אלפים שנה כך נבנית צפת עד היום הזה”.

יבנאלי, המחלים בצפת מחליוֹ, כואב את כאבה של העיר, מנסה למצוא דרך להפכה לעיר “חיה המאשרת את תושביה… שלא רק תושביה יוכלו למצוא פרנסתם בעיר, אלא תמשוך אליה מהגרים…” הוא מאמין כי יום יבוא וכוח ציבורי מאורגן יבוא וישנה את כל סדרי־החיים בעיר. אך עכשיו מנין יימצא הכוח?

והשנה היא שנת תרס"ט.

 

חלק שני: האומר לתימן בואי

אֹמַר לַצָפוֹן תַּנִי וּלְתֵּימָן אַל תִּכְלָאִי

הָבִיאִי בְּנִי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.

ישעיה מ"ג ו


לקראת השליחות

אף־על־פי שהחלים ממחלתו נאסרה על יבנאלי שמנית עבודה גופנית והוא התחיל לעבוד כמזכיר “אגודת אחוזת־בית” המקימה רובע יהודי חדש בצדה של יפו. את זמנו הפנוי מעבודה הוא מקדיש ללימוד חיי הקהילה היהודית ביפו, המונה כשבעת אלפים איש יוצאי ארצות שונות. ענין מיוחד מוצא הוא בחקירת חייהם של ראשוני תושביה היהודים שבאו אליה לפני כשבעים שנה ממרוקו, טוניס, אלג’יריה, פרס ותימן. הוא לומד וחוקר על ארצות מוצאם, ויום אחד לאחר שאסף חומר רב פירסם ב“הפועל הצעיר” מאמר “על עבודת התחיה ויהודי המזרח,” בו תבע מהתנועה הציונית ללכת אל היהודים בארצות־המזרח ולקרבם לרעיון הציוני.

המאמר עורר הדים רבים וימים אחדים לאחר שנתפרסם הוזמן שמואל על־ידי יוסף אהרנוביץ – אשר שימש עורך “הפועל הצעיר” – לישיבה דחופה, בהשתתפות ר' בנימין וד“ר יעקב טון שעבדו ב”משרד הארץ־ישראלי" שבראשו עמד ד“ר רופין. שמח שמואל להזמנה שקיבל. את יוסף אהרנוביץ הכיר עוד מימי עבודתו ברחובות ואילו את ר' בנימין אמנם לא הכיר אישית, אך שמע עליו רבות ואף נהנה מהדברים שהיה מפרסם תחילה ב”המעורר" שיצא בלונדון בעריכתו של י“ח ברנר ובזמן האחרון ב”הפועל הצעיר“. גם ע”י ד“ר טון שמע כעל איש הקרוב לתנועת־הפועלים. הישיבה נתקיימה במערכת “הפועל הצעיר” בנוה־צדק שביפו. יוסף אהרנוביץ קידם את פני שמואל בברכה והציגוֹ לפני ר' בנימין וד”ר טון.

"תכירו את ידידי שמואל ורשבסקי, שאימץ לו באחרונה את השם העברי יבנאלי. הוא האיש שכתב את המאמר “על עבודת התחיה ויהודי המזרח”. ביקשתם לשוחח עמו ואתה, ר' בנימין, שדרשת לזמן את הישיבה, פתח פיך ויאירו דבריך… "

אמר ר' בנימין: “קראנו את דבריך שהיו קרובים ללבנו. נתרשמתי ביחסך החיובי אל יהודי ארצות־המזרח ומהתקוות שאתה תולה בהם, ואף מהשערתך ’כי אין אנו יכולים כלל לדעת איזה חלק מהיהודים יחיש את צעדי הגאולה בציון…’ ’במיוחד שמחתי על יחסך ליהודי תימן, שגם אני מלווה אותם מקרוב. מיום בואם לארץ והתחלת עבודתם במושבות. רשמתי לפני כמה מהדברים שכתבת ואני מצטט את דבריך: ’באותה שעה שהפועל העברי עמד בעיצומה של המלחמה, על כיבוש העבודה, מלחמה שהיתה כל־כך קשה, קלועת כאב, יאוש, וקשיות־עורף, באה קבוצה אחת של תימנים ונאחזת בעבודה, מתישבת במושבה אחת ובחברתה, וקבוצה שניה אחריה גם כן באה ונאחזת בעבודה…’ דברים נכונים. וכולנו יודעים טעמו של המאבק על עבודה עברית ומה מעטים ההישגים שזכינו במהלכו, אך ביחוד שמח אני כי גם אתה כמוני סבור, כי חובה לאומית וציונית היא המוטלת על כולנו לסייע ליהודי תימן להיגאל מהגלות המרה שהם שרויים בה ולהעלותם לארץ־ישראל. עקבתי אחר שתי הקבוצות של עולי תימן מיום בואם. הכרתים מקרוב והם נתגלו לי כבני שבט יהודי נאצל ביותר. שוחחתי עליהם עם ד”ר רופין – מנהל המשרד הארץ־ישראלי הממונה מטעם התנועה הציונית על העבודה המעשית בארץ והצעתי לשגר שליח מיוחד לתימן שיפעל שם להצלתם מכליון והתנונות ואף יברר את האפשרויות להעלותם לארץ־ישראל. ד“ר רופין היה מוכן להיענות להצעתי וגם ד”ר יעקב טון היושב עמנו תומך בה, אלא שלא מצאנו את האיש המתאים לשליחות נכבדה זו. לאחר שפירסמת את מאמרך נועצנו בידידנו יוסף אהרונוביץ, ולדעתו אתה האיש המתאים להביא ליהודי תימן את דבר מפעלנו בארץ־ישראל… באנו לשאלך האם תהיה מוכן לקבל על עצמך את השליחות?

“עלינו לשקול,” הוסיף ד"ר טון, “בענין בזהירות, שכן נכבד הוא מאוד, ולאמיתו של דבר לוּטים הדברים בערפל. אנחנו יודעים מעט מאוד על ארץ תימן, על השלטון העותמני הקיים בה ועל העם הערבי שביניהם יושבים היהודים, אך לפי מה שחקרנו ולמדנו עד היום, ברור הוא כי השליחות לתימן כרוכה בקשיים רבים ואף בסכנות גדולות…”

דבריהם של ר' בנימין וד"ר טון באו לשמואל כהפתעה. אמנם בשעה שמסר ליוסף אהרונוביץ את מאמרו אמר לו בתשובה לשאלתו, כי אם תטיל עליו התנועה הציונית את השליחות ליהודי המזרח יראה עצמו חייב להיענות לה, אך עכשיו שעה שהוצע לו הדבר מפורשות על־ידי שליחי התנועה, בא במבוכה.

אמנם בימי שבתו בארץ בא לא אחת במגע עם עולי תימן ואף למד להכיר במקצת את אורח־חייהם והלכי־רוחם, אף־על־פי־כן התעורר בלבו הספק, אם אכן ראוי הוא לאיצטלה זו אם יעמדו לו כוחות הגוף והנפש למלא את המשימה בארץ לא־נודעת, בעולם זר ועוין, אפוף מסתורין, בקרב אחים נידחים קרובים ורחוקים כאחת?

ובעוד אנשי־שיחו מצפים למוצא פיו שקע שמואל בהרהורים ולנגד עיניו עברה דרך־חייו… הוא נזכר בימים כאשר בעודו נער הצטרף אל התנועה הציונית ונשבע למסור את נפשו על גאולת העם היהודי מחיי גלות והשפלה; בזכרונו עלו וצפו דמויותיהם של טוֹבי המהפכנים ברוסיה, אשר אף הם עזבו את בתיהם והלכו לכפר הרוסי הנידח השקוע ביוון העוני והבערות על מנת לחיות עם העם ולהקל על סבלותיו, ומחשבה עלתה בלבו האם המהפכה היהודית לה נשבע אמונים, אינה מטילה גם עליו את החובה לצאת אל נדחי עמו הוא, להביא להם את בשורת התחיה ולעוררם לקראת יום השחרור משעבוד מלכויות, האם לא בו בחרה לקיים את הפסוק: “האומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי?”

נפעם ונרגש מעצם המחשבה הזאת פלח את לבו זכר אביו, אשר במשך כל ימי־חייו הקצרים ובנדודיו על־פני מקומות־תורה בגלות רוסיה התדפק על דלתות המסתורין וביקש להחיש את פני המשיח.

בלבו של שמואל גמלה ההחלטה ובהפירוֹ את הדומיה הכבדה שהשתררה בחדר אמר:

“כן, אני נכון לשליחות זו בכל נפשי ומאודי… גם לי נראית השליחות ליהודי תימן כראשונה במעלה. נפגשתי מקרוב עם התימנים, נתרשמתי מאצילות רוחם, אך נזדעזעתי מסימני ההתנַונות אשר נתנו בהם החיים בתימן, ויש למהר ולהצילם כדי לזקוף את קומתם היהודית והאנושית.”

למשמע תשובתו של שמואל אורו פניהם של בני־שֹיחוֹ ובפנוֹתו אל ר' בנימין וד"ר טון, שאל אהרונוביץ:

“האם כבר חשבתם על הפרטים והעיקר בדמות מי יופיע שליחנו בתימן, שאינה סובלת זרים בתוכה? הן השנה נהרגו שני תיירים גרמנים שבאו לחקור את הארץ?”

“כבר אנו מטפלים בענין זה,” השיב ר' בנימין, "יש בידינו ספרי שליחים מארץ־ישראל שיצאו לאסוף תרומות בקרב יהודי תימן וכן ספרו החשוב של יעקב ספיר. לפני כשנה פירסמה חברת “כל ישראל חברים” דין וחשבון של שליחה לתימן, יום־טוב צמח, שנשלח לבדוק את מצב החינוך היהודי בתימן ולהציע תכנית להקים שם בתי־ספר ללימודים ולמלאכה. מכל אלה יודעים אנו, כי השליח צריך לבוא בהסוָאה של חכם מזרחי, שנשלח כביכול מטעם הרבנות בארץ־ישראל אל יהודי־תימן ורבניה בעניני הדת היהודית ומנהגיה.

כבר התיעצנו בענין זה עם הרב קוק וביקשנו את עזרתו. תגובתו היתה: ב’כרם אחד אנו עודרים וברית אחים לא תופר’ והוא הסכים למסור בידי השליח שייבחר על־ידינו מכתב לרבני תימן ולשאול מהם כמה שאלות על מנהגיהם של יהודי תימן. יחסו של הרב קוק השואף לאיחודו של עם ישראל עודד אותנו מאוד… "

נתחייך ד"ר טון ושאל את שמואל:

“האם תהיה מוכן לקבל עליך איצטלה של רבנות זו?”

“אינני דתי,” השיב שמואל, “אך כל היקר ורחשי־הכבוד שמורים בלבי למורשתנו. בימי נעורי שתיתי מבאר זו, ואיני מזלזל באנשים המאמינים באלוהים ובצור ישראל, ואם מחייבת שליחותי כי אופיע בדמותו ובלבושו של חכם מזרחי, עשה אעשה זאת. סבור אני, כי מוטלת עלי החובה להתכונן למשימה ולהרחיב את ידיעתי בלשון הערבית המדוברת בפי יהודי תימן, אם כי נוכחתי לדעת כי שומעים הם גם את הלשון העברית, בזכות לימוד התורה שהם דבקים בה.”

“לימוד הלשון הערבית ודאי שחשוב הוא,” אמר ד"ר טון, “אך העיקר הוא כי תמצא בין העולים שהגיעו לאחרונה מתימן איש חלכם ונבון שיסכים להילוות אליך ולהנחותך במסעיך על־פני תימן.”

סיכם יוסף אהרנוביץ:

“אני מודה לכולכם על ששיתפתם אותי במצוַת השליחות… עלי לציין שהרבה למדתי מחברנו שמואל יבנאלי, ובהשפעתו חזרתי בי מדעותי שהבעתי בשעתו בענין ’חילוף האשכנזים בתימנים’. לא הסכמתי לדעת רבים מחברי, הרואים בעליית יהודי תימן את הפתרון הנכון והקל לשאלת כיבוש העבודה, אך מאמרו של שמואל יבנאלי לימדני לראות את הבעיה באור חדש ואעשה כל שבידי להצלחת שליחותו.”

שמחו המסובים לדברי אהרנוביץ, וביחוד גדלה שמחתו של ר' בנימין הוא אמר:

“היום בחרנו בשליח ועשינו צעד חשוב לקראת הגשמת השליחות. עתה נכין את כל הנדרש ליציאתו של שמואל בשעה טובה. ד”ר טון ידאג לתעודות ולדרכוֹן העותמני, ואני אכין את המכתב לרבני תימן ואגישו לחתימתו של הרב קוק, ועליך חברנו, שמואל, להתכונן למסע ובבוא היום עוד ניפגש לברכך בטרם תצא לדרך."

שמואל התחיל להתכונן לשליחות. הוא שוקד על לימוד השפה הערבית, אך רוב זמנו מוקדש ללימוד ולחקר תולדות יהודי תימן. מתוך קריאה בדברי־ימי עם ישראל ובמקורות ההיסטוריים ובספרי־המסעות של שליחים שיצאו במאה האחרונה מארץ־ישראל אל יהודי תימן לאסוף תרומות, העמיק את ידיעותיו על שבט יהודי זה שלפי השערתו של ההיסטוריון גרץ היו אלה יורדי־ים יהודים שבימי שלמה המלך נהגו להפליג למרחבים והקימו בערב הדרומית מושבה יהודית אשר ישבה על אם דרכי־המסחר בעולם העתיק. ולפי השערה אחרת הנזכרת בספרי “מלחמות היהודים” של יוסף בן מתתיהו אין יהודי תימן אלא צאצאיהם של חמש מאות חיילים יהודים שהיו בין חייליו של המפקד הרומי אליוס גאלוס שיצא בשנת עשרים וחמש לפני הספירה למסע כיבוש תימן, ארץ הזהב, האבנים היקרות והבושם ונשארו בתימן. מספרו רב־הענין של יעקב ספיר שנשלח מארץ־ישראל לתימן בשנת תרי"ט למד שמואל על מצב יהודי תימן בזמנו. ולפי ששמע מהתימנים עמם נפגש בארץ לא שונו הדברים גם עכשיו. את עיקרי הדברים שלמד היה רושם במחברתו. וזאת אשר רשם שמואל בפנקסו מדברי יעקב ספיר:

“היהודים יושבי הארץ הזאת שנות מאות רבות, או אלפים, כעת המה בשפל המצב ובסתר המדרגה, נכבשים תחת אדונים קשים, אכזרים ולא ירחמו, הקוראים לעצמם גוי קדוש מתקדשים ומטהרים, וליהודי, ’סור טמא!’ יאמרו למו; ’אַל תגש אלי ואַל תגע בי ואך את דמך אדרוש, כי טהור כספך וזהבך לי הוא, וכל יגיעך אלי תביא, ואם לא – ולקחתי בחזקה’. על־כן לא יניחו ליהודים לשבת עמם יחד בערי מבצריהם ולהתערב עמהם, שלא יטמאו מחניהם, ולא יהי עמל רכוש היהודי נשמר ונצור: רק ירחיקום מקיר העיר וחוצה ויושבים בצד מחוץ למבצריהם, פרזות על־פני חוצות, ומי שיש לו צרור כסף, או חפץ סגולה יטמון בארץ במחבואות, שיש להם בבתיהם ולא ייראו החוצה, ובעלי הסחורה והרוכלים שוכרים חנויות בעיר־מבצר הגויים בשכירות ומס, וביום יושבים שמה בחנות ובלילה ישובו לבתיהם, וכל יגיעם נשמר אך דרך נס. כי אם יגונב, אין דורש ומבקש ואין אומר השב, – היהודי פסול לעדות ולשבועה. ואין לו צדקה לזעוק אל השופט להצילו מעושקו, בלתו אם ישלם המתת הנוסף על המס וכסף גולגולת ורק אז יש לו הרשות לסחור בארץ מהלך־יום לבד סביב למגוריו. ואם ייגזל תוך מהלך יום זה – – לקבול ולזעוק לפני השופט הוא ללא הועיל. וגם זהו תחת ממשלת מלך חסיד בלשון ’אדוני’ והוא ברצותו יענהו בשפה רפה, והישמעאלי לא יקדים שלום ואף לא ישיב, שכן כתוב להם: ‘לא תדרוש שלום יהודי’, ואם יהודי לא יקדים לו שלום בלשון ’אדוני’ יכהו בלי חמלה כאדון בעבדו מקנת כספו, כי כן נשרש בלב כולם, אשר היהודי עבד כולם הוא. לכל אשר בשם ’מוחמד’ יקרא, ועל־כן לא יניחו ליהודי לרכוב על כל בהמה ואף על חמור, וגם על הגמל הקדוש להם וצריכים להתהלך כעבדים על הארץ… כן לא יניחו ליהודי ללבוש בגד לבן, אדום וירוק, שזה לבוש בני־חורין. רק בשבת וביום־טוב כשהם לבדם ואין ישמעאלי ביניהם, לובשים לבנים. היהודי לא יכול לעטר ראשו במטפחת סביב למצנפתו, כמנהג ישמעאלים שהוא עטרת אדונים. וגם עשירי־עם לא יעלו עליהם בגד טוב, כי גדולה קנאתם בראותם יהודי נאה בבגד־כבוד, ויתעללו עליו עלילות ברשע עד יציגוהו ערום מכל עמלו, ולזאת צריכים להשפיל את עצמם ולהתראות אביוני אדם, בכוֹרי דלים נבזים ונכנעים כעבדים לאדוניהם. בעיירות הגדולות יש להגויים מרחצאות, אשר יחמו כאש ולא יניחו ליהודי לרחוץ בהם, לבל יקדשו המקום והמים, אך זאת חובה על היהודים לעשות: המרחצאות יחמו בתבערת גללי צואת־אדם מבתי־הכסאות, כי עצים וגללי־בהמה יקרים להם לאפיה ולבישול, והיות כי בזיון הוא להם ללקוט צואת־אדם מבתי־כסאות, ליבשם ולהסיק בהם, על כן העמיסו הבזיון הזה על היהודים, וכמו מס תמידי נטל עליהם, אשר הקהל מחויב לשכור יהודים מתוכם לעשות דבר התועבה הזאת.”

מתוך השיחות עם יוצאי תימן שהגיעו לארץ בשנים האחרונות למד שמואל לדעת, כי בתימן יושבים 40־30 אלף יהודים הפזורים על־פני 450 עיירות וכפרים וברובם אין מספרם מגיע אלא כדי כמה עשרות וכי גם כיום לא שונה מצבם לטובה לעומת זה בו היו שרויים שעה שביקר אצלם השליח יעקב ספיר מארץ־ישראל לפני 90 שנה.

וככל שלמד וחקר את מצבו של השבט היהודי הנידח בירכתי ערב הבין לדעת מה נכבדה וקשה השליחות שנטל על עצמו ומה רבות הסכנות הצפויות לו.

ביקור בבן־שמן

באחד הימים הגשומים של סוף חודש חשון הגיע שמואל לבן־שמן כדי להיפגש עם החכם ר' דוד נדב, מעולי תימן שבאו לארץ בשנת תרס"ט, שכבר דיבר עמו בדבר הצטרפותו אל יבנאלי במסע לתימן ולקבל את תשובתו להצעה.

היה זה ביקורו הראשון של יבנאלי בבן־שמן, הלא היא חדיד, מאז עבד בה, עם עלותו לארץ לפני שש שנים בבנין בית־החרושת לשמנים והוא לא הכיר את המקום. בית־החרושת כבר עמד על תלוֹ, מארובתו הגבוהה תימר עשן ומבתי־המלאכה הגיע לאזניו שאין מכונות.

על הגבעה מרחוק הוֹריקה חוַת־ההכשרה לעובדים חקלאים שנוהלה על־ידי יצחק וילקנסקי – אגרונום וסופר אשר הגה את רעיון גיוון המשק החקלאי בארץ, והטיף לו בלהט רב. קודם־לכן היה במקום הזה בית־ספר חקלאי שיסדוֹ ישראל בלקינד, אך משנסגר הוקמה במקומו חות־הכשרה ובניניה הרבים, המכונות החקלאיות וחלקות הניסוי שטיפחו בהן גידולים שונים העידו על התמורה הרבה שחלה במקום.

בחצר החוה פגש להפתעתו ולשמחתו הרבה את ברל כצנלסון שלא ראהו שמואל מאז נאלץ בגלל מחלתו לעזוב את הגליל. ברל אף הוא שמח לפגישה ואמר:

“ראה מה מופלא הדבר. כל הבוקר הגיתי בך והנה פגשתיך, שמעתי, שאתה עומד לצאת בשליחות נכבדה לתימן ורציתי לראותך ולדעת מה שלומך ואם מצב בריאותך מרשה לך לצאת למסע הרחוק?”

“כבר נוכחתי לדעת שיש בו באדם כוחות גוף ונפש סמויים המתגלים לעתים דוקא במצבים קשים ביותר, וגם לי קרה הדבר – מיום שנטלתי על עצמי את השליחות נעלמו המיחושים והנני בריא וחזק\” השיב שמואל.

“ומה יחסם של אנשי המשרד הארץ־ישראלי לשליחות וכיצד רואה ד”ר רופין את שליחותך?" ביקש ברל לדעת.

“שלא כר' בנימין וד”ר טון שהציעו לי את השליחות ומסייעים לי בכל, ראה בה ד“ר רופין מתחילה רק נסיון לפתרון בעיית כיבוש העבודה במושבות, אולם לאחרונה, לאחר השיחות שהיו לי עמו, שינה את דעתו והוא מבין, כי המדובר במשהו נעלה ונכבד יותר, בנסיון להציל את יהודי תימן הנידחים מהגלות המרה שהם שרויים בה ולהגלותם לארץ־ישראל. ומשהבין זאת התלהב לרעיון ולאחרונה יזם פגישה עם עסקני האיכרים במושבות, כדי לשתפם באחריות לשליחות ולקליטת העולים שיבואו במושבות.”

“ואת מח מעסקני האיכרים הזמין רופין לפגישה זו?” שאל ברל.

“את אהרן אייזנברג, את זקס ומילר מרחובות, את אליהו ספיר והאחים שטרייט מפתח־תקוה, וגם כמה מבני האיכרים הצעירים מהמושבות. ד”ר רופין דואג עתה להוצאות־הדרך ולסכומי־כסף גדולים יותר, לצורך עלייתם של יהודי תימן אשר ירצו לעלות… " השיב שמואל.

“יודע אתה, שמואל,” אמר ברל, “גם פגישתי הראשונה עם רופין היתה מאכזבת ואף מלווה בהתנגשות. היה זה כאשר נאלצנו לארגן שביתה נגד מנהל החוה בכנרת. אגב, זהו אותו מנהל עצמו שנטע בעבודה זרה את העצים, כאן ביערו של הרצל… ובכנרת היה מקרה שלא הרשה לפועלי החוה לנסוע בשתי עגלות לטבריה כדי להשתתף בלויית אחד החברים שנפטר, יחסוֹ פגע בנו קשה והכרזנו על שביתה. רופין הוזעק לכנרת והיה לנו עמו ויכוח קשה. ניסינו להסביר לו ולהוכיח כי ההתישבות הציונית לא תצמח לה ברכה מאפוטרופסותם של פקידים. בסופו של הויכוח הבין לרוחנו ולרצון הפועם בלבו של הפועל לעבוד על אדמתו ברשות עצמו ואכן את העבודה בשטחי “אום ג’וני”2 מסר לפועלים ישירות… איש מצפון הוא ד”ר רופין… ועכשיו אמור לי מה מביאך לבן שמן?"

“אנשי המשרד המטפלים בשליחות, באו בדברים עם החכם דוד נדב העובד כאן בבן־שמן והציעו לי כי יצטרף אלי בשליחות. לדעתם עשוי הוא להועיל מאור, אם בדרך ואם בתימן גופא… באתי לקבל את תשובתו,” השיב שמואל.

“ההצעה טובה מאוד,” אמר ברל, “אני מכיר את האיש, אפשר לסמוך עליו. אגב, האם אנשי המשרד נותנים את הדעת ללבוש בו תופיע בתימן, אין להניח כי יכול אתה לבוא לשם בלבוש אירופי… עוד יחשדו בך כי מרגל אתה!!”

“גם על כך חשבו והגיעו למסקנה שעלי לבוא לתימן לבוש איצטלה של חכם מזרחי הבא בשליחות הרבנות בארץ־ישראל. ר' בנימין קיבל את הסכמתו של הרב קוק ליתן בידי איגרת לרבני תימן ובה שאלות על מנהגיהם בעניני נישואין, גירושין, חיי משפחה, תפילה, בתי־כנסיות ומחובתי יהיה לקבל מהם תשובות.”

“טוב עשיתם כי שיתפתם בעצה את הרב קוק” העיר ברל. “אוהב ישראל גדול הוא… יודע אתה, שני יהודים גדולים חיים עמנו בארץ־ישראל, הרב קוק ויוסף־חיים ברנר. ואתה כבר מוכן לתפקידך?” הוסיף ספק בחיוך ספק ברצינות.

"דומני, כי מוכן אני, למדתי וחזרתי ושיננתי את התפילות והברכות לפי “התכלאל” שהוא סידור תפילות, בנוסח יהודי תימן. גם טלית ותפילין מצויים בצרורי ואנהג כמנהגם… " השיב שמואל.

“ובכן, בוא ואביאך אל החכם דוד נדב המתגורר בשכונת התימנים,” אמר ברל.

כשהגיעו אל הבית, מצאו את ר' דוד נדב כשהוא לבוש בגדי־עבודה וכובע־לבד שחור לראשו, עוזר לאשתו באפיית פיתות על תנור־פח המלובן. אשתו שהיתה גבוהת קומה ממנו, היתה לבושה כדרך נשי תימן. הפיתות הטריות נתנו את ריחן הטוב. משהבחינו ר' דוד ואשתו באורחים הפסיקו את העבודה והזמינום להכנס למעונם ועד־מהרה הופיעו על השולחן ספלוני קפה מהביל. ברל הציג את שמואל לפני בעלי־הבית ואמר לו לר' דוד:

“כבר דיברו עמך על הצטרפותך לשמואל במסעו לתימן והוא מבקש לדעת את תשובתך.”

“שקלתי בדבר,” אמר ר' דוד, "אך לא אוכל להצטרף אליו, אין זו שליחות לזמן קצר, אפילו שנה לא תספיק, ואין אני יכול ורשאי לעזוב את אשתי ושלושת ילדי ולהשאירם לבד… "

חזר שמואל ופנה אל ר' דוד:

“כבר היו שד”רים לתימן לבקש תרומות למוסדות־צדקה וישיבות, ואילו שליחותנו אנו באה לפדות את יהודי תימן מגלותם… בוא עמי ונקל עליהם לעלות לארץ כדי לחיות ולהשתרש בה, כמוך וכמוני שכבר זכינו ועלינו… "

אך ברגע זה התפרצו לחדר שתי ילדות, בנות בעל־הבית, ותוך שהן מתרפקות על אביהן ונכנסות אחת לדברי רעותה החלו לספר על הקורות אותן בבית־הספר. בן־רגע נתמלא החדר קול צחוקן העליז ולמראה הילדות אורו פני הוריהן. לפתע נזכר שמואל בכל מה שקרא ושמע על גורלם של ילדי היהודים בגלות תימן ושוב לא הוסיף לדבר על לבו של ר' דוד. צער רב הצטער על סירובו להצטרף למשלחת, אך הבין לנפשו: חבוש שהתיר את עצמו ויצא מעבדות לחירות האם יחזור מרצונו אל בין כתלי בית־הכלא?

היציאה לשליחות

ביום ששי ט“ו כסלו שנת תרע”א, נפרד שמואל מאנשי המשרד הארץ־ישראלי, מיוסף אהרנוביץ וחבריו במערכת “הפועל הצעיר”. ימים אחדים קודם־לכן הושלמו כל ההכנות לצאתו, הוכן ונמסר לו דרכון על שם אליעזר בן יוסף פנחסוביץ, ובשעת הפרידה אף קיבל בידיו את האיגרת חתומה בידי הרב יצחק הכהן קוק, שהיתה כתובה בידי סופר סת“ם באותיות רש”י על יריעת־קלף גדולה, ואת המחברת בה נרשמו כל השאלות של הרבנות אל חכמי העדות וראשיהן בתימן, אשר למען קבל עליהן תשובה עורך הוא, כביכול את מסעו.

וזו לשון האיגרת שהופקדה בידיו:

“לשכת בית־הדין צדק בעה”ק יפו והמושבות"

"ישאו שלום ערים ועמקים, הררי קודש ומרומי שחקים. מני אדמת קודש לשושנת העמקים, פזורות הגולה וחכה ממתקים, אסירת התקוה מארץ מרחקים, לשוב אל רבצה קלה כברקים, להיבנות בנוה קדשה בימים העתיקים, לזיו נועם ארצה קשורה כבאזיקים, תדלג שוּר וראשי צוקים, לשוב ולבנות תרבות ונשמות להקים, להקיץ לקץ מציץ מן החרכים. לעמוד חי ברוח אל כעוז תורות וחוקים, עלו ארץ רבת מורשת ראש צורים חזקים. לעבדה ולשמרה במטע וזרע ובנינים מוצקים. צאן קדשים, זרע איתנים אחינו הפזורים בארצות תימנים, אחים חביבים ובנים נאמנים, שלומכם ישֹגה מארץ אבות ובנים ונועם ה' עליכם יהי להרבות ימים ושנים. ולראות בשוב ה' שבות עמו כדבריו הנאמנים, אשר דיבר ביד כל נביא וחוזה עידן ועידנים.

שלום שלום עדי עד כמים הפנים לפנים.

אחים נעימים, כלולות קהילות הקודש, אשר בתימן פזורים ונפוצים, שלומכון יסגא.

“בטח ידעתם, כי בשנים האחרונות נתקבצו ובאו לארץ, ארץ הצבי, רבים מפזורי הגולה, וביניהם גם כן מספר הגון מבני ארצכם התימנים, וחלק הגון מהם שֹמו מושבם במושבות, להיות עובדים עבודת־האדמה על אדמת הקודש ולהביא מזה את לחמם בכבוד לנפשם ולביתם, ביגיע כפיהם ועמלם. אשרי חלקם. וכאשר רוב הנקבצים בארצנו הקדושה מקרב אחינו גולי אשכנז, צרפת וספרד, יש להם כמה מנהגים עתיקים על־פי רבותינו הגדולים קדושי עליון בעניני התורה והמצוה בדברים התלויים בפלוגתא דרבנותה, או במנהגה שהנם משונים ממנהגיכם בארצכם, והבאים אלינו פה מהתימנים רוצים הם להתנהג כמנהגיכם, אבל כאשר עד כה היה מרחק מבדיל בינינו ואין אתנו יודע אל־נכון כמה פרטים מהמנהגים הקבועים אצלכם, על־כן לא נוכל לקבוע יסוד על דברת האנשים הללו המתלקטים לאחד־אחד בכמה דברים המשונים ממנהגינו. אם אמת נכון הדבר, שכך נקבע בארצכם המנהג משנים קדמוניות על־פי חכמים ותיקין, שאז אין לנו להרהר אחריהם ולהניח גם לבאים לארץ־הקודש ומתישבים עמנו על מנהגיהם. אבל הלא יש גם לחשוש אולי יימצאו חס ושלום, קלי־עולם, שבכל דבר אשר ירצו להקל על עצמם יאחזו במשענת המנהג ויאמרו כך מקובלים אנו מארצנו, ומזה פרץ נבעה בחומות דת קודש, על־כן בשלומן של עם ישראל הנה נוסע בזה החכם החשוב, מר אליעזר בן יוסף, לארצכם והאיש היקר הנ”ל היה בארץ־הקודש זה איזה שנים. יש לו ידיעה מתוכן מנהגים של כללות אחינו שיחיו, הספרדים והאשכנזים על־פי שמועה ועל־פי לימוד, הנה מסרנו לידי הדברים לחקור ולדרוש אצל מעלת כבוד החכמים, יושבי על מדין על אבות בתי־דינים, בקיאים בהוראה ומנהגים, וראשי הקהילות ומנהיגי העדות שבהם בטובם יכתבו בספר לעדות ולקיום על דברי פרטי המנהגים, אשר ידרוש מהם, למען אשר ישובו לשלום לארץ־הקודש, נדע על־פי תשובות נכונות אשר בידו וגושפינקייהו דרבנן קדישי, את יסודן של המנהגים העיקריים המוחזקים ובאים ביד מעלת כבוד תורתכם, למען נוכל להרשות גם כן לקהילות התימנים המתקבצים אצלנו להיות מתנהגים על־פיהם ונהרא נהרא ופשטיה, ומעשה אבות ירשו בנים.

והנה רשומים הם על־פינו אצל הנוסע המוכ"ז, ראשי פרקים מחילוקי המנהגים למען תשיבו על זה תשובה ברורה ומאירה למען קדושת השם יתברך וכבוד תורתנו הקדושה וארצנו ולכבוד השבים לבצרון על אדמת הקודש.

וכל אשר ימצאו לנכון להודיע לנו באופן מבורר בפרטיות וכל פרטי מנהגים הקבועים אצלכם לחומרא, או לקולא, תבוא עליכם ברכה ותהיו למאורות לקיבוץ פזורים, המתלקטים להר צבי קודש, להצמיח קרן ישועה לעם ה' על הר קדשו. והנני בזה חותם בברכת עולמים מהררי ציון כנפשם הטהורה ונפש שוחר שלום תורתם המצפה לתשובה.

“הבעה”ח יום ט“ו לחודש כסלו שנת תרע”א לפ"ק

"הק' אברהם יצחק הכהן קוק

אב“ד זעי”הק יפו והמושבות תיבב“א”


מיד עם שנסתיימה מסיבת הפרידה הצנועה מיהר שמואל לחדרו, לבש את מלבושיו החדשים – מעיל ארוך כהה, אפודה חמה, מכנסים ארוכים וכותנת לבנה, חבש כובע עטור סרט־משי שחור, כדרך חכמי המזרח, נטל את חפציו ומיהר לנמל. זקנו ופיאותיו שצימח עיטרו את פניו הנרגשים ואיש לא הכירוֹ. לבדו הלך והגיע אל החוף וירד בסירה אל האניה שעמדה להפליג אותו יום מיפו לפורט סעיד ומשם דרך תעלת סואץ לג’יבוטי ולעדן.

מפני מיעוט האמצעים שעמדו לרשות המשרד הארץ־ישראלי ניתן לשמואל להוצאות־הדרך סכום זעום של שמונה מאות פרנקים בלבד והוא קנה כרטיס־נסיעה במחלקה הזולה ביותר. משעלה על סיפון האניה מצא לו פינה בודדת מוגנת מרוחות הים. נוסעים רבים היו באניה – גברים ונשים, צעירים וזקנים, מהם שבאו מסוריה ולבנון, מהם שעלו, כמוהו ביפו, אך הוא לא בא בקהלם ואיש מהם, אף יהודים אחדים שעמם החליף כמה מלים, לא ידעו דבר על שליחותו, ולא חשו מה כבד המשא שהעמיס על גבו. רק הוא לבדו ידע וחש בדבר.

בימים הראשונים להפלגה סער הים ורגש, אף־על־פי־כן היה עומד שעות מרובות ליד מעקה האניה ומהרהר על המשימה שנטל על עצמו – להביא לאחיו בני־ישראל הנידחים בארצות תימן, את בשורת ארץ־ישראל, בשורת התחיה, והיציאה מעבדות לחרות, כאן בימי צאתם של בני־ישראל מארץ מצרים לפני אלפי שנים.

כאשר נכנסה האניה לתעלת סואץ, נזכר שמואל בסיפורו של השליח יעקב ספיר, אשר אף הוא הפליג בדרך זו. באניה בה הפליג נסעו גם עולי־רגל מוסלמים לחיג’אז ומשהבחינו בו רצו להשליכו למצולות הים. רב־החובל הוא שהצילו מידיהם והם טענו כנגדו, כי הנוסע היהודי מטמא את האניה בה עורכים הם מסע התקדשות. כל סכנה לא ארבה לו לשמואל באניה, אף־על־פי־כן חרד להצלחת שליחותו וכל כולו היה דרוך לקראתה.

שבוע ימים ארכה הנסיעה. בליל שבת עם חשכה הטילה האניה עוגן בנמל עדן, ובשבת עם בוקר הועברו נוסעי המחלקה השלישית ואף שמואל ביניהם אל אי קטן מרוחק מהעיר, שם נמצא הקרנטינה ורק לאחר הבדיקות והחיסונים הורדו הנוסעים אל החוף.

העיר עדן היתה רחוקה מהנמל ואפשר היה להגיע אליה רק בנסיעה בעגלה, וכיון שיום־שבת היה שכר לו שמואל חדר במלון שבקרבת הנמל ונח קמעה מעמל הדרך.

בעדן של תימן

ביום ראשון בבוקר הגיע שמואל לעדן העיר וראשית דרכו היתה אל נשיא העדה היהודית בעיר ושמו בנין, הידוע בעשרוֹ ובנדיבות לבו, שמו ומענו, וכן שמותיהם של יהודים אחרים, ידועי־שם בעדן היו רשומים בפנקסו של שמואל.

משהגיע אל ביתו של בנין לא הניחוהו המשרתים להיכנס ורק לאחר שכתב על פתק את שמו “החכם אליעזר בן יוסף מארץ־ישראל”, ואחד המשרתים העבירו פנימה, נתבקש להיכנס ונתקבל על־ידי אדם כבן ארבעים וחמש, שהיה כנראה המוציא ומביא בכל עניני המשרד. נתברר לו שהאיש הוא בן אחיו של בנין ושמו מנחם. אמר לו שמואל, שהוא שלוח מאת הרב ביפו להכיר את חיי היהודים בתימן ולהתחקות על מנהגיהם השונים, וביקשוֹ לעיין באיגרתו של הרב קוק ובמחברת בה נרשמו שאלותיו של הרב. הלה נטל בידיו את האיגרת והתחיל קורא בה, אך מיד הניחה מידיו והכרת פניו ענתה בו שלא הבין כראוי את הכתוב.

אותה שעה נכנס למשרד זקן הדור־פנים, עוטה בגדי משי ובד לבנים. כאשר אחד מפקידי המשרד אמר לו לזקן, בהצביעו על שמואל, כי הוא בא מארץ־ישראל ורוצה ללכת לתימן, יעץ לו לנסוע מעדן לצנעה בדרך הים, שכן אין הדרכים ביבשה בטוחות. שמואל השיב לו, כי בתכניתו לבקר תחילה בערים הקטנות ובכפרים בפנים הארץ. כיון שכך, הפטיר הזקן, כבדרך־אגב, בצאתו מן החדר, יש לצרף אליו אדם נאמן שילווהו בדרכו. אותו רגע לא ידע שמואל ואיש לא אמר לו, כי זקן זה אינו אלא האדון בנין שאת פניו ביקש לראות.

עם היפרדו ממנחם, לאחר שקבעו להיפגש שנית למחרתו, ביקש ממנו שמואל להמליץ בפניו על אכסניה כלשהי, בה יוכל לשהות כמה ימים, אך מנחם אמר לו, כי הוא יכול להתאכסן בבנין זה עצמו, בחדר המיוחד לשלוחים הבאים לעדן.

בהיכנסו לחדר שמלבד מיטת־עץ ושולחן לא היה בו רהיט כלשהו ואף לא היה נקי, מצא בו חכם צעיר מירושלים שהציג עצמו כשלמה בן אברהם אלנדף, שגם הוא הולך לתימן, אלא כיון שמגמת פניו היתה צנעה, יעשה דרכו באניה. מראה החדר המלוכלך השרה על שמואל עגמימות רבה והוא יצא לחפש לו אכסניה אחרת.

את מבוקשו לא מצא. אך בעת ביקורו בעיר נפגש עם כמה יהודים ומתשובתם לשאלתו על בית בנין נתרשם, כי אין בני המשפחה נוהגים כבוד ודרך־ארץ בחכמים הבאים מארץ־ישראל. אין מרבים לדבר עמהם, פוטרים אותם בנדבה ונפטרים מהם. שמואל שנפגע מכך, כי לא ניתן לו להיפגש עם האדון בנין, לספר לו על אודות שליחותו ולהבטיח לה את עזרתו, חשש פן יראו גם בו מקבץ נדבות והצטער מאוד על הפגישה שקבע למחרתו עם מנחם. עייף ומדוכא חזר למלון שבקרבת הנמל.

למחרת בשעה היעודה חזר שמואל ובא אל האדון מנחם. שעה ארוכה חיכה עד שהלה התפנה מעיסוקיו וכשהתפנה יצא אל שמואל בליווייתו של אדם שבידו היתה האיגרת של הרב קוק שאתמול השאירה בידי מנחם. אותו אדם הוצג לפני שמואל כחכם באשי מני מחברון, המתארח מזה כמה ימים בעדן. החכם באשי פנה אל שמואל בעברית מדוברת בארץ־ישראל ואמר כי הוא עצמו נכון להשיב לשאלותיו של הרב קוק. בשיחה גלוית־לב הסביר לו שמואל, כי מלבד חקירת המנהגים של יהודי תימן הטיל עליו הרב קוק גם לחקור כיצד להיטיב את מצבם ולסייע להם בעלייתם לארץ־ישראל.

תחילה לא נתן החכם באשי אמון בדבריו של שמואל ומן החקירות שחקר אותו מי הוא המממן את נסיעתו ועל שום מה לא הזכיר הרב קוק באיגרתו דבר וחצי דבר בענין עלייתם של התימנים לארץ־ישראל, אף ניכר היה כי חושד הוא בשמואל. אך לאחר שארכה השיחה ושמואל הוסיף לספר לו על תכניותיו למצוא בתימן אומנים טובים, צורפים ובנאים, לסייע להם לעלות לארץ־ישראל ולשתף גם אותם במצוַת ישוב ארץ־ישראל – נכנסו דבריו של שמואל אל לבו, פג חשדו והוא נדבק באמונתו של שמואל בגודל השליחות שנטל על עצמו.

בהמשך הדברים הסביר לו שמואל, כי הוא רוצה להיפגש עם בנין אשר בין היתר שימש גם סוכן של אניות ולבקשו, כי ישתדל להוזיל את דמי הנסיעה באניות מעדן לארץ־ישראל בשביל עולי תימן שיגיעו לעדן בדרכם לארץ וכי בזמן שהותו בתימן ישמש משרדו של בנין כתובת לחליפת מכתבים בינו לבין שולחיו בארץ־ישראל.

בתום שיחתם הוליכוֹ החכם באשי אל חדרו של בנין, הציגו במלים חמות לפני בעל המשרד, והסביר לו את מהות שליחותו של שמואל. הזקן לא גילה ענין רב בפרטים, אך הסכים להיענות לבקשותיו של שמואל הן בענין דמי־הנסיעה באניות והן בענין העברת המכתבים לשמואל וממנו.

למחרת היום ביקרו החכם באשי ושמואל אצל רבה של קהילת עדן מארי יצחק, ושמואל הסביר לרב את מטרת שאלותיו של הרב קוק באיגרתו וביחוד הרחיב את דיבורו בענין העזרה לתימנים העתידים לעבור את העיר עדן, בדרכם לארץ־ישראל. תחילה נשאר הרב אדיש לחלוטין לדבריו אלה, באמרו כי גם בלאו־הכי רב מספרם של התימנים הבאים לעדן ופונים באמצעותו לעזרת הקהילה, ולא נראה לו הצורך לעודד את בואם לעדן. ולשאלתו של שמואל האם לא כדאי לו ללכת לתימן כדי לעודד עליית יהודים לארץ־ישראל – השיב הרב בשלילה והוסיף, כי את הטעם היחידי לשליחותו רואה הוא בקבלת תשובה לשאלותיו של הרב קוק. ניכר היה, כי אין הרב יודע רבות על הנעשה בארץ־ישראל. אך הדברים שסיפר לו שמואל הניחו את דעתו.

בצאתם מבית הרב חש החכם באשי באכזבתו של שמואל מהפגישה עם הרב ואמר לו:

"אל דאגה, מכיר אני את מארי יצחק. כך דרכו לגבי כל ענין חדש הבא לפניו, אך בטוח אני כי יעזור לך… עוד אשוחח עמו ביחידות. גם עם הנדיב בנין כבר דיברתי לאחר שיחתנו המשותפת עמו והוא הבטיח לי להטיל על אחד מאנשי משרדו לטפל בעניני שליחותך, ואיש זה ידאג להעביר אליך לכל מקום בו תמצא בתימן את המכתבים שיתקבלו עבורך מהארץ… "

“יש בידי חמש מאות פרנק,” אמר שמואל, “ואני בטוח שסכומי־כסף יגיעו אלי מהארץ כשאזדקק להם, אך טוב היה, לו בנין היה מסדיר לי אשראי בבנק שלו, למקרה של צורך, דבר אחד יבטיח את הצלחת שליחותי עד בואי לצנעה.”

“עוד היום אדבר עמי בענין זה.” אמר החכם באשי, “ובטוחני כי יאות לכך. מחר אני חוזר לארץ־ישראל ובבואי אסור אל המשרד של ד”ר רופין ואמסור להם על כל אשר אסכם עם בנין."

בדברי תודה נרגשים נפרד שמואל מהחכם באשי מחברון.

שבועים ימים עשה שמואל בעדן, ובהכנות להמשך נסיעתו נפגש עם כמה יהודים מתושבי העיר, אשר לפי חזות פניהם דמו יותר ליהודי רוסיה, מאשר לתימנים שהכיר בארץ. רוב זמנו הקדיש לעריכת מפה של ישובי היהודים בתימן ולקביעת נתיב מסעותיו על־גבי חמורים וגמלים מעדן עד צנעה ומצנעה מזרחה עד לחבאן, היא חצרמוות.

ביום האחרון בטרם עזבוֹ את עדן הלך שמואל להיפרד מהרב מארי יצחק. כפי שחזה החכם באשי, שינה הרב את יחסו לשליחותו של שמואל, עודדו לקראת המסע והבטיח לעזור לעולים שיגיעו לעדן. מביתו של הרב כתב שמואל את מכתבו האחרון מעדן למשרד הארץ־ישראלי וזו לשון המכתב:

עדן י“א טבת תרע”א.

“לכבוד ד”ר טון שלום וברכה,

"אתכבד להודיע לו, כי בשעה זו הנני נמצא בבית הרב מארי יצחק ואני עומד להתקשר עם צעיר תימני אחד, שילווה אותי בדרכי, שכרו – פונט אנגלי אחד לחודש על הוצאותיו הוא. אולם אני מחויב לקנות שני חמורים, אחד בשבילי ואחד בשבילו. את החמורים אקנה בעיר לחג‘, אשר נצא אליה עוד הלילה. לקחתי עמדי המחאה מאת האדון בנין לאדם אחר בצנעה, על סך 190 פרנק, והנותר אני לוקח אתי. מבית בנין נתנו לי שני מכתבים: לעיר צנעה ולעיר רדא, שהיא לפני צנעה. והרב מאיר יצחק גם הוא נותן לי מכתב לעיר לחג’, כל הדרך נלך בשיירה.

"סודר עם בנין, כי יכולים אתם לכתוב לי לפי כתבתו והוא ישלח את המכתבים אלי לצנעה, וכן להיפך: אני אשלח את מכתבי מתימן אליו, הוא יעבירם לארץ־ישראל. כן נקבע עמו, כי מחיר כרטיסי־הנסיעה באניה מעדן עד פורט־סעיד, בהנחה למחוסרי־אמצעים, הוא 60 פרנק, לילדים מבני 4 עד 12 – החצי, ואילו ילדים עד 4 שנים יסעו חינם.

הרב מאיר יצחק, קירבני כאב, ומן הראוי כי תשלחו לי מכתב־תודה על כך, ומוטב שיעשה זאת הרב קוק, אשר בשמו אני הולך… אני שולח לכם העתק אחד של הכרוז שהכינותי ושבדעתי להפיצו בקרב יהודי תימן שאליהם אגיע".

האגרת והכרוז

וזו לשון הכרוז אשר הכין שמואל ביצי שבתו בעדן:

כרוז לעלות

מי יתן מציון ישועת ישראל אומר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ

“הנה ימים באים נאום ה' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה. והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה'”.

הגיעה השעה והנבואה הזאת התחילה להתקיים מעט־מעט, אשורנו כי קרוב הוא. זה שלושים שנה מיום שהתחילו היהודים לבנות בארץ־ישראל מושבות חדשות, לקומם הריסות. האם שכולה וגלמודה, לבניה בוניה מחכה. ושבו בנים לגבולם, למחרשתם ולאתם. מזמן לזמן נוספת בארץ־ישראל מושבה חדשה על אחיותיה הקיימות, ובני־ישראל מתישבים בהן לעבוד אדמתן, ואלה שמות המושבות: סביב יפו: פתח־תקוה, עין־גנים, ראשון־לציון, ואדי־חנין, רחובות, גדרה, עקרון, באר־טוביה, באר־יעקב, בן־שמן, חולדה.

סביב טבריה: מצפה, סג’רה, כפר־תבור, מרחביה, מלחמיה, פוריה, כנרת.

בין יפו לירושלים: מקוה־ישראל, הר־טוב, מוצא.

בין יפו לחיפה: חדרה, זכרון־יעקב, שפיה, בת שלמה, עתלית.

סביבת צפת: ראש־פינה, עין־זיתים, יסוד־המעלה, מחנים, משמר־הירדן, מטולה.

בעבר־הירדן: בני יהודה, אום ג’וני, והיא דגניה.

בכל אלה המושבות, יושבים רק יהודים, בלי אומות העולם, לבדם לבטח. ואין עליהם שום שר ומושל, כי אם המלכות של הסולטן מחמד רשאדירה’. כל הבתים בתוך המושבות וכן כל האדמה סביב המושבות שייכת ליהודים, והם זורעים על האדמה חיטה ושעורה, פולים וקטניות ונוטעים כרמי גפנים ושקדים, יערות זיתים, פרדסי חמד תפוחי־זהב ורימונים; מגדלים צאן ובקר, עופות ויונים. וברוב המושבות הישנות וגם החדשות, ההולכות ונבנות עכשיו, דרושים פועלים לעזור לבעלי השדות והכרמים בעבודתם. וכפי שעלו מאחיכם התימנים לפני איזה שנים, יהודים מאנשי צעדה וחיידאן, אלשאם, לארץ־ישראל ויתישבו במושבות אחדות ויהיו לפועלים עובדי־אדמה, בשדה ובכרם וישבעו רצון מחייהם החדשים האלה, ומן העבודה בשדה; וכפי שגם האיכרים והכורמים נותני־העבודה שבעי־רצון מעבודת הפועלים התימנים האלה וישֹמחו בהם, וכפי שיש עוד דרישה לפועלים עבריים, לכן הנני מודיע לכם את הדברים האלה: כל אדם מכם אשר שנאה עזה לגלות ואהבה יוקדת לארץ־ישראל מקננת בלבו, ואשר יש לו גוף בריא, מוכשר לעבודת־האדמה הקשה, ואשר יש לו הוצאות־הדרך עד העיר יפו. האיש אשר שלוש אלה לו – יעלה לארץ־ישראל. לחונן עפרה ולעבוד אדמתה וימצא שמה פגישת אחים ועבודה שתספיק פרנסה די מחיית חייו, חיי מנוחה בארץ אבות.

ואלו העבודות שיעבדו הפועלים במושבות על־פי רוב: עבודה במעדר – דהיינו חפירה בורות ותעלות, עידור שדות וכרמים ופרדסים, חרישה, זריעה וקצירה; שמירה – דהיינו, שמירת כרמים בלילה, שמירת מושבות, פרדסים, שדות; עבודה בסוסים – דהיינו, להוביל משאות ולחרוש בסוסים, להאכילם, לשמרם, לנקות הזבל, לאסוף אבנים מן השדות, לעקור שרשי עצים מן השדה וכיוצא בזה. שכר־העבודה ביום הוא חצי ריאל לפועל חדש, שאינו בקי בעבודות האלה, ומי שמתלמד ומצליח בעבודתו מקבל ריאל ביום ויותר, כל אחד לפי שויוֹ. בני המושבות משתדלים לתת לתימנים העולים לארץ־ישראל אל המושבות מקומות לדור בהם בזמן הראשון לבואם, כגון בתים או רפתים, או אוהלים, או מרתפים וכיוצא בזה.

מי מכם רוצה לעלות – יעלה!

ברוב המושבות נמצא רופא המשגיח על החולים בשכר קטן. כמעט בכל המושבות נמצא גן־ילדים, שזה מקום שמכניסים בו את התינוקות, ילדים וילדות מבני שלוש עד שש ומלמדים אותם לדבר בלשון־הקודש ומשגיחים עליהם ומרחיבים את שיכלם על־ידי שעשועים, תמונות, ציורים, טיולים ושיחות, והכל דרך שעשועים וחיבה, על־ידי מורים ומורות, בשכר קטן, או בחינם. בכל מושבה שבה נמצא בית־ספר מלמדים בו בנים ובנות מני שש ומעלה, קריאה וכתיבה בלשון־הקודש, פרשה, נביא, מעט מחכמת־החשבון וקצת משאר חכמות, בשכר קטן.

אלה הדברים אשר נפל חלקי בנעימים בין הבנים המאושרים, לעמם וארצם נאמנים, להודיע לכם, מהם אין לגרוע ועליהם נא בל תוסיפו בגוזמאות. כי אם תקבלו אותם ככתבם וכפשוטם.

אליעזר בן יוסף, שליח הרב אברהם יצחק הכהן קוק

הרב הכולל בעיר יפו והמושבות ת"א.

המסע התחיל

בליל חמישי, אור ליום ו' י"ג טבת תרע"א, יצא שמואל בלויית תימני צעיר, עם שיירת גמלים לעיר לחג‘. מפאת החום הלוהט שאין לשאתו השורר בשעות היום, יוצאות השיירות ללחג’ רק עם רדת הלילה. בצאתם מהעיר, עברה השיירה במנהרה צרה שהיתה מוארת באור קלוש של פנסי־נפט קטנים הפזורים במרחק רב זה מזה. המנהרה שאָרכה כחצי קילומטר, נחצבה לאחר כיבוש עדן על־ידי האנגלים בהר המקיף את העיר. משעברו את המנהרה יצאו אל דרך סלולה ונסעו בה כשעתים ולאחר־מכן סרה השיירה מדרך־המלך ועלתה בנתיב המעפיל בהרים, מכוסים סלעי בזלת שחורה, שצוקיהם המשוננים הזדקרו כמפלצות.

הירח כבר היה גבוה במסלולו והאיר את ההרים והגבעות מסביב. מתנודד לתנועת צעדי הגמל, השקיף שמואל על הנוף השומם שלא נראתה בו חתימת ירק כלשהי, על צוקי המגור הבראשיתיים של לָבה שפרצה מבטן האדמה וכמו קפאה תוך כדי זינוקה אל על וביניהם כפות עגולות, דמויות מקדשי־קדם שקועות בתרדמת־נצח.

ובעוד הוא נושא עיניו לנוף־הקדומים שלפניו עלתה וצפה לנגד עיני רוחו דמותו של משה המוליך את עמו במדבר, מעבדות לחירות, המעפיל למרומי הר סיני לחרות בלוחות־האבן את עשרת הדיברות של תורתו להנחילם לעד לבני־ישראל והמביא את עמו אל גבולות הארץ והוא עצמו יראנה רק מפסגת נבו ואליה לא יבוא.

במרום האירו כוכבי השמים באורם הנצחי את נוף המדבר הלילי ואת הנתיב המוליכו אל אחיו הרחוקים בארצות תימן. כל אותו לילה לא עצם שמואל עיניו ואחוז חרדה לפגישתו עם נדחי עמו היה כמתקדש לקראת השליחות שנטל על עצמו. כשהאיר היום ירדה השיירה מאזור ההרים אל בקעה פוריה. לדבריהם של אנשי השיירה יורדים בחבל־ארץ זה גשמים לעתים רחוקות מאוד, אך תושביו אוגרים את מי־הגשמים היורדים מההרים ומשקים בהם את שדותיהם.

עד־מהרה נתגלתה לנגד עיניהם העיר לחג', על בתיה היפים הבנויים מלבני־אדמה, אחדים מהם בני שתי קומות עם גגות שטוחים.

בעיר זו מצא שמואל ארבעים יהודים, מהם סוחרים ומהם צורפי כסף ונחושת.

יום ששי היה בבואו לעיר ובביתו של אחד מיהודי המקום, איש צעיר, דובר עברית, ושמו סלימן, שכר שמואל חדר. החדר היה בקומת־הבית העליונה, חלונותיו הצרים היו בלא שמשות ועל רצפת העפר פרושות מחצלאות. בסעודת השבת שנערכה על־גבי שרפרף ארוך ורחב, אשר שימש כשולחן, קידש בעל־הבית על היין ובעלת־הבית הגישה עדשים ודורה קלויות, צנון בחומץ חריף ואף תבשיל של בשר. בעלי־הבית אכלו בידיהם, ואילו לאורח הגישו כף.

בשבת לא הלך המארח לבית־הכנסת והתפלל ביחידות בביתו. בסעודת־הצהרים נתכבד שמואל בקידוש ועל השלחן עלו ביצה, דייסה מחיטים גרוסות ובשר. במוצאי־שבת הוזמן שמואל לביתו של נשיא העדה, מארי סלים אהרוני, מסוחרי העיר, שם התאספו ובאו כשני מנינים מיהודי העיר, לבושים בגדי־חול כדי לא לעורר קנאתם של גויים.

שמואל סיפר להם על ערי־הקודש, על המושבות וגם על רצונו למצוא ביניהם אנשים הרוצים לעלות לארץ־ישראל ולעבוד בה. מתוך השאלות ששאלוהו עמד על עניות דעתם בתורה ועל כך, כי אין הם יודעים ולא כלום בכל הנוגע לארץ־ישראל ולעם היהודי. שעה שאמר להם כי הוא דר ביפו שאלוהו האם רחוקה היא מארץ־ישראל. סבורים היו, כי ירושלים בלבד היא ארץ־ישראל וכי רק היהודים היושבים בתימן הם עם ישראל ומהם יבוא המשיח.

שמואל היה סבור כי אין ביניהם אנשים שכדאי לו לתת עליהם את דעתו ולצרפם לרשימת המיועדים לעליה. ואף־על־פי־כן, למחרתו, שעה שביקר בבית־העסק של מארי סלים אהרוני, יפה את כוחו לרשום את כל אלה שירצו לעלות ומסר לו את כתבתו של מארי יצחק בעדן.

בעוד הוא יושב אצל מארי סלים בא אצלו מארי זכריה מהעיר דראח היושבת במרחק של שלושה ימים מלחג'. גם בעיר זו גרים כארבעים משפחות של יהודים העוסקים בצורפות, אריגה ומסחר. שמואל מסר בידו את הכרוז שהכין בעדן והבטיחו כי יבוא גם לעירם.

בלחג' קנה שמואל שני חמורים, ולאחר כמה ימים יצא עם התימני הצעיר לעיר דלעה. שלושה ימים רכבו בשביל ההרים המוליך אל העיר ולא פגשו נפש חיה. בלילה היו לנים במערות, ועם בוקר ממשיכים בדרכם. ביום רביעי בערב הגיעו לעיר דלעה, היושבת במעלה ההר.

למחרתו הלך שמואל לפי הכתובת שבידו, אל בית מארי חסן, ראש בית־הדין של דלעה. הבית נמצא בשכונת היהודים שבקצה העיר. קירות הבית מבפנים היו בנויים אבנים כהות, בלתי־מסותתות ורצפתו – עפר. במדרגות עקומות, דרך מבוא צר ונמוך נכנס ועלה אל אחד החדרים ובו חלון בלי שמשות, טפחים גבהו ורחבו, דרכו הסתנן לחדר החשוך אור קלוש. בחדר זה הקביל את פניו בחביבות ובמאור־פנים המארי חסן אשר כרוזו של שמואל הגיע לידיו קודם־לכן. שמואל הסביר לו את ענין שליחותו ושמע ממנו על מצב היהודים בעירו. ניכר היה שנהירין לו כל הפרטים על חיי העדה ושמואל שמח לשמוע על מצבם החמרי והרוחני. כשש מאות יהודים יושבים בדלעה והם עוסקים בעיקר בצורפות ובמסחר. יש ביניהם תלמידי־חכמים מורי־הוראה, אך אין הם מקבלים שכר מעדתם, שכן אין זה ממנהגי המקום, ואף הם מתפרנסים על מלאכת הצורפות. ועוד סיפר המארי חסן, שבסביבות דלעה, יושבים יהודים העוסקים בקדרוּת והם מיצרים כדים וספלים, ספלונים לשתיית קפה, מחתות לנרגילות, אלא שאין הם שורפים אותם באש ומוכרים אותם כמו שהם יוצאים מתחת ידיהם.

בתום השיחה ביקש מארי חסן משמואל לבוא אליו לבית־הדין, על־מנת להיפגש עם כמה מנכבדי העיר ולהשמיע באזניהם את דבר הבשורה שבפיו.

שמח שמואל לדברי מארי חסן ולמחרת היום בשעה היעודה בא לאולם המרוּוח של בית־הדין, שם, ישובים על־גבי מחצלות פרושות על הארץ, חיכו לו כשבעים איש מבני העדה. מראיהם היה שונה מזה של יהודי תימן האחרים שנקרו בדרכו של שמואל – גבוהי־קומה וצנומים היו, שער ראשם וזקנם שחור, פניהם מוארכים ועיניהם הגדולות שחורות ויוקדות.

מארי חסן פתח ואמר: “מעיין יצא מבית השם, והשקה את נחל הזיתים במזרקי היין המשמח אלוהים ואנשים, ורוח נסע מאת השם ויביא אלינו ציר נאמן, את החכם מר אליעזר, שליח הרב המצוין האלוקי הר”ב אברהם יצחק הכהן קוק שהוא ענותן כהלל – חכם כולל תורה וגדולה, והנה נשמע מפיו דברי שליחותו ליהודי תימן. הגד לנו, חכם אליעזר, הקרובה השעה? היש לך איזו סימנים?"

למשמע השאלה נרעד שמואל, לבו נתפעם בקרבו והוא השיב:

“לא נביא אנוכי, ולא בן נביא! לא משיח, ולא מבשרו של המשיח. אף־על־פי־כן בשׂורה בפי! באתי לבשר לכם, על הגאולה כי קרובה היא, על גאולת עמנו, המתעורר לעלות לארץ־ישראל ולהחיותה בעבודת־כפים וזיעת־אפים, עד לידי מסירת־נפש. באתי לבשר לכם על גאולת ארצנו, כי חלק מאדמת ארצנו, שידים עבריות מעבדות אותו, הרי הוא נגאל. הארץ כבר התחילה להשיב פירותיה לבניה עובדיה, וזה לנו האות שהגאולה קרובה. אתערותה דלעילא קמה בארצות־הגולה הרחוקות, ועכשיו הגיעה גם שעתכם להתעורר! ‘אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי’.”

שעה ארוכה דיבר אליהם שמואל ומשפסק ביקש מהקרואים: “ועכשיו אם יש לכם שאלות – שאלו.” קם אחד מהמסובים, איש נשוא־פנים ואמר:

“איני יודע אם כבר הגיעה השעה, אך כשלעצמי, הייתי מתפלל כי אזכה לבוא ולנשק עפר הארץ ולמות, ודי לי לזכות לראותה ולו רק פעם אחת.”

ולעומתו אמר השני:

“הגאולה האמיתית עדיין לא באה… ןאין שום סימן מובהק כי קרובה היא לבוא ואין לדחוק את הקץ…”

“אין לנו כסף להוצאות־הדרך, אך אם תבוא אניה מארץ־ישראל לאסוף אותנו – בנערינו ובזקנינו נקום ונלך!” קרא בהתלהבות אחד הצעירים.

“האם בעבודה ניגאל? והלא כתוב: ‘זכו – מלאכתם נעשית על־ידי אחרים’. ועוד כתוב: ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם בני נכר איכריכם וכורמיכם’”. הקשה הרביעי.

שמואל הקשיב לדברי הספק וההזיה המשיחית, עדוּת לנפש רצוצה, הכמהה לנסים, וענה להם במרירות עצורה:

“רב לכם לשבת בגלות בלי לקחת חלק בבנין הארץ. שנים למאות ישבתם כאן בארץ הזאת ותהיו אך מקבלים. את התלמוד קיבלתם, מבבל, מרחוק. את ספרי הרמב”ם, את ה’בית יוסף' ואת כתבי האר“י ותלמידיו – את הכל, אתם מקבלים מהחוץ. אָפס כוח־היצירה שלכם. איה גאוני־עולם שלכם? היכן האבנים שהנחתם בבנין חיי האומה?… עת לכם, גם לכם, לתת מחילכם לארץ, ואת מבחר בניכם, את הטובים והיקרים, שלחו לעלות ולבנות את הארץ. אם פה תשבו ותחכו, עד אשר אחיכם שם בארץ יכינו לכם חיים טובים – אויה לכם! פן תיטמעו בין הגויים, תכלו בשמד, ברעב, בחרב… כל המשתתף בצערו של הציבור זוכה ורואה בנחמתו. עלו לבנות. לעבוד ולשמור על הארץ! " אורו מרוֹז אמר מלאך ה‘, אוֹרוּ ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה’, לעזרת ה' בגיבורים,” סיים שמואל את דבריו בפסוק משירת דבורה.

השתררה דומיה, רבים נאנחו ואמרו זה לזה: “אפשר, שמא באמת הגיע הקץ?” ולאחר־מכן קמו והלכו מבית אב־בית־דין ונתכנסו בבית־הכנסת שהיה סמוך לביתו, ובהתעוררות עילאית קיבלו את פני השבת: “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה” – שרו בקול רם והיו מכוונים פניהם למזרח, לעבר ירושלים וארץ־ישראל.

דבריו של שמואל לא נפלו על אזנים אטומות, ובמשך עשרת הימים שישב בדלעה לאחר אותה פגישה עם נכבדי העדה, באו אליו רבים לדבר עמו בעניני עלייתם. מארי חסן קבע לו מקום בביתו ובו היה מקבל את הפונים אליו. שבעה אנשים נרשמו אצלו והודיעוהו, כי מיד לאחר חג הפסח מוכנים הם לעלות לארץ יחד עם משפחותיהם וכי יש בידם הסכום הדרוש להוצאות־הדרך מדלעה עד יפו. שמואל הודיע על כך במכתב לד"ר טון לארץ־ישראל ושאלו אם הזמן בין אייר לסיון הוא טוב לעלייתם?

בשיחותיו עם אנשי המקום הודיע שמואל כי אנשים בריאים בלבד בעלי כושר־עבודה באים בחשבון לעליה, אך יום אחד באו אליו שני זקנים ואמרו כי הם מיצגים קבוצת אנשים המוכנה לעלות לארץ, בתנאי שיעלו גם הם ובני־ביתם. אחר משא־ומתן ארוך הוסכם, בעצת מארי חסן, כי רק אחד מהם, איש בן 45 ולו אשה ושלושה ילדים קטנים, יצורף לקבוצת העולים.

רבים מהפונים אליו ביקשו כסף להוצאות־הדרך, אולם משום שטרם קיבל בענין זה הוראות כלשהן מהמשרד הארץ־ישראלי לא יכול היה להבטיח להם דבר. שני אחים, צעירים, חסונים ובריאים, העוסקים בצורפות, ביקשו ממנו להלוות להם סכום־כסף שחסר להם להוצאות־הדרך נגד משכון כלי־כסף ותכשיטי נשים. ההצעה שבאה מהם עצמם נראתה בעיני שמואל והוא הבטיח להם להלוות את מחצית מחירם של התכשיטים בשוק, כפי שייקבע על־ידי מארי חסן שאף הוא היה צורף.

לאחר שכתב למשרד בארץ על פגישותיו עם אנשי דלעה החליט שמואל להמשיך במסעו ולצאת לחביל, הרחוקה כחצי יום מדלעה ומשם להגיע לעיר כעתבה. אנשי דלעה הזהירו אותו שלא ילך לחביל, שכן בגלל מרד שפרץ באותו חבל, רבה הסכנה בדרכים, אך שמואל לא שעה לדבריהם, שכן לא רצה לוַתר על ביקורו במקומות אלה, להם כבר הודיע על בואו, מה גם שיושבים שם יהודים עובדי־אדמה והוא קיווה כי יארגן מביניהם קבוצה של חמישים עד מאה בתי־אב שיהיו מוכנים לעלות לארץ.

מארי חסן, שאף הוא לא התעלם מהסכנה הצפויה לשמואל בדרכו, הבין לנפשו ומשראה, כי אין להניאו מהחלטתו הביא לו בגדים בלויים והפציר בו ללבוש אותם על־מנת שייראה כאחד מאנשי המקום והגויים לא יכירו בו אדם זר הבא מהחוץ. כן הפגישוֹ עם ששה יהודים קדרים מחביל שעמדו לשוב לעירם וצירף את שמואל לחבורתם.

עם צאתו מהעיר ליווהו מארי חסן ועמו כמה מנכבדי העדה כברת־דרך ארוכה, ונפרדו ממנו בהעתירם עליו דברי ברכה והודיה.

הדרך מדלעה לחביל ארכה כארבע שעות ובהגיעו חיפש שמואל ומצא את בית אב־בית־הדין, מארי מנחם יהודה, שעוד קודם־לכן שלח אליו את הכרוז שלו ואת האיגרת של הרב קוק. מארי מנחם יהודה, שכבר ציפה לבואו, זימן למחרת היום לביתו את בני עדתו הקטנה, בת ארבעים המשפחות.

שמואל סיפר להם על ארץ־ישראל, על המושבות ועל העבודה בהן. מהשיחות עמם התברר לו, שיהודים אלה, צרכיהם מועטים והם מסתפקים במועט. כל מזונם לא היה אלא פת דורה וקפה בלי סוכר בבוקר ומרק ולפעמים בשר, בערב. הם ישנים על רצפת־העפר המכוסה מחצלות בלי כרים וכסתות ולמראשותיהם שק בלבד. גם בגדי־השבת שלהם לא נבדלו ממלבושי יום־חול – סדין של בד עבה וטלית קטנה על הכתפים. גופם החשוף תמיד לאור ולחום השמש ועינו כעין הנחושת נראה חסון ומוצק. דורות רבים ישבו בכפר נידח זה, הם ומשפחותיהם, וחיו את חייהם העלובים, כהי חושים, אדישי־לב לכל אשר מחוץ לד' אמותיהם, בלא דאגה לעתיד. על עם ישראל ועל ארץ־ישראל היה להם מושג קלוש ביותר. ורק השם ירושלים היה מעורר בלבם הד עמום.

שני ימים התהלך שמואל ביניהם וביום השלישי הלך בלווית אחד מבני חביל אל הכפר קאהרה, בדרך העולה בהרים, שרק ברגל אפשר היה לעבור בה. ההליכה בדרך הקשה התישה את כוחותיו ובבואו לכפר נתקף קדחת קשה. אחוז חום גבוה שכב על־גבי מחצלת בביתו של אב־בית־הדין בכפר. הוא סירב לקבל מהתרופות של אנשי הכפר, היה שותה מים רתוחים ממותקים עד שהרפתה ממנו הקדחת. אך קם מחָליו יצא לדרך.

רב הדרך לפניו. יש בדעתו לעבור חבל־ארץ גדול המיושב כפרים קטנים ובהם עשרות משפחות יהודיות, והוא שׂש להפגש עמהן. כוחותיו חזרו אליו וכשני חדשים נע ונד על־פני הכפרים השוכנים במרומי ההרים ועמו שני אנשים שנתלוו אליו בחביל. עתים היו נאלצים לטפס על ההרים כשהם נאחזים בידיהם וברגליהם בזיזי סלעים. מלוויו היו רגילים בכך, מה שאין כן שמואל, ואילמלא היו מחזיקים בו היה לא אחת מתחלק ומתדרדר לתהום הפעורה לרגלי ההרים התלולים.

וכך היה עובר מכפר לכפר, נפגש עם היהודים ומשוחח עמהם על ארץ־ישראל ועל מושבותיה. רובם עסקו במסחר, אך היו ביניהם גם בעלי־מלאכה – חייטים, צורפים ואורגים. הם חיים בשלום עם שכניהם הערביים ופרנסתם מצויה. באחד הכפרים מצא משפחה שראשה המארי היה פגוע פצעים. לכבודו של שמואל אזר למתניו אזור ולבש טלית קטנה, אך רוב היום היה שוהה ערום ועריה בחדר אפל, ומשגוברים כאביו היה זועק: “אנה מפניך אברח? אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול – הנך”. אך משירפו עליו הכאבים מתמלא הוא רוח־חיים, לוגם מהעראק ובהצביעו על בניו הקטנים שילדו לו שתי נשותיו הוא מגחך ואומר: “בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך…” יהודי יחידי הוא בכפר ובשבתות יורדים אליו יהודי הכפרים הסמוכים להתפלל בציבור בבית הכנסת העתיק, בו שמורים שבעה ספר־תורה ששרדו מימים עברו וכן כמה ספרי־קבלה.

יום אחד הגיע שמואל בנדודיו לשרעב, אשר שם חכמיה ומקובליה הולך למרחוק. בכפר זה התאכסן בביתו של אחד המקובלים, המארי יוסף, איש נעים־הליכות, ובצל קורתו ישב שמואל ששה ימים ונח מעמל הדרך שעבר עד הגיעו הלום ומהתלאות הרבות שפקדוהו. האויר הטוב של המקום, מראה ההרים מסביב, השפיעו עליו לטובה. בשבת אחר הצהרים נתקבצו בביתו של המארי לכבודו של שמואל כשלושים איש והוא סיפר להם על ארץ־ישראל.

משרעב הלך שמואל לכרמה. בראש העדה בכפר זה עמד המארי סעוד, איש מתחסד, מסלסל פאות וזקנו, מניח שני זוגות תפילין ומתחזה כמקובל ומלומד. הוא היה אומר, כי תימן היא חלק מארץ־ישראל ומתפאר ברוב עשרם של יהודי המקום. הגאולה תבוא על דרך הנס, ואין צורך לעלות לארץ־ישראל, מה גם שהקץ קרב ובא. בשנת תרע"ב יבוא המשיח, ומתימן יבוא, שכן נאמר “אלוה מתימן יבוא”. וכיון שכך, האם כדאי לעלות עכשיו לארץ־ישראל בטרחה ובצער, שעה שהגאולה עומדת מאחורי כתלינו. ואם שכינתא בגלותא, נשתתף בצערה ונחיה גם אנחנו בגלות ואל לנו לבוא לפניה!

אותו מארי היה מראה לשמואל בגאון את הערבים הבונים בתים ליהודים וטורחים למען היהודים, ואילו שמואל היה שומע דבריו שנאמרו בפני בני עדתו, עונה לו בדברי תוכחה וכיבושין ומעמידו על כך כי אפילו בשעה שהגוי מנשק את ידי היהודי, אדונו הוא והיהודי עבדו.

כשיצא שמואל לדרכו מכרמה הזהירו אותו אנשי המקום, כי מפאת ריבוי השודדים בדרכי הסביבה בל ילך לבדו. חיכה, איפוא, שמואל עד שנזדמנו לו שני אנשים, שאף הם הלכו לדוא שפיאל מחוז חפצו, ונתלווה אליהם. רכובים על חמורים עלו בדרך הרים מתפתלת שלצדיה גדלו צמחי ה“קאת” ו“הבון”,3 עצים, שיחים ומיני פרחים שריחם כריח הלילך.

בסופו של חודש אדר הגיע שמואל לקעדה ומשם הלך לקיבלי בואכה דוא שפיאל. ולפתע החלו לרדת מהשמים מטרות עוז שנמשכו כמה ימים. אדמת החומר הפכה לבוץ, ההליכה קשתה עליהם מאוד, החמור היה כורע ונופל תחתיו ומדי פעם היה עליהם לעבור על־פני שלוליות עמוקות של מי־גשמים. רטובים עד לשד העצמות הגיעו לדוא שפיאל.

המבשר בנדודיו

ארבעה חדשים התהלך שמואל על־פני הכפרים של תימן הדרומית והוא עבר מרחקים גדולים רכוב על חמור או גמל, ולא אחת גם ברגל, בחום לוהט ובגשם שוטף. פעמים לן תחת כיפת השמים, או בכפרים ערביים אליהם הגיע בחיפושו אחר יהודים להביא להם דבר שליחותו.

שמו הלך לפניו ואגדות רבות נפוצו אודותיו בקרב יהודי תימן. כמבשרו של המשיח היה בעיניהם, המביא עמו את בשורת הגאולה, החי כנזיר אלוהים, מסתגף ומתיסר, מצניע לכת ונוהג זהירות יתירה שלא ליהנות מטרחת זולתו, והיו מספרים גוזמאות על ששמעו מפיו, או קראו באיגרותיו שהיה שולחן למקומות המרוחקים ביותר ובין שיטיהן.

דבריו עוררו כוחות נרדמים והלהיבו את הדמיון. שירים רוויים כיסופי גאולה נישאו בפי נערות ונשים בלכתן לשאוב ממי המעיין ונסכו בלב שומעיהם כמיהה וגעגועים לציון.

בדרך מסעיו לא פסח שמואל אף על הכפר הקטן ביותר ופעמים היה טורח לעבור מרחק רב ולבוא למקום בו התגורר יהודי אחד בלבד. ביחוד היה תר אחר עובדי־אדמה יהודים. לא בכל מקום שׂבע נחת. יש שהקיפוהו בדברי ספקות ובודים מלבם עלילות. יש שנשאל, האם אמת הדבר כי אינו אלא שליח מאת הסולטן מאיסטנבול ועם הגיעם לארץ יגייסום לצבא, שם יכריחום לחלל את השבת ויאכילום טריפות ונבלות. בפגישותיו עם קטני־אמונה אין שמואל חושׂך מהם את שבט לשונו. הוא מעמיד את הדברים על האמת, ומיסרם בדברי כיבושין:

“אתם היושבים בארץ זו עשרות דורות, מדוע לא נעשיתם לגוי עצום? כשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים וישבו שם כארבע מאות שנה ויצאו משם בששים ריבוא. ואתם כמה שנים הנכם פה ומספרכם לא הגיע אפילו לארבע רבבות? האין זה שקללת אלוהים רובצת עליכם בארץ הזאת?”

בערב פסח תרע"א הגיע שמואל בנדודיו לעיר דמאר בה יושבים רבים מיהודי תימן. הוא החליט לבוא לעיר כעובר־אורח מעדן, בלי לגלות את זהותו לאיש, ולחוג את ליל־הסדר באכסניה יהודית. עייף מאוד היה שמואל וחש צורך להתיחד עם עצמו, לסכם את רשמי הדרך ואף לכתוב לשולחיו בארץ. וזה לשון המכתב אשר כתב בחול־המועד פסח:

“לכבוד ד”ר א. רופין וד"ר י. טון שלום וברכה!

"אתכבד להודיעכם שאת חג הפסח הנני מבלה בעיר דמאר, השניה לצנעה בין ערי תימן. מעיר סדה שלחתי לכם מכתב דרך עדן, ומשום שאיני יודע אם תקבלו אותו, לכן אחזור בקיצור על תכנו.

בפנקסי רשומים כל המקומות שעברתי עד היום בארצות תימן. בכל הערים והכפרים שעברתי דיברתי וסיפרתי על ארץ־ישראל וקיבלתי תשובות לשאלותיו של הרב קוק. ברוב המקומות שמעתי נעימה אחת והיא: ‘אנחנו רוצים לעלות לארץ־ישראל, אלא שאין לנו הוצאות־הדרך’. כתבו לי, אם אני יכול להבטיח לאנשים האלה מחצית דמי־הנסיעה באניה, ואם כן הדבר אפשר יהיה לשלוח אותם באלול, או בתשרי או בחשון.

"אחר שאקבל מכם תשובה חיובית בדבר הבטחת עזרה להוצאות־הדרך, אכתוב מיד איגרות לכל המקומות הידועים לי, שיהיו מוכנים, לחודש חשון, ויביאו עמהם כל אחד סכום מסויים לפי מספר הנפשות, וכי את שיחסר לסכום הדרוש לקניית כרטיסי־אניה, יקבלו בעדן בתורת הלוָאה. ועד חשון יש בדעתי ללכת לצפון הארץ, מצנעה לצעדה, ועד חצרמוות, היא חבאן, לראות את היהודים דשם, שאליהם לא הגיעו שליחים מארץ־ישראל זה למעלה ממאה שנה.

“אם תודיעו לי שהאנשים צריכים להקדים ולצאת, בסיון או בתמוז, לא אלך לצעדה עתה, כי אם אשוב מפה לעדן, דרך היבשה או בדרך הים, הכל לפי הצורך והיכולת, ואודיע לכל האנשים הידועים לי שיתקבצו לעדן, בערך בסיון או בתמוז, ואחר־כך יעלו לארץ”.

לאחר חול־המועד פסח נסע שמואל לצנעה והיה מחכה לידיעות מהארץ. בכ“ג בסיון תרע”א חזר שמואל וכתב למשרד הארץ־ישראלי:

"בי' בסיון קיבלתי את מכתבכם הנכבד מיום כ’ח באייר. אולם במכתבכם אין תשובה ברורה לאן עלי ללכת עכשיו. מצד אחד מדובר בו על משא־ומתן עם החברות הישוביות וחברת־האניות כעל דבר שיצא אל הפועל בקרוב, ואתם אומרים שתכתבו לי לצנעה או לעדן. אך מכיון שעדיין לא נגמר דבר ברור אצלכם, הרי נראה לי כי עד אשר יתבררו הדברים יכול אני ללכת צפונה.

“אני יושב בבית החכם באשי, כבוד מארי יצחק הלוי, אב־בית־דין דצנעה וארצות תימן. האנשים כאן רובם בעלי עיסוקים עירוניים מובהקים, ולכן אין אני תולה תקוות רבות לגבי עלייתם לארץ. הנני רוצה להדגיש את הצורך המורגש כאן בספרים עברים והנני מציע שמלבד הספרים שכתבתי לכם במכתבי האחרון, תואילו לשלוח גם את הספרים דלהלן: כתבי אחד־העם, שירי ביאליק, ידיעת הטבע של ברנשטין, גיאוגרפיה של ארץ־ישראל ואטלס קצר, ספר ‘השמים’ של פלמריון, ‘דור דור ודורשיו’, ‘דעת האלוהים’ של ברנפלד, ספרי הרב קוק, וכן את הנאומים של ד”ר הרצל ומַכס נורדוי. ספרים אלה ישמשו יסוד לספריה – כל מה שנזרע בצנעה יביא לנו גמול רב לעתיד. רבים מבני העדה כאן צמאים להשכלה ודעת.

"צריך לשלוח הנה מורה בעל שיעור־קומה. לאחר שיהודי צנעה יראו את פרי עבודת המורה מארץ־ישראל ואת השפעתו על חינוך הדור הצעיר, ישתדלו בעצמם לשלם לו את משכורתו, כולה או מקצתה.

"זאת ועוד: הנני מציע כי תשתדלו לפני הבנק האנגלו־פלשתין, לפתוח כאן סוכנות שתשמש בעתיד גוף שיקשר בין ארץ־ישראל ותימן.

"הנני חושש כי למקרא הצעותי אלו, עלול להתעורר אצלכם ספק אם הנני חי במציאות או שמא התחלתי לרחף בעולם־הדמיון היפה. לכן הנני מדגיש כי העדה היהודית כאן עומדת ברשות עצמה ומתקיימת בלי עזרה מן החוץ. הם מגדלים באמצעיהם הם את היתומים, משׂיאים את הבתולות העניות ותומכים בזקנים ובעלי־מום. והכל מקופת־הציבור שהכנסותיה באות מהשחיטה. החשבונות מתנהלים בפנקס מסודר זה כמה שנים.

נפגשתי כאן עם ה' סולימן חבשוש, סוחר זקן, שעסקים רבים לו עם חודידה ועדן. אחד מעשירי העיר הנהו וחשוב בעיני המלכות. הוא חבר בועד בית־הספר הממשלתי לילדי היהודים בצנעה. אין הוא קנאי בדעותיו ורבה בקיאותו בדרכי המסחר ובעסקי בנק. כן נפגשתי כאן עם איטלקי בן הדת הקתולית ושמו קפורטטי, הגר כאן זה עשרים וחמש שנה. הוא התפאר לפני סולימן חבשוש, כי ד"ר הרצל כתב לו שני מכתבים. מובן שהתעניינתי בדבר והלכתי אצלו, ואמנם שנה לפני מותו כתב לו הרצל וביקש ממנו ידיעות על דבר יהודי תימן. קפורטטי השיב לו לשאלותיו וקיבל אחר־כך מהרצל מכתב תודה. את המכתבים עצמם לא הראה לי.

“הנני מתכונן לעלות צפונה, ליהודי חבאן, ואשב עמם שנַים־שלושה חדשים. והיה כאשר תגמרו את המשא־ומתן עם החברות הישוביות וחברת־האניות, כתבו לי לצנעה והידיעה תחכה לי עד שובי מחבאן. חש אני כי עכשיו יש לי הרשות המוסרית לבוא אליהם ולראות מה וכיצד אפשר לעשות שם בנוגע לעבודתנו. אם לא יקרה לי כל אסון בדרך, אחזור לצנעה, ואולי מחר או מחרתיִם, בטרם צאתי, אקבל מכם ידיעה. ואז אלך לעדן, ולאחר צאת השיירה הראשונה מעדן לארץ־ישראל, אעלה לחבאן.”

ואכן, ביום בו עמד לצאת לחבאן קיבל שמואל מברק בו נדרש לחזור מיד לעדן, כדי לארגן את קבוצת־העולים הראשונה, לרכזה ולדאוג לעלייתם לארץ־ישראל, ושמואל מיהר לצאת לדרך. בהגיעו לעדן שיגר שמואל איגרות לאבות־בתי־הדין במקומות בהם ביקר, אשר הבטיחו לו לסייע בארגון האנשים המיועדים לעליה, שעה שיקבלו ממנו הוראה על כך.

וזו לשון האיגרת, אשר שמואל שיגר למארי סלים אברהם בדלעה:

"שלום וברכה לידידי מארי סלים אברהם בעיר אל דלעה.

"כעת אני יכול לבשר לך את הבשורה הטובה שאתה וחבריך מחכים לה בכליון־עינים. כל הרוצה לעלות לארץ־ישראל, על־מנת לחיות ולהתפרנס בה על־ידי עבודה בשדה, יכול עכשיו לעלות, שכן דמי־הנסיעה מעדן עד ארץ־ישראל הם חמישה־עשר ריאל לאיש או אשה, ושבעה ריאלים וחצי לכל ילד מבן שלוש עד 121/2 שנה. הנני נותן לך איפוא רשות להתחיל לאסוף את האנשים הרוצים לעלות, ואלה הדברים אשר תאמר להם: כל הרוצה לעלות לארץ צריך להיות בריא ומוכשר לעבודה קשה בשדה ובכרם, למען יוכל למצוא בעבודה זו את פרנסתו. דבר זה הוא העיקר והיסוד. זאת ועוד: כל העולים לארץ־ישראל צריך שתהיה בלבם אהבה לארץ־ישראל ורצון להחיות את הארץ על־ידי העבודה בשדה, כי על־ידי זה שיהיו בארץ־ישראל הרבה יהודים עובדי־אדמה נתחזק בארצנו היקרה לנו. כל העולים יהיו שכירים, ובזמן הראשון יקבלו בעד עבודתם בשדה, בערך חצי ריאל ליום, אך לכשימדו לדעת את העבודות השונות ירויחו יותר. הנשים הבריאות תקבלנה אף הן עבודה בשדה, או בבית. הילדים – בנים ובנות – ילמדו בבית־ספר. גם ילדים וילדות מבני שתים־עשרה ומעלה, יקבלו אם ירצו הוריהם, עבודה לפי כוחותיהם ושכרם יהיה לפי ערך עבודתם.

"השיירה הראשונה שתעלה לארץ־ישראל מפה תלך באניה עד העיר חיפה. משם ילכו העולים ברגל מהלך יום וחצי, או יומַים עד שיגיעו למושבות בסביבות העיר טבריה. אנשים יהודים יקבלו את פני העולים עם רדתם מהאניה, בעיר חיפה, וילוו אותם בדרכם למושבות, שם יאספו אותם ויתנו להם עבודה בשדה להתפרנס ממנה ומקומות לדור בהם – בתים, רפתים, אוהלים וכיוצא בזה. חלק מהם יתישב במושבה אחת וחלק במושבה שניה הקרובה אליה. כל משפחה ובה הרבה בנים ובנות, צעירים וצעירות, גברים ונשים המסוגלים לעבודה, תתחזק שמה ותצליח ביותר. ייתכן, כי שינוי המקום ושינוי צורת־החיים יגרמו לעולים צער בזמן הראשון, אולם כל מי שארץ־ישראל חביבה עליו יקבל את היסורים הראשונים באהבה, כי הוא יהיה אחד הבנים המשתתפים בבנין ארץ־ישראל והמקרבים את גאולתנו, על־ידי זה שהם מתיסרים בארץ־ישראל ועובדים את אדמתם. וגם כל אחד ואחד מהשכירים העובדים את האדמה יוכל לקוות, כי במשך הזמן יתחזק ויצליח ויחיה בארץ־ישראל בלי יסורים, חיים של מנוחה ויאכל מפרי יגיע כפיו הוא ובני־ביתו, בשלום.

“עליך מר סלים אברהם נפל הגורל להיות המזכה את הרבים. היזהר והיזהר, ידידי, שמעשיך יהיו בכוונה טהורה ובדרך האמת. לא תדבר לפני העם גוזמאות והבטחות־שוא, חוץ ממה שכתוב במכתב הזה. כן תשתדל לקבץ רק אנשי־אמת, בעלי לב טוב ובעלי ידים חזקות. עליך לזכור שאתה קורא את האנשים לעלות לארץ־ישראל רק לשם עבודה בשדה. אַל תשים לבך לבקשת אנשים שאינם מהוגנים, או שאינם ראויים לעבודה, או אין להם די מעות להוצאות־הדרך. אם יבואו אנשים כאלה לעדן ימיטו על עצמם ובני־ביתם רעה, ולא יעלו לארץ־ישראל, כי אם יישארו בעדן, או יחזרו למקומם. העולים צריכים להביא אתם לעדן סכום־מעות הנחוץ בשביל שכר האניה, כאמור לעיל. בקבוצה הראשונה צריך שיהיו לא פחות מחמישים ולא יותר ממאה נפש. תקבץ אותם בעיר צלעה ובסביבותיה: חביל, קהרה, ג’חאף, מלחמה. מארי יחיא המוסר כתב זה, יהיה השליח וילך לכל אלה המקומות, ואתה תהיה לו לעזר ולעינים. האניה תלך ביום **ד' לחודש חשון שנת תרע”ב הבעל"ט**. כל העולים צריכים להתקבץ לשיך־עותמן (כפר הסמוך לעדן) שנַים או שלושה ימים לפני היום ההוא. שם בשיך־עותמן יבדקו את כולם, אם מוכשרים הם לעבודה בשדה ואם יש להם הסכום הדרוש לשלם בעד שכר האניה. כל העולים צריכים להכין צידה לדרך עד בוא לארץ־ישראל. הדרך באניה יכולה להימשך מעשרה עד חמישה עשר ימים.

"כשתקבל את המכתב הזה ותשא־ותתן עם בני אדם המסכימים לעלות, תשלח לי מיד מכתב ותודיע לי ברור כמה גברים ונשים, ילדים וילדות מוכנים לעלות. והוסיף לשלוח לי ידיעות מדי שבוע בשבוע. הנני מקווה, כי תעשה את מעשיך בחכמה ובהסתר־דבר, למען שהדברים לא יגיעו לאזני אומות העולם ושלא יצערו אתכם.

“מארי יחיא המוסר כתב זה הוא איש אמת, אדם כשר והגון, ואתה תקבל אותו בסבר פנים יפות, ותשתדלו אתה וחבריך להספיק לו כל צרכיו. את מכתביך תשלח הנה למארי יצחק הכהן אב”ד, והוא ימסור אותם אלי.

הצעיר, אליעזר בן יוסף".

בסוף סיון חזר שמואל לעדן. נשלח אדם מיוחד לעיר דלעה וסביבותיה לבשר שם, כי מעתה הוזל שכר האניה פחות מחצי המחיר הקבוע, ולעורר כל הרוצים לנסוע לארץ־ישראל על מנת להיות שם פועלים עובדי אדמה בשדה ובכרם.

דרוך וקשוב היה שמואל לבשורות על ההכנות לקראת העליה של כל קבוצת עולים, ואף הרחיב את תחום החבל שבו הפיץ השליח את דברי הבשורה והקריאה לעלות, על ידי מכתבים וידיעות ששלח לגלילות יותר רחוקים.

באלול הגיעה לעדן שיירה בת חמישים נפש ונשלחה לארץ ישראל.

מסיפורי השליח ומסיפורים של אנשים רבים שבאו מפנים הארץ, אפשר היה להכיר שהתנועה לעליה הולכת הלוך וגבור, וכי נתעוררו מיני חלומות והזיות יוצאות מגדר הטבע, כעין אחת מששים מהתנועות המשיחיות; עבד שהפך בין לילה למלך, וכל אחד רואה עולמו בחייו והנה הוא נגאל.

שמואל התעכב בעדן כחמשה חדשים ועמד בקשרים תכופים עם כל המקומות שביקר בהם, הן על־ידי שליחים והן על־ידי שיגור איגרות, והיה מצפה לבואן של משפחות העולים לעדן. ובבואן היה מטפל בסידור נסיעתם, ועוזר להם בעצה ובהדרכה ולפי המוסכם עם המשרד בארץ־ישראל אף מסייע בידי הנצרכים שביניהם לשלם את דמי־הנסיעה באניה.

תחילה סבר שמואל כי יוכל להטיל תפקיד זה של עזרה לעולים על אחד מאנשי המקום, אך לא מצא אדם מתאים ונאלץ להישאר בעדן עד לאחר שיצאו הקבוצות האחרונות אשר התרכזו בעיר לפי קריאתו. במשך הזמן ריכז קבוצת מתנדבים לטיפול בעולים שבראשה עמדו המארי יצחק ומר מנחם עווד והתחיל בהכנות למסעו לחבאן, חבל־ארץ בו ישבו לפי השמועה כעשרת אלפים יהודים.

בעיצומן של ההכנות למסע חזר מהארץ אחד העולים מדלעה. היה זה אחד משני הזקנים שלכתחילה נראו לשמואל כבלתי־ראויים לעליה, ועם שובו הוציא את דיבת הארץ. כן הגיעו מכתבים מהעולים שבהגיעם לארץ נשלחו לפתח־תקוה, בהם ספרו על צעדיהם הראשונים בארץ. אחד מהם כתב:

“אחרי יום־טוב הלכנו לבקש בתים ונתנו לכל שלוש משפחות בית אחד. וכעת אנחנו באורוות־סוסים ושכר כל אורוה ששה פרנק בכל חודש. ואנחנו בצער גדול מהבתים שנתנו לנו. שכר־העבודה הוא שני בישליקים ולא יספיקו לא לצרכי הבית ולא לשכר הבתים…”

הידיעות על יסורי קליטתם של העולים החדשים הכו את שמואל בתדהמה והוא שיגר מכתב למשרד הארץ־ישראלי:

“אבקשכם מאוד, אדונים נכבדים, להשתדל לפתור את שאלת הדירות של האנשים האלה, ובאופן היותר רצוי בשבילם – דהיינו, להסיר מהם את עול התשלומים במשך חצי שנה של החורף והגשמים. הלא אם יקמצו משכרם הדל, לא יאכלו דיים, יתקררו והמחלות תפרוצנה ביניהם ובין בני משפחותיהם. נחיצות הסרת העול של שכר הדירה היא גדולה מאוד. לבי בוער בקרבי מרוב צער”.

בדריכות נפשית הכין עצמו שמואל לסיום שליחותו לצאת למרחקי המזרח למצוא את אחיו הנדחים בארצות חבאן וחצרמוות.

לחבאן ולחצרמוות

ביום ראשון, ח' טבת תרע"ב, יצא שמואל מעדן עם שיירת ערבים גדולה לעיר בידא. בתכניתו היה לבקר את הערים והכפרים בסביבות בידא וחבאן, ומשם לפנות צפונה לג’רן וצעדה. מוכן היה לסכנות הצפויות לו בדרכי המדבר ובכפרים הנידחים, שאיש משליחי ארץ־ישראל לא ביקר בהם מזה מאה שנים. אך כשם שלא נרתע מהסכנות שארבו לו בלכתו בתימן הדרומית, כך לא שעה גם לאזהרותיהם של אנשי עדן, ומצויד במכתבי־המלצה מנכבדי הערביים בעדן שפנו אל עמיתיהם בחבאן, והמליצו על החכם מירושלים הבא לפקוד את אחיו היהודים וללמוד מנהגיהם בארצם הרחוקה, יצא למסעו, שלפי התכנית עתיד היה להימשך כשלושה חדשים.

עז היה רצונו להגיע אל חבלי־הארץ המשתרעים בין תימן הדרומית הנקראת “אלימן” לבין גבולות חצרמוות והמדבר הגדול ולהכיר מקרוב את היהודים הנפוצים על־פני אזורים אלה והנודעים לתהילה בפי כל אנשי תימן ועדן, כגיבורי־חיל עזי־לב, שכלי־זינם אינו מש מידיהם.

לפי השמועה היו בחבל־ארץ זה ערים גדולות ובהן תושבים רבים. אך בהגיעו אליו נוכח שמואל לדעת כי מספר תושביו קטן מאוד, אפילו לעומת האזורים המערביים של תימן, שאף בהם אין האוכלוסיה רבה. כן למד לדעת כי גם התושבים היהודים במקומות האלה מספרם מועט ביותר ואינו עולה על כמה עשרות משפחות במקום־ישוב וכי רוב הגברים עוסקים בצורפות. בסך־הכל מונים יהודי חבאן כשלוש מאות משפחות הפזורות על־פני שטח גדול ורחב־ידים. במקומות רבים עוזבים הגברים את ביתם ויוצאים אל כפרי הערבים הקרובים והרחוקים לחפש בהם עבודה וחוזרים למשפחותיהם לשבתות, ויש החוזרים רק לקראת החגים. גם הצעירים מעשי אבות בידיהם, ומקטנותם מתחילים הם לנדוד על־פני הכפרים, תחילה עם אבותיהם הנעזרים בהם במלאכתם, ומשיגדלו – איש־איש ברשות עצמו.

שבועות וחדשים עוברים על היהודים האלה בלא תפילה בציבור, בלי קריאה בתורה ויש ומנהגי ישראל משתכחים מלבם. הם הולכים בגילוי־ראש ורק חבל משוח בשמן עוטר את שערות־ראשם הארוכות. שלא כיהודי תימן אין הם מגדלים פאות, וכמנהג הערבים אף מורטים את שער שפמם. הצעירים שביניהם קולעים את שערותיהם הארוכות בצמות, מושחים אותן בשמן ומטפלים בהן בהקפדה יתרה, מתוך אמונה תפלה כי אם יגזזו את שער ראשם, יינטלו מהם כוחם ואונם. ולא רק את שערותיהם סכים הם בשמן מדי יום ביומו, אלא גם את הגוף כולו.

בעיר בדא מצא שמואל ארבעים משפחות יהודיות. רוב הגברים הם צורפי־כסף וגם הם יוצאים לכל ימות השבוע אל הכפרים, ובשבתות חוזרים לבתיהם. הצעירים היהודים בחבאן חוגרים “שופרה” – שהוא כעין סכין עקום, נשקם הרגיל של תושבי הארץ, אבל לא בו בלבד שׂמים הם את מבטחם, כי אם גם במסורת הקיימת במקומות אלה לפיה היהודים הם “פידמַת אֶל מוסלמין” – לאמור, בני־חסותם של המוסלמים המחויבים לשמור עליהם, ואכן חיים היהודים בחבל־ארץ זה בשלום עם שכניהם הערבים.

כמה ממנהגי היהודים קסמו במיוחד לשכניהם הערבים, החיים מזה דורות רבים בכפריהם הקטנים והעלובים חיי־חולין, בלא שדתם תאיר את דרכם ותטביע את חותמה על אורח־חייהם, ומדי בואם במגע עם היהודים בעלי מסורת דתית מושרשת אשר האצילה על חיי היום־יום שלהם, היה לבם מתמלא תהייה ויראת־כבוד. יום־השבת בו שובת היהודי מכל מלאכתו, וחנותו של הצורף היהודי, שאף שימשה מקום־מגורים לו ולמשפחתו, בה רגיל היה שכנו הערבי לבלות מדי יום ביומו את שעות־הבטלה הארוכות, היתה נסגרת וממנה בוקע קול תפילה ורינה; חגיהם של היהודים; ימי הצום הקבועים מני דורות בלוח־הזמנים שלהם; כללי האיסור וההיתר השולטים בכל; יניקתם משרשי העבר ואמונתם התמימה בחיי העולם הבא ובביאת המשיח אשר הקלו עליהם לשאת בתלאות החיים – כל אלה עוררו בלבו של הערבי רגשי כבוד ואף תחושת פחד סמוי מפני שכנו היהודי.

שבועות רבים נדדו שמואל ומלווהו היהודי על־פני הכפרים, רכובים על־גבי גמלים בלויית הערביים בעלי הגמלים, לנים תחת כיפת השמים במקומות בלתי־מיושבים, ובכל מקום היה מחפש את היהודים ובאשר מצאם היה לומד את מנהגיהם והוַי חייהם ומדבר על לבם לעלות לארץ־ישראל. פרטים רבים שהעלה בשיחות עמם רשם בפנקסו:

“לספר־תורה קוראים כאן ‘חפץ’. אין אומרים על גוי, כי הוא מתפלל, כי אם ‘מתפלש’… למסגד קוראים ‘באר־שחת’, או ‘מסגף’. הגוי אינו מת, כי אם ‘נשרף’. לשר או שריף קוראים ‘שרוף’…”

“גם הנשים היהודיות צובעות את פניהן, הגברים גבוהים ומגושמים ועור גופם כעין הנחושת”.

“יש שהבתים מוקפים גדר־קוצים ובלילות אין יוצאים מהבית מפאת הפחד”.

“בכפר זנגיבר מעורבים היהודים עם הגויים וחיים כמותם. אוכלים ‘אציד’ – דייסת קמח – בימי חול ובשבת… פניהם מוארכים, עיניהם ערומות”.

“אחד מיהודי הכפר אסור בכבלים, שכן נשא אשה עוּלת־ימים ומשבגרה מרדה בו בטענה, כי הנהו סריס… גזרו עליו לגרשה, אך כיון שסירב, פקד המלך לאסרו בכבלים, למען לא יברח לעדן, ומזה שנים מתהלך הוא וחבל הכבלים בידיו”.

יהודי אחד היה מפליא את מכותיו באשתו ולקח עליה אשה שניה. התרתה בו ובאנשי המקום, שאם לא יגרשנה – תמיר דתה. כיון שלא שעה לדבריה – המירה דתה ונישאה לנכבד ערבי. יצא על אותו נכבד כעסו של המלך, על שטימא עצמו על־ידי נישואיו עם יהודיה וגירשו מהארץ. שתי שנים ישב עם אשתו בנכר. פייסו את המלך על־ידי מתן שוחד והוא התיר להם לחזור מגלותם. האשה יודעת, כי יש בין היהודים זייפנים המזייפים את הכסף, אך אין היא מגלה את הסוד לגויים".

“כי יחלה אחד מאנשים אלה – נורא ואיום מצבו. אין יודעים לרפא את החולה ושׂמים את מבטחם בקדוש־ברוך־הוא. ושמנסים לרפאו – אוי לו לאותו חולה, שכן אמצעי־הריפוי הם פרימיטיביים ביותר. בבית אחד ראיתי כיצד ניסו לרפא אשה צעירה שלפתע צבתה רגלה. היא עמדה על רגלה הבריאה, נשענת על כתף בעלה. המרפא גילח את שער רגלה החולה, שרט בה בתער שריטות רבות, ובשעת מעשה לחש לָחָש ערבי כלשהו. לא עברו דקות אחדות והרגל כוסתה דם רב שזב מהשריטות והאשה כרעה תחתיה מאפיסת כוחות ומכאב. לשאלתי נעניתי, כי סבורים הם שרגלה צבתה מנכישת נחש וזו דרך־הריפוי הנקוטה בידיהם במקרים כאלה…”

בבית־הכנסת של אחד הכפרים יש ספר־תורה המחוֹלל, לדברי אנשי הכפר נסים ונפלאות. לילה אחד פרצו לבית־הכנסת גנבים שניסו לגנוב את תכשיטי־הכסף שעליו. אך נגעו בספר־התורה – נתעוורו. בבוקר מצאם השמש ומשהוציא אותם החוצה – נפקחו עיניהם".

“אצל אחד היהודים בכפר כובור מת בנו. נזדמנתי לביתם סמוך לפטירתו. שאלתני האם: ‘בני שאיש טוב היה, ירא־שמים ותלמיד־חכם – למה המיתוֹ הקדוש־ברוך־הוא?’ גער בה בעלה: ‘נשים דעתן קלה… אסור להרהר אחרי מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא’”.

“בין יהודי בידא לא מעטים האמידים שרכושם מגיע למאות ריאלים והם מַלוים את כספם בריבית. לרובם אשה אחת בלבד. נזדמן לי לראות ממנהגי החתונה של יהודי המקום. הורי החתן הם מסיעים את הכלה מבית הוריה על־גבי חמור אל ביתו של החתן, ולא הורי הכלה, שכן חרפה היא שילכו אחריה, ורק אחר שבעה ימים יבואו ההורים לבקרה. עם התקרב הכלה אל בית החתן יורים מלוויה מרוֹבים ומקימים שאון גדול וקרובי החתן מוליכים את החתן בשירה ובריקודים לקראת הכלה”.

"אגדות רבות שמעתי על ‘בני־דן’ הקרויים בפי תושבי המקום גם ‘חראמין’ (שודדים). הגויים מספרים, כי הם פוגשים בהם במדבר, בלכתם למכּה: “לראשיהם כעין תפילין ולזרועותיהם – רצועות־עור. שעה שהם עומדים בתפילה נושבת סביבם רוח חמה וחזקה… הם מסוגלים לאבּן את אויביהם ולאחר ששדדום להיעלם בסערה. ועוד מיני גוזמאות מסוג זה בפי הגויים על גבורתם של ‘בני־דן’”.

“בדרכי עברתי על־פני הרים ובקעות. הבקעות – חלקן אדמה זרועה וחלקן שטחי־בוּר. בהרים ובואדיות שביניהם, מתגוררים בידואים, רועי צאן וגמלים, והם אדוני המקום. חפשים הם – ואין עליהם מוראו של מלך”.

רשימות רבות רשם שמואל בפנקסו מחיי השבט הנידח של יהודי תימן המזרחית והוא שמר עליו כעל בבת־עינו לבל יאבד בדרך. אך לימים נתרגשה ובאה עליו צרה גדולה וכפסע היה בינו ובין המוות. הוא ניצל בנס, אך הפנקס ניטל ממנו, אולם הוחזר לו מקץ כמה ימים. אך לא נקדים את המאוחר.

יום אחד הגיע שמואל בנדודיו לואדי צר שבין ההרים. שלושה ימים ושלושה לילות ארכה דרכו בואדי. לילה אחד לאחר שנרטבו, הוא ומלווהו היהודי, מהגשם השוטף מצאו מחסה באהלו של בידואי. ביום הרביעי התחיל הואדי להתרחב קמעה, ההרים נסוגו לצדדים, ופה ושם כבר נראו חלקות־אדמה מכוסות חומר שנסחף מן ההרים ולא נשטף עם זרם המים, כי אם נתרבד רבדים־רבדים. במקומות אחדים כבר נחרשה האדמה ונזרעה חיטה. מרחוק נראו כמה כפרים, שבין בתי־החימר שלהם נראו עצי־תמר שצמרתם הירוקה החיתה את כל הסביבה.

המשיכו ללכת וקרבו אל המדבר הגדול וכעבור כמה ימים הגיעו לעיר חדנא – תחנתם האחרונה לפני חבאן. אנשי השיירה אליהם התלווה שמואל עם התחלת מסעו נשארו בחדנא ומלווהו היהודי התחיל לבוא בדברים עם ערביי המקום בדבר המשך המסע לחבאן, המרוחקת מרחק של שבע שעות־רכיבה על גמל. גם הפעם רצו לשכור גמלים ולהתלוות לשיירה כלשהי היוצאת לחבאן. ערביי המקום, שהבחינו בשמואל כי אינו מבני תימן, חשדו בו כי הנו נוצרי המתחזה כיהודי וכי אינו אלא מרגל. שמועות משמועות שונות נפוצו בין ערביי הסביבה על שמואל ומטרות מסעו, אך שמואל לא חש בדבר ובסכנה המתקרבת וכעבור כמה ימים נתלווה אל שיירה ויצאה עמה בשעות־הבוקר המוקדמות לדרך, בתקוה להגיע כעבור כמה שעות לחבאן.

בחצי הדרך, בהיותם בין ההרים, ארבה להם חבורת ליסטים שידעו כנראה על מועד צאתם מחדנא. בצעקות פראיות הסתערו עליהם שמונה רוכבי־גמלים מזוינים ברובים ובחרבות. אנשי השיירה ועמהם היהודי המלווה את שמואל קפצו חיש־מהר מהגמלים והצליחו לברוח ולהסתתר בין הצוקים. שמואל לא הספיק לקפוץ מהגמל שהוקף והוברך על־ידי השודדים. בן־רגע הורד בחזקה מהגמל, וראש הליסטים שלא פסק מלחרפו, ירק בפניו ופקד לקשור את ידיו ולהוליכו אל הבור שבקרבת מקום. השודדים כלל לא נתנו דעתם על יתר אנשי השיירה הנמלטים ונעלמים וניכר היה, כי הם שמים עיניהם בשמואל בלבד. ראש הליסטים קרב אליו ועשה בידו תנועה כמו שמעביר את חרבו על צוארו. לרגע קט קפא שמואל תחתיו מפחד, אך לפתע ירדה עליו שלוה גדולה כמי שהשלים עם גורלו והוא הטיל בראש הליסטים מבט רגוע ושקט שהביך במקצת את השודד הזועם. כאשר הגיעו אל שפת הבור בעודו כבול־ידים ואחד השודדים נושא עמו את צרור חפציו, פנה אל ראש הליסטים ואמר:

“תן לי ואתפלל לפני שאתה נוטל את נשמתי”.

“התירו כבליו ויתפלל כבקשתו”, ציוה השודד. שמואל ביקש שיתנו לו את הטלית והתפילין שלו. ומשנעתרו לו, התעטף בטליתו הגדולה, הניח את התפילין, כיון פניו מזרחה והתחיל מתפלל. ובשעת התפילה היה מתיחד ונפרד מיקירי נפשו שעודם בחיים ושהלכו לעולמם וכמו חש בנשמותיהם המרחפות סביבו ומבקשות לגונן עליו. לא על חייו בלבד ביקש שמואל בתפילתו, מיצר היה על שלא זכה למלא את שליחותו ולהביאה לסיומה.

דקות אחדות בלבד ארכה תפילתו ומשסיימהּ היה בטוח כי בא קצוֹ, אך גאה היה על ההחלטה שגמלה בלבו שלא לבקש על חייו. הוא הסיר את התפילין, החזירן לתרמילו ועטוף בטליתו צעד לקראת ראש הליסטים ואמר: “סיימתי תפילתי.”

ולפתע הידהד באזניו קולו של ראש השודדים:

“אל תפגעו בו! לפי תפילתו מכיר אני כי איננו נוצרי וכי אחד מבני־חסותנו היהודים הוא. הוליכוהו אל המערה ושמרו עליו. ישלמו היהודים כופר נפשו ויחיה, וָלא – מות יומת!”

הוליכוהו למערה שהיתה סמוכה למקום והחזירו לו את חפציו. ביחוד שמח לקבל בחזרה את פנקס רשימותיו. רק הכסף שהיה עמו לא החזירו לו. משניצל ממוות התעורר בו בשמואל רצון־החיים והוא התפלל בלבו, כי מלווהו היהודי שנס על נפשו עם אנשי השיירה יצליח להגיע לחבאן ולהזעיק עזרה.

ואכן, הגיעו הנמלטים לחבאן והזעיקו את ראשי העדה. השמועה על שבייתו של שמואל נפוצה בין הצעירים ואחדים מהם החליטו לצאת ולנסות לחלצו בכוח, אך נשיא העדה יוסף בן מנצור הללי, תבע מהם בתוקף, שלא לסכנו על־ידי מעשה פזיז וקיבל על עצמו את האחריות שהחכם אליעזר בן יוסף יגיע חי לחבאן. הוא פנה אל הסייד המכובד על כל חבאן, הביא לפניו את מכתבי־ההמלצה של נכבדי הערבים בעדן אשר במקרה היו בידי מלווהו היהודי של שמואל וביקש ממנו לבוא בדברים עם השודדים שמוצאם מכפר חדנא ולהציל את החכם שבא מירושלים.

הסייד נענה לבקשת נשיא העדה היהודית, הלך אל ראש השודדים וכעבור יומַים שוחרר שמואל משביוֹ ובערב פורים הגיע רכוב על גמל לחבאן, לשמחתם הרבה של בני העדה היהודית שהריעו: “צדיק מצרה נחלץ”.

כעשרה ימים ישב שמואל בחבאן, נפגש עם רבים מיהודיה, ביחוד עם הצעירים שבהם ודיבר על לבם לעלות לארץ־ישראל, אך דבריו נפלו על אזנים אטומות: “עוד לא בא הקץ”.

שמואל החליט לחזור לעדן, אך כיון שכספו נגזל ממנו, ביקש מראשי העדה להלוות לו את הסך הדרוש להוצאות ולשגר עמו מישהו שילווהו עד לעדן ושם יחזיר לו את דמי־ההלוָאה, וכן את כל הסכומים שהוציאו עליו בשבתו בחבאן. תחילה ביקשו להעניק לו תרומת־כסף מקופת העדה, אך כיון שסירב לקבלה הלוה לו רבי שלמה מעטוף סכום־כסף והטיל על בנו סעדיה ללוותו עד אחוור. הדרך לאחוור נמשכה כמה ימים ולילות, ובהגיעם שכר סעדיה סירת־מפרשים קטנה ושמואל הפליג בה לנמל עדן.

חזרה לעדן

במוצאי־שבת ג' ניסן הגיע שמואל בסירת־המפרשים הקטנה לעדן. אורות הנמל האירו וכבו חליפות, ולאחר התלאות והסכנות שעברו עליו במסעו על־פני חצרמוות נתעוררו בלבו רגשי הודיה עזים על שזכה לבצע את המשימה שנטל על עצמו וכל־כולו היה דרוך לדעת אם בתקופת העדרו מעדן עמדו גם מארי יצחק ואנשיו בהבטחתם לקיים כהלכה את אשר הטיל עליהם – לסייע לעולים מתימן שצריכים היו להגיע לעדן בדרכם לארץ.

עם עלותו לחוף פנה לבית־מלון בקרבת הנמל בו התגורר בבואו לעיר בפעם הראשונה ולמחרת בבוקר מיהר ובא לביתו של מארי יצחק. גדולה היתה שמחת פגישתם, ושמואל היה מאושר לשמוע מפיו ומפי עוזרו, שמואל ניסים אהרוני, כי ארבע מאות וחמישים נפש הגיעו בזמן העדרו מתימן לעדן ועלו לארץ־ישראל וכי כמאתים נפש עדיין מחכים בעדן ועומדים להפליג לארץ בימים הקרובים.

אך שמחתו של שמואל לא ארכה זמן רב. בעודו יושב אצל מארי יצחק נתקבל מברק מהארץ ובו הוראה, כי מפאת קשיי הקליטה בארץ יש לעכב את בואם של העולים לעדן.

בד' ניסן תרע“ב, למחרת בואו לעדן, כתב שמואל לד”ר רופין ור' בנימין:

"אתכבד להודיעכם בזה, כי אמש הגעתי לעדן בחזרה מנסיעתי הקשה שלם בגופי, אבל לא שלם בממוני, כי בדרך, לפני שהגעתי לעיר חבאן, התנפלו עלי שמונה בידואים וגזלו ממני את ממוני שהיה עמדי באותה שעה – 240 פרנק, וכן את השמיכות שהיו עמי. הם טפלו עלי עלילה ואמרו שאני נוצרי ומרגל, ולפיכך לא הגנו עלי הגויים שהיו עמי בדרך, וגם היהודי שליוה אותי לא יכול היה להגן עלי. ומשום שהגעתי לעיר חבאן בלי מעות, לקחתי מאת היהודים הלואה בסך 50 פרנק וחזרתי הנה. מפאת הקול שיצא עלי כי אין אני יהודי, נכנס ספק בלב השרים הערבים תושבי הארץ, והם גזרו עלי שלא אלך לשום מקום אחר בתוך הארץ, כי אם אחזור לעדן.

“כאן בעדן קיבלתי את מכתביכם ששלחתם לי בהיותי מנותק מכם ימים רבים. מתוכם למדתי שקראתם לי לחזור, אבל אני לא ידעתי מזאת, וחזרתי רק משום שהערבים גזלו בדרך את ממוני. ואילמלא זאת, ייתכן שהייתי עוד כעת הרחק, הרחק מכאן. מובן מאליו, שאני בכל לבי רוצה להחיש שובי, וכל יום נחשב בעיני כשנה, בכל־זאת יהיה עלי לקיים את כל ההתחייבויות שהתחייבתי כלפי מארי יצחק, ולא אוכל לצאת בטרם אעשה זאת. אין אני רוצה לצערו. כאן אומרים לי כי אחרי הפסח תגבר העליה. והנה היום הגיע מברקכם כי לפי שעה יש להפסיק את ריכוזם של העולים בעדן…”

המברק הפר את שמחתו של שמואל, ורבה היתה חרדתו לאכזבתם של העולים שעלייתם עלולה להתעכב מפאת קשיי הקליטה בארץ. אף כי היה ברור לו, כי תימצא הדרך להעלות את כל אלה שכבר יצאו ממקומותיהם ונמצאים בדרך לעדן, שיגר מתוך זהירות לכל המקומות בתימן בהם ביקר כרוז, ובו נאמר:

"ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.

"שלום רב לכבוד אחינו בני־ישראל הפזורים בערי ארץ תימן ה' עליהם יחיו לעד סלה.

“אחד”ש נודיע לכם בזה על דבר התעוררות שקמה בין העם לעלות לארץ־ישראל, אשר גם אנחנו צעירי הצאן החתומים מטה, השתדלנו בדבר על־ידי שליחים וכתבים וחפץ ה' בידינו הצליח. וכבר נכנסנו בזמן האחרון יותר משש מאות נפש, אנשים, נשים וטף, וכשהגיעו לארץ־ישראל קיבלו אותם אחינו היושבים שמה בכבוד. וכעת הגיעו אלינו שמועות מארץ התימן, שההתעוררות היא חזקה מאד, ואנשים למאות ולאלפים מכינים עצמם לעלות לארץ־ישראל. מהרנו אנו החתומים מטה להודיע הבשורה לאנשי שלומנו בארץ־ישראל המשתדלים עם העולים להראות להם שם הדרך אשר ילכו בה והמקום אשר יתישבו בו; והם כתבו לנו תשובה מארץ־ישראל וביקשו אותנו לפרסם בארץ התימן, כי למען שלום אחינו היושבים בארץ ושלום העולים, הם מיעצים לכל המכינים עצמם לעלות, שיתעכבו בבתיהם ולא יזוזו ממקומותיהם עד אחר הסוכות הבעל“ט, פן תקום מהומה מרוב העולים בהמון פתאום ואיש באחיו ייכשלו חס ושלום, פן יתקנאו אומות העולם, הן בארץ־ישראל הן בארץ תימן. והנה אנו, החתומים מטה, התאזרנו להודיע לכם אחים, את הדבר הזה, שלא תבוא חו”ש לידי מכשול וצער ולא תגרמו צער לאחרים ותקבלו שכר על הפרישה, וכעבור חצי שנה אנו מקווים שיגיעו אלינו מכתבים מארץ־ישראל לקרוא אתכם שנית לעלות ואנו נודיע לכם. ואז תזכו לעלות לציון ברינה, ושלום על ישראל.

הצעיר אליעזר בן יוסף בשם ר' בנימין מארץ־ישראל".

ניסן תרע"ב

שובו לארץ ישראל

כעבור כמה ימים יצא שמואל לדרכו חזרה לארץ באניה שהפליגה מעדן למצרים. עם עלותו לאניה הסיר מעליו את בגדי החכם המזרחי בהם התהלך בתימן ולבש בגדים אחרים שרכשם בעדן טרם צאתו. לבו היה כבד עליו. העיקה הדאגה לגורלם של מאות האנשים שהתעוררו לקריאתו והתחילו עוקרים עצמם ואת בני משפחותיהם ממקומות מושבותיהם מדורי־דורות, על־מנת לעלות לארץ־ישראל, בעוד קשיי הקליטה בה גוברים והולכים.

בפינה מבודדת בירכּתי האניה היה מקומו של שמואל, ושתי השמיכות שקנה בעדן תחת אלו שנשדדו ממנו בחצרמוות שימשו לו מצע, ותרמילו – כר למראשותיו. ובתרמיל שמור היה פנקסו, ובו באותיות זעירות וברורות רשימותיו שרשמן בדרך שליחותו, פרטי הדיונים הסודיים עם ראשי העדות היהודיות, תיאורי דרך ורשמים מפגישותיו עם האנשים השונים שנקרו לו בנדודיו, וכן שמות הספרים הנדירים שמצאם בספריות הגדולות של הקהילות היהודיות בצנעה ובעדן. העיון בפנקס החיה בלבו את זכר החוָיות שעברו עליו בשליחותו והחזיר לו קמעה את שלות הנפש. מדי היזכרו בתלאות שפקדוהו ובמבחנים הקשים שעמד בהם במסעותיו היה לבו מתמלא רגשי הודיה על הנסים שאירעו לו ועל שעמדו לו כוחותיו לקיים את השליחות שנטל על עצמו.

לא יארכו הימים ושוב תדרוך רגלו על אדמת הארץ והוא יחזור אל המחנה הקטן של כובשי העבודה בארץ שממנו יצא. לקראת הימים הבאים עורך שמואל את חשבון נפשו. כבר מלאו לו עשרים ושש שנים ומדי פעם עולה בלבו המחשבה על חיי־משפחה, אך, כתמיד כן עכשיו, משתלטת עליו ההרגשה, כי עדיין רחוקה הדרך אל המטרה שהציבו לעצמם הוא ובני־דורו המקדמים את בקרה של תקופה חדשה בחיי העם היהודי וכי טרם הגיע הזמן לחיי־משפחה סדירים.

בפורט־סעיד עבר שמואל לאניה שהפליגה ליפו ואת הלילה האחרון לפני הגיעו לארץ לא עצם עין. גברו עליו הגעגועים לארץ, כל־כולו דרוך לקראת הפגישה עמה ומתרונן בלבו אחד השירים ששמע לראשונה מפי מארי אברהם צנעני, תלמיד־חכם מיקירי תימן, שעה שלילה אחד לן בביתו, ובחשכת הליל, לאור מנורת־שמן קטנה, ערכו המארי ובניו תיקון־חצות. בהתלהבות עזו ובדבקוּת שרו:

יונה הדורה קבצי, נדחי ישורון חלצי

עורי וגם תקפצי אל תוך לבנון תרבצי

כי בחר ד' בציון.

בתפילת תיקון־חצות של מארי אברהם צנעני קידם שמואל את חופי יפו שנגלו לו עם אורו של יום, ועם התקרב האניה לחוף הבחין מרחוק בבתים רבים של “אחוזת בית” שבבנינם הוחל בטרם עזב את הארץ.

מיד עם רדתו מהאניה מיהר ובא אל המשרד הארץ־ישראלי. איש מאנשי המשרד לא ידע על בואו ורבה היתה שמחתם לראותו חי וקיים. יותר משרצה לספר ביקש שמואל לשמוע כיצד נקלטו העולים שהגיעו לאחרונה. ר' בנימין סיפר לשמואל על התרוממות הרוח אשר אחזה בישוב עם בואם של העולים מתימן, על פועלי המושבות, חבריהם לעבודה, אשר טיפלו בהם במסירות־נפש, עזרו והדריכו אותם בצעדיהם הראשונים והקלו עליהם את חבלי הקליטה וכן על איכרים מרחובות וממושבות אחרות שאף הם הושיטו יד עוזרת לעולים החדשים.

ד"ר טון לא הסתיר ממנו גם את הקשיים שנתגלו בתהליך קליטתם וסיפר על היורדים שלא הסתגלו לקשיים, וביניהם אחד משני הזקנים שעלה עם הקבוצה הראשונה, ושבוע אחר בואם תבע להחזירו לתימן.

“הזהרתי אותו לבל יעלה”, הסביר שמואל, “הוא היה מטופל במשפחה גדולה ונראה לי זקן מדי בשביל לעבוד בשדה, אך הוא לא שעה לעצתי ועלה. ומשחזר היה מלא כעס על הארץ ואנשיה, והוציא את דיבת הארץ. ‘גם בארץ־ישראל’, אמר, ‘שרויים התימנים בגלות ואם קשה הגלות בקרב אומות העולם, הריהי קשה שבעתיים בקרב עם ישראל’. אכן היה זה כשלון. סבלתי מן ההגזמה שבדברי הזקן וסיפוריו… עלי היה אומר, כי לא באתי לתימן אלא להביא את התימנים לארץ על־מנת להעבידם בפרך בשדות ובכרמים שלי… אך ברגעים הקשים”, הוסיף שמואל לספר, “עמד לי לעזר הרב הגדול של עדן, מארי יצחק בן יצחק הכהן. בזכותה של ארץ־ישראל עמד לי. עד־מהרה נכבש לרעיון, והיה מסביר את דעתו של האר”י שכלו כל הקצין ואין דבר הגאולה תלוי אלא בבירור ניצוצות הקדושים, ומסירות נפשו של כל יהודי לארץ־ישראל – הם הניצוצות. וכל מי שדר בארץ־ישראל ועובד בה ומת שם, הריהו מקרב את הגאולה…"

“זכית לקיים שליחות גדולה”, אמר ר' בנימין, “כמאתים וחמישים משפחות כבר התישבו במושבות – בחדרה, בפתח־תקוה וברחובות וראשיהן עובדים בעידור בפרדסים ובכרמים. הם לא כבשו את העבודה מידי אחרים, ואף־על־פי־כן מצאו אפשרות להתפרנס מעבודה זו. אחר הוא המצב בעבודות הפלחה, לפי שעה טרם התגברנו על המכשולים לחדירת התימנים לענף זה…”

ד"ר טון היה זהיר בדבריו, הביע ספק אם במשך השנה הקרובה ניתן יהיה לקלוט מאות ואלפים עולים מתימן מפאת מחסור במקומות־עבודה ומחסור בבתים ואפילו בדירות ארעיות הראויים למשכן בני־אדם. הוא הציע איפוא, להודיע על כך לעולים־בכוח.

“יש להיזהר מאוד, שלא לאכזב את אחינו”, נזדעק שמואל, “הייתכן, כי דוקא עכשיו, שעה שמוכנים הם להיענות לקריאתו, נגזור עליהם להישאר בגלות? חייבים אנו לעשות מאמץ עליון ולאפשר לחלק זה של עמנו הנמק בגלות והשואף להיגאל, לבוא לארץ ולהתישב בה… ההיסטוריה הטילה עלינו את החובה לגאול את עשרות אלפי היהודים בתימן העומדים הכן לעלות לארץ־ישראל, ועלינו לקיימה, שאם לא כן – פשטנו את הרגל”.

דברי שמואל הכבידו על לב שומעיו ור' בנימין ביקש לפייסו באמרו:

“אין איש מאתנו חולק על דבריך, אך חייבים אנו להתכונן בעוד מועד לקליטתם של העולים ולהקדיש עבודה רבה כדי שנוכל להכשירם לעבודה בפלחה ובבהמות, על־מנת שיוכלו אף הם לקחת חלק בהתישבות כשתגיע השעה לישב את השטחים החדשים העומדי להירכש.”

“בטוחני שחברי הסתדרות הפועלים החקלאים,” השיב שמואל, “יתנו את ידם למשימה זו, אך המשרד הארץ־ישראלי חייב לראות את הענין במלוא היקפו.”

“זאת אנו עושים ואף נוסיף לעשות,” אמר ד"ר טון. “יש הכרח להרחיב את הועד הציבורי לקליטתם של התימנים, ורצוי מאוד כי גם אתה תשתתף בפעולתו, כהמשך לשליחותך.”

“ודאי שאתן את ידי לועד, אבל לא אסכים לעשות את שליחותי זו קרדום לחפור בו… מעתה שוב אינני אליעזר בן יוסף ואף לא ורשבסקי… החלטתי לאמץ לי את השם – יבנאלי. וכל רצוני לשוב לעבודת־כפיִם ולשאת חלקי עם הבונים…”

נענה לו ר' בנימין ואמר:

“נכבד את רצונך, אך מבקשים אנו, כי תמצא דרך לסייע לנו בכל שאנו מבקשים לעשות למען יהודי תימן. ואין להביע במלים את גודל השליחות שעשית!”

נפרד מהם שמואל והלך לבקש את חבריו…

בחבלי קליטה

בשנת תרע"ג פסקה העליה מתימן. האיגרות והכרוזים ששוגרו על־ידי שמואל בשם ר' בנימין שיתקו את יצר־העליה שהתעורר בקרב הקהילות היהודיות והעולים דחו את יציאתם עד אשר ישתפר המצב ושוב ייקראו לעלות.

באותם הימים יצא שמואל לרוסיה לבקר את אמו הישישה ואת אחיותיו, אך מיד עם הגיעוֹ לעיר־מגוריהן יקאטרינוסלב הבחין כי לשלטונות נודע דבר שובו, ומחשש פן יאסרוהו ויפקדו עליו את עוון עריקותו מהצבא ובריחתו מהכלא, נאלץ לעזוב את העיר. שעה קלה בלבד ראה את אמו ועזבהּ שבורת־לב ושטופת־דמעות בהבטיחו להעלותה לארץ עם בוא האפשרות הראשונה.

בשובו לארץ מביקורו החטוף ברוסיה, נענה שמואל לדרישת חבריו בועדה לקליטת יהודי תימן, לעבור בארץ ולבחון את מצב העולים. בביקוריו במושבות בהן נקלטו, ראה גילויי ידידות נלבבת ואחוה יהודית עמוקה כלפי העולים מצד בודדים במחנה הקטן של הפועלים ואחדים מבין האיכרים. ולעומת אלה רבו גם רבו המתנכרים, שהתאכזרו כלפי התימנים. קרה והתימניות שיצאו לאסוף זמורות וענפים יבשים בכרמים, כדי להסיק בהם את תנורם לאפות פת־לחם, נתפסו והוכו על־ידי הכורמים, ומשהיו בורחות מידי מכיהן שילחו בהן את הפועלים הערביים, שתפסון, קשרו ידיהן והובילון קשורות אל זנב החמור.

מעשי־אכזריות אלה פגעו קשות בתימנים שחשו עצמם משוללי זכויות ונטולי אחיזה ועולמם חשך עליהם.

שמואל הלך ממושבה למושבה ונפגש עם העולים במקום־מגוריהם – ברפתות ובדירות הרעועות. בחדרה חלו רבים מהם בקדחת ובמחלות אחרות, וכששים נפש, רובם ילדים, נפטרו אותה שנה בחדרה ובפתח־תקוה בלבד. נאנחים ונאנקים במכאוביהם הטיחו כלפיו החולים:

“על מי יש לנו להישען? למי נפנה בצערנו? אם יש לנו תביעות כלפי המושבה, אין נענים לנו, ואילו אם לאיכרים תביעה כלפינו – מיד קוראים לנו.”

תקוות רבות תלה שמואל בהסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה ובגליל, ואכן בועידת ההסתדרות החקלאית שנתקיימה באותם הימים בבן־שמן, הרים ברל כצנלסון את קולו ודיבר בזכות העולים התימנים ובהרצאתו המקיפה על מושבי־הפועלים אמר:

אַל נתן לברוא בחברתנו באופן מלאכותי אלמנטים משוללי זכויות ומשוללי אחיזה. בתי התימנים הנבנים עכשיו רצויים מאוד בשביל להקל את מצב אחינו עולי תימן ברגעים הקשים כל־כך, אבל אין לראות בהם בתי מגורים בלבד. אין זו צורה מספיקה של התישבות. במידה שהפועלים התימנים מתאזרחים בארץ ובעבודה, הם יכולים וצריכים להשתתף בקבוצות ובמושבי־הפועלים יחד עם האשכנזים. איני יכול להעלות על הדעת, שבחברתנו אנו יכולים בנידון זה להיות איזה ספקות."

ובין ההחלטות שנתקבלו באותה ועידה דנה אחת במצבם של התימנים:

“הועידה מביעה את רצונה שהפועלים האשכנזים ישימו לב ביותר לחיי אחיהם התימנים, יתיחסו אליהם ביחס חברים וישתתפו בעבודה להרמת מצבם. הועידה מכירה שבנוגע לבנין בישובים חדשים וסידור קבוצות, אין לעשות שום הבדל בין הפועלים התימנים והאשכנזים.”

באותם הימים פירסם שמואל את מאמרו הגדול “לאחר עליית תימן”, בו הציע הצעות רבות לתקנת המצב הכלכלי והחברתי במקומות ריכוזם של העולים. בין היתר דן במאמרו גם ברכישת שטחי־אדמה לצרכי התישבותם של עולי תימן על־מנת שיוכלו להתפרנס מהמשק העצמי שלהם אשר יעובד על־ידיהם ובני משפחותיהם ורק חלק מזמנם יעבדו כשכירים אצל האיכרים. הוא תבע לבנות בשביל העולים שהגיעו והעומדים להגיע בתים הראויים למשכן בני־אדם, להכין בעוד מועד מקומות־עבודה לעולים, להקים בכל מושבה ומושבה שירותי־רפואה קבועים ומסודרים, לערוך בדיקה רפואית כללית של העולים ולהפיץ בקרבם ידיעות על ערך הרפואה ולעודדם לבקש עצה רפואית בשעת הצורך, דבר שלא היו רגילים לו בתימן.

מקץ 38 שנים, עם קום מדינת ישראל, זכה שמואל לראות בחיסול גלות תימן, הגולה היהודית העתיקה ביותר. “על כנפי נשרים” באו ועלו ממערב, מדרום ומצפון המדבר הגדול ואף מחצרמוות במזרח. במכתב שכתב שמואל באותם הימים ליקירי נפשו הוא מלווה את המאורע הגדול של חיסול גלות תימן בדאגה להאדרת חלקם של עולי תימן בתקומת מדינת ישראל העצמאית. וזו לשון המכתב ששיגר בג' ניסן תש"י לבנו מנחם:

"…בזמן האחרון נתבקשתי על־ידי חברים לבוא במגע עם העולים התימנים שבאו באחרונה. לא יכולתי לסרב להם ונעניתי ככל שיכולתי. המדובר בציבור גדול שעלה לארץ מנבכי ארץ רחוקה חסרת־תרבות. אחינו התימנים הביאו אתם חיי־נפש, אמונים הם עלי התורה היהודית המסורתית, נימוסיה וחכמת־החיים שלה, בעוד כל תפוצה יהודית אחרת כבר מושפעת מהתרבות האירופית. בשדה החינוך במזרח התיכון ובמרוקו פעלה בהתמדה במשך 70 שנה “חברת כל ישראל חברים”, אמנם לא ברוח ציונית, אבל ברוח יהודית, לפי מושגיה, ובתוך מסגרת של ידיעות כלליות אלמנטריות השאובות מהספרות או התרבות הצרפתית. אבל ליהודי תימן אין רכוש רוחני אחר זולת התרבות העברית הקדומה. אין הם כמובן אנשים חסרי־תרבות, אבל הם נעדרי השכלה. מעטים מהם יודעים את ארבע פעולות־החשבון, ולמי מהם יש מושג נכון על עולם ומלואו, על עמים וארצות ואף על עמם וארצם הם? לחוצים על־ידי הערבים, מובדלים מן העולם החיצוני – כאילו היו נתונים בהסגר רוחני, בתוך חלל סגור הרמטית וכאותו חומר המשומר המקיים את סגולותיו הטבעיות משום שאין הוא בא במגע עם האויר, והמתגלות שעה שהנך משחרר אותו מבית־קיבולו, כך נשתמרו בקרב התימנים תכונות רוחניות ונפשיות, כפי שהיו לפני ימים רבים. מבחינה אנושית זוהי תופעה בלתי־רגילה של תרבות שנשתמרה בטהרתה ללא תערובת מלפני דורות ומבחינה סוציולוגית בודאי שיש ענין רב לחקור את התופעה, אבל מבחינה ישובית ומדינית יש מקום לדאגה חמורה כיצד להקנות לציבור זה את הטוב והחיובי – הן בתוכן והן בצורה – בחיים החדשים בזמננו. כיצד לשלב את ‘חוני המעגל’ הקולקטיבי הזה בן־הרבבות במציאות שלנו?

מובן מאליו כי הילדים יקבלו את חינוכם בבית־הספר, אבל תעבורנה שנים לא מעטות עד אשר יגיעו לאחריות ישובית, ציונית ומדינית. אך מה יהיה על כל הציבור המבוגר? הרי מן הדין שיתאזרח בחיים ובעבודה ובתרבותנו המודרנית בצורה נאותה. כיצד ייעשה הדבר? כיצד ייקלט בארץ קליטה ציונית וסוציאליסטית? בימי העליה השניה מנו עולי תימן מאות וגם אז התנקמה בנו, אם כי לא היה בכך משום סכנה, העובדה כי הישוב הזניחם מבחינה תרבותית־חינוכית, ואילו כעת יש לפנינו רבבות! מחנה עצום של עסקנים נאמנים ויד מכוונת דרושים לשם כך. מי יתן ויימצאו הכוחות האנושיים להדרכתם ולחינוכם ולהשרשתם בתוכנו…"

 

חלק שלישי: עד עלות השחר


וַיִוָּתֵּר יַעְקֹב לְבַדוֹ וַיֵּאָבֵק אִיש עִמּוֹ עַד עַלוֹת הַשַּחַר:

בראשית ל“ט, כ”ה

הפגישה בקסטינה

בשנת 1911 ביקר ד"ר רופין במושבה קסטינה שהיתה אז הישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ. קסטינה נוסדה ב־1897 על־ידי “חובבי ציון”, ועשרים משפחות באו להתאכר בה ולהוציא לחמם מאדמתה. נסיונם בעבודת החקלאות היה דל מאוד, הענף העיקרי במשקיהם היתה הפלחה והם נעזרו בעבודתם על־ידי ערביים. באו שנות־בצורת ופגעי־טבע אחרים, המתישבים נתפסו ליאוש, ואחדים מהם עזבו את המושבה.

ד"ר רופין ביקש להכניס למושבה אנשים צעירים מבין ציבור־הפועלים וניסה לארגן קבוצת פועלים אשר יקבלו לרשותם שלושה משקים שנעזבו. ביזמת המשרד הארץ־ישראלי נתארגנו ששה־עשר פועלים חקלאים שעבדו בחוות הלאומיות בחולדה, וביניהם יעקב זסלבסקי־אורי וזרחי והם שהזמינו את שמואל יבנאלי, חברם משכבר הימים, להצטרף אליהם ושמחו מאוד שעה שהסכים להיענות להצעתם.

בבואם לקסטינה החלו להכשיר את המבנים העזובים לבתי־מגורים ולבניני המשק, רכשו מהתקציב שניתן להם פרות, בהמות־עבודה ומחרשות חדשות, במגמה להקים משק מגוּון, שראשיתו טיוב הקרקע וזיבולו, הכנסת גידולי־שדה חדשים ומחזור־זרעים המעשיר את הקרקע ומעלה את תנובתו. ד"ר רופין אף מצא דרך לרכוש שטח של שלוש מאות דונם אדמה בקרבת המושבה לנטיעת יער, על־מנת שעבודת היעור תשמש ענף־עזר לקבוצה החדשה.

שמואל התחיל את עבודתו בקבוצה בחרישת חלקות־האדמה שהוכשרו לגידולי־קיץ, וכפי שהיה נוהג בשעתו בגליל, היה משכים לטפל בבהמות, לנקותן ולהאביסן.

בלכתו אחרי המחרשה נתחדשו עליו ימי־האושר שידעם מאז, ונפשו נרגעת לאחר ימי־הסערה שעברו עליו בשליחות. בשבתות היה שמואל נכנס ובא אל בית המורה דוד זוכוביצקי, שאף הוא ואשתו רחל, בת למשפחת הרב אהרונסון הידועה ברוסיה, ואחות הסופר ז"י אנוכי ישבו אז בקסטינה. ברל כצנלסון שעלה יחד עם זוכוביצקי לארץ ונקשר אליו קשרי־רעוּת, הוא שהציג לפניו את שמואל.

שמואל נמשך אל המורה הצעיר ואל ביתו, ומצא בו איש־שיחה רב־ענין, אוהב ספר ומשורר בנפשו. כל פגישת־שבת בביתו, היתה מעשירה את נפשו. באחד מביקוריו בבית המורה הכיר שמואל עולה חדשה שבאה מבוברויסק שברוסיה, עירו של ברל, ושמה רחל כצנלסון. לא היתה כל קרבה משפחתית בינה לבין ברל, אך קרובה היתה לו ברוחה, נמשכה אחר דמותו של ברל שעלה לארץ לפניה, ואף היא ביקשה להצטרף אל הקומץ הקטן של אנשי המהפכה היהודית שמרדו בחיי הגלות ונשאו את נפשם לתחיית העם היהודי בארצו. ועתה, בטרם כניסתה לחיי־עבודה, באה בהמלצתו של ברל אל המורה בקסטינה להעמיק ידיעותיה בלשון העברית ובתנ"ך והתגוררה בביתו.

לאחר כמה שבועות נפגש שמואל בבית המורה עם עולה חדשה, הניה רוזנוייר, אף היא מבוברויסק, אחות וחובשת לפי מקצועה, שהגיעה זה מקרוב לארץ. רחל כצנלסון, שהכירה אותה עוד מימי ילדותה, והמורה שבביתו התארחה, סיפרו לשמואל על עבודתה המקצועית של הניה ברוסיה, בקרב האיכרים שבמחוז סימבירסק, אחד המקומות הנידחים במדינה. אף היא, כרבים מבני הנוער היהודי, “הלכה אל העם” הרוסי להושיט לו עזרה וסעד. שנתים עבדה הניה נאת־המראה בקרב תושבי הכפרים ברוסיה, באזור שהיה נגוע במחלת העגבת, העוברת בירושה מדור לדור. לבדה, לפעמים בלא עזרת רופא, עבדה בת־ישראל ענוגה ועדינה זו, בין הגויים במסירות־נפש וראתה בעבודה שליחות חייה. אך יום אחד – ובמידה רבה בזכותה של רחל כצנלסון – נפקחו עיניה לראות בעניוֹ ובסבלותיו של עמה היא ונתגלה לה אורה של ארץ־ישראל. הניה עלתה לארץ והתחילה לעבוד כאחות וחובשת בחוַת בן־שמן.

שמואל התרשם עמוקות מיפיה וחן הליכותיה של הניה ואף הוא עורר את תשומת לבה. יום אחד נפגשו מבטיהם ואורה גדולה הציפה את לבם…

במשך ימי שבתה בקסטינה הרבו להיפגש וגם לאחר שעזבה היה שמואל מגיע מדי סוף־שבוע לבן־שמן להיפגש עם הניה וקשרי־הידידות ביניהם גברו והלכו. שמואל היה מלמדה תנ"ך, קורא באזניה ממיטב השירה העברית ומתרגמה לרוסית, ואילו הניה, שהיתה בקיאה בספרות ובשירה הרוסית, היתה משמיעה לו בעל־פה שירים רבים, שהיו חקוקים בזכרונה ועדיין התנגנו בנפשה מאז תקופת עבודתה בכפרים הנידחים ברוסיה.

בביקוריו בבן־שמן סוּפּר לשמואל על עבודתה של הניה. אחות למופת היתה ובנאמנות רבה טיפלה בפועלי החוה, שגרו בצפיפות בבית הגדול סביב החצר, ובמשפחות התימנים שבשכונת בצלאל. עבודה רבה השקיעה לשיפור המצב הסניטרי במקום, במו ידיה סידרה מרפאה וחדר־חולים, והגישה עזרה רפואית לחולים.

ככל שהוסיפו להיפגש כן גברה ידידותם. הניה ביקשה לדעת יותר על חייו ועברוֹ של שמואל ובמיוחד על שליחותו לתימן, וסיפוריו של שמואל על הנופים שראה, נופי טבע ונופי אדם, על דמויות האנשים שפגשם בנדודיו, על מצוקתם של יהודי תימן, על התקוות שעורר בלבם, ועל האכזבות שנחלו העולים בצעדיהם הראשונים בארץ, שגרמו אף לו מפח־נפש ויסורים – מצאו הד בלבה של הניה וקירבוה קרבת־נפש רבה לשמואל. בכליון־לב היתה מצפה לפגישותיהם בסופי השבוע, חרדה פן יאונה לו מה בדרכה אליה.

ערב־שבת אחד בימות־הגשמים, שעה ששמואל היה בדרכו מקסטינה לבן־שמן, התחיל לרדת גשם שוטף והוא נרטב עד לשד עצמותיו. בהגיעו להניה אחזה בו צינה קשה וחומו עלה. הניה שיִסרה את עצמה על הסכנות ששמואל נוטל על עצמו בדרכו לפגישותיהם טיפלה בו בחליוֹ בתום־לב ובמסירות רבה, ומשהבריא ועמד לחזור לקסטינה אמרה:

“אסור לנו לסכן את חייך. הגיע הזמן להקים את ביתנו ושוב לא נצטרך להיפרד.”

“יקרו לי דבריך, הניה,” השיב שמואל. "כל הימים אני הוגה בכך. אך דבר לי לספר לך שלא סיפרתיו עד היום… "

הרצינה הניה ושאלה:

"וכי עוד דברים עמך שלא סיפרת לי? ספר איפוא, צמאה אני לדעת הכל, הכל… "

“הן אחות את,” השיב שמואל, “ומי כמוך יודעת מה כוחה של התורשה… לפני כמה שנים חליתי בריאותי, והמחלה היתה אנושה מאוד. שלושה חדשים שכבתי בבית־החולים של ד”ר חיסין עד שרפא לי. אך הוא אמר לי כי הייתי חולה אנוּש…."

“לא ייתכן,” הפסיקה הניה רכות את דבריו, “כי היתה זו מחלה אנושה, שאם כן הדבר ודאי שלא היית עומד בתלאות שפקדוך בנדודיך במדבריות תימן ואל לך לחשוש פן תוריש את המחלה…”

“מכירה את מקרוב את ד”ר חיסין," אמר שמואל, “ובקשתי אליך, כי נשאל לחוַת־דעתו. מצפוני מצווה עלי לפנות אליו.”

“טוב, שמואל יקירי, נעשה כדבריך,” השיבה הניה.

ד"ר חיסין שהכיר את הניה כאחות שהיתה לפעמים נעזרת בעצתו ושאף זכר את שמואל מימי־מחלתו שמח לפגישה עמהם.

“ד”ר חיסין, מכיר אתה את הניה, וגם אותי," פתח שמואל, “בזמנו, בטרם צאתי לתימן הייתי חולה וטיפלת בי. באנו לשאול אותך, כרופא, האם מותר לנו לבוא בברית נישואין?…”

נתחייך ד"ר חיסין וענה: “אני מכיר היטב את שניכם. אך כלום לא יכולת להביא לך בת־זוג מבנות תימן ולקיים מצוַת מיזוג גלויות?…” אך למראה פניו של שמואל שהחוירו למשמע דבריו ומבטה הנואש של הניה, מיהר והוסיף: “אל דאגה, אך לצון חמדתי לי, כדרכי תמיד. מבחינה רפואית אין כל מניעה לנישואיכם, וגם העובדה שעברת דרך כה קשה ומיגעת ויצאת בשלום מעידה על כך… בר־מזל אתה, שמואל. בחרת בבת־ישראל נאה ונאצלת. וגם אותך, הניה, מברך אני מקרב לב. ראויים אתם לצעד חשוב זה ועוד תקימו משפחה לתפארת…”

נרגשים ונפעמים ובדמעות־אושר בעיניהם נפרדו שמואל והניה מד"ר חיסין ויצאו לדרכם.

מכתב לברל כצנלסון

בחורף שנת תרע"ד – סמוך לנישואיו של שמואל – נתקיימה בראשון־לציון הועידה הרביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה. אחד הנושאים העיקריים שעמדו על סדר־יומה היה הקמת מושב־עובדים על אדמת הקרן הקיימת. ברל כצנלסון שהיה הרוח החיה בועידה הקדיש בה את עיקר דבריו לגיבושו של הרעיון ההתישבותי החדש וקרא לציבור פועלי המושבות להתלכד סביב המשימה החדשה, להתמחות בעבודה החקלאית לענפיה השונים ובניהול משק עצמי, לגילוי יזמה משקית, לתוספת ידע מקצועי ולצירוף גרעינים התישבותיים. היה בדבריו משום התוַיית דרך חדשה ליצירה החברתית והמשקית של ציבור־הפועלים.

שמואל, שאף הוא נבחר כציר לועידה, התרשם עמוקות מרעיונותיו של ברל, שרבים מהם כמו נחצבו מלבו הוא ושתה בצמא את דבריו שהיו כמשב רוח מטהרת ומרעננת. בין היתר אמר ברל:

“כל כיבושי־העבודה החדשים, מרוחמה החדשה ועד דגניה, תחילתם נעוצה בתוך נקודת־הכיבוש הראשונה, בתוך העבודה והמלחמה בעד העבודה במושבה הישנה. כיבוש־משנה היא עבודתנו! כובשים אנו קודם־כל את עצמנו. מחנכים את עצמנו בעבודה ובנסיון. עושים את עצמנו כלי ראוי לתפקידו וכובשים גם את האחרים. זורעים את הכרת העבודה, בוראים את אפשרותה.”

מפאת מחלה שתקפתו חזר שמואל לקסטינה לפני סיום הועידה וכעבור כמה זמן נודע לו, כי בהמלצת ברל נבחר כחבר הועד המרכזי של ההסתדרות החקלאית. שמואל היסס אם אכן ראוי הוא לבחירה זו ושיגר אל ברל מכתב בו העלה מהרהורי לבו על מצבו של ציבור־הפועלים והישוב בכללו, וזו לשון המכתב:

קסטינה, סוף שבט תרע"ד

דוב יקירי4

"חיכיתי למכתב ממך, ולא בא – ואחליט אני לכתוב לך. לא מילאת את בקשתי, כפי שנדברנו ביפו בראש־השנה. ותתן לבחור בי במרכז.5 ואף אני אשם בדבר, כי צריך הייתי להודיע בריש גלי, שאין אני יכול להיכנס השתא במרכז.6 אך כשקבלתי הידיעה על־דבר הבחירות קשה היה לי להסתלק. אמנם אני כמעט בטוח שהפופולריות שלי בין הפועלים היא לעת־עתה בלי שום זכות מצדי ואינה אלא אור מתעה, אבל מה אעשה? האצא ואצעק בראש חוצות על זאת? – לא. ולכן החלטתי לקבל עלי את אותו החלק מהעבודה שיכול ליפול על חבר המרכז, בלי להיות בטוח מראש כי אמלאהו כראוי. ואם כך, הרי מתחיל האיפכא מסתברא: היש עבודה? היש אפשרות לעשות איזו עבודה בתנאים כאלה שאני נתון בהם מצד אחד, ובתנאים שנתון בהם המרכז מצד השני? – – – ולא שירת יאוש רוצה אני להשמיעך בזה. – – – מצד אחד הריני נכון להשלים עם ‘יום הקטנות’, עם עבודה יבשה וחסרת ברק של רוח־הקודש הנצרכת מדי שעה בשעה. הרי אנו נמצאים בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. עבודתנו מצד אחד פעוטה מאוד במקום וחשובה מאוד בערכה. המחשבה על־דבר השניוּת הזאת אינה באה לשמש לנו נחמה, אלא כדי לעמוד על המצב. ואביא כמה דוגמאות:

מעשה בשלושה יהודים שרצו לבנות את בית־החרושת לתעשיית רעפים בבן־שמן. ענין לא חשוב כלל, שבעולם המיושב אין דשים בו, ואילו פה הופך הדבר ל’ענין’ חשוב. אך בסופו של דבר לא יצא מזה כלום. אבל אילו היו איזה תוצאות חיוביות ממש, כי אז…

"כי אז! זה הדבר. זהו ה’כּי אז’ המלווה אותנו בכל, אם יהיה בכּך וכך, כי אז נשגשג ונפרח!

"דוגמא שניה – הגימנסיה ביפו או בירושלים. פעוטיות המעשה מצד אחד ורחבות הפרספקטיבה (אולי המדומה, אבל הן חיים אנו בפרספקטיבות מדומות כאלה) מצד שני, בולטת כאן למדי.

"מצב כזה הלא צריך לעודד אותנו בעבודתנו, שכן שמע מיניה, כי הקרקע מוכשר, וההצלחה בטוחה ואין הדבר טעון אלא עבודה ועבודה. מאידך גיסא, הרי מצב כזה מביאנו למעין ספקולציה של יצירה, הדומה למשחק־קלפים.

"וטרם אסביר את הדבר, אגע בענין אחד שאף הוא אינו אלא פּן אחד מהפנים המרובים שלישוּתנוּ הציבורית בארץ; כוונתי לאי־ההתאמה הגדולה בין המעשה ובין העושים. הייתכן כי אנשים בלתי־חשובים ייצרו דברים חשובים? הן עבודתנו היא בלי ספק גדולה וחשובה מאוד ואין לזלזל בגדלות המעשים שנעשו, כשם שאי־אפשר לטול את האור ולו אפילו מנר קטן. ומי ומי הם העושים? הלא אנחנו כולנו (חוץ מיחידים בודדים) – בני הדור העבר ובני הדור הזה. אך האם ניתן לבוא ולומר כי אמנם גדול הוא דורנו? לא, אומר אני, בהכרה ברורה. ואין אני מטה את הכף לצד השלילה, והחיים מראים לנו את פני הדור.

"ולכן הוטל עלינו גם להתעסק בספקולציה של יצירה! הוטל רעיון בחללו של עולמנו, הרי אתה חוטפו ואינך יודע מה יהיה בסופו – היקבל צורה ממשית, היתגשם או שמא ימות באבּוֹ?

"אולי שמעת על אותו יהודי החולם ליסד כאן חברה יהודית לביטוח־חיים, הנה רואה אתה לפניך יהודי ’בעל חלומות’ כביכול, אך לא מן הנמנע כי בעוד שנים אחדות יקים חברה גדולה ועשירה עם סניפים, דירקטורים וכו' – ואין אתה יודע את אשר לפניך… או שהנך קורא ב’הפועל הצעיר’ מכתב מנחלת־יהודה על פלוני הבונה ביתו מחומר מיוחד, והיה אם יצליח, יהיה בכך כדי להוזיל את הבניה ועל־ידי כך גם להקל על בנין בתים לתימנים, ואין אתה יודע כיצד להתיחס להתחלות אלו. לפעמים הנך נוטה לבטלן, אך באה המציאות ומטפחת על פניך ומראה לך שאמנם קם הדבר והיה, על אף שלא רצית להאמין בו.

"יש דברים פחותי־ערך שגם אותם יש למדוד באותו קנה־מידה עצמו. כך, למשל, ביום בהיר אחד נכנס למערכת ’הפועל הצעיר’ ‏(ואני עבדתי אז ב’הוצאת לעם’) ר' בנימין ותחת לברכנו ב’שלום' הרגיל, אמר בהטעמה מיוחדת: 'ברוך יומכם’. אין זאת כי בחלה נפשו בה’שלום’ שאנו משתמשים בו בכל מקרה ובכל עת, וברצותו לגוון ולהעשיר את שפתנו, הריהו בא לחדש את נוסח הברכה, כגון ’ברוך יומך’, ’ברוך לילך’ וכיוצא בזה. אך דבר לא יצא מזה, הנוסח החדש לא נתקבל על דעת הציבור בעוד שחידושי־לשון רבים אחרים נקלטו ונשתרשו בשפה. ואין לדעת אם חידוש־לשון או רעיון חדש כלשהו עתיד להיקלט בציבור ואם לא.

"הוא הדבר לגבי ענין אחר: מהו הדבר הקובע דינו של מעשה לחיים או למוות? הנה, למשל, קראנו על חברת ’אחוזת־נחלה’ שנוסדה על־ידי אחד בן אהרון, ושוב החיוב והשלילה עולים ויורדים ומי יודע ידו של מי תהיה על העליונה. האומנם תלוי הדבר בחוקים בלתי־ידועים לנו, או אולי במקרה בלבד? איך תדע לקבוע מראש את יחסך אל הדבר? התאמין להגיונך? והרי לא אחת סותרים החיים את מסקנותיו. התאמין להרגשתך הבלתי־משועבדת אל ההגיון? אבל כיצד אפשר לשתות בים החיים בלי תרנוֹ ומשוטו של ההגיון?

"זאת ועוד: כל הציבור שלנו רואה בשפה העברית קנין לאומי ועל כן נלחם עליה. אבל הציבור שלנו מוקיר כל קנין לאומי ואף־על־פי־כן אין הוא נלחם עליו! ונשאלת השאלה – מדוע? וכלום על השפה הוא נלחם? כלום השתנה דבר בחיי יום־יום של הציבור ביחס לשפה? וכלום בעתיד הקרוב, שעה שהמרכז החדש שנבחר בועידה יתחיל בפעולה, אוכל תמיד להסתלק מאורח־מחשבות זה וההרגלים האלה ולהתאזר עוז לשקול כל מעשה או כל רעיון, ולקבוע את ערכם הנכון? איני יודע.

"ובכל־זאת, כפי שאמרתי לך בראש המכתב, הריני מקבל עלי ’לעבוד’ ולמלא במידת יכלתי כל שיוּשת עלי, אך הריני חוזר ושואל, מה היא העבודה? הסבור אתה שהיא כולה מוכרחה להיות פנימית, בארץ, או גם חיצונית בחוץ־לארץ? והעבודה בארץ מצד אחד הריהי בשם ’הסתדרות פועלי יהודה’, ובמובן הצר השם ’פועל’ מציין את הפועל העובד במושבות ובחוות, כפי המקובל. אבל עלינו מוטל התפקיד לחנך את הפועל לחנך את הפועל ולהכשירו לקראת עצמאות בחיי עבודה ויצירה. אותה השאלה קיימת גם לגבי הצעירים העולים עכשיו מרוסיה ומגליציה. כיצד להפוך אותם לעובדים בעלי־הכרה?

"אולם קיימת גם השאלה: מה היא ההסתדרות? האם היא מיצגת רק צעירים חדשים נלהבים ובלתי־מנוסים בחיי הארץ ובעבודה, וביניהם גם תימנים חלכאים, או גם את אלה מבין הפועלים שחדלו כמעט להיות ’פועלים’ במובן הרגיל. אם, למשל, היא מקבלת עליה לסַפק אשראי, או להשתדל בדבר הכנסת תיקונים חקלאים לאיזה מושב, וכדומה? כמדומה שעל השאלה הזאת אפשר להשיב בשלילה, ולא מן הנמנע שבזמן מן הזמנים תקום בארץ מין הסתדרות של בעלי־בתים זעירים, או איכרים זעירים, והיא תדאג לעניניהם הכלכליים והחברתיים המשותפים?

"אפשר להוסיף ולשאול מה הם הענינים המשותפים בין הפועל החדש העובד במושבה או בחוה ובין חבר ’מושב’ או קבוצה? הדו־פרצופיות, כשהיא לעצמה, שמוכרחה להיות להסתדרות אינה מפחידה אותי, לא איכפת לי הדבר. אלא שדרוש שיהיה קשר אמיץ ממשי בין הפועלים השכירים ובין המתאחזים ברשות עצמם על האדמה. האם יכול להיות קשר כזה?

"זאת ועוד: אגיד לך מה שליבא לפומא לא גליא, כי אם אכן עומדים אנו לפני עבודה גדולה מאוד, הרי השאלה היא – כלום יכולה להתקיים צורה ישובית של חוות על אדמת הקרן הקיימת המעובדות על־ידי פועלים ופקידות מצד מושבי איכרים זעירים ואף לעלות עליהם בכמות ובחשיבות? מה עדיף – חוות מסוג זה, או מושבי־פועלים? ועוד שאלה לי אליך: מה דעתך על מושבי־פועלים המיוסדים על משקים בני 5, 6, 10 דונמים אדמה המתקיימים על־יד אחוזה בת אלפים דונמים השייכת לבעל־אחוזה עריץ ומושחת?

"ואין לדחות את הויכוח בשאלה זו. מחויבים אנו – ההסתדרות והקרובים אליה – לתת לעצמנו דין־וחשבון למען שלא נקולל בעתיד. הכוונה היא למושבי־פועלים, שלפי התכנית יוקמו על־יד אחוזות גדולות.

"וזו התכנית המוצעת: העשיר, או חברה של עשירים קונים חלקה גדולה: ’חובבי־ציון’ קונים על־ידה חלקה קטנה, כדי להקים עליה מושב־פועלים וסבורים הם כי על־ידי כך מצילים הם את המולדת. אבל, יקירי, בעוד אנו מתנגדים לפקידות בחוות, הרי בשעה שאנו דנים במושב־פועלים על־יד אחוזה של יחיד או של יחידים, אנו שוכחים כי במשך שנים אחדות, או עשרות שנים, יתהווה בהם מצב גרוע מזה הקיים בחוות. כלום לא יהיה עמוק ומכאיב ההבדל שבין בעלי־האחוזות ובין הפועלים ובין ילדיהם של אלה? כלום לא יהיה שם מקום לשעבוד בצורה היותר גרועה? ואין להרחיב את הדברים שהרי התמונה ודאי ברורה לפניך.

"ואפשר שבמקום לסייע בהנחת היסודות של הישוב הבלתי־צודק והעתיד להתנַוון, מוטב כי נתחיל מעתה להילחם בתופעה הזאת? יכול להיות שכשם שאנו דורשים מאת הקרן הקיימת ליצור ישובי־עובדים, כך מחויבים אנו לדרוש מאת המשרד הארץ־ישראלי בתור מוסד ציוני להימנע בכל תוקף מהעברת אדמת ארץ־ישראל מידי אפנדים ערבים לידי אפנדים עברים.

"אפשר צריכים אנו לדרוש מהמשרד הארץ־ישראלי שישים לו לחוק לבלי למכור ליחיד אדמה יותר מכפי שהוא ובני־ביתו יכולים לעבדה, ולקבוע את היחידה הקרקעית המירבית בבעלותו של יחיד.

"ולשאלה – מי גאל את ארצנו אם לא העשירים, התשובה היא – העם, הקרן הקיימת. אם העשירים רוצים להשתתף בעבודת התחייה יתנו מכספם לקרן הקיימת ויאפשרו על־ידי כך לגאול את אדמת הארץ על־מנת לעבדה ולישבה.

"נתארכו הדברים, אבל עוד לא תמו, הארכתי בשאלה האחרונה (אם כי לא את כל אשר עם לבי אמרתי) ונטיתי הצדה מן המדובר בנוגע להסתדרות. אבל עלי לסיים. השעה מאוחרת. ומחר עלי לקום לעבודה. הן אצלנו עובדים משעה חמש עד ארבע בבוקר עד הערב, וגם משום כך תהיה עבודתי במרכז מוגבלת. ובכל־זאת אנסה לקבל עלי את האחריות בפני ההסתדרות. הן לא לבד אשא בעול אלא יחדיו נהיה ונפעל. ואם תזדמן לי עוד שעה טובה אגמור את יתר הדברים.

"כעת הריני נפרד ממך בברכת־עבודה.

שמואל."

ברל עונה לשמואל במכתב קצר:

עין־גנים, שבט תרע"ד

"שמואל הטוב,

"את מכתבך קיבלתי, והרבה, הרבה אמר לי. זהו המכתב הראשון, שאני מקבל בימי־חיי ההסתדרותיים. שאלותיך – שאלותי, ויש גם מה להשיב ומה לשאול שוב. אבל הפעם אין אני מסוגל לעשות זאת. בשביל זה אני צריך להיות רגע את עצמי. וזה אין לי עכשיו, נמשל אני לסוחר הגדול, הפזור על־פני שבעת הימים. אני צריך לדבר אתך כל־כך הרבה, והעיקר לא לאבד בתוך כל העסקים המרובים את החוט. שמע־נא, שמואל, לשבת זו אני מזמין לישיבת הועד המרכזי בבן־שמן. כמדומני שליום א', יש גם הזמנה אליך מוַעד התאחדות המושבות. אל־נכון איני יודע, גם אני עוד לא קיבלתי הזמנה. בכל אופן הלא תבוא ונתראה. כבר מוכרחים להתראות. הענינים יותר ויותר מחייבים. בוא־נא, ביום הששי בערב כבר תוכל להיות בבן־שמן.

ברל."

חליפת מכתבים זו והפגישה שנערכה ביניהם בעקבותיה העמיקו את הידידות הגדולה בין שמואל וברל.

בבן שמן

לאחר נישואיו עם הניה עקר שמואל לבן־שמן ושם כוננו את ביתם. בי"ח אלול תרע"ה נולדה להם בת. ושם נתנו לה – אראלה. הניה הוסיפה לעבוד כאחות וחובשת, הרבתה לקרוא בספרי־רפואה והשתלמה במקצועה. ביד אמונה סעדה את נפגעי הקדחת הרבים בחָליים ודמותה הקורנת של האחות החלוצה השפיעה חום־לב ואהבת הבריות על כל הבאים עמה במגע. באין רופא־בהמות בחוה היתה בשעות הפנאי ממלאת את מקומו ומטפלת גם בבעלי־החיים שברפת.

שמואל עבד כשכיר־יום בנטיעות החוה והתחיל בכתיבת ספרו על מסעותיו בתימן. הניה שנטלה על עצמה את עול הדאגה לצרכי הבית ולמשפחה הפכה את צריף־מגוריהם הדל לקן משפחתי חם, איפשרה לשמואל להתמסר לעניני הציבור וחייהם היו מוארים באור של אהבה גדולה ובמרכזם – הדאגה לגידולה של אראלה.

והימים ימי ראשית מלחמת־העולם הראשונה. עם הצטרפותה של תורקיה כבעלת־ברית לגרמניה הוטל מצור על הישוב היהודי. אלפי יהודים נאסרו וגורשו מהארץ. בין המגורשים – יוסף אהרונוביץ ורעייתו הסופרת דבורה בארון, יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון ורבים אחרים. יוסף טרומפלדור יצא מהארץ חדשים אחדים לאחר פרוץ המלחמה במטרה ליסד גדודים עבריים שילחמו לשחרורה של ארץ־ישראל, לצדה של אנגליה. הישוב נוּתק מתפוצות הגולה. השליטים התורכים החלו לגייס אנשים לעבודות־חירום ולהחרים במושבות בהמות־עבודה ועגלות. האניות חדלו לבוא לחופי הארץ. פסקה אספקת המזון, המחירים האמירו והרעב פשׁה בארץ.

למרבה האסון באה מכת הארבה שהשחית את הנטיעות ואת גני־הירק והגביר את מצוקת הרעב.

עם גבור גזירות הגירוש מרחפת על הישוב סכנת חורבן וכלָיה וכדי לשמור על הקיים קמה תנועת ההתעתמנות, ושמואל היה מהראשונים לקבל את האזרחות התורקית.

המצב פגע קשות גם באנשי־הרוח שבישוב. חדלו להופיע עתוני הפועלים “האחדות” ו“הפועל הצעיר”, נדם קולם של סופרים והוגים ונכרת מקור מחייתם. י"ח ברנר שהתגורר בירושלים וזמן קצר לפני־כן סיים את כתיבת ספרו “שכול וכשלון” שפרקים ממנו פורסמו בעתונות הפועלים, נענה להזמנתו של הסופר והאגרונום יצחק וילקנסקי, שהיה מנהלה של חות בן־שמן, לבוא ולהתגורר בבן־שמן, וידידותם של שמואל והניה עמודו לו ולמשפחתו לשאת בקשיי הזמן.

שמואל שנבחר בועידה הרביעית של פועלי יהודה כחבר למרכז ואף היה חבר בועדת־התרבות היה ממונה על קרן מיוחדת שיִסדהּ ברל כצנלסון לשם הוצאת ספרית “אדמה”. בידעו את מצבו החמרי של ברנר הציע לו, בהסכמתו של ברל שעבד אז בכנרת, לתרגם לעברית את ספרו של החוקר הרוסי טימיריזב “חיי הצמחים”.

בשנת תרע“ו הוזמן י”ח ברנר לשמש מורה ללשון העברית וספרות בגימנסיה הרצליה בתל־אביב וטרם עזבו את בן־שמן מסר לשמואל את תרגום הספר שעל מלאכתו שקד כל אותה שנה. שמואל הודיע לברל על סיום התרגום ובתשובתו ביקשוֹ ברל לקבל את הסכמתו של י“ח ברנר לכך שהתרגום ייערך על־ידי הבוטנאי אפרים הראובני. י”ח ברנר לא התנגד להצעה, אך מסר לשמואל את חוַת־דעתם של אחדים מהמורים בגימנסיה ביפו, כי “הספר ישן, בלתי־מדעי ובלתי־אמנותי.” ברל, שנודעה לו דעתם של המורים על הספר שביקש לפרסמו, הריץ לשמואל מכתב גדול וכך כתב ברל במכתבו:

כנרת, ז' אייר

"שמואל,

"מכתבו של ברנר אליך גרם לי צער רב. אולם את דעתי לא שיניתי על־ידו. מה לעשות, ולי יש התקיפות לחשוב, כי אנחנו מחוסרי־הפטנטים ומחוסרי־המדע אפילו, כמוני כמוך, כנוח וכגורדון, כרחל כצנלסון וכטבנקין – אנחנו הננו הקוראים האמיתיים, ודרישותינו הן דרישות אמיתיות וממשיות, ואין לנו לבטל את יחסנו. ויחס זה שלנו ושל כמה אנשים שקיבלו הרבה מן הספר הזה, הישן, הבלתי־מדעי ובלתי־אמנותי – היא בשבילי תעודה מכריעה. אינני חושב להכריע בהערכה מדעית. אבל ידוע לי, עד כמה אין הסופרים המדעיים הנפוצים בעם, והמקובלים בחוגים הגבוהים, כהקל וכבלשה, נקיים מנטיות ומהגזמה לצד ’שיטה’. ואין הבדל אם השיטה היא מיכניסטית או דרויניסטית, או ויטליסטית. בענין זה אין עוד המלה האחרונה. ונסלח לאיש־המדע את נטייתו ה’מפלגתית’, אם מתחת לה נשאר חי וקיים החוקר המדעיץ ואם חכמי יפו אינם יודעים מיהו טימיריזב, החוקר־הפיסיולוג, לא שלי התלונה. אבל אם לא לנו לשפוט על־דבר מדעיותו של ספר מדעי, הרי על ערכו החינוכי־הספרותי לנו – לנו המשפט. ומה אם אני, הקורא התמים, המחפש את הספר, לא נזדמן לי עדיין שום ספר פופולרי במדעי־הטבע, שישבּה את לבי, שיכניסני להיכל, ויעורר בי ענין וכבוד לחקירה ודרכיה כספר ישן ובלתי־אמנותי זה? ומה אם ההתפעלות של קוראים משלנו – פה ועוד בחוץ־לארץ – עוברת לגמרי את היחס לספר רגיל או גם מקובל? אפשר שיחשדו בי ובשכמותי שפירורי הפובליציסטיקה הרדיקלית הם המה ששבו את לבנו התמים הבלתי־מודרני. מילא, תאמין לי, שברצון רב הייתי מוַתר על קצת מדברים אלה (האם צריך אני לאמור לך עד כמה אין בפוזיטיביזם המדעי תשובה על עינויי חיי – את חטאי לא אכחיש, הערה כעין זו על־דבר הברירה בטבע, והברירה של האדם, המוציא את מבחר כוחותיו להורג – היא גם לי יקרה), אבל איני חושב כי הדברנות הרוסית של הבלינסקים וההרצנים – לא רק הטולסטויים והדוסטוייבסקים – גם הם דיברו! – תחוַר בפני העצירות והליטוש של יפי־הרוח, והפטפטנות הרוקדת של בלשה ודומיו. ומי זה מדבר על־דבר דברנות רוסית זו? ברנר. מילא, נעבור לסדר־היום. אכן, בטוח אני כי היחס בחוגי יפו, גם לספר, גם למתרגם הבלתי־מדעי, גם לעורך – ודאי עלולים להציק לנו הרבה. מפני שהלא גם בחוגי־הפועלים הקרדיט שלהם גדול משלנו. מי אנחנו? ובכל־זאת איני חושב שנעזוב את הדבר הזה. ואותם הנערים העברים שיקראו את הספר – ואני מאמין בכל־זאת כי יהיו לי קוראים – לא יזכירוהו לחובה.

"ועכשיו – הלאה. שמחתי על שגם אתה הבנת שראובני הוא האיש. אולי היחידי, לעת־עתה. על־כל־פנים את שאר אברכי־המשי שלנו, דומני, אין כלל להביא בחשבון בשביל עבודה מדעית – – – מספיק אם העורך יקפיד על הדיוק המדעי של התרגום, יגיד, אם ימצא מה להעיר, על היפותיזות שנהרסו – מבלי להיכנס לתחומיו של טימיריזב – ישים לב לטרמינולוגיה העברית המדעית. וגם יביא אולי בתור ציונים בסוף הספר דוגמאות ואילוסטרציות ארץ־ישראליות, – –

"– – כמה פעמים הייתי רוצה לשוחח אתך על־דבר עתידות ’אדמה’. אף כי לא רק על חיי יום־יום, עמלם ותלאותיהם, אלא גם על ההיקף הכללי שלהם, אך אותן ההרגשות המרעישות אותי במרתפי הנפש ובעליותיה, במשך כל ימי האבדון, כאילו מביישות את הרצון להשתעותי בכמו אלה. ובכל־זאת, אדם חוטא – בושתי לסַפר – מתחת לערימות האפר, אח, כמה איני אוהב לדבר על כמות אלה, מקננות גם אידיליות כביכול, קטנטנות מובן. וביניהן גם זו של עניני ספרות עברית וגם של עלובה זו – ’אדמה’. אילמלי התביישתי הייתי שולח לך פרוספקט שלם, כעין זה שבן־אביגדור פירסם בשעת יסוּד ’תושיה’, מכל טוב – זוכר אתה את הבשורה במחנה? ובאותו ההבדל, שהוא הבטיח רק ספרים שהיו באיזה מקום בעולם, לא עדיין לא באו לעולם העברי, ואני – זו אף זו, אפילו אנשים חדשים מוזמנים לעתיד לבוא וספריהם אתם. נו, מה, יהיה לחלום הזה פתרונים? – –

"ועל שני דברים משל אלו אני רוצה לספר לך. קודם־כל, עומד אני בדברים עם ר.7 על־דבר כתיבת ספר עממי מוקדש לצמחי ארץ־ישראל.

ספר קל, נוח לכל נפש, אשר יכניס את הקורא לתוך צמחי הסביבה. לי ברור מה אני רוצה בזה, אבל איני יודע, אם גם הוא ימלא את זה ככה, כאשר חפצתי. אבל רצוני עז, שספר כזה – חרקטריסטיקות של הצמחים הטיפוסיים בארץ־ישראל, בלווית ציורים טובים, ואקסקורסיות אחדות טיפוסיות בסביבות – ייכתב. והוא, כמדומני, יש לו בשביל ספר כזה, אם גם לא הכל, הרי הרבה. על־דבר ספר זה, ודאי ילעגו לנו – על האיש ועל הנושא. הלא חקלאות דורשים מאתנו, חקלאות ממש, והרי לך טימיריזב, והרי לך פלוֹרה. את טענותי אני אחשׂוך לפעם אחרת. ולעת־עתה אספר לך, כי אני הבטחתי לו אַוַנס לכתיבת הספר הזה, בסכום ענקי בשבילנו, ואני משתדל למצוא לי עזר בדבר זה. דע לך.

"ועוד דבר. יש לי רעיון לרכז את כל הנסיון אשר בארץ בין אצל התושבים ובין אצלנו וגם אצל הגרמנים, ולהוציא ספר על גידול ירקות. איני חושב שיש אחד, מי שיהיה, המרכז ברשותו את כל החומר הזה, והמסוגל בקרב הימים לתת לנו חיבור שלם. אבל על־ידי עבודה מסודרת של כל העובדים והמתעניינים אפשר יהיה לעשות דבר יפה. אני רואה לפנַי אפילו צורה ספרותית יפה. אבל מי יעשה את הדבר הזה?

"נו, די הפעם. עכשיו ענין פרטי. הנה אחותי קודחת ותצטרך לעזוב את כנרת. זה די מר. ומקום־עבודה איני רואה. לא לי ולא לה אין רצון כי תלך לבן־שמן. אבל האפשרויות הן כל־כך מוגבלות. הודיעני אם יש לחשוב על־דבר בן־שמן, על־דבר עבודה קבועה באחד המקצועות או לא. – –

ברל."

מכתבו של ברל הובא לשמואל על־ידי אחד מפועלי כנרת שהגיע ליהודה והוא סיפּר, כי ברל עובד עם קבוצת חברות בגידול ירקות ליד חוף הירדן ותוך כדי גידולם עורך נסיונות שונים. “אומרים שהוא רושם כל עלה חדש הצומח בלילה בקלחי הכרוב ובכרובית, וכי עלה בידיו ובידי החברות לספק מיבול גן־הירק שלהם את צרכי הקבוצה וגם לשווק מתוצרתם לשוק בטבריה. “ברל אירגן בכנרת,” הוסיף וסיפר האיש, “גם פעולות תרבות. א”ד גורדון מלמד תנ”ך, רחל כצנלסון הקימה חוג לספרות העברית וברל עצמו מלמד את הלשון העברית ומקיים שיחות חברים, על תנועות השחרור בעולם, על חזון של חברה הבנויה על אָשיות עבודה וצדק סוציאלי, על יעודה של תנועת־העבודה לתקומת העם ולגאולת הארץ, ובאחרונה, הרצה גם צבי שץ8 על רעיון הקבוצה ואחוַת האדם."

ידיעות אלו על מעשיהם של ברל וחבריו בכנרת, שמפאת נסיבות הזמן נפסק מזה זמן רב הקשר הסדיר עמהם, שימחו את לבו של שמואל והיו לו כקרן־אור באפלת הימים.

העיקו על הלב ועוררו חרדה גדולה השמועות על הטבח האיום שערכו התורקים בעם הארמני ועל גילוי קשר הריגול של אנשי “נילי”. ושמואל נקרא מזמן לזמן לישיבות־חירום של המרכז החקלאי בפתח־תקוה לדון בסכנת הכליון אשר איימה על הישוב עם גילוי הקשר. בזה אחר זה באו האסונות. באביב שנת תרע"ז גורשו צפונה תשעה אלפים יהודי יפו ותל־אביב ועמהם תלמידי הגימנסיה ומוריה. עשרות פועלים נאסרו והוגלו לדמשק בחשד השתייכותם לארגון “השומר”, גברו הרעב והמחלות, ביחוד בקרב התימנים; סכנת הגירוש מאיימת על תושבי מושבות הדרום, והראשונים שגורשו היו התימנים מראשון־לציון.

ובעוד סכנות רבות מרחפות על ראשי הישוב היהודי ביהודה ובשומרון עברה הכוס על המושבות והקבוצות בגליל, וכהפתעה היתה לשמואל הידיעה כי ברל עזב את כנרת ויחד עם אחיותיו ורחל כצנלסון עלו לירושלים, שיִשובה הישן נותר ללא כל אמצעי־קיום וגברה בו מצוקת הרעב, ואירגנו קבוצת מגדלי ירקות.

מקץ כמה זמן, במלאות שנתים להולדת אראלה, באה רחל כצנלסון מירושלים לבן־שמן ושמואל שמע ממנה פרטים על העבודה הרבה שהספיקו לעשות על שטח האדמה שחכרו ליד העיר, ליצור מזון לרעבים.

הפגישה עם רחל כצנלסון לאחר פרידה ממושכת היתה להניה כקרן־אור באפלת הימים, ואף רחל היתה מאושרת להיות עמה, בקן המשפחתי החם שהקימה עם שמואל ובמרכזו – אראלה, בת השנתים, משוש לבם.

ההתנדבות לגדוד

ב־11 בדצמבר 1918, בימי חנוכה שנת תרע"ח, נכבשה ירושלים על־ידי צבאות אלנבי. בהתקדמותם שיחררו את חלקה הדרומי של הארץ ואילו האזור החל מכפר־סבא, מושבות שומרון וכן חיפה והגליל עדיין נשארו בידי התורכים. הרגשת השמחה שנתעוררה בישוב עם הכרזת בלפור ועם כניסת האנגלים היתה מהולה בצער על כך שבין הכוחות ששיחררו את הארץ מעול התורכים נפקד מקומו של צבא עברי. קבוצת צעירים מבוגרי הגימנסיה הרצליה, ובראשם אליהו גולומב, דוב הוז, רחל ינאית וכן אנשי “השומר” החליטו להקים כוח עברי לוחם, לצדם של צבאות אנגליה, ולהבטיח על־ידי השתתפותו בהמשך המלחמה על שחרור הארץ את קיום ההבטחות שניתנו לעם היהודי בהכרזת בלפור.

יוזמי הרעיון החלו לעשות למענו נפשות בקרב הישוב בחלקי־הארץ המשוחררים. שמואל יבנאלי התנגד לרעיון הקמת הגדודים, עם כניסת צבאות אנגליה, ראה את העיקר בהרחבת העבודה המעשית בארץ וביצירת הכלים הדרושים לכך. לא נתעלמו ממנו הסכנות הצפויות לדמותו הרוחנית של הישוב מן העימות עם התרבות האנגלית, אך האמין כי הכוחות הרוחניים הגנוזים במחנה החלוצי בארץ הם שיעמדו לישוב במאבקו נגד סכנת ההתיונות שאיימה עליו.

באותם הימים המשיך שמואל בכתיבת ספרו על מסעותיו בתימן. בחקרו את מצבם הרוחני של יהודי תימן וקשריהם לארץ־ישראל מאז גלותם, מצא בגנזי הספריות של הכנסיות בירושלים חומר רב־ענין על תקופת־הזוהר של יהודי תימן, על האגדות בדבר עשרת השבטים שמעבר להרי החושך ומעבר לסמבטיון, העומדים הכן לגאול את הארץ בכוח הנשק, ועל משיחי־השקר שקמו בקרב יהודי תימן בגבור עליהם עולה של גלות. ולנגד עיני רוחו של שמואל עולים וצפים דמויותיהם של לוחמי הגאולה בהיסטוריה היהודית לדורותיה אשר ביקשו להחיש את פעמי המשיח, לקרב את הקץ ולהוליך את העם לחיי קוממיות בארץ־ישראל אך נכשלו והמיטו אסון על עמם באין עמהם הכוח המגשים והנשק לפלס את הדרך לגאולה. ובמוחו של שמואל התחילה לנקר המחשבה, שמא באין כוח יהודי לוחם, אשר יטול את גורל העם בידיו, תוחמץ גם שעת־כושר היסטורית זו לגאול את העם מחיי גלות, ולאט־לאט חל שינוי בהשקפותיו בענין הקמת הגדודים העברים.

לילה אחד, ליל־נדודים ארוך, לא עצם את עיניו ובלבו גמלה ההחלטה ועם בוקר הוא מגלה לרעייתו את החלטתו להצטרף אל המתנדבים ולתת מחילו לרעיון הקמת הגדודים.

בועידת־המתנדבים הראשונה שנקראה בראשית אדר תרע"ז ביפו, בנוכחות ארבעים ושנים צירים מן הערים והמושבות, ובהשתתפות חברי הועד המארגן התווּ המחייבים את תכנית־הפעולה ליסוּד הגרעין הראשון לצבא העברי בארץ־ישראל. אליהו גולומב, שהיה בין ראשי המדברים בועידה זו, אמר:

“במלחמה זו התגלה העם היהודי בכל אסונו; דמו נשפך בכל החזיתות, לא פחות משל העם הבולגרי והסרבי, אך כל הדם נשפך לריק, כי לא היה זה דמו של עם־ישראל, כי אם של בני־ישראל. ואם אנו רוצים שדמנו לא ילך לאיבוד – עלינו למצוא אופן לרכז את בני־ישראל ולעשותם עם־ישראל, הלוחם מרצונו הוא. אנו יוצאים למלחמה לא רק מתוך רצון לקדש את הארץ בדמנו, קידוש הארץ בדם בניה, גם העם חשוב בעינינו. אבל למעשנו יש לתת ערך גדול יותר והוא: גילוי רצון־החיים אשר בעם העברי, ועלינו לעורר תנועה בקרב היהודים בכל ארצות־ההסכמה ולדרוש שיתנו להם לעבור אלינו.”

רחל ינאית אמרה:

“בלכתנו אל הגדוד אנו מרימים את נס המרד. אנו אוחזים בחרבות בכדי לכתתם אחרי־כן לאתים. זאת היא השעה הגדולה אשר בה הגיעה שאיפת התחיה למרומה. מן העבודה, דרך הנשק, אל העבודה.”

גם האיכר והסופר משה סמילנסקי השמיע את דברו:

“– – אנו רוצים לשפוך דמנו בארץ הזאת, כי בלעדי הדם הזה אולי יתפוררו אבניו של בנין העתיד לקום. אנו רוצים גם לתת למעשינו ערך חינוכי לדורות. מעשה אבות סימן לבנים! על־ידי הקברות אשר נשאיר בארץ אנחנו נחרות צו קודש על לבות בנינו אשר יבואו אחרינו. ועל־כן תפקידנו הוא – להילחם בנשק, לנפול חללים ולהשאיר קברות בשביל העתיד.”

שמואל, אשר הצטרפותו אל מחנה המחייבים את הקמת הגדוד חיזקה את שורותיהם והיה לה ערך מוסרי רב, אף הוא נשא את דבריו בועידה ועיקריהם הובאו במאמר “דבר המחייבים” שנתפרסם בקובץ “על הסף” בהוצאת מפלגת “פועלי־ציון”. ואלה הדברים שאמרם שמואל:

“אנחנו שואפים לברוא גדודי־צבא עברים מארץ־ישראל ומכל ארצות הגולה, אשר יתנדבו להילחם בין צבאות בריטניה בחזית ארץ־ישראל, לשם השתתפות במלחמת שחרור ארצנו מידי השלטון התורכי ולשם הגנה על הבית הלאומי העתיד להתכונן בארץ־ישראל” – –

"– – אנחנו רואים בתנועת ההתנדבות את התגשמותו של רצון העם. מאמינים אנחנו, כי המוני יהודים ינהרו מתפוצות הגולה כדי להילחם בעד הזכות לבנות בית לאומי לעמם; האם לא תוצת אש אהבת הלאום בלבבות? האם לא תעבור בעם רוח־סערה מפרקת הרי חושך ועוקרת סלעי חולין? האם רוח אלוהים לא תאחז את אלפי עמנו בציציות ראשם ותעלם לארץ־ישראל להתיצב במערכה למסור את נפשם. כל ימינו הצטערנו: מתי תבוא מצוה זו לידינו ונקיימה. מתי יבוא יום הנסיון ונמסור את נפשנו בעד הארץ? מתי תגיע השעה הגדולה לכל אחד ואחד מאתנו, זו השעה שרבים מקרבנו שאפו אליה, ציפו לה משחר ילדותם – לחרף נפשם למות בעד תחיית עמם וארצם! והנה הגיעה השעה הגדולה הזאת לעם ישראל. הנה ניתנה לנו בפעם הראשונה, ואולי בפעם האחרונה, אפשרות לעלות לארץ־ישראל עם נשק ביד, ולרכוש את הזכות להיאחז בארץ אחיזת עולם – –

"– – הן אנחנו העם האומלל ביותר בכל עמי העולם? האם לא דבקה בנו קללת אלוהים להיות עם גולה ומטולטל בכל קצוי תבל? האין תקוָתנו זאת – – התקוה האחרונה והיחידה? האין היא השיבולת האחרונה אשר ניאחז בה בים הכליון הלאומי? האין על עמנו לאזור את כוחותיו האחרונים ולחתור את החוף המקוּוה?

"יקומו לנו נביאים חדשים ויקראו: ’בית יעקב לכו ונלחמה!’ אנחנו נושאים את נפשנו ליצירת מחנה עברי בארצנו, מפני שאנו רואים בכניסתם של אלפי יהודים אל הארץ כוח לאומי גדול, אשר יהיה ביטויו המציאותי של הרעיון הציוני העולמי, האנשים הנושאים את נפשם זה שנים לציון בחלום ובהקיץ, הנידחים בגלות עם כאב הבטלה בלב, עם כוחות־יצירה כלואים, באין אחיזה, באין סביבה לפעולה – אלה הם בני ציון שיעלו עכשיו ראשונים להילחם, בשביל שיוכלו אחרי־כן לעבוד.

"קשר אמיץ יוָצר בין הבן הנידח השב לארצו ובין ציון – האם המתאבלת על בניה. געגועי המולדת יתחזקו עוד יותר בתוך הגולה. האבות, שבניהם העלו עצמם לעולה על מוקדי אהבת ציון וירושלים, יהיו מעתה קשורים לארץ קשר של דם־גאולים ולא ישכחו אותה לנצח, האחים והאחיות הקטנים ישאו את נפשם אל הארץ אשר שם נלחמו אחיהם הגדולים, גיבורי העם, עד שהיא תעלה גם לארץ – –

“בתנועת־התחיה שהתעוררה בקרב עם ישראל בדור האחרון, אנו רואים את התחלת התגשמותו של הרעיון המשיחי: הקץ! זו מלת הקסם, אשר לא העזנו להעלותה על דל שפתינו, נבטאנה כיום; הקץ לגלות ישראל הולך ומתקרב! – – התגברות המרידה בחיי הגלות והתפשטות השאיפה להתחדשות החיים הפנימיים, דבר הישמע בתוכנו בשורת “דת העבודה”, הולדת ראשית ההגנה העברית הלאומית בצורה קבועה; התחלת קיבוץ הגלויות בארץ־ישראל – כל אלה הם סימנים מבשרים את הקץ. קרני־הגאולה הראשונות הגבירו את אורן. הכרזת האקט ההיסטורי הגדול של הבטחת בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל על־ידי הממשלה האנגלית, ויצירת הצבא העברי – הם האותות האחרונים והמובהקים להתקרבות הקץ. כל איש־צבא עברי פירושו מחיקת הגלות ושלילתה המוחלטת. המשכת החיים ההיסטוריים אחרי הפסקה ארוכה, והשבת גאון יהודה. דבר פיזור ישראל בין העמים, שהיה לנו לקללה, ייהפך עתה לברכה. ישראל הקם לתחיה בארצו ירכז בתוכו את קרני היצירה האנושית, את הסגולות היקרות והנעלות של כל העמים, שיביאו אתם ברכה לעם ישראל היושב בארץ־ישראל החופשית.”

בועידה נקבעו מטרות הגדוד ותכנית־הפעולה להקמתו, ושמואל נבחר כחבר לועד המארגן.

לקראת הימים הבאים

עם כיבוש חלקה הדרומי של הארץ על־ידי האנגלים קמה בקרב ציבור־הפועלים ביהודה התעוררות גדולה. תנועת־ההתנדבות לגדודים הקיפה חוגים רבים, אך היו גם לא מעטים אשר התנגדו לה, ובקרב ציבור־הפועלים התחילו להישמע קולות, אשר תבעו את ליכוד המחנה לקראת התקופה החדשה העתידה לחול בחיי הישוב, עם שחרור הארץ מעול השלטון התורכי. מכתבים רבים נשלחו לברל כצנלסון ולשמואל יבנאלי, חברי המרכז החקלאי, בהם הובעה תביעת הליכוד:

“אנו יוצאים מחושך אל אור, ועוד לא אמרנו אחד לשני “שלום”. עוד לא סיפרנו איש לרעהו מה עבר עלינו ולמה נקווה. מה אנו עושים ולאן פנינו?”

"המלחמה בשערי ביתנו ולפני התקפה יש להתבצר. תיקרא־נא ועידה בה נכתוב את צוָאתנו לעם העברי ונאמר לו על מה לחמנו עד היום, ואולי יהיו דברינו כמורה דרך לצעירי ישראל… "

“החיים מלאים תוכן והוא דורש את ביטויו. קרבים ובאים ימי־מבחן וטרם ידענו מה יביאו לנו ועלינו להיות מוכנים ומזומנים לכל…”

“בנפול הכבלים והסד מעל ידינו יש לכנס ועידה שתאיר את הנקודה היהודית ותחזק אותנו כדי שקולנו הצנוע יישמע ולוּ רק לעצמנו, מול שטף גלים כבירים וקולות אדירים מבחוץ…”

רבים היו המכתבים ברוח זו אשר הגיעו לברל ולשמואל והם ראו צורך דחוף לכנס את נבחרי ההסתדרות החקלאית של פועלי יהודה כדי לדון במצב שנוצר.

שמואל יבנאלי סייע לברל בהכנות לועידה שהתקיימה באביב תרע"ח ברחובות, בהשתתפות צירים מהמושבות ובנוכחות רבים מבין הפועלים החקלאים ביהודה ובשומרון.

הועידה נפתחה בלי גינוני טקס. הוסכם מראש כי הועידה לא תדון בענין ההתנדבות והיא נפתחה בדבריהם של החברים ל. שקולניק (אשכול) וא. פרידמן אשר גוללו בפני הצירים את פרשת הסבל, הרדיפות והמאסרים שעברה על הישוב בימי המלחמה. ברל, ששמו כבר הלך הלך לפניו כמי שנושא את נפשו לאיחוד המחנה החלוצי בהסתדרות החקלאית, היה מראשי המדברים בועידה ובדבריו אשר נשמעו כשירה גדולה ביטא את חזון המיחלים למעשה הגאולה, ולליכוד המחנה:

"במבוכת־נפש פותח אני את שיחתנו בפגישתנו הראשונה לקראת עתידנו. הנה בא הרגע אשר אליו ציפינו זה כמה. נפלו אזיקים, חלפו חיי השבץ, חיי הדכאון, חיי הבהלות, ואימת ההרס והחורבן, אשר ריחפה כל השנים האלה על מפעל החיים של שני דורות לעבודת הגאולה ויסוריה, חלפה אף היא. ולאור ברק הבשורות הגדולות המבקיעות אלינו מתוך מחשכי העולם, אנו יוצאים מחדש לראות באור־החיים. מה זה, איפוא, נפעם הלב ונבוך? מהו הכאב הכוסס? האומנם רק מבוכת חדוה היא, דמעות שחרור והקלה? לא רק זה! עוד השמחה במעוננו אינה מלאה – – עוד המרחב המקוּוה לא נפתח לפנינו, חיי היצירה טרם התחילו. עוד לא התעשרו החיים במחנות חלוצים חדשים ועוד הלב מתעטף ביגונו, לא רק לזכר העבר, אשר יגורנו ובא לנו. אנו, מתי־המעט, נתמעטנו, נפרדנו, כוחותינו המעטים – חוצו. ובבואנו עכשיו, אחרי כל מה שעבר עלינו להיוָעד על עתידנו, והנה חסרים אנו את רוב כוחותינו. אין אתנו זקן החבורה, הכואב ומנחם, ההוגה וצופה, אשר עצם היותו בינינו, חייו אתנו, יש בהם משל העלאת נשמה! אין אתנו החברים החבושים בבתי־הכלא התורכיים, המוגלים לקצוי עולם. אין חֶבר הכבוד, חבר ההגנה והשמירה. ומי יודע אותם ומה אִתם כרגע? אין אתנו חבר הרעים, החביב והיקר, אשר מילא את המשמרות הכי אחראיות בתנועתנו, חבר של איניציאטיבה, הרגשה, רצון ומעשה! דגניה, כנרת, תל־עדש, מרחביה, אין אתנו חבר הפועלות אשר בודדות עלו הראשונות במשעולים התלולים ופילסו את הדרך לעבודת האשה. אין אתנו הגליל! ונלחץ הלב לפגישה זו במיעוטנו, ביתמותנו. ויודע אתה היטב, כי לא רק הפעם, בערב זה, אתה מרגיש בחסרונם, כי אם בכל אשר נפנה, בכל העבודה העומדת להיעשות – ועד מתי, עד אנה? מתי כבר יבוא היום ההוא על פגישת האחים השלמה, כאשר נתנה אח אל אח אשר עבר עלינו מיום נקרענו, כאשר נבכה ונשחק יחד. וכשנתאחד מחדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכוחות החדשים אשר ייוָלדו לתנועת חיינו.

“ולפי שעה אין אנו פטורים גם בעמידתנו זו מלרכז את מתי־מעט כוחותינו ולהיוָעד על העומד לפנינו, על חובותינו לעצמנו, לרגע, לעתידנו. תהיה, איפוא, שיחתנו זו פתיחה לאותה הועידה, ועידת פועלי ארץ־ישראל, אשר תיקרא ביום ההוא, יום ניפגש כולנו.”

בדברי הרצאתו הגדולה שארכה כמה שעות התוה ברל תכנית־פעולה לימים הבאים, שנערכה על־ידיו ועל־ידי שמואל יבנאלי, ראשי הבלתי־מפלגתיים, שהרימו בועידה זו את דגלם, ובמרכזה לכוד ציבור־הפועלים ואחדותו.

יבנאלי הרצה בועידה על עבודת “הועד התרבותי” מאז בחרו בו כחבר, ובהרצאתו יִחד את דבריו גם על מצב התימנים:

“אנו נתבעים לעבודה תרבותית בין התימנים, משום שאנו עתידים לחיות אתם. יש כוחות־יצירה בציבור־התימנים כמו בכל העם, ואם לא נגלה אותם במעשים, נחטא לעצמנו ולעם ישראל. אנו הננו בעלי־החובות הראשונים לציבור־התימנים. הם אחינו, לא רק במובן הלאומי, כי אם במובן החברתי, בחיי יום־יום. באשר כולנו יחד יוצרים את משפחת העובדים בארץ – – אנו קרואים מאת ההיסטוריה להקל את חבלי־הלידה, נעמיס עלינו העבודה הזו לפי יכלתנו, נחפש את הדרכים.”

בהרצאתו התוָה יבנאלי ראשי־פרקים לפעולה תרבותית בקרב המבוגרים והדור הצעיר. רב היה חלקו של יבנאלי בויכוח שפרץ בועידה בין חברי המפלגות והבלתי־מפלגתיים. בויכוח זה הופיעו לראשונה גם כמה נערים ונערות שכוּנוּ בפי המבוגרים “ילדי ההסתדרות”, שלא השתייכו למפלגות הקיימות ושאפו לאיחוד המפלגות בהסתדרות אחת.

אחת מהם, שושנה בוגן, אמרה בדבריה:

“המטרה העיקרית של ההסתדרות היא העבודה החקלאית, אולם קודמת לה התפתחות עצמיותנו. כאן הזכירו לגנאי את התביעה כי ההסתדרות תטפל בכך. אך זו היא תביעתם של אלה שעדיין לא הספיקו להתבשל ולהיכנס אל אחת מן המפלגות. אני הנני אחת מאלה. בבואי לארץ חשבתי למצוא חברה אחת שלמה ויפה, שבה אתפתח, אך תחת זאת מצאתי פינות. ולא הבינותי למה צריכה האמת להצטמצם דווקא בפינות קטנות. נוכחתי, כי משתדלים להאפיל על האמת, בזכות הזכרונות המשותפים בלבד. ושאלתי את עצמי: האם בזכות הזכרונות אנו חיים? את הזכרונות היפים נכבד ונעריך, אולם אנו הן חיים מבקשים. עוד מעט וגם אני נסחפתי בזרם. והרבה זמן הייתי נבוכה. אולם כוחי עמד לי והצילני. הצעירים הבאים מחוץ־לארץ עוד טרם הספיקו להיכנס אל אחת המפלגות. ואת אלה צריך להביא בחשבון. הם צריכים למצוא במקום המפלגות הסתדרות שלמה, שתתן מקום להתפתחות עצמית בתוך העבודה החקלאית.”

ואחריה דיבר שמעון, אשר אמר:

“אנו עושים, כל אחד לפי יכלתו, את חשבון־הנפש של עבודתנו עד עתה. ובהכרח עלינו לנגוע בנקודות הכואבות, ולא כדי לפגוע בכבוד מישהו, כל אחד מאתנו נאמן לעמו ומטרתנו אחת. כולנו חלוצי תנועת־התחיה. אך על שום מה אין תנועה זו מאחדת ומקשרת את לבותינו? מראשית העליה החדשה התחילה הקנאה והשנאה שוררת, בין מפלגה למפלגה, האם למעשה יש יסוד לפירוד? בחיים הן נלחמנו בעד עבודה עברית ובעד כיבושנו, בין במושבה, בין בקבוצה ובין בשמירה, אולם חסר היה הכוח המאחד, וההסתדרות באה וקראה לאיחוד כל הכוחות, התחילה להניח יסודות לבנין משפחת העובד וגם ציינה את הדרך. עברו ימי־הזעם וספינתנו הגיעה עד הלום. אך עתה מה תפקידה? אומרים לנו, כי ההסתדרות צריכה להיות פרופסיונלית בלבד, ומה נאמר אנחנו הסוברים, כי עתידו של עמנו תלוי בעתיד של העובד החפשי בארץ, העובד והיוצר בכוחו את חייו העצמאיים, והפותר בתחום עבודתו את כל שאלות־חייו. מה אתם אנשי המפלגות מבקשים? אם יש לכם אמת משלכם והמיוחדת לכם – בואו ותשמיעו אותה בתוכנו, בואו ונעבוד יחדיו. יתן כל אחד כתף ויביא את תרומתו הוא לבנין עתידנו.”

בסכמו את הויכוחים אמר שמואל יבנאלי:

“אין לי מה לאמור היום. חברי הצעירים ממני אמרו יותר ממה שאני יכול להגיד. אנו קוראים לעבודה משותפת כאשר האינטרסים שלנו הם משותפים: משאת־נפש אחת לכולנו ואנו קוראים את חברינו בהסתדרות להתאחד לשם משאת־נפש זו. אין יסוד חיוני למפלגות, ואילו להסתדרות – ישנו. מה הם הלוזונגים שלנו? קבוצות ומושבי־עובדים, וכי כאן אין לנו חילוקי־דעות? התבססותו של הפועל העברי – זוהי הפרוגרמה שלנו ואילו במפלגה משמשת הסיסמה רק לצורך מפלגתי. הפועל מתחנך במפלגה חינוך בלתי־רצוי. הרע הוא לא בדעות של המפלגה, כי אם ביחסן אל הציבור, בהכרה כי מה שעושה כל הציבור הוא חולין ואילו מה שעושה חלק מהציבור – קודש הוא. זוהי הכרה פוגעת ומפרידה. אם תרצו להבין זאת נוכל להתאחד ולעבוד יחד. כולנו שואפים וצריכים לחיזוק כוחנו וההסתדרות צריכה להקיף את כל חיינו. כי מי מאתנו מתנגד לרעיון העבודה? “השומר”? הקבוצות ומושבי־העובדים? מי מאיתנו אינו רואה את תחיית ישראל בארץ על־ידי דרך־עבודה זו? אלה הם מאַויינו וזוהי דרכנו המאוחדת ואנו קוראים לאחדות אמיתית.”

עם סיום הועידה הוטל על המרכז החקלאי ועל ברל להגיש למשלחת ועד־הצירים שהגיעה לארץ, ובראשה חיים וייצמן, תזכיר מפורט על דרכי פעולת ההתישבות לאחר המלחמה.

שמואל חזר והתמסר בכל נפשו לפעולה בקרב המתנדבים, אשר ציפו בכיליון־נפש לשעת גיוסם.

בגדוד העברי

בכ"ג תמוז תרע"ח יצאו המתנדבים מלוד דרך מדבר סיני למצרים. שבע מאות היו מספרם והם באו מתל־אביב, מושבות יהודה וירושלים. בהלמיה שבמצרים ולא בארץ־ישראל, כפי שרצו המתנדבים, הוחל באימונם הצבאי ובמחנה־האימונים נפגשו עם חיילי הגדוד היהודי הלונדוני שנתגייסו ביזמתו של ז’בוטינסקי.

המתנדבים מארץ־ישראל בחרו במועצה להנהגה עצמית ולפעולות תרבותיות ולאומיות, ובין חבריה – שמואל יבנאלי, ברל כצנלסון, לוי שקולניק (אשכול), משה סמילנסקי, דוב הוז ואליהו גולומב.

שפת־הפיקוד בגדוד היתה אנגלית ויבנאלי, שנתמך גם על־ידי ברל כצנלסון, תבע במועצת הגדוד לדרוש מהמפקדה לקבוע כשפת־הפקודות את השפה העברית. דרישה זו נתקלה בהתנגדות של קולונל מרגולין, שהיה מפקדו הראשון של הגדוד. סבור היה, ולדעתו הצטרפו גם וייצמן וז’בוטינסקי, כי כל עוד מהווה הגדוד חלק מן הצבא הבריטי ופיקודו העליון הוא בריטי, אין דרישה זו מעשית ואין תקוה כי תיענה בחיוב. דעה זו נתקבלה גם על דעת אחדים מחברי מועצת הגדוד שהיו בין יוזמי תנועת־ההתנדבות, וביניהם דוב הוז, אליהו גולומב ומשה סמילנסקי.

שמואל יבנאלי וברל כצנלסון תבעו להיאבק על הזכויות הלאומיות ללא כל ויתורים. ולעומתם נשמעה טענה מפי ראשי המתנדבים, כי בראש וראשונה יש להעריך את ההישג הצבאי־פוליטי שבהקמת הגדוד העברי. חילוקי־דעות אלה עוררו מתיחות רבה וגרמו לפירוד בין המתנדבים, בוגרי הגימנסיה “הרצליה” ובראשם אליהו גולומב ודוב הוז, ובין מנהיגי ציבור־הפועלים שביניהם.

המתנדבים עשו חיל באימונים, ורבים מבין הקצינים האנגלים של הגדוד העלו על נס את כשרם והצטיינותם בשימוש בכלי־הנשק ואף רמזו כי הגדוד ישותף בכיבוש חלקיה הצפוניים של הארץ.

פרופ' וייצמן שהגיע למצרים, ביקר במחנה הגדוד ואף הוא עורר בלב המתנדבים את התקוה, כי שחרור צפון הארץ והגליל יוטל על הגדודים העבריים, ובהזדמנות ביקורו במצרים הובאו לפניו דבר הפירוד בין ה“גימנזיסטים” לבין החבורה שבראשה עמדו יבנאלי וכצנלסון. וייצמן קרא לדוב הוז ואליהו גולומב וביקש להתיעץ עמהם בעניני הגדוד. הם מסרו לו על המצב שנוצר והגישו לו תזכיר על האמצעים שיש לאחוז בהם לתקנתו. גם ראשי ההסתדרות החקלאית שבמועצת הגדוד ביקשו להיפגש עם וייצמן ולהביא לפניו את דעתם על המצב בגדוד, אך הדבר לא נסתייע והפגישה לא יצאה אל הפועל. זמן קצר לאחר ביקורו של וייצמן בא לגדוד גם ז’בוטינסקי. הוא ידע על המצב מפי וייצמן, והזמין לפגישה את אליהו גולומב ודוב הוז. תחילה סירבו להיפגש עמו באמרם כי אין הם מיצגים את הגדוד, שכן הלך־הרוח בו שוב אינו תואם את הלך־רוחם הם, אך משעמד ז’בוטינסקי בתוקף על רצונו להיפגש עמהם ואף אמר, כי יראה בסירובם פגיעה אישית בו, נענו להזמנתו ומסרו לו את דעתם על המצב בגדוד. למחרת היום זימן ז’בוטינסקי פגישה עם שמואל יבנאלי וברל כצנלסון. ובמהלך השיחה על הלך־הרוחות בגדוד בענין שפת־הפקודות אמר לו יבנאלי:

“כשם שאתה, בהגותך את רעיון הקמת הגדוד לא סרת אל משמעת התנועה הציונית שהתנגדה אז לרעיון הגדוד, כן גם אנו במאבקנו למען השפה העברית כשפת־הפקודות לא נסור אל משמעת הגדוד…”

ז’בוטינסקי השיב בריתחה:

“אילו האמנתי כי אכן מתכוון אתה לפעול ברוח דבריך, כי אז הייתי מגרש אותך מהגדוד במשך עשרים וארבע שעות…”

“אינני מדבר אליך כאל קצין, אלא כאל נושא רעיון הצבא העברי…” השיב יבנאלי.

ובכך הסתיימה שיחתם.

מועצת הגדוד החליטה לשגר למיפקדה העליונה תזכיר בענין שפת־הפקודות וזכות הלשון העברית בגדוד, ועריכתו הוטלה על שמעון יבנאלי. וכך נאמר בתזכיר:

“אנו אנשי הגדוד העברי הארץ־ישראלי, מביעים בזה את משאלתנו העמוקה כי שפתנו העברית תונהג בתור שפת־הפקודות בגדודנו. הכרתנו וההרגשה החיה בלבנו אומרות לנו, כי הגדוד העברי בלי פקודה עברית הוא כגוף בלי נשמה. התנדבנו לגדוד העברי למען השתתף במלחמה בעד שחרור ארצנו והקמת אומתנו. זוהי הפעם הראשונה מימי בר־כוכבא, אשר גדודי ישראל יוצאים למלחמה בעד חירותם, ובפי הלוחמים קמה לתחיה גם השפה העברית, שפת הלוחמים הקדומים, שפת התנ”ך. האומנם תיגזל מהם האפשרות, כי השפה החיה בפיהם ובלבבם המאחדת את כל חלקי העם, תהיה גם השפה הצבאית?

"שנים רבות מיטב שנות־נעורינו, מסרנו אנחנו, מתנדבי ארץ־ישראל, למען תחיית השפה העברית. והנה זכינו, כי שפתנו חיה בפינו ובפי ילדינו. בה הגינו את מחשבת ההתנדבות, בה נפרדנו בצאתנו למלחמה מאת קרובי נפשנו, בה נהגה ברגעים האחרונים בחזית. תביעתנו הנפשית החזקה, כי שפתנו זו צריכה להיות לשפת־הפקודות, אשר לקול צליליה נילחם.

“אנו מקווים, כי אל דגל השחרור ינהרו גדודי מתנדבים מארצות שונות, מרוסיה, מאמריקה, ממצרים ועוד. השפה העברית, רק היא יכולה להיות השפה היחידה המאחדת את כולם. הנסיונות לפיקוד בעברית כבר נעשו בין הגדודים העבריים אשר בצבא הבריטי בלונדון, וביחוד הגדוד הגליפולי. טרמינולוגיה עברית לצרכי הפקודות לא תחסר ואנחנו בטוחים באפשרות הנהגת הפיקוד העברי בגדוד הארץ־ישראלי. תשוקתנו להתקדם כאן בלימודי־המלחמה, כדי להחיש את יום עלייתנו לארץ־ישראל, להשתתף במלחמה, ואנחנו מקווים, כי אם יימסרו לנו הפקודות והביאורים בעברית, נצליח בזמן יותר קצר לגמור את תקופת ההתכוננות לחזית ואף להעלות למדרגה יותר גבוהה את מידת השתלמותנו בלימודי־המלחמה. הפקודה הצבאית בהישמעה בעברית, תפיח רוח חיים בקרבנו, תגביר את כוח הקשבתנו ותחזק את מרצנו. הפקודה העברית מצלצלת באזנינו כשירת קודש. עם עולם אנחנו! ונצחית היא גם שפתנו, שפת הנביאים, במעמדה אנו מאמינים, כשם שאנו מאמינים בעתיד ישראל. אנו בטוחים, שהעם האנגלי הגדול אשר אהבת התנ”ך היא אחת מתכונותיו ההיסטוריות האצילות, יקבל בשמחה את הבשורה של תחיית שפת נביאי ישראל והעולם בפי הצבא העברי. ולממשלה האנגלית תהיה זכות־הכבוד בפני הדורות הבאים, שהיא עזרה להשיב את שפת ישראל לבני־ישראל הנלחמים בעד ארץ־ישראל."

ברל כצנלסון ויבנאלי קראו לאסיפת הגדוד, הניחו בפניה את התזכיר והציעו לשלוח אותו למפקדה העליונה. אך אחדים סברו, כי פנייה ישירה מצד חיילים אל המפקדה העליונה יש בה משום הפרת הסדר הצבאי, והתזכיר נמסר לחיים וייצמן על־מנת שיעבירו לתעודתו.

באוהלו של ברל

יום אחד פורסם ב"פקודת־היום" על בוא המתנדבים היהודים מארצות־הברית. הגדוד נערך למסדר חגיגי לקבלת פני הבאים. את המסדר קיבל מפקד הגדוד הקולונל מרגולין, יהודי מאוסטרליה, אשר התנדב בימי המלחמה לצבא הבריטי ושמו הלך לפניו כאיש־צבא ומפקד מעוּלה. בראשית המאה עלה לארץ מאוסטרליה, ניסה להכות בה שורש, אך הדבר לא נסתייע והוא חזר. בשבתו בארץ רכש לו ידידים רבים וביניהם משה סמילנסקי.

הגדוד עמד דום ועל־פניו עברו מתנדבי ארצות־הברית, שבאו להשתתף בשחרור הארץ, וביניהם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון.

המחנה של המתנדבים מארצות־הברית היה סמוך למחנה הגדוד הארץ־ישראלי וכבר בערב הראשון לבואו מצא בן־גוריון את שמואל יבנאלי, חברו לעבודה בסג’רה, ורבה היתה שמחת פגישתם לאחר שנות־פרידה ארוכות. במשך היום הספיק בן־גוריון לקרוא את מאמרו של יבנאלי “דבר המחייבים” ואף לעיין בקובץ “בעבודה”, שההסתדרות החקלאית כינסה בו את דברי החברים לקראת הימים הבאים, ובשיחה הראשונה אמר לו בן־גוריון:

“קראתי את דבריך ואת דברי החברים והם קרובים לרוחי. שעה שעבדנו יחד בסג’רה ידעתי כי בלתי־מפלגתי אתה, אך השקפותיך היו קרובות לי יותר מאלו של חברי במפלגתי. נראית לי דרישתכם הצודקת לאחדות תנועת־הפועלים, בואו ונתאחד!”

“נשוחח על כך עם ברל כצנלסון,” השיב יבנאלי.

“דבריו בקובץ קרובים ללבי ואני רוצה לראותו…”

קמו והלכו לאהלו של ברל. פתח בן־גוריון ואמר:

“עיינתי היום בקובץ ’בעבודה’ והתרשמתי מאוד מרעננות המחשבה שבדברים. ואפילו ממאמרו של מרדכי קושניר השולל את רעיון הגדודים, טוב שיש במחנה־העובדים איש ההוגה מחשבות כאלה, וטוב שדבריו מתפרסמים. אך בעיקר קרובים ללבי הדברים התובעים את אחדות ציבור־הפועלים. בכך הגיתי מיום עלותי לארץ. דיברתי על כך עם שלמה צמח, בן עירי מפלונסק, שעלה לארץ לפנַי והיה בין מיסדי “הפועל הצעיר”. אף הוא הסכים לדעתי, כי יש לאחד את שתי המפלגות שמטרה משותפת להן. הוא אף הבטיח לי לעורר את השאלה בקרב חבריו, אבל הם לא נענו לו. ועתה עם בוא התמורות, הגיע הזמן להתאחד…”

“ואף אני מצפה ומייחל ליום זה,” השיב ברל בהתרגשות לב, “וטוב שנביא מכאן את בשורת האחדוּת לארץ ולתנועה במקומות הפזוּרה.”

בפגישת־לילה זו, בין שלושה חיילים עברים, באוהל צבאי במדבר מצרים נטמן הזרע הראשון לאחדות תנועת־הפועלים בארץ.

הוסכם בין השלושה להכין מצע ליסוד הסתדרות אחת ומאוחדת לכל ציבור־הפועלים. בן־גוריון קיבל על עצמו לעשות נפשות לרעיון האיחוד בקרב חברי מפלגתו “פועלי־ציון”, ואילו יבנאלי וברל כצנלסון שׂמו את מבטחם בחברים הבלתי־מפלגתיים הרבים ואף קיוו, כי לאיחוד יצטרפו גם חברי מפלגת “הפועל הצעיר”, שאחדים מטובי חבריה היו בין אנשי הגדוד.

מתנדבי הגדוד מארצות־הברית לא שהו זמן רב במדבר ולאחר זמן קצר הועברו לארץ לקחת חלק בשחרורה, בעוד אנשי הגדוד הארץ־ישראלי מצפים אף הם בכליון־לב ליום הפקודה – להשתתף במערכות השחרור.

אך תקוָתם נכזבה. הגדוד הועבר לתל־כביר, בלב מדבר מצרים, שם הוקמו מחנות־הסגר, מוקפים גדרות־תיל גבוהות, בהם שוּכנו שבויי מלחמה מלחמה תורכים וגרמנים, ועל הגדוד הוטל התפקיד לשמור על השבויים. ברור היה כי מטעמים פוליטיים משלהם אין שלטונות הצבא רוצים לשתף את הגדוד הארץ־ישראלי במערכה על כיבוש צפון הארץ, ובבוא הבשורה על כיבוש הגליל רבה המרירות בקרב המתנדבים, ושמחת השחרור היתה מהולה בצער על שלא שותפו במערכה.

עם ערוב היום נערכה מחוץ למחנה אסיפת אנשי הגדוד בה השתתפו גם אליהו גולומב ודוב הוז שלאחרונה נמנעו מלהשתתף באסיפות. בשיחה הגלויה נתבררו קובלנות הדדיות ולוּבנוּ בעיות כאובות, והבירוּר שנערך שׂם קץ למחלוקת הפנימית שהעכירה ימים רבים את חיי הגדוד. אליהו גולומב ודוב הוז דיברו בגילוי־לב, וכדי להפיג את הרגשת המרירות והאכזבה שנשמעה בדברי החברים, הדגישו את ערך עובדת קיומם של הגדודים העבריים, אשר בבוא היום יהוו יסוד לצבא העברי בעתיד, יסייעו ברכישת השלטון הפוליטי בארץ, וישמשו בסיס לתביעות היהודים בועידת־השלום.

שמואל יבנאלי סיכם בנאומו את הדיונים ובירך על קירוב הלבבות והאמון ההדדי שהוחזר, ודבריו שיפרו את מצב־הרוח והסירו מהלב את המועקה.

ליל שימורים

בסופו של חודש טבת תרע"ט החזירו שלטונות הצבא את הגדוד לארץ. גשמים עזים ירדו בהגיעם לפנות ערב ברכבת ללוד. מתחנת־הרכבת הוליכו את החיילים עמוסי החגור, אל חורשת־זיתים בקרבת המקום, בה עתיד היה לקום מחנה זמני של הגדוד. האוהלים טרם הוקמו ובלילה הראשון לשובם לארץ שוּכנוּ החיילים שנרטבו עד לשד עצמותיהם באוהלים גדולים שנועדו למטבחים ומחסנים.

בפינת אחד האוהלים, מכורבלים בשמיכות מפאת הקור, אפופים עשן סיגריות, התיחדו שמואל וברל.

“בפנים זועפים מקבלת אותנו הארץ…” אמר ברל.

“ממש מבול, ותיבת נוח טרם בנינו,” הגיב שמואל.

“אין דבר, הגשמים יחלופו,” אמר ברל, “ועלינו להתכונן ולהציב ראש־גשר על החוף…”

“למען קיבוץ גלויות?” שאל שמואל.

“למען אלה אשר עמנו, ואלו שהגיעו עם הגדודים מארצות־הברית. ואין להתמהמה.”

“דומני כי צעד ראשון עשינו. סבור אני כי עם כל האכזבות שהנחילונו החיים בגדוד, יש להודות כי בו צמח רעיון האיחוד.”

“רצון האיחוד הכללי של תנועת־העבודה מקורו אינו בגדוד, אלא פרי של פעולה מתמדת וראשיתו באהלי אום ג’וני, לפני היות דגניה… עוד בפסח תרע”א, אחר צאתך לתימן, החלטנו ליסד את ההסתדרות החקלאית בגליל ולאחר חדשים אחדים קמה גם ביהודה הסתדרות חקלאית. ובמעשה זה בא לראשונה לביטוי רצון האיחוד. וההסתדרות החקלאית קידמה את האיחוד מועידה לועידה, שעל אחרי שעל, והיא שהביאתנו עד הלום."

“נכון,” אמר שמואל. “הועידה שנערכה ברחובות טרם צאתנו לגדוד, העלתה את תביעת האחדות על ראש דיוניה, ובקובץ ‘בעבודה’, הקובץ הראשון של ההסתדרות, בא הדבר לידי ביטוי. אך רצון האיחוד חושל בגדוד, בפגישת האחים שחיי הגדוד קירבום זה לזה…”

“ודאי,” נענה ברל, אין ערוך לפגישתנו במדבר, ולרגעים הקשים, הנאדרים והנפלאים שחיינו יחד, והיא שגיבשה אותנו וקירבה את שעת האיחוד."

“מה טוב,” אמר שמאול, “שבאסיפתנו האחרונה במדבר נגולה מהלב האבן הכבדה שהעיקה על כולנו והוסרו אי־ההבנות בינינו ובין הכוחות הצעירים, בוגרי הגימנסיה הנפלאים… טוב שהשתחררנו מהסיוט.”

“ובכל־זאת חרד אני אם יסתייע דבר האיחוד. בגדוד אמנם נתקבלה בשוֹרת האיחוד בהתלהבות, אך מי יודע אם המפלגות בארץ תוכלנה להתגבר על יצר הפירוד המכלה בנו,” אמר ברל בעצבות.

"מיום בואי לארץ ופגישותי הראשונות עם חברים יקרים כיוסף אהרנוביץ, שלמה לבקוביץ, יוסף שפרינצק, נטיתי אחריהם ובעצם איני יודע על שום מה נעצרתי ולא נתתי ידי למפלגת “הפועל הצעיר” אמר יבנאלי.

“בן־גוריון סיפר לי, כי כאשר עבדתם יחד בסג’רה היית לו אחד האנשים הקרובים ביותר וכי אותו זמן היו קרובים לו גם חברי ‘הפועל הצעיר’ על שום נאמנותם לשפה העברית. וגם אותך הוקיר על אף היותך בלתי־מפלגתי.”

“מהיום הראשון לבואי לארץ הייתי בדעה, כי ציבור־הפועלים חייב להיות מאוחד, שכן נושא הוא שליחות מיוחדת בחיי העם היהודי כולו.”

“כך הרגשתי גם אני,” אמר ברל, “כל מה שעבר עלינו, תנאי־הקיום, העבודה, ההגנה, צורות־החיים, השפה והתרבות, המחלות והמכאובים, הרפיון ומעשי הגבורה – הכל מיחד ומאחד אותנו לקראת משאת־נפשנו המשותפת.”

“למה, איפוא,” הקשה שמואל “אין אנו חדלים להיות לברוֹת לשיני הפירוד. למה נטפח ונקדש את המסגרות ואת דפוסי־החיים המפרידים בינינו?”

“מבית אבינו הבאנו אתנו לארץ את יצר הפירוד, את שיגרת הדיבור המפריד…”

“על כל זה אבד הכלח. יסורי החיים ורצון התקומה, העבודה, הלשון העברית ותרבותה – הם שיכבשו את כולנו, כי אחת האהבה ואחת הקנאה.”

“כן,” הוסיף ברל, “אחד המרי ואחד הכאב, אך אנו עדיין נאמנים לתעתועי הילדות, מחננו פרוץ ושסוע. מתנכרים ועוינים אנו איש לרעהו. לא הארץ שׂמה פדות בינינו, לא תחלואיה, אף לא כדורי האויב, גם רדיפות משנאים ולעג שאננים לא הפלו בינינו – נוסח הדיבור הוא המפריד בינינו, השעבוד לשיגרת העבר…”

“ואני מאמין שבשעה זו יעשו החברים את חשבון־הנפש…” ביקש שמואל לעודד את ברל.

“מי יודע אם גם עכשיו לא יערכו חשבונות העבר, מי היה הראשון ולמי משפט הבכורה, מי שגה ומי צדק…”

ליל־שימורים עבר על השנים באוהל. בחוץ השתוללה סופת גשמים, רעמים וברקים פלחו את השמים ובלבם חרדה גדולה לגורל היעוד והשליחות שהוטלה על בני־דורם.

אחדות העבודה

בכ"ד אדר א' תרע"ט נתכנסה בבית־הפועלים בפתח־תקוה ועידת ההסתדרות החקלאית, בהשתתפות צירים נבחרים מטעם שתי מפלגות הפועלים והבלתי־מפלגתיים. ועידה זו שנתכנסה עם תום מלחמת־העולם, על סף תקופה חדשה בחיי הארץ עמדה בסימן איחוד ציבור־הפועלים וברל כצנלסון הכין לקראתה את המצע הרעיוני להקמת “אחדות־העבודה”, ואילו שמואל יבנאלי, שהיה אחד מששת חברי “ועדת האיחוד” שהוקמה קודם לועידה, עיבד את פרטי התכנית המעשית “להתאחדות מעמד העובדים בארץ־ישראל.”

במרכז דיוני הועידה עמד משאו הגדול של ברל כצנלסון, בו העלה את חזון האיחוד. המתנגדים לאיחוד נמנעו מלהשתתף בויכוח, והדברים שהושמעו לאחר הרצאתו של ברל נסַבו על ענינים צדדיים, עד שקם שמואל יבנאלי והשיב את שאלת האיחוד למרכז הדיון:

"הדברים מתקרבים להצבעה, אולם אין אנו יכולים לגשת להצבעה בעוד חלק מן החברים שותקים. חייבים אנו לעמוד על מצב הענינים כהוָיתם. כוונת המאחדים היא, בעיקר, ביטול המפלגות; המפלגתיות – מקום־התורפה של קיומנו. בנו, בבלתי־מפלגתיים, חי האינסטינקט, אשר שמר אותנו מלהצטרף לאחת המפלגות, גם בהיותנו נאמנים לכל הקנינים והשאיפות. אצלנו מרימים על נס חלוקת ציבור קטן לבני “בעלי־בתים” ולפועלים, אך בחיי העבודה אין חלוקה זו קיימת כלל וכלל.

"אם נקבל את הצעת האיחוד, הרי כולנו צועדים קדימה. יגידו־נא לנו, מי ומה הם אלה בתוכנו, שאינם יכולים למצוא את מקומם בתוך ציבורנו המאוחד? האומנם כל מלחמתנו בעד תרבותנו המקורית אינה נאמנה בעיניכם? האם יש לכם פעולה אחרת למען העבודה והשפה, האם נשאר לכם משהו המיוחד רק לכם, אשר עליכם להילחם בעדו? יש הטוענים, למה איננו מסכימים לפדרציה של הגופים הקיימים, למה שוללים אנו את החופש המוסרי של הרוצים להישאר גוף מיוחד. כן, יש רשות להבדל, ואין שולל אותה. אבל במה דברים אמורים, כשיש מטרות מיוחדות, אך באין עמדה מיוחדת, אין רשות מוסרית להתבדלות. מהי הרשות המוסרית להתבדלותכם? כולנו חדורי צער האומה, ואם יש זמנים שאנו שוכחים את צער האומה, מתעלמים ממנו – כולנו בשוכחים. האומנם אפשר לראות ב’געגועי מולדת' יסוד להתבדלות ולהתקבצות מיוחדת? ומי הוא אשר מדדם בשעלוֹ, לדעת בקרב מי הם?

"יש המפחדים מפני ההמון באמרם, כי הוא לא יאהב את שפתנו ומפניו עלינו ‘להתבצר’. רחשי הפחד האלה מפני העם העולה לארץ לא לכבוד ייחשבו לנו. צריך לחדול לפחד מפני היהודי, גם אם הוא עודנו מדבר ז’רגון. אסור לנו לפקפק בנאמנותם של שבי הגולה. בנו ובעבודתנו תלוי בהרבה מה תהיה דמותו של העולה ובנו תלוי גם אָפיה של מלחמת השפות, אם תפרוץ. "האפשרי הדבר, כי תגבורת הכוחות, רצון העם ופתיחת שערי הארץ, כי כל אלה לא יעוררו אותנו העומדים בחזית, להתנער ולהתחדש? אנו המחנה הלוחם, החלוץ, מאחורנו מחנות העולים ואנו באים לקשר את החוטים עם הנשארים בגולה, עד עלותם גם הם. הנוכל להתכחש ולא לקחת חלק בתנועה העולמית של כל ציבור־העובדים? אך אם חלק מתוכנו רוצה רק בעבודה פנימה בתוך הארץ, ואין לו צורך להתקשר עם חוץ־לארץ, עם האינטרנציונל, נמצא דרך להתאחד אתם בתנאים, המשחררים אותם מהתקשרותנו אנו. אל יפריע דבר זה להתאחד.

“יהיו הדברים ברורים, אל תדמו בנפשכם, כי רק אתם כואבים את ‘צער האומה’, שכן אם אין אנו כואבים אותו, אף אתם כך… אין לנו כל רשות מוסרית להיפרד. ואם נגזר עלינו להיפרד, אל תצאו מאתנו בשתיקה ובמנוד־ראש. טרגית תהיה פרידתנו.”

שני ימים נמשך הויכוח, ובסופו הציעו חברי מפלגת “הפועל הצעיר” את הצעתם שהיתה בניגוד להקמת “אחדות־העבודה” ודגלה בקיומן הנפרד של המפלגות. הם נשארו במיעוט, ובהצבעה שמית נתקבלה הצעת הועדה להקמת “אחדות־העבודה”.

שמחת האיחוד לא היתה שלמה ואחד החברים אמר באותו מעמד: "נולד הילד, אך בעל־מום הוא… ידו האחת חסרה לו…

בגבולות רפיח

לא ארכו ימי שבתו של הגדוד בלוד ובלחץ שלטונות הצבא הועבר לרפיח למגינת לבם של הגדודאים.

ברפיח חזרו לאימונים ולתפקידי שמירה על מקורות המים בדרך לקנטרה. החקלאים שביניהם שׂשׂים למראה היבלית הצומחת בחולות. אות הוא, כי לא נס ליחם של שטחי־האדמה הנרחבים ובבוא היום ויסתפחו אל יתר חלקי הארץ יוקמו עליהם ישובים חדשים העתידים להצמיח גידולי־שדה, עצי־פרי וירקות. זו השנה השניה לשירותם בגדוד, והמשטר הצבאי וחוקי המשמעת מתחילים להכביד, ועוד יותר מזה – הפגיעה בכבוד האנושי והלאומי.

שמואל יבנאלי היה רגיש לפגיעות אלו והתקומם נגדן. מראשית השירות לא נמנה עם החיילים הממושמעים, לא הקפיד על צחצוח כפתורי־הנחושת של הבגדים והברקתם, לא הצטיין באימוני קרב פנים־אל־פנים, ושעה שצריך היה לתקוע כידון לתוך שק־החול ולהוציאו בזריזות, ניכר היה בו כי אין הוא עושה זאת בהתלהבות יתר.

יחסו של שמואל לעניני משמעת דבק גם בחיילים אחרים, והקולונל סמואל שנתמנה למפקד הגדוד במקום הקולונל מרגולין, היה נוהג לומר: “לא קל חלקי בגדוד שטוראים כיבנאלי וכברל כצנלסון משמשים בו ‘גנרלים’…”

הקצינים האנגלים של הגדוד העריכו מאוד את הכושר הצבאי של חייליו ואף דיברו בשבחם, אך קצין יהודי אחד, בעל ותק קרבי רב, שנמנה אף הוא עם סגל הפיקוד של הגדוד, לא יכול היה בשום פנים ואופן להשלים עם התרופפות המשמעת בגדוד, ולא אחת היה מתנגש עם החיילים מפירי המשמעת, וגם שמואל יבנאלי הובא לעתים לפניו בעוון הפרתה.

אך עד־מהרה נואש הקצין, שידע על מעמדו המיוחד של שמואל בקרב אנשי הגדוד, מנסיונותיו להרגילו לכללי המשמעת ואמר לו: “מי יתן וכל אויבינו יהיו חיילים כמוך, אך הלוָאי והייתי אני אדם כמוך.”

לימים נצטווה הגדוד לשלוח 150 חיילים לשמירה על מחנות השבויים בקפריסין ובמצרים. ביניהם היה גם יעקב אחוה, שעלה בימי העליה השניה כחלוץ מאמריקה, אך הוא הודיע למפקד על סירובו לציית לפקודה, שכן התנדב להיות חייל בצבא העברי בארץ־ישראל ואין הוא חייב לשרת מחוץ לגבולותיה. היו בין חיילי הגדוד שלא ראו בעין טובה את אי־הציות לפקודה ואף כאלה שלא ראו כל פסול בפיזור הגדוד. הדעות נתחלקו ובאסיפה הכללית של הגדוד, שנקראה לדון בענין, נתקבלה בהשפעת שמואל יבנאלי ואליהו גולומב ברוב דעות החלטה עקרונית להתנגד לשליחת אנשי הגדוד לחוץ־לארץ ולתמוך באלה מהחיילים שיעמדו על דעתם ולא יצייתו לפקודה. בעוון ארגון ההתנגדות לפקודה והסתה למרי נאסרו יבנאלי וגולומב, והם עתידים היו להישפט בבית־דין צבאי על הפרת משמעת, אך בהתערבות חוגים בעלי־השפעה בירושלים בוטלה פקודת השילוח לחוץ־לארץ והמורדים הוחזרו לגדוד. זמן קצר לאחר־מכן שוב נטפל אל יבנאלי אחד הקצינים. בשעת אחד המסדרים הבחין, כי אין שמואל חובש כראוי את הכובע ושׂם אותו ללעג ולקלס בפני כל הכיתה, ואף ניסה ללמדו הלכה למעשה כיצד חייב חייל המכבד את מדיו לחבוש את הכובע. יבנאלי נפגע קשות ממעשה הקצין וסטר לו על פניו. מיד נאסר ונשלח לכלא הצבאי בקנטרה, שם עתיד היה להישפט בבית־דין צבאי והיה צפוי לעונש חמור.

מאסרו של יבנאלי עורר דאגה רבה בין חבריו בגדוד ובארץ, והם נחלצו לעזרתו. דוב הוז, אשר שימש בגדוד בתפקיד של סרג’נט־מיג’ור, הצליח ליצור קשר עם שמואל בעזרת אחד החיילים, שמדי פעם בפעם היה מזדמן לרגל תפקידיו לקנטרה ואף היו לו מהלכים בין שלטונות בית־הכלא. בעזרת אותו חייל קוּים קשר־מכתבים קבוע בין שמואל ורעייתו שמזה זמן עקרה מבן־שמן לירושלים ועבדה כאחת בבית־חולים, ומפיו נודעו גם פרטים על התנאים הקשים ששררו במחנה־האסירים שהוקם במדבר במרחק רב מקנטרה והיה מוקף גדרי־תייל גבוהות. האסירים, בני אומות שונות, עריקים ופושעים המחכים למשפט, שוכנו באוהלים והועסקו בשמירת נקיון המחנה.

איש־הקשר מצא בין האסירים אחדים מאנשי הגדוד, וביניהם תימנים וספרדים מירושלים, ואחד מהם ביקשו למסור בגדוד, כי שמואל יבנאלי עלול להסתבך במשפטים נוספים, שכן מתפרץ הוא ויוצא מגדרו כל־אימת שהסוהרים מכים ועולבים באחד האסירים. ובמכתב שמסר שמואל באמצעות איש־הקשר אל ועד הגדוד הוא כותב, בין היתר:

“יום יום מכים כאן את האסירים. אתמול הוכו שלושה. ובין המכים גם אחד הקצינים. היום הוכה שוב התימני שלמה חובשי. הוטל עליו עונש מאסר לארבעים וחמישה ימים בצינוק. האיש אינו טועם מפת־בג הצבא. מה יהיה עליו? מי יודע? הוא קיבל מכות מידי אסיר אנגלי. יש כאן קבוצת אסירים אנגלים ואנחנו עובדים יחד עמהם. אחד הקצינים נתן להם, לאסירים אלו, פקודה להרביץ מכות ביהודים, כל־אימת שימצאו לנכון. היום התחילו למלא את הפקודה הזאת והתימני הופל ארצה והוכה. הדבר קרה בשעת המסדר. מחר ייערך בנידון גם בירור לפני הסרג’נט מייג’ור מפלוגה ד' שהוכה בגדודנו, וניתן לשער את תוצאות הבירור… לא פעם אמרו לנו הקצינים, כי אסור להתלונן והמתלונן מקבל נזיפה. אנשינו נידונו לרצות את עוונם, במשך חדשים, בין מפקדים ואסירים העויינים לנו ומבזים אותנו…”

על אף התנאים הקשים לא נשברה רוחו של יבנאלי. הוא המשיך לחיות את חיי התנועה גם בין כתלי בית־הכלא הצבאי ובאחד הימים העביר באמצעות איש־הקשר לברל כצנלסון מאמר גדול מפרי עטו. פלוגתו של ברל חנתה במקוה־ישראל ובזמנו הפנוי עסק ברל בעריכת ה’קונטרס' – בטאונה השבועי של “אחדות־העבודה”.

מאמרו של יבנאלי פורסם פרקים־פרקים בשעת “פתיחה לעבודתנו”, ובהם גולל שמואל תכנית מפורטת לבנינה של הארץ, ועיקרה – הקמת מרכזי־ישוב חדשים מרובי אוכלוסין באזורי הארץ המיושבים פחות מאחרים, כגון רצועת חוף־הים בדרום, בקעת הירדן וכן במזרח עבר־הירדן.

תכניתו כללה הצעות גם לגבי הרחבת ירושלים על־ידי הקמת שכונות גדולות בפרברי העיר ויסוּד מושבים חקלאיים בסביבותיה, יסוּד אוניברסיטה עברית, בניית שכונות חדשות בטבריה מחוץ לחומות העיר ויצירת בסיס כלכלי לאומי בדרומה של הארץ.

"עלינו לבנות עיר עברית חדשה על חוף ים־התיכון למען לא נהיה חייבים להיכנע לרוב הזר בכל ערי החוף… על־יד העיר החדשה שעל חוף הים בדרומה של הארץ ייבנה נמל, דרכו יעלו לארץ־ישראל שבי הגולה מכל העולם, ובהיכנסם – תדרוכנה רגליהם על אדמת ארצנו בקרב אחיהם העברים. הנמל הזה ישמש מפתח בשביל כל הנגב – מחוף הים הגדול עד למעבר לים־המלח – מואבה, ומעזה עד חצי־האי סיני שגם בו אנו מקווים להרחיב את עבודתנו, אם נצליח להקים בו על־ידי שיטות־עבודה מיוחדות ישובים גדולים מיוסדים על חקלאות וחרושת. נמל שני צריך להיבנות עם התחלת עבודת ההתישבות הרחבה בנגב, במקום אשר שלמה המלך חתר ממנו אל המפרץ הפרסי והאוקינוס ההודי – באילת הקדומה, היא עקבה של היום…

“לצורך קליטת מיליונים עולים – עם שלם – הכרחי כי שערי הגאולה יהיו פתוחים לרוָחה, ודרכם יבואו שבי הגולה, וימצאו את ראשית העצה וההדרכה במעשיהם ובעבודתם בארץ. נחוץ להקים בסיס עברי כללי, ורק בדרומה של הארץ משתרעים שטחים בלתי־מיושבים נרחבים, מחוף הים ופנימה אל תוך הארץ. וכאן תיבנה עיר־החוף שלנו, באחד המקומות בין אשדוד ואל־עריש. מסילת־ברזל תחבר את עיר־החוף החדשה עם ירושלים – דרך באר־שבע וחברון; עם מזרחה של הארץ – דרך אחת התחנות של מסילת־הברזל החיג’אזית, בחוף המערבי של ים־המלח, ומשם עד יריחו, ומיריחו, לאורך עמק הירדן, עד טבריה והגליל העליון, ועם מפרץ אילת, אשר יחובר על־ידי מסילת־הברזל באופן ישיר גם עם יריחו ועם באר־שבע.”

ובהמשך הדברים חולם יבנאלי על הקמת “תחנות גדולות לאנרגיה חשמלית” בעמק הירדן, על יסוּד תחנת־נסיונות9 מרכזית, לשם חקירת שיטות החקלאות, בדרומה של הארץ, על כריית בארות מים בנקודות רבות, מחוף הים ועד ערבות המדבר במזרח; על יעור הארץ; על הצורך להתחיל בחשיפת אוצרות ים־המלח על־מנת להביאם “למדרגת חרושת מינרלים שתעסיק הרבה עובדים” ועל ניצול מעיינות־המרפא בסביבות ים־המלח.

במאמרו נותן יבנאלי את דעתו גם ל“הובלת מים ממקורות הירדן בצינורות למרחקים,” לאצירת מי הגשמים בתוך בריכות בנויות בצלעי ההרים, דוגמת אלו שראה בעדן; להתפלת מים לשתיה ולהשקיה ממימי הים הגדול, בעזרת התכשירים החדשים," ואף עורך את תכנית העליה לארץ־ישראל לעשר השנים הבאות, בשיעור של חמישים אלף יהודים עובדים לשנה, לפיה יוכנו במשך השנה הראשונה בתי־מגורים לחמישים אלף העולים שיעלו בשנה שלאחריה…

התכנית אשר יבנאלי, הרואה למרחוק, רקמה בין כתלי בית־הסוהר הצבאי במדבר אינה מתעלמת מסכומי־הכסף העצומים שיידרשו להגשמתה ושלפי הערכתו יסתכמו במיליארד פונט, ועל עם ישראל יהיה להשיגם “על־ידי הלוָאה פנימית וחיצונית.”

בעיני רוחו רואה יבנאלי את הסיכויים להכפלת שעורי העליה אחר עשר השנים הראשונות, את מיליון העובדים שיהוו משלושה עד ארבעה מיליוני נפשות, “כשמושבותינו תפרוצנה דרומה עד הר חורב, מזרחה עד המדבר וצפונה עד נהר פרת. אז תחל להיראות ראשית הסוף, תחלת קיבוץ הגלויות.”

ובעוד יבנאלי רוקם את תכניותיו, מתקרב והולך מועד המשפט הצבאי אשר בו ייחתך גורלוֹ. נוכח פסק־הדין החמור שהיה צפוי לו נעשים בארץ מאמצים כדי להצילו ובהשתדלות ועד־הצירים בירושלים בוטל לבסוף המשפט ובסוף שנת תר"פ שוחרר מהגדוד.

במלאות עשר שנים להקמת הגדוד העברי סיכם יבנאלי באחד ממאמריו את שלוש שנות ההתנדבות, בשורות הבאות:

“שמורים עמנו זכרונות על מאורע היסטורי, אשר עבר עלינו במשך שלוש שנים מראשית ההתנדבות ועד ביטול התא האחרון של הגדוד ופיטורי אחרוני החיילים, זכרונות על הפגישה הראשונה בינינו, הפרטנדנטים המובהקים על ארץ־ישראל, ובין הכובשים החדשים, כובשי עולם, אשר אחרי מאות שנות־שלטון על עמים ומדינות, הגיעו סוף־סוף גם לארץ־ישראל הנכספת, ביצעו את מלחמת הצלב עם חצי הירח, לאחר הפסקה של 800 שנה, וראו עצמם כאן כאדוני הארץ התקיפים. אלה הם זכרונות על מלחמת החזון והמציאות. מלחמת חזון העליה לארץ־ישראל נגד המציאות אשר אינה קולטת את הבאים, חזון הכפר העברי בארץ, לעומת המציאות של החקלאות האביונית של פלחיה מדור דור, חזון העבודה בארץ לעומת המציאות של החיים הקשים והמדוכאים של העובד בה. והנה הוכרענו במלחמת החזון והמציאות. בענין הגדוד נוצחנו, הגדוד צומצם ובוטל. מדוע הוכרענו במלחמה זאת? ייתכן שלא צדקנו בה, כי חסרה לנו אַמת־המידה ההכרחית לסיגול רצונות למציאות, ויכול להיות כי צדקנו גם צדקנו, אלא שנתקלנו בגורמים שליליים יתר על המידה: בכוחות מתנגדים ומתנקשים, באי־אמון מצד באוּת־כוח השלטון הצבאי בארץ אל גדוד של חיילים בעלי כבוד עצמי והכרה לאומית, באי־רצונה לחזק את ידי היהודים. נתקלנו בהתנגדות מוחלטת של חלק מהתושבים הערבים אלינו, ונתקלנו גם בנו בעצמנו ביסודות בלתי־מוכנים דיים לתנועתנו היסודית. הגדוד היה נתון בתנאים קשים יותר מדי, הוא היה מכוּון למלחמה בחזית, זמנו היה בלתי־מוגבל מראש, הוא הכיל בקרבו תרכובת מסובכת. המתנדבים היו בני גילים שונים. ראינו בו את ההתחלה וציפינו להמשך, אולם ההמשך לא בא. עתה, במלאות עשור להקמת הגדוד, זכור נזכור את חסד נעורינו, לכתנו אחריו במדבר, בארץ לא זרועה. זוכרים אנו את הימים ההם כמאורע נהדר, כימי הוד ויסורים כאחד, ויש לזכור את עצם קיומו של הגדוד, את הנסיון ליצור כוח־הגנה עברי בארץ, נסיון שלא הצליח ואף־על־פי־כן יש לחדשו ולהמשיך בו. בשבילנו, חיילי הגדוד, היו ימי שירותנו בו ימים שלא ישובו עוד. אולם לגבי הישוב – שוב ישובו ימי הגדוד העברי. צריך שישובו עוד ימים כאלה, שייוָצרו אצלנו עוד גדודי־הגנה. הימים האלה, ימי זכרונות העבר, מעוררים מחדש את השאלה של יצירת כוח־הגנה עברי ליגלי בארץ, לא הגדוד בצורתו הקודמת, אלא גדוד קבוע של צעירים עברים בני גיל אחד, אשר יעשו שנה־שנתיים ביחידה עברית עצמית, בתוך כוחות־ההגנה. דבר זה הכרח הוא לקיומנו ההיסטורי בארץ…”

משנשתחרר שמואל משירותו בגדוד, נבחר כחבר למזכירות מפלגת “אחדות־העבודה” וכחבר למשלחת של ברית “פועלי־ציון” העולמית, שהגיעה לארץ מטעם התנועה, לשם עריכת תכנית לישובה של הארץ ובגינה לאחר המלחמה. ז. רובשוב, שאף הוא היה אחד מחברי המשלחת, ריכז את החומר הרב, שנצטבר בידיה ושמואל סייע לו בעריכת הדין־וחשבון, ובספר שפירסמה המשלחת עם תום עבודתה הופיעה מסתו על עיקרי ההתישבות בארץ, שאת ראשי פרקיה כתב שמואל עוד בהיותו אסיר בכלא הצבאי במדבר סיני.

באותם הימים הגיעו לארץ ראשוני העליה השלישית וביניהם חזר לארץ גם יוסף טרומפלדור שגורש ממנה עם פרוץ המלחמה. לאחר זמן נודע שטרומפלדור היה בין מארגני גדוד נהגי הפרדות במצרים ויצא אתם להילחם לצד בעלות־הברית במלחמת גליפולי. לאחר־מכן, בראשית ימי המהפכה, הגיע לרוסיה וביקש לארגן שם לגיון יהודי גדול, במטרה להעלותו לארץ ולהשתתף בכיבושה מידי התורכים.

עם שובו לארץ הביא עמו בשורות איוב על מצב יהודי רוסיה, על הטבח האיום ביהודי אוקראינה, על ההרס והחורבן שפקד קהילות יהודיות רבות ועל הנוער היהודי ששרד לפליטה ומצפה לפתיחת שערי הארץ.

טרומםלדור נדהם למצב הפירוד ששרר במחנה הפועלים,ופירסם כתבה בעתונות המפלגות היריבות, בו דרש להקים ארגון־פועלים משותף ולקיים מוסדות משותפים לשם איחוד המחנה. שמואל יבנאלי ענה לקריאתו בשם הועד הפועל של “אחדות־העבודה”, ובתשובתו נאמר: “אנו מקבלים את ההצעה ומוכנים להגשימה בפועל, ואנו מחכים לתשובת מפלגת “הפועל־הצעיר”. אם התשובה תהיה חיובית, ניגש מיד להקמת המוסדות המשותפים”. גם מפלגת “הפועל הצעיר” נענתה לקריאתו של טרומפלדור ובשתי המפלגות נקבעו ועדות לבירור יסודות ההסכם. "אחדות־העבודה בחרה לועדה את זלמן רובשוב, שמואל יבנאלי ודוד רמז ואילו מטעם “הפועל הצעיר” נשלחו לועדה הוגו ברגמן, אליעזר שוחט ודוד סברדלוב.

לרוע המזל פרצו בצפון הארץ מאורעות־דמים בין הצרפתים לערבי סוריה, תכפו מעשי שוד ורצח, אשר העמידו בסכנה את ישובינו הבודדים בגליל העליון וטרומפלדור עלה לגליל לעזרתם ובהגנה עליהם נפל חלל, עם גיבורי תל־חי.


מצב בריאותו של שמואל, שנתערער בימי היותו כלוא בבית־הכלא הצבאי, החמיר והניה שחרדה פן יורע וילך משום העומס הרב שהטילה עליו פעולתו הציבורית, ביקשה ואף דרשה משמואל לעזוב לזמן־מה את העיר ולשוב לחיי כפר ולעבודת־השדה בתקוה כי אורח־חיים זה, ישפיע לטובה על מצב בריאותו. שמואל נענה לדרישתה.

בראשית תרפ"א נרכשו על־ידי הקרן הקימת ארבעת אלפים דונם קרקע מאדמות רושמיה שעל הר הכרמל. ארבע קבוצות פועלים נתגייסו לעבודת הכשרת השטחים שנרכשו ושמואל והניה הצטרפו לאחת מהן. באוהלים ובצריפים רעועים, שנקנו ממחנות הצבא הבריטי, נשתכנו הפועלים, ובאחד הצריפים – שמואל והניה, ועמהם אראלה בת השש ואחיה הפעוט – מנחם. כוחות רבים השקיעה הניה בתיקון הפרצים שניבעו בקירות הצריף ובגגו הדולף, התקינה פינת מטבח ובהדרגה נעשה צריפה לנוה חם ונעים. גם כאן ממשיכה הניה בעבודתה כאחות וחובשת ומחישה עזרה לחולי־הקדחת הרבים, אם ביום ואם בלילה.


שמואל עבד בהכשרת הקרקע, בחפירת תעלות ובורות ובנטיעת הארנים, וכפי שציפתה הניה שוּפר מצב בריאותו. לבו טוב עליו ויום־יום מברך הוא על החסד הרב שגמלה עמו הניה על־ידי שהביאתהו לנוף־הקסמים של הכרמל, הצופה למרחבי הים הגדול ולשדות העמקים המשתרעים צפונה ומזרחה, ונפשו לא תשבע מלהסתכל בגוניהם המשתנים מבוקר עד רדת היום.

בזכותה של אראלה נתידדו שמואל והניה עם ברוך פישקו, אחד מחלוצי ההר, שהיה בא ללמד את אראלה – תלמידתו היחידה בקבוצה. גם שמואל סופג מלקח תורתו וידיעותיו הרבות בטבע. מורה ומחנך היה פישקו בטרם עלותו לארץ עם בחורי טרומפלדור. חיבה רבה חש המורה לאראלה הקטנה ומפיו למדה להכיר שמות פרחי־החן למיניהם, שמות הצפרים שהוא מכיר לפי קול רינתם ואף הוא נתחבב על הילדה והוריה. איש מופלא היה. נכה־רגלים, בעל גוף קטן וצמוק, אך מעיניו השחורות קורנת נפש של משורר, המגלה את סודות החיים בטבע, באבנים, בגרגירי האדמה ובעצמת אוֹנם הצפוּן בהם מאז ומקדם.

בהיכנסו לצריפם, מרגיש פישקו כי אורח רצוי הוא, נהנה מחום שמשפיעים עליו בעלי־הבית ופניו המעוּותים מחייכים בהנאה. אראלה מקשיבה קשב רב לשיחו של המורה עם הוריה.

“אַל תדאגי,” עונה פישקו לשאלתה של הניה על מצב בריאותו, “אין דבר, הכל יחלוף. האדם הוא חזק מפלדה. הנה הרגל, הדוויה הזאת, סוחבת אותי, אפילו בלילות, השד יודע לאן… אילמלא בלעתי את הגלולות, שנתת לי, מי יודע אנא אני בא. אולי לשערי הנצח…”

ולשמואל שאף הוא חרד לשלומו, משיב פישקו: “אני שבע־רצון, ונהנה מהטוב אשר מסביבי. יש לי פינה לעצמי. מסביב הרים והים הגדול, ובלילה עת יורדים הגשמים והרוחת משתוללים ומייללים כזאבים רעבים, יש שגוברת אמונתי כי שוב נקים כאן עם ישראל חדש, אור לגויים. אך יש, שאני נתפס למחשבות נוגות מאוד. דלונו מאוד ומעטים הם היוצרים הגדולים ששרדו לנו.”

“עוד לא אלמן ישראל…” מנסה שמואל לעודדו.

“בודאי ובודאי,” מתחייך פישקו תוך אימוץ שרירי־פניו המעוּותים ובעיניו נדלקים ניצוצות של אור, “צריך להאמין… הכל יהיה לנו. ועוד יציצו כוחות מסביב כעשב השדה. העיקר, ידידי, שנהיה עם הראוי לשם ‘ישראל’. ועדיין רבה הדרך לפנינו ואנחנו רק צעד ראשון עשינו. רבים ועצומים הם אויבינו וכבר נפלו מבינינו קרבנות רבים – בכנרת, ובתל־חי, והדרך זרועה קברים… אך אין ברירה, ואין דרך אחרת. הכל תלוי בנו ואם נזכה גדול יהיה כבודו של הבית השלישי מזה של השני…”

אראלה הקטנה סופגת בלבה את מאור דבריו של האיש הערירי, בעל נפש של משורר ומחנך בחסד, ומדי בוקר עם בואו לצריף, בשרכו את רגלו הדוויה, נפתח לבה

עדות לחוָיות שעברו על שמואל בימי שבתו ברושמיה משמש מכתבו לועד הפועל של “אחדות־העבודה”, בו הוא כותב:

"מה הוא יחסנו למתהווה על הכרמל: הרוצים אנו להגביר כאן את כוחו של הפועל העברי בכמות ובאיכות, בדרכים שונים ובצורות שונות, או, שמא רוצים אנו להישאר קבוצה קטנה של בעלי־משפחות החולמים על מושב בצורתו השגורה, על־ידי בחירת חברים, ניפויים ובדיקתם, והמביטה בעין רעה על כל איש חדש, על כל פועל שעולה הנה ושאינו מתאים לה?

"היום נמצאים על הכרמל ארבע קבוצות פועלים. קבוצתנו אנו מונה חמישה־עשר פועלים, בהם שלושה בעלי־משפחות, ותקציבנו הובטח עד חודש יולי. כל הקבוצות גרות בצריפים רעועים. ולאנשים שהתלקטו כאן שאיפה אחת בלבם – לבלי לנדוד, כי אם להכות שורש ולחיות במקום. ואשר לעבודה, מקווים הכל כי סוף־סוף תימצא. ואולם בעיית הדירות מחריפה והולכת. קבוצה אחת מחכה לפינוי הצריפים של קבוצה שניה, והלא יש דרך אחרת לפתרון השאלה – והיא בנין בתים, אבל מי יבנה? אם לא יבנו בתים, כי אז אכן יצטרך חלק גדול מן הציבור לרדת מהכרמל, אבל למי זה נחוץ ומה ברכה תצמח מזה?

"הקרן הקימת חייבת להחזיק באדמות רושמיה ויהי מה, ולשם כך אין דרך טובה יותר מהקמת כפר. יש להקים כאן כפר לתימנים, ואגב בנין בתי התימנים, אפשר יהיה להקים עוד מספר בנינים בשביל פועלי הכרמל לקבוצותיהם. הרצפלד אומר כי השטח של רושמיה בן ארבעת אלפי הדונמים אינו דיו לשם כך והוא מצביע על מקומות אחרים טובים יותר לתימנים, והם האדמות החדשות שנקנו בעמק חרוד. כמובן, אין לדחות את ההצעות האלה בלי בירור, אלא יש נימוק אחד השולל לפי שעה את ביצוען. לא נשלח לפי שעה תימנים לבד לשם כיבוש עמדה חדשה, וכמה טעמים לדבר. וכיום אף אין דנים על התישבות פועלים במקומות ההם. מה שאפשר היום לעשות למען התימנים, מוטב כי ייעשה במקום בו מתרכז ציבור־פועלים – הוה אומר, דוקא בסביבה שלנו. וכשתגיע השעה להתישבות בגוש חרוד, ייתכן כי גם שם נוכל לצרף לחברינו מתישבים תימנים. יש אנשים הנרתעים מפני המלה ‘תימנים’, ומיד רואים הם בהם מתחרים, או שנתפסים לחשש של סכסוכים ומראש אינם מאמינים בהצלחה.

“קבוצתנו ניגשה לנסיון־עבודה חדש, לשריפת אבנים לסיד. זה השבוע השלישי שאנו עובדים בו ומקווים לסיים בשבוע הבא את הנסיון. הנסיון הזה יעלה בערך כשמונים ל”י – בימי־עבודה ובכסף מזומן. לשם הסקת הכבשן אנו משתמשים בקוצים אשר קיצצנו בהרים שבסביבתנו. על־ידי כך גם הכשרנו את האדמה. באנו להסכם עם הרצפלד, כבא־כוח המשרד לעבודה ולעליה, כי בעד ביעור הקוצים ישולם לנו השכר אשר מקבלים החלוצים העובדים פה בסביבה, לפי החוזה שבין המשרד לעליה ולעבודה ובין הד"ר רופין. הסכם זה הוא שנותן לנו את היכולת לערוך את הנסיון הזה, שכן ענין הסיד הוא לפי שידוע עד כה, קרוב להפסד ורחוק משכר. אנו משקיעים גם סכום מסוים לתשלום שכר־לימוד לערבים המומחים בעבודה זו, המלמדים אותנו את המלאכה. לאחר התיעצות עם ברל כצנלסון הודעתי לקבוצתנו, כי אני מקבל עלי להמציא לחברינו במקרה של הפסד את הסכום הזה (בערך עד עשרים ל"י). ההודעה הזאת הוסיפה מרץ לחברינו להמשיך בנסיון, המחייב עבודה רבה וקשה.

בהודיעי לכם על כך, חברים, אני מקווה כי תשמחו למאמץ שאנו עושים לחדור למקצוע חדש וכי תבואו לעזרתנו בשעת הצורך…"

שמואל הכיר טובה לחבריו במזכירות “אחדות־העבודה” על שלא הטרידוהו מעבודתו לעניני המפלגה, פרט להשתתפותו בועדה המשותפת להכנת ועידת־היסוד של ההסתדרות.

הועידה נקבעה לימי החנוכה והוחלט, כי שמואל יהיה בין הפותחים בדיון על “תפקידה של ההסתדרות במפעל התקומה.”

שמואל היה דרך כל־כולו לקראת הימים בהם תעמוד למבחן צוָאתו של יוסף טרומפלדור על אחדות מחנה־הפועלים שציווה בקול־הקורא שלו בטרם עלותו להגנת תל־חי, ובנפשו נחרתו דבריו של אחד הפועלים שפורסמו ב“קונטרס” בחתימת “נון”, בתום שבעת ימי האבל למות טרומפלדור:

“יוסף טרומפלדור כבר איננו אתנו. הוא לא ישמיענו את פקודותיו, גם פעולותיו נפסקו יחד עם פתיל חייו. עתה יבואו ויספרו לנו על דבר עברוֹ הגדול, אבל סופו יהיה להישכח, אם לא נעמיד על קברו מצבת נצח. בלי הצעות ודאי מרחפים בדמיונות בחיפוש צורה של מצבה לזכרו, אבל, חברים, אל־נא נמריא לשחקים לחפש אחר מצבה כזאת. יוסף טרומפלדור עוד בימי חייו החל בבנינה והיא – הצעת האיחוד.”

קדושים היו לו לשמואל דברי החבר האלמוני שראה בקיום איחוד הפועלים את מצבת־הזכרון, הנאה ביותר לטרומפלדור.

ביסוּד ההסתדרות אור לכ"ד כסלו תרפ"א נתכנסה ועידת־היסוד של ההסתדרות באחד מאולמות הטכניון בחיפה.

משנתבקש שמואל על־ידי הועדה המכינה להיות הפותח בויכוח על האיחוד, עלתה לנגד עיניו דמותו של ברל כצנלסון, האיש שהרים את נס האיחוד, יצר את “אחדות־העבודה”, והמציאות הכזיבה את תקותו…

בחצר הטכניון נפגש שמואל עם הצירים והאורחים הרבים שבאו מכל פינות הארץ, וביניהם עולים חדשים, חלוצים מחבריו של יוסף טרומפלדור, המבשרים בקרה של תקופה חדשה. ובין הבאים גם יוסף־חיים ברנר שרשימתו “יינתן דבר פועלי ארץ־ישראל בידי פועלי ישראל” נדפסה ערב הועידה בירחונו “האדמה”, ובה ביטא ברנר את משאלות לבם של כל מיחלי האיחוד, “זוהי תעודת ועידתנו הכללית בחיפה. על הועידה הזאת ליצור את ההסתדרות של כל העובדים בארץ־ישראל לשם בנין העם והארץ.”

באולם גדול ובלתי מסוּיד של בתי־המלאכה שבטכניון התכנסו שמונים ושבעה צירי הועידה. ולמעלה מאלף חברים שבאו להשתתף במעשה ההיסטורי הגדול.

בנאום הפתיחה אמר יוסף ברץ:

“יוסף בוסל המנוח, ממיסדי דגניה, היה אומר ברגעי יאוש: ‘חברים, בואו ונסדר את העבודה!’ וכך עלינו לנהוג גם עתה. הועידה חייבת למצוא את הפתרון לשאלות המעסיקות אותנו. מן הועידה הזאת לא נצא בלי אחדות הפועלים.”

את הויכוח פתח שמואל יבנאלי ובדבריו אמר:

"כולנו מדברים על אחריות השעה הזאת. אך מה המסקנה? זה שנים ששאלת קיום העם בחלקים רבים בגולה – קיום או השמדה – תלויה לעינינו, ואין משיב. הגאולה המובטחת לעתיד לבוא – אינה תשובה עכשיו. חיכינו עד כה, כי יבוא מי־שהוא ויגאל, אך כבר הגיעה השעה לדעת, כי בלעדינו אין גואל ואין פודה. הגיעה שעתה של הציונות להיות המצילה והפודה את בני־ישראל מכליון. עד עתה מוטל היה על כל היושבים בציון לשמור על הנר האחרון של האומה לבל יכבה; החזקת הישוב בארץ – זו היתה חובה ותוכן פעולתם של היושבים בארץ והנושאים אליה את עיניהם, ואולם מעתה, אם לא תיהפך הציונות לגורם המציל את העם, אם לא יוָצרו מעשים, אשר יגאלו חלקים גדולים מהעם – לא מילאנו אנחנו את תפקידנו. תעודת הפועל העברי ותעודת הדור כולו היא לא המשכת הקיום, כי אם הצלת העם. בנין ארץ־ישראל ובעקבותיו – גאולת רוב גדול מישראל מן הגלויות, זה הוא תפקיד הדור; ואם לא ייעשה הדבר – לא מילא הדור הזה את תפקידו.

"מי יעמיס על שכמו את העבודה הזאת? הפועל העברי בארץ־ישראל. ארבעת אלפים פועלים עברים, החיים בעבודה בארץ־ישראל, מהווים כוח שאין דומה לו, לתחית העם, בכל תפוצותינו. אנחנו – בבנינו ובבנותינו, בני בעלי־בתים שלא עבדו מימיהם, העולים לארץ ומסתגלים בהצלחה לכל העבודות, לסלילת דרכים וכבישים, לחרישה בשפלה, לסיקול ונטיעה בהרים – עדים חיים הננו, כי עוד לא נס ליח האומה.

"הגאון היחיד אשר ידביר את התקופה ויצא לפניה – איננו. הרצל איננו. יקום, איפוא, הכוח הקולקטיבי, הגאון הציבורי – חברת־הפועלים העברית. והיה אם ימעיט הפועל העברי את דמותו כיום הזה, אם לא יעורר בעם את האמון האמונה הגדולה בכוחו – ומעל בשליחותו.

"לא הקמת קופת־חולים משותפת בלבד הוא, איפוא, תפקידנו כיום – כי אם להיות הכוח המעורר בציונות, הכוח התובע והמעורר את העם לבנין הארץ והבא במשא־ומתן ישיר, בלי כל מתווכים וסרסורים, עם העם לשם בנין הארץ. פועלי ארץ־ישראל צריכים לדבר אל העם ולא כדבּר ועד־הצירים: “זרם מהגרים יפרוץ אל הארץ, שלחו כסף!” עלינו בעצמנו לדבר עם העם על צרכינו. עלינו ליצור כלים המיועדים לבנין הארץ, ליצור מוסדות כספיים, שירחיקו את המתווכים בין העבודה והעם. מן הועידה הזאת עלינו להודיע, שגורלנו בידינו. אל העם האובד והנידח – אליו נדבר. העם חושב שאין לו מקום בארץ, מאשריו ומדריכיו הם־הם המשיאים אותו להאמין בכך ומרפים את ידיו, ועלינו לגלות את הסוד הזה לעם ישראל, שיש אפשרות לגאול את יהודי רומניה ופולניה ולישבם בארץ־ישראל. ובהכרת כולנו נודיע, כי עוד בטרם ילבינו שערותינו יוכלו להיות אזרחי ארץ־ישראל כמונו.

“מהות האיחוד – זוהי יצירת הסתדרות פועלי ארץ־ישראל לשם בנין ארץ־ישראל. הקמת מוסדות כספיים חוקיים לעבודה, יצירת שופר לכל העובדים בארץ – עתון יומי, אשר יקרא בקול השכם והערב על הנעשה ועל הצריך להיעשות וידבר באזני כל העם, כי יש מקום להיגאל בארץ־ישראל: הבו לנו את האנשים ואת האמצעים – והארץ תיבנה!”

הנחלת הלשון לעם

עבודת היעור על הכרמל נסתיימה והקבוצות נתפזרו. חלק מהן פנה לעבודה בסלילת כבישים וחל להתישבות החדשה בקיבוץ הגדול שהוקם בעין־חרוד ובמושבים שבעמק יזרעאל. במושב מועצת ההסתדרות שלאחר הועידה הוטל על שמואל ארגון עבודת התרבות והוא התחיל להניח את יסודותיה. בו בזמן ביקש שלמה לביא לשתפו במאבק על הקמת עין־חרוד. שמואל נענה להזמנתו ויחד עם משפחתו עזב את הכרמל, עבר לעין־חרוד והצטרף אל הקיבוץ שעמד בראשית בנינו של המשק.

רוב חברי המשק התגוררו באוהלים, ואילו המשפחות המעטות, ביניהן גם משפחת יבנאלי, שוכנו באחד הצריפים. שמואל היה יוצא בראשית השבוע לעבודתו בהסתדרות והרבה לנדוד על־פני הארץ, ואילו הניה התחילה לעבוד כאחות וחובשת וידיה מלאות עבודה, שכן רבו חולי־הקדחת בקרב חברי המשק. אותם הימים עלו לארץ בני משפחתו של שמואל – אמו הישישה ושתי אחיותיו, שרה ובתיה, אף היא אחות, ואם לבת קטנה, ובזמן הראשון נקלטו אף הן בעין־חרוד.

אך לא ארכו ימי שבתו של שמואל ומשפחתו בעין־חרוד. מחלת הקדחת לא פסחה גם עליהם. ביחוד היה קשה מצבו של מנחמקה בן השלוש והרופא הנודד שהיה מגיע לישובי העמק רכוב על סוס פסק, כי חיי הילד בסכנה, ועל המשפחה לעבור עמו לאזור הררי.

ושוב החלו נדודים. יחד עם בני־המשפחה שעלו מרוסיה עקרו שמואל ובני־ביתו ועברו לירושלים. בשכונת־הבוכרים, בצפונה של ירושלים, שכרו בית גדול שגבל עם שדה־סלעים ונשתכנו בו. בתיה התחילה לעבוד כאחות ב“הדסה”, ואילו לצרכי האם ושרה דאגו שמואל והניה, שאף היא קיבלה עבודה חלקית כאחות.

דל עד למאוד היה הריהוט שבבית: ארון ושולחן מורכבים מארגזי־נפט וכן גם המיטות, אך לובן הבד שהניה פורשת עליהן משווה לדירה מראה נקי ומסודר. המעבר מהר הכרמל ומעין־חרוד אל שכונת־הבוכרים, זרוּעת סלעים המזדקרים מהאדמה אף בפתח מעונם, הכביד על בני־המשפחה, אך היה קשה ביחוד לאראלה בת השבע, אשר נופי הכרמל והעמק ופינות החמד שמצאה שם קסמו ללבה. קשתה עליה הפרידה מהר הכרמל וצמחייתו, מפרחי־החן של הצבעונים והרקפות, ממרחבי העמקים הנראים מראש הכרמל ומהים הגדול, ועבר זמן רב עד שנתרגלה אל הנוף החדש, אל הבנינים, השכונות, ואל צלצולי הפעמונים של הכנסיות. גם המעבר אל בית־הספר למל שהחלה ללמוד בו והפגישה עם המורים והתלמידים החדשים לא היה קל עליה ולא אחת היתה נזכרת במורה פישקו שהתחבב עליה וחסר לה מאור נפשו. מנחמקה חזר לאיתנו ומדי בוקר היתה אראלה מוליכתו לגן־הילדים ובשובה מבית־הספר מביאתו הביתה, שם ציפתה להם אם המשפחה.

שמואל נמצא כל ימות השבוע בנסיעות על־פני המושבות וריכוזי־הפועלים והתפקיד שהוטל עליו להנחיל לציבור־הפועלים בארץ את הלשון העברית ואת יסודות התרבות העברית כבש את כל ישותו. מעטות מאוד היו ההתחלות לפעולה תרבותית בקרב ציבור־הפועלים. בשנות המלחמה עסקו בכך בכנרת ברל כצנלסון ועמו רחל כצנלסון וא"ד גורדון, ובשנת־חייו האחרונה גם יוסף־חיים ברנר. עם הקמת גדוד־העבודה על שם יוסף טרומפלדור עזב ברנר את העיר והלך למגדל שבעמק גינוסר ללמד עברית את חברי הגדוד שזה מקרוב עלו מרוסיה, בלי לדעת עברית או אידיש ובפיהם השפה הרוסית בלבד. היו אלה התחלות דלות ואילו עתה, משנתרבו העולים העובדים בסלילת כבישים ובעבודות ציבוריות אחרות, דרושה היתה פעולה גדולה ומאורגנת ושמואל התמסר לה בכל לבו. לצורך הפעולה זקוק היה לאמצעים כספיים ומדי פעם היה עליו להיאבק כדי להשיג את התקציב הדרוש. אך עיקר דאגתו – למצוא מורים ללשון העברית, למדעי־הטבע ולידיעת הארץ והוא מחפשם בקרב העולים החדשים ובין ותיקי הארץ. רובם נשלחים למחנות העולים, לקבוצות הפועלים ומפיצים בקרבם את ידיעת השפה העברית.

בתקופה הראשונה רוכזה הפעולה להנחלת הלשון בעיקר במחנות סוללי הכבישים ובקבוצות. אך מקץ שנתים, עם גידול הבנייה בערים וריבוי פועלי־הבנין, הונח היסוד לעבודה תרבותית גם בערים. שמואל רואה צורך בספר־לימוד לתלמידים בגיל מבוגר שיהיה בו כדי לשקף את תוכן חייו ומאווייו של ציבור־הפועלים אשר השאיפה להשרשת השפה וערכי התרבות העברית היוותה חלק אורגאני מתפיסתו על דרכי בנינה של הארץ.

יחד עם חברו בועדת־התרבות, אליעזר שיין, שעלה מקרוב מרוסיה, והיה בשעתו מורו ורבו של ברל כצנלסון, התחיל בהכנת ספר־הלימוד, ליקט את החומר, מיינוֹ והתקינוֹ לדפוס, ולאחר עבודה מיגעת הופיע ספר ה“מסילה” שתכנו פרקי־קריאה קצרים ומנוקדים, ממבחר ספרות־העבודה העברית.

בהמשך הזמן התרחבה הפעולה: הוקמה ספריה מרכזית עברית וגם לועזית עם סניפים במקומות שונים בארץ, ובשנת תרפ"ג כבר היו בה כעשרים וחמישה אלף ספרים, מדריכים נודדים, ביניהם אלכסנדר אייג, שלימים נתגלה כאחד מגדולי החוקרים של צמחי ארץ־ישראל, היו מביאים את הספרים למחנות הפועלים והדריכום בקריאה, נפתחו מועדונים וחדרי־עיון לקריאה וללימוד; אמנים, זמרים ומנגנים שוגרו למחנות העובדים בסלילת כבישים, ובמחצבת עין־חרוד ניגן לפני מאות עובדים, מתישבי העמק, יאשה חפץ; הוקם תיאטרון “אוהל” וגם “הבימה” ערכה הצגות מיוחדים לפועלים. בוינה, לשם הגיע כציר לקונגרס הציוני רוכש שמואל ממבחר הרפרודוקציות של גדולי האמנים ועם שובו נערכה במקומות־העבודה תערוכה נודדת.

רבה וענפה היתה הפעולה אשר שמואל עמד בראשה.

עם ריבוי הילדים בישובים החדשים – בקיבוצים, במושבים ובשכונות־הפועלים, מקדיש שמואל מכוחותיו להקמת זרם חינוכי מיוחד לילדי עובדים וליסוּד בתי־ספר בהם יתחנכו הילדים לאור הערכים של חיי־עבודה וחיי־שיתוף, למען יכירום ויכלו להנחילם לדורות הבאים. תחילה הוקמו בתי־ספר קטנים ובתכניתו היה להקים בהמשך הזמן בתי־ספר אזוריים ואף בית־ספר מרכזי.

שמואל שוקע ראשו ורובו בתפקיד שהוטל עליו מטעם ההסתדרות, נאבק על התקציב הדרוש לפעולות התרבות, עורך תכניות להרחבתן ולהעמקתן, בונה את כליה הארגוניים, אך אין זה מונע ממנו לתת את דעתו לבעיות הכלליות של התנועה, והעתון “דבר” – עתון פועלי ארץ־ישראל, שנוסד על־ידי ההסתדרות, ועורכו הראשון ברל כצנלסון – משמש אכסניה למאמריו ודבריו, בהם מתגלה יבנאלי כלוחם בשער, רב את ריבו בעניני הציונות ותנועת־הפועלים, מעורר ומחנך.

חיה תחיה, לא תמות

עברו שלוש שנים ואראלה בת העשר לומדת בגימנסיה הירושלמית, אך עדיין מתגעגעת היא לכרמל ולנופיו, אף טרם שכחה את החברות והחברים ואת ידידי המשפחה בעין־חרוד ואת הקסם אשר הילכו עליה מראות העמק והרי הגלבוע והיא מפצירה וחוזרת ומפצירה באמה:

“נלך כולנו לעין־חרוד; גם בקיבוץ תהיי אחות וחובשת, ובשבתות יבוא גם אבא.” נכנסו דבריה של אראלה ללב האם וגם שמואל נעתר להפצרותיה ובשנת תרפ"ה עברה הניה והילדים לעין־חרוד.

אותה שנה נבנה לרגלי הגלבוע הצריף הראשון של בית־החולים המרכזי של עמק יזרעאל והניה התחילה לעבוד בו כאחות. וגם כאן התמסרה לעבודתה בכל נפשה ומאודה.

על שמואל שמצב בריאותו היה רופף, נאסרה הישיבה בעין־חרוד משום מחלת הקדחת הקשה שפשטה בסביבה, והוא התגורר בתל־אביב, שם עסק בעבודתו ומזמן לזמן היה בא לעין־חרוד.

אראלה התחילה ללמוד בבית־הספר שבעין־חרוד. חברת הילדים במשק מנתה חמישה־עשר בנים, שהבכור בהם היה בן חמש־עשרה. כאן נתגלו ביתר שאת סגולות נפשה המיוחדות, ועד־מהרה הפכה לעמוד־התווך של חברת הילדים והיא משפיעה לטובה על יחסם ללימודים ומשמשת להם דוגמה ומופת ביחסים בין אדם לאדם, ובין אדם לכלל. הילדים חשו במצפונה הרגיש ובמסירותה לחברה וכאבן־בוחן היו להם תגובותיה למעשיהם. אראלה הצטיינה בכושר למידה ובתפיסה מהירה ולימוד פרק מפרקי התנ"ך היה הופך בזכותה לחוָיה, שכן על־ידי הזדהותה האישית עם הנושא וגיבוריו ידעה לקרב את הרחוק ולהמחישו.

גם מנחמקה הקטן היה מאושר בחברת הילדים בני־גילו ועם הגננת המורה, ודבר לא חסר לילדים. רק הריחוק מהאב העיב על אָשרם.

יום אחד חלתה הניה ונפלה למשכב. הרופאים קבעו כי נדבקה במחלת הטיפוס. על אף הטיפול המסור של הרופאים והאחיות שהעריצוה נסתבכה המחלה והניה רותקה למיטת־חליה למשך למעלה משנה, גופה נחלש והלך מיום ליום עד שהגיעה לאפיסת כוחות. לא הועילו הטיפול, התרופות וזריקות־החיזוק הרבות שקיבלה, גופה כוּסה פצעים ולחרדת לבם של שמואל והילדים החמיר מצבה. יום ששי אחד חלה הרעה במצבה, לבה נחלש והלך והרופאים שנואשו מלהציל את חייה הזעיקו את שמואל מתל־אביב.

בהגיעו לבית־החולים ציפו לו ליד הצריף בו שכבה הניה חברים וידידים, וארשת החרדה והתוגה שהיתה נסוכה על פניהם העידה על חומרת מצבה של החולה.

“מה מצבה?” התפרץ שמואל לחדר הרופאים.

“אין מה לעשות.” היתה התשובה.

“מה?!” נזדעק שמואל. “מה דיבורים הם אלה?!” ורץ אל חדרה. הניה שכבה באפס כוח, חוורון־מוות עוטה פניה, עיניה עצומות ואין חשים בנשימתה. שמואל אחז בידה, ולמגעו נפקחו לרגע קט שמורות עיניה ושמואל הבחין בזיק קלוש של הכרה שנדלק בהן. הוא מיהר וחזר אל הרופאים וזעק:

“הניה חיה תחיה! מהרו ותזריקו לה זריקה!”

חזר הרופא ואמר בתרעומת:

“אין מה לעשות,” פנה ויצא מהחדר.

“לא אניח לה למות. הניה חיה תחיה,” זעק שמואל בפנותו לרופא אחר שנזדמן לחדר. “תנו לה זריקה, הצילו אותה!” ופרץ בבכי מר.

“חבר יבנאלי, תירגע, נעשה כרצונך. נתן לה עוד זריקה,” הרגיעו הרופא, מיהר לחדרה של הניה הגוססת, בדק את דפקה והזריק לה זריקה.

הניה פקחה עיניה והביטה סביבה.

“יש תקוה…” לחש הרופא הנדהם לשמואל, והזעיק את הרופא שטיפל בהניה.

הנס התרחש. הניה נשארה בחיים.

בקן המשפחה

בשנת 1928, לאחר שהניה התאוששה ממחלתה הקשה, עזבה המשפחה את עין־חרוד ועקרה לתל־אביב. בדירה קטנה בת שני חדרים, בשכונת אנשי עמל, החלו להקים מחדש את ביתם. דל מאוד הריהוט וצנוע אורח־חייה של המשפחה, אך בכל שורר נקיון למופת ורבים הבאים בצל קורתם ליהנות ממאור פניהם של הניה ושמואל, וביניהם ידידים מהעמק המזדמנים לתל־אביב ואף חבריהם של אראלה ומנחמקה.

שמואל ממשיך בפעולתו להנחלת הלשון, הניה עובדת כאחות רחמניה בקופת־חולים, אראלה לומדת בגמנסיה “הרצליה” ומנחמקה – בבית־החינוך.

בערבי שבתות, עת הכל מסובים אל השולחן הערוך נוהג שמואל לקדש את החג בקריאת תנ"ך, או שיר משירי המשוררים הנודעים לשם והקריאה מלווה תמיד בניגון ובזמר, ביחוד שעה שמזדמן לביתם ידידם המורה פישקו, בעל הקול הערב, שאף הוא עקר לתל־אביב. הילדים אף הם קוראים בעל־פה מהשירים שלמדו בבית־הספר ושמואל, המחשיב ידיעת שירים בעל־פה משום שמעשירים הם את חיי הנפש, מקפיד מאוד לבל ישבשו הילדים את הנוסח המקורי, ומשנכשלו בדבר היה מעמידם על טעותם.

הילדים, שכל אחד מהם כבר הצטרף לתנועת־נוער וחי את חייה, אינם מוָתרים על לילות שבת וחג בחוג המשפחה, ולמרות תרעומת המדריכים על שמאחרים הם לבוא לפעולות, אין הם מפירים את שמחת החג בבית וסופגים בלבם את אוירת קדושתו.

בשבתות ובחגים היה לוקח שמואל את מנחמקה לבית־הכנסת הקטן של בעלי־המלאכה שבקרבת ביתם, שם היו מקבלים את פני האב ובנו בחיבה וכבוד.

“אינני דתי,” היה אומר למנחמקה, “אך רוצה אני שתכיר את מנהגי ישראל.”

בית מכניס אורחים היה ביתם, ורבים הידידים והחברים הבאים אצל הניה לבקש את עצתה והדרכתה והיא מוסרת הרבה מזמנה הפנוי כדי לסייע לקשי־יום ומוכי־גורל הבאים לשפוך לפניה את מרי־שיחם, אך היא נושאת גם בעול הבית, דואגת לצרכיו והיא המנחה אותו כרב־חובל את ספינתו. הילדים אמנם אוהבים זה את זה, אך יש שאראלה, המתקנאה באחיה הקטן שבגלל מחלות הילדות הפוקדות אותו חרדים לו ההורים ומגלים כלפיו במיוחד אותות חיבה ואהבה, נכנסת עמו בריב כלשהו, והניה היא היודעת להרגיעם ולהשכין ביניהם שלום.

הילדים אוהבים את הוריהם, מקבלים את מרותו של האב שעל אף רוך נפשו מחמיר כלפיהם בתביעותיו לנהוג לפי עקרונות הבית, ולא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים.

אראלה ומנחמקה לא שמעו מאביהם זכרונות על עברוֹ, ואת שידעו על שליחותו לתימן ועל ההרפתקאות שעברו עליו בנסיעתו שמעו, בעיקר, מפי המורים בחברת הילדים בעין־חרוד. שמואל לא אהב לספר על עברוֹ, אבל הרבה לשתף את הניה ואת הילדים ברשמים שקלט בנדודיו בארץ לרגל עבודתו. בשובו מנסיעותיו היה פורש את מפת־הארץ, מספר על הדרך שעבר, על המקומות הנזכרים בתנ"ך וכל שיחה, בה גילה בקיאות גדולה במקורות, היתה שיעור מאלף בקדמוניות ישראל ובידיעת הארץ. סיפוריו על העבר הרחוק היו משתלבים בדברי חזון ואמונה על “קיבוץ גלויות,” על תקומת עם ישראל בארצו. אך אהבת ארץ־ישראל וקיבוץ גלויות יִכּונו רק על בסיס של חיי עבודה והקמת חברה מושתתת על אָשיות של צדק וקידוש חיי אדם וברוח עקרונות אלה גם מחנך שמואל את ילדיו.

לא רק לסיפורי האב אהבו הילדים להקשיב. חביבים היו עליהם גם השירים שהיה מפזם לעצמו לעת מצוא ובהם נותן פורקן לרגשותיו, אם בחוג בני־המשפחה ואם בשעת יִחוד עם הים שלאורך שפתו הרבה להתהלך, ביחוד בימי הסתיו, קשוב להמיית גליו ומזין עיניו במשחקם.

הניה מטיבה לשיר משמואל, אך השירים האהובים עליה הם משל משוררים רוסים, הזכורים לה מימי־נעוריה, רווּיים עצבות וערגה.

ובלילות־שבת כאשר פישקו הערירי, שבאין לו דירה לן על שפת הים תחת כיפת השמים, נוהג לבוא לביתם של שמואל והניה ולבלות שעה קלה בחיק משפחתם, מתלווה קולו הערב לקולה של הניה ושניהם, שקועים בזכרונות של ימים שעברו, מרבים לשיר משירי־נכר האהובים עליהם.

בשעות הקטנות של הלילה, מעלה שמואל על הנייר את הגות רוחו, כותב את מאמריו ורשימותיו הרואים אור בכתבי־העת של התנועה ובהם הוא מגיב על עניני היום, רב עם יריבים, עורך תכניות ומעורר למעשים.

יש ואראלה מתעוררת משנתה ובראותה את שמואל רכון על שולחן־עבודתו היא מתקרבת בלאט ומציצה מאחורי גבו על גליונות־הנייר המכותבים בכתב־ידו הברור והיפה, תוהה על פירושן של המלים הבלתי־מובנות לה ועז רצונה לקבל אף היא “מכתב” מאביה. ואכן, יום אחד בטיול שערכה עם ילדי בית־הספר בעמק הירדן, קבלה ממנו מכתב:

“ברוכה את בשובך מארצות הרחוקות, השלום לאחינו שם העובדים את אדמתם בזיעת אפם? השלום לים הכנרת המחכה, מוקף חופים שוממים, לבוא דור חדש ועובד? סַפרי לנו, ילדה, מהנעשה עכשיו בעולמכם. וטוב שאתם מבקרים את פינות ארצנו הנשמות ומוסרים להן שלום מכם ומהדור הצעיר שקם בארץ לפעול גדולות ונצורות בה. זוכר אני את הימים אשר היינו עוברים את כל העמק לרחבו, מהמושבה בת־שלמה ועד מסחה ללא נקודה ישובית, והיינו מבשרים עם בואנו, ימים חדשים. עכשיו כשהעמק מיושב – אף אם לא לגמרי עדיין – תבשרו אתם לים הכנרת ולסביבותיו את הימים הבאים. מה נאווּ על ההרים רגלי מבשר, אמר הנביא.”


היה זה מכתבו הראשון בסדרת המכתבים הרבים אשר כתב לה ברבות הימים והיא שומרת עליהם כעל אוצר יקר.


שלוש השנים שעברו על אראלה ומנחם בחברת־הילדים בעין־חרוד לא נשכחו מלבם והטביעו את חותמם על המשך חייהם. גם האוירה ששררה בבית לא עמדה בסתירה לחינוך שקיבלו בילדותם, ומשבגרו ועזבו את הבית והלכו בדרכה־ההגשמה ליוותה ברכתם החמה של ההורים וביתם שימש להם ולחבריהם משענת נאמנה, מקור עידוד וסעד בימי מבוכה ולבטים.

בשנות המשבר

עם התחלת המשבר בשנת תרפ"ו ובגבור חוסר־העבודה בארץ נחלצה הסתדרות העובדים למאבק על יצירת מקומות־עבודה ומקורות־קליטה לעולים חדשים, על הקמת משקים חדשים בחקלאות וכיבוש ענפי־עבודה חדשים בבנין ובעבודות ציבוריות, ואף הקימה מוסדות ארגוניים משלה שמטרתם לספק את כל צרכי הפועלים ולעמוד להם בצוק העתים.

הקיצוצים שחלו בתקציב הציוני פגעו קשות גם בפעולה התרבותית של הסתדרות העובדים. ראשי ההנהלה הציונית, שלא העריכו כראוי ואף התנכרו לפעולה זו שאף היא ניזונה מהתקציב הציוני, הפסיקו לתמוך בה וכתוצאה מכך נפסקו הפעולות להנחלת הלשון ופעולות־התרבות האחרות של ההסתדרות. שמואל, שמאז יסוד ההסתדרות עמד בראש הפעולה הזאת, השמיע באחד הכינוסים של ועידת ההסתדרות הרביעית זעקה מרה נגד הקיצוצים בתקציב ויחסה של ההנהלה הציונית לפעולת התרבות של ההסתדרות, וכה אמר:

“מי מילא את ידי ההנהלה הציונית להפסיק בן־רגע את ההסכם הקיים, מאז בואו לראשונה של ד”ר חיים וייצמן לארץ, שהפועל בעצמו צריך לנהל את פעולתו התרבותית על־ידי נבחריו שלו? ועדת־התרבות ממלאת את התפקיד הזה כפי כוחותיה משנה לשנה. כל ציוני ישר יודה, שאם נוצר כאן ציבור עובד עברי, הרי בחלקו הגדול זהו פרי עבודתה של ועדת־התרבות ושל העובדים העושים במלאכה. אילמלא עבודתנו זו היה כאן ציבור חסר־שפה. ציבור הפועלים העברים יצר את גרעיני החברה העברית ובצד המלחמה בעד העבודה העברית לחם גם את מלחמת השפה העברית. הגיעה השעה שהפועל העברי יצר את סביבתו שלו, ונוצרו בה נקודות טריטוריאליות עבריות, אשר שפתנו העברית שולטת בהן כשפה היחידה של תושביהן, כשפת העבודה וכשפת החיים הציבוריים. הפועל העברי הבונה את החברה המאורגנת, ראה בתחיית השפה העברית אחד העיקרים של חייו המאורגנים ויצר ספרות־עבודה ועתונות, מעל עמודיהן סיפרו מאות פועלים על יגונם וששונם בחיים החדשים – חיי־העבודה, ומיטב הסופרים השמיעו את דבריהם אל הפועל העברי ולעם כולו.

“אמנם אלפי פועלים עברים לומדים עברית בשיעורי־הערב, אבל עוד נותרים מדי שנה חברים וחברות אשר אינם משתמשים באפשרויות שישנן ללמוד את השפה, והנה אפילו התקציב הקטן שהובטח בקונגרס, אין ההנהלה הציונית מקיימת אותו ועושה מעשי הרס בפעולה. איזה אסון מזעזע אירע בעולמנו הציוני? הרעשה האדמה תחתינו? הלא גם בעת המלחמה העולמית ידעה האנושות להתקומם נגד מעשי הרס של מפעלי־תרבות הקיימים זה שנים. וכאן בארץ הגענו לידי ברבריות המכריחה אותנו לסגור מפעלי־תרבות הקיימים זה שנים. ועתה משום קיצוצים אלה עלינו לפטר את חבר העובדים אשר עשה את עבודתו שהיא גם עבודת הציונות. וכיצד לסגור את מוסדותינו, ומה לסגור? האת שיעורי־הערב, או את בתי־הספר לנוער העובד, או את הספריה על סניפיה? לא, לא ניתן לכבות את הנרות הקטנים המאירים לפועל בנשיבה הגסה של כוחות מבחוץ.”

שמואל הוסיף וציין, כי בגלל הקיצוצים בפעולת התרבות בקרב הפועלים המבוגרים, התרכזה העבודה, בעיקר, במוסדות החינוך שהוקמו במושבים ובקיבוצים במגמה להקנות לדור הצעיר את הערכים החלוציים של תנועת־העבודה וכי הרשת החינוכית הזאת מקיפה ששים וחמש נקודות בישוב ומקיימת ארבעים וארבעה בתי־ספר ושבעה גני־ילדים, בהם מתחנכים כארבעת אלפים תלמידים ותלמידות ומספר המורים והמחנכים בהם מגיע ל־190. כדי שלא יחולו שיבושים בפעולת מוסדות אלה בשל חוסר תקציב תובע שמואל מההסתדרות להטיל על כל חבריה מס־חינוך מיוחד.

ברל שהשתתף אף הוא בדיון תמך בדברי שמואל, תבע את עלבונה של עבודת התרבות בקרב המבוגרים אשר ירדה למדרגה של “שולחן” בועד הפועל והעלה על נס את הקמת הזרם החינוכי של ההסתדרות, הגדל ומשגשג:

“כאן אולי פעלה מסירות־הנפש המסורתית של הורי ישראל לחינוך ילדיהם,” אמר ברל, “לכאורה, אנו יכולים לציין בעברנו קו הגון של הישגים תרבותיים, את חלקנו בתחיית הלשון ובהנחלתה להמונים, אולם אין מתפקידי למנות ולהעריך את זכויותינו. רצוני להצביע על חובותינו. קרה לנו בשדה התרבות מה שקרה בשדה ההוי ההסתדרותי. אותה צידה לדרך שלקחנו אתנו בצאתנו אינה דיה כיום הזה, ושמא אורבת לנו סכנת הגבעונים: ‘זה לחמנו חם הצטיידנו אותו מבתינו, ביום צאתנו ללכת אליכם, ועתה הנה יבש והיה ניקודים. ואלה נאדות היין אשר מילאנו חדשים והנה נתבקעו’… כדי שלא נהיה כת קטנה החיה לה בקרן־זוית של חיי העם ופוזמת לה את פזמונותיה, אלא מעמד ההולך בראש העם, על־מנת להעבירו לקיום של עבודה ושל חירות, של משק בריא ושל תרבות, אנו צריכים לגלות בקרבנו את כל האוצרות הגנוזים. אנו זקוקים לאוצרות של רצון, השכלה ומחשבה בת־חורין, ודוקא בשנים האחרונות חלה עזובה בשדה פעולתנו התרבותית ומחשבתנו הולכת ונכבלת באפיק צר.”

ברל דרש להקים מרכז לעבודה תרבותית רחבה בישוב, שרבים יפנו אליו וישתו מבארותיו ולחדש את ועדת־התרבות לא כ“שולחן”, אלא כמוסד מרכזי בהסתדרות.


יבנאלי נרתם אף הוא למאמץ “לשבור את המשבר” ונותן ידו למפעלי העזרה ההדדית שהוקמו בהסתדרות ובאו לסמל את שותפות הגורל של כלל ציבור־הפועלים בארץ: “קרן חוסר־עבודה” שריכזה סכומים ניכרים והפכה למכשיר־רב־ערך במאבק נגד חוסר־עבודה, על־ידי יזוּם עבודות שונות בהן הועסקו מחוסרי־העבודה ו“משען” – אשר נטל על עצמו את הדאגה לפרט, שהגורל המר לו והוא נזקק לסעד. נוסף לשני אלה הקים יבנאלי ליד “קרן חוסר־עבודה” את “מציב” שהטיל על עצמו את הדאגה למשפחת הפועל עם פטירת האב המפרנס ובמשך הזמן תרם גם מוסד זה להקלת מצבם של הנזקקים לו.

תוך כדי עבודתו להקמת “מציב” מפרסם שמואל חוברת “לביטוח לימי־זיקנה”, ובה העלה לראשונה את הרעיון על הקמת “דור לדור” לעזרת החברים המזדקנים, שברבות הימים הוקמו בעזרתו “בתי־אבות” של ההסתדרות.

בשנת 1940 נקרא יבנאלי לרכז את פעולות “חברת העובדים” החולשת על מפעליה המשקיים של ההסתדרות. עם ריבויים והתרחבותם נוצר הצורך ליצור דפוסים ארגוניים קבועים לשם קיומו של קשר חי ואורגאני ביניהם לבין כלל ציבור־הפועלים שעל־ידו ולמענו נוסדו והוקמו. דוד רמז שריכז את לשכת “חברת העובדים” התחיל לשמש בועד הלאומי בירושלים, ויבנאלי בא במקומו. כדרכו למד וחקר את המשק העצמי של ההסתדרות, עבר בכל ההתישבות העובדת, הקיבוצית והמושבית, ביקר בקואופרטיבים היצרניים והשירותיים שהקימו מפעלי חרושת ומלאכה, בקואופרטיבים לתחבורה והובלה, למד את דרכי פעולתם של המוסדות המשקיים המרכזיים של ההסתדרות, ובהדרגה התחיל לחדור לסבך הבעיות המשקיות והחברתיות של משק הפועלים. בהמשך הזמן אף העלה כמה רעיונות משלו, במגמה להחיש את צעדי התפתחותו של המשק על־ידי הזרמת ההון העצמי של מוסדותיו הכספיים העולה משנה לשנה, לתוך עורקי המשק השונים בעיר ובכפר, כאשראי לזמנים קצרים או ארוכים ואף כהלוָאות לקופות־המלוה למוסדות העזרה ההדדית, לקרן חוסר־העבודה, ל“משען” לקופת־חולים – לצורך הקמת בתי־חולים ומרפאות.

אך בעיקר מתמסר יבנאלי לטיפול בבעיות החברתיות של משק־הפועלים העצמאי ולהבטחת בעלותה העליונה של ההסתדרות, באמצעות חברת העובדים – על המשק ההסתדרותי, מתוך חרדה לפרצוֹת שנבעו אי־פה אי־שם ומבקש להגביר וליעל את הפיקוח מטעם כלל המעמד על התהליכים הכלכליים במשק, על דרכי הפעולה של המנגנונים העומדים בראשו, על טוהר המידות על־מנת למנוע התהוות הפער וההבדלים ברמת־חייהם של עובדי־המשק ועל־ידי כך לשמור מכל משמר על היקר מכל יקר, על אחדותו הארגונית והחברתית של ציבור־הפועלים.

בין המצרים

הימים ימי מלחמת־העולם השניה. גיסות הנאצים כובשים ארצות ועמים. לארץ, הנאבקת נגד גזירות הספר הלבן על העליה וההתישבות, מגיעות הידיעות על השואה הפוקדת את יהדות הארצות הכבושות על־ידי הנאצים, והישוב מתגייס לצבא האנגלי למלחמה נגד היטלר.

שמואל חי בדריכות נפש את אסון השואה, כולו קשוב להתעוררות שאחזה בישוב לקראת ההתגייסות ומתיסר על כי בריאותו הרופפת מונעת ממנו לקיים את צו הימים ולהתגייס למלחמת היהודים.

בין המתגייסים למלחמה גם שלמה לביא מעין־חרוד, ובאחד הימים בטרם צאתו למחנה־האימונים בחוץ־לארץ, בא להיפרד משמואל. זמן רב לא ראו איש את רעהו ופגישתם היתה נרגשת מאוד. זכרונות רבים העלו השנַים מפגישותיהם מאז הכירו זה את זה בבנין בית־החרושת “עתיד” בחדיד ובהמשך דרכם בארץ. בעיני שמואל היה שלמה לביא איש־מופת בחלוציותו, חולם ולוחם עז־נפש ואמיץ־רוח. תכונותיו אלו באו לידי ביטוי גם במאבק, בו שיתף גם את שמואל, על רעיון הקיבוץ הגדול בעין־חרוד, כפי שחזה אותו בעיני רוחו. במאבק זה קמו לו יריבים רבים, איש ריב ומדון היה ונשאר בודד ומבודד גם בקרב חבריו בבית יצירתו – בעין־חרוד. ובעוד הוא עומד במאבקו הכהו הגורל והלכה לעולמה חברתו בחיים רחל, אהובת נפשו. ועתה בהגיעו לשנת הששים לחייו התגייס למלחמה נגד הנאצים.

ארכה פגישת הפרידה ובמהלכה סיפר לביא למארחיו על המניעים להתגייסותו ועל יחסם של ילדיו לצעדו: “אילנה מבינה לנפשי, וכן גם ירובעל והלל המצטערים צער רב שמפאת גילם הצעיר אין הם יכולים להתגייס, אך עתידים הם למלא את חובתם בשורות הפלמ”ח."

“והאם גילך עדיין גיל הגיוס הוא?” תמהה הניה.

“העלמתי את גילי הנכון וכך עשה גם בן־ציון מכנרת ונתקבלנו. הן גם שמואל היה בין הקשישים כשהתנדב לגדור העברי בשעתו.”

“המרובים גם הצעירים המתגייסים?” הוסיפה ושאלה הניה.

“אינני מהשואלים למה אין מתגייסים אחרים, קודם־כל אני שואל את עצמי – למה לא אני?”

“הקשישים מבין המתנדבים לגדוד העברי בשעתו,” אמר שמואל, “היו כבני ארבעים וחמש, במלחמה זו – ההתנדבות חשובה יותר. צר לי מאוד שאין חלקי עמכם… אני מקנא ומתגאה בכם.”

“אוי לקנאה זו,” העירה הניה במרירות, “מה קודרת המציאות בה אנו חיים, אין קץ למלחמות ולקטל, והרי כל מה שעלינו לעשות הוא לשנות את המציאות.”

“בליל מחשכים נתון העולם,” השיב יבנאלי, “ובמלחמה זו מרחפת סכנת כליה על העם היהודי, וזאת היא מלחמתנו לקיום העם.”

“ומה שלום ברל?” שאל לפתע לביא.

“ברל אינו בריא ורב סבלו,” השיבה הניה. “רבים מיקיריו שיכל בשנות חייו בארץ.”

“ברל מחריש,” הוסיף שמואל, “וכובש את דבריו. לבו שותת דם נוכח השוֹאה והוא כולו נתון למעשה ההצלה. מחדרו נטויים החוטים אל מעשי המרי של ההגנה וההעפלה והוא העומד מאחורי העושים להפרת הגזירות של הספר הלבן על ההתישבות ומלווה את אנשי המחתרת בצאתם באישון לילה לשליחותם. ובזמן האחרון,” הוסיף שמואל, “החליט לעשות למען הספרות העברית והוא מתכנן יסוּד הוצאת־ספרים ‘עם־עובד’.”

“בענין זה רציתי לדבר אתך, שמואל,” התעורר לביא, “לברל עצמו אינני מעז לפנות…”

“מה הענין?”

“הייתי רוצה לכנס בספר את כל הדברים שפירסמתי בעתונים שונים בעניני הקיבוץ והמשק. שמעתי בזמנו מברל, כי בדעתו לפרסם ספרים מסוג זה בהוצאת ‘עם עובד’, אך לי לא נוח לדבר על כך עמו. והלא אין אדם יודע את הצפוי לו, ובקשתי אליך, כי תקח עמו דברים בענין זה.”

“אני מחשיב מאוד את כינוס דבריך בספר, ואם תסכים אף אהיה מוכן לעסוק בעריכתם. ועוד היום אבקש פגישה עם ברל. בטוחני כי גם הוא יעשה כל שיוכל, שכן הדבר קרוב ללבו.”

“לחסד זה, שאתה תהיה נכון לעסוק בכינוס הדברים ועריכתם, כלל לא ציפיתי,” התרגש לביא, “ואינני יודעת במה אגמול לך.”

“אין לדבר על גמול, לזכות ייחשב לי הדבר,” אמר שמואל.

עמד לביא ואימץ את שמואל אל לבו:

“בתוספת כוח אני יוצא מכם. יש שמגרעין קטן ינבוט ויצמח עץ גדול.”

בשליחות לביא אל ברל

שמואל שמח להזדמנות להיפגש עם ברל שלא ראהו מזה זמן רב. בלכתו אליו נזכר בסיפור שהיו מספרים על ברל בתקופת עבודתו בכנרת. יום אחד חזר מהעבודה כשהוא נוהג בעגלה, ובדרך אבד לעגלתו אופן, אך ברל השקוע במחשבותיו לא הרגיש בדבר והופיע בחצר כנרת הגדולה, בעגלה ולה שלושה אופנים בלבד. וגם עכשיו לאחר הפילוג החדש בתנועת־הפועלים, עם היפרדותה של סיעה ב' ממפא"י והקמת “אחדות־העבודה” בגלגולה החדש, שוב נשבר בעגלה שברל נוהג בה אופן אחד, אלא שהפעם הוא יודע גם יודע, כי קרהו אסון גדול אך ידו קצרה מלהושיע.

ברל היה יחידי בבית ופניו יגעים ומיוסרים. בחדר־עבודתו ובו ספריתו הגדולה, ליד שולחן עמוס ספרים וכתבי־יד, קיבל את פני שמואל.

“מה שלום הניה, והילדים?” ביקש לדעת.

“הניה עובדת בעבודתה, והילדים הולכים בדרכם – שניהם הלכו לקיבוץ – אראלה למעוז־חיים ומנחם לשדות־ים, קרובים ורחוקים.”

נאנח ברל. “ואתה – האם סיימת כבר את ספרך על המסע לתימן?”

“הספר כתוב, אבל טרם נשלם.”

“ואת הספר על תקופת ‘חיבת ציון’ כבר השלמת?” הוסיף ושאל ברל.

“אני עומד בסיומה של הכתיבה. מוסד ביאליק ו’דביר' מאיצים בי ושני החלקים יופיעו בקרוב. הבאתי את דברי הסופרים והחלוצים הראשונים, ובדרך זו תיארתי את התופעה המיוחדת במינה בהיסטוריה האנושית, של עם בגולה שבמשך דורות רבים לא ניתק את קשריו עם ארץ־מכורתו.”

“גם ב’עם עובד' נפרסם מחקרים על תקופה זו, ואצפה לספרך.” העיר ברל.

“באתי אליך בשליחות כפולה – של ספר ושל חבר,” אמר שמואל, “ולשניהם אני משמש שליח מצוה.”

“מי השנַים?” שאל ברל בחיוך ובסקרנות.

“המדובר על שלמה לביא, המבקש לכנס בספר את מאמריו. הוא היסס לפנות אליך וביקשני להביא את הענין לפניך ואני קיבלתי עלי שליחות זו ברצון.”

“תמהני,” אמר ברל, “על שום מה לא פנה אלי, והלא גם בדעתי אני להוציא את ספרו בהקדם. לא הודעתי לו על כך דבר, כי רציתי תחילה למצוא אדם מתאים שיערוך את הספר, אך לפי שעה טרם מצאתי.”

“הבטחתי ללביא לקבל עלי את הדבר, אם תסכים לכך,” העיר שמואל במהוסס.

צהלו פני ברל:

“אין טוב ממך! יש בידי רשימה ביבליוגרפית מכל אשר נתפרסם על־ידיו ונעשה הכל כדי להחיש את פרסום הספר, ובטוחני כי יהיה בו משום תרומה נכבדה לספרות העבודה בארץ.”

“מצדי אעשה הכל כדי להתחיל בעבודה,” הבטיח שמואל בשמחה.

“ומה בעבודתך בחברת העובדים?” שאלוֹ ברל.

“להלכה,” השיב שמואל, “חברת העובדים היא בעלת כל המוסדות המשקיים הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות, אך למעשה היא מקבלת דינים־וחשבונות בלי שיש לה סמכות מעשית ויש משברים… אני מטפל עתה בעיקר בבעיות שיכון. בזמן האחרון החלה להתגלות התנגדות לצורה הקואופרטיבית ולאופי ההסתדרותי של ההתישבות העירונית, ושכונת־העובדים שעליה חלמנו מקבלת צביון אחר ואני מקדיש זמן רב להבטחת העקרונות החברתיים של ההסתדרות ולמאבק נגד התופעות של ספסרות. ולא רק בעיר, גם בשטחי הפעולה המשקית האחרים לא עשינו די הצורך לחיזוק מרות הכלל על המשק ומדי פעם מתגלות פירצות ואנו עוסקים בכיבוי שריפות…”

“ידעתי,” אמר ברל בעצב, “כי על אף שכוחנו גדל לא השגנו את מלוא חפצנו… ויש עדות עזובות, בנים חורגים לישוב ויש פועלים בלתי־מאורגנים וארגוני־פועלים יריבים להסתדרות. ואפילו במפלגתנו, לאחר שנתאחדה עם ‘הפועל הצעיר’, לא בוטלו הזרמים ועתה נתגלה הקרע… לא הבינונו כי אם משאירים את המפעל הקיבוצי בפירודו, כאילו נתנו קטורת באפו של השטן והוא יהרוס את אחדות תנועתנו כולה… אמנם ידענו, כי במחנה החלוצי קיים עוד פלג אחד – ‘השומר הצעיר’, אשר טרם מצא את דרכו לאיחוד, אך האמַנו, כי במפלגת פועלי ארץ־ישראל גברה האחדות החלוצית…”

“כלום שליחות הקיבוצים אינה מכוונת בעיקר לקראת חינוך חיל־מילואים לחיים חלוציים בארץ ובגולה?” ביקש שמואל לפייס את דעתו של ברל.

“בודאי,” אמר ברל, “כולנו חפצים במעשה הגאולה, אבל גם כיום בחשכת הלילה בה אנו שרויים נמצאים בינינו המטיפים לאוריינטציה על עולם־המחר…”

“הם מתכוונים לדגל, ולא לנושאי הדגל,” השיב שמואל.

התרגש ברל: “ומה דמות לדגל, כאשר על נושאיו משתלט משיח־שקר חולה־רוח ושואף דמים. הנמלא את חובנו למהפכה בכך שנריע לכבוד האוריינטציה על עולם־המחר? שום אוריינטציה אינה מעניינת אותנו עכשיו. לי יש אוריינטציה רק על היהודים הנמצאים ברוסיה. הרבה גדרות פרצנו לעלייתנו. חצינו ימים ומדבריות אך מפני חומה זו, שבינינו לבין אחינו ברוסיה, נשארנו עומדים ללא מעש, אין־אונים.”

“כלום מפקפק אתה בלהט נפשם של חברינו לגאולת יהודי רוסיה?” שאל שמואל.

“הייתי איש־ריב לקבוצת החברים אשר בחדשים הראשונים למלחמה חזרו משליחותם אל מעבר למסך ואחדים מהם הכריזו בשובם שהחמצנו הזדמנות לשאת ולתת עם שליטי רוסיה, והם בעלי האוריינטציה על ‘עולם־המחר’, הם שגזרו ‘אל תגעו במשיחי’. ואני חושב, מה נאמר להם, ליהודי רוסיה, כשנזכה להיפגש עמם? כיצד נקביל את פניהם? היקום בנו הכוח לדבר עמהם עם המיוחד שבעניננו, שהוא ענין אנושי גדול, אף־על־פי שהוא נוגע לעם קטן. אם לא יקום בנו הכוח לפרוש את האידיאולוגיה הציונית עד לעומק שרשיה לא יהיה בפינו דבר לומר ליהודי הרוסי…”

“אבל כיצד נפרוץ את החומות סביבנו?” שאל שמואל.

“הגענו למצב בו אין בידינו להעלות לארץ יהודים,” אמר ברל, “והוא שׁם גבול לכיבושיה של הציונות. ובמצב זה אין פתרון לשאלת היהודים אלא בהקמת מדינה יהודית. ולקראת המערכה המכרעת שלפנינו על הקמתה זקוקים אנו לאיחוד כל כוחותינו…”

ניכר היה בפניו של ברל, כי עייף מהשיחה ובהפרדו ממנו ביקש שמואל לעודד את רוחו:

“ואף־על־פי־כן מאמין אני, כי נתגבר על מכשולי הפירוד. עיקר כוחה של התנועה הקיבוצית נתון לקיבוץ גלויות, להתישבות ולבנין חברה צודקת, וחלקם בהכרעה הוא מעשה יום־יום.”


בשובו מפגישתו עם ברל כבר ציפתה לו הניה. בפניו של שמואל הבחינה את סערת נפשו ומשסיפר לה על הפגישה ועל דבריו של ברל חדורי הכאב והזעם, נוכח הפירוד במחנה בימי השואה ובמצור סביבנו – אמרה הניה:

“סבלו של ברל וחשדותיו לגבי חברי הקיבוץ המאוחד מוגזמים, לדעתי. הם מבקשים את דרכם ונמצאים בחזית האש, נאמנים הם וחלוצים הם בכל נפשם ומאודם. אני רואה ומכירה אותם מבעד להט אמונתה של אראלה ותום נפשו של מנחם…”

נגעו דבריה של הניה בפצע עמוק שבלב, ובפניו של שמואל גברה הבעת הכאב:

“הניה, את מדברת כאם אוהבת ילדיה, ואינך רואה את הסכנה שבאבדן הדרך…”

“אם, חלילה, תיגזר עלינו שעת־מבחן, אלך תמיד עם ילדי.”

חייך שמואל ואמר: “הנה מנחם שלנו נפקחו עיניו, ובאסיפת חברי קיבוצו בענין ‘עולם המחר’ חלק על דעתם של הנוהים אחרי ה’מחר' הזה ואני מאמין כי דרכינו לא תיפרדנה…”

“כלום אין ברל וחברינו יודעים מה חלקם של חברי הקיבוץ המאוחד במפעלנו?” הקשתה הניה.

“יודעים גם יודעים, ודוקא משום כך גדולה הסכנה וגדול הכאב, פן יסטו מן הדרך…” השיב שמואל.


מותו הפתאומי של ברל בערב כ“ד אב תש”ד הכה בהלם את תנועת־העבודה ואת הישוב כולו.

גדול היה היגון שירד על שמואל. מילדותו היה רגיש לכאב השכוֹל והיתמות ובכל אדם ראה את יחודו. רבים מחבריו נפלו בדרך, מהם ותיקים מהאוחזים בהגה ספינת חיינו והמעצבים את דמות החברה, מהם חברים מהשורה, עוּלי־ימים ופרחי־חן שעמדו על סף החיים, מגינים בחרוף־נפש על שלום מפעלנו, עושים לילות כימים לבצר את עמדותינו, לצרף גרגיר לגרגיר את כוח ישראל בימי ההגנה והמאבק. ועתה הסתלק גם ברל היחיד והמיוחד שזכרו יהיה חרוּת בלבו ובלב רבים עד יומם האחרון.

במלאות שבעה למותו של ברל נתבקש שמואל על־ידי דוד בן־גוריון וזלמן שזר בשם מפלגת פועלי ארץ־ישראל לקבל על עצמו את כינוס עזבונו הספרותי של המנוח, את מורשתו הרוחנית הפזורה על־פני עתונים וקבצים, את תורתו שבכתב ובעל־פה.

מתוך יראה ואהבה קיבל עליו שמואל את המשימה וניגש לכנס את דבריו של ברל על־מנת לצרור אותם בצרור החיים. מחצית היום היה מוסיף לעבוד בחברת העובדים ולאחר־מכן, עד השעות הקטנות שבלילה, היה מתמיד על ליקוט העזבון, קורא וממיין את הכתובים, מעתיקם ומסדרם לפי הנושאים, ותוך כדי כך מקשיב להמיית נפשו של המנוח. נפעם ונרגש מאצילות רוחו, מהתוקף המוסרי של מאבקיו חש את עצמת מחשבתו, את חסד ההשראה של שכינת האומה בפקדה את בחירה.

עבודת־קודש היה לשמואל הטיפול בעזבונו של ברל ובשעת עבודתו יש שהיה כמו משוחח עמו וחוזה את ברל בהקיץ ובחלום.

פורקן לנפשו המסוערת מצא בחליפת המכתבים עם ילדיו אהובתי נפשו – אראלה ומנחם.

אגרות לאראלה ומנחם

אראלה אשר יחד עם קבוצת חברי “החוגים”, בוגרי גימנסיה “הרצליה”, היתה ממיסדי הקיבוץ מעוז־חיים בעמק בית־שאן, עבדה בקיבוץ כמורה ומחנכת, הקימה משפחה והיתה אם לילדיה. מעורה בחיי הקיבוץ ובתנועה החלוצית נשאה את נפשה לבנין החברה החדשה והקומונה היהודית. עם הפילוג ב“מפלגת פועלי ארץ־ישראל” פרשה אף היא והצטרפה אל “אחדות־העבודה” שבהקמתה ראתה אות המבשר את ה“מחר” בתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, וכאב הפירוד בלבו של שמואל גבר שבעתים.

בין הפורשים היה גם מנחם, חבר הקיבוץ ב“שדות־ים” שם הקים את משפחתו, חלוץ ברוך־יזמה ותבונת־כפים, מעמודי־התווך של המשק.

במכתביו לאראלה ומנחם אהובי נפשו שיתפם שמואל בהגות רוחו ובאמונתו העזה בבוא היום ויתאחה הקרע והם וחבריהם יחזרו לצור מחצבתם.


לאראלה

תמוז, תשי"ד

אראלה היקרה,

"אני שולח לך את מכתבו של מנחם כי הוא מספר על השיחות בקיבוצם בדבר רוסיה, ועל יחסון אליה עכשיו. טוב שיש למנחם עמדה ברורה. כשאני חושב על הלכי־הרוח בשורות חברי ההסתדרות בעיר או במשקים, ועל היחס החיובי למשטר ההוא, אני מיחס זאת למיעוט השרשיות שלנו לגבי היסודות האנושיים, הכוללים גם את היסודות הלאומיים שבתנועה הסוציאליסטית. כיצד אפשר לרחוש כבוד למשטר שאין בו חופש לאדם ולציבור, למשטר שהפך בית־כלא למיליוני אנשים, ששלח לארץ־גזירה רבבות, ואולי מיליונים, המענה ומכלה ללא חוק? ואם אנו מחייבים משטר כזה, הרי פירושו של דבר, כי בתנאים ידועים היינו מוכנים להנהיגו גם אצלנו! עכשיו צאי ולמדי מהי תורת־חיים זו, המושתתת על עבדות ודם? האם זוהי מהפכה? – לא ייתכן: מהפכה, מובנה הפשוט, הבלתי־מסורס, הלא היא בשורת דרור לאדם, מרד בשלטון האדם, בכוח העריצות החמרית וגם בכוח העריצות הרוחנית – הדת. נאחזנו בקסמי הסוציאליזם הגואל, אבל היינו צעירים מדי מכדי להיעגן בחזקה אל השאיפה הזאת כמו שהיא בזהרה. ואין בנו כוח נפשי להתקומם נגד העריצות החדשה והעבדות החדשה שהן ההפך מהסוציאליזם.

אני כבר מחכה לביקורכם אצלנו בכדי שנשוחח בזה ארוכות.

בינתים אבקשך, אראלה היקרה, לכתוב לי מהלך־הרוחות אצלכם. אמנם לפעמים נדמה לי, כי הרוב הגדול של החברים אצלכם שקוע בעבודה ובאשר מסביב לה ועל־כל־פנים לא השאלות האלה הן נקודות־הכובד של החיים הרוחניים אצלכם, ובאמת גם אני מתעניין בצד המשק והחברתי אצלכם. הגמרתם כבר לזרוע? קראתי ביומן על שטחי החצירים הזרועים, אני מתאר לעצמי כמה הכל מוריק ומזהיר ביופיוֹ וברעננותו. מי יתן שכל החברים אצלכם ירווּ נחת ממראה עיניהם, מהוד השלמה הירוקה אשר ידיהם עטו את מולדתם הזקנה־הצעירה.

אבא


למנחם

י“א אלול תש”ה

מנחם היקר, שלום,

ההמשכת לקרוא בכרך של ברל? קראתי ב“דבר הפועלת” את יומנה של חנה סנש. איזו דמות אצילה, איזו נפש סוערת, הגולה הדווּיה ושסויה מאז ומלפני המלחמה – איזה נוער הוציאה מקרבה! ויש משהו דומה באופי בין חנה לבין חנצ’ה,10 על־כל־פנים, הסוף האיום והנורא ברוממותו ובקדושתו – הסוף של עליה לקרבן עולה. מי יתן לנו במקומן – האם הארץ? יש שאתה נתקל פה בנוער כה מאובן, כה שקוע בעצמו, כה חסר כל יחס לעניני חיינו בארץ ובעם, שאתה נדהם ונבוך.

צל שואת העם פרוש עלינו ולא יסור מאתנו ימים ושנים רבות, מה עוללו לנו שנות־המלחמה הנוראות, כילה הגורל ולא חמל.

אני מתאר לעצמי עד כמה זכרונה של חנה סנש חי אצלכם: בודאי בכל מקום שהיא גרה, בכל פינה שהיא נחה, בכל ענף שהיא עבדה…

היה בריא, חזק, נוח לחבריך, מרוכז במחשבתך, חסכוני בזמנך היקר.

אבא־אמא.

תמוז תש"ה


יקירנו מנחם!

השבוע עבר מתוך התרגשויות וזעזועים נוכח הנעשה כאן ולמשמע הידיעות על גורל המעפילים באניות, השבויים בידי שוביהם ליד חופים רחוקים. עם זאת חיה הארץ גם את פגישות אורחים וחברים מן הגולה מחוגים שונים. זהו זרם חשמלי חברתי יהודי המקשר את הרחוקים אלינו ואותנו אליהם. יקרים לנו כעת כל אלה הכינוסים המוליכים ומביאים את סערות לבנו ותקוותינו מהכא להתם ומהתם להכא.

גם בהסתדרות שוהה עכשיו משלחת חברים מאמריקה. אנשי־עם, ידידים נאמנים, עובדי עבודת ההסתדרות זה למעלה מ־25 שנה. הם באו, התבוננו בעבודתנו, ואחת משאַלתם – שליחים, הרבה שליחים, אליהם לגולה. לבשר שם בשורת התחיה, לקרוא כוחות נעורים משם לארץ, לעבודה ולחיים חדשים. יש להתחיל שם הכל מחדש, ולהשמיע את הקריאה אשר העלתה לארץ לפני 65 שנה את ה“ביל”ויים" ואת מיסדי ראשון־לציון, כי קולה של ההיסטוריה עדיין אינו חודר ללבות רבים שם. יש צורך במוליכי הקול ובמפרשיו ומסביריו. מצד שני שופע עכשיו אלינו לארץ זרם מן הגולה ההיא שנחרבה, לא זרם אנשים, כי אם זרם של ביטוי דמעותיהם ויסוריהם של מי שנספו ושל מי ששרד. ספרות־השוֹאה מלווה עתה את חיינו, והיתה לחלק אורגני מהם. האם אתם, נערי הארץ, ידעתם את הגולה בזמנכם? ההיו קשרי־אמת ביניכם ובינה? עתה באכזריות הגורל, נסערים כל ילדינו וצעירינו בסערות ימי היסורים והצרות אשר עברו על עמנו.

ספרו של יצחק קצנלסון11 הוא השיא של ביטוי אסונותינו, ובודאי ייכנס אל אוצר חיי־הרוח של עם ישראל. כמו במגילת איכה והקינות בזמנן, יש להגות בו ולהגות, לחיות עם הכאב והאנחות העולים מדפיו,

אבא

אב, תש"ו

מנחם יקירנו!


"ביום השני לביטול המצב הצבאי לעת־עתה לא הוכתם שמנו במעשים משפילים… ושוב, לכאורה, ממשיכים אנו בחיינו ובעבודתנו. אם עניבת־החנק על חלק מהישוב הותרה (מתוך הודעה שאולי תחודש), הרי הכבלים הכבדים על מפעלנו ועל גורלנו מכבידים ומעיקים כמקודם. ומהו הכוח הנחוץ העלול לנתק אותם – לא ידוע. מנחשים, מעוננים וקוסמים בחיי חברה ועם, וחכמי מדינה היושבים על מדוכה זו – לא פתרו עדיין את החידה. היבוא בקרוב אות נאמן וברור לפתרונה?

"קיבלנו מלים אחדות מאראלה – השלום אתה, מלבד הבצורת הרובצת כענני־עופרת כבדים

היה בריא ושלם,

אבא־אמא."


יום ד' אלול תש’ו

יקירנו מנחם!

אתמול, אחר יום עגום של היכלאנו בבתינו בגזרת שלטון השוד והעוצר, קידמתנו הידיעה על ההתעללות, השלישית במנין, אצלכם, על החיפושים, המכות, הדקירות בכידונים, סחיבה בשערות וכל תמונת הפרעות, מעשי־ידי בני העם, אשר הופקד עד עת־מצוא, לשלוט על מאות מיליוני בני־אדם.

ניסיתי להתחקות על פרטי הדברים. אכן, נודע לי, כי שמך אינו בין הפצועים שנלקחו לבית־החולים, אך גם שמותיהם של אלה שאיני מכיר, עלבונם וכאבם צורב את הלב. הבקיסריה אתה? היצאת שלם מיום אתמול בגופך וברוחך? אם לא נאסרת – כתוב משלומך ומשלום חבריך וספר מכל אשר עבר עליכם.

אנו כאן, במוצאי ועידת מפלגתנו, שהיתה גם מפלגתכם. הלב זועק על אסון הפילוג שהמטנו כולנו יחד על עצמנו וקורא להתפכחות ולהחזרת אחדותנו.

יום לפני העוצר היה אצלנו פישקו. הוא רוצה להצטרף לאחד הקיבוצים כדי להועיל להם בהוראת עברית לגדולים ולנוער ולמצוא לעצמו – מקלט וחברה. פישקו ביקש אותנו לשאלך אם כדאי לו לפנות בהצעה כזו לקיסריה. צרכיו מועטים מאוד, לשירות מרובה אינו זקוק ואָפיו הנוח והחברתי הלא ידועים לך. יש לו, אומר הוא, הבטחה ממי־שהוא להקים לו בית – כלומר, חדר אצלכם, לפתרון שאלת שיכונו.

השבת הבאה – י"ח אלול – יום־הולדתה של אראלה, כתוב לה.

היה ברוך־כוחות, אמיץ־לבב ורענן־רוח,

אבא־אמא.

טבת תש"ז


מנחם יקירנו,

קיבלנו מכתב מאת פישקו. הוא מרוצה ממקומו החדש בקבוצת גבע ומתנאי־חייו. הוא שואל לשלומך, אולי תמסור לו שלום בהזדמנות, או תכתוב לו פעם. הרי אהבת לקיים קשרי־ידידות עם חברים וידידים קשישים ממך, מנהג אנושי יפה זה – קיים אותו ככל האפשר.

הקשבנו אתמול לרדיו. קיבלנו הבוקר את העתון. שומר מה מליל – אתא לילה ולא אתא בוקר. לבוקר רחוק עלינו להתחזק, בל יקוים בנו כי נמס לב העם כמים.

מה נשמע במחנכם בקיסריה, העודכם זקוקים לעבודת־חוץ במושבה, או יש בידיכם להעסיק את על עובדיכם במשקכם המגוּון כעת?

אראלה לנה אצלנו בדרכה חזרה מביקור בבארות, שם עובדים ושרים ומחכים להתרחבות, הם נתאחדו עם עליה מבגדד. מי יתן ויהיה עץ מערב ועץ מזרח לעץ אחד, ויקוּים בהם, “ועשיתים לעץ אחד ויהיו אחד בידי”,

היה בריא, אבא


ב' בתמוז תש"ז

מנחם ודבורה היקרים,

אמא נסעה לאראלה, ואני נשארתי כאן עם געגועי להם שם, וביחוד לילדים. לבטח קראת את דברי מ. שרתוק בפני הועדה. מה דעתך? זרובבל מעין־חרוד שלח לנו חוברת מוקדשת לזכרו של נחמיה שיין.12 רוּבה דברים שכתב נחמיה. סגנונו עשיר ומחשבתו פורה. תפיסת־החיים שלו רצינית מאוד, אף שגישה הומוריסטית קלילה לא חסרה אף היא, זוהי חוברת רבת־ענין להערכת אחת הדמויות של הדור הצעיר שגדל לעינינו. יש בה מכובד־ראש של בחור־ישיבה, מרעננות של “צברה” ומעושר השפה והסגנון של ממשיך שרשרת הספר העברי והספרות העברית. וי וי על אבדנוֹ. החוברת בודאי הגיעה גם אליכם. השתדל להשיגה ולעיין בה.

שלום לכם, לחבריכם, לשדותיכם, לימכם,

אבא.

י“א בתמוז תש”ז


יקירנו מנחם,

קיבלנו את יומן קיסריה מ־29 ביוני עם השיר הנאה הפותח אותו. מי מחברו? בעמנו אין עתה משוררים גדולים. בראש השירה העברית – הזקנים – מי שנדם לנצח, כיעקב שטיינברג, כיצחק קצנלסון. ומי שנשאר – קולו נשמע לעתים רחוקות. אך בדרך כלל אין בני הדור ההוא מספקים כבר את צרכי העם בשירה. קולות בני־נעורים, חזקים וחלשים, מבריקים וחיוורים, מגוּונים, עמוקים וקלים – הם שנשמעים ועולים מבמותינו הספרותיות. יסורי הדור ויצירת הדור זיבלו את הקרקע ממנו צצים ועולים פרחי השירה. הם ריככו את הלבבות והעלו ממעמקים דמויות ורגשות. קהל המשוררים והמשוררות חיים את יגון העם, עלבונו ויתמותו. עצב ותוגה פרושים בדברי השירה בכל עתון, שבועון וירחון, אות החיים הוא לנו, רחוק מאתנו הזיוף, רחוקים הריקנות והיוהרה.

גם בהנהגה שלנו, בהופעותיה לפני ועידת האומות המאוחדות היו ביטויי אישיות בבחינת “תחנונים ידבר רש,” ללא התרברבות והיה זה אנושי ואמיתי. ואף־על־פי שאין בטחון בתוצאות, הרי נחמתנו בכוחות האישיים החשובים והמכובדים שהתגלו בהנהגתנו, בעבודתה ובהופעותיה. ומכאן – תקוה להמשך המלחמה ובסוף – הבה נקווה – לנצחון.

העובדה שהסוכנות היהודית לא השתמטה, ביסודו של דבר, מקביעת יחס חיובי לשאלת החלוקה היתה הכרח, והכרח לא יגונה. בלחץ שאנו נתונים בו מבחוץ, עת בריטניה התיצבה גלויות כצר לנו, וידידים אחרים, נאמנים בפועל ממש ומוכנים לתמוך בנו בתביעתנו על הארץ בשלמותה, לא נתגלו עדיין. ובעת המוני ישראל כלואים תחת מסגר, נתונים לסכנות אימים, לשמד ולכליון – מי יעצור כוח לבלי להשתדל לקרב את דרישותינו אל המציאות הנראית קרובה יותר, מעשית יותר?

שוב נגע המוות בכנפי אדרתו השחורה במשפחת הזקנים, הפעם – בעין־חרוד. אֶוָה טבנקין נגאלה מיסוריה. רבים מדור העליה שלה התקבצו לעין־חרוד ללוָייתה. גם אני התגברתי על העייפות ובאתי שם, אחר הלויה ביליתי קצת עם לביא ועם עוד חברים אחדים.

אבא.

ט“ז כסלו תש”ז


מנחם ודבורה, שלום לכם בימי בשורת המדינה היהודית,

השמחה היתה בודאי במעונכם בקיסריה, כמו בכל הארץ. הברכה שבתפילות נתקיימה, והיא: תקע בשופר גדול לחירותנו. תפילה זו שיהודי חרד אומרה שלוש פעמים ביום – נתקיימה כעת. קול השופר, אשר בישר את חירות ישראל בארצו נשמע מסוף העולם ועד סופו. ועתה מצפים אנו להמשך התפילה – ושא נס לקיבוץ גלויותינו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. התפילה מבוססת על פסוק מישעיהו: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים.” השופר נועד להיות המבשר והמכנס, ולפי האגדה גם אליהו הנביא יבשר את ביאת המשיח. הוא יעמוד בראש הרים ויבכה ויספיד עליהם ויאמר: “הרי ארץ־ישראל עד מתי אתם עומדים בחורב, ציה ושממה”, ואחר־כך יגיד, “בא שלום לעולם, באה טובה, באה ישועה לעולם.” נבואות הנביאים על גאולת ישראל היו משולבות בנבואות על פרסום רב, בפני כל העולם והעמים ובעזרת כל העמים. “הנה אשא אל גויים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תינשאנה והיו מלכים אומניך…” ייתכן כי היתה גם הרגשה פנימית, מתוך הבחנת המצב בעולם, כי יש הכרח בעזרת העמים רבים לגאולת ישראל, כי יותר מאשר יהא כאן נצחון בחרב, תהא התעוררות אנושית עליונה להחזיר את נדחי ישראל אל קנם. והנה השופר תקע לחירותנו מפי גדולי העמים והמדינות וגדולי העמים היו שושבינינו. ומה גדולה התמורה בהלך־הרוחות מלפני שנתיים עת חשך עלינו עולמנו למראה בגידת בעלי־ברית ותיקים במשך שנים. במובן זה עלינו מבירא עמיקתא לאיגרא רמה.

אמא, אראלה ואמוצי דורשים בשלומכם,

אבא, אמא.

ו' תמוז תש"ז


מנחם היקר,

חיינו השבוע בהפתעה של רוסיה.13 ומי יתן ודברי העידוד שנשמעו שם לא יכזיבו, כאשר הכזיבו דברים קודמים של אחרים מבריטניה ומאמריקה. שהרי נוכח אות ההקלה מרוסיה, אתה עומד ותוהה על מה ולמה קרו לנו מעשי ההתכחשות מצד מי שהכריזו על עצמם כידידים? האומנם מצפונו של עם הוא כנוצה קלה שהבל־פה משיבתה ממקומה? היש תום ואמון בקרבנו, אם אין? והאם לעולמי־עד ישחק השטן באדם? ושוא אזהרות נביאים, הבטחות והשבעות לאדם להיטיב דרכו. ואמונה בכשרו וביכלתו לצעוד בדרך זו. קראנו בזכריה: “אלה הדברים אשר תעשו, דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואיש את רעהו אל תחשבו בלבבכם.”

אימתי יקיים אדם ציוויים זכים וברורים אלה בעמו ובביתו?

היו שלום וברכה,

אבא־אמא.


כ“ו אב תש”ז

יקירי מנחם,

נסענו לכנרת ליום־השנה השלישי למותו של ברל. לנו שם ואתמול בבוקר חזרתי הביתה, ואמא סרה לשעה קלה לאשדות־יעקב ומשם צריכה היתה לנסוע למעוז. בשבת נתקיימה מועצת מפלגתנו זמן־מה אחרי מועצת מפלגתכם, שקדמה לה בשבועים. בקראי את ההחלטות של שתיהן – כואב הלב על הפילוג שעשינו אותו במו ידינו לפני שלוש שנים, מתוך רוח רעה שעברה עלינו במחנה, ללא יכולת להעבירה מתוכנו, ועתה לשבטים־שבטים היה בית העובד העברי, ולא קם עדיין לא שופט ולא מושל ברוח – לאחדם שוב. ולפיכך, למרות דברים על חזית מאוחדת או איחוד, הפילוג עודנו בתקפו, ולואי שלא ילך ויגבר.

הייתי רוצה לשוחח אתך יותר על כך ואולי אעשה זאת בקרוב.

מה שלומך יקירי? כתוב מיד!

אבא.

חשון, תש"ז

יקירנו מנחם,


חזרתי מבית־הבראה, מצאתי את מכתבך ובו דאגתך לנו. ההכרה עצמה שהקשרים קיימים וחזקים – מה חשובה לנו ויקרה, שרשרת הדורות, הרי אין זה משהו מופשט, אלא רוטט ורווּי חיים. קשרי משפחה – מדרגה ראשונה, קשרי חברה – מדרגה שניה למעלה הימנה, וחרצובות־עם – שלישית ועליונה. לעת־עתה אין האנושות יודעת יותר מזה.

הנה נסתיימה באי־הצלחה ועידת פאריס,14 רק מתוך שקשרי לאום ולאום אינם נתונים עדיין לחשבונות אחרים מעבר להם. כמה התפללתי בלבי בימים האלה לתוצאות חיוביות ממגע זה של אנשים – בינוניים למדי – שבידיהם גורל עמים בתקופה הקרובה לכל הפחות, כי ימצאו שפה משותפת, רצון מאוחד, דרך אחת, אך התפילה לא נתקיימה. זו היתה בודאי תפילת מיליונים רבים. אין זאת אומרת, כי ממחר עומדים אנו בפני מלחמה, אלא – שבדרך לשלום עולמי נעשתה נסיגה קלה וכמה מכאיב ומדאיג הדבר. אין לנו אלא לקוות, כי יצרי הטוב יתגברו על מזימות השטן. בינתים יעשה כל אחד מה שאפשר לרפד את שביל־החיים בשטיחים של חביבות ומגע נפש בנפש, לרווחת היחיד ולהקלת חיי החברה.

היה שלום, יקירי, שלום לך ולדבורה – ברכות ואיחולים,

אבא, אמא.

ג' בטבת תש"ח

מנחם ודבורה היקרים!


– – עתה מתפללים אנו כולנו לימי־שקט. סערות הימים אבלות ומרות, אך גם אסונות הלא נושאים בחוּבּם את התקוה המעודדת. היום השתתפתי בלויית קדושי בן־שמן בתוך המון־רב. גדולה היתה יללת הנשים, שחוחים וקודרים צעדו אחרי הטנדרים ועליהם גופות היקירים הקרובים, ההורים, האחים. מבלי משים נזכרתי במחשבותי בעבר בשעת לויות חללי פרעות. תמיד הייתי צריך להיאבק עם המחשבה האכזרית: נידונים כולנו פה, כל האלפים והרבבות נידונים לכליה ביום אחד, יום יונף הגרזן של הרוצחים. הייתי מגרש מעצמי הרגשה זו. אך כעת שוב לא נתעוררה אצלי. שוב לא נידונים אנו – כי אם עומדים איתן על הקרקע, בטוחים מכליון. ידנו תלך ותגבר וזרוע האויב תיבש, אור זה המנצנץ לנו, נקווה שאינו אור מתעה. אלה שליווינו אותם לא יגילו לאור החיים הזה, אבל חבריהם הצעירים כמותם, שהלכו אחרי ארונותיהם, וכל הקהל, כל העם הרב עמם, וגם אתם החיים ועובדים בדמעה ורעדה, תגיעו לימים טובים.

היו כולכם בריאים, חזקים בגוף, איתנים ברוח, מצליחים בעבודה, מרוצים מחייכם. כתוב על עצמך ועל דבורה. אבא, אמא.

מוצאי חג ראש־השנה תש"ח


מנחם, דבורה, רחל’י, שלום לכם, יקירינו!

החגים עברו אצלנו בעיר בשלום, מתוך דריכות לנעשה בשדות־המערכה, בנגב, בצפון וכעת גם בעמק. התפילה לנצחונות הומה בלב – לילה ויום. ביקרו אותנו בחג משפחות שמעון ומרדכי קושניר. שמעון מציע לאחיו להחליף את שמם מקושניר – לטוב־ניר ולשלב בו בדרך זו את שמו של טוביה. רעיון המתקבל על הדעת. שמעון מוסר, כי הירושה הספרותית של טוביה עושה רושם חזק מאוד, הן מצד הסגנון והלבביות והיחס לטבע שבמכתבים המשפחתיים, והן מצד הגילויים המדעיים הגאוניים בכתבים המדעיים. סבורים, כי הוצאת “עם עובד” תוציא ספר מעזבונו של טוביה! ספר זה יעשיר את הספרות של אבירינו הצעירים שנפלו במערכה, קטופים וגזולים מן החיים טרם זמנם.

לפי הרשומות בשנתון האחרון של “דבר” נוסדו בשנת תש"ז 29 נקודות־התישבות חדשות, מהן 25 קבוצות. הרי שהתנועה הקיבוצית בהתישבות קיבלה תגבורת חזקה במשך זמן קצר, ומרבית העליות של הנקודות החדשות עד היום הן, כנראה, גם כן קיבוציות, וצריך לקוות מזה גם לחיזוק רוחני ולביצור פנימי תנועתי. בודאי יתגלו בין הציבור הגדול הזה, בין אלפים, נושאים נאמנים לתנועה הקיבוצית ואף אדוקים לה. הלא החומר האנושי הזה הוכשר בחיק התנועות, מי מהם – עוד בגולה ומי מהם – כאן בארץ, מימי־נעוריהם במשך שנים. ייתכן שהקיבוץ המאוחד, לפחות היה צריך לזמן כינוס בו יפגשו הדורות והגלויות להיכרות הדדית ולהתרעננות…

היו ברוכים, חזקים בגוף וברוח,

אבא־סבא.


אסרו חג סוכות תש"ח


מנחם היקר, שלום לך,

שוב מלים אחדות, במצב הענינים חל מפנה15 המחייב אותנו לסבלנות מרובה, בל ניאחז ברשתו של יצר היאוש והביטול לכל זיק אמונה באדם ובמצפונו. נקווה כי במושב זה של האומות המאוחדות לא יינתן לעולם אות להפקדת החלש והאומלל לתקיף ולמאושר. אני מצפה שתיראה קשת בעננים המעורפלים והכבדים אשר תבשר לעולם, כי לא יישנה סבל החורבן לעמים, וכי לא זו בלבד שלא תפרוץ מלחמת אדירי־עולם, אלא גם לא יינתן לעמים שואפי־קרב, או למדינאים המלבים שאיפה כזו בין העמים, לבצע משימת התקפה על עם מפלס דרכו לתקומתו, לעיני כל העולם, אשר יעמוד מחריש ומסתכל.

ובינתים נמשיך בעבודתנו ובביצור עמדותינו ככל האפשר ונדע, כי ישנן חליפות ותמורות בהלכי־רוח ובמצבים פוליטיים. אסיפת האומות המאוחדות הקודמת הביאה לנו עידוד כל־שהוא, הן בהבעת דברי עידוד מצדדים שונים ואפילו מצד שלא פיללנו לו, והן בקביעת הועדה, שאף היא תמכה בנו בענינינו תמיכה אנושית ומדינית. דרכם של כינוסים ציבוריים מדיניים להתחיל ברעם וסער, אבל יש אחרי עבודה רצינית מגיעים הם למסקנות חיוביות, מרגיעות. כבני הדור הזה, אשר אסיפת האומות המאוחדות הוא המוסד העליון לסידור החיים המדיניים של העולם התרבותי, אל נחוש להביע לו את אי־אמוננו מראש.

כל ברכותינו לכם לילדים היקרים,

אבא, אמא.

כסלו, תש"ז


מנחם יקירנו, שלום לך!

המצב הכללי בישוב ובציונות עגום למדי. לבטח קראת ב“דבר” את הרצאת א. דובקין ממחלקת העליה של הסוכנות, כי אין נותנים לצאת ליהודים מרוסיה ומהארצות הנתונות לפיקוחה – פולניה, רומניה, בולגריה, ואפילו אלף רישיונות עליה שהוקצו בשביל יהודי פולניה לא נוצלו על־ידי היהודים בגלל איסור היציאה. אוי לו לעמנו בגלויותיו האומללות ואוי לנו כאן, כי מאמצינו ותקוותינו תלויות על כף־המאזניים ומי יודע מה ילד יום. עם כל זאת, לבי אומר לי כי אין מקום ליאוש לגבי מצבנו מבחוץ, נתחזק בלבנו, ברצוננו גם בסבלנותנו, ונמשיך את עבודתנו ונקווה, כי התנועה הציונית והעושים בה כיום יצליחו להגיע לפתרון חיובי של שאלותינו. מעולם לא היתה חבורת אנשים בראש תנועתנו הציונית כזו של היום, חדורי רצון ומרץ ומחונני כשרון ותבונה, לנהל את ספינתנו בלב ים. אמנם הים סוער מאוד, וכוחותינו אינם מרובים ביותר, אך אין לנו אלא להישען על היש שלנו ולחזקו מבפנים באמונה ובתקוה,

אבא.

אדר, תש"ח


מנחם ודבורה היקרים,

השבוע התחיל עם האסון של ירושלים.16 לאט־לאט נרגעים שוב הלבבות הנרגשים והנסערים, עד מתי? עד אשר השלום יפרוש עלינו את כנפיו, או חס ושלום – עד אשר שואה חדשה תתחולל על ראשונו. בין כה וכה – סוף חבלי־הגאולה קרוב. במהרה – מקווים אנו – תאיר לנו שמש החירות את אורה, ולעת־עתה החיים של הממשיכים בחייהם מתנהלים במסלולם. לא חלק הוא המסלול, אך צועדים בו ומתקדמים.

שמענו שאצלכם פוצצו את הכפר השכן, במקומות אחרים בונים מחסומים, אבל בתוך המקום, כנראה תחול עוד מעט התאוששות, תוגש עזרה, אם לא לפי כל הצרכים, אך – כדי להחזיק מעמד. ואתם וחבריכם – היו בריאים וחזקים. אנו מחכים למכתב ולידיעה טובה מכם.

אבא.

ראשית שנת תש"ח


מנחם ודבורה היקרים, שלום,

בשבוע שעבר הופיע כבר הכרך השביעי של ברל. בודאי קיבלתם את הספר בספריה. בקרוב אשלח ספר בשבילך.

בכרך זה ניתנה פרשת הויכוח הפנימי שהתלקח במפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת תרצ"ה, בשאלת ההסכם עם הריביזיוניסטים. אז נתגבש בראשונה במפלגה הגרעין שכעבור תשע שנים היתה ידו בפילוגה של המפלגה.

ויש מי מבחוץ שגילו אותות שמחה לפילוגנו. באחת מרשימותיו כתב ברל דברים מחרידים בהרגשת החתך בגוף המפלגה: “מכל פגעי הויכוח על ההסכם קשה לי מכולם זה: הגרעין החלוצי, זה הלוז שבשדרה של תנועת־הפועלים, חלו בו בקיעים… נתרחקו קרובים שקרבתם קרבת־אמת ונתקרבו רחוקים שריחוקם ריחוק ביסודו. התרחקות סחף, סכנה שסופה להתקיים.”

כל הכרך חדור מגמות איחוד: תביעה להסכמי־עבודה וקריאה לאיחוד התנועה הקיבוצית. זה הוא תכנו של המאמר הגדול, “ערעורים על המצב הקיים.” ואך כי נסיבות מציאותנו נשתנו מאז ועד עכשיו, בכל־זאת נשאר ערך הדברים בכל המאור הפנימי שבהם ותקפם המוסרי. אני מקווה כי תמצא זמן לקרוא את הפרקים בכרך זה.

היו בריאים, יהי שלום במחנכם, שלום בצריפכם,

אבא, אמא.


ט“ו בשבט, תש”ח

מנחם ודבורה היקרים,

היום ט"ו בשבט, יום ראשון לאביבנו הארץ־ישראלי. ביום זה מתרונן הלב ועוטר תקוה, כי אביב העם יתגלה בזהרו אחרי שנות האפלה. בעיר לא חגגו יום זה בתהלוכות ילדים ברחובות, האבל מלווה את החיים יום־יום, ומי יגיד לנו מה ילד יום? אף־על־פי־כן בבתי־הספר לא קופחו הילדים, אמוצי בא אתמול הביתה עם הודעה, כי היום עליו לבוא לבית־הספר בחולצה לבנה! ובאמת היום נתקיימה שם מסיבה ובודאי גם אצלכם לא עבר חג־האילנות בלי השראה.

מה שלומכם? כתוב לנו מבריאותך, ממצבה של דבורה, מעבודתך? בדרך כלל שומעים אנו, כי המצב הכלכלי במשקים לא קל ויש מקומות שאפילו קשה מאוד־מאוד. אנו מקווים, כי אצלכם הגזבר ושאר אנשי־הכספים מחזיקים מעמד והחיים נמשכים לפי הרמה הרגילה.

והיום ט"ו בשבט, יום־הולדתה של אמא, וכל האיחולים לה. מנחם היקר! כתוב לנו על החוגים שלך, כתוב הבריא אתה, האם לא התקררת חס ושלום בשמירותיך המרובות.

אני מברך את מפלגתכם החדשה המאוחדת, שתצליח למצוא יחד אתנו את הדרך לאחדותנו השלמה, לפני בוא תגרות פנימיות בעת צרה וסכנה לכולנו. אראלה דורשת בשלומכם,

אבא.

מוצאי־שבת, אדר ב' תש"ח


מנחם, דבורה ורחלה היקרים, שלום לכם ומזל טוב!

ברכות מכולנו, מסבתא וסבא, מהדודה אראלה, מאמוצי ומקרובים וידידים. קיבלנו את מכתבך, מנחם, ביום הששי עם הידיעה המרגיעה. חיכינו לזה כבר בסוף השבוע.

הימים האלה, ימים של שמחה מהולה בחרדה ותוגה. ההכרה, כי חיים חדשים צומחים באוהלינו, מחזקת את רוחנו למשמע הידיעות על הקרבנות הנופלים במערכתנו הכבדה. השבוע היה רב־אסונות – בבית־קשת, בהר גלבוע, בהר־טוב ובמקומות אחרים ונסתיים בידיעה מאמריקה שהעציבה מאוד והגבירה דאגה, כאב ומרי, אך לא הירפתה את הידים. המכה הפוליטית שהוכינו לא תדהים ולא תשתיק את עבודתנו, לא לנו המנוחה ולא לנו המרגוע – משפט זה נחרץ עלינו – אך בעזרת העם נמשיך ונעמוד איתנים ברוח, נרבה עצה, נגביר חילים, מוכנים ומזומנים ודרוכים לכל פקודות השעה.

ביקרנו אמש אצל י. בן־צבי ורחל ינאית האבלים. בשובם מבית־קשת סרו לתל־אביב, וקבוצת חברים נכנסה אליהם לשמוע על פרטי האסון. עלי בנם, ואתו ששה חברים, נפלו מות גיבורים, ולא רחוק מהם, בהרי גלבוע, נפלו עוד לוחמים צעירים מן העמק וביניהם בנו של לביא – ירובעל. מלחמת ישראל עם פלשתים נתחדשה. אהובים ונאמנים נפלו, חברים וממשיכים יבואו במקומם.

חזקו ואמצו אתם וחבריכם, כל העובדים והשומרים.

שלום, שלום מאראלה,

אבא, אמא.

יום א‘, ז’ באייר תש"ח


מנחם, דבורה, רחל, אזרחים חפשיים בישראל החפשית, שלום לכם יקרים!

ביום־חול הראשון למדינת ישראל התחילו־נא בעבודתכם בהגנה על מדינתנו, בבנינה ובשגשוגה. קיבוץ גלויות – משאת־נפשנו כיום, נקדיש לו את כל כוחותינו ומעיינינו. עם ישראל יתכנס ברבות הימים לארצו וייגאל מן הגולה הארורה.

בוקר יום־אתמול עבר אצלנו מתוך התרגשות לרגל התקפת מצרים, אך במשך היום באה בשורת הכרת אמריקה – תקוה לעזרה מדינית, ואחרי־כן בשורת עליית עולי אניית הגאולים הראשונים ביום החירות – תקוה לתגבורת בחיל, עובדים ולוחמים. וכה נכנסים אנו לחיים החדשים.

היו בריאים,

אבא, אמא.

חשון, תש"ד


אראלה היקרה,

קיבלנו את שלושת המכתבים שלך ושמחנו מאוד למכתביך הקצרים, אם כי בעיניך היו ארוכים, בעינינו – קצרים המה.

אני מסכים אתך בענין חובותינו הציבוריות בקליטת האדם העולה. מי יתן ותמלאו את חובתכם זאת טוב יותר מהדור שקדם לכם, כי רבה, רבה העזובה בשדה החיים הציבוריים. כמה יודעים אנו להרבות בדברים ולמעט במעשים, לבקר את השני מבלי חשוב הרבה, לעקוץ ולפגוע בדמות מעשיו של השני, וכמה שלוח הרסן מפיותינו וממחשבותינו. יודעים אנו לבטל זמננו הציבורי המשותף אפילו יותר מזמנו של כל יחיד ויחיד, ומבלי כל חשבון לגבי הדרוש להיעשות. ובכן, אולי תיטיבו מאתנו למלאות את חובותיכם הציבוריות, ביתר ריכוז, ביתר ריכוז, ביתר אחריות לכבודו של השני וביתר הצלחה.

לשאלתך על ר. כ.17, היא היתה דמות שקשה למצוא דוגמתה. ועם כל מסירותה לציבור, היתה מרוחקת קצת מן הציבוריות ההסתדרותית, זו הנושאת יום־יום בעול העבודה. אחת הסיבות לכך היתה באי־השקט שלה המופרז במקצת, ובמשפטה הקשה על אנשים. גם אם צדקה – החמירה יתר על המידה. והלא גורלו של האדם, וביחוד של איש־תנועה, לחיות עם חברים אחרים ולעבוד אתם. וגורל זה מחייב לשמור עד כמה שאפשר על חברוּת ועל יחסי־ידידות עם אנשים. ראשית – היחס הטוב לאדם, ורק לאחר־מכן לדון אותו. זוהי דעתי, אך גם אני לא אוכל להתפאר בשמירה מוחלטת על הכלל הזה. יש ואתה שוגה בהערכתך וגם בהתנהגותך כלפי האנשים. דומני, שביילינסון יכול היה לשמש לנו דוגמה טובה בענין זה. הוא היה דן את הציבור, אבל היה נוח ליחיד. צר כי היו כאלה ונלקחו מאתנו.

בנוגע לספרו של תומאס מאן – הביקורת ציינה בשעתה את המגמה האנטי־יהודית (קשה להגיד האנטישמית) של הסופר בספרו זה.18 איני נטול הבחנה, כמדומני, בכגון דא, אבל בעינַי הספר הוא יצירה ספרותית גדולה, מרחיבה את הדעת. הוא החיה את התקופה ואת האישים ושיוה להם הוד מיסטי קדמון בל יימחק! לפנינו גיבורים נפילים, דמויות מחוטבות מסלעי העבר האנושי והעל־אנושי.

אראלה היקרה! עד היום הזה יש שנדמה לנו כי לכל אדם גורל משלו – כלומר, שאדם נולד בתקופה ידועה ילווהו גורלו כל ימי־חייו. מצד אחד ברור שזו אמונה תפלה, אך מצד שני – אין לומר בוַדאות כי לא כך הדבר. ואנחנו מהלכים בעולם עיורים וחרשים, אין אדם יודע עתידותיו בחייו, ואת יום מותו. וכמו היחיד כך גם החברה איננה יודעת את הליכותיה ואת חוקותיה. ברור, שהעולם הגשמי מתנהג על־פי חוקי־עד, שיסודם בשכל נעלם מאתנו ואנו החיים על־פני האדמה איננו אלא גרגיר אחד על כוכב־לכת אחד של מערכת־השמש, אשר כמוה אלפים ורבבות, ואנו – אין יודעים לברוא אפילו יתוש אחד. הוה אומר, דלותנו ואפסותנו מול היש בעולם היא ברורה ומוחלטת, ואף־על־פי־כן כאילו בטוחים אנו, שחיינו אנו, חיי היחיד והחברה, לא ניתנו במעגל של חוקים כל־שהם – – ותומאס מאן מחיה לפנינו על־פי דרכו, ואולי לאו דוקא לפי טעמנו' את יחס האדם אל המזל ואל הפקודה העליונה שאת מקורה לא ידע! ומה שנוגע לכוחו הגדול, האמנותי־השירי, בתארו את אבותינו ואמותינו (ביחוד את רחל), הרי מעטים מאוד בספרות האירופית הגיעו אליו, או עלו עליו.

שלום ויקר לך ולכם כולכם.

ממנחם, אמא ואבא.

סיון תש"ו


אראלה, יהודה’לה והילדים,

שלום לכם,

אמש היינו, אמא ואני, בערב לזכר אליהו גולומב, ביום־השנה להילקחו מאתנו. הקשבנו לדברי החברים, אבל בעצם הייתי שקוע כל הזמן ברשמי־עצב מחיי אליהו ומכוחו הרב בעבודתו. האיש הלך ישירות בדרך שבחר בה ולא סר ממנה כל ימיו, העמיק את יחסיו עם הציבור ועם האנשים מבחוץ שנגעו לענינו וכיון את כל מעשיו לאותה המטרה, אבל בצינורות שונים, בעיקר בהגנה, בהעפלה ואחר־כך בסידור השליחים אל מעבר לקו האויב. אליהו היה אדם חביב, איש חברוּת, אבל לא ביזבז את יחסי החברוּת שלו לכל עבר, אלא רק למי שהיה קשור ומועיל לעניני העם היסודיים והמרכזיים – עליה, הגנה, אף־על־פי שאליהו היה שופע בדבריו וכובש לבות אנשים, בכל־זאת לא היה מן האנשים שחרוּת על מצחם שעליהם לדבר, להופיע, להתבלט. צנוע היה אליהו והעדיף שיחות חברים בעלות תוכן ורצינות על־פני הופעות ציבוריות. מי יתן ויתבלטו בדורנו אנשים בעלי הגיון מחשבתי, כושר פעולה והתמדה ויושר־לב אנושי כמוהו!

ניסן תש"ז


אראלה יקירתנו, יהודה’לה, אמוצי, יהושע יקירינו!

קיבלנו את מכתבך עם ברכת החג וטובות היו לנו שורותיך, אף כי המעטות, עת נשארנו בבית לחג. עמכם, ועם מנחם, חיינו רק בעיני־רוח ובחזון־לבב. זכרנו אותכם ילדינו היקרים, מרחוק בליל־הסדר, בקדשכם חגכם. השותפו אצלכם גם הילדים? הישב גם אמוצי עמכם?

קראנו ב“דבר” על “סדר” נרגש בקפריסין ובארץ ב“רמת־יוחנן”, ואני חושב שגם אצלכם עבר הערב הזה, שכה רבות עמלים אתם להכינו, מתוך מצב־רוח כבוש של שמחת חג ותוגת גורל, חרדה וכמיהה לאחדות הכוחות, וחדוַת משפחה וצהלת ילדים טהורים. כתבי לנו על הכל.

אמא סיפרה, כי חייכם עתה עמוסים הן בעבודת המשק והן בפעולות וענינים אחרים, וכי את מתמידה בשיעורים שלך בתנ"ך. אם הגעת כבר אל דוד המלך, תתגלה לפני שומעיך דמותו הכובשת והאבירה, וגם הטרגית של בחיר־העם, אהוב־אלהים, אשר עשה את דרכו ההיסטורית בחרב ובדם. אין ספק שפנינו כיום, בתקופתנו, לחיים של שלום, ואמונתנו בעתיד החברה האנושית עולה בקנה אחד עם חזון השלום של נביאי “וכתתו חרבותם לאתים”, אך בין אם שטוחה ופתוחה הדרך לעתיד זה – ואין לאדם אלא לצעוד בנחת לקראתו בכל לבו וחומו – ובין אם עדיין גדורה היא במכשולים, וחיי בני־אנוש ינופצו אליהם במשך שנים רבות, ורק החרב ישפוט בין עם ואדם ולאדם ודמויותיהם של גיבורי העבר יעלו לפני עינינו, להפיח בנו רוח עצה וגבורה ועוז־נפש במלחמותינו – או־אז תבריק ביניהן דמותו העזה, התקיפה והנערצה של דוד, ותאמץ את ידנו.

ואני – בעבודה בכתבי ברל. הנה הכרך הששי נגמר בדפוס ובקרוב יופיע ויגיע גם אליכם. בעולם הספרים והספרות היינו מתקדמים וממשיכים את עבודתם, אילמלא הסיגו אותנו הצרות אחורנית בחיינו החמריים ובעבודת הבנין והגאולה.

היו שלום,

אבא.


ח' אלול תש"ז

אראלה היקרה, שלום לך, ליהודה’לה ולילדים,

מחג העשור19 חזרנו בהרגשת מעשה־היצירה הגדול שנפל בחלקכם. אשריכם – זורעים וקוצרים, סוללים ובונים. אילו נפקחו עיניו של הפועל העברי בארץ, בערים ובמושבות, לראות את החיים, את אור־החיים המאיר מיצירת כפרים חדשים בארץ, לא היו מבקשים לבניהם ובנותיהם שום “מטרות” בחיים, אלא זו, לצרף אותם אל המחנה החלוצי, אשר בבנותו את הארץ בונה חיי אושר, פרנסה וכבוד עצמי לעצמו ולילדיו. אך אורות מתעים אחרים מסַנוורים את קהל הורינו, והדברים עתיקים…

היו שלום ובריאים,

אבא, אמא.

סיון, תש"ח


אראלה היקרה,

האם החינוך החברתי בכיתתך מוטל עליך? וההסברה של “המחר” – בכלל זה? השנה עבודה זו נעימה. חוַיות היסטוריות – חדשים לבקרים, נושמים את אויר הנחמות. הנה חזרו גולי קפריסין, והנה הכרת העמים והאסיפה המכוננת.

ודאי, השלום עוד איננו. רבות מזימות צוררינו, ועלינו לעמוד על המשמר ולהיות ערים, להשגיח בעינים פקוחות על המתרקם ולחדור בעיני־רוח אל הנסתרות מסביבנו, המנהלים את סירתנו בים הסוער.

היו בריאים כולכם,

אבא־סבא.

אלול תש"ט


אראלה היקרה, רב שלום וברכות לכולכם!

אמא חזרה מביקורה אצלכם, אשר לא היה הפעם קל לא לה ולא לכם. כשמתכוננים לנסיעה אליכם, הכוונה היא להביא מקצת שמחת־החיים, אבל אם מגיעים במצב לא כל־כך בריא, הרי זו הכבדה במקום הקלה. וכך היה כנראה הפעם. נודה לגורל, כי הוטב לאמא והיא חזרה בשלום, ונקווה כי היא תתחזק.

ואני גמרתי בימים אלה לקרוא ספר אחד מאוֹתה הספרות המיוחדת במינה, ספרות לוחמים צעירים שנפלו במערכות, ספרות שלא ידענו כמותה מאז ומעולם, הרי הם ספריהם של יחיעם, נחמיה שיין, מנחם, טוביה, רפי, הלל, ואליהם יש לצרף את ספרות־השואה, חנצ’ה ופרומקה, חנה סנש ועוד ועוד…

אמרתי כי גמרתי לקרוא ספר אחד והוא “ביקוד” של רפי מלץ, ספר מצורף ממכתבים לאם, לאחות ולחברה. כל מי הרוצה לדעת ולהכיר במקצת את הצעיר היהודי שגדל בעין־חרוד, יש בו בספר הזה חומר מענין. מענינים המקומות בהם מדובר על חיי־עבודה בשדה, במרעה, בחציר, מתוך צמאון וכוחות צעירים, ויש גם ענין בהגיונותיו של רפי על ספרים וסופרים. אך, האם טוב לתת לזה לקורא הצעיר, שהוא הקורא העיקרי – מסופקני.

טרם סיימתי לקרוא את ספרו של טוביה קושניר. אנו כורעים ברך לפני האדם שנתגלה והבריק בגאוניותו. הנער הצעיר הזה עלה לפסגה מדעית. והלב בוכה על אבדן חמדה זו לבית ישראל.

היו ברוכים, גדלו וחנכו את דורנו הצעיר… יגדל ויאפיל בזיווֹ על הקודמים!

אבא־סבא.

* * *

שמואל זכה להגשמת משאת־נפשו – קמה מדינת ישראל ובדריכות־נפש רבה חי את הימים הגדולים.

ב־1949 חל שינוי בהנהגת ההסתדרות. פנחס לבון שנבחר לתפקיד מזכירה הכללי התחיל לתכנן מחדש את דרכי פעולתה וצירף אליו כוחות צעירים, אך את שמואל יבנאלי, אשר שימש כמזכיר “חברת העובדים”, לא שיתף בקביעת תכניותיו. שמואל שנפגע אישית פרש מעבודתו בהסתדרות, ללא בירורים ואיש לא שאלוֹ לסיבת פרישתו. עול פרנסת הבית נפל על הניה שהמשיכה בעבודתה כאחות וחובשת באחת המרפאות של קופת־חולים ושמואל, עזוב לנפשו, מתמסר לעריכת כתביו של ברל כצנלסון ובעבודה זו מוצא פורקן־מה לסערת נפשו ולדכאון רוחו.

בעבודתו עשה לילות כימים ובשעות־הלילה המאוחרות יש שהניה היתה מתעוררת לשמע קולו הבוקע מחדרו ומשהיתה שואלת אותו: “מה לך, שמואל, עם מי אתה מדבר?” היתה נחרדת למשמע תשובתו:

“אתו אני מדבר… עם ברל… את החוטים אני מחפש, אך הם קרועים…”

את החוטים לעבר, את חוטי הידידות והרעוּת שקשרוהו עם רבים מבני־דורו בראשית ימי עלייתו לארץ, בצעדיו הראשונים בה, במאבקיהם המשותפים, ביקש למצוא ואחד־אחד עולים לנגד עיני־רוחו דמויותיהם של חברים וידידים שהלכו לעולמם.

הוא נזכר ביוסף אהרנוביץ, בחסד העזרה שהלה הגיש לו בימים הראשונים לעלייתו, באותו בוקר כאשר באחד מפרדסי רחובות לימדוֹ לאחוז במעדר, בעידוד הרב שעודדוֹ שעה שפתח לפניו את שערי “הפועל הצעיר” ופירסם מעל עמודיו את רשימותיו הראשונות, בסעד המוסרי שהעניק לו עם צאתו לשליחות בתימן. שלושים ואחת שנה הכירו זה את זה, לא תמיד היו במחנה אחד, לעתים נפרדו דרכיהם ואף עמדו משני צדי המתרס, אך עתה, בסכמו את דרך־חייו נדמה לשמואל כי בעבר הרחוק, בשחר ימיה של תנועת־הפועלים בארץ, כאשר נאבק על איחוד ציבור־הפועלים בהסתדרות אחת ונגד התארגנותו במפלגות נפרדות, היה הצדק עם יוסף אהרנוביץ וכי החברים שהצטרפו אז למפלגות, אף אם נאבקו אלה עם אלה, ביקשו את הדרך הנכונה לליכוד ציבור־הפועלים בארץ ולהקמת הקשר בינו לבין התנועה הציונית. נדמה לו כי הם, חברי “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון” גילו אז הבנה לצורך השעה ולהם זכות הראשונים בליכודם של החברים הבודדים ולהפיכתם לציבור מאורגן, למפלגות, בהן צמחו והתפתחו בין איש לרעהו קשרי ידידות וחברוּת, הקיימים בין שרידי חבריהן לשעבר עד היום הזה.

הוא נזכר בברל כצנלסון אשר שאף כמוהו לאיחוד כולל של ציבור־הפועלים והאמין כי משאת־נפשו זו תתגשם עם הקמת “אחדות־העבודה”, אך תקוותיו הגדולות לא נתקיימו ורק עם יצירתה של ההסתדרות הוקמה האחדות הכוללת, שבכוחה פולסה אמנם הדרך לכיבושים והישגים גדולים, אלא שלמראה הגוף הגדול שלעתים ניטלת ממנו נשמתו, גוברת בלבו החרדה.

הוא נזכר באישים הדגולים שעמדו בראש התנועה ונעקרו ממנה בטרם זמן, ולנגד עיני־רוחו עולות דמויותיהם של חיים ארלוזורוב, משה ביילינסון, אליהו גולומב, דוב הוז – איש־איש על משמרתו שלא זכו ולא הגיעו לימים הגדולים.

מיום עזבוֹ את עבודתו ב“חברת העובדים” מתרופף והולך מצב בריאותו של שמואל וצער הפרידה מידידים ותיקים המסתלקים והולכים לעולמם מתיש את כוחות־הנפש. עם פטירתה של יעל גורדון הוא כותב להניה לבית־החולים בו אושפזה לרגל מחלה:

“אילו הייתי בריא וזרם־החיים היה שוטף במסלולו הרגיל, הייתי נוסע היום לדגניה ללוייתה של יעל גורדון, אבל אין הדבר ניתן לי, ועלי להסתפּק בשברירי זכרונות מימים ראשונים. קרובים היינו עם א”ד גורדון ועם יעל בתו. בשנים האחרונות הייתי נפגש עם יעל לעתים רחוקות מאוד, אבל בכל־זאת היה חוט דק מקשר אותנו. ועכשיו נותק החוט. הנוצרים האדוקים מאמינים, כי בעולם־האמת נפגשות הנשמות הקרובות. מה טוב להם באמונתם זאת… אני איני מאמין ואיני כופר, רק עלטת העדר הידיעה מסביבי, ועל־כן גדול הצער על מי שהולך ממך ואתה יודע באופן ברור, כי בימי חייך אלה, כבר אין לך מי שהיה לך, ורק ברגעים של חסד זוכה מי־שהוא מאתנו לחזות באהובי נפשו, בדמיונו בהקיץ, או לילה בחלומו על יצועו. ויש אשר כלתה נפשנו לכך.

במלאות שנה למותו של ברל ז“ל, כאשר עלינו אל קברו בכנרת התיפחה אמו, בהשתפך נפשה ליד מצבת־האבן הדוממת: ’קום צו מיר אין חלום’ (בוא אלי בחלומי) אך הם נחים במנוחת עולמים…”

על אף בריאותו הרופפת מקדיש שמואל זמן רב לכתיבה ובמאמריו הוא קורא לאחדות וליכוד כל הכוחות במחנה החלוצי ולשיתוף כל חלקי הישוב בעול המדינה, להעמקת הברית עם עם ישראל בתפוצות, לקיבוץ גלויות, להפעלת התנועה הציונית למען קיום שליחותה – לעורר ולזעזע את העם ולהנחותו בדרכו ציונה.

כל הימים חרד שמואל לשעה הגורלית והמכריעה, שמא, כפי שקרה בעבר, תוחמץ שעת הגאולה משום רפיון ידיהם של הגואלים. אך זאת הפעם לא הוחמצה ההזדמנות ההיסטורית הגדולה והנהגת המדינה ובראשה שליחי תנועת העבודה עומדת על משמר המדינה הצעירה הנבנית והולכת על אף המלחמה שאסרו עליה מדינות ערב, על אף קרבנות הרבים.

לבו של שמואל שׂשׂ לבשורת גאולתם של גולי קפריסין, העולים ארצה בריש גלי באניות של ה“הגנה”, לעלייתם של יהודי עיראק, מרוקו' פרס, תוניסיה ואלג’יריה, ושל שארית יהודי תימן, ועוד היד נטויה לגאולת גלויות אחרות ממזרח־אירופה ומארצות הרוָחה, להגשמת חזון הדורות של העם לקיבוץ גלויות בארצו.

שמואל מלווה בחרדה את הלוחמים המגינים על גבולות הארץ ומתאבל על כל אחד מהנופלים. רבים מהם הכיר משחר ילדותם בהתבגרותם ובהמריאם לפסגות ההצלחה בלימודיהם ובעבודתם, במעללי־גבורה מופלאים בשירות ה“הגנה” ובעלותם קרבן להגנת המולדת. ועכשיו, עם קום המדינה, נחלצו הבנים האלה שגדלו בזקיפות־קומה ולמדו מלקח השואה, מעברו של עמם הנרדף מאז ימי גלותו מהארץ ויצאו להגן על שארית תקוָתו של עמם, לחמו והעפילו לפסגות הגבורה.

ימי התמורה הגדולים שהתחוללו בארץ, עברו על שמואל בלא שיתרום את מלוא כוחו הרוחני לבנין התשתית הממלכתית של המדינה. שמו נפקד מרשימת נבחרי תנועתו לכנסת ישראל וכן לא נקרא לפעולות אחרות, אך הישגי המדינה היו נחמתו ובעיות הימים הגורליים לא פסקו מלהדריך את מנוחתו. רחשי הוקרה והערכה נודעו לשמואל איש החזון וההגות בתנועה שהיה ממיסדיה ומנאמניה, אך קרה לא אחת, ועוד לפני הקמת המדינה, שהיה נשאר בודד ומבודד משום שדעותיו לא היו גזורות לפי הקו המקובל בתנועה, והוא לחם באומץ על דעתו ועל האמת שבלבו.

ובזכרונו עולה הויכוח המר בועדה המרכזת של ההסתדרות בימי המאבק נגד השלטון המנדטורי בארץ, כאשר אחד הסניפים הגדולים של ההסתדרות פירסם מודעת־אבל על קרבנות המאבק וצירף לשמותיהם של חללי ה“הגנה” גם את חללי אצ“ל ולח”י. רבים ממשתתפי אותה ישיבה הטיחו דברים קשים נגד האחראים למעשה זה, אך שמואל התקומם נגד דברי הגינוי בכל להט נפשו. גם הוא התיסר באסון הפרישה, אך לא הסכים להבדיל בקדושת הנופלים המוסרים נפשם למען המטרה המשותפת – עצמאות ישראל.

גם בדיוני מרכז מפלגתו לאחר קום המדינה, השמיע שמואל דעת יחיד בענין יחסנו אל המיעוט הערבי במדינה, באמרו:

“אודה, שטרם התרגלתי להיות אזרח במדינת ישראל. והפסוק ’של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא’, מלווה אותי כל הימים האלה. אך עצם הדבר היקר מאוד שזכינו לו, לאחר תקופה כל־כך ארוכה, הוא המחייב אותנו יותר מהכל. אני מסכים לעמדת ממשלתנו ירום הודה, שבזמן מלחמה איננו צריכים לדבר על החזרת ערבים, אבל השאלה היא קשה בשבילי. הייתי בעד תכנית חלוקת הארץ לפי תכנית ’פיל’ כשהשלמנו עם מיעוט ערבי גדול. והשאלה היא, אם מבחינה אנושית יכולים אנחנו, אחר השלום, לסגור את הדרך בעד ערבים מלחזור. אלה שחטאו, שנלחמו נגדנו – לא צריכים לחזור, אך אלה שלא נלחמו בנו, שיש להם האפשרות להסתדר בארץ, והם מוכנים לקבל את מרותה של מדינת ישראל – מה דינם?…”

שמואל מרבה להגות בפעולות הנרחבות שיש לעשותן בשטחי הנגב ועל המשימות הגדולות המצפות לכוחות חדשים, ובצורך לחדש את השליחות לתפוצות ולהשמיע מחדש את הקריאה “שלח את עמי”, ולא רק באזני הפרעונים של ימינו אלא, ובעיקר, באזני העם עצמו, שליחות “משה ויהושע” כפי שהוא מגדירה – להוציא את היהודים מארצות פיזורם, להכניסם לארץ ולהנחילם בה, ואף הוא עודנו מוכן להירתם בעוּלה ולתרום לה מכוחו.

מתוך התרוממות־רוח חי שמואל את הימים הגדולים בפינתו המבודדת. וגדול צערו על ידידיו ורעיו שהלכו לעולמם, שהיו ואינם ולא יהיו לו עוד בחייו.

חלפו חדשים רבים מיום שעזב את עבודתו ב“חברת העובדים” והזמן טרם הגליד את פצעיו. שבת אחת הופתע לביקורו של ידידו משכבר הימים, דוד רמז, אשר התחיל לכהן כשר התרבות והחינוך. לראשונה נפגשו לפני עשרות שנים בקבוצת קסטינה וכעבור זמן שיתפו פעולה במאבקם לאחדות ציבור־הפועלים, שניהם היו בין החותמים על הקול־הקורא ליסוד “אחדות־העבודה” וכעבור כמה שנים היו גם בין מיסדי ההסתדרות בועידתה הראשונה בחיפה. לימים, שעה שרמז כיהן כמזכיר כללי של ההסתדרות ושמואל עסק בעניני “חברת העובדים” גברה הידידות בין השנַים. שמואל העריך מאוד את תכונותיו הנאצלות של רמז, שנתגלה כמנהיג רב־תבונה, אהוב על הבריות המתהלך בכבוד עם אנשי העם לשכבותיו. ביחוד יקרה לו לשמואל עבודתם המשותפת בזמן המשבר הגדול, אשר פקד את הישוב בשנות השלושים, כאשר רמז הקים את מוסדות העזרה ההדדית שליד ההסתדרות ושיתף את שמואל בהנחת יסודותיהם.

כהפתעה נעימה היה לו ביקורו של רמז, לאחר שלא ראו איש את רעהו תקופה ארוכה, ועוד יותר הופתע כאשר במהלך שיחתם אמר לו האורח:

“באתי לבקשך לתת ידך לעבודת משרד החינוך והתרבות.” ומשראה את אותות השמחה והתמהון בפניו של שמואל, הוסיף ואמר: “כשנבחר וייצמן לכהונת נשיא ישראל הזמין את הפרופסור איינשטיין לעלות לישראל ולהשתקע בה. תמה איינשטיין להצעתו ולא ענה דבר. אמר לו ווייצמן: ’שולחן ונייר־כתיבה אסַפק לך ואת כל היתר תברא בעצמך’… וזאת גם הצעתי לך, שמואל. בוא עמי למשרד החינוך. רבות הן תכניותינו והלא עניני החינוך קרובים ללבך…”

שמואל השיב בחיוב להצעה ואף הניה שמחה לה מאוד ואמרה:

“שמואל שקע כולו בספרים ובכתבים וטוב אם יפסיק מעבודתו זו שהוא עוסק בה ימים ולילות וישאב כוחות חדשים מהמגע עם הנעשה בארץ…”

“ובכן,” סיכם רמז, “מחר תעלה עמי לירושלים…”

ולמחרת היום, בהציגו את שמואל לפני אחד מעובדי משרדו הבכירים ישעיהו אברך, אמר בהצביעו על שמואל:

“כל יהודי הנכנס אל הבית שבנה מתקין בפתח ביתו מזוזה… הנה הבאתי את המזוזה לביתנו…”

עבודתו של שמואל במשרד החינוך מביאה אותו במגע עם העולים החדשים במעברות ובעיירות־הפיתוח. הוא נפגש עם המדריכים והמורים, שרובם באו מהמושבים והקיבוצים, עורך תכניות לקידום הנחלת הלשון והתרבות במקומות ריכוזם של העולים. הוא נאלץ לשהות זמן רב מחוץ לבית והנדודים והניתוק מבני־המשפחה מעיק על לבו. באחד הימים הוא כותב לאראלה שנולדה לה בת אחות לשני אחיה, והיא נושאת את השם רחל, לזכר אמו המנוחה של שמואל, שנפטרה בשיבה טובה:

"אראלה היקרה! מאוד־מאוד רציתי לבוא אליכם ולראות את הקטנה שלנו ואתכם כולכם. אך עד כה לא ניתן לי הדבר. אין שיווי־משקל אידיאלי בחיינו כאשר העבודה היא בירושלים, בדרכים, הבית בתל־אביב, והילדים במעוז־חיים ובקיסריה, ומלבד זאת יש כל מיני חשבונות ודברים וענינים, שמסתדרים ושאינם מסתדרים. אני מתנצל בפני רחלי, ואני מקווה שהיא תסלח לי וכן גם אמה.

"אני עומד לפני שינויים בעבודתי, וייתכן כי בקרוב אתחיל לעבוד במועצה העליונה לתרבות במדינה העתידה לקום לפי הצעת שר החינוך והתרבות, דוד רמז, כעין המועצה החקלאית ליד משרד החקלאות והמועצה הכלכלית, ואני אצטרך להעביר את חיי התרבות שבעם לפני חברי המועצה כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו. המועצה תצטרך ליעץ בדבר תכניות־פעולה להרמת החיים התרבותיים בארץ, ואם עצותיה תתקבלנה ויוקדשו אמצעים לביצוען, תיראה הברכה שבעבודתה. אסתפק לעת־עתה בזה. אבל בקרוב, כאשר יפורסם דבר המועצה והיא תגש לפעולה, אולי אפרט את הדברים. כל זה – בתוך משרד החינוך והתרבות. תהיה זו שנה שתקרב אותנו צעד אחד קדימה להתבצרותנו כאן, לחיזוק אחדותנו, לטיפוח רצוננו לחיות חיים של עם המעריך את יחודו וכובש את רגזיו הפנימיים ומקרב עצם אל עצם.

היו שלום,

אבא־סבא.

כ“ח שבט תשי”ב

* * *

לא עבר זמן רב ושמואל נקרא על־ידי מזכירה הכללי של ההסתדרות, מרדכי נמיר, לחזור לעבודה בהסתדרות ולקבל על עצמו את הנהלת מוסדות־הגמל שלה – “דור לדור” ו“מציב” – שבזמנו נטל חלק בהקמתם, ושוב כבימים שעברו היה מתמסר בכל מאודו ונפשו להגשת עזרה לקשי־יום ומוכי־גורל. בדחילו ורחימו היה מטפל באלפי התיקים ובכל אחד מהם חש את סבלו של האדם הזקוק לעזרה, ולא אחת נפעם לבו שעה שהיה נתקל בין הזקוקים לעזרה בשמותיהם של חברים ותיקים שהכירם מקרוב.

בשעות הלילה ממשיך שמואל בעריכת כתבי ברל וכרך אחר כרך הוא מביאם לדפוס, וכאשר בשנת תשי"ד נספה באסון בקיבוץ מעגן בן־ציון ישראלי, איש כנרת, מחליט שמואל מתוך חובת חברוּת עמוקה הפועמת בלבו להציב יד לידידו והוא מלקט ואוסף את עזבונו הספרותי ומוציאו בספר20 שמבין דפיו עלתה דמותו המפוארת של בן־ציון ישראלי, מאנשי־המופת של בני־דורו אשר כדברי שמואל, בהקדמתו לספר, “כל ישותו היתה שופעת אמונה בכוח הרוח, ההכרה והרצון, אמונה בחברוּת ושיתוף, אמונה באדמת ארצנו ובעשרה הגנוז, בפוריותה ובנדיבותה.”

עברו שנים ובאחד הימים בשלהי קיץ תשי"ט קרא שמואל יבנאלי לשמעון, אחד מידידיו הקרובים לבוא לביתו והלה מיהר ובא. בבואו מצאהו יחידי בבית, בחדר־עבודתו, שכל רהיטיו – ספה, שולחן־כתיבה ומדפי־הספרים. ומעל אחד מהם – עליו סדורים היו כל שנים־עשר ספריו של ברל – תמונתו של מחברם.

שמואל שמח שמחה רבה לבואו של שמעון ולאחר שסגר את חלונות החדר מחשש רוח־פרצים הושיבו ליד שולחנו, פתח ואמר:

“אני רוצה לדבר עמך על ענין רציני מאוד – על אחד מאנשינו ועל מפעל־חייו, על אדם שהתנועה והישוב העברי חייבים לו את תקומתנו ועצמאותנו… רצוני לדבר עמך על הרצפלד, האיש שמסר כל חייו לגאולת הקרקע ולישובה, לחם על כל דונם אדמה שנגאל שיהיה לנחלת האיש העובד. הוא שהרחיב את גבולות התאחזותנו בארץ, לפני קום המדינה, וחלקו רב בהתישבות בעמקים, בגליל ובשומרון וביהודה, בהתישבות האלף ובישובי חומה ומגדל, וגם בנגב. רבים השטחים שפעל בהם והצליח. לעצמו לא בנה בית, לא הקים לו משפחה, ונשאר בבדידותו. ובקום המדינה, עם ראשית קיבוץ הגלויות והתאחזותם באדמות ישראל, נדחק הרצפלד מהמעשים הגדולים הנעשים במדינה ולבו מר עליו. כולנו חייבים לאיש הזה ואל לנו להיות כפויי־טובה. יש לספר על מפעל־חייו של האיש, לבל יישכח. מחובתנו למהר ולהעלות על הכתב את סיפור מפעלו. האיש עצמו לא יעשה זאת. רבות חשבתי על האיש שיוכל להתמודד עם המשימה הזאת וסבורני כי אתה האיש וכי יכול תוכל להעלות על הכתב את פרק־חייו ועלילותיו שיהיו מופת לבאים אחרינו.”

דברי יבנאלי נכנסו ללבו של שמעון ולאחר הרהור קל השיב ואמר: “נשמע ונעשה.”

לאחר כמה שבועות, בראשית מנחם אב תשי“ט, בהיותו מחלים ב”ארזה" לאחר מחלה קשה וניתוח חזר שמואל וזימן ליד מיטתו בבית־ההבראה את ידידיו שמעון והרצפלד ושוב השיא את השיחה לאותו ענין ותבע מהם בכובד־ראש המיוחד לו לבל ידחו את התחלת העבודה המשותפת, תוך שהוא מדגיש, הדגש וחזור את חשיבות הדבר. ובעוד הוא מדבר על מטרת הספר, האיר האור החוזר של דבריו הנרגשים את דמותו שלו, של אחד מאנשי הכנסת הגדולה של אבות תנועת־העבודה, אחד מבני החבורה שאור לבם האירו את המהפכה היהודית לשיבת ציון.

את בקשתו של יבנאלי ראו השנַים כצוָאה קדושה.

לאט־לאט כשקיעת החמה בפאתי האופק נטה יומו. מתוך התאזרות כל כוחות־הנפש היה מתגבר על יסורי הגוף. האיר פנים לבני־ביתו, יקירי נפשו, ולידידים הבודדים הבאים לבקרו, ובשארית כוחותיו עוסק יום־יום בעבודתו הרוחנית.

לפני כמה שנים הוציאו מוסד ביאליק ו“דביר” לאור את ספרו על תקופת חיבת־ציון. הספר אזל מהשוק ועתה נדפסת והולכת מהדורתו השניה. בספר זה ליקט יבנאלי את קטעי הגותם ואת תיאור המעשים של “חובבי ציון”, צירף אליהם מבוא מפורט משלו, ועתה עם קריאת ההגהות של המהדורה החדשה הוא מרחיב ומעדכן את דברי המבוא. הוא עוסק גם בהגהת כתביו העומדים להופיע בהוצאת “עם עובד”, ותוך כדי כך מוסיף ומשמיט ונוטל מעוקצם של דברים שנכתבו או נאמרו על־ידיו בשעתם והעלולים לפגוע בכבודם של יריבים לשעבר.

מדי בוקר מעיין שמואל בעתון לדעת מהמתרחש בארץ, בתנועה הציונית, בהסתדרות ובמפלגות, לבו דואב על צמצום העליה ועל אזלת־היד בעניני קיבוץ הגלויות, ובהתאזרות כל כוחות־הנפש הוא כותב ומפרסם ב“דבר” את מאמרו האחרון – “קיבוץ הגלויות”…

באחד הימים הוא מעלה לפני המוסדות הצעה לשגר שליח ליהודי דרום־אפריקה במגמה לעוררם לעלות לארץ ומזמין אליו את יאני אבידוב שעשה רבות בעניני עליה והעפלה ומשדלו לקבל על עצמו את השליחות.

במלאות חמישים שנה לעלייתו של יבנאלי לארץ, ביקשו בני־משפחתו לקיים מסיבה משפחתית בהשתתפות כמה ידידים קרובים, ושמואל ביקש משמעון להביא למסיבה את נוח נפתולסקי שעמו, באניה אחת, עלה לפני יובל שנים ארצה.

בליל נר ראשון של חנוכה נערכה המסיבה. שמואל התגבר על יסוריו, פניו זהרו והשמחה היתה רבה. גם נוח שחי בבדידות בשכנותו של שמעון היה נרגש ונבוך. כבד־שמיעה היה האיש וכמליץ בינו לבין המסובים היה שמעון שאת שיחו למד נוח להבין מניד שפתיו בלבד.

“זכינו ליותר מאשר חלמנו אז,” אמר יבנאלי לנוח, “מי פילל כי עוד בחיינו נזכה למדינה ולעצמאות?”

הוציא נוח מכיסו מחברת בה היה רושם את השירים שהתנגנו בלבו ובקול מאושש קרא אחד מהם על ’תיקון חצות’ שהיה עורך סבו ועל הדמעה שניגרה מעיניו ונגנזה בין דפי התהילים.

“הדמעה הזאת היא שהביאתני עד הלום…” סיים נוח.

“לדמעה הקדושה הוספנו ערך חדש” אמר יבנאלי, “ערך ’העבודה’, והוא שהיה לגורם העיקרי בתקומתנו.”

נהרו פני נוח:

"כשביקש אבי, כי אחפש את אָשרי בעולם החדש באמריקה, כתבתי לו: “חמדה גנוזה יש באוצרו של הקדוש־ברוך־הוא, ו’עבודה' שמה.”

“טוב שדבקנו בחמדה גנוזה זו, בעבודה,” העיר יבנאלי, “גם אנחנו יכולנו להפליג אל חופים אחרים, ללמוד באהלי תורה, להגיע לסמיכות ברבנות או להיות פרופסורים באוניברסיטאות. אילו כך עשינו, לא היינו משנים דבר ולא היינו גורם במהפכה הציונית ובחיי עמנו. ביקשנו לקחת את גורלנו בידינו, ועל־ידי כך נתחוללו הנסים בדורנו. אנו עומדים בראשית תחייתנו, בתפוצות העם כבר נשמע הדם של פעמי משיח ועלינו להיאבק ולקיים את קוממיותנו.”

קרנו פני המסובים לדבר חתן המסיבה, וחסדי התקופה מוארים באורם.

בחנוכה שנת תשכ"א, שוב התכנסו סביב מיטתו של יבנאלי חברים וידידים, וביניהם מהעדה התימנית, מזקני העדה ומצעיריה, שבאו מהכפר ומהעיר, לקיים ביקור־חולים ולציין את שנת היובל לשליחותו בתימן.

יבנאלי ביקש מרעייתו להושיבו על מיטתו. נרגש היה וביקש לומר דברו.

בקול רפה פתח ואמר:

"הנני שמח לראות כל אחד ואחד מכם שהחיים הפרידו בינינו. אני מודה לכם על שבאתם לבקרני בעת מחלתי. שלוש שבועות השביע הקדוש־ברוך־הוא את ישראל, אחת מהן – שלא יעלו בחומה, וכה אמר: “השבעתי אתכם בנות ירושלים’ – אמר ר' יוסי בר' חנינא, שלא יעלו ישראל בחומה – כלומר, שלא יפרצו לעלות יחד לארץ־ישראל בחוזק יד.” אבל דור אחד, או שני דורות לפניו, אמר ר' שמעון בן לקיש אל רבה בר חנא הבבלי בנידון זה דברים אחרים: "באלוהים, אני שונא אתכם, את בני בבל, כי לא עליתם בימי עזרא. וכך דרשו: “אחות לנו קטנה’ – אלו עולי בבל, קטנה – שהיו דלים באוכלוסים, שעלו רק חמישים אלף; ’אם חומה היא’ – אילו ישראל עלו חומה מבבל, לא חרב בית־המקדש פעם שניה”. כבר שמונה מאות שנים לפניהם כירסם בלבם הנוחם על עוון הגלות. והמשורר ר' יהודה הלוי, אשר לו בודאי היתה זכות לדבר על עליה לארץ־ישראל, שכן קיים מצוה זו בגופו שמונה מאות שנה לאחר־מכן, אף הוא יסר את היהודים וכה היו דבריו:

“אמר הכוזרי: אם כן, אתה מקצר בחובת תורתו שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך. אני רואה, שהשתחוותך וכריעתך נגדה – חונף או מנהג מבלתי כוונה!”

“אמר החבר: הוקשתני מלך כוזר! והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלוהים בבית שני.”

“אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, כי אז היו פני הדברים אחרים אבל שבו מקצתם ונשארו רובם, וגדוליהם בבבל רצו בגלות, שלא ייפרדו ממשכנותיהם ועניניהם – ועל־כן באו הענינים האלוהיים מקוצרים. לא הגיע השפע האלוהי כמו בבית ראשון… והנה כעת שוב הגיענו למצב זה, בארבעים וחמש מדינות בכל ארצות־הרוָחה שבעולם מצויים כמיליון יהודים, שיש בידם לעלות לארץ־ישראל ולהשלים כאן את המיליון השלישי שאנו מצפים לו, אבל אין בהם הכרה יהודית, ואין הם רוצים להיגמל מגלותם. העם היהודי, אינו לומד לקח, לקח השואה המחייב אותו לצאת את כל הגלויות ולעלות לישראל. איש חולה אני ואף צעיר אינני ובבוא יומי אסתלק מן העולם והנני מאחל לכם לחזות בהתגשמות מיטב שאיפותינו, בשיבת עמנו ובבנין הארץ…”

בקושי סיים את דבריו ושכב. אותה שעה היה כאחד האבות הקדמונים, המברך את בני עדתו בהיפרדו מהם לנצח.

כוחותיו אפסו והלכו ובשבועות האחרונים לחייו כבר לא קם ממיטתו. בליל חג־החירות האחרון התכנסו כל בני־משפחתו, והסבו יחד אל שולחן הסדר. קירבו את מיטתו של שמואל לשולחן הערוך, והנכדים – ילדיהם של אראלה ומנחם – שרים משירי חג־החירות. לחש יבנאלי בקולו הרפה, להניה:

“מה טובים ויקרים ילדינו…”

באחד הלילות ניעור שמואל משנתו. את אשר לא זכה לראות בהקיץ, ראה בחלום לילה – על איחוד התנועה החלוצית והקיבוצית חלם, ולאראלה ולמנחם שחשו למיטתו סיפר בקול רפה, אך בבהירות את דבר חלומו והוסיף:

“עכשיו שהתאחדנו, מה רב יהיה כוחנו ומה יפה תהיה מדינתנו…”

כשבוע ימים לפני קצוֹ בא לבקרו דוד בן־גוריון. שעה ארוכה שוחחו השנַים, כהמשך שיחם מימי סג’רה בבקרה של התקופה. ולמחרתו אמר יבנאלי לשמעון:

“אילו הייתי איש דתי הייתי מתפלל לשלומו של בן־גוריון, האיש אשר בכל דרך־חייו בארץ לא הרפה מהכות על סדן מפעלנו ולחשל את כוחנו…”

יום אחד מצאהו שמעון שוכב בעינים עצומות ונושם בכבדות, והניה לידו.

“שמואל, שמואל, תראה מי בא אלינו!”

פקח שמואל את עיניו כמו חוזר מעולם רחוק, הכיר את שמעון ושאל:

“איזה יום היום?”

“יום ששי…”

“כבר נתקיים יום־השואה?”

“כן, אתמול…”

“ומה נשמע בארץ?” והוסיף בלחש: ראיתי את ברל… "

חיבקו שמעון וחש בפעם האחרונה במגע ידו.

באותו לילה – ליל ששי, כ“ח ניסן תשכ”א, תמו חייו של שמואל והוא בן שבעים ושבע.

* * *

ביום א‘, ל’ ניסן, הובא ארונו לבית הועד הפועל של הסתדרות העובדים. נשיא המדינה, ראש הממשלה, שריה ומוקיריו מכל חלקי תנועת־העבודה, זקני העדה התימנית וצעיריה באו לחלוק לו את הכבוד האחרון.

ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, אמר דברי פרידה:

"שמואל יבנאלי, חברי וידידי במשך חמישים וארבע שנה, היה בין הששה, אשר בגמר מלחמת־העולם הראשונה חתמו על הכרוז לפועלי ארץ־ישראל להתאחד אחדות שלמה ומלאה. יבנאלי הגדול בחבורה ההיא, רב העלילות, מאנשי־הרוח הצנועים והכנים בישראל, מראשוני העליה השניה וממניחי יסודותיה, וממעצבי ערכיה ודרכה של תנועת־העבודה מאז ועד היום הזה, – גדול מאַוייו מיום בואו לארץ, ואולי עוד לפני בואו, ועד לרגע האחרון היה – קיבוץ גלויות.

"לפני חמישים שנה יצא למסע יחיד במינו, לאחת הגלויות המרוחקות ממרכזי היהדות והצליח להביא ארצה את הגל הגדול של עולי תימן. במלחמת־העולם הראשונה היה מראשוני המתנדבים לגדודים העבריים. בגדודים נפגשו מתנדבי ארץ־ישראל ואלפי מתנדבים מאמריקה ובתוכם שני גולים מהארץ, שגורשו בראשית ימי המלחמה על־ידי הממשלה התורכית וחזרו ארצה עם הגדודים האמריקאים. במדבר תל אל כביר במצרים נפגשו שוב…

אז הגיע לידי הקובץ ’בעבודה’ שהופיע לאחר ועידת ההסתדרות החקלאית בשנת תרע"ח, שנפתח בדברי ברל כצנלסון, ‘לקראת הימים הבאים’. קראתי את הדברים בצמאון רב. ברל וכן גם יבנאלי היו מראשי הפועלים הבלתי־מפלגתיים. ראיתי שאין הבדל בדעותינו ובהשקפותינו ובתקוותינו לעתיד, והלכתי קודם־כל לאהלו של שמואל יבנאלי. היינו חברים עוד מעבודתנו בגליל. אמרתי לו ’הנה אין שום הבדל בינינו, מדוע נהיה במחיצות שונות?'

אמר יבנאלי: ’טוב נלך יחד לברל’.

"ברל אמר: ’טוב, ניוָעד עם עוד חברים’, וכך הוכן המצע לאיחוד וחתמו עליו ששה חברים: ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, דוד רמז, יצחק בן־צבי, יצחק טבנקין והאיש המדבר אליכם.

"לא השגנו את מלוא מאוָיינו, ושמואל יבנאלי היה ראש הטוענים בחריפות ובאמת עמוקה נגד אלה, אשר היססו אם הגיעה השעה להתאחד. והאיחוד לא היה מלא, אבל יבנאלי היה מאלה שידעו גם לוַתר. וכעבור שנה הוקמה ההסתדרות הכללית, שבה התאחדו כל פועלי ארץ־ישראל. מאז היה אחד המדריכים והמלווים באמונה, בכשרון, בחזון, ברוח חברית ובצניעות שאין כמוה, את דרכה של תנועת־הפועלים.

"כל אחד מאתנו נחל גם הוא כמה אכזבות קשות. אבל אמונתו בשני דברים יסודיים שהיוו את מרכז חייו, לא נתרופפה. קודם־כל אמונתו בקיבוץ־גלויות. אינני מכיר איש בישראל שהאמין יותר ממנו בקיבוץ־גלויות מלא ושלם. הדבר השני, בו האמין, הוא הפיכת עם ישראל במולדתו לעם עובד מלוכד, מיוחד במעשיו, בהגשמתו.

"בפרי עטו ויותר מכל, באורח־חייו, היה למופת לחבריו הקרובים ביותר. נתרבינו מאז, ואני חושש שישנם עכשיו רבים שהשם יבנאלי איננו אומר להם מה שאמר לנו. אבל הוא היה אחד המאורות הגדולים, לא רק בתנועת־הפועלים, אלא בעם שחזר לארצו, בטוהר נפשו, באצילות רוחו, בהתאמה גמורה בין דבריו ובין מעשיו, בישרו, בנאמנותו, ועל הכל – בצניעותו.

"הוא היה איש־מחשבה ואיש־מעשה. פיו ומעשיו היו שוים תמיד ולא היה רוַח ביניהם. הוא היה מיסד החינוך החלוצי שנקרא בשם ’זרם העובדים’ ועמד בראשו במשך הרבה שנים, וכשקמה המדינה הבין, שעכשיו הגיעה השעה שהמדינה תנחיל את החינוך החלוצי הזה לכל ילדי ישראל.

"יבנאלי היה איש חזון, איש הגות, איש הגשמה, איש מעשה, איש חלום. הוא העֵז לחלום חלומות שנראו בלתי־אפשריים, אבל בחייו בארץ למעלה מחמישים וחמש שנים זכה לראות הרבה חלומות הופכים למציאות חיה ומחיה. ולא פחד מלגלוג אנשי־מעשה לחלומות גדולים, לחלום שהניע אותו לנוע למרחקי תימן, להביא את בשורת התקופה לאחד השבטים המרוחקים ביותר – חלום זה מילא את חייו עד לרגעים האחרונים.

"האמונה בחזון צריכה להיות הירושה הגדולה שהוריש לכולנו. הרבה דברים שנעשו בימיו של יבנאלי ובהשתתפותו נראו לפני־כן חזון־בדים, והוא האמין בחזון, בזה היה כוחו, וזה היה כוחה של התנועה, של נבחרי העם, אשר עשו מה שעשו בארץ עד היום.

הוא היה חבר יקר, מצניע לכת ומתהלך בגדולות בשטח הלאומי, בשטח האנושי ובשטח הפועלי. הוא הלך מאתנו שׂבע ימים, אבל רעב וצמא לתקומה, לתקומה שלמה ומלאה של כל עם ישראל בארצנו. מפעלו, חזון־חייו פרי רוחו – יעמדו לעד."

צער הפרידה הרעיד את קולו הכבוש של בן־גוריון. כמשוחח עם נפשו, היה ומעלה הדי הימים לפני חמישים וארבע שנים, עת אשר עבדו יחד בסג’רה, וחרשו בשדות מול שפע המראות, נוכח הר התבור ופסגות החרמון העטופות שלג.

תמו דבריו והארון נישא על כפים, מכוסה בדגל כחול־לבן, דגלו של הרצל שהיה לדגל המדינה. מסע ההלוָיה יצא בדרך חוף הים, ועבר על־פני ישובי השרון, והשומרון, דרך חדרה וּואדי־ערה, אל מרחבי העמק. ושדות הקוצים והדרדרים, דרכם הוליך שמואל לפני יותר מיובל שנים את בני חבורתו לכפר־תבור ויבנאל שבגליל לכבוש את העבודה והשמירה, זרועים עכשיו ישובים פורחים שהוקמו בידי חלוצי העליות ובני הארץ, תפארת העם העובד.

במורדות ההר ירדו לעמק הירדן, אל גבעת הכרך הצופה אל הרי הגולן. המסע הגיע לתחנתו האחרונה, ל“אהלו”; והארון הובא לגבעת הקברות. ליד הקבר הפתוח ספד לו רעו, זלמן שזר. קברו נכרה ליד קברותיהם של אישי־הסגולה מבני־דורו – ברל כצנלסון חברו ומורו, בן־ציון ישראלי, אבי קבוצת כנרת, נחמן סירקין ובר ברוכוב שעצמותיהם הובאו למנוחה באדמת כנרת. ומסביב – קברותיהם של בני עדת תימן שמתו בדמי־ימיהם – ושל הבנים שנפלו במערכות ישראל, קברים של אנשים עמם חיתה רוחו של שמואל בחייהם ובמותם. נסתם הגולל ומלוויו עדיין עומדים דוממים ונפעמים.

בראשי רבים מהם כבר זרקה השׂיבה. אמנם זכו לראות בהגשמת חלומם – הקמת המדינה היהודית. והם זוכרים את דבריו של יבנאלי בימי יסוּד ההסתדרות: “עלינו להודיע לעם האובד והנידח שגורלנו בידינו ועלינו לגלות לו את הסוד שיש אפשרות לגאול את כל הגלויות ולישבן בארץ־ישראל. בטרם ילבינו שערותינו יוכלו להיות אזרחי ארץ־ישראל.”

אך חזונו לגאולת כל הגלויות טרם נתגשם, ותביעתו של שמואל, הרואה למרחוק, מהדהדת בלבבם, כאז ביום הישמעה, כצוָאה, כצו־השעה, אשר הגשמתו החלה, אך טרם הושלמה.

21:


  1. בן־ציון ישראלי.  ↩

  2. היא דגניה בעתיד.  ↩

  3. הבון הוא עץ הקפה  ↩

  4. יבנאלי היה נוהג לקרוא לברל בשמו העברי: דוב.  ↩

  5. המרכז החקלאי של “הסתדרות פועלי יהודה.”  ↩

  6. 6  ↩

  7. אפרים הראובני.  ↩

  8. צבי שץ נרצח יחד עם י. ח. ברנר וחבריו.  ↩

  9. “נסיונוה”, במקור המודפס. צ“ל נסיונות – הערת פב”י.  ↩

  10. חנצ'ה פלוטניצקי, מלוחמות גיטו ורשה, נפלה בגיטו באפריל 1943.  ↩

  11. “על העם היהודי שנהרג”.  ↩

  12. נחמיה שיין – בנם של בתיה ואליעזר שיין שנפל עם חבריו בליל הגשרים.  ↩

  13. נאום גרומיקו בעצרת האומות המאוחדות בו תמך בזכות העם היהודי על מדינת ישראל.  ↩

  14. ועידת־השלום של בעלות־הברית שנתכנסה בפאריס ב־15 באוקטובר 1946 ובה נתגלו חילוקי־דעות חמורים בין ברית־המועצות ובין ארצות־הברית, בריטניה וצרפת.  ↩

  15. הכונה להודעת הסנטור אוסטין במועצת־הבטחון של האומות המאוחדות, כי אמריקה חוזרת בה מתמיכתה בחלוקה ומציעה הטלת משטר־נאמנות זמני של האו"ם על ארץ־ישראל כולה.  ↩

  16. פיצוץ המלון ברחוב בן־יהודה ב־22.2.48.  ↩

  17. רוזה כהן ז"ל, אמו של יצחק רבין.  ↩

  18. “יוסף ואחיו”.  ↩

  19. חג העשור למעוז חיים.  ↩

  20. “כתבים ודברים” מאת בן־ציון ישראלי מכנרת, הוצאת “עם־עובד” וקבוצת כנרת תשט"ז, ערך ש. י.  ↩

  21. 6  ↩