לחן: נחום היימן

אִם לִפְעָמִים קָשָׁה מְאֹד הַמּוּעָקָה

הָאֲנָשִׁים נִרְאִים זָרִים וּמִתְנַכְּרִים –

שִׁירִי יָבוֹא, כְּמוֹ אָדָם שֶׁעַל הַסַּף חִכָּה,

כְּדֵי לְקַחְתֵּךְ אֶל הַחוֹפִים הַמּוּאָרִים.

אִם לִפְעָמִים אַתְּ מַקְדִּימָה לְהִתְעוֹרֵר

וּקְצֵה חֲלוֹם כְּמוֹ סָפֵק עוֹד מִתְמַשֵּׁךְ –

שִׁירִי יָבוֹא, זָהִיר מְאֹד אִתָּךְ לְהִזָּכֵר

שֶׁהַבְּדִידוּת שֶׁלִּי עָבְרָה בִּבְדִידוּתֵךְ.

עוֹד שִׁיר אֶחָד אֲנִי שׁוֹמֵר לְמַעֲנֵךְ,

אֲנִי רוֹצֶה לְהַקִּיפֵךְ בְּמִלּוֹתַי.

אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשִּׁיר,

עֲשִׂי בּוֹ כִּרְצוֹנֵךְ

וּשְׁעוֹתַיִךְ יִתְקָרְבוּ אֶל שְׁעוֹתַי.

אַל תִּשְׁכְּחִי: הַשִּׁיר שֶׁלָּךְ הוּא נֶאֱמָן,

הוּא מִתְחַבֵּר מִצַּעֲרִי וְתִקְוָתִי.

אִם רַק תַּבִּיטִי בְּפָנַי, תֵּדְעִי שֶׁכָּל הַזְּמַן

אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ מִכְתָּבִים בְּמַחְשַׁבְתִּי.