הִנֵּה בָּאוּ יָמִים, וּמִי פִּלֵּל שֶׁתָּאִיר אֵלֶיהָ אֶבֶן הַחֲכָמִים

וְתָפִיחַ בָּהּ רוּחַ חַיִּים

וְהִיא עוֹד תָּעֵז פָּנִים לְצַפּוֹת שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּה מַיִם חַיִּים.

אַךְ מִשֶּׁבָּגְדָה בָּהּ יָדָהּ וְהִכְּתָה עַל הָאֶבֶן בְּכָל מְאוֹדָהּ,

בִּתְּרָה אֶת תֻּמָּתָהּ עַד כִּי שִׁנְּתָה אֶת יִעוּדָהּ

וּפָרַץ מִמֶּנָּה דַּם נִדָּה.

וּבְשָׁעוֹת קָשׁוֹת, סְתוּמוֹת מִתִּקְוָה,

הִיא מְמַלְמֶלֶת אָנָּא בְּכוֹחַ,

מְגַשֶּׁשֶׁת בֵּין עֲרוּגוֹת הַמּוֹחַ, יְבֵשׁוֹת, קְמֵלוֹת,

מְחַטֶּטֶת בַּעֲרֵמוֹת אַשְׁפָּה לִמְצֹא – מָה?

צִפִּיּוֹת מְבֻזְבָּזוֹת, תְּפִלּוֹת מְשַׁוְּעוֹת לִישׁוּעָה,

מְבַעְבְּעוֹת בְּעֹמֶק הַקְּלִפָּה, מְפַעְפֵּעוֹת בְּבֶהָלָה,

מִתְעַקְּשׁוֹת עַל הַנֻּסְחָה,

בָּרָה כְּתִינוֹק פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו לַבֹּקֶר

וַחֲלַב הָאֵם שֶׁהוּא יוֹנֵק לָרִאשׁוֹנָה.

לְמָה הִיא מְחַכָּה לַבֹּקֶר, בָּעֶרֶב, בְּטֶ רֶם נִמְחֲקָה?

הֲלֹא אֶת עֵץ הַדַּעַת הִיא חוֹמֶדֶת, כִּי אֶת עֵץ הַחַיִּים?