עוֹבֶדֶת זָרָה שֶׁל אֵל קַנַּאי אֲנִי,

בְּאֶרֶץ לֹא לִי (אֵי בָּנַי? אֵי עַמִּי?)

נוֹטֶרֶת אֱמוּנִים לְחֻקֵּי נָכְרִים

שֶׁחוֹרְשִׁים בִּי כְּבִרְגָבִים קָשִׁים.

בִּרְכַּי כּוֹשְׁלוֹת, דָּמִי נִגָּר תַּחְתַּי

וְעוֹרְבִים לְבָנִים עָטִים עַל מֵתַי

וְקוֹרְעִים בִּצְרָחוֹת אֶת לֵילוֹתַי.

אִם מִתְעַלְּלִים בָּךְ, אוֹמְרִים לִי,

מַגִּיעַ לָךְ לִהְיוֹת קָרְבָּן.

נִכְחִי קִירוֹת רֵיקִים, קָמִים וְצוֹנְחִים כִּלְאַחַר חֻרְבָּן,

וְאָבָק אָפֹר-עָכוּר מְמַלֵּא אֶת הַכּוּכִים,

מַעֲכִיר אֶת רֵאוֹתַי וְאֶת מוֹחִי,

מְיַבֵּשׁ אֶת כּוֹחִי.

הַאִם אוֹת הוּא שֶׁפָּג זְמַנִּי?

שֶׁבָּאָה עִתִּי לְהִסָּחֵף, לֹא נִסְפֶּגֶת,

חֲזָרָה אֶל חֻלְיָתִי

וּלְהִטָּמַע בַּאֲדָמָה לֹא לִי, בְּאֵין אַחַי עִמִּי?

עוֹבֶדֶת זָרָה שֶׁל אֵל קַנַּאי אֲנִי,

נְמֵקָה מִגַּעְגּוּעַ לְאֵלִי, אֵל חַי.