מַהוּ אוֹתוֹ יוֹם קָרֵב אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,
וְהוּא שֶׁלְּךָ בִּלְבַד וְאַתָּה בּוֹ הֲכִי לְבַד,
וְאֵי שׁוֹמְרֶיךָ הַמֻּפְקָדִים עָלֶיךָ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה,
שֶׁהֵאִיר בִּפְלוֹרֶצֶנְט לָבָן אֶת תַּכְרִיכֵי הַלַּיְלָה,
וְיוֹם הַתָּמִיד הַקָּרֵב
שֶׁיִּתְפֹּס אוֹתְךָ עַל חַם, שֶׁיִּתְפֹּס אוֹתְךָ עִם דָּם,
כְּשֶׁלִּבְּךָ הָעֵר תָּמִיד לֹא יָדַע לְרֶגַע אֶת נַפְשׁוֹ וְנִרְדַּם.
– כַּתַּר נָא זְעֵיר, וּתְפֹס אֶת הַיּוֹם בַּכָּנָף,
הַיּוֹם שֶׁטֶּרֶם חָלַף,
בְּעוֹד הַלַּיְלָה שֶׁבָּא אַחֲרָיו, הוֹלֵךְ וְקָרֵב עוֹד יוֹתֵר.