אִוְשַׁת הַמְּאַוְרֵר נוֹשֵׂאת אוֹתִי אֶל הַיּוֹם הָרָחוֹק הַהוּא בְּמַאי,
בַּאֲבִיב חַיַּי,
כְּשֶׁפַּרְפַּר אַלְמוֹנִי מַרְהִיב בְּיָפְיוֹ הַנּוּגֶה,
מִתְעוֹפֵף בְּאַקְרַאי אֶל חַלּוֹנִי,
בְּעוֹד אֲנִי, שֶׁרְאִיתִיו בַּחֲלוֹמִי,
מְנַסָּה לְלָכְדוֹ בָּאָחוּ.
אֲנִי מִתְפַּלֶּשֶׁת בַּחֲרָטָה:
אֵיזוֹ הַחְמָצָה! אֵיךְ טַחוּ עֵינַיִךְ!
וּבַטֵּלֵפוֹן אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת חֶדְוָה אוֹמֶרֶת:
אַל תִּתְּנִי לַחַיִּים לִקְבֹּעַ לָךְ אֶת חַיַּיִךְ.