אֲנִי בֶּן-אָדָם טוֹב,

יֵשׁ בִּי חֶמְלָה, מִלָּה שֶׁלִּי זוֹ מִלָּה,

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עַצְמִי,

אָז לָמָּה לִי לִהְיוֹת אֻמְלָלָה?

דּוֹרִיס אָמְרָה.

מָה אִכְפַּת לִי אֶת מִי יִרְדֹּף אַחֲרֵי מוֹתִי,

עִם מִי יָרִיב אִם לֹא אִתִּי,

אֶת מִי יַעֲלִיב, לְמִי יַכְאִיב,

חֲרָטוֹת? אֲשָׁמוֹת? חִטּוּט בֶּעָבָר?

נִגְמַר, נִקְבַּר.

וְאַתְּ – שִׂמְחִי שֶׁיֵּשׁ לָךְ דִּמְיוֹן,

אַךְ אַל תְּחַטְּטִי וְאַל תִּסָּחֲפִי.

נַפִּי אֶת הַתֶּבֶן מִן הַבָּר,

קְנִי לָךְ זְמַן אֵיכוּת לִפְנֵי שֶׁתִּכָּנְעִי לַנָּכוּת,

קִרְאִי, הַשְׂכִּילִי,

זִכְרִי שֶׁאֵין אֲנִי לִי מִי לִי.

אֲבָל אִם תִּמְאֲסִי בַּחֵרוּת, וְהַבְּדִידוּת

שֶׁמִּתְרַחֶבֶת וְתוֹפֶסֶת אֶת נֶפַח הַלֵּב, הַנֶּפֶשׁ, הַגּוּף,

גּוּף שֶׁל אִשָּׁה מִחוּץ, כִּמְעַט מֵעֵבֶר,

כְּשֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר וְגַם בַּתְּפִלָּה לֹא תִּמְצְאִי מָזוֹר,

שִׁכְחִי מָה שֶׁאָמַרְתִּי, צַפְצְפִי עַל הַכָּבוֹד,

וּכְשֶׁתִּתָּקְפִי מֵאוּס

וְלִפְנֵי שֶׁתִּתְכַּנְּסִי בַּמִּטָּה כְּקִפּוֹד

לְתַכְנֵן לָךְ מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת,

זִכְרִי שֶׁבַּשֹּׁרֶשׁ אֲנַחְנוּ שֵׁדוֹת.

רוֹקְדוֹת עִם תְּיָשִׁים עַד אָבְדַן הַחוּשִׁים

לְהַמֵּם אֶת אֵימַת הַהֱיוֹת,

טוֹבְלוֹת בָּאַגָּן בְּדַם הַדְּרָקוֹן,

לְהַתֵּל בְּחֶרְדַּת הַכְּלוֹת.