אֵין לִי עַכְשָׁו,
אֲבָל גַּם בְּרִיק הַהַמְתָּנָה וּבִנְזִירוּת כְּפוּיָה שֶׁל כְּפוֹר וְצוֹם,
אֲנִי, בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה,
מֻתֶּשֶׁת מִן הַיֶּגַע לְהַדְבִּיק סִדְרַת פַּכִּים קְטַנִּים
שֶׁמְּרַפְּדִים אֶת בּוֹר הַלֵּב יוֹם אַחַר יוֹם
כְּשֶׁכְּלָבִים צְמֵאֵי דָּם רָבִים עָלַי
לִטְרֹף לִי אֶת הָרֶגַע.
וְהִנֵּה, הַבֹּקֶר, סְתָם בֹּקֶר חִלּוֹנִי,
אֲנִי בּוֹנָה לִי עַכְשָׁו
מִבְּהִיָּה בְּרִיק שֶׁל לֹבֶן עַרְפִלִּי עָשֵׁן,
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ פּוֹצַעַת בְּצָהֹב בּוֹהֵק חִוֵּר וְחוֹלָנִי
אֶת חֵיק יְרוֹק הַקַּקְטוּס הַדָּשֵׁן
שֶׁחֶרֶק מְנֻמְנָם מִתְפַּהֵק עָלָיו בְּאֶפֶס כּוֹחַ,
וּבְרוֹשׁ מְאֻבָּק מְלַחֵשׁ תְּפִלָּה,
וְכַפּוֹת הַדֶּקֶל מִתְלַטְּפוֹת לֵאוֹת,
וּפַעֲמוֹנֵי הַזַּיִת, בְּצִלְצוּלֵי קִינָה
מַמְתִּיקִים אֶת הַבָּאוֹת,
וּכְאִלּוּ כָּל בָּאֵי עוֹלָם מַמְתִּינִים לְאוֹת
וּלְפֶתַע מִשְׁתַּתֵּק הַטְּרַקְטוֹרוֹן הַמְּכַסֵּחַ דֶּשֶׁא,
וְצִפְצוּף שֶׁל תּוֹר מְקַנֵּן מִסְתַּלְסֵל וּמִתְרוֹנֵן,
וְגַל חָמִים שֶׁל רֵיחַ מְבַשֵּׂר שָׁרָב,
וַאֲנִי – לְעִפְעוּף אֶחָד שֶׁל רֶגַע –
יֵשׁ לִי עַכְשָׁו.
-
אבות ישורון, ‘אין לי עכשו’, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992. ↩