מֵרָחוֹק קוֹל עָמוּם שֶׁל פַּחִים כְּרַעַם אִלֵּם-חֵרֵשׁ שֶׁאוֹטוֹטוֹט יִתְפּוֹצֵץ,

וְאֵיךְ זֶה רֵיחַ חָרוּבִים

מִבַּעַד לַחֲרַכֵּי תְּרִיס מוּגָף הַחוֹצֵץ בֵּין חֲדַר שֵׁנָה עִירוֹנִי קוֹדֵר

וּקְרַע-קְרַע עוֹרֵב מִבַּחוּץ הַגּוֹבֵר עַל אִוְשׁוּשׁ הַמְּאַוְרֵר

וְנוֹשֵׂא אֶת הָרֵיחַ אֵלֶיהָ,

הַשְּׂרוּעָה עַל מִטָּה עֲרִירִית, רֹאשָׁהּ נָח עַל כָּרִית

וְהִיא מְהַרְהֶרֶת בְּצֵרוּף נָדִיר (מֵהַכְּתוּבִים?)

בּוֹ הַמִּלָּה “חָרוּב”,

שֶׁלֹּא בְּמוּבַן הָעֵץ יְרֹק הַצַּמֶּרֶת תָּמִיד שֶׁזָּכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתוֹ זוּג

וְטָמוּן בּוֹ הַשֹּׁרֶשׁ “חרב” עַל כָּל מוֹרְאוֹתָיו.

אַךְ כְּדֵי לִשְׂרֹד אֶת זְמַנָּהּ הַקָּצוּב –

כָּל הָאַיִן הַזֶּה, הַמְּעַט הֶעָצוּב שֶׁיֵּשׁ –

עָלֶיהָ לְשַׁנּוֹת זָוִית וּלְפָרְשׁוֹ לְחֶסֶד וּלְמוּטָב.