1 🔗
צו־הריתוק, שהוצא לחיסול שביתת הדוורים, נוסך רגש־מועקה בלב מפעיליו, הן משום עצם הצורך להזדקק לאמצעי זה והן משום שהוא מופעל דווקא נגד קבוצת אנשים הנמצאת כמעט בתחתית הסולם של דרגות־השכר ותנאי־העבודה.
ובכל־זאת דומה שמוטב כך, שכן אילו חזרו הדוורים לעבודה לא מכוח כפייתו של צו, אלא מכוח שכנועם של נימוקי הבטחון ונסיבות החירום שהוטחו כנגדם, היה חלק נכבד של הציבור הישראלי צריך לחוש עצמו לא בנוח מחמת המרחק בין יחסו לנימוקים נעלים אלה, בתחומי המעשה השונים, ובין החומרה שבה הוא מטיל את כל כולם על כמה מאות נושאי־מכתבים.
נכון, שביתות פראיות הן דבר פסול לכל הדעות ולא לשווא כתב עתון פועלי ישראל, “דבר”, שלאחר צווי־הריתוק “ילמדו עובדי הדואר שלא זו הדרך למאבק מקצועי”, אלא שתוך כדי כך ממשיך העתון מיד וקובע כי “עם זאת שומה על הנהלת הדואר ועל האיגוד המקצועי לבחון את הגורמים שהביאו להצטברות המרירות וליחסי־עבודה מעורערים ואם יש מעוּות לתקנוֹ בהקדם”. אכן, זהו בדיוק המעשה שהיה צריך לעשות לפני השביתה וזוהי בדיוק המרירות שהיה צריך ליתן עליה את הדעת לפני שהיא הגיעה לידי “הצטברות” ואלה הם בדיוק יחסי־העבודה שהיה צריך לתקנם לפני שהכל נוכחו פתאום לדעת שהם באמת “מעורערים”. עכשיו מתנהל משא־ומתן ברוח אחרת ויש להניח כי לאחר שביתה זו יתוקן בכל־זאת משהו וחלק מן הדרישות הצודקות של הדוורים ייענה. מסתבר, איפוא, בניגוד גמור לדעת“דבר”, כי אם “ילמדו עובדי הדואר” משהו משביתה זו, הריהם עתידים ללמוד כי לולא שבתו לא היה איש נותן דעתו על תיקונים, שכן מצב הניתוק מן הבעיות המוחשיות של “המרירות” ו“ההצטברות”, מצב שבו שרויים קובעי הענינים, היה נמשך כקדם. שביתה פראית זו, שדרישותיה לא היו פראיות כל־כך, מעידה, איפוא, שבנסיבות הקיימות, אולי דווקא זו הדרך למאבק מקצועי אצלנו, גם אם סופה צווי־ריתוק.
2 🔗
בשבועות האחרונים העלו הדיונים שנערכו בכנסת ובממשלה, בעניני כלכלה וחינוך, כמה עובדות מאלפות. נביא אחת מהן: בישראל יש כיום קרוב לתשעים אלף משפחות מרובות ילדים. משפחות אלו הן 12 אחוזים בערך מכלל תושבי המדינה, אך מספר ילדיהן הוא 42 אחוז מכלל בני־גילם במדינה, ומחציתם של אלה אין להם לא מזרון ולא מיטה לישון עליה.
נזכיר עוד כי למעלה משלוש מאות אלף נפש בישראל גרים במשכנות־עוני ממש ועשרה אחוזים מכלל המשפחות בישראל משכורתן שלושת אלפים לירות בשנה.
כנגד זה אנו שומעים כי בדיון הכלכלי האחרון, שנערך בממשלה, דוּבּר בעיקר על בעית הצריכה המוגברת של האוכלוסים ועל הצורך “לרסן את העליה המהירה ברמת־החיים ואת הגידול המופרז של ההכנסות”. הרשויות הכלכליות טוענות כי “יש לספוג מן הציבור חצי מיליארד לירות” כדי לצמצם את הצריכה והיבוא.
שתי תמונות אלה עומדות זו לעומת זו, ומי שרואה אותן יחד, כשתי מלכויות שאין אחת נוגעת בחברתה, צריך רק לקוות כי מצב זה לא יגרום זעזועים חמוּרים יותר וקשים יותר לריתוק משביתת הדוורים. נכון, יש מדינות שבהן יש תופעות של עוני משווע יותר, אלא שאצלנו יש בתופעה זו מידת עוולה כפולה ומכופלת, הן מפני מקורות ההון הלאומי הנתרם, הנהפך מקור הכנסה לשכבות־הרווחה והן מפני סיסמות שותפוּת־הגורל, הנשמעות אצלנו יותר מבכל אומה אחרת, בזמן זה של מצור ומלחמה.
ואף־על־פי־כן, דבר אחד הוא נעלה מעל כל ספק: אותן “משפחות מרובות ילדים” לא תשבותנה בכל מצב שהוא מלגדול ולצמוח, גם תוך כדי היותם ישנים יחד בערימה על הרצפה. בענין זה לא תהיינה שביתות פראיות, שכן השביתה הפראית האמיתית, בתחום זה, היא שביתתם של מדינת ישראל ושל הציבור מלהיחלץ לתיקון הדברים האלה. היכן הצו שירתק את הממשלה ואת החברה בישראל לבעיות אלו, שפתרונן הוא ענין חשוב ודחוף לא פחות מחלוקת המכתבים הסדירה?