1    🔗

לפני שבוע מצאנו בין החדשות ידיעה קצרה שבה סוּפר כך:

באניה “מולדת” הגיע לחיפה צעיר אחד בשם קלוד אנדריי פוקס, בן 22, מגרנובּל שבצרפת. בבואו הצהיר “אני יהודי ואני מרגיש כי מקומי בישראל”. האיש נשלח לבדיקה רפואית, במוסד לחולי־נפש. לאחר מכן גורש מן הארץ.

סמיכות זו בין ההצהרה “אני יהודי ואני מרגיש כי מקומי בישראל” ובין העברתו של הצעיר מיד לבדיקה פסיכיאטרית, היא, כמובן, יותר סמיכות של ניסוח מקרי מאשר קשר שבין סיבה ותוצאה. לא הצהרה זו בלבד היא שעוררה חשד לגבי איזונו הנפשי של האיש. מתברר כי הוא באמת לא בריא ברוחו, ואף־על־פי־כן אין גירושו מוריד את הבעיה מן הפרק וייתכן כי יש עוד מה לשאול.

ביחוד אם נביא בחשבון כי גירושו הפעם (כפי המסוּפר באותה ידיעה ב“הארץ”) אינו הראשון במספר אלא השני, ופעם זו לא היה הגירוש טעון אפילו החלטה מיוחדת אלא היה אבטומאטי ונעשה כדבר המובן מאליו.

כן, זו לו לאיש פעם שניה שמגרשים אותו מישראל. לפני חצי שנה כבר ניסה קלוד אנדריי פוקס לעלות לישראל, באותו נימוק מטורף, שעליה זו¹ מתחייבת מתוך היותו יהודי. בפעם ההיא קפץ משום־מה הימה ונמשה והועבר לבדיקה בעכו ואחר־כך גורש כלעומת שבא. תוך כך הוכנס לרשימת האנשים שאינם רצויים ובבואו עכשיו בפעם השניה ביצעה כנגדו המשטרה (שאינה, לענין זה, אלא זרוע מבצעת של הוראות משרד־הפנים) צו־גירוש קבוע ועומד.

2    🔗

חוק השבוּת – אחד מחוקי היסוד של המדינה – קובע, כידוע, כי לכל יהודי הרשות לעלות לישראל, פרט למקרים שבהן מוכח לרשויות המוסמכות כי הוא פועל נגד העם היהודי או עלול לסכן את בריאות הציבור או את בטחון המדינה.

סייג זה, שהמדינה משאירה בידיה למקרים מיוחדים, מסתבר כאמצעי התגוננות שאפשר להבינו ולהצדיקו. אך השאלה היא אם בהפעלת התקנה הזאת נגד קלוד אנדריי פוקס, לא עברה מדינת ישראל את גבול ההתגוננות הלגיטימית.

שאלה זו אולי לא היתה נשאלת אילו עמדנו באמת בפני שטפון של מטורפים יהודים המתפרצים לעלות ארצה. אך ידוע שלא כך הם פני הדברים. יש להוסיף כי קלוד אנדריי פוקס אינו שייך גם לסוג פושעים פליליים או עבריינים המבוקשים על־ידי ערכאות של מדינות־חוץ.

משום כך – גם אם נניח כי מדינת ישראל צריכה להתגונן מפניו – ייתכן שהיה ראוי להביא בחשבון אפשרות של דרכי התגוננות אחרים. לאו דווקא על־ידי גירוש חוזר ונשנה.

כגון שמדינת ישראל היתה אומרת כך:

אמנם האיש הוא מופרע ואמנם מכל הבחינות לא חסרת משוגעים אני, אך הבה אקבל נא נפש עלובה ותועה זו. אקלוט נא את האיש הזה ואנסה להשיב את עצביו לאיתנם, שכן אם אני שבה ומגרשת אותו בפעם השניה, ולאחר מכן אולי בפעם השלישית, אני עתידה אולי לרפא אותו אמנם מן המחשבה המטורפת שבתורת יהודי מקומו בישראל, אך בכל שאר מובנים אני עושה מעשה שאפילו אזרח פרטי היה מהסס לעשותו לגבי קרוב־משפחה חולה, שכן שעה שאני מנערת חצני ממנו אני משליכה אותו אל מפתנם של זרים (במקרה זה צרפת) כשהוא מטורף שבעתיים.

3    🔗

ראוי לשים אל לב גם זאת, שמחלתו של קלוד אנדריי פוקס כנראה אינה מזדקרת לעין מיד, אם הצליח האיש להגיע שתי פעמים עד נמל חיפה כנוסע רגיל. אפשר שבפעם השניה לא היו מרגישים כלל בטירופו, לולא נכלל מראש ברשימה שעל־פיה חל עליו צו־גירוש אבטומאטי, וייתכן, איפוא, כי גם הוא עצמו היה יכול להשמיע כמה טענות שיש בהן הגיון (לפחות הגיון למראית־עין, כמו בהרבה מנימוקיהם של ראשי־ציבור ואנשי־מדינה הקובעים את גורלו). מחלתו פטרה את מדינת ישראל מלהיכנס בוויכוח אתו, ובכל־זאת היו הרשויות המוסמכות (והפעם משרד־הפנים) צריכות להעמיד עצמן לרגע במקומו, אם אפשר לומר כך, עד שהן דנות את דינו. ייתכן כי היה עליהן להרהר שמא אין הגירוש הזה מצוות־עשה או גזירה מן השמים ושמא, במקרה זה, כל המקיים נפש מטורפת אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.

אפילו אותו נימוק לא־שפוי ש“יהודי אני, והנני מרגיש שמקומי בישראל” היה צריך, אף הוא לעצמו, לעורר קצת יחס מיוחד כלפי איש זה, ולוּ רק מפני שזהו נימוק משונה שאין מרבים לשמעוֹֹ בימים אלה. לענין זה כדאי להזכיר מה שמצאנו לפני ימים אחדים ב“דבר”, על־אודות יורד אחד מישראל המתגורר בקאנאדה. לשאלת כתב־העתון מתי בדעתו לחזור לארץ, אמר היורד כי אין הוא מבין מדוע עליו לחזור ומדוע סבורים הבריות כי ישראלי היושב בקאנאדה הוא פחות ישראלי ממי שיושב בישראל? אני מביא כאן טענה מאירה זו, רק מפני שברור כי מדינת ישראל תקבל את הישראלי הבריא הזה בזרועות פתוחות בכל שעה שיהיה ברצונו לחזור.

אינני יודע מה עושה עכשיו קלוד אנדריי פוקס. אולי הוא יושב באיזה מוסד למופרעים, בצרפת, ומוחו החולה בוהה ואינו יודע מה אירע לו. לרגע נדמה שגם מוחנו אינו תופס משהו.