לאחר ששופט בית־הדין העליון, הד"ר בנימין הלוי, הודיע על כוונתו לפרוש מכהונתו ולהיכנס לזירה הציבורית החלו מנצנצות בכמה עתונים רמיזות ועקיצות, המכוּונות לעברו.
הללו נמשכות עדיין גם עכשיו, אחרי שפרישתו היתה לעובדה ושמו נכלל ברשימת גח"ל לכנסת, ומסתבר שהן עשויות לא לדעוך, אלא להתגבר בעקבי מלחמת הבחירות.
מדובר על כך ש“הפוליטיקה קסמה לו” לשופט, וש“חשקה נפשו בעסקנות” ושהוא שמר,כביכול, בסוד את כוונתו לפרוש וניצל את “הסעיף הקטן”, המאפשר לו להשהות פרסום החלטתו עד לרגע האחרון ממש.
הנני רואה, איפוא, חובה לומר מלים מספר לענין זה. ואני עושה זאת בלי שנתבקשתי על־ידי איש.
במשך כל שנות פעולתו בבית־הדין העליון לא הכרתי את השופט בנימין הלוי, ובמידה שנקבע בי יחס אליו היה זה בעיקר יחס של הסתייגות רבה מניסוח פסק־דין מפורסם שלו שניתן באחד המשפטים הגדולים שידעה המדינה.
דעתי זו לא שוּנתה גם עתה, אך בשנתיים האחרונות נפגשתי אתו, פעמים אחדות, יחד עם כמה אנשים, והכרתי את הדחף הנמרץ המעורר אותו כיום לעקוב אחרי המאורעות הגדולים, העשויים לחתוך גורל. לאחר שנודע לנו יחסו לעקרון שלימות הארץ, שאלנו מפיו במה יוכל לסייע לדבקים ברעיון זה. תשובתו היתה זו: הוא מוכן לעשות לשם כך כל מה שיידרש, אך לשם כך עליו להתפטר מתפקידו כשופט, ואם אנו סבורים, כך אמר, שעליו לעשות צעד זה, הוא מוכן לעשותו מיד.
לפי כל הנסיבות לא היתה זו בשום פנים אמירה של מן־השפה־ולחוץ. היתה זו נכונות מפורשת שהובעה לא בצורת הרהורים מופשטים, אלא בצורה שאינה מניחה פתחים לשוב, והיה ברור כי אם יוחלט שעליו להתפטר מתפקידו הריהו קם ומוציא נכונותו זו אל הפועל.
הדבר היה לפני שנתיים, בערך. הבחירות לכנסת עוד לא נראו אפילו באופק, ואילו פרש אז השופט הלוי מתפקידו, כאשר הציע, היתה כל “העסקנות הקוסמת לו” מתבטאת אולי בחתימה על גילוי־דעת או בהופעות בכמה אסיפות פומביות.
אותה נכונות עצמה הביע השופט לפני המשוחחים אתו גם שנה לאחר מכן, לעת שיחה נוספת, וגם אז הורגש ללא כל ספק, כי דבריו הם פרי הכרה עמוקה לגבי מהותם של הימים הללו ופרי תחושת החובה לא לעמוד מנגד, אלא ליטול חלק במאבק על הדעות ועל ההכרעות.
הדיבורים על דחיית ההחלטה עד לרגע האחרון, תוך ניצול סעיף מסויים, אין להם שחר כמו שאין שחר לכל שאר רמיזות ועקיצות. הללו יימשכו ודאי עד תום מלחמת הבחירות, אך לא הן תקבענה את יחסו של הציבור אל השופט שראה חובה לצאת אל הזירה המדינית לעת הזאת. דברי לזות־שפתים אין בכוחם להטיל צל לא על שירותו הרם והנאמן בעבר, ולא על דרכו הציבורית מעתה ולהבא, בשירות המדינה והעם. ברכת יישר־כוח שלוחה לו בזה.