1    🔗

בעתונים נמסר שהראדיו עומד להוסיף, בקרוב, שתי מהדורות של חדשות בכל יום.

האחת בתשע בבוקר והאחת בשלוש אחרי־הצהרים. שתיהן בגל הקל.

כלומר, עוד שתי מהדורות שיוגשו למאזין באריזה של פרסומת מסחרית מפנים ומאחור.

אמנם, לאחר כמה וכמה מחאות שנשמעו, מצדדים שונים, נגד הצמדה כפויה זו של דוכן־המכירה־הפומבית אל דוכן הידיעות מן החזית ומן הזירה המדינית, נתנו, כנראה, האחראים את דעתם לדלל קצת את השפע המסחרי, ביחוד לגבי מהדורת־החדשות הראשונה, המלאה, של שבע בבוקר, ושוב אין אתה נאלץ לשמוע במידה גדושה כל־כך את צלצלי השמע של המעדנים והצבעים ומדבירי־החרקים, כשהם נדחקים עד לשניה האחרונה שלפני אות־הזמן ממש, כדי להיקלט על־ידי המאזין בזכות החדשות הסמוכות.

רווח קצת. לפחות באחת המהדורות.

אך צדה העקרוני של הבעיה אינו נקבע על־ידי כמות הפרסומת הנצמדת. השיטה היא הקובעת והיא הפסולה.

2    🔗

בענין זה הוגשה לפני כמה חדשים שאילתה בכנסת. בהסתמך על מה שנכתב בעתונות, שאל חבר־הכנסת מ. בן־פורת “מדוע מנצל הראדיו את מדור החדשות, בימים אלה של מלחמה, למטרות עקיפין” של פרסומת.

התשובה שניתנה לשאילתה זו היא דוגמה כה מובהקת של התחמקות עד שקשה להאמין כי שר־ההסברה, ישראל גלילי, אחראי לניסוחה.

אותה תשובה נאחזה בפליטת־קולמוס של חבר־הכנסת השואל, שגרס כי החדשות “הועברו” אל רשת הגל־הקל של המודעות המסחריות. ובכן, הוסבר כי החדשות לא “הועברו”, אלא הן מתחלקות כך וכך (וכאן בא פירוט השעות) בין שתי הרשתות, וכי בשעות הבוקר אין רשת א' משדרת כלל.

כל זאת בלי לעמוד אפילו במלה אחת על העיקר, והוא שחמש פעמים ביום (בשעות 7, 8, 10 בבוקר, וב־4 אחה"צ וב־10 בערב) אין ברירה למאזין אלא לשמוע את החדשות בצירוף הפרסומת הצמודה, ומתוך זה שלוש פעמים בשעות הבוקר, החשובות במיוחד, שכן הן באות לפני צאת עתוני הערב.

אלא שלא חשבון זה הוא עיקר ואף לא העובדה שהימים הם ימי מלחמה.

3    🔗

השאלה העקרונית והקובעת היא, לדעתי, זו:

האם יש לראדיו רשות לגזור על המאזינים שמיעתה של תכנית כלשהי (במקרה זה הפרסומת) באמצעי־כפיה (במקרה זה – הצמדת הפרסומת לחדשות שאין המאזין מוותר עליהן).

סבורני כי מנהג זה פסול לא פחות ממנהגו של יצרן או סוחר שהיה כופה על הציבור, מכוח מונופולין שבידו, תנאים שלפיהם אין האזרח יכול לרכוש מיצרך חיוני מסויים, שאי־אפשר בלעדיו, אלא אם הוא קונה יחד עם מיצרך זה סחורה אחרת שהמוכר מעוניין להיפטר ממנה או שהיא מכניסה לו רווח יותר.

דומה שבעולם־המעשה אין דבר זה בבחינת “פגם אֶסתטי” בלבד, אלא שהוא בבחינת עבירה הנענשת על־ידי החוק.

זאת אף בלי כל קשר למצב־מלחמה. ההבדל הוא רק בכך שבימי מלחמה העונשין על כך חמוּרים יותר, לפי תקנות לשעת חירום.

מי שיאמר כי משל קיצוני זה תופס מרובה, ראוי לו לשים אל לבו שמבחינה עקרונית צריך הקריטריון הזה לחול על הראדיו עוד יותר מאשר על איש־העסקים הפרטי, שכן מדובּר כאן בשירות ציבורי שתפקידו, בתוך השאר, לעורר את הציבור על היענות לצרכי חירום ועל מידות אזרחוּת־הוגנת של הימנעות מניצול מצבים מיוחדים לצרכי הפרט. זכותו של הראדיו לעמוד על משמרתם של ענינים אלה נפגמת כל שעה שהוא עובר בעצמו, בפרהסיה, על הכללים הללו.

4    🔗

אם אמרנו כי לגבי המהדורה הראשונה והעיקרית, של שבע בבוקר, רפה קצת הידוק ההצמדה של הפרסומת אל החדשות, ואנשי הראדיו נמנעים בדרך כלל מלשדר בשניה האחרונה שלפני מהדורה זו מודעות צורמות במיוחד, הרי לגבי שאר מהדורות לא חל שינוי בדברים והמיבחר הוא כקדם, מגוּון ומלא הפתעות. אכן זו צרה, שאפילו מידת הרגילוּת, שהמאזין מתרגל בכך, אינה מקהה את מידת הפתיעה, ואדם עשוי להירתע תמיד מחדש כשהוא שומע פתאום, בשניות הסמוכות לחדשות, במקום קולו של הקריין, פרץ של צחוק מתלעלע, או לחישת מסתורין העולה פתאום מן המקלט בלי שהשומע תופס ברגע הראשון שמדובר במישחה או בחומר ניקוי, או בליל פתאומי ומבהיל של פיצוצים ושריקות והמהומים שענינם, כפי שמתברר מיד, מטעמים ומעדנים או סיכה ומריחה. כמה מן האֶפקטים הקוליים הללו, מבחינת השפעתם על חלושי עצבים, הם אולי ענין למשרד־הבריאות לענות בו.

אגב, לענין כפיה, ראוי להזכיר כי המישדר “בחצי היום”, שיש בו על־פי־הרוב פרשנות רקע וגם חדשות אחרונות, ניתן גם הוא בצירוף פרסומת, והמאזין אינו יכול לשמעוֹ בלעדיה. מדור זה – “בחצי היום” – ערוך היטב והוא מן התכניות הפופולאריות ביותר, והמגיש אותו, יצחק רועה, עושה מלאכתו בטעם ובצורה נאה ורהוטה, עד כי פעמים הוא מצליח להקהות אפילו את צרימת השעטנז של הפזמונים המשתלבים באינפורמאציה המשודרת, אך מה ששייך לפרסומת, זו כפויה כאן לפעמים עוד יותר מאשר במדורי החדשות, שכן במדור זה היא ניתנת לא רק לפני הידיעות, אלא גם ביניהן. את מידת השרירות שבכך ניטיב אולי להמחיש גם נומר שאילו נקטה העתונות שיטת ערבוב דומה לזו של הראדיו, היינו מוצאים בעתון חדשות בזו הלשון:

ראש־הממשלה, הגברת גולדה מאיר, הגיעה לפילאדלפיה. אכוֹל חומוס. מיבחר בּונבּוניירות. פאות נכריות. רוג’רס נפגש עם גרומיקו. לחנוּת היום נכנסתי. זה פאנטאסטי. הודו הוזמנה לוועידה המוסלמית. העם החליט בוקר טוב כוכב זוהר, וכיוצא באלה.

ייתכן שכמה וכמה פירמות היו משלמות לעתונים טבין ותקילין אילו הסכימו הללו לשלב את פרסומיהן בצורה כזאת, בגוף החדשות ממש.

5    🔗

לדעתי רשאי הראדיו לשלב פרסומת בחדשות רק אם הוא מניח ברירה למאזין לשמוע אותן ברשת אחרת בלי תבלין זה.

על זמן שהראדיו אינו עושה כן הוא עובר על כללים שהחוק מקפיד עליהם לגבי סוחרים המפירים תקנות המסחר ולגבי רוכלים המציבים דוכנים במקומות שאינם מיועדים לכך. פריבילגיה זו אינה מגיעה לשירות־השידור ביחוד, אם נזכור כי מכוח מהותו ותפקידיו הוא חייב לדקדק בכמו אלה יותר מאחרים.