לוגו
איך לא להצביע וכיצד להצביע
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

1    🔗

שבועות על שבועות נמשכה טרחת הדיונים על ניסוח המצע של המערך. העתונות, הציבור, הזמן עצמו, עמדו על בהונות. חיכו. עקבו אחרי הרמזים, אחרי האותות וההדלפות, ההצהרות והפירושים, שהתאבכו מעל ישיבותיה של ועדת־הניסוח כענני־הכבוד על פני אוהל־מועד.

לרגעים היה נדמה כי שום תעודה הרת־עולם לא זכתה לאווירת דריכוּת כזאת מסביב. לא מאגנה־כארטה, לא הכרזת זכויות האדם שאחרי נפילת הבּאסטיליה. ולא תעודות של הציונוּת המדינית ושל ישראל בזמן החדש, כולל תכנית באזל והצהרת בּאלפור.

ולבסוף קם הדבר והיה. המצע נחתם. נחתם אפילו סעיף ההתנחלות, אשר נהרי נחלי הזיעה שניגרו עליו יכלו להשקות חלק גדול של דיונוּת רצועת עזה ושל סיני. אמנם לאחר חתימתו של סעיף זה בא השר ברזילי תוהה וקובל ושואל הלמאי אמרו לו שהוא יכול לנסוע בשקט לירושלים ולאחר שנסע התברר כי ועדת־הניסוח בכל־זאת החליטה להמשיך בישיבה וחתמה את הנוסח, שבו נכללו לנצח נצחים המלים הגורליות “התנחלויות קבע, בין כפריות ובין עירוניות”, תחת להסתפק בנוסח ש“ישראל תבצר מעמדה בהתחשב בצרכים החיוניים של בטחונה והתפתחותה”, כקווי־היסוד של הממשלה וכהצעת מפ"ם…

אך כל קובלנות לא פעלו כלום, שכן את הנעשה אין להשיב וסערת־המחאות של חברי מפ"ם לא היתה אלא סערה שלאחר השקט האיתן של התעודה החתומה ושל נוסח “התנחלוּיות־קבע” שהוקפא מעתה כצוק בל ייעתק ממקומו.

ואז, לאחר שתמה מלאכת הניסוח ולאחר שמפ"ם קיבלה זכות הסתייגות, חזרו כל הצדדים כולם, גם בתוך מפלגת־העבודה פנימה, איש לעמדתו ואיש להשקפתו שבטרם משא־ומתן ובטרם ישיבות ובטרם מצע, הן בסעיף ההתנהלות והן בשאר סעיפים, שכן מעתה היה המצע הזה אות ומופת כי הושגה אחדוּת ההשקפות, לאחר מכן נערכה והובאה לפני הציבור רשימת מועמדי המערך לממשלה ולכנסת השביעית.

 

2    🔗

לזכותם של ראשי המערך יש לומר כי הם מודים בגלוי – ולא רק מודים, אלא אף מטעימים בכל לשון של הטעמה – שעמדותיהם לגבי הבעיות השנויות במחלוקת נשארו כקדם, על אף המצע האחיד, וכי כל איש מוסיף לעמוד על דעתו, שהיא לפעמים היפוכה של דעת הבא לפניו והבא אחריו ברשימה. אלא שמצב זה מוסבר בפי הדוברים הסבר מקורי, העתיד להיזכר כחידוש בהלכות בחירות ומשמעותן:

רשימת המערך – כך הם אומרים – אינה גוש חדגוני ממושטר ומשעמם, בחינת מונוליט. יש בה חופש־דעות ועל כך גאוותנו.

גאווה זו מקורה, כנראה, בעובדה כי אותם חילוקי־דעות של אנשי הרשימה האחת אינם סובבים על עניינים של מה בכך, אלא בפירוש על בעיות שהעמדה לגביהן עשויה לתתוך גורל הארץ והעם, הן מבחינת הקו המדיני והן מבחינת המעשה.

אם כך ואם כך יש בכל־זאת ענין אחד אשר ראשי המערך שותפים בו שותפות מלאה: הם עשו יד אחת ואגודה אחת, מי בלבב שלם ומי בלב נשבר, מי ביודעים ובכוונה־תחילה ומי בעל־כרחו, להוליך שולל את הבוחר ולקרוא לו להצביע בעד מצע שאינו אלא חיפוי רדוד על התרוצצות עמוקה, התרוצצות הנוטלת כל משמעות מן הפתק המוטל לקלפי.

 

3    🔗

לשבחו של שר־החוץ ייאמר כי הוא, במידה רבה יותר מאחרים, הביע דעתו בגלוי ובבירור על ערכו ומהותו של אותו מצע, אשר מנסחיו עשו עליו לילות כימים.

לפני חודש ומחצה, כמעט מיד לאחר חתימתה של התעודה ההיסטורית הזאת, הסביר שר־החוץ, בפגישה עם עתונאים, כי הוא מתייחס אל המצע “לא כאל נוסחה מדינית בעלת משקל מכריע, אלא כאל שרטוט קווים עיקריים” וכי “גם סעיף ההתנחלות הוא טיוטה וכל אחד זכאי להציע תיקונים ושיפורים”.

ובסמוך לכך, באסיפה פומבית, אמר כי “במצע לא נתקבלו הצעותיו של שר־הבטחון משה דיין, לא בענין גבולות מוסכמים ובטוחים, לא בענין השילוב הכלכלי ולא בענין החלת החוק הישראלי על השטחים”. ומה ששייך להתנחלות, הרי “ההכרעה נשארה פתוחה לממשלה הבאה”.

יש להניח כי בני־פלוגתא של שר־החוץ יכולים לערער על מאזן זה ולהביא ראיות שדווקא עמדתו של שר־הבטחון היא שנתקבלה, אך אלה ואלה יודעים כי לא זה הדבר הקובע וכי מאחר שהדעות חלוקות בענינים של יסוד – תיקבע ההחלטה שתתקבל בכל ענין וענין לפי מאזן־הכוחות שבמערך, מאזן־כוחות אשר הבוחר, הנקרא להצביע בעד המערך כולו, אינו בר־השפעה לגביו, שכן המדיניות העקרונית והמעשית שבעדה הוא מצביע היא לא רק בבחינת חתול בשק, אלא היא בבחינת עדה שלמה של חתולים, ומי שקורא לו להצביע “אמת”, קורא לו למעשה להפקיר ולבזבז את זכותו האזרחית היסודית. יכול האזרח להיות אוהד מפ"ם ולחזק בכוח הצבעתו את צד דיין בכנסת, ויכול הוא להיות בעד “ישראליזאציה של השטחים” ולהוסיף חבר־כנסת לאנשי ספיר או יערי. הצבעה בעד המערך היא בנסיבות אלו סילוף משמעותה של השתתפות־בבחירות והפיכתה לפורמאליוּת ריקה מתוכן.

 

4    🔗

אותו סעיף של התנחלות, שבו אנו מדברים, היה, כידוע, עיקר סלע־המחלוקת בעת המשא־ומתן על ניסוח המצע. אל סלע זה חישבה מפלגת־העבודה להישבר, ולא לשווא.

נדמה כי את ערכו הקובע של “סעיף ההתנחלות”, לגבי גורלה של ארץ־ישראל זו, הנמצאת זו הפעם הראשונה בידי ממשלה יהודית, אפשר להדגים על דרך המשל, אם נשער כיצר היינו רואים ענין זה בראשית העליה הציונית לארץ, אילו עמדה אז, בתחילת המאה, השאלה אם להתחיל ב“בנין־הארץ”, או לא? אם להחזיק בארץ־ישראל ולחכות ל“צ’ארטר” או להצהרת־באלפור, שיקבעו גבולות הבית הלאומי היהודי, ולא לייסד בינתיים לא פתח־תקוה ולא כנרת ולא דגניה אל“ף, או להתחיל בהתישבות ובבנין. אין כיום ל”סעיף ההתנחלות" משמעות אחרת ופירוש אחר. פירושו “בנין הארץ”. וכיום נבדלת משמעות המושג הזה ממשמעותו בימי הביל"ויים והעליה השניה רק בכך שכיום הדבר דוחק יותר ודחוף יותר.

וראוי להביא כאן, להדגמת היקפה ומהוּתה הנכונים של הבעיה, את דברי שר־הבטחון בראיון עם סופר “מעריב”:

“עמדתי על כך שבמצע של המפלגה יהיה כתוב: כולל ערים ועיירות. לא רק כפרים, לא רק היאחזויות ולא רק התנחלויות ולא רק ‘להחיש את ההתנחלות’, אלא גם ערים, להקים ערים, מפני שבישוב כפרי יש 80 משפחות ואם אנו רוצים לאכלס שטחים נוכל לעשות זאת רק אם נכלול בהם גם ישובים עירוניים. זה הדבר שאנו עומדים בפניו עכשיו. – – השאלה היא מה אנו עושים. מה העשיה היהודית. בשביל זה צריך להאמין במשהו. במפה חדשה לישראל והיא לא פחות חשובה מהמפה הקודמת. שארם־א-שייך ורמת הגולן והגדה המערבית ורצועת עזה אינם פחות חשובים מעמק יזרעאל, לא מבחינה צבאית, לא מבחינה היסטורית, אפילו לא מבחינה כלכלית”.

אין אדם צריך להיות בוחן גנזי נסתרות כדי לראות את התהום הרובצת בין תפיסה זו ובין תפיסות אחרות במערך, הן זו של אבן והן זו של פנחס ספיר או זו של מאיר יערי, תהום אשר על פניה צריך הבוחר לדלג כדי להטיל לקלפי פתק שאינו אומר כלום.

 

5    🔗

לטשטוש חילוקי־הדעות הגורליים בשאלה זו של עיקר מסייעת גם נוסחת־טיעון, שנעשתה בזמן האחרון תכופה ביותר בפי דוברי המערך, טענה שמתוכה משתמע כי לא העמדה המדינית והעקרונית בשאלת ההתנחלות חשובה, אלא ההתנחלות עצמה היא הקובעת, וזו לא תתבצע בין־כה־וכה אלא על־ידי המגשימים, אנשי התנועות החלוציות של המערך.

משום כך, שעה שישראל גלילי, שר־ההסברה, נשאל, למשל, מה דעתו על עמדת מפ“ם בענין סעיף ההתנחלות שבמצע, הוא משיב כי “מפ”ם שותפת בכל העשייה בתחום זה, למרות הוויכוחים על הבדלי הגדרה בין היאחזות בטחונית ובין התנחלות. אני מעדיף – כך הוא קובע – אלף מונים שותפות זו בהגשמה עם חברינו ממפ”ם על פני מלל ללא עשיה של חסידים עקרים של שלימות הארץ".

ואילו השר יוסף אלמוגי גם הוא מבטל את חילוקי־הדעות המדיניים בשאלה זו, בנוסח דומה, לאמור: “עם היות דעתי שונה מדעת מפ”ם על בעיית השטחים וההתנחלות אני מעדיף אותם על פני מטיפי רחוב דיזנגוף לשלימוּת הארץ, שכוחם במלל ואילו אנשי מפ“ם משתייכים לאלה המגשימים, הלכה למעשה, ובניהם הולכים להתנחלויות”.

אפשר לסלוח לשר אלמוגי על הטעות שהוא טועה, אגב אורחא בענין מטיפי רחוב דיזנגוף. הללו, לידיעתו, רובם דווקא מטיפים לדעות מפ“ם ולמטה מזה, כלומר להימנעוּת מכל שמץ של התנחלות־קבע ושהייתם של מטיפים אלה ברחוב דיזנגוף היא, איפוא, נקיה מכל סתירות. אלא שלא על עמדת מפ”ם ואוהדיה אנו דנים כאן. עמדה זו קובעת הרבה פחות ומסוכנת הרבה פחות מעמדתם של חלקים גדולים וחשובים במפלגת־העבודה, הרואים את רצון ההתנחלות בשטחים לא רק כמישגה מדיני או כסכנה לשלום, אלא פשוט כ“שגעון” מכל הבחינות. השרים ישראל גלילי ויוסף אלמוגי אינם רואים, כידוע, בהתנחלות טירוף־דעת גמור, אך יש להניח כי שעה שהם קובעים שלא הפרוגראמה עיקר אלא המגשימים, הרי הם מתכוונים ודאי לא לחלק העירוני של חברי מפלגות־הפועלים, לא ליושבי הערים, לפקידים, למנהלים ולאקדמאים, חברי מפא“י או אחדות־העבודה, ולא לאמנים ולפרסומאים ולאמרגנים, חברי מפ”ם. כוונתם, בדברם על ההולכים להגשמה, היא – כך יש לשער – לחברי הקיבוצים ולנוער הנח"ל. וכאן רצוני לשאול שאלה פשוטה אחת:

האומנם סבורים דוברי המערך כי צעירי הקיבוצים או תנועות־הנוער החלוציות – אם של “השומר הצעיר” ואם של הקיבוץ המאוחד ואם של ה“איחוד” – יוכלו לבצע ולוּא רק החלק המאה מן המשימה ההתישבותית החדשה שהזמן הזה כופה עלינו?

האומנם יוכלו הקיבוצים – אף לולא ראינום כיום נאנקים מחוסר ידיים עובדות – להקצות חלק אוכלוסים שלהם להתיישבות לוּא רק בממדי עיירה אחת של רבבת תושבים, או לפתח תעשיה, או ליצור שותפויות עיסוק ומסחר ומלאכה, אף בחלק זעיר מן ההיקף הראוי למשימות העומדות לפני ישראל? האומנם אפשר לסלק את הענין הזה מן הרובד האחד שבו עליו להיות מוכרע, מן התחום המדיני, מן הפורוּם הממשלתי, הצריך להפנות אל השטחים את כוח האדם בהיקף הדרוש, את התקציבים, את המומחים, את ההון ואת המשקיעים? האומנם אפשר להתעלם מחילוקי־הדעות הפוליטיים והעקרוניים, העשויים לחתוך טיבה וגורלה של ההחלטה הממשלתית בענין זה? האומנם אין הדיבורים, המבטלים את ערך המחלוקת המדינית, סביב השאלה הזאת. בגדר מלל גרוע מכל מלמולים אחרים, שכן הוא מתכסה באיצטלא על מעשיות מדוּמה, בעודו הופך את הדיון למליצה ריקה? מלל זה אין לו כיסוי ואין לו צידוק לא מבחינת הבגרוּת הפוליטית, לא מן הבחינה המעשית ולא מן הבחינה המוסרית של החובה להציג את השאלות כהוויתן לפני הבוחר.

 

6    🔗

דוגמא זו אינה אלא אחד מסימני הערבוביה המחפה כיום על קיטוב הדעות והעמדות שבמערך ומכסה עליו במעטה המצע, המוגש לבוחר כעטיפה שאין קשר בינה ובין הצרוּר בה. בתולדות הציונות לא ידעו הופעה חברתית ופוליטית מוסווה ומטעה כהופעת המערך בבחירות הללו. הציבור בישראל לא ידע מסע־בחירות מלאכותי ומוליך־שולל כמסע זה של המערך, אשר פנייתו אל הבוחר היא, למעשה, הזמנה להתכחש לזכותו האזרחית היסודית, הזכות להביע דעתו בעד או נגד השקפות ועמדות, המוצגות לפניו כמו שהן.

לא רק הציבור האזרחי הבלתי־מפלגתי, אלא גם חברי מפלגות המערך – תהיה עמדתם אשר תהיה, אם בעד “בטחון ושלום” ואם בעד “שלימות הארץ” – צריכים לדעת כי אם יש ברצונם שלא לעשות את הצבעתם פלסתר, עליהם לבחור להם בין הרשימות האחרות את זו הקרובה לעמדתם ולהצביע בעדה, ולא בעד המערך הכולל הכל. רק על־ידי כך יחזקו גם את הגורמים הקרובים לרוחם אף בתוך המערך פנימה. רק על־ידי כך ימלאו חובתם למדינה לא כמשתתפים בהגרלה אלא כלוקחים חלק בקביעת גורל הארץ ובמאבק האמיתי על העתיד.