הדיבור על סכנת חדירתם של אלופי צה"ל אל השירות האזרחי ואל הזירה המדינית נעשה לפרקים כה רהוט אצלנו, עד כי מפעם לפעם צריך אדם לשהות רגע כדי לשאול במה בעצם אנו דנים.
מי שאומר “גנראלים” מתכוון, כמובן, לאו דווקא לדרגה, אלא למערכת שלימה של מושגים, שליליים בעיקר, הכרוכים בתואר הזה: מושגי היירארכיה צבאית אטומה, צרוּת-אופק מקצוענית, התנגדות ייצרית לכל נוהל דימוקראטי, דבקות במסגרות של שיגרה וקפאון, וכיוצא באלה.
ובכן, ברור שיש בישראל חוגים שתכונות כאלו הן מסימניהם, אך אולי אין זה סוד שסימנים אלה אתה מוצא דווקא במוסדות ובמיבנים חברתיים אזרחיים למופת. והכוונה לא רק למיבנים סטאטיים, אלא גם לתנועות, כמו כמה מוסדות של תנועת-העבודה ושל כמה פלגים מתקדמים שבה, הנמצאים זה שנים רבות במצב של פרפטוּאוּם-אִימוֹבּילה רעיוני, ולפי עומס-השיגרה וקפאון-המסגרות הם יכולים להתחרות עם העתיקים שבצבאות העולם.
משום כך יש טעם-לווי מיוחד לכך שדווקא מצד זה אתה שומע את עיקר לחשי ההפחדה מפני סכנת הגנראלים. טרמינולוגיה גנראלית זו, שבה מפחידים אותנו שומרי החומות, אינה צריכה ואינה יכולה לטשטש את העובדה שאותה כת צבאית כביכול, העלולה לסכן את הדימוקראטיה הישראלית, היא למעשה חבורת אנשים שרבים מוותיקינו שומרי-הערכים יכולים ללמוד ממנה הלכות התנזרות מגינוני שררה וטעם חירות רוחנית ורחבוּת-דעת ואפילו דימוקראטיה כפשוטה. אנשים אלה, דור ראשון ושני לילידי ארץ-ישראל, הללו שנשאו על שכמם את מלחמת-הקוממיות ואלה שעוד היו ילדים עם תקומת המדינה, אנשים אלה אינם סכנה לחברה הישראלית, אלא היא מחכה להם בכליון-נפש, ותפילתה היא לזכוֹת ולראותם נוסכים בה ברכת תכונותיהם, תכונות שמכוחן נעשה צה"ל מַצבר של כשרון ומעוף, של ייצר-חידוש והשראה, במידה שאינך מוצא למעלה ממנה לא רק אצלנו אלא בעולם כולו.
וכדאי גם לשים אל לב כי הרוטנים כל-כך על סכנת “התערבות אנשי הצבא במדיניות” הם, למרבה האירוניה, מבין אלה שהשתדלו לפני שנים – ולוּא בשוגג ומתוך תפיסה מוטעית ולא בזדון – לעשות הכל כדי להפריע למי שעמל בשעתו להציב את החומה האמיתית בפני סכנה זו של ערבוב תחומים. אם אין נשקפת כיום – על אף אזעקות-השווא – סכנת חדירתו של הצבא לפוליטיקה, הרי זה מפני שכמה מן המתריעים כיום על סכנה מדוּמה זו לא הצליחו אז לסכל את מאמציו של בן-גוריון למניעת חדירתה של הפוליטיקה לצבא.
אם ישנו כיום טעם אחד העשוי לעורר בנו התנגדות למעבר של קציני צה“ל אל הזירה המדינית – הרי עיקרו של טעם זה אינו סכנת חדירתם למדיניוּת אלא נזק יציאתם מצה”ל. אך דווקא מצד זה אתה מוצא את אחת הגדולות שבזכויותיהם והיא שקידה בלתי-פוסקת להכשרת מחליפים, להעלאת אנשים צעירים מבין השורות אל הרובד העליון של הניהול והפיקוד. גם בענין זה יש להם לוותיקינו מה ללמוד מגנראלים אלה, שבהחליטם לפרוש מן השירות הצבאי מתגלה כי מעלתם הגדולה ניכרת בכך שאין חסרונם ניכר, שכן מה שהשקיעו בשירות כבר נותן פריוֹ.
יהיו דברים אלה גם דברי ברכה לעזר וייצמן בהיכנסוֹ לזירת המדיניוּת בישראל לעת הזאת. הכל יודעים כי הדמוקראטיה, שהוא ושכמוֹתו מסכנים אותה, כביכול, אינה מראה סימני פאניקה למראהו. והללו שמפחדים בשמה, פחדם אולי אינו פחד-שווא.