1 🔗
שגרירנו בבון, אשר בן-נתן, סיים תקופת שירותו בגרמניה והנני נוטל לי רשות להיות בין מברכיו בעמדוֹ לשוב אל משרד-הבטחון – צור-מחצבתו מהרבה בחינות – ולהמשיך שם דרך רצופת פעלים והישגים אשר לא כולם ידועים ברבים ויש בהם כדי להיות מקור גאווה על שנות עבר ומקור מרץ ותקוות לעתיד. כהונתו בגרמניה, בשנים האחרונות, היתה קשה וסבוכה ויש אולי מידת אי-צדק בדבר, שלעת שובו ממנה נקבל פניו דווקא בערעור על מה שקשור בשירותו זה, נוסף על כל ערעורים שהשמענו עד כה, אלא שיש דברים אשר מן הנמנע לפסוח עליהם מרגע שהם עולים בגלוי על הפרק.
בשובו לישראל סיכם השגריר, בתשובה לשאלות עתונאים, סיכום ראשון וחטוף, את תקופת שירותו בגרמניה, ולפי מה שנמסר בעתונים וגם על-פי מה שהוקלט מפיו בראדיו, עמד על כך שהשינוי ביחסי ישראל-גרמניה בימי כהונתו התבטא בעיקר ביחסו של “האיש ברחוב”. בשנים קודמות – כך הסביר השגריר הפורש – בעיקר העתונות והטלוויזיה אוהדים את ישראל, אך דעת-הקהל נקטה עמדה של הסתייגות. האזרח הגרמני ידע שישראל היא מדינה שכבר קיבלה הרבה כסף מגרמניה ובכל-זאת אין היא שבעת-רצון. לא כן עתה. כיום רוחש גם הגרמני הממוצע אהדה רבה לישראל. בדרך כלל התהדקו היחסים בכל השטחים, פרט לשטח התרבותי. בתחום זה – כך שמעתי את השגריר אומר בראדיו – הענינים עודם צולעים, ולא באשמת הגרמנים.
אני מודה ומתוודה כי פסוק אחרון זה הוא שאילץ אותי, למעשה, להגיב על דבריו, בלי שהיות, אף בשעה חגיגית של קבלת-פנים ושל איחולי כל טוב, שאף אני מצטרף אליהם.
2 🔗
לא פעם ולא שתים ערערתי על עמדת שגרירנו בבון בענין דרכיהם וטיבם של היחסים התרבותיים בינינו ובין הגרמני “הממוצע”, בינינו ובין הציבור הגרמני האלמוני. לא אחזור כאן על הדברים. רצוני לומר רק זאת: אם היחסים התרבותיים עודם צולעים – כדברי השגריר – הרי סיבתה של צליעה זו ידוע, דומני, לכל. הסיבה היא בכך שזוועות שנות הארבעים לא נתנו מקום ליחסים תרבותיים נורמאליים וקלי-צעד בשנות-הששים. זו אולי סיבה מספקת לכל הדעות. הערתו של השגריר, שהיחסים הללו צולעים לא באשמת הגרמנים, היא משום כך תוספת כה משונה וכה נוגדת כל יסודי סבירוּת והגיון, עד כי גם כשאתה מביא בחשבון כי השגריר התכוון רק לציוּן עובדה פשוטה של נכונות לקשירת יחסים, אינך יכול שלא לתהות על מה שאמר. אמנם נכון, אין זו אלא פליטת-פה. רחוק אני מלהעלות על לבי אפילו צל הרהור שהשגריר מתעלם מאותו רקע של שנות הארבעים. פעליו באותה תקופה הן עדות מספקת למניעת כל תוכחות-שווא בענין זה מכל צד שהוא. אך אילו הביא שגרירנו בחשבון את הרקע ההוא כסיבה מספקת – ולא רק כסיבה אלא כצו וגזירה – לצליעת היחסים התרבותיים, היה נמנע גם מכמה השתדלויות מיותרות וצורמות לתקן ולהחליק וליישר מדי יחסים אלה. ואף פליטת-פה זאת היתה נמנעת בכך מאליה.
הקו הוא קו של “נורמאליזאציה”, אך יש משום אירוניה מרה בכך שדוגלי הדוקטרינה הזאת נחלצים להילחם בה שעה שהגרמנים הם הנוקטים עיקרון זה של נורמאליזאציה ביחסם כלפי ישראל מבחינת התנערות מחובות מיוחדות, מורשת העבר. אילו נקטנו פחות נורמאליזאציה ביחסינו כלפי הגרמנים היתה אולי מלאכתו של שגרירנו הבא בגרמניה, במניעת התהליך הזה מצד הגרמנים, קלה יותר.
3 🔗
ומשהו לענין “האיש מן הרחוב” או “הגרמני הממוצע”, שחדל “להסתייג” והתחיל אוהד את ישראל. גם שגרירנו יודע כי הגרמני הממוצע של שנות הששים הוא-הוא הגרמני הממוצע, הצעיר יותר, שייצג וסימל והמחיש והפעיל את תכניות-האימים הגרמניות בשנות הארבעים, אם במשטרה, אם בצבא, אם בלבלרוּת, אם ברפואה, אם בהנדסה ובכל שאר תפקידים ועיסוקים ומקצועות. אם יש חיִץ של זכרונות-דמים ושל חובות-התנזרות בין ישראל ובין גרמניה, הרי חיץ זה עיקרו לא בינינו ובין פושעי-המלחמה הנאציים המובהקים והידועים בשם, העומדים למשפט כל שעה שהם נתפסים, וחומת-הכלא חוצצת מאותה שעה בינינו ובינם. החיץ הקובע הוא בינינו ובין הגרמני הממוצע דווקא, בינינו ובין אותו איש מן הרחוב, אשר עשה את כל אלפי המלאכות הישירות ומלאכות-העקיפין הכרוכות בהשמדה, מלאכות הרישום וההובלה והשמירה על מקומות-הריכוז של ה“אוּמשלאגפּלאץ”, והמיון וכן הלאה והלאה. לא, אין אני בא בטרוניה על שגרירנו בשל הבעת סיפוק שלו על ש“הגרמני הממוצע” הזה אוהד את ישראל ושוב אינו מסתייג. שגרירנו, מבחינה זו, אינו אלא סימפטום של חולי לאומי, כולל, חודר לשרשים. כולנו נגועים בכך. מי פחות ומי יותר ומי עד היסוד. ורק לפעמים, כמו הפעם, אתה מתנער פתאום ויודע כי יש אמירות אשר העברית, כן, פשוט הלשון העברית – שלא לדבר על ההגיון ועל החוש ועל הייצר - אינה יכולה ואינה צריכה לגרוס אותן. כמה פסוקים כאלה נשמעו הפעם מפי שגרירנו.