לבם של אנשי רוטארי רחש דבר טוב. הם באו לבית-שאן, במסע חוגג, ואתם חמש מאות זוגות נעלים, לחלק אותן לתושבים הנצרכים. אלא שהדבר נסתיים בשערוריה רבה. בית-שאן לא רצתה לקבל את השי, והתושבים התמרמרו ביחוד על הטלוויזיה שבאה לצלם את טקס חלוקת הנעלים ואולי גם להקליט את הנאומים.
אולי חבל שכך נסתיים הדבר, ואולי לא.
עם זאת נדמה לי כי אנשי הטלוויזיה טעו שעה שצררו כליהם והחליטו לחזור כלעומת שבאו. אמנם, אם אין מחלקים נעלים אין טעם לצלם ובכל-זאת סבורני כי אותה מהומת-סירוב שערכו אנשי בית-שאן היתה דווקא חזיון חברתי יפה וראוי להערכה ולכבוד אפילו יותר מן החזיון המתוכנן של אותה אגדת-לכלוכית, אשר בה עתיד היה הנסיך-רוטארי לחזור חמש מאות פעם על מדידת הנעל ליתומה העלובה.
אנשי הטלוויזיה סברו, כנראה, אחרת, ולכן נמנעו מלצלם, אלא שסברתם זו היא, כאמור, מוטעית עד היסוד, או – אם אפשר לומר – עד הסוליה.
אילו צולמה מהומת-הסירוב שהפתיעה כל-כך את אנשי רוטארי היינו זוכים לראות בטלוויזיה אחד החזיונות התרבותיים ביותר שנתרחשו בישראל בזמן האחרון.