1    🔗

ד“ר שמעון שמיר, מרצה להיסטוריה של המזרח-התיכון באוניברסיטת תל-אביב, פירסם לפני שבוע ב”מעריב" מאמר נרחב בו הוא מערער על הנטיה הרווחת, לדבריו, בישראל (ביחוד במחקריו של ד"ר י. הרכבי), להציג את האיבה הערבית כלפינו כשנאה מונוליטית וקיצונית, בלי להביא בחשבון שיש בה גוונים שונים שאינם מצדיקים מדיניות של “אין ברירה” מצדנו.

האמת ניתנה להיאמר כי יש ויש מקום לחלוק על עמדתו של הרכבי ועל הדרך שבה הוא תופס את “הסכסוך באזורנו”. חשיבות החומר שהוא מביא במחקריו נעלה על כל ספק ומידת הרצינות שבה הוא מטפל בבעיה זו מעוררת יראת-כבוד, אך דומה כי מרוב הטעמה הוא רואה את המשטמה הערבית כחזיון כה טבעי וכה מושרש עד שהיא נראית לו לפעמים לא רק מוסברת אלא גם סבירה ומוצדקת מדי, בלי להביא בחשבון את היותה במידה רבה פרי שיסוי וליבוי של שליטים, שאילולא הם היו נתיניהם העייפים נכונים מכבר לשלום עם ישראל.

אך זהו ענין לעצמו ולא לכך אני מתכוון כאן.

במהלך דבריו ממשיל ד“ר שמעון שמיר משל העשוי, לדעתו, לשבר את האוזן. משל זה נראה חביב עליו וחשוב בעיניו עד כדי כך שהוא חוזר עליו כמעט מלה מלה גם בסימפוזיון שנערך ב”צוותא". נביא אותו כאן בקצרה.

2    🔗

ד“ר שמיר אומר כי כדי להדגים את “המבנה הנפשי המעוּות של הערבים” אנו מזכירים את אמונתם השלימה בכך שבכנסת תלויה מפה אשר לפיה משתרעת מדינת ישראל מן הפרת ועד הנילוס. אך דוגמא זו – כך טוען ד”ר שמיר – אינה בעלת תוקף, שכן באותה דרך עצמה קלט הציבור הישראלי ללא פקפוק את הסיפור על ספרי-הלימוד בשטחים, שבהם נלמדת תורת החשבון באמצעות תרגיל כגון ש“פדאין גיבורים פגשו עשרה יהודים והרגו בהם ששה, כמה נשארו?”, אף כי תרגיל זה אינו מצוי בספרי-הלימוד הערביים יותר משמצויה מפת הפרת-הנילוס בכנסת.

אין צורך להזכיר כי אותו סיפור, על-אודות תרגיל החשבון הצרחני, לא נוצר יש מאין והוא דווקא משתלב יפה בתרגילים פובליציסטיים של העתונות הערבית ואפילו בתרגילי הצהרות רשמיות של שליטי ערב.

ד“ר שמיר יודע זאת, אלא שהוא טוען כי “באותה דרך ניתן גם לטעון שגם מפת גבול ההבטחה, אם אינה תלויה בכנסת, מצויה היא בספרי התנ”ך שחולקו לחיילי צה”ל וכי שאיפת ההתפשטות המומחשת על-ידי מפה כזאת אמנם מקננת בלב ישראלים רבים. אם כן מה יתרון לאחד על פני השני?"

לשאלה חשובה זו של ד"ר שמיר רצוני רק להעיר, כי ראשית-כל הוא טועה לגבי החשיבות שאנו מייחסים לאותו סיפור המפה שהערבים מאמינים בה, כביכול.

שכן יודעים אנו כי מלחמתם הרצופה להכחדה של ישראל נובעת לא מפני שהם מתנגדים למפת הפרת-והנילוס שאינה קיימת, אלא מלחמתם נגד ישראל התחילה מחמת התנגדותם למפה צנועה הרבה יותר, מפה שלא רק הפרת והנילוס אלא אפילו נהריה נמצאה מחוץ לגבולותיה והנגב לא נכלל בה והגליל המערבי כולו גם הוא היה מחוץ לתחום שלה.

כל דיונו החטוף והעמקני כל-כך למראית-עין של ד"ר שמיר אינו מספיק כדי לחפות על עובדה זו.

3    🔗

ועוד נקודה אחת.

ד"ר שמיר כותב כי על האיבה הערבית, שהיא כביכול נצחית ומונוליטית, “מבססים חסידי הסיפוח” את תביעותיהם להתנחלות.

קביעה זו של ד"ר שמיר היא מן המגוחכות ביותר במאמרו. לא על האיבה הערבית מבססים “חסידי הסיפוח” את דרישות ההתנחלות, אלא על כך ששום חוק מוסרי או מדיני ושום סיבה התלויה בתולדות האיזור עד העת החדשה, אינם יכולים ואינם רשאים לאסור על היהודים את ההתנחלות בשטחים ריקים של ארץ-ישראל. לא שנאת הערבים מחזקת טענתנו זו, אלא דווקא התקווה כי שנאה זו אינה נצחית ואינה מונוליטית וכי אין היא אלא פרי ניווּן ושחיתות של שליטים ערביים, המוליכים את עמיהם בנתיב מלחמה הרסנית וחסרת סיכוי. עמדתם של שליטים אלה רק מוסיפה לכורח ההיסטורי והמוסרי של ההתנחלות את הנימוק הבטחוני, הקובע כי התישבות יהודית בשטחים החדשים היא חומת-מגן אשר שום ערובות ושום הסדרים שבכתב לא ישווּ לה ויהיו נטולי-ערך בלעדיה. אנו מאמינים כי חיִץ זה הוא שיקיים אותנו עד ליום שבו יתפכחו עמי ערב מן השכרון ששליטיהם נוסכים בהם, ויבינו כי בין ארצות-ערב, המשתרעות מן המפרץ הפרסי עד חרטום ומן הפרת ועד הנילוס, יש מקום למדינת ישראל, על אותה כברת-ארץ שהיא אחוז אחד מן הנחלאות הערביות העצומות בעולם, כברת-ארץ שהיא שאלת חיים ומוות לעם היהודי. זהו היסוד שעליו “מבססים חסידי הסיפוח את תביעות ההתנחלות”. טענותיו הקלושות של המרצה הצעיר להיסטוריה הן טענות אשר שום תואר אקדמאי אין בכוחו למלא את חללן הריק.