לוגו
על ההסתדרות
מיקום ביצירה:
0%

סבל־דורות של עם דווּי, עשוק מולדת, אשר זרח עליו חזון תקומה ומהפכה, העלה לארץ נוער יהודי נועז ומעפיל, עז־רוח וקשה־עורף, מורד ויוצר – וייתקע נס־העבודה בשממות־קדומים, ויקם הפועל העברי בארץ ויהי ליציר מולדת ויוצרה.

לא מרד אין־אונים ורוגז עקר של בן־חורג עלוב־גורל, אשר מילאו את חלל תנועת־הפועלים היהודית בגולה, אלא מאוויי־כיבוש רבי־תנופה של מיסדי־מדינה וגואלי־עם הפעימו את תנועת הפועלים הארצישראלית. המורדים בהוויה הדווּיה של עם גמול־עבודה ונתוק־אדמה הפכו לכובשי־ארץ, כשאחת ידם עושה במלאכה והשניה מחזיקה בשלח.

במקום הכלים השאולים, שהשתמש בהם הפועל היהודי בגולה – מאין סדן לאומי לעם תלוי על בלימה – יצק הפועל הארצישראלי מתוך גבישי המציאות החדשה דפוסי פעולה ומחשבה עצמיים במולדת המתחדשת. מצא פטיש־העבודה את סדנו.

תורת הפועל העברי בארץ, במידה שישנה, ניתנה מגילות מגילות, לרוב בדברים שבעל־פה, תוך כדי עשיה ותוך כדי סערת־הקרב. כל הרוצה להכיר ולהבין את הפועל הארצישראלי ילך לאבניים שבהם נעשית מלאכתו ולמערכה שבה הוא עומד – ואף כאן לא ימצא עדיין דבר מוגמר וסופי.

1933

 

התאחדות הפועלים

הרצאה בועידה הי“ג (האחרונה) של “פועלי־ציון” כ”ב באדר א' תרע"ט – 22 בפברואר 1919


ועידתנו זו היא יוצאת מן הכלל. היא נקראה בעיקר לשם בירור שאלה שהיא הבוערת אצל כל ציבור הפועלים – שאלת האיחוד. השבוע נקראו שלוש ועידות: מפלגתית, חקלאית וכללית. ונקראו המאורגנים והלא־מאורגנים. נקראו לאסיפה זו כולם, לרבות חברי הגדוד העברי. השאיפה לאיחוד היא לא חדשה. זה 13 שנה היא תוססת בקרב לבות רבים מאתנו. מזמן שהחלה תנועת העבודה בארץ־ישראל היתה שאיפה בלבות טוֹבי הפועלים העברים בארץ לאַחד את כל הפועלים לשם עבודה משותפת. הזמן לא הרשה, התנאים טרם הבשילו והשאיפה לא יצאה מרשות היחיד. באו הימים האחרונים והכשירו את קירבת האיחוד והפכו את דבר האיחוד לענין של רבים. נקראנו, באי־כוח תנועת “פועלי־ציון”, לתת חשבון־נפש לעצמנו ולחפש דרך לעבודה משותפת למען עתיד האומה. שינויים כבירים נתהווּ בשנים האחרונות, ולא רק אצלנו, אלא גם בעולם כולו. דורנו הוא דור־המַעבר. הוא עומד על סף תקופה אנושית חשובה ביותר בהיסטוריה האנושית. עדים היינו להתמוטטות איתנים; כל אָשיות החברה נהרסות. משבר עקוב מדם עבר על כל האנושות, ועד עכשיו לא נרפאה מהמכה הפיסית, משפך־הדם הנורא, מאותו רגש הזוועה שתקף את כל העולם. טובי האנושות מחפשים דרכים לתיקון – כיצד לרפא את הפצעים הנוראים השותתים דם. שליחי האומות מתכנסים לטכס עצה ולחפש דרכים חדשות לכונן יחסי האומות ואת היסודות החברתיים. השאלות המרכזיות שכל העולם מתחבט בפתרונן הן בעיקר שתים: השאלה הלאומית ושאלת הרכוש והעבודה – השאלה הסוציאלית. מחפשים דרך לתבוע את עלבונם של אלה שהיו מושפלים ומדוכאים.

*

עמים רבים שהיו משועבדים מאות בשנים דורשים את פרעון החוב המגיע להם. קרעי עמים נתאַחו לגוף מדיני אחד והם תובעים את שלהם. בן־לילה קמו מדינות חדשות,1 וחבר־הלאומים מתחבט כיצד לפתור את כל הבעיות האלה. כמעט בלי קשר עם שאלות המלחמה העולמית ויחסי הלאומים, יושבים עתה ומתחבטים בשאלה אחרת, שלכאורה אין לה שום קשר עם שאלות אלה. ועדה מיוחדת נקבעה מטעם ועידת־השלום לחבר תכניות אינטרנציונליות בנוגע ליחסים סוציאליים. קמה התעוררות לאומית וסוציאלית גדולה העומדת להפוך את כל הקערה על פיה, להרוס את כל הקיים. שתי מדינות שהיו סמל העריצות פרקו מעליהן את עול האַבסולוטיזם. גוברת השפעת מחנה העובדים. גם בארצות שלא פג בהן שכרון הנצחון יש התנערות לקראת התחדשות יסודית ורדיקלית. למרות בזבוז הכוחות הרב, נשאר הרבה מרץ לכונן סדר חדש ליחסי האומות, ליחסי האנושות.

כל העולם רועד מפני התחדדות היחסים בין המעמדות. יש רצון לתיקונים, לחידושים. האסונות עוררו רעיונות צפונים… עוד העולם עשיר בכוחות־יצירה וברצון לחיים. העולם מתכונן דווקא עכשיו לסדרי־חיים חדשים.

גם בחיי האומה העברית התגלו שני חזיונות העולים ממעמקים. מצד אחד – תהום עמוקה הפעורה לרגלי עמנו המאיימת על קיומו, ומצד שני התפרצות חיים והתעוררות מַאוַיים לאומיים, שכמותם לא היו זה זמן רב וכמעט לא האמַנו באפשרות התהווּתם. שאיפות כבירות מתפרצות מקרב הלב העברי. כל האסון שעבר על עמנו לא יכול להחליש את רצון־החיים המפעם בקרבו, ולהיפך: הוא הגבּירוֹ. בשעה שעמים אחדים הטבילו את חג שחרורם בדם יהודי, עומד עמנו בראש מורם ודורש בכל תוקף את זכויותיו, זכות להיות עם שליט בארצו. דווקא בשעה זו, כשחורבן הגלות הגיע לשיאו, התגברו השאיפות הלאומיות, ואנו עומדים לפני רגע מכריע זה בחיי העם – לפני התגשמות חלומותיו. תפקידים גדולים הטילה ההיסטוריה על דורנו. אף אנו הגענו לתקופת מעבר ואף אנו עומדים לפני שעה גורלית: או שנשוב להיות עם נורמלי ובריא, או שנכיר כי תקוָתנו הלאומית תאבד לנצח. דורות רבים יכולנו לחכות ולהאמין שלאט לאט, אחרי עבודת דורות, נגיע להתגשמות שאיפותינו. הארץ היתה שוממה, לא היו לה בונים, ומאורעות שהתרחשו בה ותנאים מדיניים הגדילו את שוממותה. יכולנו איפוא להזדיין בסבלנות ולחכות ליום שנוכל להגשים את חלומנו. עתה אי־אפשר לחכות עוד. נתהווּ שינויים גדולים – או אנחנו נבנה את הארץ או יבנוה אחרים. דבר אחד ברור, הארץ לא תישאר שוממה. ממלכה נאורה, שאין דומה לה בנסיונה בישוב ארצות שוממות, כבשה את ארצנו, ובמשך זמן קצר נתחוללו בה שינויים כבירים שתוצאות נכבדות נשקפות מהם. עוד שנה־שנתיים וארצנו תחובר עם מצרים; את המדבר הגדול, בו נדדו אבותינו ארבעים שנה, עוברים עתה בשבע שעות; ולאורך ארץ פלשתים עומדים חיילי הגדוד העברי ושומרים את התחנות ועושים את המדבר לארץ נושבת. אפשר כבר לצאת ממצרים לארץ־ישראל בלי לעבור דרך קושטא וארצות אירופה. ירושלים, שסבלה אלפי שנים מחוסר מים, עוברים עתה צנורות־מים ברחובותיה. לא רחוק היום ובחיפה ייבּנה נמל, וכל זה נעשה בשלהי המלחמה, כשהממשלה עצמה עסוקה בצרכי הצבא. בלי ספק שתנועת־הבנין הזו לא תיפסק עם גמר המלחמה, כי אם להיפך. הארץ יוצאת משוממותה ונכנסת לתקופה חדשה – התחדשות כלכלית. כל מי שעיניו בראשו רואה שבעוד עשר שנים לא יכירו את הארץ, ובעוד עשרים שנה לא תהיה נבדלת מכל ישוב תרבותי. והשאלה היא: מי יקח עליו התעודה הנכבדה הזאת לבנות את שוממות הארץ? והתשובה היא, כי אם תיבנה הארץ על־ידי זולתנו ולא אנו נהיה בניה־בוניה, לא יעמדו לנו האהבה והגעגועים אליה, ואנו, שאיננו מאמינים בנסים – נורחק מרחק רב מהגשמת שאיפתנו. שתים־שלוש עשרות השנים הקרובות הן שתכרענה בתולדות ארץ־ישראל ובתולדות העם היהודי. לא רק תקוות גדולות נשקפות לנו, כי אם גם סכנות גדולות. לעולם לא תשוב שעת־כושר זו. “אם לא עכשיו – אימתי”? זהו מומנט היסטורי גדול. והשאלה היא: היש בכוחנו לבנות את הארץ בשנים הקרובות האלה?

שאלה זו היא לכאורה שאלה לאומית צרופה – שאלת תקוָתנו ועתיד אומתנו, שאלת קיומנו וחלומנו ההיסטורי, ואין לה שום קשר עם הבעיה הסוציאלית הגדולה המנסרת בעולם. אך אם נתעמק יותר ניוָכח שגם בשאלת הגשמת הציונות אנו עומדים לפני שאלה סוציאלית גדולה: שאלת הרכוש והעבודה. נניח שהתנאים המדיניים בשביל עבודתנו בארץ־ישראל יהיוּ נוחים, דרישותינו הכלכליות המכסימליות תימלאנה ולא יהיה חסרון ברכוש יהודי הדרוש להכשרת הקרקע, להקמת המשק, לתקומת הארץ וישובה. אך לא נרחיק לכת בלי המוני עובדים יהודים שיתישבו בארץ ויבנוה וייצרו רוב בארץ. זוהי הערובה הבטוחה והיחידה שהארץ תישאר שלנו. ישנן שתי אפשרוּיות: אחת – שהרכוש הפרטי ישתרש בארץ, שכל יהודי שצרוֹר כספו בידיו יבוא הנה וישכור פועלים, וכדי להרבות רווחיו הוא ישתדל להעסיק פועלים זולים. כל רכוש פרטי דורש חופש מכסימלי לעצמו ואינו נוטה למשמעת כלשהי. בארץ־ישראל אין סביבה של המוני יהודים שמתוכם ישאב הרכוש הפרטי פועלים לעבודות הנחוצות. אותם ההמונים צריכים לבוא מחוץ־לארץ, וכלום כדאי לו לרכוש הפרטי, המחפש רק תועלת עצמית, לחכות לעובדים יהודים שיבואו מארצות הגולה, או מוטב לו לשאוב אותם מתושבי הארץ וסביבתה. קיימים שני דברים הקובעים מראש את דרך הרכוש הפרטי בהכרעתו בענין העבודה – העדפת הפועל המקומי הלא־יהודי: זוֹלוּת העבודה של הפועל המקומי ורמתו התרבותית הנמוכה. והדברים ידועים, ואין צורך להרבות דברים עליהם. שני דברים אלה נוחים מאד לרכוש הפרטי, המוצא פה עובדים שיוכל להתעלל בהם כסוחר־עבדים. העבודה לא מאורגנת, ולפועל חסר רגש של כבוד עצמי. ולדוגמה: מושבותינו לא זו בלבד שאין בהן עבודה עברית, אלא יש בהן גם עבדות; ולא רק סכנה צפויה לנו מאֶלמנט זר עויין, כי אם גם השחתה לאומית. בשום ארץ תרבותית לא מתנהגים מעבידים בפועליהם כמו בעלי־הרכוש בארץ־ישראל בפועליהם. עתה כל זה בממַדים קטנים והסכנה לא־גדולה, אבל מה צפוי לנו כשיגדלו הממדים. נתאר לנו תיאור מושלם של השתלטות הרכוש הפרטי: עשרות מושבות ועשרות בתי־חרושת שבעליהם יהודים והם מעסיקים המוני פועלים לא־יהודים בתנאי־ניצול איומים. לא רק מפני מהפכה סוציאלית של הערבים עלינו לפחד; עוד לפני שנגיע לכך, כשיראו העמים הנאורים למה הפך העם היהודי את הארץ – יבואו ויטענו כי מיקח־טועת היה בידם, כי לא התכוונו לסייע בידי מדכאי פועלים ויתחרטו על כל מה שעשו לטובתנו. אם בידי הרכוש הפרטי, ואפילו יהודי – תימסר בניית הארץ, צפוי חורבן לכל חלומנו וקלון עולמי ושוֹאה יוּמטוּ עלינו. הננו רואים איפוא עד כמה הפרובלימה הלאומית שלנו תלויה בפרובלימה הסוציאלית.

הדרך השניה היא של הפועל העברי.

מהי הדרך? הפועל היהודי למרות היותו מפוזר בארצות שונות, יש דבר המאַחד אותו, והוא הרעיון המאחד את כל המעמד העובד בעולם. הכל חדורים רעיון סוציאליסטי והכל נושאים עיניהם לתיקונים בחיי החברה, ביחוד עתה – על סף המהפכה הסוציאלית. אפילו המעמדות השליטים מוכנים עתה לתת לפועלים הנחות גדולות. והעולם לא ישוב ליָשנוֹ. גברה האמונה בהתגשמות הסוציאליסטית, ואנחנו באים להמוני הפועלים היהודים בקריאה גדולה: בואו וכוננו בידיכם את המולדת. ורק אז ימצאו דברינו הד בלבם אם נקראם לא רק לארץ אחרת – חדשה, כי אם גם לסדר־חיים חדש; לא רק לשינוי מקום, כי אם גם לשינוי חייהם, במובן הסוציאליסטי האנושי. לא עליה גיאוגרפית בלבד, אלא גם עליה סוציאלית – אם נוכל להראות להם שכאן בארץ עוד רבה השממה ויש מקום לפועל העברי לגלות את כוחות היצירה שלו ולהגשים את כל מה שחלם בגלות בלי יכולת להגשים חלומו שם.

הישנם האפשרות, הדרך, האמצעים, האמונה שאמנם פה המקום בשביל העובד העברי לכונן ולחדש בכוח יצירתו לא רק את המולדת העברית, כי אם גם מולדת לכל שאיפותיו היותר חיוניות? היש אפשרות שהמוני העובדים היהודים יבואו לכאן ויבנו את המולדת על יסודות המתאימים לשאיפותינו הלאומיות והסוציאליות? זוהי השאלה המרכזית העומדת לפנינו ברגע זה, ועליה אנו צריכים לתת תשובה. בשביל זה עלינו לפשפש בדרכנו – לבקר את עבָרנו, לסדר חיינו בהתאם למטרות הגדולות שהטילה ההיסטוריה עלינו בדור זה. יש כוח אחד המסוגל לתת תשובה לשאלה המסובכה, שלא נמצא לה עדיין פתרון – הגשר בין המשק ובין האינטרס הלאומי שלנו – והוא חֵבֶר החלוצים, העובד העברי שבא לארץ־ישראל. במעשיו במשך 15 השנים האחרונות ביקש, ביודעים ובלא־יודעים, את הדרך ביצירה סוציאליסטית נעלה, שרק על־ידיה אפשר היה להגשים את מטרתנו הלאומית. אותו קומץ החלוצים שקשר גורלו האישי בגורל הארץ, את חיי השעה שלו עם חיי עמו, שמצא את המזיגה האורגנית – ולא בצורה מופשטת בחיי יום־יום – בין שני העולמות: רעיון הגאולה היהודית והשחרוּר הסוציאלי האנושי.

הקומץ הזה יחיד היה אשר אמר, כי אם יש פתרון הריהו בידו, ואם יש דרך – הוא יכול לגלותה. וזוהי התעודה המוטלת עתה עלינו, לא רק על אלה שנתלקטו סביב דגל “פועלי־ציון” כי אם על כל מעמד הפועלים, למרות הפירודים החיצוניים בתוכו. עבודתנו היא אחת ושאיפתנו היא אחת, אף על פי ששונים הביטויים, ולא בשפה אחת נדברה. שונים היו הדברים שהבאנו מהגלות, שונה ארשת שפתנו ושונה הפראזיאולוגיה, אבל בבואנו לארץ פנינו לעבודה והיינו מאוחדים בחיינו הריאליים, ואמת אנושית חבויה תמיד לא בדברים, בלשון, כי אם בעבודה, במעשי יום־יום, שבהם השקענו כל כוחנו ומרצנו. במעשים לא היה בינינו כל הבדל. ביודעים ובלא־יודעים היינו חותרים לחוף אחד ומכוונים פעולתנו למטרה אחת – לברוא בארץ־ישראל דוגמאות של חבר־עובדים המשקיע באדמת האומה את עבודתו, כשרונותיו, כוחותיו היוצרים כדי לעצב חברה חדשה. שאיפה אינסטינקטיבית זו מפעמת בלבנו כל הזמן, וגם עתה. מהגלות הבאנו אתנו פרוגרמות שונות ורחוקות זו מזו, שהושפעו מתנאי הגלות ומחייהם של העמים הגדולים בתוכם חָיינו. שתי תנועות גדולות קמו בעם היהודי בדורות האחרונים: התנועה הציונית, המקיפה חלק גדול של העם, והתנועה הסוציאליסטית המאַחדת סביב דגלה גם באמריקה וגם ברוסיה כל המון־הפועלים היהודי. באמריקה יצרה התנועה הזאת את ההסתדרות המקצועית היהודית הגדולה, וברוסיה מילאה תפקיד חשוב ביותר בתולדות העם העברי – בהשתתפותה האקטיבית בשחרורה של רוסיה מעול העריצים, במלחמתה לאֶמנסיפציה של היהודים, ביצירת ההגנה העצמית. אוּלם לאסוננו הגדול נפרדו שתי התנועות מהיוָלדן ואף נלחמו זו בזו. עד הזמן האחרון לא מצאו הרעיון הלאומי העברי והרעיון הסוציאליסטי את חיבורם. אבל תנועה לאומית אינה יכולה להיות בריאה, חזקה ומרובת־השפעה בלי סוציאליזם, כשם שהרעיון הסוציאליסטי אינו יכול להיות פורה בתוכנו אם אינו אחוז בנפש האומה ואם אינו יונק ממקורות שפירנסו את העם העברי אלפי שנים. בתנאי הקיוּם של עמנו בגולה קשה היה למזג את שני הרעיונות האלה – הציוני והסוציאליסטי – ותחת להפרות זה את זה ולהשלים זה את זה, הם עמדו בקשרי מלחמה. גם כשנולדה מפלגתנו, שמצאה דרך למזיגה הדרושה, היא לא הגיעה לשלמות הראויה. תנאי החיים בגלות; חוסר סביבה עברית לאומית; כלכלה פגומה ולקויה; השפעת האידיאות שהיו פרי התנאים המיוחדים של העם הרוסי והיו שונים לחלוטין מתנאי חייו של העם היהודי, שמצאו להם ביטוי מיוחד בתנועה הרבולוציונית הרוסית – כל אלה הפריעו ליצירת הסינתיזה הרצויה בין הציונות והסוציאליזם. חברינו ברוסיה ינקו ביודעים ובלא־יודעים ממקורות הסוציאליזם הרוסי, שצמח בתנאיה ההיסטוריים, המדיניים והתרבותיים של רוסיה. חברינו נבצר מהם להשתחרר מכל הלך־מחשבה המיוחד לנפש הרוסית, וגם כשבאו לארץ לא יכלו בן־רגע להשתחרר מאותה מסורת ולהסתגל לסביבה החדשה, שהיתה שונה לגמרי מהסביבה בה נתחנכו לפני עלייתם לארץ. אבל לאט לאט התגבר האינסטינקט הבריא, שהתעורר עוד בגלות, וככל שנתערו בארץ והכירו את תנאיה ואת צרכיה הלכו ונשתחררו מההשפעות הזרות. כאן התחדשה מחשבתנו ומצאנו דרכים חדשות לעבודתנו. יצרנו פה בארץ מפעל שלא עלה על דעת גדול חברינו ב. ברוכוב בישבו בחוץ־לארץ. החיים הארצישראליים הם שדחפו אותנו ליצור יצירה מקורית כמו השמירה העברית, שאין למצוא אותה בשום פרוגרמה של מפלגותינו בחוץ־לארץ. לא שאלנו הנמצא דבר זה באיזה “שולחן ערוך” סוציאליסטי. ראינו שזה הכרח־חיים בשבילנו ורבים מחברינו מסרו את נפשם על כך.

באנו הנה בתור פועלים, והחילונו עבודתנו בארץ כפועלים שכירים. כל מושגינו על דבר תפקיד הפועל לא היו שונים ממושגי כל הסוציאליסטים בעולם, והם: על הפועל להילחם עם מעבידיו על שכר־עבודה גבוה יותר וכן להילחם על תפיסת השלטון המדיני, כדי לשנות את המשטר ולהפוך הקערה הכלכלית על פיה. אולם נוכחנו שלא די בתפיסת השלטון כדי להפוך את הסדר הסוציאליסטי בארץ. לא די בהריסת הסדר הקיים; עלינו לשאוף ליצירת משק לאומי חדש שיסלק את כל המעצורים המלאכותיים ויבטיח עבודה לכל דורש. תפקידנו איפוא אינו של מהפכנים כי אם של בוני חברה חדשה, של יוצרים מקוריים. את מרבית מרצנו הקדשנו לבנין, לסידור קבוצות מכל הגונים והמינים, כדי להקטין ולצמצם את שלטון הרכוש הפרטי. וכך יצרנו את הקבוצות הקיימות בארץ־ישראל; הנחנו יסוד לאותה היצירה הסוציאליסטית בזעיר־אנפין שהוא מופת ודוגמה לבנין הגדול שצריכים לבנות בארץ־ישראל.

ידענו שבעולם הגדול יש תעודות אחרות לפועלים, אך לפנינו עמדו תעודות משלנו, ובהתאם להן התוינו את דרכנו, ולמעשה ולהלכה סללנו פה דרך חדשה. ובשעת־מעבר זו לתקופה חדשה, לאור התקוות לעתיד והאחריות שהטילה עלינו ההיסטוריה, עלינו לסכם את כל עבודתנו בארץ, את כל המחשבה שהדריכה אותנו כל הימים ולסַמן מחדש את הדרך להבא, הדרך שגילינו מתוך חבלי־לידה קשים, תוך מלחמה קשה בתוכנו ובטבע הארצישראלי, ולהנחילה להמוני העובדים שבחוץ־לארץ הנושאים את עיניהם לארץ־ישראל. עלינו להראות להם כיצד יכולים הם למצוא את הדרך לעליה לאומית וסוציאלית בבנין המולדת בארץ־ישראל.

צורך גדול זה העמיד לפנינו שאלת איחוד הכוחות להכנסת סדרים חדשים בחיינו, כדי שנוכל להיות הכוח המרכזי בעבודה בארץ ולהגשים בחיים את החלום הגדול ששעת התגשמותו הגיעה. מתעוררת השאלה: כיצד נכוון את פעולותינו שיתאימו לצרכינו ולמטרתנו. עד עתה היינו על־פי־רוב נוהגים לפי השיטה של תנועת פועלים בארצות אחרות: קיים היה ארגון כפול – פרופסיונלי ומפלגתי־פוליטי. הארגון הפרופסיונלי נפוץ הרבה בארצות שונות, הוא עוסק בשאלות השעה של הפועל לסיפוק צרכיו היום־יומיים ומרכז סביבו גם את אלה מהפועלים שלא הגיעו עדיין להכרה שיש צורך בתיקונים יסודיים בחברה. ואילו הארגון המפלגתי־פוליטי של הפועלים יש לו מטרות רחוקות: תפיסת רסן הממשלה והפיכת הקערה הפוליטית על פיה. ארגוני הפועלים מבדילים בין הענינים הפרופסיונליים ובין הענינים הפוליטיים. כך בערך נהגנו גם בארץ־ישראל. היו לנו שתי מפלגות פועלים. אולם התנאים המיוחדים בארץ־ישראל – החומר האנושי המיוחד הבא לארץ והתעודות ההיסטוריות העומדות לפני הפועל העברי – מחייבים סדר אחר של ארגון הפועלים. בציבור הפועלים שלנו אין להפריד בין חיי־שעה ובין חיי־עולם. שאלות חיי־שעה של הפועל ושאלות עתיד האומה משולבות במידה כזאת, ששום פועל אינו יכול להבחין מה מעניין אותו יותר בבואו לדון בשאלות עבודתו: יסוּד קבוצה וכדומה והפרובלימות הכרוכות בזה או הענינים הכללים; הערך הסוציאליסטי הכללי או הענין הפרטי. כל הבחנה ביניהם היא רק הבחנה שבהגיון ולא שבנפש, כי הפועל החלוץ הבא הנה – הלא בא ליצור חברה חדשה, בתוכה תתקיים עבודתו הגדולה, שצרכיה לא פחות מענינים אותו. כל אותה הבחנה בין צרכי הפרט וצרכי האומה אין לה שום יסוד בחיי הפועל בארץ־ישראל, כשם שאין יסוד בחיינו להבחנה בין השאלות הפרופסיונליות והשאלות הישוביות. כשקוראים את הפרוטוקולים של ועידות ההסתדרות החקלאית מתברר שלא דנים בהן רק על דבר קופת־חולים, עניני עבודה וכדומה – שאלות הפועל באשר הוא פועל; הדיונים ברובם מוקדשים לשאלות הישוביות. למרות הנטיה להצטמצם בענינים הפרופסיונליים מתבלטת השאיפה להרחבת התחומים – לדון גם על כל השאלות הכלליות. וכן המפלגות שלנו – מה להן ולארגון קבוצות? אבל באופן אינסטינקטיבי חשות הן שעבודתנו בארץ היא עבודת בנין ואם המפלגה לא תעסוק בה אין לה זכות קיום, ועל כן עוסקות המפלגות גם בעבודה ישובית, וההבדל בין המפלגה וההסתדרות החקלאית הולך ומיטשטש, כי עניני הפועל הם יותר מדי משולבים. הענין הפרטי של הפועל יותר מדי תלוי בעניני הישוב כולו. וגם השאלה, שהיא לכאורה פרופסיונלית בלבד, היא למעשה שאלה כללית־לאומית. שאלת ההתגברות של כוח העבודה בארץ־ישראל זהו הגרעין המרכזי של כל עבודתנו פה בארץ. תנועתנו אינה מַבחינה בין פרובלימה לאומית ופרובלימה סוציאליסטית: אין הבחנה כזו בחיים, ובזה אנו נבדלים מאנשים משאר המעמדות, שהאינטרסים שלהם, בתור פרטים, אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל. האיכר במושבה, האינטרסים האישיים שלו – חשבון הכיס – ממריצים אותו לדחוק את הפועל העברי מפרדסו ולהעסיק פועלים ערבים זולים, אף על פי שלהלכה אינו כופר בשאיפות הלאומיות, אבל האינטרס הפרטי שלו סותר אותן. למעמד העובד יש אינטרס בתור עובד החי על עבודתו; אין לו צורך בניצול הזולת, בשעבודו ובעישוקו, וממילא נעשה האינטרס שלו לאינטרס של הכלל. צרכי מעמד העובד בארץ הם האינטרסים הכללים. אינטרסי העבודה של המעמד העובד העברי הם האינטרסים של העם העברי, ולפיכך בחיינו פה בארץ אין לנו שום ענינים הסותרים זה את זה. יש לנו פרובלימה אחת – הגבּרת כוחו של הפועל בבנין הארץ, ואין להבחין בין השאיפות הלאומיות ובין השאיפות הפרטיות של הפועל. אין מתרוצצות בנו שתי נשמות, אחת סוציאליסטית ואחת לאומית. אי־אפשר לשאול את הפועל העברי – מה יקר לו יותר: המומנט הלאומי או המומנט הסוציאלי? שאלה כזאת הריהי כאילו היו שואלים את הפרט: את מי הוא אוהב יותר – את אמו או את אשת אביו?

בתוך חיי המעמד העובד, המומנט הלאומי והמומנט הסוציאליסטי מתמזגים, ולא רק במחשבה, בהגיון, כי אם גם בכל עבודתנו. ודווקא משום כך איחדה ומיזגה מחשבות ושאיפות שהתרוצצו בגולה. פה אין להן מקום. מתוך אחדות הרמונית הקיימת בשאיפות הסוציאליסטיות והלאומיות, שאנו מגשימים בעבודה, נעשה ציבור הפועלים פה חטיבה אחת, למרות התרכזותו סביב דגלים שונים. ורק הפירודים הגלותיים שומרים על דגלים אלה. ברגע זה של חשבון־הנפש של העם ושל ציבור העובדים בארץ, עלינו להרוס כל אותן המחיצות המלאכותיות הקיימות ולתת לאחדות זו, שהיא כבר קיימת בנפשנו, ביטוי מאורגן. ההתאחדות היתה לעוּבדה בחיינו וצריך להפכה לעובדה בהסתדרות. יש לנו מעמד־עובדים בארץ־ישראל החי על עבודתו ויש לאַחד אותו לשם בנין ארצנו, לשם קליטת החלוצים שיבואו מחוץ־לארץ. מטרה אחת לפנינו – מטרת מעמד העובד כולו, הנבדל מכל אלה שאינם עובדים והמתקיימים מתמיכות ומניצול. אנחנו רוצים שאיחודנו ישמש יסוד לאיחוד בחוץ־לארץ לשם יצירת בנין גדול. ואם יש יסוד לתקוָתנו בעתיד הוא צריך להיבנות על־ידינו. עבודתנו בארץ איחדה אותנו, וצריך לתת ביטוי לכך. לא ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד, אלא שניהם כאחד, שבהתגשמותם יתגשם חלומנו, זהו היסוד שעליו אנו באים לבנות את ההסתדרות החדשה בארץ־ישראל.

*

כל המעמד העובד בארץ־ישראל למקצועותיו השונים: הפועלים, חברי הקבוצות, המורים, המהנדסים, הרופאים וכו', כל עובד החי על יגיעו ואינו מנצל עבודת הזולת – הוא חבר להסתדרות החדשה. אין זו הסתדרות פוליטית בלבד, ואינה הסתדרות פרופסיונלית בלבד, היא אינה הסתדרות להוצאת עתון וכדומה, זו הסתדרות המאחדת את כל האינטרסים הכלכליים, הרוחניים, התרבותיים והמדיניים של הפועלים. ההסתדרות דוגלת בהשקפה על הלאמת הקרקע. כי אם אנו שואפים לריכוז המון עובד בארץ־ישראל יש להבטיח את הרכוש הלאומי: שהקרקע יהיה רכוש העם, וכן האוצרות הטבעיים. על־ידי כוחות תנועתנו בעולם נצבור אמצעים ניכרים להקמת אותם המוסדות הדרושים להתחדשות הארץ. ההסתדרות הזאת צריכה להיות הקבלן היחיד של כל העבודות שיעשה העם היהודי בארץ. בניית מסילות־ברזל, נמלים, ניצול ים־המלח – כל עבודת־בניה גדולה שתיעשה על־ידי ההסתדרות הציונית או על־ידי קפיטל פרטי יש למסור לא לקבלנים פרטיים כי אם לאותה הסתדרות שבה מאורגנים כל הפועלים המקצועיים, וזו מוציאה לפועל, ומשום כך אנו חושבים שבהסתדרות הזו צריכים להתארגן לא רק עובדי־כפיים, כי אם גם כל אלה היכולים לעזור לנו לקבל עלינו את כל העבודות. נחוצים לנו גם מַתקיני תכניות. המהנדסים לא יהיו פקידים נשמעים לבעלי רכוש, כי אם יהיו חברינו ויתיחסו לפועלים יחס חברי; הם יהיו כפופים לרשותנו ולא לרשות הפרט. אבל לא רק עניני עבודה יהיו בידי ההסתדרות; עלינו לשחרר את הפועל מידי הסרסורים השונים העושקים את הפועל על־ידי הפקעת המחירים של צרכי הפועל. בכוח ההסתדרות נפתח חנויות קואופרטיביות, שיספקו לפועלים חיטים, שמן, הלבשה, הנעלה. נפתח סניפים בכל מקום בו נמצאים פועלים, ואם יעלה בידינו דבר זה נוכל לבנות גם אינדוּסטריה קואופרטיבית. החנויות הקואופרטיביות, המבטיחות שוק, יאַפשרו לנו לבנות בתי־חרושת קואופרטיביים לנעלים ולכל מיני מצרכים. נוכל לפתח בעצמנו ענפי־משק רבים שעוד לא פותחו בארץ, בלי להיזקק לקפיטל הפרטי. נקנה בעצמנו אניות ולא נחכה לרכוש הפרטי. זקוקים אנו לעזרה, בחומר וברוח, מאת חברינו בחוץ־לארץ. התאַרגנוּתם של פועלי ארץ־ישראל אינה מספיקה. אנו זקוקים לשותפים רבים בעבודת הבנין, ואלה נמצאים עדיין בחוץ־לארץ, ואפילו כשיבואו – לא יספיקו למלא את כל העבודה. אבל אנחנו זקוקים גם לעזרתם הפוליטית, הכספית, המוסרית, בכדי שארץ־ישראל תיבנה על יסודות סוציאליסטיים. יש להגביר את כוח השפעתנו בהסתדרות הציונית למען תלך בדרך שלנו, ולא – נאבד. כל זמן שלא יהיה כוח גדול בתוך ההסתדרות הציונית שיוכל להכריח אותה להקשיב לתביעותינו – לא תתקדם עבודתנו. הנה קראנו את הרזוֹלוּציות הסוציאליסטיות של ועידת הציונים האמריקניים בפיטסבּורג,2 שנתקבלו בהתלהבות גדולה, ומחשבאתם וַדאי היתה טהורה, הכל הובטח שם, אבל כעבור זמן שלחה הנה ההסתדרות הציונית באמריקה משלחת, וכבר שמענו מה עשו כאן באי־כוח מנסחי הרזולוציות הנ"ל שבאמריקה. אנחנו לא נסתפק ברזולוציות יפות, שאין בצדן מעשים נאותים. גם בהחלטות הקונגרס הציוני איננו בטוחים, אם לא יעמוד מעמד הפועלים בכל תוקף שלא ייעשו בניגוד להחלטות שמחליטים שם. מלבד הכוח הנחוץ לנו לעשיית כל אותה עבודה ביצירת המשק העברי, נחוץ לנו כוח פוליטי גדול בעל תוקף ציבורי בתוך התנועה הציונית שיכריח את ראשיה להגשים את החלטותיה. לא די לנו באיחוד כוחותינו בארץ; עלינו לפעול גם לאיחודם של כל הכוחות הפועלים בחוץ־לארץ, שבעזרתם ובהשפעתם הציבורית יותן לנו התוקף להציג תביעותינו מאת התנועה הציונית.

*

הסתדרותנו פה בארץ־ישראל צריכה לבוא בקשרים עם תנועת הפועלים העולמית. אין צורך להרבות דברים על הנחיצות בקשר עם כל מעמד הפועלים בעולם ועל הצורך להשתתף במוסד העליון שלו; אין זה ענין פורמלי, אלא צורך תנועתי הנובע מתוך צרכינו הסוציאליסטיים. עלינו להיות מאוחדים עם כל הסוציאליסטים בעולם במלחמתם נגד כל הבורגנים לארצותיהם, המדכאים לא רק את פועלי ארצם אלא גם עמים קטנים, ובוַדאי ישתדלו לדכא גם אותנו – העם העברי בארץ־ישראל. גם פועלי ארץ־ישראל, שלפי שעה הם מעטים, צריכים לתת ידם לארגון המקיף הסתדרויות גדולות של פועלים בארצות שונות, לכל אותם האלמנטים הנושאים את נפשם לבנות את החברה האנושית על יסודות סוציאליסטיים. גדולה השעה וכבדה האחריות ואין כופר בתוכנו בצורך לאַמץ כוחותינו ולהפסיק את המסורת החיה עדיין, לדאבוננו, בחלקים שונים בציבורנו, העומדת כצר לשאיפתנו לאיחוּד. נכבד לנו יותר מדי הרגע הזה ולא נוכל לא להתרומם ולעשות חשבון־הנפש לקראת העתיד. העבודה המשותפת העומדת לפנינו, הרצון לאיחוד ותקות העתיד צריכים להמריצנו להתגבר על מסורת הפילוג, לעקור אותה מלבנו, כדי שבכוחות משותפים נוכל להמשיך בעבודת היצירה שלנו ולשתף את כוחות תנועתנו שבחוץ־לארץ.


 

דברי תשובה

בנוגע לשאלת הלשון, שהועלתה לא במקומה. אילו נשארנו כמקודם ולא היינו מתאחדים, יש לנו תשובה ברורה ומוחלטת; תשובה להלכה ולמעשה: בשבילנו אין שאלת הלשון. עמדתנו ידועה לכל: אנו דורשים – עברית. וכמובן, בלכתנו להתאחד לא ויתרנו על הפרינציפ הזה, כשם שלא ויתרנו על הפרינציפים הסוציאליסטיים. אין לנו שום שפה אחרת מלבד עברית. אך מבינים אנו שיש המונים רבים שטרם יודעים את השפה, ורצוי לנו שיבואו לכאן. יודעים אנו הקושי הזה. אבל אנו רבולוציונרים – אנו עושים מהפכה בחיינו, המהפכה הגדולה ביותר שנעשתה בדברי ימי העולם; ואין אנו בונים את עתידנו על כוחות שליליים, על אי־ידיעה, אלא על כוחות היצירה בעם, בחלק הפורה ביותר בעם – ביחוד על העובד. יודעים אנו שיש בעמנו שאינם יודעים לגמרי את השפה, אך בטוחים אנו שאלה שידעו להתגבר על המעצורים ולשנות את כל סדר חייהם – ידעו להתגבר גם על אי־ידיעת השפה. הם ילמדו אותה. זהו הפתרון. אי־ידיעה – כוח שלילה, ואנו נתגבר עליה בכוחות החיוביים שיש לנו גם עתה, וגם להבא אין לפחד ממנה. אין כאן שאלה של שלילת החופש. אף אחד מאתנו לא יגיד שמי שאינו ידוע את השפה – ייאָלם. אַבסורד! באסיפה זו, שרוב חבריה מדברים עברית וקנאים לעברית, לא הגבילו את חופש הדיבור של חברים שאינם יודעים עדיין את השפה. בעבודת היצירה שלנו אין שאלת שפה, ואינה קיימת לא בענין ההתאחדות ולא בענין המפלגה. עומדים אנו על נקודה זו ואין כוח שיזיז אותנו ממנה.

*

הועדה3 שעיבדה את הפּלטפורמה של האחדות פירסמה אותה בחוברת, והכל יודעים את תכנה, ולכן לא עמדתי על פרטים. וצר לי שהנואמים לא עמדו על העיקר – על היסוד המונח בהצעת החוברת הזאת. שההסתדרות החדשה צריכה להשתתף במשרד הברית העולמית של “פועלי־ציון” – יש בחוברת. על קשרים עם האינטרנציונל – יש. לוַתר על סוציאליזם, זאת אומרת לוַתר על כל שאיפותינו הסוציאליסטיות. ואם כן – מה מעשינו כאן? כלום נשאיר הכל לאדונים לוין־אפשטיין4 וחבריו שהם יכוונו כל העבודה. אנו אומרים: בציונות המתגשמת רוצים אנו, בכוח עליה עממית רחבה ומסודרת, לברוא כאן חברה סוציאליסטית. עיקרי האמצעים הדרושים להגשמה – ישנם בחוברת. אפשר לתקן פה ושם, אבל היסוד ישנוֹ. רוצים אנו שההתאחדות שלנו תהא ציונית־סוציאליסטית. אבל החידוש שבהתאחדות אינו בפרינציפ הסוציאליסטי; ואין שום חידוש בשאיפה להנחיל את השפה העברית לכל העם. כל זה ידוע מאז. החידוש העיקרי הוא בסדר האורגניזציוני שאנו מציעים. לא מפלגה פוליטית לחוד והסתדרות מקצועית לחוד רוצים אנו ליצור, כי אם לסדר את כל המעמד העובד, שאינו חי על האֶכספלואטציה של הזולת – בהסתדרות אחת, ללא מחיצות. אנו הולכים לאַחד כל הכוחות היוצרים העובדים, החיים מעבודה עצמית, גופנית או רוחנית, ולאַרגנם לפי משלח־ידם. עיקר כוחו של הפרוליטריון בהיותו יוצר פרודוקטיבי בארץ. בלעדיו אין החברה יכולה להתקיים. זהו כוחה ובסיסה הטבעי של החברה. אבל איננו רוצים הסתדרות חקלאית בלבד או ארגון מקצועי צרוף אחר. בארצות אירופה מקובל שהארגונים המקצועיים הבלתי־מפלגתיים שאין להם מטרה סוציאליסטית – הם ריאקציוניים, וחוג מבטם צר מאד. באמריקה הארגונים המקצועיים אינם מתערבים בפוליטיקה, והם מצטמצמים בשאלות יום־יומיות וגם בעבודה זו אינם מצליחים ביותר. גם בארצות אחרות האגודות האומנותיות מתנגדות לעבודה פוליטית. בארץ דרוש איחוד התפקידים ואיחוד כל העובדים, בכל המקצועיות, גם הגופניים וגם הרוחניים. רצוננו שהפועלים המסתדרים יהיו בהסתדרות כללית העומדת על פרינציפ הכלליוּת. הפרינציפים האלה קבועים בתוך ההצעה. מה יעשו אלה שאינם סוציאליסטים ואינם לאומיים? נענה להם מה שהטריידיוניונים עונים לבלתי־מאורגנים. הפועל הבלתי־מאורגן מפריע לאינטרסים של הפועלים ואין מתחשבים אתו, רק במידה שיבין וייכנס להסתדרות; ביחוד אצלנו, שאין המון פועלים כאלה – שהם מתנגדים לאידיאלים, הציוניים והסוציאליסטיים, מלבד קומץ קטן מאד. באנו לא רק ברעיון הצורך באיחוד, כי אם גם מתוך הכרה שכבר בָּשַׁל אצל כל הפועלים. ובאמת ראינו בכל מקום בארץ שהפועלים הסכימו לפרינציפ האיחוד ולהשתתפות בו. גם אלה שהתארגנו רק כדי להשיג עבודה, לא יעזבו את הארגון מתוך פרינציפ. וכזה הוא המצב גם בערים, שבהן רוב הפועלים אינו מסודר. הארגון על יסוד פרופסיונלי בלבד לא יתן קיום לפועל. אבל אנו5 נִתֵּן יסודות יותר רחבים לארגון ונשתף את הפועלים העירוניים עם הציבור האקטיבי בארץ־ישראל, נתן להם תוכן רוחני רחב מאד, ועל־ידי זה נחזק גם את הארגון המקצועי. זהו החידוש העיקרי שלנו. וממילא בטלות כל השאלות: עם מי אנו מתאחדים? זוהי שאלה של ריאוֹרגניזציה בסידור הפועלים בארץ־ישראל, המתאימה לדרישות הארץ. מה שאנו באים לחדש הוא צורת האיחוד, ודבר זה ניסחנו בחוברת זו. קבענו שתי הנחות כלליות: שלילת המשטר הרכושני הקיים, בניה על יסודות הפרינציפ הלאומי־ציוני. והעיקר הוא לא הפרינציפ המופשט. אין אצלנו הציונות והסוציאליזם שני אידיאלים שתכנם עיוּני. הננו ממזגיםאותם על־ידי בריאת חברה סוציאליסטית עברית בארץ־ישראל. זוהי מטרתנו בציונות, וזהו הסוציאליזם שלנו. זוהי הפּרוגרמה העיקרית שלנו. ואשר לצד האורגניזציוני: לפי שעה קראנו לאיחוד – “אחדות העבודה”, אבל אפשר לשנות את השם. נדמה שחברינו חושבים שענין השם הוא חשוב מאד, אף על פי שאין ערך אלא לתוכן. בכל זאת אולי חשוב מאד, מטעמים אחרים, שבשם האיחוד יובלט שזוהי הסתדרות סוציאליסטית. אבל נוכל לשנות את השם. נחליט על כך היום או בועידה הכללית.

*

ההסתדרות שאנו באים ליסד תהיה הסתדרות מעמדית: לא כל אחד יכול להצטרף אליה, כמו למפלגות והסתדרויות אחרות, הרוצות להכניס את כל העם. לנו אין פרטנזיה כזאת, ואנו אפילו מתנגדים לזאת. אנו רוצים לארגן בהסתדרות רק אותם החלקים שאינם חיים על הניצול. ההסתדרות היא חברה מעמדית, סוציאליסטית. שאיפתנו לאַחד עד כמה שאפשר את כל המעמד העובד, ואנו קובעים מי הם העם העובד. בשוּרה ראשונה הפועלים השכירים העובדים במשק הפרטי. לא היינו רוצים לתת דריסת־רגל לרכוש הפרטי, אולם לעת עתה לא נוכל לבטלו, וגם במשק הפרטי יהיו פועלים עברים; והרי גם עתה סוף סוף יש פועלים עברים במשק הפרטי. אחריהם העובדים במשק הלאומי, בקבוצות ובקואופרטיבים. וּנאַרגן לא רק עובדים פיסיים, כי אם גם את כל העובדים בעלי האומנויות החפשיות. בתוך הארגון תתקיים הסתדרות המורים, שהם אחרי הפועל הכּוח החזק ביותר בארץ־ישראל. יקומו איפוא בהסתדרות אגודות אומנותיות לפי משלח־היד. גם העובדים בחקלאות, בקבוצה, יתארגנו בהתאחדות זו. ההתישבות החקלאית אינה עומדת מחוץ למפלגת־המעמד. היא חלק ממנה. גם אותם בעלי האומנויות החפשיות שעוד לא הסתדרו באגודה אומנותית יצטרפו לאיחוד. זהו החידוש שלנו. מכלל סמכויות ההסתדרות תוּצא כל שאלה פילוסופית־עיונית. יש בתוכנו זרמים שונים: סוציאל־דמוקרטים, סוציאל־רבולוציונרים, סינדיקאליסטים – כל אחד חפשי בדעתו ותינתן לו רשות לבאר בעתונותנו את דעותיו מנקודת־מבטו. איננו מחייבים את חברינו למחשבה אחת. ההסתדרות תכיל בתוכה דעות שונות במסגרת עיקרים יסודיים משותפים.

*

בנוגע להשגות החבר בלומנפלד, התובע לקרוא להסתדרותנו “התאחדות הפועלים הסוציאליסטים בארץ־ישראל”. חבל שאינו יודע אנגלית. בשפה זו “עבודה” אינה רק שם הפעולה הנעשית, כי אם גם שם קיבוץ הפועלים העוסקים בעבודה. רוצים אנו להכניס את המושג הזה ללשוננו. רוצים אנו לבנות את הארץ ככל האפשר לא כפועלים שכירים, כי אם כעובדים חפשיים. עבודה – מושג רחב יותר מאשר פועל. ניסוח זה אינו מנקודת־מבט בלשנית אלא סוציולוגית.

אני מציע להחליט לקבל ביסוד את הצעה על איחוד כל כוחות הפועלים וכן על הצורה הארגונית של האיחוד ולהשאיר לועידה הכללית את שאלת השם.


 

לקראת יצירת ההסתדרות

באסיפת פועלים בחיפה, 22 בדצמבר 1962, במלאות ארבעים שנה להסתדרות


לא הייתי נוכח בועידת היסוד של ההסתדרות, כי נשלחתי אז יחד עם קפלנסקי עליו השלום, מטעם “אחדות העבודה”, ללונדון בשליחות מדינית למפלגת העבודה. אולם השתתפתי בחבלי הלידה של ההסתדרות מראשיתם – והללו נמשכו כשלוש שנים – ובועידה השניה של ההסתדרות, בכ“ג שבט תרפ”ג, מסרתי דין־וחשבון על פעולת ההסתדרות בשתי שנותיה הראשונות, שנמשך שש שעות ונפסק בתחילתו על־ידי הופעתו של פרופסור אלברט איינשטיין בועידה, שאמר: “בהערצה רבה ובהשתוממות ראיתי בירושלים את עבודת הבנין שלכם והוגד לי, שהולכים אתם לבנות הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת. נוכחתי לדעת, שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידכם”. בשני משפטים אלה מיצה גאון האנושות במֵאה העשרים את יחודה של הסתדרות העובדים ויעודה. אין ספק, שעד הקמת המדינה – ואיני יודע אם איינשטיין חלם עליה והאמין בקיומה – היתה ההסתדרות היצירה הגדולה ביותר בישראל, גם בארץ וגם בעם. אני מפקפק אם גאון המדע בדורותינו שיער, שמשלושת חברי הנשיאות בועידה ההיא, שהוא נכח בה, יהיה אחד מהם הנשיא השני במדינת ישראל, אחד – היושב־ראש הראשון של הכנסת, והשלישי – ראש־הממשלה הראשון בישראל. מובטחני, כי שלושת חברי הנשיאות האלה לא העלו כלל וכלל דבר כזה על דעתם. ואף־על־פי־כן אני יודע, כי יוזמי איחוד הפועלים לפני יותר מארבעים שנה – אם כי מספר הפועלים העברים אז לא הגיע אלא לאלפים אחדים – ידעו היטב מהו היעוד ההיסטורי של הפועל העברי בארץ־ישראל. בועידת האיחוד הראשונה, שנתקיימה בפתח־תקוה, כשנתיים לפני יסוּד ההסתדרות, נתקבלה החלטה הדורשת: “ערבות בינלאומית ליסוּד מדינה עברית חפשית בארץ־ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא־כוחו של חבר־העמים”. עד כמה שידוע לי היתה זו ההחלטה הראשונה, שנתקבלה אי־פעם באיזו מפלגה ציונית שהיא, על מדינה יהודית בארץ־ישראל.

הדין־וחשבון שלי בועידה השניה של ההסתדרות סיימתי בהגדרה על מהותה של ההסתדרות:


"הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירות וכמוסות כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ. "תנועתנו, תנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו. "בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקוה וחזון יונקים הם. “עשרות דורות של מאוַיי־הגאולה וחבלי־משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעוֹרים בתנועתנו, בתנועה זו, שראשיתה העליה מהגולה, ואחריתה בעבודה בארץ – מי ישורנה”.


לפני שבועות אחדים ציין חבר צעיר, כבן 22, מקיבוץ עין־גב, באסיפת צעירים בבית ברל, את ההבדל בין הדור הצעיר, בני גילו, שגדלו ונתחנכו במדינה, ובין הקשישים שהגיעו לגיל בגרות לפני חידוש המדינה. הוא אמר דבר שכדאי להרהר בו, אם כי אינו נכון במאה אחוזים: “לכם, שגדלתם ונתבגרתם לפני קום המדינה – טען – הקמת המדינה היתה בגדר נס. ואילו לי ולבני גילי, שגדלנו מילדותנו או מנעורינו במדינה (הוא היה בן תשע בהכרזת עצמאותנו) המדינה היא דבר טבעי, שאין בו שום פליאה”.

גם חבר ההסתדרות בימינו מקבל כדבר טבעי קיומו של ארגון זה, יחיד במינו, המונה למעלה משבע מאות אלף חברים. אולם החברים שהיו ביסוּד ההסתדרות, וכמה שנים לפני יסוּדה, ידעו בכמה קשיים וּויכוחים פנימיים, ובכמה ספקות והתלבטויות, קם ארגון זה. אבל היתה אז הרגשה שהפועל העברי בארץ נושא שליחות היסטורית גדולה, גם לאומית וגם חברתית; והרגישו שלשם כך עליו ללכד שורותיו ולפעול מתוך אחדות פנימית, אחדות שלמה, כוללת: מקצועית, תרבותית ומדינית כאחת. זה היה הרעיון של “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה באדר תרע“ט (1919). בקובץ “אחדות העבודה”, שהופיע ביפו בשנת תרע”ט, מסופר:


“שאלת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל להסתדרות אחת הוצגה לראשונה בכל מלואה בתוך גדוד המתנדבים הארצישראלי; השאלה נתעוררה לרגל פגישת חברים מ’פועלי־ציון' שבארץ־ישראל (אשר עלו בגדודי המתנדבים האמריקנים) עם חברי הסתדרות הפועלים החקלאים אשר בגדוד הארצישראלי. בפגישות השונות, בשיחות ובמעשים נתגלתה הבנה הדדית בשאלות היסודיות של חיי העבודה ועתידה, של בנין הארץ על־ידי העובדים וברוח העבודה הסוציאלית, של יצירת תרבות עברית עממית, של איחוד הכוחות בגולה לבנין העם ברוח הציונית־הסוציאלית, וההכרה של נחיצות איחוד הכוחות לפעולה משותפת – נתחזקה בגלל הרגשת החשיבות המיוחדת של המצב הנוכחי, לקראת העבודה הצפויה לנו. במדבר תל־אל־כביר, מקום חנייתם של הגדודים, היו השאלות מתבררות בקבוצות, קבוצות. באסיפות פומביות נקראו הרצאות בנידון על־ידי ד. בן־גוריון וברל כצנלסון. סודרה גם ועדה, אשר אליה נכנסו חברי ‘פועלי־ציון’, ‘הפועל הצעיר’ ובלתי־מפלגתיים – לעבד את תכנית האיחוד”.


רעיון איחוד פועלי ארץ־ישראל קדם אצלי לעלותי לארץ. בן־עירי, שלמה צמח, שעלה שנה לפנַי, היה יחד עם עוד שלושה מבני־עירי ממיסדי “הפועל הצעיר” בראשית 1906. באמצע 1906 הוא חזר לזמן־מה לפלונסק וסיפר לי על “הפועל הצעיר”. אני הייתי אז חבר “פועלי־ציון”. בשיחה התברר, שאין בינינו כל חילוקי־דעות והסכמנו לאחד “פועלי־ציון” ו“הפועל הצעיר” בארץ. הדבר לא נסתייע, אולם בועידת־היסוד של “פועלי־ציון”, בסוכות 1906 במלון “ספקטור”, הרציתי על יסוד הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ. נתעורר ויכוח לא על עצם רעיון ההסתדרות הכללית, אלא אם לכתוב בפירוש הסתדרות של פועלים יהודים – או של פועלי ארץ־ישראל (כלומר גם ערבים). ישראל שוחט היה מהראשונים שתמך בדעתי לפרש הסתדרות כללית של הפועלים היהודים בארץ. אחרי ויכוח ארוך הוחלט ברוב גדול שייאמר בפירוש “הסתדרוּת כללית של פועלי ארץ־ישראל”.6 נסיון ראשון לארגונה נעשה בפתח־תקוה בתרס"ז (1907), אולם “הפועל הצעיר” התנגד לכך.

כשחזרתי, יחד עם י. בן־צבי, מגלות אמריקה עם הגדוד העברי ונפגשנו בתל־אל־כביר עם הגדוד הארצישראלי שבו שרתו ש. יבנאלי, ב. כצנלסון, דב הוז, א. גולומב, ל. שקולניק־אשכול ורוב פועלי ארץ־ישראל – נזדמן לידי הקובץ “בעבודה” ובמו מאמר של ברל כצנלסון בשם “לקראת הימים הבאים”. קראתיו ושמחתי לראות, שאנו תמימי־דעים בכל השאלות שנגע בהם המאמר. מיהרתי אל ש. יבנאלי (היה בלתי־מפלגתי), שהכרתיו עוד מעבודתנו במושבות הגליל (הוא עבד ביבנאל, ואני עבדתי בסג’רה, אבל נפגשנו יחד ונתידדנו), ואמרתי לו: “קראתי דברי ברל, ואיני רואה כל יסוד להיותנו נפרדים זה מזה”. לפי הצעתו נפגשנו עם ברל ובפניו חזרתי על דברי. בגדוד הארצישראלי היו כמה חברים מ“הפועל הצעיר”, שמרדו בהחלטת מפלגתם נגד ההתנדבות לגדודים, ביניהם היה ל. שקולניק, וברל הציע להיפגש עם אנשי “הפועל הצעיר” באהלו של שקולניק. נפגשנו – והוחלט על עריכת אסיפה פומבית בענין זה, ושנינו, ברל כצנלסון ואנוכי, דיברנו על איחוד כללי וכולל של פועלי ארץ־ישראל. הדברים היכו גלים בגדודים, והד הדברים הגיע גם לארץ.

כשקיבלתי חופשה ושבתי לארץ־ישראל נפגשתי עם י. שפרינצק ושוחחתי אתו על האיחוד – אבל לא עלה בידי לרכוש אותו לרעיון זה. לאחר שסתרתי כל נימוקיו נגד האיחוד, אמר לי: “יש לנו סגנון אחר מאשר ל’פועלי־ציון', ולא נוכל לוַתר על סגנוננו”.

באותו זמן נתעוררה גם יזמה מקבילה – לאַחד שלוש הסתדרוּיות הפועלים החקלאיות שהתקיימו אז בנפרד: הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון והסתדרות פועלי הגליל. נבחרה ועדה לאיחוד שלוש ההסתדרויות האלה להסתדרות ארצית אחת, וגם לברר אפשרות איחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל.


“חברי הועדה פנו לועדים המרכזיים של מפלגות ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי־ציון‘, בדבר עיבוד תכנית משותפת לאיחוד פועלי ארץ־ישראל. לועדה עצמה לא היתה כל תכנית מוכנה. ‘הפועל הצעיר’ הסתלק מהשתתפות בבירור השאלות ועיבוד התכנית בהודעה, שהוא אינו נכנס בשום משא־ומתן, היכול להעמיד על הפרק את שאלת ביטול המפלגה או טשטושה. ‘פועלי־ציון’ הסכימו לבירור השאלות, ואחרי ישיבות אחדות משותפות הסתדרה ועדת־האיחוד, אשר עליה היה לעבד הצעת התכנית ולברר את הרעיון ברבים. לועדה נכנסו: ד. בן־גוריון, י. בן־צבי (“פועלי־ציון”), י. טבנקין, ש. יבנאלי, ב. כצנלסון וד. רמז (בלתי־מפלגתיים), שחתמו על הצעת תכנית האיחוד שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון בשם ‘התאחדות מעמד העובדים בארץ־ישראל – אחדות העבודה’. "בהתאם לעבודת הועדה הוחלט לקרוא: על פי הזמנת הועדה החקלאית – ועידה כללית של הפועלים החקלאים; על־פי הזמנת ועדת האיחוד – ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל, בעיר ובכפר, ושל המתנדבים בגדודים מאמריקה, מקנדה ומארגנטינה. “מפני מפריעים חיצוניים אשר לא פסקו היתה הועידה הולכת ונדחית מפעם לפעם, עד אשר סוף־סוף עלה הדבר לסדר בפתח־תקוה את הועידה של ההסתדרות החקלאית ביום כ”ד אדר א’ תרע”ט, ואת הועידה הכללית – תיכף לאחריה, בימי כ"ו–ל' אדר א‘. "לועידת ההסתדרות החקלאית בפתח־תקוה קדמו ביפו ועידות של שתי המפלגות: ‘פועלי־ציון’ ו’הפועל הצעיר’. הראשונה נתקיימה בהשתתפות החברים שבאו כמתנדבים מאמריקה וקנדה והיתה פתוחה לקהל. על תכנית האיחוד הרצה ד. בן־גוריון. אחרי ויכוחים סוערים ומשא־ומתן רב נתקבלה הצעת האיחוד פה אחד, בתוספת הצעות לשינויים בשם ובתקנות. ועידת ‘הפועל הצעיר’ היתה סגורה, והחלטתה לא נתפרסמה בקהל עד לשעת היאסף הועידה החקלאית. "הבחירות לועידה החקלאית עבור בכל מקום לפי סיסמה אחת: בעד האיחוד או נגדו. כל עשרים וחמשה אנשים שלחו ציר לועידה (יצאו מן הכלל הנקודות הישוביות הקטנות, שהותר להן לשלוח ציר גם בחצי המספר הנ"ל). נבחרו בסך הכל 58 צירים לועידה החקלאית. מהם נבחרי ‘פועלי־ציון’ – 19, נבחרי ‘הפועל הצעיר’ – 11, בלתי־מפלגתיים (בהם גם חברי “הפועל הצעיר”, מחייבי האיחוד) – 28. “בועידה הכללית של פועלי העיר והכפר השתתפו 81 ציר; מהם – 47 צירים חקלאיים, 15 צירים עירוניים, 19 צירים של החיילים המתנדבים שהגיעו מחוץ־לארץ. כולם יחד היו באי־כוח של 1871 איש” (קובץ “אחדות־העבודה”, 1919).


לפני הועידה אירעה תקלה. בישיבת הועד הזמני (כך קראו אז למה שנקרא אחר־כך הועד הלאומי של יהודי ארץ־ישראל) עמדו לבחור ששה צירים שיצטרפו למשלחת ההנהלה הציונית לועידת־השלום, העתידה להתכנס ולהחליט על גורל הצהרת בלפור והמנדט הארצישראלי. היה הסכם חשאי ששנים מהששה יהיו פועלים: אחד מ“הפועל הצעיר” ואחד מ“פועלי־ציון”. המועמד של “הפועל הצעיר” היה י. וילקנסקי, המועמד של “פועלי־ציון” – אני. אנחנו כולנו הצבענו בעד וילקנסקי ושאר ארבעת הצירים “הכלליים” המוּסכּמים. אולם הפועלים הבלתי־מפלגתיים – ובראשם י. טבנקין – סירבו להצביע בעדי, ולא מפני שהתנגדו לי אישית; להיפך, היחסים בינינו היו מאד חבריים, אלא לא רצו להצביע בעד מועמד של “פועלי־ציון”, ונמנעו מהצבעה, ועל־ידי־כך נבחר במקומי האיכר אייזנברג מרחובות. רבים מחברי, שלא היו מלכתחילה נלהבים לאיחוד, אמרו לי: “אתה רואה מי הם? ועם אלה אתה רוצה להתאחד”. והאיחוד הועמד בסכנה. אני עניתי לחברים: “אתם רואים מהו הנזק של פירוד? כשנהיה מאוחדים לא יקרו דברים כאלה”. תמכו בי בכל כוחם בעמדה זו – י. בן־צבי, רחל ינאית וד"ר ואלדשטיין. הקרע נתאחה והמשא־ומתן על האיחוד לא נפסק.

תחילה, כאמור, נתקיימה ועידת הפועלים החקלאים. בועידה היו מיוצגים כשבע או כשמונה מאות פועלים חקלאים. שנים מצירי “הפועל הצעיר”, שלמה לביא ובן־ציון ישראלי, הצטרפו, בניגוד למפלגתם, למחייבי האיחוד שבקרב הבלתי־מפלגתיים. הויכוח הגדול על האיחוד נתקיים בועידה זו. הרצאת היסוד בראשית הועידה נישאה על־ידי ברל כצנלסון והיא נתפרסמה במלואה בקובץ “אחדות העבודה” משנת 1919 בשם “אחדות העבודה”. עיקרי רעיונותיו, שלא נתישנו גם בימינו אלה, נתמצו בדברים אלה:


“הוויתנו כיום, אחרי התמזגות מודרגת של שנים, מאפשרת את האיחוד. השאיפה ליצירה, פעולה פוריה ושלֵוה, מחייבת אותי, אולם רב יתר מחייבת את איחודנו העליה החדשה. כל מה שהיה לנו עד עתה: ביל”ו, הפועלים והאיכרים הראשונים, תנועת העבודה, השמירה, הדיבור העברי, ההתנדבות לגדוד – כל זה הוא רק זעיר־אנפין לעומת התקוה; בת־קולה של הגאולה דופקת בכוח ועוז על הלבבות ופותחת שערים. אולם הארץ, הארץ – התדע היא לקבל את עוֹליה שָׁביה? להלכה מוסכם הדבר, אולם מה רב המהלך מן ההסכמה ועד ההגשמה. להגשמת רעיונות של מחר נחוצים מניעים כבירים. נחוץ להתגבר על הֶרגלים, הקבַּלַת פני העליה החדשה תדרוש לא רק אמצעים כספיים ענקיים – כי אם גם רצון והבנה, יחסי־אדם ועזרת־רֵעים. אולם איך תיעשה עבודה זו? האפשר לתאר כי תיעשה אף היא כנופיות כנופיות, כששנים או חמישה אוחזים בטלית? הנפגוש את העולה במחיצות, בשאלת מי אתה, מאנשי שלומנו? נתאחד ואל נשאיר כל סדק לכניסת רוחות פשרה ורפיון לאומי. פירצה קוראת לגנב. לנו, לכלל הפועלים המאוחד, אין להיסגר מפני הרוחות החדשות המנשבות. שלשלת ההיסטוריה היא אתנו – וכל החוגים אשר בתוכם מפכים מעינות החלוציות ועליית העבודה הם בעלי־בריתנו הטבעיים. רצון האיחוד עוד מרחיק – צפונה עוד התקוה לרכז סביב לפועל המאוחד בארץ את פזוּרי הרוחות בגולה הנאמנים לעבודה ולשאיפותיה בארץ. כיצד ייבנה האיחוד הסידורי של פועלי ארץ־ישראל? – על יסוד האחדות שבחיים, לא על יסוד של סעיפי אמונות והלכות דעות. כל תנועת שחרור דורשת חירות מחשבה והרגשה. השאיפה המאחדת היא: ליצור את חיי העם העברי בארץ־ישראל כקהילת עובדים בני־חורין ושָׁוֵי־זכויות, החיה על יגיעה, שַליטה ברכושה ומסדרת עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה. יסודותיה: הלאמת הקרקע, הון לאומי ליצירת המשק ולמלוה לעובדים. עליה עממית, קבוצות־עובדים חפשיות המנהלות את עבודתן ברשותן, תנועה חלוצית המפלסת בחייה דרכים לעם, תחיית הלשון העברית והנחלתה לעם, תרבות עממית מקיפה".


אחרי הרצאת ברל החל הויכוח. תחילה סירבו חברי “הפועל הצעיר” להשתתף בויכוח עד שקם יבנאלי ותבע בכוח רב ובהתרגשות עמוקה מחברי “הפועל הצעיר” שיבררו מהו הבסיס המוסרי המבדיל אותם מן הרוב. אליעזר יפה ויוסף שפרינצק ענו ליבנאלי:


“התוַכחנו בינינו. שלושה חדשים היו ימי בירור טרגי בינינו. הבסיס המוסרי להתבדלות הוא מתוך הכרה ואמונה בכוחות עצמיים. יש מחיצות, ואין בכוח אמירת ‘אמן’ להפיל את המחיצות. אף רגע איני מטיל ספק בכוונתכם הטובה, אבל זהו רק אֶכספרימנט שאין אנו מאמינים בו. אנחנו קבוצת אנשים המקושרים על יסודות מסוימים לנו: עבודה ושפה; תגידו כי התוכן אחד הוא, אולם ההבדל הוא בסגנון”.


י. טבנקין ענה לדברי שפרינצק:


“עד עכשיו היו לנו קבוצות בודדות בארץ, ואם המפלגתיות הרעילה את חיי הקבוצות בארץ, הפריעה לפעולת הסתדרות העבודה הישובית, עיכבה בעד התפתחותה החפשית – מה יהיה בעבודה הישובית הרחבה העומדת לפנינו? אם עבודתנו הישובית, המדינית, התרבותית היא אחת, משותפת לכולנו, אם במקצועות אלה של פעולה ציבורית אין בינינו הבדלים – ואין אתם יודעים להראות על הבדלים כאלה – אזי ביטול הפילוג הישובי, המדיני והתרבותי הוא חובה. נחוצה לנו עתונות אחת אשר תדבר בשם כולנו; הפירוד כרגע הוא רק פרי המסורת – מפני שזה קשה אפילו לתפוס אותו”.


שלמה לביא אמר:


“לי ביחוד, בתור חבר של ‘הפועל הצעיר’, קשה ההרגשה שאני עומד להיפרד ממסיבתי. אבל מרגיש אני שעלי לעשות זאת. עלינו להתאחד בכדי להפיל את הקירות האלה אשר אינם נותנים לנו להבין איש את רעהו. יש לנו, לכולנו, רק דבר אחד: גאולת העם והארץ. מה שמחוץ לזה – אינו יכול לעמוד בפני איחודנו”.


תוך כדי המשך הויכוח הכניס פרנקל בשם “הפועל הצעיר” הודעה, וזו לשונה:


“ועידת ‘הפועל הצעיר’ מיום כ”ב–כ“ג אדר מאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצת ראשון־לציון, האומרת, כי ‘אין הועד המרכזי נכנס במשא־ומתן של איחוד כזה אשר יש בו טשטוש המפלגה’ – אולם מציעים, לשם התאמת הפעולה ואיחודה נוצר מוסד מכַוון (רגולטיבי) בצורה של משרד עבודה מאוחד. חוג הפעולה של משרד העבודה הוא: א) להביא לידי התאמה את הפעולות הנעשות על־ידי המפלגות וההסתדרויות השונות במקצוע העבודה, מתוך הסכם ואינפורמציה הדדית; ב) המשרד המאוחד מביא במקרים האפשריים לידי הבעה משותפת את רצונו המשותף של כל ציבור הפועלים וחלקיו המאורגנים בשאלות ידועות; ג) החזקה והנהלה של מוסדות משותפים לכל פועלי הארץ במושבה ובעיר, כמו לשכת עבודה מרכזית וכו'; ד) משרד העבודה המאוחד נוצר על־ידי ביאת־כוח שווה מצד ‘הפועל הצעיר’, ‘פועלי־ציון’ וההסתדרות החקלאית. הרחבת המוסד הזה נעשית בהסכם הדדי מוחלט של שלושת החלקים הללו”.


י. טבנקין השיב להצעה של “הפועל הצעיר”:


“אנו הצענו הצעת איחוד. ‘הפועל הצעיר’ הציע הצעה של פירוד. הרכבת משרד העבודה, זה שהוצע פה, אינו מתאים לדרישות האלמנטריות של שויון כללי. כי חבר המפלגה ישתתף פעמיים בבחירת ביאת־כוח הפועלים: גם על־ידי המפלגות, וגם בתוך ההסתדרות. יש בהצעה זו גם הבטחת ההגמוניה של המיעוט, כי אין הרוב מכריע במשרד זה, כי אם רק הסכמת המיעוט. ויש גם ביטול המוסד כולו. ממה נפשך: אם אין חילוקי־דעות – למה הפדרציה? ואם יהיו – הלא אי־אפשר יהיה להחליט כלום ולפעול מבלי להסכים תמיד למיעוט, איזה שלא יהיה”.


הצעת האיחוד, כפי שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון, הועמדה להצבעה שמית, ונתקבלה ב־48 קולות, בהימנעות צירי “הפועל הצעיר”, שנתכנסו שוב לדון בשאלת האיחוד.

מיד אחר־כך נפתחה ועידת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל, מן הכפר ומן העיר. היו מיוצגים 1871 איש. זה היה בכ' אדר תרע"ט (1919).

אחרי ויכוח של יומיים נתקבלה התכנית פה אחד, אך התעורר ויכוח חריף על השם. אחדים מ“פועלי ציון” עמדו בכל תוקף על כך, שהאיחוד ייקרא בשם “מפלגה”. ברל והבלתי־מפלגתיים תבעו בכל תוקף השם “התאחדות”. הדבר היה בחמש לפנות בוקר, ובגלל שאלת השם עמדה הועידה בפני התפוצצות. הייתי יושב־ראש, והחלטתי להפסיק הישיבה, כדי שהצירים ינוחו ויירגעו. הדבר הועיל. כשנתכנסנו שוב בעשר בבוקר נתקבל השם “התאחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל – אחדות העבודה”. הועידה הבינה שיש לשים הדגש על אחדות, כפי שאמר אז י. טבנקין:


“אחדות מעמד העובדים בארץ הוא הוא התנאי הראשון ההכרחי, שהוא יותר מציונות, ויותר מסוציאליזם וכו' – למען יוכל מעמד העובד העברי להיות ברבות הימים לעם עובד עברי”.


יסוד “אחדות העבודה” בשנת 1919 היה מפעל־האיחוד החשוב והראשון בתנועת הפועלים בארץ, הראשון ולא האחרון, והוא שהביא לידי הקמת הסתדרות העובדים הכללית, שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת, שכן גם “אחדות העבודה” עצמה היתה יצירה חברתית חדשה, ללא דוגמה קודמת. אולם כרגיל בין יהודים הוחרפו היחסים בין “אחדות העבודה” ובין “הפועל הצעיר”. “הפועל הצעיר”, עם היותו בעיקר מפלגה מדינית, התחיל עוסק בכל הענינים המקצועיים של הפועלים, שכרגיל עוסקת בהם רק הסתדרות מקצועית.

וכאן יש לציין זכותו הגדולה של יוסף טרומפלדור, שחזר בימים ההם מרוסיה ארצה. כידוע, הוא היה פה עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה. לאחר פרוץ המלחמה יצא את הארץ כנתין רוסי, והקים באלכסנדריה של מצרים גדוד נהגי הפרדים – הגדוד היהודי הראשון, שהוקם במלחמת־העולם הראשונה בצבא הבריטי. לאחר תבוסת הצבא הבריטי בגליפולי, שלשם נשלח הגדוד של טרומפלדור, חזר טרומפלדור לרוסיה ויִסד את “החלוץ”. היה בדעתו לארגן צבא יהודי שיעלה לארץ, אבל בינתיים פרצה המהפכה השניה, המהפכה הבולשביסטית, והדבר נעשה בלתי־אפשרי, וטרומפלדור שב ארצה, לאחר יסוד “אחדות העבודה”. כשראה הפולמוס החריף בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” – פירסם ב“קונטרס” (שבועון של “אחדות העבודה”) וב“הפועל הצעיר” הצעה, שפועלי ארץ־ישראל יבחרו צירים למועצה אשר תקים מוסדות משותפים: 1) לשכות עבודה; 2) לשכות מודיעין; 3) קופת חולים; 4) בתי־הגירה; 5) בתי־אוכל; 6) שעורי־ערב; 7) קופת־הלוואות. המועצה תעזור גם בסידור אגודות מקצועיות.

“אחדות העבודה” לא היתה שלמה עם הצעה זו, אבל חובת האיחוד קדמה אצלה לכל דבר, ופירסמה מיד תשובה, שבה ביקרה פרטי ההצעה ויסודותיה, ועם זאת הודיעה שהיא מוכנה לקבל את הצעה בלי דחיות ועיוּנים.

ב“הפועל הצעיר” עוררה ההצעה ויכוחים וספקות. י. טרומפלדור לא זכה לראות בקיום הצעתו, כי בי“א אדר תר”פ נפל יחד עם עוד שבעה חברים וחברות על הגנת תל־חי.

כעבור חודש נתפרסמה ב“קונטרס” מיום י“ד ניסן תר”פ (1920) הצעה חדשה על איחוד בחתימת “חבר”. הצעה זו הרחיקה לכת מהצעת טרומפלדור. היא קראה לכנס ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל – להקים ברית של כל האגודות המקצועיות, שתנהל כל הענינים המשותפים של ציבור העובדים. הועד העליון של הברית יהיה באוּת־כוח יחידה בכל הענינים הישוּביים והמעשיים של ציבור העובדים בארץ ולמפלגות הפועלים לא תהיה הזכות לטפל למעשה באותן הפעולות הנכנסות לחוג הענינים של מוסדות הפועלים המשותפים (לשכת העבודה, קופת־חולים, ועדת התרבות, בנק הפועלים, משרד טכני ועוד) או של האגודות המקצועיות, שבהן יסתדרו כל הפועלים והעובדים.

לאחר משא־ומתן ממושך נתכנסה ועדה משותפת של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” (הוגו ברגמן, ש. יבנאלי, ד. סברדלוב, ז. רובשוב, ד. רמז, אליעזר שוחט) והסכימה לכנס ועידה כללית של כל פועלי ארץ־ישראל לשם קביעת הפעולה המשותפת לכולם ויצירת המוסדות הדרושים לכך. אולם הותנה במפורש, על־פי דרישת “הפועל הצעיר”, כי “שאלת ביטול המפלגות אינה נכנסת לסדר היום של הועידה הכללית”.

הועד הפועל של “אחדות העבודה” החליט לקבל הצעות הועדה, ועם זאת ראה חובה לגלות דעתו, כי לא השיתוף הבלתי שלם, השומר על הפירוד המפלגתי ביסודו, הוא אשר יבטיח בנין העבודה בארץ ועמדת הפועלים בתנועה הציונית.

ועידת היסוד של ההסתדרות נתכנסה בחיפה בימי כ“ד–כ”ח כסלו תרפ“א (סוף 1920) בהשתתפות 87 צירים אשר יִצגו 4433 בוחרים, מהם היו 37 של “אחדות העבודה”, 26 של “הפועל הצעיר”, 16 של גוש “צעירי ציון”, “החלוץ” ו”השומר הצעיר“, 2 של מ.פ.ס.ע.7 ושנים של קבוצות מיוחדות, שמהם הצטרף אחד ל”אחדות העבודה“, ואחד – ל”הפועל הצעיר".

בועידה הוצעו שלוש הצעות ארגוניות: של “אחדות העבודה”, של “הפועל הצעיר” ושל “החלוצים והעובדים החדשים”. כיסוד נתקבלה הצעת “אחדות העבודה” ליצור “הסתדרות כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”. לסעיף השני של הצעת “אחדות העבודה”, כי “ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ החיים על יגיעם, מבלי לנצל עבודת זולתם לשם סידור כל הענינים, הכלכליים, התרבותיים של כלל העובדים בארץ ובנין חברת־העובדים העברית בארץ־ישראל”, דרשו חברי “הפועל הצעיר” להקדים המלה “וגם” לפני המלה “תרבותיים”, וזה נתקבל.

הזכרתי בתחילת דבָרי חבר צעיר מעין־גב על יחסו ויחס בני גילו למדינה כדבר טבעי. אותו דבר חשים עכשיו מאות אלפי חברי ההסתדרות שנצטרפו אליה ב־20–25 השנים האחרונות כלפי הסתדרותם – שקיומה הוא דבר טבעי ומובן מאליו. זוהי, לדעתי, הרגשה מוטעית. גם ההסתדרות וגם המדינה אינן נתונות עדיין, ובלי ה“נס” שהקים את המדינה, ובשעתו גם את ההסתדרות, איני בטוח אם שתיהן יקיימו את יעודן.

לא אעמוד כאן על ההבדל שבין ההסתדרות והמדינה. צדק דוד רמז המנוח בקראו לפני קוּם המדינה את ההסתדרות בשם “מדינת־ההסתדרות”. ההסתדרות נוסדה בהכרה ובמכוּון כברית בוני מדינה, ולפני קום המדינה היה מוטל עליה למלא תפקידים ממלכתיים כלליים, מה שאין כן עכשיו, כשיש מדינה יהודית ריבונית. אולם אני רוצה לעמוד כאן על הצד השווה שבין ההסתדרות והמדינה. הדבר שהתכּוַנוּ להקים בועידת פתח־תקוה בשנת 1919, ואחר־כך בועידת חיפה בסוף 1920, היה – עם עובד בן־חורין, המסדר כלכלתו ותרבותו ברשות עצמו.

בהקמת המדינה התכּוַנוּ לקיבוץ גלויות. איני אומר קיבוץ כל הגלויות, כי איני יודע אם זה ייתכן; והתכּוַנוּ לעַצב פה עם עברי שיהיה לעם־סגולה ולאור־גויים במשטרו, תרבוּתו, במבנה חברתו, בעצמאותו הרוחנית, הכלכלית והמדינית, ובאורח חייו המושרשים בנבואה הישראלית ובכיבושי המדע. וזוהי אונאה עצמית מסוכנת להניח כי כבר הגענו למצב נורמלי שאינו זקוק ל“נס”. ואמנם המדינה הוקמה ב“נס” – והנס היה הרוח החלוצית, שפעמה בלב בוניו והכרת השליחות ההיסטורית שהפעילה את העושים. בלי הרגשת האחריות הגדולה, בלי עירוּי הכוחות המופלאים הגנוזים באדם הישראלי, בלי הכושר והרצון החלוצי להפעילם בחיי יום יום, ולא רק ברגע דרמתי של סכנה בולטת, אלא בתמידות, בעבודה, בהתישבות, בחינוך, בקליטת עולים, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון המדינה, בהעלאת האדם – גם ההסתדרות וגם המדינה יכזיבו. לא כל הקיים מובטח בקיומו; והעיקר אינו במסגרת – אם כי רחוק אני מלזלזל במסגרת, לא זו של ההסתדרות ולא זו של המדינה, שתיהן יקרות. אבל רק האדם בהסתדרות והאדם במדינה הוא שיקבע את גורל שתיהן ואת אָפין וערכן. אילו הייתי רוצה למצות בפסוק אחד במה תלוי גורל הכלים העיקריים האלה, הייתי אומר: אם האדם המכונס בתוכם ידע להיות לא רק תובע מאחרים, אלא קודם כל – תובע מעצמו. גדולתם של יוצרי ההסתדרות וגדולתם של מיסדי המדינה היתה בכך, שהם קודם כל תבעו מעצמם, ובעצם הם תבעו אך ורק מעצמם. ואין זה מקרה שיש זהות רבה בין מיסדי ההסתדרות ובין מיסדי המדינה. תביעה מעצמו – זהו הסימן הבדוק והנאמן של מה שקוראים בשם חלוציות.

איני יודע אם כל אותם 4433 הבוחרים לועידה הראשונה של ההסתדרות, וכל אותם 650,000 היהודים שהיו בשנת יסוד המדינה ובניהם ניצחו במלחמת הקוממיות, היו חלוצים, אבל רק בזכות אלה שהחלוציות היתה המניע המתמיד בחייהם ובמעשיהם – נוצרה ההסתדרות וקמה המדינה.


  1. פולין, ליטא, לטביה, צ'כוסלובקיה.  ↩

  2. נתקיימה ב־1918. החליטה על העמדת הקרקע ואוצרות הטבע בארץ־ישראל לרשות העם היהודי ותחת פיקוחו; הגברת היסוד השיתופי בחקלאות, חרושת, מסחר ומוסדות כספיים; חינוך חפשי בכל דרגותיו; עברית כשפה לאומית וכשפת ההוראה.  ↩

  3. דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי מטעם “פועלי ציון” ויצחק טבנקין, שמואל יבנאלי, ברל כצנלסון ודוד רמז מטעם הבלתי־מפלגתיים פרסמו בסוף חודש שבט תרע“ט חוברת ”התאחדות מעמד העובדם בארץ־ישראל, אחדות העבודה", בה נוסחו ההצעות לאיחוד.  ↩

  4. א. ז. לוין־אפשטיין (1863–1932), מראשי “חובבי ציון” בוארשה וממיסדי המושבה רחובות. בסוף המאה הקודמת יצא לארצות־הברית לשווק שם יינות חברת “כרמל” והשתקע שם. לאחר מלחמת־העולם הראשונה פעל בארץ־ישראל כחבר “ועד־הצירים”, שפעולתו עוררה מורת־רוחם של הפועלים.  ↩

  5. “את” במקור המודפס, צל: אנו – הערת פב"י.  ↩

  6. פרטים על כך יש בזכרונות ישראל שוחט בספר “השומר”.  ↩

  7. ראשי־תיבות של מפלגת פועלים סוציאליסטים עברים – שהיתה קשורה עם הברית העולמית הקומוניסטית “פועלי ציון”. לאחר שקיבלה את 21 הסעיפים של האינטרנציונל הקומוניסטי, שפירושם היה ויתור על עצמאות יהודית ותוכן ציוני, נותקו הקשרים בינה ובין הברית העולמית ומעתה נקראה פ.ק.פ. (פאלעסטינער קאמוניסטישע פארטיי – מפלגה קומוניסטית פלשתינאית).  ↩