הרצאה במועדון הרופאים והאינג’נרים
ווארשה, אוקטובר 1936
בשנת 1936 פתח ז’בוטינסקי במסע תעמולה לתוכנית האבאקואציה, שהיתה בנויה על “תוכנית העשור”, כלומר – על עלית מאות אלפי יהודים מפולין לארץ ישראל תוך עשר שנים. למסע התעמולה קדמו שיחות בין ז’בוטינסקי לבין חברי הממשלה הפולנית, ובתוכם מיניסטר-החוץ, הקולונל בק, בדבר התערבות הממשלה הפולנית בלונדון ובז’ניבה לטובת הציונות. העתון השמרני הפולני “צ’אס” פירסם מאמר של ז’בוטינסקי על רעיונותיו.
רובם המכריע של העתונים היהודיים בפולין, וכן גם רוב עסקני המפלגות היהודיות, פתחו בהתקפה חריפה על ז’בוטינסקי בשל פעולתו זו וראו בה סעד לאנטישמיות הפולנית. זמן-מה נאלץ ז’בןטינסקי להתגונן ולהסביר את משמעותה האמיתית של המלה אבאקואציה וגם של התוכנית בכללותה.
אחד ממכרזי האינטליגנציה היהודית בפולין, מועדון הרופאים והאינג’נירים בווארשה, הזמין את ז’בוטינסקי להרצאה על תוכניתו.
חיבה יתרה נודעת לכם ממני, רבותי, על שבאתם בקהל רב כל כך ועל שברכתם אותי בברכה לבבית דווקא בשעה זו, כאשר נערך נגדי גיוס כללי של הסתה ורכילות, של שקר ושנאה. רב תודות לכם! יתכן, שיש בכך משום סנוביזם, אולם באוירה הזרה והמוזרה האופפת אותי בזמן האחרון, מה נכספה נפשי לסביבה אינטליגנטית מן הסוג הישן-נושן!
היושב-ראש הבטיח לכם שאשא “נאום אוראטורי”. הוא “רימה” אתכם: לאחר שמונה לילות ללא-שינה, שעברו עלי בקרונות הרכבת, במסעי מעיירה לעיירה לארכה ולרחבה של מדינת פולין, - אין אתם רשאים לצפות ל“נאום אוראטורי” מפי. כאן, בחוג הזה, בסביבה שאני רואה אותה כשלי, אדבר ברורות וגלויות, בלי כחל ושרק, - כאן “אגלה את הקלפים”.
במסע המלחמה, שעוכרים עתה נגדנו, יש כמה וכמה “אי-הבנות”. אבל, אלו אינן חשובות. אותן אפשר לעקור. כמובן, רק מלבם של אלב, שיש להם רצון טוב ונכונות להאזין לדברי אמת. אך העניין גופו אינו אי-הבנה. אלא זה הויכוח ההיסטורי על תוך-תוכה של השאלה, על עיצוב עתידו של עם-ישראל.
נעמוד, ראשית כל, על אותן “אי-הבנות”. מבקרי טוענים, שתכניתנו מיוסדת על עקירה בכוח של כל היהודים מפולין, וכי אומרים אנו להגלותם מכאן לאיזה מקום אחר. מקוה אני, שאין ביניכם גם אחד, המגלה בתכניתנו פנים כאלה. והענין הריהו כזה: קיים שטח אחד – הנקרא גלות, ושטח שני – הנקרא ארץ-ישראל, וההגירה מן הראשון אל השני תלויה בלחצה של הגולה ובכוח-משיכתה של ארץ-ישראל. כאשר מדברים על הגירת היהודים, אינני יכול לומר בוודאות מה יהיה גודל היקפה. הרי זה דבר הבא “מן השמים”, התלוי בגורמים רבים: במצוקת הגולה, בכיסופים לציון, בגיאות הכלכלית שבארץ ישראל, וכו'. לא, - אינני יכול לנחש את היקפה של הגירת היהודים. אינני יודע, אם כולם יצאו. אולי יצאו רק מעטים ואולי רבים. רק אחת יודע אני: אם תעלת ההגירה סתומה, והלחץ בגולה חזק – עליך להתריע ולתבוע בשמו של הצדק, שינקו את התעלה ויפנו את הדרל לזרם ההגירה.
מבקרי טוענים, שתכניתי מתכוונת לגזל זכויות היהודים על ידי הממשלה. אך הרי כאן ניצב לפניכם אדם שנלחם כל ימי עברו בעד זכויות היהודים בארצות הגולה – ואין זה מחובתי להצטדק ולהסביר, כי אינני מתכוון לאמץ את הגירת היהוגים על-ידי נתינת-יד לגזל זכויותיהן האזרחיות. חברי לדעה בעבר עודם זוכרים את הויכוח הנושן, שהסעיר את הפתרון בפשטות גמורה: הואיל ורע לנו בגולה, הואיל ורודפים אותנו כאן, מענים אותנו, נעזוב איפוא את הכל, ונעבור במקלותינו ובתרמילינו לארץ ישראל. מאידך גיסא, טענו אז המתבוללים: משמע שמציעים אתם לוותר על זכויות האזרח בארצות הגולה! כאן נראה הניגוד בראשיתו. אולם, מאותו זמן עברה הציונות דרך-התפתחות עצומה. ופרשיותיה של התפתחות זו היו בערך אלו:
בר בורוכוב, שנקטף בדמי-ימיו ואיננו ידוע זולת בחוגי השמאל, היה אחד מהוגי הדעות המקוריים ביותר בתנועה הציונית. הוא שניסח כמה וכמה ניסוחי-תוכניות קולעים ביותר. וכך אמר: קיימים שני מיני גלות – גלות נורמאלית וגלות שאיננה נורמאלית. גלות שאיננה נורמאלית משמעה – אנטישמיות גסה, דיכוי, שלילת זכויות, עלבונות – כלומר תופעה חולנית, שבה יש להלחם, שאותה יש לבטל ולעקור. גלות נורמאלית היא, כאשר מצב היהודים הוא כבארמות כמו צרפת ואנגליה, שבהן קיים שיוויון זכויות. אף אם נצליח במלחמה נגד הגלות שאיננה נורמאלית, אף אם נ“נרמל” אותה, גם אז תהא הגלות – גלות. ונשמת היהודי איננה רוצה בגלות. רוצה הוא להיות אדון לעצמו ומושל בגורלו. ולפיכך ישאף עם-ישראל לציון אף בשבתו בגלות נורמאלית.
הפרשה הבאה היתה – הלסינגפורס. לפני שלושים שנה ניסחנו את מלוא דרישותינו בנוגע לשויון-זכויות היהודים בארצות הגולה: שוויון זכויות בבית הספר ובלשון, זכות לשלטון אבטונומי. ואני, בהיותי בן 25, אני שניסחתי את תוכנית הלסינגפורס, קמתי אותה שעה והבעתי את הרעיון הזה:
תכנית שוויון הזכויות, שערכנו זה עתה, תכנית של יציאה היא. שכן, כל חיינו בגולה, בכל צורה שנארגן אותם, אינם אלא חיים של יציאה והגירה – הואיל ורק דרך אחת עכשיו לפני עם ישראל ורק מטרה אחת לנגד עיניו והיא: ציון. אנו, שהצענו את התביעות המכסימאליות לשוויון-זכויות בארצות הגולה, אנו הננו המארגנים, דווקא על-ידי כך, את יציאת היהודים מן הגולה. שהרי היציאה והעליה זקוקים לארגון. ולא יתכן לארגן את היציאה בתנאי בהלה.
לפיכך, אין צורך שאצטדק לפניכם ואוכיח, כי אין אנו מתכוונים להקריב את זכויות-היהודים בגולה. רק שאלה אחת רוצה אני לשאול את מבקרי: רבותי, היכן ההגיון שלכם? כיצד סבורים אתם, שאנחנו, לראש הדףלזכויות היהודים בארץ ישראל, אנחנו, המבקשים ללחוץ על אנגליה, אנחנו, המוכיחים לפני שהיהדות היא כוח, שיש לנו בעלי ברית וכו' וכו' – כיצד מעלים אתם על דעתכם, שאנחנו נוותר על זכויות היהודים בגולה ונהפוך את עם-ישראל לעדר בלי זכויות-אדם? הרי זו תהיה שטות פוליטית! כדי ללחום באנגליה, כדי לדרוש זכויות רבונות על ארץ-ישראל, כדי שירצו בכלל לדבר עמנו בלונדון, בז’ניבה ובשאר מרכזים מדיניים – מן ההכרח הוא שעם-ישראל יהווה כוח מדיני של אזרחים שווים כלפי החוק, שמדינות גדולות מתערבות לטובתם ונלחמות לדרישותיהם.
ועוד טוענים מבקרי, שאנחנו מציעים להוציא את היהודים בכוח. המלה “אבואקואציה” אינה נוחה ביותר. בחפץ לב הייתי מסתלק מן השימוש במונח זה. אולם, לדאבוני, לא אוכל לעשות זאת, הואיל והוא המיטיב לבטא את תכנה ואת מטרתה של הציונות, ועלי להודות, שאף בנשמתי מצויים יסודות של שתי התפיסות הללו. האחת אומרת: אין טעם בחיי היהודים בגולה. יצירות-התרבות של היהודים כאן כולן בכל שטחי המדע, הפילוסופיה, הספרות – כל מה שיוצרים יהודי הגולה נזקף על חשבון האומות אשר בתוכן הם יושבים. לכן – הבה נבנה לנו נווה במדבר, שיהא כעין מעבדה ליצירת רוחנו, וכך נראה לעולם כולות מה רבים כוחותינו וכמה רבה יכולתנו בכל המשטחים, ואפילו – או, אולי, בעיקר – בשטח יצירת משטר סוציאלי חדש, משטר של צדק ויושר. הבה נסחוט כלימון את יהדות העולם ונשקיע את העסיס שלה באותו נווה. אבל, את הלימון גופו נשאיר גם להבא בגולה!. תפיסה נהדרת היא זו. אבל, אני לא אנקוף אצבע לשם הגשמתה. אותי מעניין בעיקר – הלימון. אותי מעניינים המוני-ישראח, עם-ישראל כולו! גדלתי במרכזה של המצוקה היהודית ואף אם זכיתי, אולי לשבת ב“קומה העליונה”, הרי היתה לי אפשרות טובה להסתכל באותה מצוקה, שאין לה גבול ואין לה אח. ואותי מעניינים דווקא ביטולה וחיסולה של אותה מצוקה. כל אשר משמש מכשול בדרך להגשמת המטרה הזאת – בו אלחם. ולו יהא זה הפרוגרס בעמצו ובכבודו – אתנגד לו, אם אראה כי נכונים בגללו יסורים לעמי. אעצור את מרכבתו ולא אתן לה לעבור, אם לא תביא גם פתרון וישועה לעמי. מתנגד אני ל“נווה מדבר”. ומתנגד אני להתישבות של תפנוק. כי מתנגד אני לסיכוי שיהודי ישאר בגלות, ובעת שיתקיפוהו יאמר למכים: “חוליגאנים אתם, מעליבים אתם אותי, מכים אתם אותי. אולם, צפו נא למרחקים וראו אותו ‘נווה-במדבר’, מה גאים, מה יפים ומלאי-כבוד חיינו שם!” מתנגד אני לסיכוי כזה, שיהא יהודי סופג מכות ומתפעל מאחיו הנבחרים בנווה-שאנן, ללא יכולת להגיע למקום בחירה זה. לא, אין ציונות שלי! הציונות שלי אומרת: העברתה של כל דלת-ישראל של סופרינו הגדולים, של יוצרינו הכשרוניים ושל כל אנשי-עמך הפשוטים, של אותם יהודי הגות הנושאים על שכמם את כובד עולן של כל גלויותינו. לציונות זו קורא אני: “ציונות הומאניטארית”.
מתכוונים אנו, כמובן ל“אבאקואציה”. אל תחשבו שהפלטתי מילה זו בהיסח-דעת. המשך זמן רב, רב מאד ביקשתי מלה זו, אלף פעמים ואחת בדקתי ושקלתי ולא מצאתי ביטוי עדיף והולם יותר ממלה זו. בראשונה חשבתי על “יציאה”, יציאת-מצרים שניה, - אבל, אין מלה זו מתאימה ביותר. הלא אנו מתכוונים לנהל פוליטיקה, רוצים אנו להציג את עצמנו בפני אומות-העולם, לדרוש סיוע מאת מדינות. על כן לא נוכל להציע להן מונח העשוי להעליב אותן ולהזכירן את פרעה ואת עשר המכות. מלבד זאת, מגוללת לפנינו המלה “יציאה” תמונה מחרידה ואיומה, תמונה של עם שלם הבורח כעדר פרוע. ואילו “אבאקואציה” – זהו עניין אחר לגמרי: בהיותי בן 16 חיברתי שיר; את צורתו הפיוטית שכחתי, אך תכנו זכור לי עדיין: גלות – פירושה, שאחרים עושים את ההיסטוריה במקומנו. ציונות – פירושה: שעם-ישראל מתחיל לעשות, כעם עצמי, את ההיסטוריה שלו מחדש. וכל דרכי הפוליטית מאז ועד עתה חדורת אותו רעיון עיקרי: עם-ישראל עושה את אשר מוצא חן בעיניו, את אשר רוצה הוא. וכאשר הוצאתי מפי את המלה “אבאקואציה”, מה ראיתי לנגד עיני? ראיתי – גנראל המשקיף על צבאותיו מעל הר גבוה ורואה שאחד מגדודיו מופקר לאש אויב. והנה מחליט הגנראל (בוא, ולא האויב, המבכר להוסיף להמטיר את האש), מרצונו הוא מחליט לטובת צבאו, להוציא אותו גדוד הנתון מחזקת סכנה. משל אחר: בשווייצריה נמצא הר-געש, הפולט לבת-אש. למרגלותיו שוכן כ p ר והכפר נתון בסכנה בגלל הלבה המתפרצת. לפיכך מחליטה הממשלה מרצונה ולטובת האוכלוסיה שלה לפנות אותו כפר, לעקור את תושביו ממקומם.
אף אנו, בהכריזנו על תכנית ה“אבאקואציה” – עושים זאת מתוך הרגשת עצמאותנו הלאומית. שהרי רוצים אנו בכך וכדאי לנו הדבר. כי רוצים אנו להציל את היהדות מפני הלבה המתקרבת – ורבותי, היוכל אחד מכם להכחיש שלבה זו קיימת, שהיא הולכת וקרבה אלינו, ועלינו לבקש אמצעים כנגדה?
מצטער אני מאד על שהמלה “אבאקואציה” מזכירה בפולין מאורעות אחרים, כגון גירוש היהודים מקובנה על-ידי הממשלה הרוסית בעת מחלמת-העולם, אבל, מדומני, שגם בזה טעיתם. כי אז קראו לזה גירוש ולא “אבאקואציה”, והיהודים היו מכונים אז – מגורשים.
חביבי! מלה הולמת יותר לא תמצאו! אומר זאת לכם אדם, אשר במשך כל חייו שקוע היה במילונים והרבה מאד לחטט בהם. לפיכך, שננו נא לעצמכם היטב: “אבאקואציה” אין פירושה שאחרים יוציאו אותנו אלא שאנחנו בעצמנו חפצים בכך, שאנחנו – עם-ישראל – איננו רוצים עוד בגלות, אלא בחירות. ב“אגרת”, בתעודת-האזרח של הצ"ח, נוסח אותו רעיון בדרך זו: “שיבת-ציון לכל דורשי-ציון וסוף הפיזור”.
ואם מבקרינו אינם רוצים להבין זאת, הריני מצטער עד מאד. מצויות ביניהם תופעות מופלאות ומוזרות באמת. העתון הנכבד “היינט”, למשל. כשרון מופלא יש לו, לעתון זה, להושיב את עצמו יחד עמי על אותו ספסל הנאשמים. פותח הוא בהסתה נגד רעיוני, אגב שכחה שלאותו רעיון הטפתי לפנים מעל דפיו דווקא, מעל דפי העתון הנכבד “היינט”. כזאת קרה פעמים מספר בעבר, והוא הדין עתה בדבר רעיוני על הגירה המונית. לדאבוני הרב, אין “היינט” עכשיו העתון היחיד שגזר על עצמו גורל זה. אבל, אומר לכם את החשוב ביותר, את המופלא ביותר: כאשר באנו לפני שנה והטפנו לאותם הרעיונות, אשר להם מטיפים אנו כעת, נענתה לנו יהדות העולם בשבע מאות ושלשה עשר אלף קולות, שמהם היו ארבע מאות וחמישים אלף מפולין. מה קרה למן היום ההוא ועד עתה? אין זו אשמתי שאז לא הרגישו מבקרי ב“חידקים” שלנו. ואת המוני העם שואל אני: משום מה קידמתם אותי אז בתשואות כל כך סואנות? מדוע האצלתם לי אז את הרגש והאמונה שהנכן מסכימים לי, שאוכל להסתמך עליכם במלחמתי להגשמת רעיונותי, להגשמת אותם הרעיונות שהצעתי לפניכם בעבר? איזה יחס הוא זה לאדם ולנואם, כאשר מוחאים לו כף בלי להתייחס ברצינות לרעיונותיו, בלי להבין, שהוא גם יפעל בהתאם לדברים שהשמיע? הרי זה כיחס לאדם המאיים כי ינפץ שמשות – ואין מאמינים לו. היו נא בטוחים כי עשה יעשה ככל אשר הבטיח!
הצבעתי בראשית דברי על אי אלו “אי-הבנות”, ואמרתי כי אינן חשובות. ואמנם, אינן חשובות. נניח, שסולקו, שבטלו מעשי ההסתה והרכילות, שגלי הגסות והשקרים שככו – אך התוכן עודנו קיים, ועדיין קיימת השאלה על מהות הציונות, על ה“אבאקואציה”. ואת השאלה הזאת מציג אני בצורה גלויה והחלטית: c’est a prendre ou a laisser 1או שאתם מסתלקים מן הציונות, או שאתם תומכים בהשקפתי.
יש מפקפקים בכך, אם יכולה אנגליה, ואם רוצה היא לקיים את התחייבויותיה לגבי עם-ישראל. אבל, אם יתברר כי עמהם הצדק, דווקא אז עלינו להחיש את תהליך שותפותנו עם אנגליה, לזרז ככל שנוכל את קיום התחייבויותיה. אמשול לכם משל מחיי העורכים: אלי כאל עורך בא סופר ואומר לי, כי מתחייב הוא לפתח נושא מסויים במחזור של מאמרים. כותב הסופר מאמרים מספר והדבר נעשה משעמם, או שבאים נושאים אקטואליים יותר, שאינם מרשים להקצות מקום להמשך המאמרים, או שהעיתונאי אינו יכול למלא את חובתו באופן שיטתי. דורש אני איפוא ממנו, שיקצר במאמריו, שיביע את רעיונותיו במאמר סופי אחד ובדרך זו ימלא את חובתו אשר נטל על עצמו. אותו דבר עלינו לטעון כלפי אנגליה. אין אתם יכולים לעשות מאמצים ממושכים המצריכים זמן מרובה – שמא יהא זה מן היושר לאפשר לנו קפיצה שתפתור את כל שאלתנו? הלא העיקר הוא בזה: מי יהיה הרוב בארץ-ישראל. לפיכך, מציעים אנו את “תוכנית העשור”, שתאפשר יצירת רוב עברי “במהרה בימינו – בעגלא ובזמן קריב”.
יש אומרים כי הזיה היא. אך אינני מבין, למה להשתמש בפטפוטי “אי אפשר”. מיעץ אני שלא ללכת בדרך זו, כי פטפוטים מעין אלה נתבדו כבר לא אחת. כאשר דרשנו לפני עשר שנים עליה של 35–40 אלף איש לשנה, למען נהווה רוב עברי בארץ ישראל במשך עשרים שנה בערך, הרימו עלינו קול כעל אנשי-הזיה, וגם אז על סמך אותו נימוק: אי-אפשר! והנה הייתם עדים לעליה של חמישים אלף לשנה, וזה בתנאים אנטי-התישבותיים, בלי ריפורמה קרקעית ובלי מכסי-מגן לתעשיה אשר מקימים, ואשר צריכים להקים, בארץ-ישראל.
כתשובה על כל הפטפוטים של ספקני ה“אי-אפשר” ישמשו חייו הנפלאים של מאיר דיזנגוף ז"ל. במשך חייו נתגשמה באמת האגדה שאיש לא האמין בה. ובמותו היה ראשי לומר: “מודה אני לפניך ריבונו של עולם – נתגשמו כל חלומותי!” בהיותו כבן 50 חלם על בנין עיר על חולות שפת-ימה של ארץ-ישראל והדבר היה אז בעיני כל “חלום שאין להגשימו”. כיום מונה תל-אביב מאה וחמישים אלף תושבים. מבקש אני להעלות בזכרוני משל דומה – אך לשווא. כשמת פטר הגדול מנתה פטרבורג רק שמונים ושנים אלף תושבים. יוהאניסבורג יצא לה שם של עיר הגדלה במהירות שאין למעלה ממנה, ואף היא לא גדלה במהירות של תל-אביב. רואים אתם איפוא כיצד נתגשמה אגדה לנגד עיניכם. לפיכך, אזהיר אתכם שלא לומר: אי-אפשר!
והרי עוד אזהרה: המצב הנוכחי בארץ-ישראל, מהומות הדמים, כל מעשיה של הממשלה הארצישראלית, מדיניותה של מעצמת המאנדאט, מכריחים אותמו לשקול בדעתנו אם עוד קיים שיתוף בינינו לבין אנגליה, או שעלינו לחפש לנו בעל ברית אחר. בכלל, אין בזה משום חכמה “לשים את כל הביצים בסל אחד”. ביחוד עכשיו, בעת צרה לישראל. אין גם איש שיטען, כי אין לנו צורך בבעלי ברית. ואמנם הכל רוגזים על “הנוכל הזה”. אבל, אם אין סומכים על רצונה הטוב של מעצמת המאנדאט, הרי ההגיון מחייב להודות, כי נוכל להשפיע על אנגליה רק על ידי לחץ מתאים, על ידי לחץ רציני, שיהא מתמיד וחזק. כזאת אפשר לעשות רק בעזרת מדינות שתהיינה מעוניינות בדבר, בעזרת מדינות הזקוקות ליציאת היהודים מתוכן.
ועתה אבקש מכם, כי תתארו לעצמכם דו-שיח, אשר יוכל להתפתח בין באי-כוחה של ממשלת המאנדאט לבין נציגה של המדינה המעוניינת בהגירת יהודים:
– במדינתינו מורגשת מצוקת-הגירה. לפיכך מעוניינים אנו, שלא יושמו מכשולים בדרך העליה לארץ-ישראל ולא יאונה רע לבאים להתישב בארץ.
– כלום באמת כה גדולה מצוקת-ההגירה בארצכם?
– לא! היא איננה גדולה ביותר. אזרחינו היהודים יכולים להשאר בארצנו, אבל שואפים הם לציון, רוצים הם לחיות שם חיי תרבות.
– אם כן, הרי חייבים אתם גם לבין למצבנו. צריכים אתם להביא בחשבון את הקשיים, שעלינו להתגבר עליהם לרגל העלייה ההמונית של היהודים. הנה הערבים…
הבאתי לפניכם דו-שיח זה כדי להבהיר לכם, כי הצעקה הנוכחית, שהיהודים בכלל אינם צריכים להגר, מביאה נזק רב לציונות ופוגעת בבעלי-בריתה בשעת דיונם עם הממשלות השונות. מן ההכרח הוא שאנגליה תקבל רושם רציני וישר, שמצוקת-ההגירה בארצות הגולה עצומה עד מאד. כמובן, לא תוכלנה המדינות לתבוע מאנגליה הקלות לעלית המונים על יסוד הנימוק של מצוקת-יהודים הבאה כתוצאה מאנטישמיות גסה ורשמית. שום ממשלה לא תוכל להודיע רשמית: היהודים מוכרחים להגר מארצנו משום שמכים אותם. אין זה נימוק וגם אנו דוחים את הנימוק הזה ונלחם בו. ושוב: אין זה נימוק תכליתי – שהרי הוא מעלה בזכרוננו את ההלצה האנגלית הידועה על הסניגור שטען לנאשם ברצח אביו ואמו, וקרא לשופטים המושבעים ברגש: “חוסו נא על האומלל, רחמו על היתום הגלמוד!” לא, נימוק זה אינו בא בחשבון כלל.
ואולם, מזהיר אני אתכם: אל תחטאו לחוקי הברזל של ההגיון. הגיון משמעו ליתן הכשר לאותן המדינות, הבאות להשתדל לטובתנו בפני הממשלה הבריטית ובפני חבר-הלאומים ולהביא לפניהם את תביעותינו בשם המצוקה הנוראה, השוררת בקרב המוני עמנו.
אזהרתי זו מכוונת בעיקר כלפי אותם העתונים, המוכנים לכל מזימה ולכל מעשה נורא, ובלבד שיוכלו לזרות מלח על פצעי. אבל, יתנו נא את דעתם על מעשיהם, בהתאמצם לערער את הפעולה המדינית אשר בה התחלתי בזמן האחרון. יתנו נא אל לבם כי אין זה משחקי הפרטי, כי גורלו של עם-ישראל כולו עומד כאן להכרעה, כי המדובר כאן בגאולת-ישראל, כי המוטל כאן על כף המאזנים הוא כל עתידו של עמנו. הנה קראתי כבר ב“מורנינג פוסט” האנגלי, כי תביעת היהודים לעלית המונים משוללת יסוד באשר אין בעיית-ההגירה נוראה כל-כך, ועד כמה שהיא קיימת – תוכל למצוא את פתרונה בתוך ארצות הגולה גופן. ועוד: אין איש אשם בכל הענין זולת השוטר.
תעמולה זו נגד מדיניות ההגירה הציונית מסוכנת גם מבחינה אחרת. היא תספק לערבים ספרות נגד הציוניות ועליה יוכלו להסתמך בשעת דיוניה של הועדה המלכותית. הערבים יטענו כי היהודים אינם זקוקים לעליה, כי אינם רוצים כלל בעליה. והראיה – מפי העתונים של היהודים בגולה…
ועוד על טענה אחת אענה. אומרים לי: האין זאת אומרת שאדוני רוצה לשאת ולתת עם ממשלות אנטישמיות? לא. מתנגד אני למשא ומתו עם ממשלות אנטישמיות. הריני מתנגד קיצוני להסכם-ה“העברה” עם גרמניה ההיטלראית. האנטישמיות הרשמית מחלה היא, צרעת מוסרית, ואין לשאת ולתת עם גוף אשר דבקה בו מחלה זו. אולם, אעוץ לכם עצה: היו זהיים מאוד בהכתימכם איזו ממשלה בתואר “אנטישמית”. כי נפשנו מאד תתעצב אם נעיף מבט סביבנו ונזכור את המאורעות שקרו בעבר. בשנת 1920 חנו בארץ-ישראל שבעים אלף חיילים. היו שם אז אלנבי וסטורס. ושלושה ימים השתוללו שם הערבים, רצחו, פרעו, אנסו, והאדונים אלנבי וסטורס יכלו להפסיק את כל אלה תיכף ומיד, אילו נזדרזו ליתן את הפקודה הדרושה. זכורני: ביום השני לפרוץ אותן מהומות פגשנו, אני ורוטנברג, את סטורס ואת שלישו ברחוב בירושלים. דברנו על שאלות-הגנה ובדרך נגשו אלינו במרוצה שתי צעירות יהודיות וביקשו מאתנו עזרה, כי בביתן קרו מעשים מחרידים. ושני הג’נטלמנים האנגליים, שהרציתי לפניהם על ביאליק והם מחאו כף, שהיו נוהגים להזמין אל ביתם בכל יום ראשון בשבוע אורחים יהודיים, שביקשו מבחורות יהודיות לפרוט להם על פסנתר, ומבחורים יהודיים שיזמרו לפניהם – שני אלה הג’נטלמנים לא אבו לזוז ממקומם, עד שתפס רוטנברג את ידו של סטורס והכריחו בכוח להתערב…
והרברט סמואל…זכורים לנו ימי-הדמים שעברו על הישוב בזמן שלטונו. הארץ היתה מסוגרת ומנותקת. אסור היה לשלוח מכתבים ולהריץ מברקים לחוץ-לארץ. ובארץ גופה השתוללו הערבים. לרחובות שבהם נתכנסו ערבים משוסים שלח סמואל צבא לפזרם – אך הואיל וחשש שמא יוכלו, חס-ושלום, לירות, צווה לקחת מהם את הרובים ותחת הרובים ניתנו להם לחיילים מקלות-גומי. כלום תאמרו, שסמואל הוא אנטישמי? או שאלנבי הוא אנטישמי? והרי הם עשו כמעשה פלטורה. אלא, שהיה כאן הבדל: כי לסמואל היה הצבא מציית ואלו גדודיו של פלטורה לא היו מצייתים לו. והרי לפניכם – צרפת. הזכרו נא במאורעות של קונסנטין, של אלז’יר. אפשר היה לדכא שם את הפרעות לפני שפרצו. אבל, הן לא דוכאו בזריזות הדרושה. כלום תאמרו שצרפת היא מדינה אנטישמית? אילו באתי לידי מסקנה זו, לא הייתי יודע, מה טעם לחיי אדם! כל השקפותינו, כל תקוותינו אשר לחיי חברה, אשר לצדק ויושר אנושי, היו נהרסות. יכול אני להעביר לפניכם כאן תמונות שאינן נעימות כל עיקר ממונפארנאס בפאריס, מקרים עגומים המתרחשים בלונדון עיר הבירה האנגלית, שם עורכת המפלגה האנטישמית מידי שבוע בשבוע כשש מאות אסיפות.
גבירותי ורבותי, כלום אלו הן ארצות אנטישמיות? היו זהירים בתואר זה, אל תקדיחו את התבשיל!
עצתי לכם, שתמיינו את האנטישמיים לפי אותו סימן ובאותו קנה-המידה, בו אתם משתמשים כלפי סוציאליסט וכלפי ציוני. סוציאל-דמוקראט הוא אדם המצהיר בפניכם בגלוי: הנני סוציאל-דמוקראט. ואנטישמי אף הוא אדם המצהיר: הנני אנטישמי. מכאן ואילך אל תנסו לחטט בנשמת זולתכם. וגם הוא אל נא יחטט בנשמתכם, כי מחמאות לא תקבלו לא כאן וגם לא שם.
היו נא עקביים: למה אתם רוגזים על מדינה פלונית בגלל שמצויים במנגנונה הממשלתי רק מעט יהודים או שאין בו יהודים כלל, - אם זוכרים אתם, ששר המושבות הבריטי, לורד פאספילד, הצהיר בשעתו מעל במת הפארלאמנט, כי בנטוויץ' סולק ממשרתו בארץ-ישראל בגלל היותו יהודי. כולם תרצו להשתמש באיפה ואיפה? כיצד עלי לכנות נדבת לב זו, המתבטאת בהענקת התואר “אנטישמי” על ימין ועל שמאל? האי זו אי-הגינות מחרידה של המוני עם-ישראל! ליקוי חמור הוא של חוש-הכלכלה הלאומי, כשלונו של כוח המחשבה היהודי. הן חייב אדם להשאיר לעצמו נקודות-סעד מסויימות. לא יתכן לכנות את העולם כולו בשם שונאים או חוליגאנים. כי בעולם כזה אין יכולת לחיות.
מבקרי שואלים: בשם מי אני מדבר, בהציגי קבל-כל את תכניות היציאה שלי? ועלי להודות על האמת: מדבר אני בשמו ומבחינתו של היהודי המחוסר מולדת. יכולתי לענות, כי המאנדאט שלי יסודו באותם ארבע מאות וחמישים אלף הקולות שמסר לי הציבור היהודי בפולין בבחירות לקונגרס היסוד של הצ"ח. אבל, העיקר הוא בעניין אחר לגמרי: כאשר רוצים להתחיל בפעולה עדינה, הרי החכמה הפוליטית מחייבת למסור את הדבר בידי זר – הואיל ואם יתגלה הדבר, חלילה, עוד יהיה התירוץ: “לא אנחנו עשינו זאת, לא רצינו בכך, זאת עשה אדם זר”. ההבדל ביני לבין מבקרי הוא בזה, שאני חושב תחילה עשר שנים, ורק אז אני קם להביע רעיון, ואילו הם מקימים רעש רב סביב כל דבר העולה על דעתם, או על לשונם בלי להרהר אף רגע מה טעמו ומה הם סיכוייו.
אילו הייתי יהודי פולני, כי עתה דברתי אחרת. וכך הייתי אומר: " אנו, יהודי פולין, יש לאל ידנו למלא את התפקיד הראשי ביהדות העולם. על כן אלה הם רעיונותינו ותכניותינו!" אולם, לצערי, לא נשמעו דברים מעין אלה מפי יהדות פולין. לפיכך באנו אנו והבאנו לכם את תכניתנו. טוב איפוא, טוענים אתם שתוכנית זו איננה מוצלחת – הכין תכניתכם אתם? מה אתם מציעים? מי מבקש בעלי-ברית בשבילכם? מדברים אתם על שיוון-זכויות בפולין – היכן הן המפלגות והיכן הם האנשים, הלוחמים בעד שוויון-זכויות זה? זולת הקומוניזם, הנותן תשובה כלשהי על שאלת היהודים, ולו גם תשובה דמיונית בלבד, - אין ביניכם איש אשר בידו תשובה. ושמא תאמרו כי מבקשים אתם בעל-ברית לא להגנת זכויותינו בארץ-ישראל וזכותנו על ארץ-ישראל, אלא דווקא להגנת הזכויות בפולין, - בבקשה, מי הם המבקשים בעלי-ברית לכך? ואל מי בדעתם לפנות?
אשיב לכם: התווכחתי ויכוח חריף עם הציבור הפולני, מכיר אני את כל צלליה של ארץ זו ויודע אני גם את הצד השני באפים של הפולנים, את יצירותיו של מיצקיביץ ידעתי בעל-פה כבר בהיותי בן 14. ואומר אני לכם: קיימת אצלם תופעה היוצאת מן הכלל, שאין עוד כדוגמתה, והיא – פידסודסקי, שנת 1926. אז, בהמצא העם הפולני על עברי פי פחת, על שפת אותה התהום אליה נתגלגלה לאחר שנים מספר גרמניה, באותה שעה קשה בא פילוסודסקי עם קבוצת תלמידיו, בא בשתיקה, בלי רטוריקה, בא אדם, שבודאי אינו אוהב לא את היהודים ואף לא את הפולנים, אבל אוהב הוא, משרת ולחם לדבר אחד ושמו: יושר. והוא – הציל את ארצו, השליט בה סדר ונטע בה יושר. אילו הייתי יהודי פולני, הייתי אומר: חביבי, קבוצתו של המארשאל פילסודסקי, תלמידיו הנאמנים, אלה הם בשבילכם הסיכוי האחרון למצוא בעלי-ברית ישרים.
נודד אנוכי בכל רחבי העולם, ממדינה למדינה, ומבקש בעלי-ברית לענייננו. ויכול אני לומר לכם, שאינני רואה בעלי-ברית מתאימים וממשיים יותר מקבוצה זו של תלמידי פילסודסקי. אולי יש למבקרי מועמדים אחרים, טובים מאלה. אני לא שמעתי על כך וגם אתם לא. משום כך ארשה לעצמי להעריך את התקפותיהם של מתנגדי אלה כקלות דעת וכפיטפוט בעלמא!
ראו נא, את המתבולל העקשני ביותר אני יכול להבין במידה מה. הוא אומר: למרות הכל נוח לי כאן ואינני רוצה לעזוב את מקומי, גם אם ידכאוני, גם אם ידחקוני – לא אלך. אותם אוכל להרגיע בכך, שהגשמת הציונות תהא גם הגשמתה של ההתבוללות. שהרי בגלות יישארו רק אלה שירצו בכך, ואחרי הגשמת הציונות בארץ-ישראל ייפתח שער רחב להתבוללות בגולה. אבל, הציונים – ריבונו של עולם, היכן הגיונם, היכן ציונותם? היכן האידיאל של הרצל, השאיפה להיפטר מן הגלות? כלום קיימת ציונות מחוץ לשורותינו? כלום נעלם מהם, שעלינו לקבל את החיים כמות שהם? כלום אין הם מבינים שטעם אין, אך סכנה יש ויש להיות נמשל לתינוק בן שנתיים, העומד לפני לבה בוערת והגבתו היחידה היא – זקיפת אצבע אגב צעקה: “אני לא רוצה, אני לא רוצה!” כי אדם רציני חושב כיצד להפנות את הלבה הצידה או כיצד לסור מדרכה, ולהנצל הצלה של ממש.
ואין ספק בדבר, שתלמידי פילסודסקי, האנשים העומדים עתה בראש הרפובליקה הפולנית, רצונם להעמיד כנגד צעקותיהם של הדימאגוגים האנטישמיים תכנית לפתרון הוגן של שאלת היהודים בפולין.
ואנוכי מציע לכם לדבר עם הממשלה בלשון זו: התוכנית לפתרון שאלת היהודים צריכה להיות מורכבת משני יסודות: ראשית, שוויון בזכויות-האזרח כאן בארץ. שנית, התערבות, מאבק בז’ניבה, בלונדון ובשאר המקומות המכריעים, לאפשרות של עלית המונים לארץ-ישראל, כדי להקל ולהשביע בשמך זמן את רעבון ההגירה של יהודי פולין. ואם ישאלו את נציגי-פולין במה הם מנמקים את דרישתם להקלת העליה לארץ ישראל, ואם אמנם גדולה וחזקה היא מצוקת-ההגירה בארצם, מן ההכרח שיהיה בידם הכשר יהודי: היהודים עצמם מכירים ותובעים את זכותם לעלות לארץ-ישראל.
לפי שעה אין יהודי פולין נוהגים בדרך זו. לפי שעה נוהגים הם בהיפוך מזה. ודרכם זו עשויה להביא לתוצאות עגומות ביותר. למדו נא לקח מן הדימוארליזציה הקיימת עתה בעם האנגלי, שתחילתה היתה ברעש הנחפז סביב הסיכסוך האיטלקי-חבשי שהקימו בלי לראות את המסקנות הנובעות מכך. תודות לרעש זה נסתבכה חבש בסבך טראגי. הטעו אותה לחשוב כאילו קיימים דרכים ואמצעים לפתור את שאלת חבש בלי להתפשר עם איטליה. חבש נטתה להשפעות אלו ולא הסכימה לפשרות. וסוף דבר: לציבור האנגלי אין מוצא, אין שום פתרון לשאלה של חבש, וכל הדבר לא היה אלא רעש קל-דעת עד כדי פליליות. בגלל רעש נחפז זה כרעה נפלה חבש. אבל, גם האנגלים שילמו בעדו מחיר יקר. מזהיר אני אתכם יהודי פולין: אל תלכו בעקבות אנגליה, אל תדברו על לבו של הציבור היהודי בפולין שלא יסכים לפשרות, אל תאמרו שתכנית האבאקואציה פסולה היא, וכי קיימות תכניות אחרות טובות ממנה, כי קיימים פתרונות אחרים. שואל אני אתכם שאלה ברורה ומפורשת: מה הן התוכניות הללו? מה הם הפתרונות הללו? דעו נא וראו: הם אינם קיימים. הצעתי היא הפתרון המציאותי היחיד.
ועלי להודות: תמיד הייתי בא לפולין בחשק רב. כעת מוזרה לי האווירה בציבורכם. אבל, אבקש מכם להבין דבר אחד: אם רוצים אתם לסתום את פיו של אדם, אפשר לעשות זאת בלא קושי. לא בזה העניין. המדובר הוא בשאלת-החיים של הציונות, שהיא גם שאלת-החיים של יהדות פולין.
לשאלה זו מציע אני פתרון. ולפתרון זה הקרבתי את כל חיי. וגם אתם תהיו נאלצים לקבל את הפתרון הזה, אם עדיין פועם בקרב עם-ישראל רגש הקיום העצמי, אם עוד חיה בלבו התקוה לדרור ולעתיד מזהיר.
-
או ליטול או לעזוב. – (המתרגם). ↩