אַשְׁרֵי הָעוֹצְמִים עֵינֵיהֶם וְלֹא רוֹאִים נְכוֹחָה –

הִבְהוּב קָלוּשׁ הַרְחֵק-הַרְחֵק מִקְּצֵה הַדֶּרֶךְ

עַד אֲבֹד הַיֵּשׁוּת הַבָּשָׂר-וְדָמִית,

מְרַמֵּז עַל אוֹר חָדָשׁ אַחֵר

שֶׁמֵּעֵבֶר.

וּמַה יַּעֲשֶׂה אָדָם שֶׁעֵינָיו פְּקוּחוֹת

וְסוֹפֵר הוּא בְּאִישׁוֹן לַיְלָה עָלִים שֶׁהִצְהִיבוּ

נוֹשְׁרִים יוֹם אַחַר יוֹם,

נִמְרָטִים מֵעַל עַנְפֵי הַקִּיּוּם,

כָּךְ פְּקוּחוֹת הָעֵינַיִם

וְלִפְנֵיהֶן קָרוֹב עַד מְאֹד

צַלְמָוֶת?

גַּם זֶה הֶבֶל, קֹהֶלֶת?