מַחלו לי, ששתקתי זמן מרובה כל־כך. באמת, כבוד גדול הוא, ואפילו אושר גדול, לעמוד על הדוכן ולהשתמש באפשרות לדבר אל קהל גדול, יקר ואהוב עד מאד, – אל הקהל היהודי. אבל אדם הרי בכל־זאת אינו אלא בשׂר ודם, והוא מתעייף ומתייגע, באים הרופאים ומשלחים אותו אל מקום האויר הטוב, אל ההרים. והם גוזרים גזירה שאין לעבור עליה: להסיר הכול מן הלב ומן המוח, הכול לשכוח, ורק אויר טוב לנשום, ולרחוץ, ולרוץ… שאם־לא־כן…
וכבר אין אתה רוצה לשמוע את ה“שאִם־לא־כן” ואתה נחפז ומשׂיג פּאַספּוֹרט של חוץ־לארץ ונוסע לשוייץ, אל ארצם של האנשים הישרים והשוים, האנשים שלעולם־כמעט אינם מתגאים, אנשים שמשקלם במידה הנכונה ומידותיהם שקולות נאה, מיושבים בדעתם ופשוטים במעשׂיהם, אלא שיש להם הרים גבוהים, שׂדות של שלגים, נהרות מושכים ומתפשטים במשובה ומפלי־מים סוערים־סואנים; ומורדות־הרים תלולים ותהומות עם עמקים גני־עדן, ומזג־אויר משתנה ומתחלף כל יום וכל שעה, שאפילו אצל היפהפיה המוֹדרנית ביותר אי־אתה מוצא מזג־רוח מתחלף כזה…
אך לשכוח הכול בבת־אחת הרי אי־אפשר. ראשית, היכי תמצי שלא יזדמן לך יהודי מכר ומודע? ישנם מרחצאות, ישנם מימות שונים לשתיה, והמקום מן המקומות המפורסמים, ממילא אין יהודים שלנו חסרים שם!
אתה מוציא ראשך מן החלון, מעמיד רגל אחת על המדרכה, וכבר מישהו תופס לך בדש בגדך:
– את הבחירות אישרו?
הכונה לבחירות לעיריתה של וַארשה.
– דוידזוֹן יכּנס? גרוּמאן יצא?
ואפילו במקומות הגבוהים יותר, שאין אנשים משלנו מגיעים לשם, והבחירות אינן נחשבות שם, אף גם שם לא קל לאדם להשיל מעליו את עורו. משול אדם לקדרה של חרס; מאכל שבישלו בה, בו היא ספוגה. ולמה משול אדם מישׂראל? לקדירה שטיגנו בה צרות צרורות…
אתה מתעורר בבוקר, מעיף עין מבעד לחלון הפתוח אל ההרים; אתה רואה את ההרים הירוקים, המגודלים, הרחק מאחריהם – את כפּוֹתיהם הלבנות של הרי־השלג, – הנה־הנה הם, יהודים של ראש־השנה ויום הכפּוּר בכפּותיהם הצחורות, מיד יתחילו מתנועעים… יאמרו וידוי ויכּו “על חטא”…
אתה מזדרז ויוצא אל ההרים, עוד לא עלה היום – שומע אתה עזים מצלצלות במצילותיהן טובות־הצליל – עדיין אין אתה רואה אותן, קולות הצלצולים יורדים מגבהי־הגבהים, מעל לערפל הלבנבן, שההרים חגרו להם במתניהם, או שענדו להם כענק לגרגרותיהם, ואתה סבור, כי הנה מצלצלים כך לתפילת־מנחה בככר הסאַכּסית, כל כך עדין הקול – וכל־כך נורא… “היה שקט! אני כאן עמך! את קולי אתה שומע כאן! לשעת־מנחה אני נוח ורך. למחרת, לשחרית, ארעים קולי ברעם!”
ואם אתה יורד לבקעה מוצלת, אשד־המים רועש, צועק; הנה, עליך הוא צועק כך!… צעדת צעד אחד מחוץ לשורה! משני עבריו של ההר המבותר מזדקרים כלפי־מעלה פה ושם שׂיחים יבשים נטולי־עלים, מרוטי־זלזלים, עצים מגומדים ששרשיהם מעורטלים ובולטים כלפי־מעלה, בודדים, מפוזרים, מרוחקים זה מזה – יהודים בלא פרנסה ומחיה! ובורח אתה למעלה־למעלה – אגם שחור, בתוך אגן־אדירים מים שחורים. אך לא, הרי זו קסת־הדיו, שמתוכה מעלים ומוציאים גזירות קשות ואכזריות: רדיפות, גירושים, השמדות…
ואם פורצת רוח־סערה, מכה הרעם ומתגלגל מאה גלגולים על־פני רכסי ההרים… הן הוא, המולך על ככר־הסאַכּסים, הודיע מראש: למחר יהיה מרעים רעמים…
אף־על־פי־כן מתרגלים, במשך הזמן שוכחים. המקום כל־כך גבוה, נישא כל־כך מעל לכּול, ושׂדות־השלג צחורים כל כך, טהורים כל כך, והפלג – כל־כך כסוף ומשתפך בזהרו… והנשימה כל־כך קלה, והרגלים רצות מאליהן במרחביה…
והלב מושך יותר ויותר למעלה ולמעלה, עד שהשמש זורחת בתוך הערפל ובתוך הגשם – והנה, חלף עבר הגשם… למטה, למרגלותיך, מעל לרכסי ההרים, מתקמרת הקשת כסרט־צבעונין סַסגוֹני, שקט כל כך וחינני… אך מרחוק עדיין נישׂא קול רעש, עוד מידרדרים מעל ההרים למטה אל הערוצים שברי־סלעים, אבנים כבדות, – הסערה חולפת ועוברת. הקשת מבשׂרת: שלום! נשבע אלוהים, לבלתי הבא עוד מבול על הארץ… והנה משתחררים מתחת לערפל קני־הנשרים – הבקתות, המודבקות אל צלעי ההרים; הנה משתחררים ונראים גשרי־הברזל, הקמרונים הקלים, שהטיל הגאון השוייצרי מעל לערוצים ותהומות – העננים השחורים נעלמים, הרי־השלג מצחירים עוד יותר, שׂדות־השלג נרחבים עוד יותר – בזמן הסערה ירד שלג חדש…
הכול קר, אבל נקי… כל כך נקי, שגם אתה מרגיש עצמך נקי ומטוהר, כחוֹרש הזה, המכוסה שלג, כשמים הללו, שעוד רטבוביתם עומדת בם – פני־הכלה, שנגבו מעליהן זה עתה את הדמעות…
ואמנם, אתה שוכח…
אבל אני אינני רוצה לשכוח. דבר אחד משמיע עוד את קולו מתוך הלב, מתוך הנשמה שהובאה מן הבית: זמר־העם – אני מתחיל מזמר. אדם הנמצא עם עצמו, רשאי הוא לשיר גם בלא קול נאה ביותר… אך אין הזמרה עולה לי יפה…
אין בו בשיר־העם היהודי הנלבב ריח השׂדה והיער, גבהי־ההרים, עומק־התהום, צליליו של ה“אִין” המשתפך ומכסיף עד לשגעון, לא ברק ולא רעם…
"בַּחוּץ הַיּוֹם דּוֹלֵק, עָכוּר,
וַעֲרָפֶל בַּבַּיִת…"
כּאן ה“חוץ” – חפשי, בלי סוף חפשי ונרחב, מאיר, רועש, מלא־חיים, ובבּית, בקן־הנשרים שבראש ההר, שואלים אותך:
– לימונאד? יוּגוּרט? את שירו של העם העל־לאומי, העל־ארצי; את שירו של העם האומלל, עם־העתיד המוֹדרני למעלה מכל העמים, נשיר בבית…
* * *
שוכחים כאן, שוכחים כאן שכחה גמורה עד כדי כך, שבשעה שיושבים ליד השולחן, ליד השולחן המשותף, הגדול, ושומעים גרמנית, צרפתית, איטלקית, שוויצית, רוּמנית – אין עולה כלל על הדעת, ששלושה רבעים מכל זה הם יידיש, יידיש פשוטה… לשם מה יהא אדם בחיק הטבע החפשי מתחפשׂ ומתכחש לעצמו? ואף־על־פי־כן, סיר־העבדות הספוג נותן ריחו! ואז… אני חוזר ובורח אל ההרים…
* * *
לחיות תמיד בין ההרים אי־אפשר אף־על־פי־כן…
זכרונות באים ועולים…
נזכר אדם, כי הנה שם, בעמק, בגיהנום, סובלת הנשמה היהודית. והנשמה היהודית יש בה תהומות עמוקות יותר ושׂיאי־הרים גבוהים יותר, ויפי־חיים, וסערות, והלב מתעורר אליהם בכמיהה! והיא מצעקת, הנשמה היהודית, בכל עורק שבי, בכל טיפת־דם שבי:
– הביתה…
לא, לא “הביתה”, ביתי איננו בשום מקום ובכל מקום, אלא:
– בחזרה! בחזרה!
וכשבאים בחזרה… וכשבאים בחזרה – טובעים מיד בהלך־רוח של ימים־נוראים; הכול כל־כך אלוּלי, עגמומי. השמים והארץ, הרחובות והבתים, הכּול אפור וערפלי ורטבובי, כמשהו המתאפק מלבכות ויהיה אנוס אף־על־פי־כן לבכות…
והכול הולך וטובע בהלך־הרוח הזה: הפליאה, מפני מה לא אישרו את הבחירות אל מועצת־הקהילה, הפחד מפני הבחירות אל הדוּמא, והדאגה: סוף כל סוף, במי בוחרין? ומה יאמרו הם? גדול הפחד: כבר אין מניחין לקנות מיהודים ספרים, למחר יהו אוסרין קניית בדים ואריגים, ולמחרת־המחר – כל מגע־ומשׂא… וחמישה־עשׂר אלף טופסי־הפרעות בטשענסטוֹכוֹב, וה“תגרות” הקטנות הכא והתם… אך כל זה, ואפילו דאגת־הפרנסה, נבלע ונטבע בהלך־הרוח שלפני יום הדין.
לעתים קרובות ביותר שומע אתה בנאַלעבקי אנחה יהודית, שאין לה שום שייכות אל המצב הקשה בעונה זו. לעתים תכופות ביותר אתה נפגש עם יהודי מהורהר ברחוב דזשיקאַ, ואתה מרגיש בעליל, שהפעם הפסקת לו את הרהוריו על חשבון־הנפש, ולא את הרהוריו על פשיטת־רגל קטנה. ברחוב טוַארדאַ מוכרים סליחות ומחזורים, ברחוב הפראַנציסקאַני בוקע משעה לשעה קול שופר מתוך אחת החצרות… ונשים חיוַריניות אתה מוצא ברחוב, חיוריניות מאד… לבושן על־פי המוֹדאַ, פרחים מלאכותיים, צחורים או שחורים, בכובעיהן הנאים, גלימותיהן החכליליות מתבדרות בלכתן, אך בעיניהן – לחלוחית של דמעות הנקווֹת ועולות, על פניהן ארשת של יראה ותחינה נלבבת, ובקולן – הד של תפילת שמונה־עשׂרה חשאית של ראש־השנה…
העולם ערפלי, אפרורי ורטבובי. ובגן הסַאכּסי מטיילים לכאן ולכאן אינטליגנטים למחצה ולרביע לא־מעוסקים, פועלים בלא עבודה, נערות בשׂדרת־המחט לפני, אחרי ובאמצע העבודה. פרצופי־פנים חיורים, מאומצים, מעוקשים, שׂפתים מנושכות, מהודקות, עינים דוֹקרניות, שכל עצמן אומרות: להכעיס… מרגעים לרגעים נפתח זוג שׂפתים ופולט בדיחה, עוקצנית, כעסנית. נשמעת אמירה כלשהי, המבקשת להשפיל משהו, לחַלל משהו, לעוֹלל בעפר…
כך נלחם חלק מסויים מן הנוער שלנו בהלך־הרוח של ימים־נוראים, כך מתגונן הראדיקאל שלנו, האפוּי־זה־עתה על גחלי חוברות־התעמולה, כנגד ההרהורים וההרגשות של ימים־נוראים…
משום מה? לשם מה?
* * *
יש בני־אדם חפשיים.
יש אנשים חושבים, בעלי מחשבות עצמאיות; אנשים עם רגשות משלהם ומושגים משלהם, עם כמיהה משלהם, שאינה נותנת להם מנוח; עינים, החודרות מבעד לערפלי־הזמן העבים ביותר; אזנים, השומעות צלילים הבאים מן העולמות הרחוקים ביותר… הללו אינם יכולים להתפלל בצבּוּר, ולא בשעה הקבועה. הללו אינם יכולים לילך עם כל הקהל… אלו הם מחפשׂיהן הנצחיים של דרכים חדשות, סולליהן התמידיים של מסילות לא־נודעו. הללו לעולם אינם הולכים בדרכים הכבושות… מסוכנת דרכם; בלא מדריך ומנהיג, על־פני צורי־הרים, סלעים ובקיעים ותהומות. הם מעפילים ועולים למעלה מגבול צמיחתם של שיפוֹן וחיטה, למעלה מתחום קינונם של יונים וממחוז זמרתן של צפרי־שיר… מסוכנת דרכם, אך הם הולכים לבדם ועם עצמם בלבד, על אחריותם שלהם ובסיכונם של עצמם בלבד…
יש בני־אדם – נשמות מופשטות… נשמות שאינן סובלות לא צורות ולא סמלים, והן עצמן תוֹכן הן, הכוָנה עצמה, הן נושמות רוחניוּת וחיוּת בתחום הרוח – הללו אינן צריכות למחזור־תפילות. חייהן עצמם כבר הם מחשבה ותפילה…
ויש אנשים בעלי רצון. בשׂפתותיהם נגע מלאך ברצפה מעל המזבח. את נשמתם הדליק באהבת־אלוהים ובזעם־אלוהים – ומזמן לזמן מתהלכים אנשים־אבוקות כאלה על־פני העולם ויוצרים… הכּול, העולם והאדם, אינם לגביהם אלא כחטיבת החומר לגבי האמן – צורות חדשות חייבות להיוָצר, צורות ישנות אנוסות לעבור מן העולם, החומר נילוש מחדש…
האם אתם שייכים לאחד מן הסוגים האלה?
לא…
אין אתם נַעלים מעל לרעיון הדתי, אלא נמוכים הימנו… אין אתם כופרים משוכנעים; אתם מאמינים בכפירה. אתם לא מצאתם השקפת־עולם נעלה יותר. הרסתם בקרבכם את הנעלה והיפה, ומבקשים אתם לעקרו עוד מן השורש, אף־על־פי שאין בידכם זרע טוב יותר לזרוע…
קרקע צחיחה מבקשים אתם להיות…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
* * *
שמעו לעצתי, ואל תתגוננו כנגד הלכי־הרוח של ימים־נוראים… הרעיון שקיים משהו גבוה יותר, שלפניו צריך האדם להתייצב לפעמים, לכרוע ברך ולומר: חטאתי, לא אוסיף לחטוא; מכאן ואילך הריני פונה ללכת בדרך העולה, אליך… הרעיון הזה אינו שמרני, אינו מתנגד לרצון־ההתקדמות שלכם, ולא לכל מה שאתם שואפים אליו!
הרעיון הדתי צריך לעורר רעדה לא בכם, אלא באנשים אחרים מכּול וָכוֹל; מפני הרגשת היש העליון, העל־אנושי – חייבים לפחד אנשים זולתכם.
בדרך־טעות החלפתם את התפקידים…
לכו להתפלל!
אל תתגוננו מפני דמעות נלבבות… אם יש מאַסף להן ואִם אָיִן – אתם תינשׂאו ותירוֹממו!
הטו אזנכם אל ה“ניגוּנים מסיני”; הם אנושיים כל־כך, טהורים כל־כך. עני הוא העם, לא בית־התפילה. עני הוא העם, לא רעיונותיו הדתיים; בכתרי־מלכים אין אתם מוצאים יהלומים כגון אלה; פנינים כאלה גם במעמקי־הים לא תמצאו…
העניות לא תגונה.
ואם עניים אתם עד כדי כך, שאין לכם מקום קבוע בבית־התפילה; ואין לאֵל ידכם לשלם אפילו בעד מקום־התפילה; ואין לאֵל ידכם לשלם אפילו בעד מקום־תפילה ארעי במנין, ואתם הולכים אל הפּארק, או אל ה“לאַזיעֶנקי” – לכו!
אך קחו עמכם סידור־תפילות קטן.
קחו והציצו לתוכו. דפדפו בספר התנ"ך הקטן וראו: היש בו במקום מן המקומות צו או פקודה, כי תהיו אתם רעבים ללחם? האם ציוָה אלוהי ישׂראל בפרק מן הפרקים, כי יהיה אדם רועד מקוֹר? והגיעו נא עד אל דברי הנביא, והקשיבו לדבריו; האם אין הם עולים בד בבד עם תקווֹתיכם האדירות ביותר, האם אין הם עולים בקנה אחד עם חלומותיכם הרחוקים ביותר?
* * *
ואֶת הסידור הקטן פתחו וראו, – האין הוא מתפלל את תפילתכם שלכם?
חפשיים מבקשים אתם להיות?
וכפירה שהטילו עליכם על כרחכם אינה כפיה? אינה עול מכביד, בדומה לדת שבכפיה?