– דין־דין־דין!
אני קופץ ממקומי ופותח את הדלת, – ידיד טוב בא. היום יום־טוב, והוא משום־מה אינו יוֹמטוֹבי כלל.
– רב־תנועה, – אומר הוא ותופס מקום־ישיבה, – הוא ההמון היהודי…
– משל לחול היבש, – מסייע אני עמו. – והוא משתנה בקלות יתירה, כאותו מזג־אויר!
– ועוד, – אומר הוא ומציץ לי ישר לעיני:
– יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש מאַבּד עולמו בשעה אחת…
יודע אני, למה הוא מתכוון.
נתחשק לי רגע אחד להיות מעורר־לתפילה, להכריז ברבים: “לכו אל בית־הכנסת להתפלל”, וכבר אִבּדתי את קטורת־השבחים, את מחצית הפרסום שהיה לי.
מצילתי שלי שבפתח הדירה אינה מצטלצלת לעתים קרובות ביותר. אבל הרחוב רוטן.
מדבר אני, וכבר מתנועעים קצת ראשים מימין לשׂמאל ולהפך, ולא מלמעלה למטה ולהפך. מצית אני אש, – לא כל העפעפים נישׂאים אלי, לא כל העינים מתלקחות. כותב אני, הרי הם קוראים ורוטנים…
– נמצא – אומר אני לאיש־שׂיחי – שעדיין לא הגיעה שעתי לשוב למנוחתי. עדיין יש לי מה לתקן בעולם הזה. שירי שלי עדיין אינם מוּשרים בחצרות, את זמירותי עדיין לא קלטה שום תיבת־זמרה, לקול מנגינותי עדיין אין זוגות רוקדים, ואמהות אינן מיישנות בהן את תינוקותיהן. מתחילה איפוא היאבקות חדשה?!
ידידי שלי אין בדיחתי מוצאת חן בעיניו. עצוב הוא מסתכל לתוך עיני:
– אין להכיר אותך ממש! “נעשׂה אחר לחלוטין” אומרים… “לא עוד אדם משלנו!”
* * *
כאילו הסתרתי בזמן מן הזמנים את פרצוף־הפנים היהודי שלי מפני הקהל; כאילו מכרתי לפעמים את מישהו במכירה הכללית של החמץ; כאילו התקשטתי פעם בנוצותיו ובגוָניו של הקהל, או נשׂאתי את דגליו ברחובות העיר…
אך ניתנה אמת להיאמר! מידה גדולה של אהבה אלי היתה בהם, ונתחלפה למידה גדולה של רחמנות והשתתפות־בצער:
– המסכן, אומרים הם, נעשׂה אדוק!
אני קם, מתחיל מהלך על־פני החדר ושופך את כעסי ומרירי:
– אני לא נעשׂיתי אדוק! רד אל הרחוב ואמור להם!
לא הטפתי להם מוסר־של־שטריימל, לא ניסיתי לכפות עליהם צורות דתיות…
אמור להם, שאין מפחיד אותי הרעיון החפשי, ואפילו הוא מושיט ידו ליטול את הצלחת שברקיע…
אמור, האדם המתהלך תועה בעולם וסימן־שאלה שותת דם בלבבו – ידידי וחברי הוא…
אמור להם, יודע אני כי המלאכים הנופלים מן הרקיע אינם מן המלאכים הקטנים; הקטנים שבהם נשארים עומדים תמיד בשורותיהם ומרקדים קדוש־קדוש־קדוש…
אמור להם שמפחיד ודוחה אותי רק ה“לאו!” הקהה, המטומטם; מרגיזה אותי רק האפיקורסות הזולה, מתוך חוברת שמחירה פרוטה. מקנטרת אותי דלותה המוּזהבת של צפור־העופרת, שמילאה כרסה “שמות” מוֹדרניים זולים והיא מצעקת: הנה אני עפה, הנה אני מתרוממת! ובאמת היא מוטלת בבוץ.
אמור להם, ממעל לדת ישנם עולמות. אך מלמטה לה – אוּרווֹת־סוסים וגדרות־צאן ומכלאות־בקר; ולחשוב מחשבה חפשית – ענין דראמטי הוא, להשתקע בספקות – ענין טראגי הוא! אך הבטיחות העם־ארצית המעוּצה אינה אלא מחזה־ליצנות…
וראשים מיובשים ומרוקנים דרכם שהם מתנועעים ומיטלטלים לכאן ולכאן, כראשי הסיכּוֹת בעטיפת־ראשה של סבתא־יאַכנאַ לפני עידן־ועידנים.
אמור להם, כי לבי דווה על תלישותם מן האומה… עם עדיין אינו אומה, כשם שערימה של אבנים צבורות עדיין אינה היכל. ומצערת אותי תלישותם מעצמם, מן התוך־שבתוך שלהם עצמם… ואמור להם, שבהשליכם מאחריהם את ירושת הדורות, ירושתם של אדירי־אדירים, הם מרוששים את עצמם, הם נעשׂים קבצנים גמורים – –
* * *
אמור להם אתה עצמך! – מפסיק דבּוּרי איש־שׂיחי – אך דבּר דבּוּרים ברורים, ואל תהא מטיל ברקים נוצצים.
הוא קם ויוצא, כנראה בעליל – בחמת־זעם.
* * *
לא, ואלף פעם לא!
אין לי מחשבות לעשׂות אִמהוֹת־דפוס, ואין אני מבקש לעשׂות אתכם יציקת־סטיריאוטיפ של רעיונותי שלי! – אין אני רוצה לעשׂות אתכם תיבות־זמרה לשירי, אין אני מדבר אל תוככם כמו אל תוך פוֹנוֹגרפים, שתהיו חוזרים, לאחר שיכוננו אתכם בקפיץ, ואומרים מלה במלה מה שהושמע לכם, תמיד אותם הדברים עצמם… רעיונות מן ההכרח שיהיו חיים! צומחים וגדלים!
מי שזורע אינו מטיל בקרקע אלא גרגרים! לא פת־לחם לעוסה, ולא גבעולי פרחים.
ואם האדמה אינה חלמיש־צור; לא אדמת־שׂריפה ולא חולות נעים ונדים, אם היא אמהית ופוריה, הרי היא קולטת את הזרע בשלוָה, סוגרת אותו בחשאי בחיקה, ומפרנסת אותו ומגדלת, ומשקה חיוּת משלה, וכשמגיעה השעה – הנבט נדחק ועולה, ומשתחרר ועולה וצץ וגדל ופורח!
ובכם, כמו בכל יהודי, אם לא יותר מזה, רואה אני נרות של חנוכה, נרות של שבת, נרות של חג – אך נרות כבויים. רוחות רעות היו מנשבות…
לא אורכם מבקש אני להיות, אלא החוזר־ומדליקכם רוצה אני להיות! בברקים רוצה אני להדליק אתכם… להאיר לכם ולאחרים חייבים אתם עצמכם!
* * *
ועוד – “שכינתא בגלותא!”
נסו, לכו אל בית־הכנסת ושחררו אותה מידים רעות!
* * *