כִּי נְבוֹנִים הַשְּׁנַיִם יַחַד,

וְכָל אֶחָד אֻמְלָל בִּיחִידוּתוֹ.

כִּי כָל אֶחָד מֻצְלָף מִשּוֹט הָעַיִן הַמַּשְׁגַּחַת,

שֶׁהִיא אוּלַי אֵינָהּ אֶלָּא פְּרִי בְּדוּתוֹ.

הָעֵץ הוּא עֵץ בַּעֲנָפַי

וְזֶלֶף הַיָּרֵחַ,

וְחוֹל הַשְּׁבִיל,

וְרַהַט הַדָּמִים,

וְרֶטֶט הַשָּׂפָה,

וְצֵל אֶל צֵל כּוֹרֵעַ –

הֵם פֹּה, הֵם קַיָּמִים.

אַךְ עֵין הַמִּסְתָּרִים אֶת הַמַּרְאוֹת לוֹחֶכֶת,

אוֹתָהּ בָּדוּ מִנִּי דוֹרוֹת כָּל הַנְּבוֹנִים.

עַל כֵּן הֵבִינוּ גַם הַשְּׁנַיִם –

אִישׁ לְעֶבְרוֹ יָקוּם לָלֶכֶת,

לִרְצֹחַ הַשָּׁעוֹת,

לִמְלֹק אֶת הַיּוֹנִים.