קַשְׂקַשֵּׂי הַיָּם כֹּה זוֹהֲבִים,

הָאֳנִיּוֹת בְּרִנְנַת הַשַּׁיִט.

שׁוּלֵי רָקִיעַ לוֹהֲבִים,

וּבַחוֹף הַבֹּקֶר וְהַבַּיִת.

וּתְכוֹל אַחֵר וְרֵיחַ הֲדָרִים,

לִבְלוּב חִיּוּךְ וְיָד מוּשֶׁטֶת.

וַאֲדָמָה מַלְחֶתֶת אֶל הָרִים,

פִּרְאִית-כְּנוּעָה לְלֶטֶף.

וְרִאשׁוֹנוּת פֹּה מְצַפָּה עַל פִּגּוּמִים,

וְיֵין הַמַּעֲשֶׂה בְּשִׁיר חֲרֹשֶׁת.

לֵילוֹת קַלֵּי כָּנָף, לֹא חֲלוּמִים,

וּבֵיתִיּוּת רַכָּה-חַמָּה בַּחֹשֶׁךְ.

וְעוֹד הַנּוֹף פְּשׁוּטוֹת יֹאמַר לְךָ:

פֹּה עֵץ אֶחָד, וּמָחֳרָתַיִם אֶלֶף!

הַגּוּף שֶׁלְּךָ וְהַנְּשָׁמָה שֶׁלְּךָ,

וְנִיב עִבְרִי נוֹעָז בְּפִי הַיֶּלֶד.