בְּשׁוּב אָדָם מִנְּעוּרָיו

וְכִיִ יָמִיר פָּשׁוּט בְּזָר

עַד־לֹא־הַכֵּר שִׂמְחַת הַלֵּב –

אוּלַי נוֹתַר גָּבִישׁ שֶׁל מֶלַח

מִכָּל שִׂמְחַת הַיָּם.

יַסְוֶה הָאָב שְׂעַר רֹאשׁוֹ

בָּאֲזוֹבִים מִקִּיר־וָקִיר,

יִתְמַהּ לִרְאוֹת אֶת שְׁמוֹ בַּבֹּקֶר

עַל פְּנֵי תֵּבַת הַמִּכְתָּבִים.

וּמְהַדְּסִים לֵילוֹת לַבֹּקֶר

מִבְּלִי לִמְנוֹת מְעוֹת־אֶתְמוֹל,

נִכְוָץ הַלֵּב כְּדָג שְׁרִירִי.

וְהַטּוֹרֵף מַמְתִּין.

צוֹעֵד הָאָב מִבְּלִי הָבֵן.

מִתּוֹךְ אֵזוֹב צוֹחֵק הַבֵּן.