¹

ובכן, יום הגאולה הנו בא!

מה שנדרו גיבורינו, בדמי ליבותיהם הפצועים, ביום שנושלו מארצם על־ידי אויב יהיר ותקיף; מה שחלמו חוזינו ומשוררינו בכל תפוצות ישראל במשך גלות שחורה וארוכה, שאין בדברי־ימי העמים משלה; מה שראו חלוצינו מראש, לפני ארבעים שנה, בהניחם כאן את אבן־הפינה לישוב החדש והפורח, ומה שהאמנו בו כולנו אמונה שלימה, בשתי השנים האחרונות, לאחר הצהרת בלפור – הרי קיימתם וגישמתם סן־רמו האיטלקית. ואולי בעובדה זו בלבדה, שדוקא על אדמת איטליה הרומאית הוכרה זכותנו על ארץ־ישראל יש לראות, יותר מכל, את יד הזמן ואת אצבע־אלוהים, שהרי רק במקרה לא נתאספו הפעם גדולי מועצת השלום ברומא עצמה, ורק במקרה לא מבין חומותיה העתיקות יצא לעולם המברק, מכריז הבשורה העברית. מעמדה הפנימי של איטליה, הרעוע קצת ברגעים אלה, הוא שהניא את ראש הווזרה ניטי מלבקש מחבריו הצרפתי והאנגלי לבלי הטריח את עצמם עד לעיר־האפיפיור. זאת היא איפוא הסיבה האחת שבשבילה לא ברומא המפוארה, עם קשת טיטוּסה, ישב הפעם יורש־הקיסרים בראש מועצת־השלום, אלא דוקא בעיר קטנה וגבולית, בסן־רמו הלטיפה והצוחקה. בעיקרו של דבר נתקיימה אותה נבואת הרואה, שנסתמלה אצלנו אחר־כך בשני השמות הנמרצים – רומא וירושלים.

לא הועילה כל השינאה אשר נצטברה מסביבנו זה אלף שמונה מאות וארבעים שנה; לא הועילה הרכילות אשר נרקמה נגדנו בכל ארצות העולם; לא הואילה אפילו אותה ההתנפלות הגסה שהכתימה בדם את עיר־הקודש, בחג הפסח האחרון. המעצמות האדירות, שבראשן עומדים ארבעת אנשי־הצדק – וילסון, לויד ג’ורג', מילראן וניטי (מבלי שכוח את קלימנסו ואורלנדו), יכול לא יכלו למנוע מאתנו, העברים, מה שנתן לקטן שבעמי־התבל – חופש לאומי ופינה ארצית; בה בשעה שהחליטו להכיר בהתחדשותן של ערב ושל ארמניה, ביצירתן של סוריה ושל אלבניה, בישותן של גיאורגיה ושל אסתוניה, של אזרבייג’אן ושל ליטא – רובן מדינות שלא רבים ידעו לפני־כן אף את שמן – היכלו לפנות אלינו, בצחוק־שקר על שפתותיהם, ולקרוא לנו לאמור: רק אתם, העברים, היו לקללה כאשר הייתם עד כה, בנוּדכם ממדינה למדינה?…

אה, מה מרים היו הרגעים האחרונים לפני ההכרזה סופית! מה מרים בגולה האירופית והאמריקנית לרגל אדישותם של מאות אלפי יהודים שהתמידו לחשוב כי שאלת ארץ־ישראל אינה נוגעת לליבם, וידרשו לבלי תיתה לנו. מה מרים בחוגי הנוצרים אף הם, לרגל ההכרה שהתגנבה לאט־לאט לליבותיהם, שאין אנו מסוגלים לחיי עם טבעי ואין אנו ראויים לארץ־ברכה אשר כזאת. מה מרים היו הרגעים פה, בירושלים וביפו, בחברון ובטבריה, במושבות כולן ובכפרים הערבים, לרגל השיטנה שפשטה מסביבנו יותר ויותר, כשראינו את ידידינו מיום אתמול פונים לנו את עורפם ופיהם ממלל לעומתנו דיבורי דם ונקמה.

הלא נזכור את אשמתנו אנו גם היא, שהרשינו לעצמנו להתייאש ולהתרופף, לפקפק ולהסתפק, וניצור על־ידי כך, על כל צעד ושעל, אוירה מחניקה שבה חיינו והתנועענו כצללים. הלא ניבוש שיכולנו לשער אף לרגע קל, מפני התייחסותו המוזרה של פקיד זה או אחר, כי העם האנגלי לא יעמוד בדיבורו וכי הצהרת בלפור – הגדולה שבהצהרות שניתנו לעמנו מיום שהוגלינו מעל אדמתנו – אינה אלא “סמרטוט ניירי”.

הן חרפה וכלימה תכסינה את פנינו היום, על אשר רגעים כאלה היו לנו. הן לקח רב ניקח היום לבלי נפול שוב ברשת מאורעות קטנים ולבלי תלות את גורל עתידנו במקרים פעוטים ועוברים. מה הן חמש ושלושים שנות הסבל של ישובנו הרך בימי התורכים, אפילו תחת שבטו של ג’מאל פחה? מה הן שתי שנות מצב־המלחמה, שאנו נתונים עדיין בהן יום שכבש אלנבי את ארצנו, ומה הוא הדם שנשפך בחוצות ירושלים, דם נקיים וחפים מפשע לעומת המעשה הגדול של הכרזת ביתנו הלאומי בארץ זו על ידי מועצת סן־רמו, הכרזה בפועל שנתנה לנו ולבנינו אחרינו יום־חג חדש, את יום הארבעה ועשרים בחודש אפריל?

אין מקום יותר לספק, אין מקום יותר לפקפוק כל שהוא: ישננו! אנו כאן! ועכשיו, כל עוד יסוב העולם על צירו, ועולם זה כל עוד ילחם לחופש, לצדק ולקדמה – ישננו! שום דבר, שום כוח שבתבל, לא יזיזנו יותר מהעמדה אשר כבשנו לעצמנו, כאן, תחת שמינו, על הררינו ועל חופי־ימינו.

יום שמחה הוא זה לנו, יום נצחון מזהיר, יום שיטהר את דמינו ויזכך את מוחותינו, יום שיצעידנו צעד ענקי לקראת מחרנו.

אך דוקא ביום נצחון זה לנו, העברים, אל יוהרה ואל גדלות, אל גאיונות שאינה במקומה! אל־נא נשכח כי שכנים לנו בארץ זו, שאת זכויותיהם עלינו לכבד ושבחברתם עלינו לעבוד יומם ולילה גם בשנים הבאות. אל־נא נשכח כי את נצחוננו נחלנו הפעם רק מפני שהעולם הנאור מאמין בנו וברוח־היושר והצדק המפעמת בקרבנו.

אל הערבים אחינו פונים הננו ברגע זה וידינו מושטות לקראתם; שהרי הגיעה השעה סוף־סוף להתקרב איש אל רעהו ולהניח את היסוד למדיניות בריאה ורעננה, מדיניות עברית־ערבית, אשר ממנה תצא טובה לא לארצנו בלבד אלא לעולם כולו.

ארץ־ישראל עתידה להיות הגשר בין המזרח ובין המערב, וגשר זה מי כמותנו, יורשי יהודה הישעיאית ויורשי ערב המוחמדית, עשויים לבנותו על יסודות איתנים באמת?

שעל־כן, לעבודה!

ד“ה, י' באייר תר”פ – 28.4.1920