לוגו
נצחון בכל זאת!
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פאריז, 26 דצמבר 1920

אכן, אין זה הנצחון הגדול, המוחלט, המכריע, שאליו ייחלנו כל־כך; אין זה אף הנצחון המעוטי, שעל־אודותיו דברנו בזמן האחרון במועצותינו ובעתונינו. עם כל זאת – אין ספק בדבר: הישגנו בולט לכל עין.

הן אמנם ויתרנו לא רק על צידון, זו פנינת־צפוננו, ומה שיותר נורא – על צור גם היא, זו שארית תקוותנו בים־תיכוננו. לשוא נבקש להבא להטות את אוזנינו לשיקשוק מימי הליטאני הסואן. לשוא נרצה לשלוח את תלמידינו לטפס על מדרוני החרמון, ותהומות הירמוך הקוסם תיוותרנה מעבר לגבולות המחר. אם נשאף לחתור בסירה במימי הליטאני, אם נאבה לחזות מקרוב את שלגי החרמון, אם נאמר לתעות בלי מדריך ברוכסי הירמוך, נוכרח לבקש רשיון מיוחד מאת הרשות הערבית של סוריה הצרפתית.

ובכל־זאת, לאחר בליעת העלבון, לאחר הכנעת היגון, לאחר שיכחת ההחלטה המרה – יום נצחון הוא לנו גם יום הכ"ג בדצמבר, יום חתימת אמנה החדשה בין האדון לייג, בשם ממשלת צרפת, ובין האדון הרדינג, בשם ממשלת אנגליה. כי על־ידי חתימת אמנה זו נתבטלה לעולמים אמנת סייקס־פיקו, אותה האמנה האומללה שהעמידה את ארצנו תחת שלטון בינלאומי; אותה האמנה המוזרה שחצתה את ארצנו לשני אזורים נבדלים, אותה האמנה המבולבלת, שאלמלא היא כי אז הגענו היום בודאי עד לקסווה, מול דמשק, ועד לצידון, מול ביירות.

לרגל ההסכמה האחרונה נתפזרו העננים הכבדים שהתקדרו בשמינו מאז הוכרזה הצהרתו של בלפור, וצדק מאד האדון פיליפ קר, מזכירו של לויד־ג’ורג‘, בהצהירו לי באחת משיחותיו אתי: "לויד־ג’ורג’ ילחם כאריה על כל שעל של ארצכם היקרה".

קשה היתה המלחמה, כבדה עד למאד, ולרגעים נדמה כי דוקא שאלת ארץ־ישראל היא־היא שתביא את צרפת ואנגליה לידי פירוד. לסוף הבינו שני הצדדים כי צריך לבוא לידי פשרה, לידי ויתורים הדדיים. גם צרפת לא יכלה להשיג כל מה שרצתה במלחמה. גם בולגריה הוכרחה להיקרע מעל ים־האיים ודדה־אגאץ. גם איטליה מצאה לטוב לוותר על רוב דלמטיה ועל אייה החמודים. הרק אנחנו, בני ארץ־ישראל, נרהיב עוז להאמין כי פתרון שאלתנו תלוי אך ורק בשלמותנו האדמתית?

ועכשיו, שכלי־האשקוקי הוטלו על לוח המשחק המדיני; עכשיו שהידים הניחו את חותמן על הקלף הרשמי – עכשיו רוצים אנו לשכוח את הפצעים, את החכוכים, את התמרורים, את הוויתורים. עכשיו יודעים אנו מה הם גבולותיה של ארצנו ומה הוא השטח שבו נרקום את רקמת עתידנו.

והאח! בגבולות ארצנו זאת מה מאושרים אנו למצוא את ירדננו כולו שלנו, ממש כמלפנים, בימי אבותינו, ואין לנו לחשוש למעצורים שיושמו מסביבו. שנית נוכל לשיר את שירת הירדן, שנית נוכל לחלום על גדותיו הירוקות, שנית נוכל לקוות לגדולות הימנו. מה שה“ריינוס” הוא לגרמניה, מה שה“פּוֹ” הוא לאיטליה, מה שה“וולגה” הוא לרוסיה, יהיה הירדן לנו גם מחר.

מראש־נקורה (אכזיב?) הנישא והגאה הבט לפניך, העברי: הים מה רחב פה, מה תכול, מה אין־סופי, ואם בצפונו מצטיירת צור במגדליה הלבנים להקניטנו, הרי בדרומו מתגלה מיפרצה של חיפה, לרגלי כרמלה האדיר, לנו לחלוטין, ומטולה נכנסת בגבולנו, וצפת תוסיף להקסימנו. עשרים פרסאות על חמישים פרסאות, שטח גדול ופורה, שהוצאנוהו מידי מתחרינו על־פי מזל בלתי־מקווה כמעט. ואם אמנם את ים־כנרת חוצה האמנה החדשה לשניים – שפתו המערבית לעברים, ושפתו המזרחית לערבים – הרי כנגד זה עובר קו אלכסוני ארוך עד מאוד מכפר־צמח ועד לאירביד, ומשם לנסיב, ומשם לנהר הפרת!

לנהר הפרת – השמעתם?

הנה היכן טמון הנצחון, הנה היכן הונח מחרנו, הנה היכן יתרכזו כוחותינו לקראת גישום כל חלומותינו – במזרח המידברי הנפלא שאין לו כמעט סוף, בחולות השוממים והערומים היום, במישורים היבשים ובבקעות החרבות, ב“אלדוראדו” הנפלא של מי שידעו להפכו לגן־עדן אמיתי. מהגלעד ועד זרם הפרת – מה עצום החלום, אם אך נרצה…

ואנו נרצה – למרות פקפוקי־הרגע, למרות שגעונות פה־ושם. נרצה, כדי למחוק את ויתורי הצפון, מצידון ועד דן. נרצה, כדי להוכיח לעולם הגדול כי עוד רענן העם שיצא מאור־כשדים.

ושריקת הרכבת הירושלמית עוד תישמע בין חומותיה ותמריה של בגדאד הרחוקה.


ד“ה, ג' שבט תרפ”א – 12.1.1921