עוד המרירות גדולה.
בראשונה – בקרב אחינו, המביטים על מפתם היקרה, מפת ארץ־ישראל, של ספיר או של בלקינד, של “פועלי־ציון” או של מ. עיני – אותה המפה הרחבה שלא ידעה כל גבולות, עם ביירות ודמשק בצפון, ועם עזה ומעאן בדרום.
ובשניה – בקרב הנלהבים שבערבים, שגילו לאומיות חדשה רק בשלוש השנים האחרונות לדברי־ימיהם, שהתרגלו למפות הגרמניות המותחות את חבלי סוריה כל־כך, עד שחלמו על מדינה אשר תחילתה במרעאש, בהררי הטורוס, וסופה בעציון־גבר, אל הים האדום, אשר מערבה בים התיכון, מאלכסנדריה ועד ותעלת־סואץ, ומזרחה בנהר־הפרת ובמפרץ הפרסי הרחוק.
והרי באה ההסכמה הידועה של השלושה־ועשרים לחודש דצמבר שנת 19211, הסכמה אשר חתמו עליה ממשלות צרפת ובריטניה הגדולה, ותפורר את הזיותיהם הלוהטות של הראשונים ושל האחרונים גם יחד.
הכיצד? – נזעקים העברים, כאילו נכוו ברותחים – הזהו הפתרון שהרדימונו בו האנגלים במשך שנתיים ימים? את כל הטוב והיקר קיצצו מאתנו; את הררינו הכי־פוריים, את שפלותינו הכי־דשנות, את נחלינו הכי־סואנים, את אורחותינו הכי קבועות. ומה הותירו לנו? ירדן קטן, ששני מקורותיו אף הם נשארו ללבנונים, יבוק בלי ירמוך, גלעד בלי בשן. את ים־כנרת חצו לשניים, את כפר־צמח מסרו לדמשקאים, ובדרום מי יודע עדיין אם יחזירו לנו את מדבר חצי־האי סיני עד לנחל־מצרים? רומינו בשוא, נכזבה תוחלתנו – ארץ־ישראל אשר כזאת היה לא תהיה!
הכיצד? – עונים אחריהם הקיצוניים שבערבים הצעירים כאילו הכישם עקרב – זוהי איפוא “סוריה הגדולה” שהבטיחתנו צרפת בשעת נצחונה, לאחר שביתת־הנשק? את כל המועיל והנחוץ גזלו מאתנו: את מפרצינו הכי נרחבים, את אגמינו הכי מעניקים, את נחלינו הכי חשובים, את מסילתנו הישרה לערב, ומה השאירו לנו? דמשק שדן (בניאס) מושל בה, הליטאני שכפר־מטולה חובקו כמעט, החרמון בלי מי־מרום, ירמוך בלי דרום, ואת החורן חצו לשניים, את אירביד סיפחו לארץ־ישראל ובמזרח קבעו קו־אלכסון הנותן לעברים משען בנהר־פרת. הוליכונו שולל, פיטמונו בתקוות־הבל – סוריה אשר כזאת תמות עם היוולדה!
ושני המחנות צודקים, ותלונות שניהם נכונות – אם־כי לא אמת הדבר שרימונו, אותנו העברים, ולא אמת גם־כן שהוליכו שולל את הערבים. בעולם המוזר הזה אין מקום לצדק מוחלט, אין אפשרות לשוויון בכל. זכרו את אברהם ואת לוט; גם הם לא יכלו להשיג את פסגת־רצונם ואת מרום־תאוותם; גם הם הוכרחו לחלק את אשר נפל להם בירושה, ורק אחרי החלוקה שלטו ביניהם שלום ושלווה. אירופה נלחמה לשם פתרון השאלות הלאומיות. לא עוד ישאר עם בלי ארץ לקרוא לה מולדת. חופש לארמניה וחופש לאלבניה, דרור לפולניה ודרור לפינלנד, שיחרור לערבים ושיחרור לעברים. אלא, שפולניה רצתה את כל ליטא, ארמניה דרשה גם את קיליקיה, אלבניה התאוותה למקדוניה, פינלנד נלחמה על קרליה. היכלה אירופה ללומר “הן” לכל אחת ואחת מהן? הן בשביל שהפולנים חונים עדיין בווילנה יצא חבר־הלאומים כנגדם. הן בשביל שהיוונים רוצים גם את ברוּסה יגרשום אולי מאיזמיר ומאדרינופלי. החובק יותר מדי מפסיד גם את המעט. המאמין בכל־יכלתו – אין־אונים הוא להכיל חלשים. זאת היא החכמה המדינית לאשורה ואין זולתה: השג את האפשר, ושמח בחלקך!
יכולים אנחנו, בני ארץ־ישראל, להיות שמחים בחלקנו הפעם. שהרי צדק מאוד אחד החשובים אשר בציונינו: לא העיקר הוא לדרוש גבולות נרחבים לבלי־די, אלא עיקר גדול הוא לגשם את החלום בתוך גבולות מספיקים שקבעום בהסכמתנו. מי היה מעיז לפני שלוש שנים אף לרמוז לנו על אפשרות של מדינה כאותה המצוירה על מפה שנמסרה לכתבנו בפאריז על־ידי וזרת־החוץ הצרפתית? מי, לפני ועידת סן־רמו, יכול אף להבטיחנו כי ביתנו הלאומי יתגשם בכלל? הן עוורים אנו ללא־תקנה אם לא נוכל לראות את הטוב שבגבולות כפי שהם אפילו עכשיו. יש דברים שקשה לפרסמם באותיות מרובעות, אך במעמד־הענינים כעת בוחר אני בגליל־העליון שצור אינה כלולה בו, ובמזרח־ירדן שהחורן המבולבל אינו בתוכו. צרות יש לנו למכביר ומחרחרי־ריב לאין מספר, וכוחותינו לעת־עתה מה מצומצמים הם עדיין. “אלמלא היתה דוברוג’ה הבולגרית מבדילה בינינו ובין רוסיה על־ידי סיפוחה לרומניה – נזעק סטמבולוף הבולגרי – כי אז יצרתיה כדי שתפריד בינינו”. אלמלא היתה אירופה מחלקת את “סוריה” לשנים, החלק הכי־גדול לסורים תחת הצרפתים, החלק הכי־קטן לעברים תחת האנגלים – כי אז שאפתי שנחלקנה אנחנו באיזה אמצעי שיהיה כדי שערבים יתפתחו בצפון הגדול ועברים בדרום הקטן.
אכן, שפת־ימנו העברי עניה היא ביופי טבעי, וכל חוף־הים מסולמה־של־צור ועד למפרץ אלכסנדרתה, אין כמותו לקסם ולגוונים. אך בוחר אני בשפת־ים אחידה, חולית ערומה, ובלבד שעבריה היא מרוב כפרים וחוות, ערים ופרברים עברים, משפת־ים יפהפה שאין בה – באשמתנו במובן – אף ד' על ד' אמות משלנו, אף רגב על רגב משל אחינו.
כך יאה הדבר לנו: למה זה לא התעוררנו לפעולה, לפני מאה שנה, בבוא נפוליון אלינו לשפצנו? למה לא הזדרזנו, לפני ארבעים שנה, ליישב את הצפון כשם שיישבנו את הדרום, לבנות את המזרח כשם שבנינו את המערב? התאמינו שצוקי מטולה הצילו לנו את צפת ואת טבריה? התאמינו שאילנות רוחמה יתנו לנו אולי את אל־עריש? ולדרוש את החורן – יפה וטוב הוא. אך זכויות “היסטוריות” בלבדן אינן מספיקות תמיד להכריע את הכף לצד הדורש, ולו גם בצדק. סיוואס היתה פעם ארמנית, סלוניקי היתה פעם סרבית, רגוזה היתה לפנים איטלקית – עם־כל־זה לא יכלו לתת את סיוואס לארמנים, את סלוניקי לסרבים ואת רגוזה לאיטלקים – למרות שבכל אחת מהן חיים הרבה ארמנים, הרבה סרבים, והרבה־הרבה איטלקים.
לבשתנו ולחרפתנו לא נוכל אנחנו לטעון כזאת ביחס לצור, שאין בה אלא יהודי אחד, לצידון שלא עשינו כלום לחיזוק יהדותה המרובה, לכל החורן כולו, שלא ידענו לבסס בו את מושבתנו האחת, שלא ידענו להבטיח בה לעצמנו את אחוזת שלוש מאות אלף דונמי האדמה שהנדיב הגדול רצה לרכז בעמק חזונו לעתיד.
נרף־נא ממדיניות של התנפחות! רוצים אנו במדיניות של מציאות יום־יום. פנינה נפלה לחבל לנו, פנינה שאין כמותה אולי ליופי טבעי, לעושר מחצבי, לפוריות אדמתית, למרכזיות מסחרית, למצב תכסיסי ולאפשרויות של עתיד – הנדבר בפנינים יותר גדולות, בפטדות שאינן שלנו, ביהלום שלא נוכל לרכוש, בברקת שלא תבריק עבורנו?
ניגש־נא לעבודה של פנינתנו אנו, של ארץ־ישראל החמודה אשר האנגלים כבשוה למעננו, של המדינה הנפלאה המזכירה לנו כמעט את ימי אברהם ושלמה עם ים־הגדול, זה החלון הפתוח לעומת המערב האירופי, עם ים־סוף, זה הצוהר הבקוע לעומת האוקינוס ההודי, עם נהר־הפרת במזרח, זו רצועת־המים שתקשרנו לארם־נהריים, לפרס ולכל אסיה המרכזית, עד לסין וליאפאן.
יותר ממאתים וחמישים פרסאות של גלי אין־סוף, יותר מששים אלף קילומטר מרובעים של קרקעות מיזרע ומטעים – אם גם לא נחשוב עליהם את המידבר הגדול עד הפרת הרחוק – שזרמי־מים איתנים, מעיינות אל רוב המדרונות, בארות כאוות־נפשנו, מרחב בתולי וריק למיליוני נפש – האין זה מספיק ודי?
החדלנו להיות “העם שבו בחרת” – החושב כי הכל ניתן לו במתנה, כי הכל מוכרח הוא להשיג? אילו סלע היה לנו בלב־ים לפני המלחמה ושמו אז “ביתנו הלאומי”, מה היכה ליבנו גלים! ועכשיו – הן “בית” יש לנו שגם גדול־החולמים לא יכול לשערו הרה־עתידות כל־כך, ואנחנו נכלה את זמננו בויכוחים על “קורבנות עצומים” בצפון ובמזרח?…
לא! יזרום לו הירמוך לאורך גבולנו כל עוד אנחנו בקרבתו; יזהיר־נא החרמון בנצח־שלגיו כל עוד עינינו אליו לטושות; תצטייר־נא צור בסגלגל אופקיה הקרובים כל עוד חיפה מתנמלת בדרומיתה. אנחנו בל נקנא, אנחנו ללבנונים, לסורים, לערבים, ולצרפתים – את ידינו נושיט לעבודה משותפת במזרח!
במרחק אמנם נמחקת תדמור – הבת היקירה לשלמה – ועמודיה החרבים לא יהמו על־נקלה משאון תלמידי מדרשותינו ומכללתנו: צר לי עליך תדמור היפה – אך לא בשבילך, לו גם נאהבך, יופר שלומה של ארצנו.
על חורבותיך נוחי עוד מאות בשנים, וירושלים תיבנה ותגדל עבריה.
הן סוף־סוף – זהו העיקר!
ד“ה, י”ט בשבט תרפ"א – 28.1.1921
-
במקור 1921. צ“ל 1920 – הערת פב”י. ↩