לוגו
שמונים אלף!
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

זהו המספר הדוריי, הגדול והנפלא, אשר ירחף לנגד עינינו תמיד, ואשר ילמדוהו מחר מורינו לתלמידיהם בכל בתי־הספר העבריים, לא בארץ־ישראל בלבדה, אלא גם בכל תפוצות הגולה. כי אין כמספר הזה לכוח־הדחיפה ולגאוות־העלומים בעבודתנו הכבירה לתחייתנו השלישית.

אכן, עוד לפני שבועות אחדים מסרה לנו ממשלתנו ידיעה קצרה על מספר התושבים בארץ הזאת ללשונותיהם, וכבר אז ידענו כולנו, כי העם העברי בארץ הזאת נשמע במידה יפה ובאחדות כמעט גמורה לדרישת הזמן. אלא שהידיעה היתה יבשה וקצרה יותר מדי, ולא הכילה את הניצוץ ללבות בו את שלהבת ההתלהבות להכרזת נצחוננו זה הלאומי. לא עוד אלא, שעל אחדים מאחינו עשתה הידיעה הממשלתית רושם קצת עגום, היות ולדעתם היו צריכים כל אחינו כולם להשיב כי לשונם המדוברת היא הלשון העברית. והנה בא הספר הרשמי של הממשלה, ספר גדול וחשוב, המכיל את כל טבלאות המיפקד האחרון ואת כל פרטיו, ודי לעיין בו בכובד־ראש כדי שתהנה ממנו העין העבריה הנאה מרובה ומקיפה באמת.

מה מאושר היה אליעזר בן־יהודה, למשל, אילו זכה לחיות רק עוד ארבעה ירחים ואילו קרא בעצם עיניו בספר הממשלתי את המספר המחומש והמלא הלזה המכריז לבני ארצנו עצמם ולעולם הגדול כי שמונים אלף ומעלה מתושביה ונתיניה מדברים עברית! איזה מאמר מחשמל היה כותב אז אבי תחייתנו הלשונית, לשיר בו את שירה הצלחתנו זאת בארבעים השנים לעבודתו הפוריה, ולהריע בו גם את תרועת נצחונותינו הבטוחים לעתיד לבוא במלחמותינו להשלטת שפתנו כשפתה של אומת ישראל בכל אתר ואתר?

שמחה, ששון, גאווה – לא, אין אלו מלים מספיקות, אין אלה מושגים מחוורים כל־צרכם, בשביל להביע בהם את הרגשות שצריכים הנני להרגישם כלנו למקרא פרטי המיפקד של הממשלה הממונה. בפעם הראשונה מאז היינו לעם, יודעים אנו סוף־סוף כי אי־אפשר יותר להטיל ספק בתחייתה של לשוננו וכי אי־אפשר ביחוד לזלזל בה ולהשפילה, כאשר ניסו אחדים משונאינו באירופה ורבים מאויבינו בארץ זאת. בפעם הראשונה יכולים אנו להתייחס באדישות לעלילות־השקר בהן השתמשו גם אלה וגם אלה, בנסותם לערער על החלטת נציבנו העליון להכריז את לשוננו כאחת משלוש הלשונות הרשמיות לארץ־ישראל העומדת ברשות עצמה. הלא תזכרו את דברי המלאכות הערבית בלונדון, לפני שנתיים: “למה יכריזו את הלשון העברית כלשון רשמית, אם גם ברב היהודים עצמם עוד הפקפוק גדול ורב, ואין הם יודעים עדיין להחליט אם לדבר בשפת התנ”ך, או אם לבכר עליה את ה’ז’רגון' הספרדי והאשכנזי?" כמה שונה המעמד עכשיו, היות ונגד עובדת־המיפקד לא תועיל כל טענה ולא תוכל כל עלילה. ואם אמנם החלו כבר אנגלים וערבים אחדים לרמוז, כי המספרים על דוברי עברית הושגו על־ידי תעמולה ערוכה מראש, הרי אפשר לתת לרומזים שתי תשובות: האחת, שגם רבים מהערבים־הנוצרים חששו הפעם להצהיר כי לא ערבית היא שפתם, והשנית – כי אם זהו כוחה של המשמעת הלאומית בקרבנו, מה בצע לטענות נגדנו. הן פה־אחד כמעט הכרזנו כולנו את העברית כלשוננו!

*

ובכן – שמונים אלף ושלוש־מאות תשעים וששה!

מה מובנו השלם של מספר זה לנו ולעתידותינו כאן יבינו הכל מתוך העובדות הבאות:

א. העם המדבר עברית בארץ –ישראל מונה כבר מספר דומה לכל העם המדבר איסלנדית באיסלנד, וכשם שאיסלנדים נחשבים כעם שווה בכל לשאר העמים בזכות מספרם הדל, כן יחשבו העברים בארץ־ישראל לכם שווה בכל לשאר העמים בזכות מספרם ושפתם הלאומית. המלים “בית לאומי” אינן איפוא מלים ריקות, הן כבר מבצר לממשות החיים.

ב. הלשון העברית בארץ־ישראל היא הלשון השניה, למעשה, כי מכל שאר הלשונות המדוברות בארץ (ארבעים במספר) רק הלשון עברית, מחוץ לערבית עצמה, מונה עשרות אלפי מדברים. דוברי הערבית הם, לפי ספר־המיפקד 657.560, דוברי העברית 80.396, והלשון היותר מדוברת לאחר שתי אלו היא האנגלית – 3.098 הוא מספר דובריה! לגרמנית יש 1781 דוברים, ליוונית 1315, להודית 2061, לרוסית 877 ולצרפתית רק 716! מנקודת־מבט זאת אין, כמדומנו, מישהו אשר יוכל להתכחש עוד לזכותה של העברית שלנו כלשון הרשמית השניה לארץ־ישראל. כן יודו האנגלים, כי לשונם הם, הנחשבת כלשון רשמית שלישית, מתבססת לא על מספר דובריה, אלא על העובדה שאנגליה היא הממשלה ממונה לנהל את ענינינו על־פי בקשתנו וברצוננו אנו.

ג. לכל שאר הלשונות המדוברות בארץ־ישראל אין ערך קבוע. ביום שיצאו החיילים ההודים מהארץ לא ישאר אף איש אחד אשר ידבר הודית; ביום שיחליטו רוב הגרמנים אשר בה להגר חזרה גרמניתה יקטן מספר דוברי־הגרמנית עד למאוד. כן הדבר גם ביחס לארמנית: 2.970 הדוברים בה הם כידוע ברובם יתומים שממשלת ארץ־ישראל קיבלה אותם לארצנו, על־פי הצעת ה' קלווריסקי במועצה הארץ־ישראלית, ומיד לאחר שיוחזרו למדינתם אשר לרגלי “אררט”, ישארו רק מתי־מספר דוברי־ארמנית בארצנו. אין איפוא כל מקום לשום לשון מהלשונות האלו לדרוש זכות מיוחדת לעצמה בארץ־ישראל. ולטענת רבים מהצרפתים שלשונם צריכה היתה להיחשב כלשון הרשמית הרביעית, אין כל יסוד שהוא. מסופקני, אם יאבה אף הנלהב שבצרפתים פה להצהיר כי לשון אשר כל דובריה מונים רק 716 נפש – ובהם הקונסולים בצרפתים ופקידיהם, והכמרים הצרפתים למיניהם – רשאית לזכוּת שווה עם העברית בשמונים אלפיה ועם האנגלית בתוקף עמדתה הממוּנית.

ד. מספרם של הדוברים עברית יגדל משנה לשנה, וזכותה לדרגת הלשון השניה תתחזק עם השנים ועם האלפים הרבים אשר יתווספו מסביב לדגלה, עם כל ספינת־עולים.

את האמת הגדולה הזאת יהיה עלינו להכריז בכל מקום ובכל הזדמנות, ובה במידה שימהרו שכנינו הערבים להכיר בה, תפחתנה נקודות הריב והפירודים אשר בינינו. הן אפילו במדינה כמדינת ליטא, שהיהודים הם רק חמישה אחוזים מכל תושביה, הוכרה לשונם כלשון רשמית, ופקודות הממשלה מתפרסמות גם בה. על־אחת־כמה־וכמה בארץ זאת שהננו כבר כארבעה־עשר אחוזים מתושביה, ושהיחס המספרי בינינו לבין הערבים הולך בה הלוך והשתבח עם כל שנה שעוברת, ולא שכחנו בחשבון זה, כי זו היתה זכותנו גם על יסוד עברנו וכי גם אילו היה מספרנו כאן רק עשרים אלף אפילו – היתה ללשוננו זכות־הרשמיות, היות וביתנו הלאומי לא ישוער מבלי שפתו, ובנוסח הממוּנוּת (המנדט) הוכנס סעיף מיוחד לשם כך.

ה. המספר הנוכחי לדוברי העברית, כפי שהובא בספר־המיפקד, מוכיח עוד דבר מעניין: מספר היהודים אשר הצהירו, כי לשון־אמם היא הז’רגון האשכנזי הוא 1946 נפש, כשהיהודים שמסרו כי לשון־אמם היא הז’רגון הספרדי הוא רק 357. לא עוד אלא, שבמספר האחרון הזה הוכנסו גם כל אותם הנוצרים המדברים ספרדית טהורה, כקונסול ספרד ופקידיו, וכמה מהכמרים הספרדים אשר בארץ. והנה, עד כמה שיש להצטער על אשר נמצאו יהודים כאלה, שהמשיכו את גלותם השחורה בארץ אבותיהם העברים, יש לזכור כי הרבה מהתשובות על שאלות הממשלה נמסרו על ידי זקנים וזקנות שאינם יודעים עדין דבר על התחיה הלאומית.

אין ספק שהרבה מאזרחינו היהודים אימצו לעצמם את הלשון הרוסית, הפולנית, הפרסית, התורכית, שהרי אם לא כן מהיכן נמצאו פתאום בארצנו 454 פרסים, או 877 רוסים, או 634 תורכים, וכו'? וכמו־כן – ליהודים שלנו חייבות נורווגיה, הולנד, גרמניה ודומיהן, תודה אם גדל מספרם של דוברי־לשונותיהן מכפי ערכם האמיתי בארץ זאת. במעט עבודה ושיטה מצדנו לא יהיו יהודים עוזרים להבא למדינות החוץ שתחזקנה את השפעתן בארצנו זאת.

*

אלה הם ההרהורים והרגשות שנתעוררו בנו למקרא ספר־הממשלה בענין המיפקד. עיון מחודש בחמישים ושמונת עמודיו יעוררו בנו לבטח עוד מחשבות חדשות לבקרים. בינתים – מהר להר, משפלה לשפלה, על־פני ימים וארצות נקרא יום־יום בקול: שמונים אלף דוברי עברית!


ד“ה, כ”ג בניסן תרפ"ג – 9.4.1923