כל המבקר בימים האלה את המושבות היהודיות – את פתח־תקוה ואת רחובות, את ראשון־לציון ואת נס־ציונה – יעלוז למראה עיניו: בפעם הראשונה מזה ארבעים שנה מורגשת האוירה העברית בכל מקום; בפעם הראשונה נפגש האורח לא באיכר היהודי בלבדו, שהמאורעות האחרונים קשרוהו לאדמתו עוד יותר, אלא גם בפועל היהודי, שאותם המאורעות הרבו את מספרו במאוד; ואם דורש אתה עגלה או קרון, ימהר עגלון יהודי אל האורווה לרתום את סוסיו בשמותיהם העברים, ואם רוצה אתה לנוח במלונך מעבודת־יומך, תחוש תימניה צעירה להכין לך כל הנדרש למנוחתך. ולא זה בלבד, אלא שמפעם לפעם רואה אתה סוף־סוף גם את ה“איכרית” היהודיה, אותה האיכרית שלה ייחלנו שנים, אותה האיכרית העוסקת במשק־הבית ובעניני הכרם גם הוא, הנוטעת גן־פרחים ליד הבית ושותלת חלקת־ירקות מאחוריו: וכשלהקת היונים עפה באויר במשק־כנפיהן, עוברת פתאום בחוץ נערה חמודת־העינים ויחפת־הרגלים, ומטפחת לבנה קשורה לראשה, ובידה הבטוחה אוחזת היא ברסן החמור הקטן הנושא שני פחי־מים מהבריכה אל הבית הרחוק: ימי רבקה ורחל חוזרים שוב, ועוד מעט ותגמיאנה בנותינו גם אותנו וגם את סוסינו במימי־הבאר ששאבום ביום־שרב, לקול שיריהן ההומים וצחוק שפתותיהן…

כל זה הוא צד השירה, כל זה הוא מראה התפארה של המושבות הגדולות והקטנות, שהפכו והיו לכפרים אמיתיים בחיצוניותם הרעננה, ומי כמונו שואף היה לראותם בצבעים אלה בלבדם, לנשום בהם את ריח־השדה, את ריח־האילנות ופרחיהם; מי כמונו רוצה היה להסתפק בהתפעלות־הרגע בדרכו רבת־המכשולים קדימה.

לצערנו, לא הכל הולך למישרים, ומתחת לשטח עוממת אש־הפירוד ויוקדת שלהבת־היאוש. בה בשעה שפיך הוגה מחמאות, מביעות עיניהם הם יגון ודאגה, ואם רק יומיים תשהה בכפר היקר לך לא יהיה גבול לדברי התלונות שתשמע.

באשר אמנם אין עדיין הבנה בין המעסיקים ובין הפועלים, ובמידה רבה נמשכת המלחמה ביניהם, אם לא בגלוי תמיד הרי על־כל־פנים במסתרים. ואם אמת הדבר, שהרבה מהאיכרים עצמם חייבים ביחס מתוח זה אשר בינם לבין פועליהם, הנה יש להדגיש ביחוד את אשמתם, לא של הפועלים עצמם, אלא של מנהיגיהם, הבוחרים ברגעים חמורים אלה להגברת תעמולתם המעמדית.

שואלים הננו בזה את ראשי אירגוני הפועלים: האם זהו הזמן, האם זוהי השעה, למלחמה פנימית זאת? האם לא יודו אף הלוהטים שבהם, כי רובם הגדול של האיכרים רובצים תחת משא כבד של הוצאות וחובות, כתוצאה מהמלחמה העולמית ומשלוש שנות המשבר לאחרית?

ילכו־נא ראשי הפועלים אל הבנקים השונים. ישאלו־נא את ועד־הצירים, יחקרו־נא בבתי־המסחר ובחנויות החנוונים הקטנים, אם לא תסמרנה שערותיהם למשמע אוזניהם: אין לך איכר שאינו חייב אלפים ואלפים, אין לך איכר שאינו משלם ריבית גבוהה, ולרוב גם ריבית־דריבית.

תאמרו אולי: אשמתם היא זאת; למה לא ידעו לתקן את בדק־ביתם בקימוץ יותר, בהבנת הענין, בידיעת המצב?

אלא, שלא עכשיו הוא הזמן לויכוחים מסוג זה, להטלת האשמות ולבקורת זועפה. גם הפועלים לא עמדו על הגובה תמיד, גם לשגיאותיהם אין־גבול, גם משקיהם דורשים תקציבים חדשים לבקרים, ולא כל הפועלים בכפרינו הם פועלי־מופת ואוהבי־עבודה.

לא! ברגע חמור זה לישובנו כולו יש להתחשב במציאות, לראות את הדברים כמות־שהם. העובדה היא, שאיכרינו עמוסים חובות; העובדה היא שפועליהם הקודמים דרשו מהם שכר פחות ונתנו להם עבודה יותר; העובדה היא, שאם גם ירימו קולם השמימה אין מי שיענה לקריאתם ויחוש לעזרתם ביום התשלומים ובסוף החודש – מועד פרעון השטרות.

היו־נא מאושרים איפוא פועלים עברים, שישנם עכשיו מאות ומאות מעסיקים עברים להעסיקכם; היו־נא מוכנים איפוא חלוצים חדשים, להשתתף לו אך במעט בקרבנותיהם של החלוצים קודמיכם. קשים אמנם תנאיכם, דלות אמנם הכנסותיכם, ולא באלה תגיעו לביסוס הסופי. אך זכרו־נא שאם לא מעסיקיכם אלה, גם אתם בנודדים הייתם היום, ומאות מכם היו יוצאים לגולה בחזרה.

רק ארבעים מושבות יש לנו, ועוד עשרים נקודות ישוב. עניים ומרודים הננו בקרקעות ובעמדה כלכלית, ולמאה־אלף נפש הגענו בצרות. הנסכן את עמדתנו זאת ואת מספרנו הפעוט על־ידי קרע בין אחים?

לגוש אחד היו־נא, אם־כן, מעסיקינו ופועלינו העברים!

ד“ה, כ' בניסן תרפ”א – 28.4.1921