ביקורו של לורד בלפור בארצנו והתלהבות העם לקראתו השכיחו לימים אחדים – או יותר נכון: הרדימו – את הדאגה הטורדת המרחפת על ראשינו מזה כבר ירח ימים בבירת הארץ, בשל המחסור במים לשתיה ולשימוש־יום־יום. עשרת אלפי האורחים שהגיעו לעירנו מכל קצוי־הארץ ומהעולם כלו, כדי להשתתף בפתיחה החגיגית של מכללתנו העברית על הר־הצופים עדים הם, להוותנו יום־יום, לזוועת הצמא שתקפה את רבבותינו, מאות הפחים המקשקשים קישקוש מרגיז, בשעות קבועות, ליד הברזים השונים; מקלות השומרים העוצרים זקנים וילדים מהגיע עד למקור־החיים בשרב־השמש ממעל; המריבות והקללות בין אחים וידידים בשל דלי קטן של נוזלים דלוחים, ואכזבת עשרות אומללים שאיחרו את המועד הקבוע והארור – כשברכיהם כושלות בחוזרם לבתיהם עם פחיהם הפעורים בריקותם – זהו המחזה המזעזע והמחריד שאורחינו הנדהמים רואים מדי יום ביומו, בארבעה ושלושים המרכזים להספקת המים אשר לירושלים העיר, כבימי ירמיהו לפנים:

ואדיריהם שלחו צעיריהם למים:

באו על גבים – לא מצאו מים.

שבו – כליהם ריקם.

בושו והכלמו וחפו ראשם.

ואמנם, זוהי האמת. לא המחסור עצמו הוא המדכדך את נפשותינו עד היסוד, לא הצמא ההולך לקראתנו בכל מוראותיו וחרדותיו, אלא הבושה והכלימה, החרפה וההתבזות שכל אחד ואחד מאתנו מרגיש בתוך־תוכו על שלבירת יהודה, על שלעיר המכללה, על שלמרכז הרוחני והמדיני אשר ליהדות כולה, אין יסוד־היסודות לחיים באשר הם חיים – מעט מים. כעניים מרודים, כ“שנוררים” חרופים הננו רואים את עצמנו בעברנו ברחובותינו המאובקים כבאחרית הקיץ ובגשתנו לבתינו היבשים כבר מכל עשב ופרח, ורגש של קנאה עמוקה ממלא את ליבותינו במאושרים שם, בערי השפלה והשרון, בתל אביב החדישה והפורחה, בטבריה ובחיפה ליד נהרותיהן ואגמיהן; בצפת, בחברון ובשכם עם מעיינותיהן. לא, לא ייאמן שלאחר בוא קיצו של השלטון התורכי, עם רשלנותו ופראותו, עוד נמצאת הבירה הלאומית אשר לבית־הלאומי במצב של ימי חנוך ומתושלח – כאשר הייתה העיר הזאת לא יותר מכפר קטן, ואולי גם לא זה.

אכן, גם הממשלה וגם העיריה “שינסו את מותניהן” לעשות דבר־מה להצלת המצב, ובראיון ארוך עם אחד הפקידים העליונים בירושלים, נמסרו לנו קצת מהאמצעים ומהצעדים שהשלטונות אומרים לאחוז בהם כדי לתקן את רוב המעוות, אם לא את כולו. אם ילכו הדברים למישרים, אם תגמר בניית מאגר המים בתחנה הירושלמית בסוף חודש זה, אם תתחיל הנהלת הרכבת להסיע אלינו עשרים אלף פח מים מלוד ומסרפנד, ואם – עוד התקוה לא פסה – יחושו גם השמים לעזרתנו בשטף־מטר אחרון – גדולה התקוה שמות לא נמות בצמא כזבובים שוקקים לרטיבות ואין. אם לכל אלה נוסיף את תקות השלטונות להביא לנו מים מעין־פארה הקרובה גם היא, ואם תתממש ההצעה הכי אחרונה – להעלות לבריכות־שלמה את עשרים אלף הפחים היום־יומיים של כפר ארטאס, הידוע בעושרו המימי, או אז תוכל ירושלים לעבור את ירחי־הקיץ ההולכים וקרבים בביטחה פחות־או־יותר שאננה. הבה נקוה איפוא בשארית המרץ אשר בנו כי כן יהיה הדבר, כי “מעז יצא מתוק”, וכי שערורית־המים השנה תהיה האחרונה לקורותינו בתור עיר גדולה ובירה לאומית גם יחד. לא הירושלמים הם החסרים אומץ וסבלנות, ויכולים השלטונות להיות סמוכים ובטוחים, כי כל מה שיהיה בגדר האפשרות, כל קורבן כספי ומוסרי, כל עזרה אזרחית וידידותית, ינתנו להם על־ידי רבבות־העם כאן לכל שדרותיו ברצון ובאהבה. יעשו נא הפקידים את המוטל עליהם, יחלקו־נא את מעט המים ביושר ובצדקה, אל יפלו־נא בין איש לאיש ובין גזע לגזע – והיתה ירושלים למופת בהסתגפותה העצמית וברוח סבלנותה הציבורית.

*

אלא, שיחד־עם־כך הננו להביע כאן את מחאתנו העזה, בשמם של אותם המסתגפים וסבלנים לרבואותיהם, כנגד הסתפקות באמצעי־רגע. כל הנסיונות להביא לנו מים מלוד, מעין־פארה, מארטאס, נאים ויפים הם מצד עצמם, ותבוא־נא ברכה רבה על ראשי החברים בעיריה והפקידים בממשלה, העמלים שעות ושעות למצוא פתרון ומוצא לסבל הנוכחי. אמת הדבר, שלא לעולמים יובש, ושאסון אשר כזה לא קרה לירושלים במשך ששים השנים האחרונות. אך מי הוא היודע? אפשר הדבר מאוד שיובש זה יימשך ויתכפל. אפשר הדבר שמקורות המים הפנימיים בהררינו ובנחלינו יבשו כל־כך בשל הבצורת שלה השנה, עד שגם אם יהיה החורף הבא גשום למדי, לא יתמלאו המקורות בכמות מים מספיקה להיותם לא־אכזבים גם להבא. שעל כן לא יועילו בעתיד כל תיקונים צדדיים כל הצעות זמניות. צריך שיכינו לירושלים שלנו עתיד מימי בטוח. צריך שלא תרחף עליה כל סכנת־יובש וצמא. צריך שתתפתח בדרך טבעית ומודרגה. כל זה לא יושג אלא אם כן תמצא התרופה העיקרית, היסודית, הבסיסית, להספקתה במים־חיים. מהי תרופת־התרופות הלזו?

לדעת הכל: מימי הירדן לירושלים!

ואל יגידו לנו כי זהו חלום, כי זהו מעשה שיעלה בהון־עתק, כי זהו מיבצע ש“ירושלים העניה” לא תוכל לעמוד בו בשום אופן. שקר הדבר! כאשר כבר אמרנו במאמרים הקודמים: פנו־נא לירושלמים ברצינות, הציגו להם תוכנית מסוימה, אמרו־נא להם כי הפתרון האמיתי לשערורית־המים יושג סוף־סוף, וראיתם אם לא תתרום ירושלים עצמה מאת אלפי לירות לפחות. ולאו דוקא תרומות־נדבה. כל ירושלמי יתן מכספו ברצון, באהבה, בהתלהבות, מפני שפתרון רצוי ויסודי יעשיר את בירתנו בדרך יוצאת־מן־הכלל, יעשנה לעיר־פלאות ויכניס לה רווחים עצומים ומידיים מכל צד. פקיד עליון במחלקת המים העיר לנו, כי ביצוע כל התוכנית הרחבה הזאת לא ידרוש יותר מרבע מיליון לירות. הסיפורים על־דבר חצי מיליון הנם רק בדים. ברבע מיליון לירות, שחלקה של ירושלים בהן יהיה מאת אלפים לפחות, יעניק לנו נהר הקדמונים בזדמיו את כל המים אשר נוכל לחלום עליהם אף במיטב חלומותינו, אף אם זכה נזכה פעם למיליון תושבים בבירת הבית־הלאומי. את יכלנותו של הירדן להענקה מימית ענקית יכול הקהל לאמוד מתוך העובדה, שלדעת מחשבי חשבונות הכי זהירים, מזרים הירדן אף בסוף ימי הקיץ כמות של שלושה מטר מעוקבים לשניה אחת אל תוך ים המלח. צאו וחשבו ששים שניה לדק ששים דקה לשעה וארבע ועשרים שעה ליום – ומצאתם כמה מי הירדן נשפכים לריק לים המוות! ירושלים, במצבה הנוכחי עם פחות ממאת אלף תושביה העכשויים, נזקקת רק לארבעת אלפים מטר מעוקבים מדי יום ביומו. התראו מה יהיה הירדן לירושלים, אף אם תתפתח למדרגת עיר־בערים, אם תהיה למלכת המזרח הקרוב בכל משמעות המילים האלו? הן שטוף ישטפו המים ברחובותינו, בגינותינו בבריכותינו, בחצרותינו, כבדמשק בצפון וכברומא החדישה עם כל הדרה. לא עוד יצטרכו “אדירינו” לשלוח את “צעירינו” על גבים למים, ואין מים. ציון תהיה בין־שנה – ובמגע של קסם – לגן־העדן של ארץ־ישראל, ושל המזרח הקרוב והרחוק גם יחד.

זוהי העובדה, ולא נגלה סוד אם נגיד, כי הגיעו כבר לעיריה הצעות לעשרות מרכושני־חוץ לגישום התוכנית הירדנית – לתועלתם הם, כמובן.

התסכים הממשלה, התסכים העיריה, היסכימו הירושלמיים למסור את כל עתידם לידי זרים ונוכרים, שיהיו גם מנצלים ועוכרים?

לסר רונלד, לראגב־ביי ולירושלמיים כולם – פתרונים!

ד“ה, ו' בניסן תרפ”ה – 31.3.1925