אין זו לי הפעם הראשונה לעורר את השאלה הזאת – שאלת הר־הזיתים. עוד לפני המלחמה העולמית – אם בעתונים אשר ערכתים בעצמי או בעתונים אשר השתתפתי בהם חליפות – עמדתי תדיר על החרפה האיומה אשר למקברותינו היהודיות בכלל ובית־העלמין הירושלמי, בפרט. כבר אז דרשתי, בכל עזוז הרגשות הסואנים לתחילת עלומי, שיושם סוף־סוף קץ למצב מחפיר זה בארץ האבות. אם לא נוכל – כך נימקתי טענותי – ללכת בדרכי הגויים ההופכים מקברותיהם לגני־עדן אמיתיים עלי־אדמות הרי נוכל ללכת לפחות בדרכי היהודים בכל אפסי הגולה המערבית, שמצאו דרך־ביניים לפתרון השאלה האמורה. די לו למישהו לעבור, למשל, בבית־הקברות היהודי בווינה, ולעמוד רגע קל ליד קברו של גדול מנהיגינו בדורות האחרונים והוא הרצל, כדי להרגיש את כל תוקף הכאב למחזה הר־הזיתים שלנו היום. תהום נוראה שכזאת בין המושגים היהודים במערב אירופה ובאמריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל שלנו, למרות תחייתה המפליאה, עוברת כמעט את גבול הדמיון, והשאלה נשאלת כיצד יתכן הדבר שעם הדוגל בתרבותו הנעלה בת ארבעת אלפי שנים, לפחות, ושמסורת אבות היתה לו לקו פעולותיו תמיד – כיצד אפשר הדבר שעם כזה יעבור בשתיקה כנועה וחוטאה כל־כך על מארת־המארות אשר לעממוּתנו הארץ־ישראלית!

אין אני מדבר כאן על עצם טקס הקבורה, שאין כמותו להשפלה ולכיעור. מה שאי־אפשר להרשותו הוא, שאותו הר־הזיתים הגדול והקדוש, בפסגתו הרמה המשקיפה אל פני הר־המוריה בכל הדרו מלפנים, יסמל בעינינו ובעיני שכנינו את גלותנו הנשכחה גם לדורות הבאים.

הר־הזיתים!

הן עצם שמה של רמה זאת מזכיר לנו את הימים הרחוקים ההם, ימי קדמוניותינו החופשיים והנאצלים, שבהם היתה היא לתפארת הבירה העברית במיטב גדולתה. בימים הנפלאים ההם לא למתים היו פסגתה וגם מדרוניה, בלתי־אם לחיים. יער עבות, יער עצי־זית עתיקים שממנו היו תושבי ירושלים נוטלים את פירותיהם הטעימים וגם מוציאים את יצהרם – היה מכסה את כל הסביבה.

בא החורבן הגדול, באו הרומאים האכזריים, ומתוך עשן החורבות וזעזועי־המאורעות נהפך הר־הזיתים להר־טרשים שירד במשך הדורות למדרגתו הנוכחית – מידבר שממה ממש בקרבתה של ציון הבנויה…

והנה אילו היה ההר הזה מוגבל בכיוונו העכשוי; אילו היו נשארים בו רק קברי עבר, רק זכרונות ראשונים, רק שרידי עתיקות מלפני התחיה השלישית, כי אז לא היה מקום אולי לטענות. אפשר מאוד אפילו שדוקא שממונו של ההר הזה, שדוקא טרשיותו הפראית, שדוקא מראהו הריק והצחיח בליבה של ארץ־המחר, היו לנו לענין רב ושצריך היה לשמור אז את כל הגוש המסולע הזה בצורתו האחר־חורבנית כחלק בלתי־נפרד מאותו בית־הנכאת הטבעי והגדול שאסור לנו לפגוע בו לרעה. כן יודעים אנו, למשל, את ערכה של ירושלים העתיקה לשמירת ציוריותה הקוסמה של הבירה למרות מושלמיותה המופרזה, וחטא גדול יחטא עמנו אם ירצה לנגוע בה לרעה, אם מתוך יכולתו בעתיד או מתוך נטייתו הפנימית בהוה.

אך, הר־הזיתים אינו הר בלבד, בלתי אם שלשלת של הרים, ומשנה לשנה הולכת שלשלת זאת הולך והתארך, הלוך והתפתל לאורך הדרך העקלתונית היורדת ליריחו, ועם עבור השנים הולכת שלשלת מתארכת ומתפתלת זאת הלוך והתכסה בקברים חדשים, הלוך והתמלא באבנים גדולות וקטנות – וברובן כה חסרות צורה וצנומות ערך, שהנקל הוא לחזות בדמיון את היום אשר בו תהיה כל הסביבה המפוארת הזאת למקברה ענקית וכוללת, למקברה היהודית היותר ענקית אשר לכל העולם היהודי, בכל תפוצותיו הרבות.

מה אז? זוהי לדעתי השאלה. מה אז? הייתכן שהעדה העברית בירושלים; הייתכן שהרבנות הראשית; הייתכן בייחוד ש“כנסת ישראל”, הממונה על כל ענינינו החילוניים והדתיים – הייתכן שכל אלה יחד לא ירגישו את הצרבון הנורא אשר להר־הזיתים בצורתו הנוכחית? הייתכן, שדעת הקהל העבריה בשאיפתה הגדולה לשיפור הבירה לא תדרוש מאת נציגותה הרשמית לעשות דבר מה מיידי, דבר־מה יסודי, לתיקון מעוות שאין שני לו בתולדות ישראל בארצו מאז התחילו בה חיים חדשים ורעננים?

*

אכן, אילו עם ככל העמים היינו כבר כאן, אילו כמותם למצות ידענו מתוך חיי העולם הזה את כל הנחוץ באמת לחיי אדם באשר הוא אדם, כי אז כיאפאנים, למשל, כאנגלים אף הם, כצרפתים וכאיטלקים, היינו הופכים גם אנו את הר־זיתנו זה לגן הכי יפה בעיר־קדשנו, לגן־הגנים אשר לביתנו הלאומי, בכל פארו לעתיד. בצדי כל קבר הייתי כורה תלם, מקים גדר, נוטע פרחים, זורע זרעי דשא, לעשותו לנקודת מרכז ביופיו העצמי, האישי, הפרטי. אין אנחנו, אבל, כעמים האחרים ויכול לא נוכל לקוות מעצמנו את הבלתי־אפשרי. לגן יפה ונהדר כמקברה הבריטית בקרבת המכללה העברית שבה נחים לנצחים חיילי כל מושבות בריטניה מימי המלחמה העולמית, ובתוכם גם החיילים העברים הראשונים לאחר החורבן – לא יהיה הר־זיתנו העלוב – בכל אופן בימי דור מידבר זה לתקופת ראשית הבנין הלאומי.

אפס, אילן אחד לכל קבר, עץ־זית אחד לכל מת, אם לא שניים לפעמים, מה רע בזה? – הן גם האדוק שבאדוקים, הן גם המתנגד לכל חידוש שהוא בחייו ובמותו לא יתנגד לסימולו זה של עברנו הקדמון בבית־הקברות הירושלמי! ביחוד, מפני שפה ושם נשאר זית בודד עומד עדיין על עמדו, כאשר היה לפנים בשנים הטובות להר־הזיתים, בשנים שבהן מנו זקני ירושלים כמה מאות אילנות בפסגתו ומדרוניו. על הזיתים הבודדים האלה אין יד הכורת עולה גם היום, וכאילו בוכים עצי־הזית לעינינו על היער שהיה ואיננו עוד…

לפני כמה ירחים קמה בעירנו אגודה לייעור ארצנו היפה ובראשה עומד נציבנו בכבודו ובעצמו. בכל הארץ כולה החלה תנועה רבה בזכות נטיעת עצי־סרק בכל המקומות הריקים והערומים מירקרק כל שהוא. הגיעה השעה – כה אמונתי – להכניס בתכנית הייעור הכללי גם את ייעורו של הר־הזיתים. יהי־נא הר אבותינו בקברותיו להר בנינו באילנותיו. יהי נא שמו הקדוש מאז ומתמיד לא למילה בלבד, בלתי אם למושג חי ומחודש עד לאחרית הימים.

ד“ה, ט' באייר תרפ”ט – 19.5.1929