כאשר הכריז יהודע גורדון, אחד המעולים בילידי ארצנו, לפני כעשר שנים, כי הוא וידידיו יערכו בתל־אביב העברית תערוכה לתעשייתנו הצעירה, התייחסו אליו רוב עסקנינו במנוד־ראש ולא מעטים מהם חשבוהו מטורף. בימים הרחוקים ההם לביתנו הלאומי היה מספר כל אוכלוסינו העברים מאה אלף לכל היותר, ותל־אביב עצמה, עם כל התפתחותה המופלאה, מנתה רק ארבעים אלף נפש. בתעשיה הארצית נראו רק הניצנים הראשונים, והדרישה לתוצרת הארץ לא היתה בנמצא כלל ועיקר. האם בזאת – שאלו הכל בדאגה רבה – נופיע לפני שכנינו ומושלינו גם יחד? בעוד עשרים־שלושים שנה אולי תגיע שעתנו גם אנו. אך לעת עתה, נדאג־נא ליצירות יותר ממשיות.

אפס, זכור נזכור כולנו את ההפתעה הנעימה בה הופתענו, כשבפעם הראשונה לחיינו המחודשים נדחק המון עצום בערך, מכל קצוי המדינה הקטנה, לתוך מגרש קטן ובנינים דלים אחדים, אשר הפכו בכוח מרצו של אזרח ראשון־לציוני זה, ויהיו לתערוכה בזעיר־אנפין. לאור היום תחילה, ולחשמל הלילה אחרי כן, חזו המבקרים בהשתוממות כבירה בפלא הגדול אשר לא ידענו את מציאותו עד אז בקרבנו. אכן, עם נפתולי הימים והשנים הוקמו בתי־חרושת לרוב פה ושם. אחד מיוצאי פולניה “עשה” שוקולד, אחד מעולי רוסיה יצר לבנים, פלוני התמחה ביציקת ברזל ואלמוני המציא לנו רהיטים שונים. באה התערוכה הצנועה ותגלה לנו עולם חדש, “אמריקה מקומית”, ולפתע נפקחו עינינו לראות, כי בצד חקלאותנו המוצלחת החל להתפתח ענף חדש להתערותנו באדמת האבות – ענף החרושת. לסוחרינו ולאכרינו נוספו תעשיינים, ולפועלי הכפר הסתפחו אומני העיר.

אופקים חדשים.

והכרה מעליזה זו גדלה כפל־כפליים עם תערוכתו השניה של יהושע גורדון, שנתיים אחרי הראשונה, במגרש הגדול של חברת האחריות “יהודה” – כי בה ראינו בבואה אמיתית לתערוכות החוץ, עם ביתנים ומחלקות, עם מזרקות ותאורות, עם שעשועים ומנגינות, ועל הכל – עם פעולות כבירות וברורות לתוצרת לאומית בכל משמעות מלים אלו.

הדחיפה ניתנה, ועצם הפתיחה על ידי סר רונלד סטורס, מושל ירושלים וממלא מקום הנציב אז, עם מאות האורחים הרשמיים וקונסולי אירופה גם־הם – הטביעה על היצירה הנועזה את חותמה הפומבי.

ולבותינו הומים ומאמינים.

*

אבל מה היה כל זה לעומת הצעד השלישי, הצעד הגדול האמיתי שעשוהו יורשי גורדון – ייבזרוב ויפה, מחוזרי הגולה? בעיני רוחם, אם כי בלי כספים כמעט, ידעו שני חוזים אלה לתת לתערוכה הננסית בשנותיה הראשונות צורה של יריד בין־לאומי ממדרגה ראשונה. הם ידעו מתוך ניסיונם העצמי וחוג מבטם הרחב, מה היא תכונת מוסד זה בארצות המערב, ולמן הרגע הראשון נתנו לו את היקפו הנכון, את צורתו הכללית. בודאי: גם תערוכתם הם, בראשוניותה, לא היתה מושלמת ומלאה, ובהרבה־הרבה מסדריה הותירה מקום לבקורת צודקת. אך בעיקר הודו כבר אז כל המשתתפים בה, בין אם היו עברים ובין אם נוצרים ומושלימים, כי זה היה מפעל נהדר באמת, מעשה רב אשר הרשים את כל רואיו, רושם עמוק ומתמיד. התוצרת המקומית הבליטה התקדמות שלא פללנוה אף במיטב חלומותינו, וביתני־חוץ, במיעוטם היחסי והצנוע אמנם, רמזו לנו אפשרויות שלא הרהבנו לתארן במוחותינו לעתיד הקרוב.

והתוצאה היותר מאמצת של תערוכה שלישית זאת, בהנהלת ייבזרוב ויפה, היתה, שמהצלחתה הוודאית כבר הוצאה המסקנה לבלי הסתפק עוד בנסיונות סתמיים, בלתי אם להניח את היסוד המוצק לתערוכה תמידית במגרש קבוע – דוגמת התערוכות האירופיות הגדולות, ועוד בה בשנה נרכשה החלקה הגדולה, ליד הירקון, ודבר היריד הכללי למזרח־הקרוב הוכרז בכל אפסי התבל.

לא זה המקום גם לא זו ההזדמנות לספר את מעשי התפארה לתערוכה הרביעית. זהו מן המפורסמות שאין להתריע עליהם. יריד זה היה מרכז כל חיינו במשך שני ירחים, ומאות אלפי איש – יותר מחצי מיליון – מארצנו זאת וגם מעשרות מדינות אחרות, הודו פה אחד כי עוד לא ראו כדבר הזה באזור ים התיכון. תל־אביב נהפכה בין־שנה לבירה עולמית, מסחרית ותעשייתית, כאלכסנדריה במצרים, כנאפולי באיטליה, כברצלונה בספרד.

*

והנה זה עלה רעיון חדש במוחם של הוזי תערוכתנו העולמית.

מכיון שהחלקה ליד הירקון נרכשה, וביתניה הגדולים עומדים ריקים רוב ירחי השנה, וביחוד מכיון שהיריד המסחרי והתעשייתי נפתח בה רק אחת לשנתיים, למה לא ישתמשו בה למטרות אחרות, ובעיקר לתערוכות אשר תציגינה לעיני הרבבות צדדים אחרים בחיינו הארצי־ישראליים?

מכאן ההצעה לפתוח השנה את תערוכת ביאליק.

לדיזנגוף, ישישנו הגדול, ולגברת פרסיץ, במרצה שאינו יודע ליאות, הכבוד הראשון במימוש הצד התרבותי לתערוכה זו היחידה במינה; אבל אין אני חושש כלל וכלל להפריז, כי אלמלא אותם ייבזרוב ויפה, אשר ידעו להפוך את מפעלו הצנוע של יהושע גורדון לאחד המפעלים היותר גדולים בארצנו המעפילה, כי עתה לא היתה תערוכת הלשון העברית מקבלת את צורתה הענקית בימים אלה.

צורה ענקית, אמרתי, ואין אני ירא פן יחשדוני בהגזמה.

עברתי בכמה מדינות ובכמה ערים וזכיתי לראות כמה וכמה תערוכות תרבותיות באירופה ובאמריקה, באפריקה באסיה וגם באוסטרליה, ואם אמנם לא ירהיבני לבי להכריז, כי הגענו כבר למדרגתן של אנגליה וצרפת, איטליה וגרמניה, ארצות־הברית ורוסיה, בהקמת תערוכות ממין זה, הרי יאמינו לי קוראי וקוראותי אם אבטיחם, כי לא בולגריה ולא יוגוסלביה ואפילו לא יוון ויאפאן, לא נתנו עדיין בגבולותיהן דבר הדומה אף במקצת למה שראו עינינו בתערוכת הלשון העברית.

על ביתנו של ביאליק הלא אין מה לדבר. היקף כזה לפעולתו בשדה ספרותנו, עם כמות מיסמכית אשר כזאת, לא שיערוהו אף אלה שידועוהו מקרוב בחייו היום־יומיים מאז החל להרעיד את מיתרי שירתו באזני ישראל עמו. כי אוסף עשיר כזה יכול היה להימצא בידי היוזמים במועד הרצוי, הוא אחד הפלאים בחיינו המחודשים, ופלא עוד יותר גדול הוא בעינינו העובדה החיה השניה – כשרון הסידור וחוש ההתאמה בכל אשר הוצג מפרי רוחו הכביר, גם מהנכתב עליו בשבעים לשונות העולם. מצד זה יש כמובן לזלמן פבזנר שלנו, האספן השקדן, יד בראש.

ואולם לא בביאליק לבדו נתרכזה התערוכה. כל מה שקשור ללשון העברית, למן הספר ובית־הספר עד לדפוס ולעתון, מצא לו כאן מקום רחב ומקיף, והמבקרים יכולים לעבור מביתן לביתן בלי כל ליאות ושעמום; אדרבא! ככל שמקדישים המבקרים מזמנם לביקור הביתנים השונים, כן גדלה ההתענינות, ויש מהם שביקרו בתערוכות יותר מעשר פעמים, ואף על פי כן מוצאים בהן תמיד־תמיד ענין נוסף.

שתי הערות מוצאני חובה להעיר בסוף רשימה זאת:

ראשית, מידותיה הענקיות של תערוכת העתונים לזלמן פבזנר. עוד לפני שנה וחצי בערך, באולמי “אוהל־שם”, ניתן לנו לחזות במפעל זה, שאין אולי דוגמתו בעולמנו, האדם עומד משתאה למראה הכתלים והשולחנות של אספן נפלא זה, אשר ידע לקבץ ולנטור את כל אשר הופיע בארצנו גם מחוצה לה בשפתנו הלאומית זה כבר שבעים וחמש שנים. אבל מה בצע בכל המפעל הנהדר הזה, אם לא ימצא עמנו את האפשרות לבסס על יסודות איתנים את פעולתו של פבזנר. צריך שאוסף עתוניו יישמר כרכוש העם בתל־אביב, וזאת היתה אחת הצוואות של המנוח ביאליק בכבודו ובעצמו ימים מעטים לפני מותו.

שנית, התפארה שבמפעל הראובני ואשתו, אשר ידעו, כאהרוני הרחובותי, להחיות את תורת הצמחים בארצנו וגם לקבוע לה את ערכיה התנ"כיים. אף ביקור מהיר במדור הצמחים שלהם עשוי להוכיח לנו, מה גדולה היתה ידיעת אבותינו בצמחי הארץ ובפרחיה ומה עשירה בשמות וכינויים אשר למינים השונים.

להראובני ואשתו חייבים אנו תודה היום, על שפרחי התנ"ך ואילניו וצמחיו קבלו את מובנם הראשוני ללא כל פקפוק. אין אנו נזקקים עוד לביאור הידוע מתמיד – “מין פרח” “מין אילן”. לכל אילן ולכל פרח שמו המדויק.

ד“ה, י”א באייר תרצ"ה – 14.5.1935