ברורים למדי היו דבריו של לורד בלפור באסיפת־העם הציונית, באלברט־הול שבלונדון: אם יש מלך בחיג’אז, אם יש אמיר בדמשק, אם יש מדינה ערבית עצמאית בארם־נהריים – לאנגליה חייבים הערבים את כל אלה. אלמלא האנגלים לא התמוטטה גרמניה, לא נתפוררה תורכיה, ומבלי שני הגורמים העיקריים האלה לעתידות המזרח, עוד היו הערבים נאנחים כיום תחת העול התורכי.
בכך מודים הערבים עצמם, ובכל מאמריהם האחרונים שבהם הם תוקפים את “ציונותה” של אנגליה אין הם שוכחים כמובן להביע לאנגלים הכרת־טובה על העזרה שהושיטה להם אנגליה במלחמתם לחרות מדינותיהם השונות. אלא… אלא, שלכל מה שכבר השיגו רוצים הם להוסיף גם את ארץ־ישראל. אין הם מרוצים במכה ובמדינה חופשיות, אין הם מסתפקים בתוספת דמשק וחאלב, אין הם מתחשבים עם עתידן של בגדאד ומוצול; העיקר הוא להם – ירושלים!
ולפלא הדבר, שאין הערבים מבינים כי בחיי עמים מתפתחים – קצת ויתורים פה ושם הם הכרח שאין מנוס ממנו.
שום עם מעמי אירופה המזרחית לא השיג את כל מאווייו. יוון הסתפקה בראשונה בחבלי פלופונזוס ואתיקה (עם בירתה אתונה), וכשנכבשה גם סלוניקי ונספח גם האי־כרתים, היתה שמחת היוונים עוברת כל גבול, ואם אמנם השיגו היוונים עכשיו גם את אדרינופולי וגם את איזמיר ויפרצו אל ארבעה ימים, הרי אפילו הפעם, למרות כל גאוניותו של וניזלוס וקסם פעולתו על לויד־ג’ורג' ועל מילראן, לא נמסרה לידיהם פנינת ים השיש – קושטא המפוארה, ביצנץ היפה – חלום חלומותיו של כל יווני מיום היוולדו.
גם סרביה החלה בקטנות, ורק שנה לאחר שיחרורה התחילה לפשוט על ימין ועל שמאל, על בוסניה ועל הרצגובינה, על דלמטיה ועל קרואטיה, על סלובניה ועל הרשחור. עם כל זה, גם הסרבים לא השיגו את כל מה שרצו, וביחוד טרייסטה ופיומה, משאת נפשם של כל היוגוסלבים, נשארו מחוץ לגבולותיהם, וזאר היפהפיה תישאר גם היא כקוץ איטלקי באליה היוגוסלבית.
הנדבר בבולגרים שהחלו עם בולגריה העיקרית – בלי רומליה ובלי מקדוניה, ועכשיו נקרעו מעליה גלילים חשובים בצפון ובדרום והים נסגר בפניה בדדה־ אגאץ ובפורטולנוס? או ברומניה, שחיכתה תשעים שנה לסיפוחם של בסרביה, טרנסילבאניה, בוקובינה והבנאט, ואין שמחה עדיין מפני שנלהביה חלמו להגיע אל ליבה של הונגריה. או באלבאניה היום, הקוראת בקול שיחזירו לה את חופשתה בתוך גבולותיה הצרים של אמנת לונדון משנת 1913, אמנה שגזלה ממנה גם את מונסטיר וגם את דזאקובה, גם את דיברה וגם את איפק?
למה איפוא רוצים הערבים לעמוד בכל תוקף על שלמותה של ערב, כפי שרואים הם אותה בדמיונם? למה אין הם מבינים כי החרות נקנית בהרבה קורבנות, בהרבה יסורים, בהרבה אכזבות, וכי רק לאט־לאט, רק צו־לצו, רק קו־לקו, אפשר לה לאומה לעלות בדרכה קדימה בסולם ההתפתחות?
אילו באו אליהם האנגלים לפני המלחמה, ואילו לחשו באוזניהם אז כי רוצים הם לשחררם – האם לא היו הערבים מאושרים בגבולות יותר מוגבלים מאשר הם כיום? כמה מן הערבים הצעירים בירושלים, בשיחות לפני המלחמה ובעיצומה, הביעו את פחדם פן תישאר תורכיה גם בחאלב וגם בחומס, גם במוצול וגם בבגדאד? כמה מהם חששו פן תסופח תימן לאיטליה ופן תרצה אנגליה להרחיב את מושבותיה שמסביב לעדן – עד לליבה של ערב המרכזית.
והרי היום, הודות לצבאותיו של לורד אלנבי, שרדפו אחרי התורכים עד להררי הטורוס, מצד אחד, ועד להררי ארמניה, מצד שני – טוהרו כל חבלי ערב מעול רועציהם מזה חמש מאות שנה, ובפעם הראשונה, אחרי תקופה ארוכה זו של גלות פנימית, מרגיש הערבי את עצמו חופשי לנוד ולנוע מקצה לקצה ברחבי ארצו העצומה, מהלך ארבעים יום ולילה מצפון לדרום, ושלושים יום ולילה ממערב למזרח.
ובשכר חופשתם זו דורשת מהם אנגליה המטיבה להסכים לאחת מתכניותיה היקרות לה, הן מתוך אהדה־טבעית ל“עם הספר” והן מתוך נחיצות תכסיסית לבטחונה הימי ולדרכה להודו. היא דורשת שבאחד מאגפיו של חצי־האי הערבי יוקצה מקום קטן כ“בית לאומי” לאותם בני־אברהם, אחיהם ושארי־בשרם של בני־ישמעאל. היא דורשת שהחלום הנשגב, שלא פס בקרב המוני ישראל מאז גורשו העברים מציון, יתגשם שוב על־ידי אותם העברים שאהבתם לארצם החזירתם לציון, אחד־אחד, במשך שש מאות דורות. היא דורשת שליד התעלה הסואצית יתרכז ויתחזק יסוד עממי איתן, אשר עליו תוכל להישען בשעת הצורך הן להגנת התעלה עצמה – עורק חייה – והן להגנת שאר עניני הממלכה הבריטית.
אלו הן בעיקרן דרישותיה של אנגליה מערב – לא יותר אך לא פחות, וחושבנו שכפוי־טובה לבלי סוף יהיה אותו הערבי שירצה להימנע משלם לאנגליה במידה מן המידות בעבור כל מה שעשתה אנגליה לאומה הערבית בשלוש השנים האחרונות. ביחוד לאחר שחוש הצדק מטיל קורבן זה על הערבים גם ביחס לאחריהם העברים. שהרי לא בלבד בשמנו אנו דומים איש לרעהו (הזיז את ה“ר” ממקומה והיית ערבי או עברי כרצונך), אלא גם בלשוננו, באמונותינו, בדמנו, בכמה מרגשותינו, בכמה משאיפותינו ובכמה ממנהגינו. עמים־תאומים אנחנו למרות תהום־הגולה שהפרידה בינינו עת רבה כל־כך, ולמרות האיבה המדומה שנזדקרה לתוכנו על־ידי מחרחרי־ריב – איבה שלא ידענו טעמה עד לשתי השנים האחרונות.
הן גם מאתנו נדרשו קורבנות, ונסכים. הן גם אנחנו חלמנו חלומות שלא יכולנו לגשמם. הן ויתרנו על צידון ועל כל סביבותיה ברצותנו לפייס את הצרפתים שעזרו לנו כל־כך מיום הצהרתו של בלפור ועד ליום החלטותיה של סן־רמו. הן הכרזנו בגלוי שאין ליבנו לגבולות “ארץ־ישראל השלימה”, ונוותר על נהר הפרת, על תדמור התמרית, על חבל חורן העשיר, על המידבר הגדול ועל חלקים שמנים מהגלעד, ברצותנו להשאיר בידי הערבים שכנינו את כל מסילת־הברזל החיג’אזית, שהיא הקשר האחד בין מכה בדרום ודמשק בצפון. הן הלכנו עוד צעד על דרך השלום: הסכמנו לממשל בדווי זמני, במשך השנתיים האחרונות, עד לשפת הירדן הזורם בליבה של ארצנו ועד לעציון־גבר הדרומית, שהיא חלוננו אל ים־סוף ופתח עתידנו לעומת המזרח הרחוק.
כל זאת בשל דרכי שלום, כל זאת בשל רצון עמוק להתחשב עם מעמד הענינים. הן מנקודת־המבט הערבית והן מנקודת־המבט האנגלית והצרפתית – אף־על־פי שליבנו שותת דם מפני ההכרח להצטמצם בגבולות ישובנו העברי על אדמת אבותינו הנערצים, שלאלמלא הם לא היתה נצרות ולא היתה אישלאם, כפי שמודים הנוצרים והמושלימים גם יחד, בקדשם את תנ"כנו ובעשותם אותו חלק חשוב ונכבד מרכושם הלאומי.
העולם הנוצרי הבין את ערך הרגע – הצהיר בלפור לשומעיו העברים – האם לא יבין גם העולם האישלאמי את הרגע הזה, האם לא יושיט את ידיו לקראתנו לאמור לנו: לשלום אנחנו, לידידות נצחית, לעזרה הדדית, לעבודה משותפת במזרח־הקרוב?
שמי דמשק ושמי חאלב מתעננים, חשמל האויר מבריק ומרעים, ואם אמת בידיעות, כי קשה המעמד מאד בכל הצפון הערבי, הגיעה איפוא השעה למתינות ולסובלנות מכל הצדדים. הגיעה השעה להניח היסוד לחיי שלום ושלווה בכל המחוזות של המזרח הקרוב.
מצידנו אין מניעה. אנחנו – מוכנים הננו. היבינו אחינו הערבים לכוון את השעה? – זאת היא שאלת הרגע ואין אחרת. ומבלעדי פתרונה, מי יודע מה יביא לנו המחר?
*
ובכן, אם רוצים הערבים להתחיל חיים מדיניים חופשיים ולצעוד לקראת עתיד לאומי בטוח – עליהם לוותר בה במידה שויתרנו אנחנו, ועליהם להישמע לעצתו של בלפור שיעץ להם להסכים ליצירת הבית־הלאומי העברי.
ובאמת – מהי ארץ־ישראל בשטח העצום של ערב הגדולה?
לורד סיינדהאם חשב ומצא כי ארץ־ישראל אינה גדולה יותר מכפליים שטחו של אי־קפריסין (שמונה־עשר אלף קילומטר מרובעים). צריך להודות, שזהו חשבון מוטעה, ושארץ־ישראל שלנו, גם אם יקרעו מעליה חבל זה או אחר – לא תקטן בשטחה מבלגיה והולנד גם יחד – דהיינו: שטחה יגיע לשבעים אלף קילומטר מרובעים, בערך.
והנה – מהו אפילו שטח נרחב זה ביחס לשטחה העצום של המדינה הערבית? הן סוריה בלבדה גדולה היא פי ארבעה מארצנו. הן ארם־נהריים תוכל להכיל בתוך גבולותיה, שבין החידקל והפרת, יותר מעשר מדינות כמדינתנו. הנוסיף לשתי אלו את חיג’אז, את עסיר, את תימן, את חצרמוות את ערב המרכזית כולה, את עומאן, את כווית, והמון איים במזרח ובמערב?
לא רבים מהערבים עצמם יודעים אולי, שחצי־האי הערבי גדול יותר מארגנטינה, מארגנטינה, שש פעמים צרפת, שבע פעמים גרמניה, עשר פעמים איי בריטניה הגדולה. הן מיליון ומאת־אלף קילומטר מרובעים לחצי־אי זה – שטח כביר ועצום, שרק חמש או שש מדינות בעולם יכולות להשתוות לו בשטחן.
באוקינוס זה של אדמת הערבים אשר במזרח הקרוב – ארצנו היא כטיפה בלב מים רבים, ואין היא אלא החלק העשרים מכל היבשה המשתטחת מהררי הטורוס וממרומי הפרת ועד למימי פרס, הודו ואפריקה.
השווה הוא איפוא להרעיש עולמות על אודות ארץ־ישראל הקטנה והפעוטה ולהכריז שמבלעדה לא תוכל ממלכת הערבים להתקיים, לא יוכל האמיר פייצל למלוך? השווה הוא איפוא שטובי הערבים יבטלו את זמנם היקר בתעמולה שלא תביא לידי כל תוצאה, ובליבוי איבה גזעית שתוכל להביא רק להחמרת המצב משנה לשנה?
אכן, יודעים אנו את אשר ישיבונו אחדים מהם: הן אמנם חצי־האי הערבי הוא עצום עד למאוד. הן אמנם יכול היה חצי־אי זה להכיל שלוש מאות מיליון תושבים – כהודו או כסין עצמן. אלא, שלא השטח עצמו הוא העיקר, כי אם טיבו, והרי ידוע הוא לכל שרובו הגדול של חצי־האי הערבי אינו אלא מידבר שומם וחרב.
כמדומנו, שהתשובה מוגזמת היא בהרבה מאוד. ראשית־כל, שקולה ארם־נהריים בלבדה כנגד כל המדינות אשר באסיה הקטנה. בימי בבל ישבו בה ארבעים מיליון נפש, ולדעת יודעיה תוכל לתת מזון למאה מיליון, לפחות, אם רק יעבדוה בדרך מדעית נאותה. הנדבר בסוריה הערבית, בחאלב, בחומס, בחמת, בדמשק עצמה, שכל פלג מפלגיהן, כל נהר מנהרותיהן, כל בקעה מבקעותיהן הם עושר בלי־גבול ליודעים להשתמש בו? הן גן־עדן היתה הארץ לפנים, גן־עדן היא גם היום וגן־עדן תהיה לעולמים אם רק ירצו בזה בניה הערבים בלב תמים.
והמעט להם בחיג’אז, שלמרות הבצורת אשר בה היום, עתידה היא להתפתחות כלכלית ומסחרית נאה? ובתימן, שכל משוררי הערבים שרו בה את יופיה, את פוריותה, את ציוריותה?
בודאי: מרכזו של חצי־ האי מדברי הוא כולו; בודאי: מדבריות אלה, בהשתטחם מזרחה ומערבה, לא בלבד שהרחיבו את שטחי־החול אשר לחצי־האי, אלא פעלו לרעה גם על אקלימם ופוריותם של שאר חבלי הארץ – ביחוד ארם־נהריים וסוריה. אך מי חייב בזה אם לא הערבים עצמם? הן לפנים, לפני אלף ושלוש מאות שנה, בתחילתה של האמונה המושלימית, היה דוקא מרכזה של ערב פורה וצולח ודוקא שם התפתחה הרוח הערבית, השתכללה הלשון הערבית, נתייסדה הדת הערבית. ודוקא משם הופיע זוהרם של הערבים על־פני העולם כולו. ולא זה בלבד, אלא שעד היום הזה עוד שלושה מיליוני בדווים ואיכרים מצטופפים בחוות ובנאות המרובות, אל עיני המים ובארות הטל אשר לאורך הדרכים המובילות לבגדאד ולמכה, לחאלב ולדמשק.
האמת הערומה היא זאת: כל ערבי יודע אל נכון, שארצו נפלאה, שאין אולי ערוך לה בעולם כולו, אלא שאין הוא מוכן לגשת לעבודת שיכלולה. מה קל הוא יותר לדבר ולהתלהב, לבקר ולכעוס, מה נוח יותר מלהתוועד ולהתאסף, לנסוע מעיר עיר ולעורר לתהלוכות ולגלויי־דעת. העבודה הפשוטה, החרישה והזריעה, היא נחלתם של הפלחים המסכנים והבדווים הנודדים, שאין להם לא הכסף ולא האמצעים, לא המכונות ולא הידיעות להרים את הארץ העצומה משפל מדרגתה. כמלפנים חורש האיכר בצמד־שווריו את שדהו, כמלפנים שואב הוא את מימיו מבארו, כמלפנים זורע הוא את חיטתו מתוך שקו וקוצר הוא את תבואתו במגלו הצר, וככה הולך המידבר ופושט יותר ויותר מזרחה ומערבה, צפונה ודרומה.
*
מה אחר היה המעמד אילו באו אלינו הערבים ואמרו לנו: מה שנעשה נעשה ואין להשיב. לכן, נשתף־נא את כוחותינו ונראה נא אם לא נוכל למצוא בסיס לפעולה הדדית שתועיל גם לכם וגם לנו.
אתם, היהודים – בזה יודו כולם – אין אתם צריכים לשום עזרה חיצונית. בעצם ידיכם תצעדו לקראת עתידכם: בכספיכם וברכושכם, בכוחכם ובמרצכם, במוחותיכם ובליבותיכם, ובמשך עשרים שנה תהפכו את ארצכם לגן־עדן. אבל אנחנו – הן משוללים אנו רכוש, משוללים אנו מדע, משוללים אנו מרץ ורצון לפעולה. בואו־נא לעזרתנו ותנו־נא לנו מה שתוכלו, ותבוא ברכה אז עליכם.
הידעתם, אחינו הערבים, מה שנשיב?
ברצון! בכל לב! בכל כוח התלהבותנו! הננו מוכנים להעניק לכם מכל אשר תדרשו, ובלבד שהכר תכירו בזכותנו ולא תוסיפו יותר להכריחנו למלחמה פנימית פעוטה וממותתת שבתוצאותיה אין כל ספק שהוא, אלא שבינתים תלביננה שערותינו, יכפף גבנו, תרעדנה ידינו ולא נראה, לא אנו ולא אתם, האבות, את הבית שנבנה בארצותינו לבנינו.
ואם כך נדבר משני הצדדים, אז בה בשעה שעל הר־הצופים תתנוסס לתלפיות מכללתנו אנו, יוקם לתפארה על גדות נהרי האמנה והפרפר ארמון הרוח הערבי, ובה בשעה שירושלים תשוב להזהיר בעולם העברי, תופיע גם שמשן של מכה ומדינה, של בגדאד ודמשק על פני העולם הערבי.
הבה נשכח את העבר הקרוב, הבה נזכור כי בני גזע אחד אנחנו, הבה נשים אל־לב כי אב אחד ואל אחד לשנינו, ומתוך המהפכה הנוראה של המלחמה העולמית והצער הגדול יצמח תור־זהב חדש למזרח הקרוב – תור זהב של אחוות ערב ועבר.
ד“ה, ד' באב תר”פ – 19.7.1920