לוגו
האמיר פייצל בעכו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

שני שבועות עברו מיום שנכנסו הצרפתים לדמשק, ובאופק הסורי הקרוב שלום ושלווה. מה שראינו בימי המלחמה העולמית, בשעת כניסתה של תורכיה לתוך המדורה הכללית, כשקיווה ממנה הקיסר וילהלם התקוממות מיידית של האישלאם כולו, ראינו אף עכשיו: הערבים לא הרימו את נס־המרד בחורן, מוסטפה־כמאל לא הספיק להביא את הבולשבים דרומה, הבדווים לא שלחו את מאות אלפיהם מנקיקי המידבר, ומלך חיג’אז, אביו של האמיר פייצל, הסתפק במחאתו הרשמית גרידא. גם הפעם הוכיח המושלמי שהוא בטבעו נכנע למה שנגזר עליו משמים ושהוא מקבל את הרעה מבלי התמרמרות יתירה: “הן שלוש מאות מיליון מושלמים יש בעולם ויום יבוא וגוש עצום זה ייקום את נקמתו” – כן מרטן הערבי מבין שפתיו הנשוכות, ועובד הוא הלאה את עבודת יומו.

צריך להודות ש“הכנעה נאה” זו יש בה הרבה מן היופי והגדלות, אם כי לא רבים הם העמים – ואנחנו בתוכם – העלולים להסתגל אליה בנקל. לחשוב שבאירופה המזרחית נדחקו התורכים לקצה חרטומה אשר ליד הבוספור ושצ’טלג’ה, מרחק שעה ממנה ברכבת, היא עיר־הגבול במערב, כשצבאו של סולימן הגדול לפנים רדה בבודפסט והגיע עד לחומותיה של וינה; לזכור שהבנין המוחמדי העצום עמד על אשיותיו בליבה של פרס, ליד איספהאן, ובירכה של צרפת, ליד פואטיה – ושהיום רק מכה ומדינה, בממלכה עשירת קרנים זו, נשארו מבצר הערביוּת. לחשוב ולזכור כל אלה ולשאת את משא־הכאב מבלי צעוק “אויה” – כמה כיבוש־יצר יש כאן, ובמידה רבה – כמה גבורה!

אלו הן, בלי־ספק, קצת מההירהורים המתרוצצים במוחו של האמיר פייצל, כשעיניו משוטטות מחלונות מקלטו, אשר בעכו, אל פני הנמל הכנעני העתיק, ובפעם הראשונה אולי מיום שהחל לחלום, בעודנו תלמיד בקושטא, על תחיית עמו האהוב עליו, יודע הוא מנוחה של עיון ופילוסופיה.

שהרי הרבה־הרבה למד הנסיך האהוד הזה בשש השנים האחרונות. מגדולי החולמים הערבים היה, מאותם שהרגישו בעורקיהם את דמי מוחמד ועבד־אלאמלך, עומר והרון־אל־רשיד, ובחובו אצר כוחות־איתנים של דחיפה ופעולה. בצדק חשב פייצל תמיד, שלא לשולטאן בקושטא היתה שייכת עטרת האישלאם אלא לאביו חוסיין, ובצדק רב יותר מצא שלא מהתוגרים נשקפו עתידות לערביוּת ולאישלאם אלא מאחיו ללשון ולדם – הערבים עצמם. ולכן, למרות חינוכו התורכי והמחמאות אשר הוקף בהן בכל החוגים הקושטאים, לא חדל פייצל מרכז את כל מחשבותיו לעומת נקודה אחת: חרות ערב.

והנה הגיע הרגע המקווה, המלחמה העולמית הוכרזה, ותורכיה נכנסה לתוכה כבעלת־ברית לגרמניה. מיד ביאר פייצל לאביו, שהיה אז רק “השריף” ממכה, כי זו היא ההזדמנות היותר נוחה לפעולה מיידית: השולטאן בחר בגרמניה – הוא ואביו יבחרו באנגליה, והיה כי ינצחו האנגלים – ובזה לא פיקפק אף לרגע קל – ידרוש מהם הוא את שיחרור ערב לא בלבד, אלא את אחדותן של כל המדינות הערביות.

אפס, הטעות היסודית שטעו בה הערבים מתחילתם היא־היא שדחפה גם את פייצל לחלום יותר מדי. אכן, את חבלי ספרד לא ביקש לכבוש שוב, וגם את מרוקו ואת אלג’יר, את תוניס ואת טריפולי, ואת מצרים גם היא לא הכניס לתכנית תקוותיו. לעומת זאת הודיע בגלוי לכל מי שאבה לשמוע כי באסיה עצמה כל אשר בשם ערבי ייקרא – למדינת ערב הגדולה ייחשב. על־ידי כך התנגש מיד באנגלים אשר בעדן ובעומאן, בציונים אשר בארץ־ישראל ובצרפתים אשר לא נכנסו עדיין ביירותה, ובסיס בניינו נזדעזע עוד מראשיתו.

עם כל־זה דומה היה כאילו התגלגל הכדור הערבי קדימה הודות להתלהבותו של האמיר פייצל, שידע לדבר ולהקסים. רוח של לאומיות נשבה בכל שדרות הערבים אשר במזרח. חיג’אז עצמה הוכרזה חופשית, “השריף” עלה על כסא־המלוכה בהסכמת אירופה, דגל ערבי התנופף על פני מגדלים ומבצרים ויהי לנס לבני־ערב בכל מקום, והאמיר פייצל, על סוסו הלבן, דהר צפונה תמיד, בראש חילותיו, קדימה לעומת עיר־היופי דמשק, אותה העיר הנפלאה שמתוכה הגיח הכוח הערבי האמיתי לכל קצות העולם.

ההצלחה עברה כל גבול, ואילו ידעו הערבים לבלום את רוחם בעוד מועד ולהסתפק ב“שלל” העשיר הזה כי אז הוסיף המלך פייצל לשבת עוד היום על גדות האמנה והפרפר. אך בהצלחה זו עצמה היתה טמונה גם סכנת ההגזמה, ומתוך דרישות צודקות בעיקרן התפתחו תביעות שלא הגיע זמנן בשום־אופן. שהרי, דבר אחד שכחו הערבים בכל הענין: את חירותם זו השיגו הפעם לא רק בכוחות עצמם, אלא בכוחות עוזריהם האנגלים והצרפתים. אלמלא אלנבי בארץ־ישראל, ד’ספרה בסלוניקי ופוש בצרפת, כי אז לא הוכתה גרמניה, לא נשברה תורכיה, לא שוחררה סוריה – ופייצל היה נשאר בנו של ה“שריף” במכה ובמדינה.

טעות יסודית זו היא־היא אשר הוליכה את הערבים שולל, ותעוור את עיני ראשיהם ומנהיגיהם. “סוריה רבתי המאוחדת”, למן הררי הטורוס ועד לתעלת סואץ, למן ים־האדום ועד לנהר הפרת, לא מצאה חן ביותר בעיני אותם העמים שלהם ענינים במזרח, ולמן רגע הכתרתו של פייצל כמלך על סוריה גדולה ונרחבה זו, החלה לגבי הערבים תנועת הנסיגה. וכאן יש להצהיר בכל תוקף: לא פייצל הוא האשם בזה. דוקא עכשיו, שאין הוא מולך בדמשק; דוקא עכשיו, ששוהה הוא בעכו, בערב שובו לחיג’אז, ־ דוקא עכשיו טוב להעיר, שאילו שמעו הערבים לעצתו של מי שהיה מלכם הנבחר כי אז לא אירעו המאורעות האחרונים, והכל היה נשאר בעינו כמקודם.

מי שראה את פייצל בפאריז, מי שפגש בו בבתים פרטיים, מי שדיבר עמו פנים־אל־ פנים, באין איש מסביבו, ידע כמה טוב ורך, כמה עדין ונעים היה הנסיך הערבי הזה בכל אשר עשה. אכן, את הערבים אהב לפני כל; אכן, את טובתם הם דרש בראש ובראשונה. אלא, שמוחו היה בריא, ועינו השחורה חדה, וידו הדקה זהירה, ולכן ידע הוא מה שלא אבו תומכיו לדעת ולהבין כלל־ועיקר. מפני כך ניסה פייצל לבוא לידי הסכמה עם המעונינים במזרח הקרוב – עם האנגלים, עם הצרפתים, וגם – עם הציונים.

ויען החליטו בדמשק אחרת – יושב היום פייצל המלך בגלות עכו העתיקה, אותה עכו שהדמשקאים דרשו להיותה שלהם, ושמפני שאין היא שלהם מצא בה מלכם הנודד מקלט לנפשו ולרוחו.

הוי, לוא אפשר היה להשיב את הענינים לקדמותם; לוא אפשר היה לשמוע לקולו של פייצל; לוא אפשר היה להסתפק בסוריה גדולה – אם כי לא “מאוחדת”; לוא אפשר היה ללאט ולא להחיפז – צעד אחר צעד, ולא צעדים גסים קדימה ואחריהם צעדים יותר גסים אחורנית, כי אז…

ככה חושבים היום רבים בדמשק, בהתבוננם אל דגל צרפת המתנוסס לרוח עירם. ככה חושב בודאי גם האמיר פייצל, כשבקרבתו משתקשקים הגלים ללחוש באזניו:

− עוד אפשר לתקן את המעוות, אם רק ידעו הערבים אחיך לרצות מעט ולעשות הרבה.


ד“ה, כ”ה באב תר"פ – 9.8.1920


  1. הש23  ↩