לוגו
בארמון הלורד אלנבי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קהיר, 17 במארס 1921

בשיחתי האחרונה עם לורד נורטקליף היתה שאלתו הראשונה אלי, אם פגשתי את לורד אלנבי. לבושתי, הוכרחתי להשיב בשלילה.

– כיצד? – העיר “מלך העתונים” ועיניו הבריקו – לא ראית עדיין את המצביא הגדול אשר לכד את ירושלים בשבילכם, לא ראית את האיש הגדול אשר חרת את שמו לצידם של נפוליון ועומר, מוקדון ויואב? הרחוקה כל־כך בירת המצריים ממדינת העברים?

ובהכרת חטאי הרב עניתי, כי בדרכי חזרה לארצי, הפעם, אראנו!

אפשר לשער איפוא את רגשותי כשהוזמנתי לבקרו היום; אפשר ביחוד להבין את הירהורי הבוקר, בשמשה של מצרים התמרית, כשהדהירתני עגלה רתומה לסוסים אל הארמון. Residency קוראים לארמון זה האנגלים בגאוותם. “קאסר אלדובארה” קוראים לו המוני־העם בכל זכרונות עברו. כשנתקרבה העגלה לארמון עצמו, לא רחוק מהיאור וגשרו, נתגלה דגלה של בריטניה הגדולה בצבעיו הבהירים והצוחקים, מעל התורן אשר על הגג האמצעי.

שני חיילים אנגלים עם רובים מכודנים; שלושה שוטרים מצריים ומקל דק בידם; “קוואסים” לבושי־אדום, כאותם שבארמון הממשלה על הר־הזיתים, פקידים אנגלים גבוהים וצנומים הרצים מחדר לחדר – והנך עובר דרך גינה קטנה, מסודרה ומקושטה בכל פרחי מצרים וצמחיה העבותים, עד לחדר־הקבלה. פאר מיותר אין כאן: שטיחים נאים אחדים, אם־כי לא מזרחיים כולם, ועל הכתלים קרני־ראמים וצבאים ומזכרות־מלחמה שונות. הכסאות ניתנו במתנה על־ידי המלך האנגלי המנוח אדוארד ושמו ואף כתרו חרותים עליהם. השולחנות רובם מעץ האוואנה או מעץ אגוז אמיתי, ועליהם עתונים מצוירים ותמונות ממראות הארץ.

לבדי אני היום, ובשעה עשר וחצי בדיוק ניגש אלי הממונה על הטקס ושואל לשמי:

– מירושלים?

– כן!

– יואיל להיכנס אל לשכת הוד מעלתו.

נפתחת הדלת מימין, והנני צועד פנימה.

ההיפך ממש ממה ששיערתי: חשבתי למצוא מצביא משורד כולו, באותות־כבוד לחזהו, במוקיים־נוצצים לרגליו, במבט קשוח בתוך עיניו, במסכת־חידות על פניו. הן כמה פעמים ראיתי את צלמו בעתונים, ובכולם בולטת הצבאיות אשר בו. והנה קם הוא לקראתי, ענק כמעט בקומתו, לבוש בגד אזרחי אפור, ובת־צחוק קלה על שפתיו. עוד לא הספקתי לגמור את ברכתי וכבר שאלתו בפיו:

– מארץ־ישראל אתה איפוא? מה שמח אני לראות צעיר מבני הארץ, ששמו מזרחי ומצלצל כל־כך…

הסברתי לו מיד כי הקטן באלפי יהודה אנוכי, כי מאז נכנסו האנגלים לארצנו חזרו אליה הטובים שבבניה, כי הדור החדש הולך ומתפתח בה יפה־יפה, כי החלוצים הבאים אליה מהגולה מסתגלים לאקלימה במהירות נפלאה, וכי אין ספק שאם כך יתמיד הדבר נזכה במשך שנים מעטות לעם יהודי בריא ורענן.

– צדקת – שיסעני – וזוכר אני תמיד את הרושם הטוב שעשו עלי המושבות היהודיות ואיכריהן. אין ספק בדבר: היהודים יכולים להיות עובדי־אדמה ושואפים הם לחיות חיים טבעיים. בכלל – אין ערוך ליופיה של הארץ, ולכבוד אחשוב את הדבר לעצמי שזכיתי להיות המשחרר אותה מידי מחריביה. הן עשירה היא בכל, הן אפשר לעשותה גן־עדן אמיתי, הן פנינה היא בכל משמעותה של מילה זו. מה שנצרך לה הוא רק פקידות טובה, ושמח אני שאוכל להביע לך את שמחתי על ההנהלה הנוכחית אשר בארץ. מי כמוני, שהיה מושלה עד לבואו של סר הרברט, יודע להעריך את ערכו של נציבכם ופקידיו בהשתדלותם לשפר את המצב!

ומבלי שביקשתיו, עבר מיד לורד אלנבי אל עצם הענין:

– רוצה אתה לדעת בודאי מה דעתי על עתידה של ארץ־ישראל מנקודת־המבט הלאומית שלכם. הנני להצהיר מיד, כי הבית־הלאומי העברי, כפי שיצרו לורד בלפור וכפי שהסכימה עליו ממשלת אנגליה, בהסכמת כל ממשלות ההסכמה, נראה הוא לי כמעשה־רב וכדבר שאפשר ואפשר לגשמו. אלא… התרשה לי להעיר הערה קלה? אין בית־לאומי נבנה ביום אחד. שנים ושנים תעבורנה עד אשר יתגשם החלום במלואו, ובינתים צריך שהיהודים הבאים לארץ־ישראל ילמדו מהאנגלים דבר עיקרי אחד והוא – מתינות.

בה במידה שתתמתנו, בה במידה שתעבדו בשיטה – תצליחו בכל מעשיכם. צריך שתדעו לרכוש את ליבות עם־הארץ, צריך שתדגישו עוד יותר כי שכם אחד עמם תפריחו את כנען שהיתה כל־כך מוזנחת. כל צעד נחפז יביא לידי נסיגה, כל צעד מדוד יביא לידי קידמה. בטוח אני ביהודים, אשר ידעו לסבול אלפי שנים במתינות, כי ידוע ידעו להשתמש בסגולתם זו בעבודת הבנין.

– ומה דעת הוד מעלתו על היהודי בתור איש־צבא? בספרו הנפלא על־אודות הכיבוש אמנם נזכרים הגדודים העברים, אלא שרוצה הייתי למסור לבני ארצי רשמים קצת יותר מפורטים.

ולורד אלנבי מרים אז את ידו בתנופה רחבה ואומר:

– איש־הצבא היהודי? – טוב הוא מאוד, ובערבת הירדן אף בסביבות א־סאלט הוכיחו הגדודים העברים שהניצוץ הצבאי לא כבה בהם כל־עיקר. ומה פלא בדבר: הן לא היו אנשי צבא טובים מהיהודים בימיו של “יהושע הכובש” (Joshua the Conqueror) ובימיהם של הרומאים העזים.

– יש אומרים, כי הוד מעלתו התרעם פעם על עצבנות ידועה שחשדו בה מפקדים אחדים את גדודינו בארץ…

– לא ולא! מפעם לפעם הורגש איזה קושי בסידור הגדודים העברים והמשמעת לא התאימה תמיד לשלימות הרצויה. אבל, My God הן גם גדודים אחרים, האוסטרלים, למשל, היו עצבנים אף הם וגם אצלם לא עמדה המשמעת על הגובה הדרוש לרוב. ביחוד מובן הדבר בגדודים, שכל אישיהם באו ממדינות־חוץ, אנשים שרובם סבלו תמרורים, אנשים שלא היו בצבא לפני־כך, אנשים שחשבו אולי שהחיים הצבאיים אינם קשים ביותר.

– ובכן, המאמין לורד אלנבי באפשרות של התפתחות רוח הצבאיות גם ביהודים?

– בלי־שום־ספק, וכשיכוננו בארץ־ישראל את המשמר המקומי בטוח אני שהעברים לא יפלו מאחיהם הערבים בחריצות צבאית אמיתית וששני היסודות אשר בארץ ידעו להגן על מולדתם כהלכה.

– יהיה־נא לורד אלנבי בטוח, שארץ־ישראל תכיר לאנגליה טובת־נצח על שחרורה של הארץ מידי עריציה, וששמו ייחרת בדברי ימיה כשם אחד ממטיביה וממציליה הגדולים.

לורד אלנבי הצטחק.

– היבוא כבוד הלורד לראותנו בקרוב?

– בלי שום ספק, שהרי הזמינני סר הרברט סמואל כבר פעמים אחדות ורוצה אני להיענות להזמנתו.

השעון צילצל אחת־עשרה פעם. אני קם להיפרד מהאיש העומד לפני בכל גובהו השאולי, וברגע ההוא מצאתי בו את דמות קיצ’נר בכל קסמו. לורד אלנבי מסר לי ביד אחת את תמונתו, ובידו השניה נפנף לי בחן:

– להתראות אם־כן בירושלים!

עתה עברתי לחדר מזכירו, ה' קאון־בויד, שהוא מאותם האנגלים המחוננים המנעימים כל דבר לפניך:

– האם לא צדקתי – פנה אלי – באמרי לך שאיש נפלא הוא האיש הזה. גדול וחשוב ובכל זאת כל־כך עניו. צבאי ומדיני ויחד עם זה כל־כך חובב־ספרות. לו ידעת כמה הוא אוהב ויודע את התנ"ך שלכם. לו שמעת איך הוא מדקלם את ביירון, את קיטס, את שכספיר בעל־פה. רק את השמות הפרטיים הוא שוכח, וביחוד את השמות המצריים הדומים אלה לאלה כל־כך. מחוץ לזה אין כמותו לעמקות, לרצינות, להבנה מדינית, בדומה לקיצ’נר שהיה מורו ורבו ושבעקבותיו הוא הולך.


ד“ה, י”ג באדר ב' תרפ"א – 23.3.1921