(רשמי זכרון)

לנו, הראשונים לילדי התחיה הרביעית, – בני ארבע וחמש היו הזקנים שבנו עם השנה החמישית לראשון־לציון – לנו היתה המושבה היפהפיה הזאת פיסגת כל חלומותינו הילדותיים, וחי זוכר אנוכי את היום הנפלא ההוא – יום זוהר קיצי למאור הגדול בתכלת רקיעינו הירושלמיים – כשאמר לי אבי, במשרדו החשוך אשר בפנים החומה:

– מהר־נא הביתה, כי דבר לאמך אליך!

היינו יושבים אז בשכונת “סוכת־שלום”, אחת מאותן השכונות החדשות הבודדות מחוץ לעיר העתיקה, ואמי הצנועה ב“יזמא” הספרדית לראשה האדמוני, היתה יושבת על כיסא המרפסת המחוצרת שממול לבית־ספר “כל ישראל חברים”, כשידיה סורגות גרב חדש.

– הנני, אמא! – קראתי ברוצי לקראתה, ולאחר רגע חקרתי: מהי הבשורה, אמא, מהי הבשורה?

ולעולם לא אשכח כיצד הניחה את הכוס מידיה הלבנות על בליטת הכותל שלידה וכיצד, כחתף, הסעירתני על ברכיה הרזות, עם לחיה ללחיי ותלתל ממצחה הגבוה מלטף את מצחי:

– אנחנו נוסעים ראשונה! – היתה קריאתה בצהלת־אם.

– ראשונה? איזה אושר, אמא! איזה אושר!

בשמחתי כי רבה חיבקתיה בכל מאמצי זרועותי הקטנות, וארוץ לפנים הבית, שבאחד מחדריו נמה אחותי, בת שנתיים, תנומת תינוקת אדומת־הלחיים:

– שמעי, ימימה, שמעי – חצצרתי באוזניה הזעירות ואעירנה בכוח – אנחנו נוסעים ראשונה, התביני?

הילדה פקחה את שתי עיניה החומות, ובת־צחוק שלא אמרה כלום האירה את פניה.

היא גמגמה: “לאשונה”… “לאשונה”… אני לא אוהבת “לאשונה”!…

–כסילה! – נזעקתי ואסטור על חוטמה היפה – כסילה, הן לא ממתק הוא “לאשונה”. זהו כפר עברי גדול ויפה – שם, רחוק־רחוק. זוהי ראשון־לציון… ראשון־לציון!

וכאילו היתה במלים אלו סגולה להשתקה ולהרדמה – עצמה אחותי את עיניה שוב, ואני חוזר אל המרפסת להפריע את אמי המסכנה בעבודתה…

*

כאילו אירע הדבר רק אתמול, כן זוכר אני את הטיול ההוא לראשונת מושבותינו העבריות (עוד לא קראו להן אז בשמן הנכון – “כפרים”). יצאנו את העיר במרכבה גדולה עם אור השחר – שחר ירושלמי קר ומטריא – כשאחותי מושכבת בין אבי ואמי ואני מיושב על קרקעיתה הרחבה. הו, מה דהרו הסוסים לעומת “קולוניה” בראשונה (היא היתה אז ערבית כולה), ו“באב־אל־ואד” (שער־הגיא) אחריה. גמלים לאין מספר, עדרי עזים וכבשים, גדולים וקטנים, פלחים ופלחיות עם צרורותיהם לראשיהם, היו עוברים על פנינו תכופות סבלנותי פקעה. לא יכולתי לחכות לרגע שבו יופיעו לעיני הבתים הראשונים למושבה המהוללה – מושבת ה“בארון” הגדול, ששמו לא מש מפיהם של אבי ואמי, בתארם לפני את העבודה הגדולה אשר נעשתה על־ידי איכרים עברים ליד עין־הקורא. לא יכולתי לחכות, ביחוד, יען דמיוני העז היטני להאמין, כי גם ביום ההוא, כבימים קדמונים, נפגוש אם לא את שמשון הגיבור בעצמו ובכבודו, הרי לפחות אריות ונמרים, צבועים ושועלים, שכה הירבו ידידי ביתנו לדבר עליהם תדיר באוזני ובאוזני אחותי.

– מה נעשה, אם יקפוץ עלינו צבוע? – שאלתי פעם אחר פעם, וידי מתרפקות על זרוע אבי.

– נקרא לשמשון שיצילנו עד מהרה! – היתה תשובתו הלפידית.

ובשעה הרביעית אחרי־הצהרים, אחר שעתיים ארוכות במדבר־החול אשר מדרך המלך ועד לעין־הקורא, הגענו סוף־סוף למחוז חפצנו.

היקב התרומם כבר אז בכל גאוותו הצחורה במרכז המושבה, והדרך עם שורות בתים לימינה ושמאלה, העלתה את עגלתנו עד בית־הכנסת הגדול, על פני הרמה הגבוהה. שם ירדנו, כשידידי אבי ואמי עומדים הכן לקבלנו, ורגעים מה אחר־כך טבעו רגלינו בחולות המושבה עד לבית הקטן אשר בו גרו משפחות דויד יהודה־לב־איש (יודילוביץ) ודוב חביב (בשמו הלועזי לובמן).

נחרת במוחי רושם האקליפטוסים הגבוהים (למרות צעירותם) בחצר אשר מאחורי הבית, בענקיותם המדהימה (בירושלים מולדתי התרגלתי לעצי הזית הקטנים בערך ולתומר היחיד אשר בפנים החומה), ועוד באותו הערב – – –

הנני להפסיק לרגע קל, כי רוצני להיזכר בדבר היטב־היטב…

– כן, עוד באותו הערב קרה הדבר. רציתי לראות מייד את הרפת. התאוויתי לגשת אל הפרה השחורה, בכתמה הלבן למצחה ועם העגל בן שנתו לידה, כפי שהבטיחתני בעלת־הבית בהיכנסי לחצר… האגלה את כל האמת כולה? מה שמשכני ביחוד, בביקורי זה המיוחל, מה שאליו התגעגעתי בכל מאודי, היה דבר אחר לגמרי: אמרתי להתבונן מקרוב אל העוזרת הערביה, בעטרת מטבעות ה“בישליקים” לראשה, כשהיא חולבת את דדי הפרה כדי לתת לי בעצם ידיה חלב מקציף וחם לשתיה… ובהיות הדלי פעור בין רגלי הבהמה נגשתי אליה עם זוג תרנגולות אשר התלוו אלי בלי כל פחד וחשש… ובום! בו ברגע הרגשתי דבר־מה במצח… כן, במצחי… וכשנפקחו עיני לראות באור מנורת הנפט המהבהבת על שולחן חדר המיטות, העבירה אמי את אצבעותיה בתלתלי, ושפתיה דובבות:

– נומה, בני, נומה – הפצע אינו מסוכן, ובעוד שבוע תבריא!…

והיא סיפרה לי אחר־כך, כי מעולם לא ראו ה“ראשונים” בעיטת־פרה אשר כזאת. כבעיטת סוס או פרדה ברגליהם המבורזלות.

*

שנים עברו מאז ללא ביקור נוסף בראשון־לציון. כל תחנוני אמי, כל התראות אבי לא הועילו. במוחי הילדותי נשאר חרות המעשה הנורא ההוא – בגידת הפרה שכה קוויתי לאהוב ושהיתה לי עכשיו לזוועה, וכמותי חשבו גם אחי אביחיל, אשר נולד להורי בינתים, ואחיותי שלושתן, עם עטרה ושלומית הצעירות מימימה הבכירה.

– לא! לא! לא! ראשונה לא נלך!

ותהי זאת קריאתנו בוקר־בוקר – עד ליום המאושר השני בחיי המתחילים.

הייתי אז כבן שתים־עשרה, ואחותי ימימה כבת תשע (אביחיל, שלומית ועטרה הלכו, יחד עם אמי הטובה, לעולמם הנצחי). הדלת נפתחה ודודתי קוראת לנו:

– אנו נוסעים רחובותה! מי ילך אתנו?

רחובותה – זה היה כבר דבר אחר. לא עוד, אלא שהובטח לנו בפירוש כי לא נסור לראשון־לציון הפעם. מבלי דבר דיבור הסכמנו, ולמחרתו היינו כבר אורחי המושבה החדשה בסערת ילדיה וילדותיה העברים – תלמידי אחד הנלהבים למורי התקופה ההיא. ארבעה ימים שהינו בה, ברחובות – ימי זוהר וזיו אל־שניים, ימי בציר הענבים, ימי שיחות, שירים וריקודים על פני גבעות והרים מדושאים, כשכל הסביבה הירוקה שטוחה לרגלינו, עד לגדרה ולעקרון בדרום ועד לנס־ציונה ולראשון־לציון בצפון…

… ראשון־לציון, האם לא איפטר ממנה לעולמים?

ואזכור, כיצד ניגשה אלי אחת הזהובות לילדות “ראשון”, זמירה בשמה החדיש, ובעשר שנותיה הרכות ידעה כבר לנעוץ בי זוג עינים לוהטות:

– אולי תבקרונו מחר במושבתנו?

התחלחלתי… אך ימימה אחותי באה לעזרתי מיד, ותבטיח במקומי.

– ראשונה, אם כן, זרקה לקראתנו ה“ראשונית” החמודה, ותיעלם מעינינו בעגלת אביה האיכר, עם אשכול ענבים שחורים בין ידיה הלטיפות.

ועוד בו בלילה הלינתני דודתי בראשון־לציון בשניה…

*

ימים על ימים, שנים על שנים, חלפו־עברו וראשון־לציון נהפכה ותהי לנו, לאחותי גם לי – לנו, לכל צעירי התחיה וצעירותיה, למרכז הכל.

כל ביקור בראשון היה לנו חג, ואם גם הוכרחנו על פי הרוב לנסוע עד יפו תחילה, כדי לעלות שם ב“דיליג’נס” המפורסם של פייבל העגלון, ואם גם היתה דרך החולות מסגפת אותנו בימי השרב, די היה לנו לגלותה מרחוק, עם שתי שדרות השיטה הירוקה בניחוח פרחיה הצהובים, עם חורשות אקליפטוסיה הגבוהים כחגורה מסביבה, עם אין־סוף גפניה הפורחות מימין ומשמאל – כדי שננשה מייד את כל הרפתקאות הנסיעה הארוכה והמפותלת.

אפס, דבר־מה עוד יותר עמוק, דבר־מה עוד יותר חזק משכנו ראשונה מאז – ויסלחו־נא לי זקניה החוגגים את יובלה, אם אגלה גם להם הפעם לדהימתם כי רבה – לא, לא אותם, עם כל עלומיהם עדיין, אהבנו אנחנו הצעירים בביקורינו ליפהפיית־מושבותינו זאת. לא אותם, עם הגלות עדיין בליבותיהם, עם ה“אידיש” תמיד בפיותיהם, עם הדאגות לבלי־קץ בקמטי מצחיהם, עם עבדותם לפקידי הברון בשל כספיהם, ואחרון־אחרון מדאיג מכל – עם נטייתם העקשנית “לצרפת” את עצמם ואת בני ביתם ולהפוך את הראשון לכפרי יהודה ל“פאריז קטנה” באפסיותה המדברית; לא, לא אותם אהבנו, בלתי־אם את בניהם הצעירים, את הטובים שבהם, אשר הרהיבו עוז להמרות את פי הוריהם בהחליטם להישאר איכרים פשוטים, פועלים צנועים – דוברי עברית כולם בגאוותם היצרית ליהדות המחר. כן, אותם, וביחוד אותן, את הצעירות, שכל מושבות הארץ לא ידעו כמותן ליופי ולחן; אותן שיכולות היו, אילו רצו בכך, להתהגר פאריזה או ברלינה, לונדונה או גם ניו־יורקה – כאשר עשו רבות מהן בהצלחה כה מרובה – ולהגביר בערי עולם אלו המהוללות את מחנות היופי הבין־עולמי – אותן, כן, אותן אהבנו גם הערצנו, עליהן “נחנקנו” ואליהן התגעגענו בחלומות־לילה ובהרהורי־יום – יען ליופיין המזהיר הוסף הוסיפו את סגולת־הסגולות לאשה באשר היא אשה – אהבת הבית, התמדת חיי הכפר והחלטה להישאר בארץ זאת, ויהי־מה.

חוטי־כסף לרוב הלבינו את ראשי הבחורים אשר לתחילת יובל זה ביובלות, וחוטי־כסף פזורים לבטח גם בראשי אותן יפהפיות ראשון שהיו משלחות בנו, בימים הטובים ההם, את חיצי שלהבתן הצורבה, ובהיוועדכן אתנו בחגיגת־עם זו שצריכה היתה להמשיך לדורותינו הבאים את חג־הכלולות – ט"ו באב הקדמון – מה לא ילחשו פיותיכן באזני בחירי־לבבכן מהימים הקרובים עדיין כל־כך לכפרכן הנערץ?

וחי שמשון, מכה הפלישתים בלחי־חמורו, עם רוחו המרחפת גם היום לרווחה על פני שדמותיכן וכרמיכן, כי דור לדור יספר באזני כל הבאים לבקר את בניכן ובנותיכן להבא: לראשוניות חייבת המושבה הבארונית הזאת את מיטב אתמולה. בראשוניות תלוי יהיה גם מיטב מחרה, ובאשר להווה, עם שרידי האכזבות במצחי הוריכם והורותיכם בזיקנתם – קראינה־נא בקול גדול את הקריאה המחלימה, וענוכן אז בנות־קול מאופק עד אופק לאמור:

“ראשונה”!

כי ראשון היתה מולדתכן ובראשוניותה כל תפארתכן!

ד“ה, ט”ו באב תרצ"ב – 17.8.1932