כְּיַיִן קַל הַמְבַזְבֵּז מְשׁוּבוֹתָיו לָרוּחַ

הִתְנוֹצְצוּ גְּבִישֵׁי עֵינַיִךְ וְכָבוּ.

מֵאֲחוֹרֵי הַחֹשֶׁךְ הָאָדֹם

אִגְּרוֹת חַמּוֹת כָּתַבְתְּ

בְּאוֹתִיּוֹת הַנֶּחְרָתוֹת

עַל טְרַף-שׁוֹשָׁן,

עַל דֹּק-עָשָׁן,

עַל חַמּוּקֵי הַחוֹל

וּנְמוֹגוֹת בְּהִלּוּכָהּ שֶׁל עָב.

מִשְׁגֶּה הָיָה הֱיוֹת מֻשְׁלֶמֶת.

אַתְּ לֹא בָּכִית,

מִפְּנֵי שֶׁהַדְּמָעוֹת כּוֹפְרוֹת בָּאֹשֶׁר?

אַתְּ לֹא צָחַקְתְּ,

מִפַּחַד פֶּן תִּמְחִי אֶת שֶׁבָּדִית בְּאֹמֶץ?

כְּשֶׁרָצִיתִי לְהָשִׁיב עַל גִּמְגּוּמֵךְ

צִיַּרְתִּי עַל פָּנַיִךְ יָם.

כַּמָּה כְּבֵדִים הָיוּ פִּרְחֵי-הָאֶבֶן

זְרוּעִים בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה!