“אִמָּא, אֲנִי נוֹשֵׂא הַדֶּגֶל”

(רילקה, “הקורנט”)

אַתֶּם כֻּלְכֶם דְּגוּלִים, כֻּלְכֶם דְּגוּלִים

רַק מִיָּדִי נִשְׁמַט הַדֶּגֶל.

לֹא עוֹד אֶרְכַּב עַל אַבִּירַי הַצְּהוּלִים – –

שָׂדֶה שָׂדֶה

אֲנִי נוֹשְׁקֵךְ בְּרֶגֶל.

וְנוֹף חָדָשׁ, שָׁמַיִם כְּחֻלִּים…

וּלְרַגְלֵי כָּל הַמִּקְרִים אֲנִי צוֹנֵחַ;

רָחֲקוּ גַּלֵי הַקְּרָב הַבְּהוּלִים.

לֹא תַּם הַקְּרָב,

בְּעוֹד הוּא מִתְנַצֵּחַ

הִשְׁלַכְתִּי קְשִׁי כֵּלַי הַשְּׁאוּלִים

וּבְלִי פְּקֻדָּה

יָשַׁבְתִּי לְפַתֵּחַ…

אָז קַמְתִּי בַּשָּׂדֶה לֵילֵךְ בָּרֶגֶל

וְלֶאֱכֹל אֲבַק-הַבְּהוּלִים.

וְהַדְּבָרִים הָיוּ בְּרוּרִים לִי וּכְלוּלִים,

רָאִיתִי מִלְחָמָה

עַל הַגְּבוּלִים –

פִּתְאֹם נִזְכַּרְתִּי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל –

דָּמִי קָלַח. חַיַּי הָיוּ כְּפוּלִים– – –

וּבְנָפְלִי –

שָׁמַיִם צְלוּלִים

כִּסּוּ אֶת שְׁתֵּי עֵינַי

כְּדֶגֶל…